מטורינו וממנצ'סטר ועד לימה, זמביה וירוסלבל, טיסות שנועדו להחזיר ספורטאים הביתה או להוביל אותם למשחק הבא הסתיימו בטרגדיה. ■ שישה אסונות תעופה שגדעו חיים, שינו את גורלן של קבוצות והותירו אחריהם שאלות על בטיחות, אחריות וזיכרון.
ב-4 במאי 1949 התקרב מטוס אל העיר טורינו שבאיטליה. בתוכו ישבו אנשי קבוצת כדורגל ששמה כבר היה למושג, שחקנים שהקהל הכיר היטב ותכנן לראות שוב על המגרש כעבור ימים ספורים. ערפל כבד כיסה את הגבעות. סמוך לבזיליקת סופרגה הסתיימה הטיסה, ובאותו רגע נקטעה גם אחת התקופות המזהירות בתולדות הכדורגל האיטלקי.
אסונות תעופה בספורט חזרו לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים וראשית המאה העשרים ואחת, בנסיבות שונות, ופגע במועדונים ובנבחרות ברחבי העולם. ב-1949 נספו אנשי טורינו באיטליה; ב-1958 הוכתה מנצ'סטר יונייטד במינכן; ב-1987 איבדה אליאנזה לימה חלק גדול מסגלה מול חופי פרו; ב-1993 נהרגו שחקני נבחרת זמביה מול גבון; ב-2011 נספו אנשי קבוצת ההוקי לוקומוטיב ירוסלבל ברוסיה; וב-2016 התרסק המטוס שהוביל את שאפקואנסה הברזילאית לגמר בדרום אמריקה. נסיבות האסונות היו שונות, אך תוצאותיהם חרגו בהרבה מגבולות הספורט: הם פגעו במשפחות, בקהילות אוהדים ולעיתים בזהות הספורטיבית של מדינה שלמה.
1949: אסון סופרגה והסוף הפתאומי של טורינו הגדולה
משחק ידידות בליסבון, טיסה אחרונה לאיטליה
כדי להבין את ממדי האובדן בטורינו, צריך לחזור לימים שבהם המועדון בעל החולצות בצבע הארגמן שלט בכדורגל האיטלקי. הקבוצה שכונתה ״גראנדה טורינו״ זכתה בחמש אליפויות רצופות בתקופה שכללה את שנות המלחמה ולאחריהן, וסיפקה בדרך כלל שמונה עד עשרה שחקני הרכב לנבחרת איטליה. מעמדה היה גדול בהרבה מזה של קבוצת ליגה מצליחה: היא הייתה מוקד של גאווה עירונית ולאומית.
ב-3 במאי 1949 התארחה טורינו אצל בנפיקה בליסבון למשחק ידידות לכבוד פרישתו המתוכננת של הקפטן הפורטוגלי פְרַנְסִיסְקוֹ פֶרֶיְרָה. קשר אישי בין פריירה לקפטן טורינו, וַלֶנְטִינוֹ מָאצוֹלָה, סייע להביא לקיום המשחק. בנפיקה ניצחה 4:3, אך התוצאה לא הייתה מרכז הערב. ארבעים אלף צופים נפרדו מהשחקן הפורטוגלי, והאורחים האיטלקים עלו למחרת על מטוס בדרכם הביתה.
ב-4 במאי, בשעות אחר הצהריים, התקרב המטוס לטורינו במזג אוויר קשה. עננות נמוכה, גשם וערפל הקשו על הראות. כלי הטיס פגע במבנה הסמוך לבזיליקת סופרגה, שעל הגבעה שמעל העיר. כל 31 הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו. בין ההרוגים היו 18 שחקנים, אנשי מקצוע ומנהלה, עיתונאי ספורט ואנשי צוות המטוס. הסיבות המדויקות לתאונה לא נקבעו בוודאות מוחלטת; תנאי הראות הקשים וכשל אפשרי במד הגובה נמנים עם ההסברים שהוזכרו בתיעוד ההיסטורי של המועדון.
