ג׳אמין גינטינג: הגנרל שלחם על עצמאות אינדונזיה

ג׳אמין גינטינג צמח ממפקד צעיר בכוח שהקימו היפנים לאחד הקצינים הבולטים במאבק האינדונזי, לחם בהולנדים, התעמת עם מורדים מבית והגיע עד לפיקוד הבכיר ולשירות הדיפלומטי. ■ סיפורו עובר דרך הכרזת העצמאות, המלחמה הארוכה על סומטרה והמאבק על דמותה של אינדונזיה החדשה.</strong></p>

ב-7 באפריל 1958, יותר מעשור לאחר שאינדונזיה הכריזה על עצמאותה, שוב נאלץ ג׳אמין גינטינג לבחור צד. הפעם לא ניצב מול כוח קולוניאלי זר אלא מול חיילים אינדונזים שהצטרפו למרד נגד השלטון המרכזי. כמפקד הכוחות בצפון סומטרה הוא פתח במבצע בוקיט באריסאן, דחק את אנשיו של בויכה נאינגולן ואת כוחותיו של סינטה פוהאן לעבר טפנולי, ובהמשך קיבל את הפיקוד על האזור הצבאי בוקיט באריסאן. עבור קצין שכבר לחם בהולנדים, ליווה את מוחמד האטה בדרכים המסוכנות של המהפכה וסירב להצטרף למפקדו לשעבר כאשר זה מרד בג׳קרטה, הבחירה הזאת הייתה המשך ישיר למסלול שהחל שנים קודם לכן בכפר קטן בארץ הקארו.

לוטננט גנרל גָ׳אמִין גִינְטִינְג סוּקָה, שנודע גם בשם המקוצר ג׳אמין גינטינג, נולד ב-12 בינואר 1921 בכפר סוקה שבטיגפאנה, במחוז קארו. הוא הפך ללוחם עצמאות, מפקד צבאי, מפקד בוקיט באריסאן, המפקח הכללי של הצבא האינדונזי ולבסוף שגריר אינדונזיה בקנדה. חייו השתלבו במהפכה הלאומית האינדונזית, מאבק מזוין ודיפלומטי שנמשך מהכרזת העצמאות ב-1945 ועד העברת הריבונות ההולנדית בסוף 1949, ולאחר מכן במאבקים הפנימיים על דמותה של המדינה. ב-7 בנובמבר 2014 העניק לו הנשיא ג׳וקו וידודו את התואר "גיבור לאומי של אינדונזיה".

לפני גינטינג: הדרך הארוכה לעצמאות

המאבק שבו עתיד היה גינטינג למצוא את מקומו לא נולד ב-1945. תנועת העצמאות האינדונזית החלה להתגבש כבר בראשית המאה ה-20, וב-20 במאי 1908 החל שלב המצוין באינדונזיה כ"יום ההתעוררות הלאומית". תנועות ובהן בודי אוטומו, המפלגה הלאומית האינדונזית, סרקת אסלאם והמפלגה הקומוניסטית האינדונזית צמחו במהירות במחצית הראשונה של המאה. חלקן ניסו לפעול בתוך המסגרות שהקימו ההולנדים, ובהן הפולקסראד, "מועצת העם", מתוך תקווה להשיג שלטון עצמי. אחרות דחו את שיתוף הפעולה ודרשו חירות מן המושבה ההולנדית.

ב-1918 הקימו שלטונות איי הודו המזרחיים ההולנדיים את הפולקסראד כמועצה שנבחרה בחלקה, ובפעם הראשונה קיבלו לאומנים אינדונזים במה פוליטית במסגרת הקולוניאלית. במקביל הקימו סטודנטים אינדונזים בהולנד את פרהימפואנן אינדונזיה, האגודה האינדונזית, שבין מנהיגיה היו מוֹחַמַּד הַטָּה, לימים סגן הנשיא, וסוּטָן שַׁהְרִיר, לימים ראש הממשלה. בספטמבר 1927 נעצרו האטה וחברים נוספים באשמת הסתה להתנגדות לשלטון ההולנדי, אך זוכו לאחר נאום הגנה נמרץ של האטה.