מדינה שנפרדת מקבוצה, וקבוצה שנותרה ללא סגל
בין המתים היו מאצולה, המאמנים אֶרְנֶה אֶגְרִי אֶרְבְּשְׁטַיין ולֶסְלִי לִיבְזְלִי, וגם עיתונאים שהתלוו למסע. למאמן נבחרת איטליה לשעבר, וִיטוֹרְיוֹ פּוֹצוֹ, הוטלה המשימה הקשה של זיהוי הגופות. ב-6 במאי נאספו בטורינו מאות אלפי בני אדם ללוויות. מה שנראה תחילה כאסון של מועדון הפך ליום אבל של הכדורגל האיטלקי כולו.
האליפות של עונת 1948/49 הוענקה לטורינו, ואת ארבעת המשחקים שנותרו בליגה קיימה קבוצת הנוער שלה. יריבותיה העמידו מולה אף הן קבוצות נוער, במחווה של כבוד. כך זכה המועדון באליפות, דווקא כאשר שחקני ההרכב שבנו את יתרונו כבר אינם בחיים. האובדן פגע גם בנבחרת הלאומית: איטליה נאלצה להעמיד סגל שאיבד חלק גדול מעמוד השדרה שלו, וב-1950 נסעה למונדיאל בברזיל באונייה ולא במטוס.
טורינו המשיכה להתקיים ואף זכתה שוב באליפות איטליה ב-1976, 27 שנים לאחר האסון. לכן אין לומר שמעולם לא הצליחה לחזור ולזכות בתואר; מה שנקטע בסופרגה היה הרצף הנדיר של שליטה ממושכת, והאפשרות של אותו דור שחקנים להמשיך את סיפורו. מעל לכל, זה היה אובדן של אנשים שחייהם נקשרו זה בזה מדי יום בחדר ההלבשה, באימונים ובמשחקים.
1958: אסון מינכן והדור שנקטע במנצ'סטר יונייטד
ה״באזבי בייבס״ חוזרים ממשחק אירופי
כעבור פחות מתשע שנים התרחשה טרגדיה דומה בקבוצה אחרת, שההבטחה הגדולה שלה נישאה על כתפיהם של שחקנים צעירים. מנצ'סטר יונייטד של המאמן מַאט בַּאזְבִּי התפרסמה בזכות חבורת הכדורגלנים שכונתה ״הבאזבי בייבס״. סגנון המשחק והאמון בכישרונות צעירים הפכו את הקבוצה לאחת המלהיבות באנגליה. היא החלה לבסס את מקומה גם בזירה האירופית, והתמודדות מול הכוכב האדום בלגרד הביאה אותה ליוגוסלביה לשעבר.
ב-6 בפברואר 1958 הייתה יונייטד בדרך הביתה לאחר שהבטיחה את עלייתה לחצי גמר גביע אירופה. המטוס עצר במינכן לצורך תדלוק. שני ניסיונות ההמראה הראשונים בוטלו. בניסיון השלישי, על מסלול שבו הצטברה שכבת שלג רטוב ובוצי, המטוס לא הצליח להמריא כראוי, יצא מגבולות המסלול והתרסק. החקירה והדיון המאוחר באסון התמקדו בהשפעת השלג הרטוב על ההאצה ועל ביצועי המטוס בהמראה.
בסך הכול נהרגו 23 בני אדם, ובהם שמונה שחקני מנצ'סטר יונייטד ושלושה מעובדי המועדון. חלק מן הקורבנות מתו במקום, ואחרים נפטרו מפצעיהם מאוחר יותר. אחד מהם היה הכדורגלן דַאנְקֶן אֶדְוַורְדְס, מהכישרונות הבולטים בדורו, שנפטר כעבור 15 ימים. בין השחקנים האחרים שנהרגו היו רוֹגֶ'ר בַּיְרְן, טוֹמִי טֵיילוֹר, אֶדִי קוֹלְמַן, מַארְק ג'וֹנְס, דֵיְוִיד פֶּג, ג'וֹף בֶּנְט ולִיאַם וִילַאן. לצד שחקנים ומאמנים נהרגו גם עיתונאים, אנשי צוות אוויר ומלווים.
מגמר גביע אנגלי להכתרה אירופית
באזבי עצמו נפצע קשה אך שרד. מי שסייע להחזיק את המועדון בתנועה בעת ההחלמה היה גִ'ימִי מֶרְפִי, שהרכיב קבוצה מן השחקנים שנותרו ומהמצטרפים החדשים. רק חודשים אחדים לאחר התאונה הגיעה יונייטד לגמר הגביע האנגלי של 1958, אך הפסידה לבולטון וונדררס. התוצאה כמעט שלא הייתה העיקר: עצם העובדה שהמועדון שב לשחק ולרוץ במסגרת תחרותית הייתה הישג בעל משמעות חריגה.
הבנייה מחדש לא הייתה מיידית. שחקנים ששרדו, ובהם בּוֹבִּי צַ'רְלְטוֹן, נשאו עמם את חוויית האובדן לאורך שנותיהם הבאות במועדון. בצד אלה באו שחקנים חדשים, ובהם ג'וֹרְג' בֶּסְט, והתגבש בהדרגה הרכב בעל זהות משלו. ב-29 במאי 1968, עשר שנים לאחר מינכן, ניצחה מנצ'סטר יונייטד את בנפיקה 4:1 באצטדיון ומבלי וזכתה בגביע אירופה. צ'רלטון היה מן הדמויות המרכזיות בהישג הזה, שהפך לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון של המועדון.
הניצחון של 1968 לא מחק את שמונת השמות או את יתר הקורבנות. גם כיום מנצ'סטר יונייטד עורכת אירועי זיכרון ומנציחה את ״הבאזבי בייבס״. ההמשכיות הספורטיבית העניקה למועדון עתיד, אבל את דור 1958 אי אפשר היה לשחזר. טביעת האצבע של אותם שחקנים נותרה בסיפורו של המועדון גם אחרי שהוחלפו ההרכבים, המאמנים והדורות.
1987: אסון אליאנזה לימה, והמטוס שלא הגיע לנחיתה
ניצחון בחוץ שהפך למסע של אבל
ב-8 בדצמבר 1987 חזרה קבוצת אֱלִיאַנְזָה לִימָה לעיר הבירה של פרו לאחר ניצחון 1:0 על דפורטיבו פוקלפה. התוצאה הציבה את המועדון בעמדה טובה בצמרת הליגה. חלק גדול מסגלו היה מורכב משחקנים צעירים שזכו לכינוי ״הסייחים״, וכמה מהם כבר נחשבו תקווה מרכזית של הכדורגל הפרואני. בטיסה חזרה היו שחקנים, מאמנים, אנשי הנהלה, אוהדים ואחרים שהתלוו לקבוצה.
המטוס היה מדגם פוקר F27, שהופעל בידי חיל הים של פרו. בעת הגישה לשדה התעופה חורחה צ'אבס, סמוך ללימה, הופיעה בעיה בחיווי של גלגלי הנחיתה. לצוות לא הייתה ודאות שגלגל החרטום ננעל במקומו. בוצעה חליפה ליד מגדל הפיקוח כדי לאפשר בדיקה חזותית של מצב הגלגלים, והמטוס פנה לניסיון גישה נוסף. מעל האוקיינוס השקט, סמוך לחוף ונטנייה, הוא ירד לגובה נמוך מדי והתרסק במים.
מבין 43 האנשים שעל המטוס נספו 42. הניצול היחיד היה הטייס, אֶדִילְבֶּרְטוֹ וִילַאר מוֹלִינָה. בין ההרוגים היו 16 כדורגלנים, אנשי סגל מקצועי ומועדון, מלווים ואנשי צוות. המאמן מַרְקוֹס קַלְדֵרוֹן, שהוביל בעבר גם את נבחרת פרו, נהרג לצד השחקנים. באובדן אחד התפוגג דור שעליו נשען המועדון, והכדורגל המקומי איבד כמה משחקניו המבטיחים.
מה קרה מעל הים, וכיצד חזרה הקבוצה למגרש?
חיווי הגלגלים היה תחילתה של שרשרת פעולות, אך אין לראות בו לבדו את הגורם הישיר להתרסקות. התחקירים והפרסומים שהתבססו על בדיקת התאונה העלו שאלות על ניסיון הטייסים בטיסת לילה, על שימוש בהוראות החירום ועל מצב המטוס ותחזוקתו. הדוח של חיל הים לא הובא לידיעת הציבור באופן שקוף בזמן אמת; כעבור שנים התפרסמו פרטים ממנו בעיתונות. העיכוב הזה הזין חוסר אמון וכאב ממושך בקרב משפחות הקורבנות והאוהדים.