באותה שנה הפך סוּקַרְנוֹ את מועדון הלימודים שלו לאגודה הלאומנית האינדונזית, שבמאי 1928 הפכה למפלגה הלאומית האינדונזית, PNI. מטרתה הייתה להשיג עצמאות באמצעות אי שיתוף פעולה המוני עם השלטונות. באוקטובר 1928 התכנס בבטאוויה קונגרס נוער שבו אימצו הנציגים את רעיון "מולדת אחת, אינדונזיה; אומה אחת, האומה האינדונזית; ושפה אחת, השפה האינדונזית". ההצהרה, שנודעה לימים כ"שבועת הנוער", נועדה להתגבר על הנטייה הוותיקה להזדהות בראש ובראשונה עם אזור או קבוצה אתנית.

התעצמותה של ה-PNI הדאיגה את השלטונות. בדצמבר 1929 נעצרו סוקרנו ושבעה ממנהיגי המפלגה, ובספטמבר 1930 נגזרו עליהם עונשי מאסר של שנה עד ארבע שנים, כאשר סוקרנו קיבל את העונש הארוך ביותר. המפלגה התפרקה ב-1931. באותה שנה חזר שהריר מהולנד והקים את ה-PNI החדשה, שביקשה לבנות שכבת מנהיגים שתוכל להמשיך לפעול גם אם אחד מהם ייעצר, במקום להסתמך על מנהיג יחיד ועל פעולה המונית. סוקרנו השתחרר והצטרף למפלגה הקטנה פרטינדו, ואילו האטה חזר מהולנד באוגוסט 1932 וקיבל את הנהגת ה-PNI החדשה, שלה הייתה מצע מרקסיסטי ומהפכני יותר. באוגוסט 1933 נעצר סוקרנו שוב והוגלה תחילה לפלורס ולאחר מכן לבנקולן, בעוד האטה ושהריר נעצרו והוגלו למחנה המעצר בובן דיגול שבמערב גינאה החדשה.

מעצרם של המנהיגים הלאומנים החליש מאוד את תנועת אי שיתוף הפעולה. בדצמבר 1935 התאחדו האיחוד הלאומי האינדונזי ובודי אוטומו והקימו את פרינדרה, מפלגת אינדונזיה הגדולה, שביקשה לעבוד עם ההולנדים בדרך לעצמאות. ב-1936 הגיש חבר הפולקסראד סוטארדג׳ו עצומה לכינוס ועידה שתוביל בתוך עשור לשלטון עצמי אינדונזי במסגרת איחוד הולנדי-אינדונזי. העצומה התקבלה ברוב במועצה אך נדחתה בידי ההולנדים בנובמבר 1938. במאי 1937 הוקמה גרינדו, התנועה העממית האינדונזית, בידי מרקסיסטים צעירים ובהם אמיר שריפודין, שלימים יהיה אף הוא ראש ממשלה. היא ביקשה לקדם פרלמנט אינדונזי בשיתוף פעולה עם ההולנדים, יעד שאומץ גם בידי הפדרציה הפוליטית האינדונזית, GAPI.

מלחמת העולם השנייה שינתה את כללי המשחק. עם כיבוש הולנד לא היה לממשלה ההולנדית הגולה מענה ממשי לדרישות הפוליטיות באינדונזיה, אף שהמלכה וילהלמינה הבטיחה בנאום בלונדון במאי 1941 שינויים בלתי מוגדרים ביחסים עם איי הודו המזרחיים לאחר המלחמה. ב-23 בינואר 1942, שלוש שנים לפני ההכרזה של 1945, הכריז פעיל העצמאות נני ורטאבונה על "עצמאות אינדונזיה" בגורונטלו לאחר שהוא ואנשיו גברו במרד על ההולנדים, שחששו מהפלישה היפנית לסולאווסי. לאחר שהיפנים השתלטו על האזור הם אסרו אותו.

הכיבוש היפני והדור הצבאי החדש

בתוך חודשים ספורים ב-1942 התמוטטה השליטה ההולנדית. היפנים פלשו לאיי הודו המזרחיים, וההולנדים נכנעו ב-8 במרץ. הארכיפלג חולק לשלושה אזורי ממשל: סומטרה נשלטה בידי הארמייה ה-25, ג׳אווה ומדורה בידי הארמייה ה-16, ואילו קלימנטן והאיים המזרחיים העשירים במשאבים עברו לשליטת הצי הקיסרי היפני. השלטון החדש אסר שימוש בהולנדית וכן את הצגת הדגל וההמנון האינדונזיים, והנהיג את לוח השנה היפני. אלא שהכיבוש היפני, שנועד לשרת את צורכי יפן, גם הרס והחליף חלק ניכר מן התשתית הכלכלית, המנהלית והפוליטית שהותירו ההולנדים ויצר מוסדות וכוחות חדשים שבהם יכלו אינדונזים לצבור ניסיון.

באפריל 1943 הקימה יפן את תנועת "שלושת ה-A", ששמה נלקח מסיסמת תעמולה שהציגה את יפן כמנהיגה, מגינתה ואורה של אסיה. התנועה לא הצליחה לעורר תמיכה רבה, בין השאר משום שלא השתתפו בה לאומנים אינדונזים בולטים. ביולי שחררה הארמייה ה-25 את סוקרנו מגלותו בסומטרה. הוא הצטרף להאטה ולשהריר בג׳קרטה, ששמה הקולוניאלי בטאוויה כבר הוחלף. השלושה חילקו ביניהם תפקידים: שהריר יפעל במחתרת, ואילו סוקרנו והאטה ישתפו פעולה עם היפנים תוך שמירת העצמאות האינדונזית כמטרה הסופית. במרץ 1943 קמה פוטרה, מרכז כוח העם, בראשות סוקרנו, האטה, האג׳ר דוואנטרה ומנסור, אולם גם היא נותרה בשליטה יפנית ולא השיגה רבות.

ככל שמצבה של יפן במלחמה הידרדר, גדלה נכונותה להרחיב את המעורבות האינדונזית. הוקמה מועצה מייעצת מרכזית בראשות סוקרנו, ועוד אינדונזים מונו ליועצים. באוקטובר 1943 הקימו היפנים את "מגיני המולדת", PETA, צבא מתנדבים שנועד לסייע בהדיפת פלישה של בעלות הברית. במקביל הוקמה מועצת האגודות המוסלמיות של אינדונזיה, מסיומי. ב-1944 הוחלפה פוטרה באגודת השירות של ג׳אווה, שבה שוב מילאו סוקרנו והאטה תפקידים מרכזיים אף שנותרו כפופים למושל הצבאי.

באותו מרחב נפתח גם הפרק הצבאי בחייו של גינטינג. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים הצטרף ליחידה צבאית שאורגנה בידי קצינים יפנים. השלטון היפני גייס צעירים בארץ הקארו במטרה לחזק את כוחותיו באסיה, וגינטינג התקדם עד שהפך למפקד. הניסיון הזה עתיד היה לקבל משמעות חדשה לחלוטין לאחר כניעת יפן, משום שאותם מבני כוח שנועדו לשרת אימפריה זרה סיפקו לצעירים מקומיים ידע, משמעת ומסגרת שניתן היה להפנות במהירות נגד ניסיון להשיב את השלטון הקולוניאלי.