על המועדון ריחפה שאלה מעשית ונוראה: כיצד ממשיכים להשתתף בליגה כשכמעט כל קבוצת הבוגרים אינה קיימת עוד? שחקני עבר חזרו מפרישה, שחקנים צעירים קיבלו אחריות מוקדם מן המתוכנן, ומועדונים אחרים התגייסו לסיוע. קבוצת קולו קולו מצ'ילה השאילה לאליאנזה ארבעה שחקנים וסייעה כלכלית בשיקומה. גם מעבר לגבולות פרו קלטו את ממדי המכה.
באופן כמעט סמלי, אחד הסיפורים שנשארו מאותה טיסה היה זה של חוּאַן רֵיְנוֹסוֹ, שחקן צעיר שנפצע לפני המשחק ולא הצטרף למסע. הוא נותר בחיים מפני שנאלץ להישאר בלימה. מי שכן עלו למטוס, בהם השחקנים לוּאִיס אֶסְקוֹבַּר וחוֹסֵה גוֹנְסָלֶס גַנוֹסָה, לא שבו. הפציעה הקטנה, ההחלטה הרגילה על סגל לנסיעה והנחיתה המתוכננת קיבלו לפתע משמעות אחרת לגמרי.
1993: אסון נבחרת זמביה והדרך הארוכה חזרה לגבון
נבחרת לאומית בדרך למוקדמות המונדיאל
ב-27 באפריל 1993 הייתה נבחרת זמביה בדרך לסנגל, למשחק במוקדמות מונדיאל 1994. היא נסעה במטוס צבאי שנדרש לעצור לתדלוק לאורך המסלול. אחת התחנות הייתה ליברוויל, בירת גבון. זמן קצר לאחר ההמראה משם התרסק המטוס באוקיינוס האטלנטי, מול החוף. כל 30 האנשים שהיו בו נהרגו, ובהם 18 משחקני הנבחרת וכן מאמנים, אנשי משלחת וצוות המטוס.
החקירה שנחשפה שנים לאחר מכן הצביעה על תקלה באחד המנועים ועל טעות קשה בתגובת צוות הטיסה. לאחר תקלה חמורה באחד המנועים, כיבה הטייס בטעות את המנוע התקין, והמטוס איבד את יכולתו להמשיך בטיסה. גם עייפות של הטייס ותקלה בחיווי נמנו עם הגורמים התורמים. אך בזמביה שאלת הסיבה הטכנית הייתה רק נדבך אחד בתוך אסון לאומי: הסגל שייצג את תקוותיה של המדינה למוקדמות הגביע העולמי נעלם כמעט כולו.
אולי יעניין אותך
לא כל כדורגלני הנבחרת היו על המטוס. הבולט שבהם היה קַלוּשָׁה בְּוַולְיָה, ששיחק באירופה והיה אמור להגיע בנפרד למשחק, בשל התחייבויות למועדונו. גם צַ'רְלְס מוּסוֹנְדָה לא טס עם המשלחת. העובדה ששניים מן השחקנים הבולטים נותרו בחיים נעשתה בהמשך לנקודת מוצא לבניית נבחרת חדשה, אך באותם ימים איש לא ידע אם תוכל זמביה לשוב ולהיות כוח תחרותי.
חמש שנים של חלום נדחסו לחודשים, והדרך נמשכה עד 2012
בוואליה וחבריו פעלו לשקם את הנבחרת בתוך שבועות. מעט יותר מחודש לאחר האסון ניצחה זמביה את מרוקו 2:1 במשחק ביתי במסגרת מוקדמות המונדיאל. אחר כך השיגה תוצאות חשובות מול סנגל, והגיעה למשחק מכריע במרוקו כשהיא זקוקה לנקודה כדי להעפיל לטורניר בארצות הברית. שער של עַבְּד א-סַלָאם לַעְ'רִיסִי בדקה ה-62 העניק למרוקו ניצחון 1:0 והותיר את זמביה מחוץ למונדיאל.
גם כך, הופעתה של הנבחרת המשוקמת הייתה יוצאת דופן. ב-1994 הגיעה זמביה לגמר אליפות אפריקה בתוניסיה, עלתה ליתרון מוקדם מול ניגריה, אך הפסידה 2:1. המדינה שהייתה אמורה, לפי החששות הראשונים, לפרוש מן המוקדמות, התייצבה בתוך זמן קצר גם בפתחו של מונדיאל וגם בגמר היבשתי. ההישג לא ביטל את התוצאה הנוראה של 1993, אבל הוכיח שהכדורגל הזמבי לא הסתיים באוקיינוס מול ליברוויל.