ב-7 בספטמבר 1944 הבטיח ראש ממשלת יפן קוניאקי קויסו עצמאות ל"איי הודו המזרחיים" במועד עתידי, אך לא נקב בתאריך. בג׳אווה הותרה לאחר מכן הנפת הדגל האינדונזי במבנים מסוימים, והאדמירל משנה טדאשי מאדה אף סיפק מימון רשמי למסעות של סוקרנו והאטה ברחבי הארכיפלג. באוקטובר 1944 הקים מאדה מעון להכשרת מנהיגי "אינדונזיה החופשית". במרץ 1945 הודיעו היפנים על הקמת הוועדה החוקרת להכנות לעצמאות, BPUPK. הוועדה, שבה ישבו סוקרנו והאטה לצד בני הדור הפוליטי הוותיק, קיימה שתי ישיבות במאי וביוני, הגדירה יסודות למדינה עצמאית והכינה טיוטת חוקה. מנגד עמדו פעילי הפמודה, בני הדור הצעיר, שדרשו מהלכים נחרצים ומהירים יותר.

אוגוסט 1945: יפן נכנעת ואינדונזיה מכריזה עצמאות

בסוף יולי החליטה יפן כי ג׳אווה תקבל עצמאות בסוף ספטמבר, ואחריה אזורים נוספים. הפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסאקי ב-6 וב-9 באוגוסט. ב-7 באוגוסט הכריזו היפנים על הקמת הוועדה המכינה לעצמאות אינדונזיה, PPKI, שנועדה להאיץ את הקמתה של ממשלה לכל שטח איי הודו המזרחיים ולא רק לג׳אווה. יומיים לאחר מכן הוטסו סוקרנו, האטה ורג׳ימאן ודיאודינינגרט לדאלאת שליד סייגון כדי לפגוש את פילדמרשל היסאיצ׳י טראוצ׳י, מפקד קבוצת הארמיות הדרומית של יפן. טראוצ׳י הבטיח עצמאות בשטחי המושבה לשעבר ומינה רשמית את סוקרנו והאטה ליושב ראש ולסגן יושב ראש ה-PPKI.

ב-15 באוגוסט נכנעה יפן. השלטונות היפניים באיי הודו המזרחיים נצטוו לשמור על הסטטוס קוו עד הגעת בעלות הברית, אך בתחילה לא התקבל אישור רשמי לכניעה. שוב פרץ ויכוח בין הדורות. סוקרנו והאטה היססו, ואילו שהריר ופמודה אחרים דרשו הכרזה מיידית שתיעשה ללא מעורבות ה-PPKI, כדי שלא תוצג העצמאות כתוצר של חסות יפנית. סוקרנו, האטה ואחמד סוברדג׳ו פנו למאדה וקיבלו אישור בלתי רשמי לכך שהכניעה אכן התרחשה. האטה ביקש מסוברדג׳ו לכנס את ה-PPKI ליום הבא וחזר לביתו כדי להכין נוסח הכרזה.

קבוצות הפמודה לא היו מוכנות להמתין. ד״נ איידיט, צ׳אירול סאלח, ויקאנה ואחרים החליטו לשלוח משלחת לבית סוקרנו ולדרוש הכרזה מיידית. העימות היה חריף. סוקרנו סירב לפעול ללא דיון ב-PPKI, מחשש להתגרות ביפנים, והאטה הצטרף לעמדתו. כאשר האטה הציע לצעירים להכריז בעצמם, הם הבינו שהכרזה ללא סוקרנו והאטה לא תיתפס כאמינה דיה. בשעות הראשונות של 16 באוגוסט נלקחו השניים בידי הצעירים לרנגאסדנגקלוק. כלפי חוץ הוסבר כי מדובר בהגנה מפני התקוממות של חיילי PETA, אך למעשה ניסו הצעירים לכפות עליהם להכריז מיד על העצמאות. גם שם סירבו השניים לפעול ללא ביטחונות מן היפנים.

מאדה גילה באותו בוקר שסוקרנו והאטה נעלמו. חקירה של הצבא היפני הובילה לוויקאנה, שנדרש להשיבם לג׳קרטה. לאחר שמאדה הבטיח ביטחון ושיתוף פעולה ואף העמיד את ביתו לרשות הדיונים, נסע סוברדג׳ו לרנגאסדנגקלוק והשיב את סוקרנו והאטה. הם קיבלו הבטחה שהצבא היפני לא יתערב בהכרזה כל עוד לא תוצג כפעולה יפנית, משום שמעורבות כזאת הייתה מפרה את תנאי הכניעה. בביתו של מאדה כבר המתינו חברי ה-PPKI.

הפמודה הציעו נוסח חד: העם האינדונזי מכריז על עצמאותו וכל מוסדות השלטון הקיימים יילקחו מידי הזרים השולטים בהם. סוקרנו והאטה דחו אותו, מחשש שיעודד אלימות ויציב גם את היפנים בעמדה בלתי אפשרית. סוקרנו ניסח נוסח מתון יותר, שבו הוכרזה העצמאות ונאמר כי ענייני העברת השלטון ועניינים אחרים יבוצעו בצורה מסודרת ובזמן הקצר ביותר. הביטוי "העברת השלטון" היה מעורפל במידה שימושית: ביפנית אפשר היה להבין אותו כהעברת שליטה מנהלית ולא בהכרח ריבונות, בעוד האינדונזים יכלו להעניק לו משמעות רחבה יותר.

לאחר ויכוח על זהות החותמים הוחלט שרק סוקרנו והאטה יחתמו, בשם העם האינדונזי, כדי להרחיק את המסמך מן הוועדה שהוקמה בידי יפן. הישיבה הסתיימה בחמש לפנות בוקר. מכונת הכתיבה שבה הודפס נוסח ההכרזה באותיות לטיניות הושאלה מקורבטנקפיטן ד״ר הרמן קנדלר, שעמד בראש נקודת תמיכה צבאית גרמנית בפאסר סנן שבג׳קרטה, משום שבביתו של מאדה היו זמינות רק מכונות כתיבה יפניות.

עשר בבוקר בביתו של סוקרנו

התוכנית המקורית הייתה להקריא את ההכרזה בכיכר המרכזית של ג׳קרטה, כיום כיכר מרדקה. השלטונות היפניים, שחששו מהפרות סדר, הציבו במקום חיילים, ולכן הועבר הטקס לביתו של סוקרנו ברחוב פגנגסאן טימור 56, במקום שבו נמצא כיום פארק ההכרזה. ביום שישי, 17 באוגוסט 1945, בשעה 10:00 לפי שעון יפן, ניצב סוקרנו לצד האטה והקריא את המסמך הקצר. תחילה הוקראה הקדמה לטיוטת החוקה שהכינה ה-BPUPK, ואז הגיעה ההכרזה עצמה.

התאריך במסמך נכתב "17 באוגוסט 05", כאשר "05" התייחס לשנת 2605 בלוח הקיסרי היפני. קצין PETA לטיף הנדרנינגרט הניף את הדגל האדום-לבן והנוכחים שרו את "אינדונזיה ראיה", ההמנון הלאומי. לימים הוקם במקום פארק ההכרזה ובו אנדרטה שתכנן ניומן נוארטה. קיימת גם הקלטה של סוקרנו קורא את ההכרזה, אך היא נעשתה ב-1950 או 1951 ולא בזמן הטקס המקורי.
תרגום אנגלי שפרסם משרד החוץ באוקטובר 1948 כלל את כל הנאום שקרא סוקרנו, לרבות הדברים שנאמרו מיד לפני ההכרזה ולאחריה. ההיסטוריון ג׳ורג׳ מקטרנן קאהין סבר שהקטעים הללו הושמטו מפרסומים באינדונזיה בשל שליטת היפנים באמצעי התקשורת או מחשש לתגובה יפנית קשה. ב-18 ביוני 1946 הוכרז 17 באוגוסט כחג לאומי באמצעות צו ממשלתי. שנים רבות לאחר המלחמה, ב-14 ביוני 2023, הכירה הולנד ב-17 באוגוסט 1945 כיום העצמאות האינדונזי, אף שהמשיכה להחזיק בעמדה שהעברת הריבונות הרשמית התרחשה רק ב-1949.