סגירת המעגל הגיעה ב-2012. זמביה העפילה שוב לגמר אליפות אפריקה, והפעם המשחק נערך בליברוויל, לא רחוק ממקום ההתרסקות. מול חוף השנהב הסתיים המשחק ב-0:0, ולאחר דו-קרב פנדלים ניצחה זמביה 8:7 וזכתה לראשונה בתואר אלופת אפריקה. את הפנדל המכריע הבקיע סְטוֹפִּּילָה סוּנְזוּ. אנשי הנבחרת הקדישו את הזכייה לזכר 30 הנספים. הזירה שבה איבדה זמביה דור של כדורגלנים הייתה, כעבור 19 שנים, גם זירת ניצחונה הגדול.
2011: לוקומוטיב ירוסלבל והיום האפל בתולדות הוקי הקרח
המראה בדרך למשחק פתיחת העונה
ב-7 בספטמבר 2011 נערכה קבוצת לוקומוטיב ירוסלבל הרוסית לפתיחת עונה נוספת בליגת ההוקי הקונטיננטלית, KHL. סגל שחקניה ואנשי המקצוע שלה עלו על מטוס יאק-42 בשדה התעופה טונושנה, בדרכם למינסק שבבלארוס למשחק מול דינמו מינסק. עבור המועדון, שהשתייך לצמרת ההוקי באזור, זו הייתה נסיעה ספורטיבית שגרתית יחסית: עוד עונה, עוד משחק חוץ, עוד טיסה.
המטוס האיץ לאורך המסלול אך לא הצליח להתנתק מהקרקע בזמן. הוא חרג מקצה המסלול, התרומם לזמן קצר, פגע במכשול והתרסק בקרבת נהר הוולגה. על המטוס היו 45 אנשים. בסופו של דבר מתו 44 מהם. שחקן הקבוצה אַלֶכְּסַנְדֶּר גַאלִימוֹב שרד תחילה, אך מת מפצעיו חמישה ימים לאחר התאונה; איש צוות המטוס היה הניצול היחיד שנותר בחיים.
החקירה הרשמית של הוועדה הבין-מדינתית לחקר תאונות אוויריות מצאה שהמטוס לא המריא כראוי בעקבות פעולות שגויות של הצוות, ובייחוד הפעלת בלמים במהלך ריצת ההמראה, לצד בעיות בהכשרת הטייסים ובניהול הטיסה. בניגוד לאסונות שבהם פגע מזג אוויר קשה בכלי טיס שכבר היה באוויר, בירוסלבל הטרגדיה התפתחה על מסלול ההמראה עצמו, כאשר המנועים פעלו והמטוס לא הצליח לצבור את התנאים הנדרשים לטיסה בטוחה.
עשר מדינות, מועדון אחד, ואבל שחצה יבשות
האסון פגע בקהילה בינלאומית שלמה. שחקנים ואנשי צוות שמוצאם בעשר מדינות היו בין המתים, ובהן רוסיה, בלארוס, לטביה, קזחסטן, אוקראינה, קנדה, צ'כיה, גרמניה, סלובקיה ושוודיה. בין הכוכבים שנהרגו היו פָּאבוֹל דֶמִיטְרָה מסלובקיה, רוּסְלָן סַלֵאי מבלארוס, קַארְלִיס סְקְרַסְטִינְשׁ מלטביה ויוֹסֶף וָאשִׁיצֶ'ק מצ'כיה, ששיחקו בעבר בליגת ההוקי הצפון אמריקאית, NHL. גם המאמן הקנדי בְּרַאד מַקְקְרִימוֹן נספה.
מועדון לוקומוטיב איבד בבת אחת את עיקר קבוצת הבוגרים ואת הצוות שנועד להוביל אותה. הוא לא השתתף בהמשך עונת KHL 2011/12, ופנה לתהליך שיקום הדרגתי. מועדונים ואוהדים רבים סייעו למשפחות הנספים; בערי הוקי שונות נערכו טקסי זיכרון, ובמינסק עצמה, שאליה היו אמורים להגיע שחקני לוקומוטיב, התקיים מפגש אבל במקום המשחק המתוכנן. הכסף שגויס והמחוות שנערכו הדגישו את העובדה שמדובר במכה לקהילת הוקי בינלאומית, לא רק לקבוצה מרוסיה.