לידתה של מדינה

החדשות על ההכרזה התפשטו כמעט מיד ברחבי ג׳אווה בעזרת מתקני החדשות והטלגרף היפניים, ובבנדונג הן שודרו ברדיו. אבל בארכיפלג העצום התמונה הייתה אחרת. עד אמצע ספטמבר רבים באיים המרוחקים כלל לא האמינו שאינדונזיה הכריזה על עצמאותה, ובסומטרה רק האליטה הרפובליקנית בערים הגדולות ידעה על כך. ככל שהחדשות התפשטו התחזקה התמיכה ברפובליקה ונוצרה אווירה מהפכנית.

יום לאחר הטקס התכנסה ה-PPKI, בחרה בסוקרנו לנשיא ובהאטה לסגן הנשיא ואישרה את חוקת אינדונזיה. עד סוף אוגוסט הוקם בג׳קרטה שלטון רפובליקני מרכזי. מכיוון שטרם התקיימו בחירות כלליות, מונתה הוועדה הלאומית המרכזית של אינדונזיה, KNIP, לסייע לנשיא, וגופים מקבילים הוקמו ברמת המחוזות והנפות. ב-14 בנובמבר 1945 הונהג משטר פרלמנטרי ושהריר מונה לראש הממשלה.

לא היה מדובר במדינה שקיבלה לידיה מנגנון שלטוני מסודר. ה-Giyūgun, או PETA, ויחידות ה-Heiho פורקו בידי היפנים בשבוע שלאחר הכניעה, ומבני הפיקוד שיכלו לשמש בסיס לצבא לאומי התפזרו. הכוחות הרפובליקניים החלו לצמוח בספטמבר מתוך קבוצות צעירות, לעיתים לא מאומנות דיין, שסבבו סביב מנהיגים כריזמטיים. קצינים אינדונזים שהוכשרו בידי היפנים זכו למעמד מרכזי יותר מאלו שאומנו תחת ההולנדים. ב-12 בנובמבר 1945 נבחר סודירמן, מורה לשעבר בן 30, למפקד העליון בישיבת מפקדי הדיוויזיות ביוגיאקרטה.

המצב יצר גם שאלה של נאמנות. נסיכויות במרכז ג׳אווה הצטרפו במהירות לרפובליקה, בעוד כמה מן הראג׳ה באיים החיצוניים, שנהנו בעבר מהקשר עם ההולנדים, היו נלהבים פחות. בדרום סולאווסי ניתנה תמיכה לרפובליקה, ובה גם מצד מלך בונה, וכן מצד שליטים מקאסרים ובוגים. שליטים רבים בבאלי קיבלו את הסמכות הרפובליקנית. אולם הממשלה החדשה נותרה חלשה, מרוכזת בעיקר בג׳אווה ובעלת קשר רופף בלבד עם אזורים מרוחקים.

בתוך מציאות זו קיבל גינטינג החלטה ששינתה את מסלולו. כאשר התוכנית היפנית להשתמש בצעירי הקארו להגנת האימפריה קרסה עם כניעת יפן, הוא לא פירק את אנשיו ולא שלח אותם לבתיהם. הוא פעל במהירות לגיבוש הכוח וניסה לשכנע את חבריו להישאר יחד, במטרה להגן על אנשי הקארו ועל צפון סומטרה מפני הכוחות ההולנדיים והבריטיים שביקשו להשיב את השליטה באזור. האימפריה שהקימה את היחידה נעלמה מן הזירה, אך החיילים נשארו, ועכשיו השתנה הכיוון שאליו הופנו נשקם ומשמעתם.