ה-7 בספטמבר נקבע בליגת KHL ליום זיכרון לאסון, ובמשך שנים לא נערכו בו משחקי ליגה. הזיכרון לבש צורות שונות: דקות דומייה, סרטים שחורים, משחקי הנצחה וטקסים סמוך לזירת ההתרסקות. ההוקי המקצועני המשיך להתקיים, ולוקומוטיב חזרה לשחק, אולם הרשימה הארוכה של שמות שחקניה ואנשי הצוות הפכה לנקודת ייחוס קבועה בתולדות הענף.
2016: אסון שאפקואנסה, רגע לפני גמר היסטורי
מועדון קטן בדרך לשיא שלא הגיע
בסוף נובמבר 2016 עמדה שאפקואנסה הברזילאית בפני אחד המשחקים החשובים בתולדותיה. המועדון מהעיר שאפקו, שהיה רחוק במעמדו ממועדוני הפאר הידועים של היבשת, העפיל לגמר גביע הסודאמריקנה, המפעל השני בחשיבותו בכדורגל המועדונים הדרום אמריקאי. יריבתו הייתה אתלטיקו נסיונל הקולומביאנית. בשביל השחקנים ואנשי הצוות, הטיסה לקולומביה הייתה אמורה להיות שלב נוסף בדרך להגשמת חלום מקצועי.
ב-28 בנובמבר 2016 התרסק מטוס חברת LaMia באזור לה אוניון, ליד מדיין שבקולומביה, בעת שהתקרב לנחיתה. מבין 77 האנשים שהיו על הסיפון נהרגו 71, ושישה ניצלו. שלושה מן הניצולים היו כדורגלני שאפקואנסה. בקרב הנספים היו 19 משחקני הקבוצה, כל אנשי הצוות המקצועי שלה, עיתונאים, אנשי משלחת ואנשי צוות המטוס. התמונה שהצטיירה הייתה מזעזעת: קבוצה שהייתה בדרכה למעמד הגדול ביותר שלה איבדה בתוך רגע כמעט את כל מי שאמורים היו לייצג אותה בו.
דלק שלא הספיק לטיסה, וגביע שהוענק בלי משחק
חקירת רשות התעופה האזרחית של קולומביה הבהירה שהגורם המרכזי להתרסקות היה מחסור בדלק. תכנון הטיסה לא כלל את הכמויות הנדרשות לפי כללי הבטיחות לצורך עתודות, שדה חלופי ותנאים בלתי צפויים. המטוס המריא עם כ-9,300 קילוגרמים של דלק, אף שנדרשו כ-11,603 קילוגרמים, כלומר חוסר של כ-2,303 קילוגרמים. אנשי החברה והצוות לא ביצעו עצירת תדלוק נוספת אף שהיו מודעים למגבלה. הדוח הצביע גם על ליקויים ארגוניים וניהוליים בחברת התעופה.
בימים שלאחר האסון חדלה שאלת הזוכה בגביע להיות עניין ספורטיבי רגיל. אתלטיקו נסיונל, היריבה שהייתה אמורה לפגוש את שאפקואנסה בגמר, ביקשה מהקונפדרציה הדרום אמריקאית להעניק את התואר לקבוצה הברזילאית. ב-5 בדצמבר נענתה הקונפדרציה לבקשה והכריזה על שאפקואנסה כאלופת הסודאמריקנה לשנת 2016. אתלטיקו נסיונל זכתה באות הוקרה מיוחד על הגינות ספורטיבית. כך הוכתרה שאפקואנסה לאלופה בתואר שלא הוכרע על המגרש, מתוך הכרה באובדן האנושי חסר התקדים.
ברחבי העולם נערכו דקות דומייה ושחקנים הופיעו עם סרטי אבל. בתוך ברזיל ומחוצה לה נרתמו מועדונים לסייע לקבוצה לבנות מחדש סגל. השחקנים ששרדו התמודדו עם פציעות ועם אובדן חבריהם; משפחות ההרוגים עם מציאות שאין דרך להשיב לאחור. בשנת 2017 כבר השתתפה שאפקואנסה לראשונה בגביע הליברטדורס והמשיכה להתחרות בליגה הברזילאית. העובדה שהמועדון חזר לשחק אינה משנה את אופיו של התואר מ-2016: הוא נותר זיכרון של קבוצה שבדרכה למשחק החשוב בתולדותיה נעצרה בשמיים מעל קולומביה.
מה מחבר בין ששת האסונות?
לא כל התאונות נגרמו מאותה סיבה
מפתה לחבר את כל הטרגדיות לנוסחה אחת: מזג אוויר מסוכן, תקלה טכנית או טעות אנוש. אלא שהנסיבות שונות מאוד. בסופרגה נזכרו ערפל כבד וכשל אפשרי במד הגובה. במינכן מילא מצב המסלול תפקיד מרכזי. באליאנזה לימה התגלתה בעיית חיווי של גלגלי הנחיתה, שהתפתחה לשרשרת החלטות והסתיימה בפגיעה בים. בטיסת נבחרת זמביה שולבו תקלה במנוע עם תגובת צוות שגויה. בירוסלבל הצביעו החוקרים על הפעלת בלמים במהלך ריצת ההמראה ועל כשלים בהכשרה. במקרה של שאפקואנסה הייתה חריגה חמורה מתכנון הדלק הנדרש לטיסה.
דווקא ההבדלים האלה חשובים. הם מונעים הצגה של אסונות תעופה כרצף מקרי של גורל אכזר, ומזכירים שלכל תאונה הייתה שרשרת נסיבות מסוימת: החלטות, נהלים, ציוד ותנאים שבדיעבד נדרשה בדיקה מדוקדקת שלהם. השאלה ״מה קרה למטוס?״ אינה יכולה להיענות באותה תשובה בששת המקרים, גם כאשר התוצאה האנושית נראית דומה.
המכה האנושית והצורך להקים קבוצה מחדש
לעומת זאת, בתחום הספורט אפשר לזהות מכנה משותף ברור. קבוצת ספורט בנויה על רציפות של אימונים, יחסי אמון, היכרות בין שחקנים ועבודה ממושכת של מאמנים ואנשי מקצוע. כשמטוס שנושא את רוב הסגל מתרסק, נפגעים בעת ובעונה אחת לא רק אנשים בודדים אלא מערכת שלמה של ידע, ניסיון וקשרים. זה היה מצבן של טורינו, מנצ'סטר יונייטד, אליאנזה לימה, לוקומוטיב ירוסלבל ושאפקואנסה. בזמביה הגיעה המכה לרמה לאומית, משום שהנבחרת ייצגה את המדינה כולה.
השיקום היה שונה ממקרה למקרה. בטורינו עלו שחקני הנוער להשלמת העונה. ביונייטד החזירו מאט באזבי וג'ימי מרפי את המועדון לתחרות עד לזכייה האירופית כעבור עשור. באליאנזה לימה חזרו ותיקים והגיעו שחקנים מושאלים. בזמביה נבנתה נבחרת חדשה, שהגיעה לגמר אליפות אפריקה כעבור שנה ולאליפות ב-2012. לוקומוטיב ויתרה על עונת הליגה הקרובה כדי להתחיל מחדש. שאפקואנסה שבה להתחרות לאחר אסון שהותיר אותה כמעט ללא קבוצה. בכל אחד מן הסיפורים הללו, היכולת לחדש פעילות ספורטיבית דרשה הכרעות אנושיות קשות לצד פתרונות מקצועיים.
גם טקסי הזיכרון מילאו תפקיד. הם לא נועדו לתקן תוצאה, אלא לתת שם ומקום לאנשים שנותרו מחוץ למגרש לתמיד. אצל אוהדי טורינו נמצאת סופרגה בנוף הפיזי של העיר; אצל מנצ'סטר יונייטד תאריך האסון הוא פרק קבוע בהיסטוריה המועדונית; בזמביה נעשה ליברוויל לשם שמכיל גם אבל וגם ניצחון; ובהוקי הרוסי ה-7 בספטמבר מזוהה עם ירוסלבל. עבור הקבוצות והקהילות, הזיכרון המשיך גם אחרי שהוחלפו הסגלים ונסתיימו העונות.
המשחק שנמשך, והשחקנים שלא שבו
בכל אחד מששת הסיפורים עמדה בפני אנשים שנותרו בחיים בחירה שלא ביקשו לקבל: כיצד לשוב אל מגרש שהיה ביתם המשותף של מי שנהרגו. איש לא יכול היה להחזיר לטורינו את מאצולה, למנצ'סטר יונייטד את אדוורדס, לאליאנזה לימה את קלדרון ושחקניו, לזמביה את נבחרתה, לירוסלבל את הסגל שאבד או לשאפקואנסה את אנשי קבוצתה. אפשר היה לחזור להתאמן, לגייס שחקנים, להופיע מול קהל ולזכות בתארים. את האבדות עצמן לא היה אפשר לתקן.
העובדה שהמועדונים והנבחרות חזרו לשחק היא חלק חשוב מן ההיסטוריה שלהם. היא גם מזכירה מדוע הסיפורים הללו נשארו חרוטים בזיכרון זמן רב אחרי שתחקירי הטיסה הסתיימו. מאחורי כל רשימה של נוסעים, כל תאריך וכל גביע ניצבת קהילה שלמה שנאלצה להפריד בין הרצון להמשיך לבין החובה לזכור.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הקישורים הבאים מובילים לתיעוד מוסדי, לדוחות חקירה ולעיתונות שסיקרה את האסונות או את תוצאותיהם. הם מאפשרים להרחיב בקריאה על פרטי התאונות ועל ההשלכות הספורטיביות שלהן.
טורינו, תולדות אסון סופרגה: תיאור רשמי של משחק הידידות בליסבון, ההתרסקות, הקורבנות והמשחקים שנותרו בעונה. התאחדות הכדורגל האיטלקית: השפעת אובדן טורינו על נבחרת איטליה ועל הנסיעה למונדיאל 1950. תולדות אליפות טורינו ב-1976: תיעוד הזכייה המאוחרת של המועדון.
מנצ'סטר יונייטד, היום האפל ביותר: שמות הקורבנות ונסיבות ההתרסקות. מן האבל אל ההצלחה: השיקום והזכייה בגביע אירופה ב-1968.
ארכיון תאונות המטוסים, אליאנזה לימה: נתוני המטוס, מספר האנשים והנסיבות הטכניות של הגישה לנחיתה. אל קומרסיו, זיכרון אסון הפוקר: תיעוד פרואני של האובדן. אל פאיס, הסיוע של קולו קולו: דיווח בן התקופה על השאלת ארבעה שחקנים. סיפורו של חואן ריינוסו: השחקן שלא הצטרף לטיסה.
פיפ"א, סיפורה של זמביה: שיקום הנבחרת, מוקדמות המונדיאל, גמר 1994 והזכייה ב-2012. פיפ"א, הנצחת 30 הנספים: אימות מספר הנספים ו-18 שחקני הנבחרת. BBC, שחזור נסיבות התרסקות נבחרת זמביה: פירוט ממצאי התחקיר והסיפור האנושי. הקונפדרציה האפריקאית לכדורגל: תוצאת גמר 2012 ודו-קרב הפנדלים.
ועדת החקירה הבין-מדינתית, לוקומוטיב: פרטי המטוס והדוח הרשמי על האסון. הפדרציה הבינלאומית להוקי קרח: הזיכרון הבינלאומי. מגזין הפדרציה הבינלאומית להוקי, אוקטובר 2011: מניין עשר המדינות שנפגעו מן האסון. ליגת KHL, רשימת הנספים: שמות שחקנים, מאמנים ואנשי צוות. ליגת NHL, זיכרון הקבוצה: השחקנים בעלי העבר בצפון אמריקה והשיקום.
רשות התעופה האזרחית של קולומביה, דוח שאפקואנסה: ממצאי חקירת הטיסה, המחסור בדלק ונתוני הנפגעים. פיפ"א, שנה לאסון שאפקואנסה: אובדן הסגל, התמיכה במועדון וחזרתו למפעלים הבינלאומיים. הודעת הענקת הגביע כפי שפורסמה ב-AS: נוסח החלטת הקונפדרציה והמחווה של אתלטיקו נסיונל.
אם סיפורי האסונות הללו עוררו בכם מחשבה על המחיר האנושי שמסתתר מאחורי דפי ההיסטוריה של הספורט, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא סיפורים היסטוריים נוספים ב-HistoryIsTold.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.