מהפכה, פמודה ואלימות

החלל שנוצר בג׳אווה ובסומטרה לאחר הכניעה היפנית היה גם הזדמנות וגם סכנה. קבוצות פמודה, "צעירים", הצטרפו לארגוני מאבק רפובליקניים. בתחנות רכבת ובמערכות חשמליות בערי ג׳אווה הגדולות השתלטו צעירים רפובליקנים על תשתיות כמעט ללא התנגדות יפנית, הקימו תחנות רדיו ועיתונים ומילאו קירות בכתובות לאומניות. ועדות מאבק ומיליציות הוקמו באיים שונים, והעיתונות בג׳קרטה, יוגיאקרטה וסורקרטה טיפחה דור של כותבים שכונה "דור 45".

לא כל המנהיגים רצו את אותו סוג של מהפכה. טאן מלאקה ואחרים ראו בה מאבק שצריך להיות מובל ומוכרע בידי הפמודה, בעוד סוקרנו והאטה נטו להדגיש הקמת מוסדות ודיפלומטיה. ב-19 בספטמבר התאספו יותר מ-200 אלף בני אדם להפגנה בג׳קרטה, וסוקרנו והאטה הצליחו לפזר אותה מחשש לאלימות. אבל בספטמבר ובאוקטובר 1945 כבר הפכו בני קבוצות שנחשבו זרות או חשודות למטרות של הפחדה, חטיפה, שוד, רצח ומעשי טבח. הולנדים שהיו עצורים קודם לכן, אירו-אסייתים, אמבונזים, סינים, מינהאסים, ילידים אמידים וכל מי שנחשד בריגול היו עלולים להיפגע. התקופה, שהגיעה לשיא בשנים 1945-1946, נודעה בשם ברסיאפ.

ההערכות למספר ההרוגים בברסיאפ נעות בין 3,500 ל-30 אלף. NIOD העריך שכ-5,500 הולנדים נהרגו, אולי יותר אך לא מעל 10,000. בקרב סורבאיה ובאירועים שהובילו אליו נהרגו לפי הערכות בין 6,300 ל-15 אלף לוחמים אינדונזים. היפנים איבדו כאלף חיילים, והבריטים רשמו 660 הרוגים, רובם חיילים הודים, לצד מספר דומה של נעדרים.

הבריטים מגיעים, ההולנדים חוזרים

הולנד עצמה הייתה מותשת ממלחמת העולם השנייה ולא הייתה מסוגלת לשוב מיד ככוח צבאי גדול. בינתיים הוטל על הכוחות הבריטיים והאוסטרליים לקבל את כניעת היפנים ולשמור על הסדר. אוסטרלים כבר נחתו בבורנאו במאי 1945, והארכיפלג הועבר לאחר כניעת יפן לאחריותו של האדמירל הבריטי לורד לואי מאונטבאטן. באזורים מסוימים, ובהם קלימנטן, מורוטאי וחלקים מאיריאן ג׳איה, כבר חזרו פקידים הולנדים. באזורים שנשלטו בזמן המלחמה בידי הצי היפני הצליחו האוסטרלים ולאחריהם ההולנדים להשתלט במהירות יחסית.

הבריטים נדרשו להשיב סדר וממשל אזרחי בג׳אווה. ההולנדים פירשו זאת כהזדמנות להשיב את הממשל הקולוניאלי שלפני המלחמה. מאונטבאטן, לעומת זאת, היה צריך להשיב ליפן כ-300 אלף יפנים ולשחרר שבויי מלחמה ולא רצה להיגרר למלחמה ארוכה למען החזרת אינדונזיה להולנדים. כוחות בריטיים ראשונים הגיעו לג׳קרטה בסוף ספטמבר, ובאוקטובר הגיעו גם למדאן, פדאנג, פלמבאנג, סמאראנג וסורבאיה.

העימותים לא איחרו לבוא. ב-3 באוקטובר הרגה המשטרה הצבאית היפנית פמודה רפובליקנים בפקלונגאן. בבנדונג גירשו היפנים צעירים רפובליקנים ומסרו את העיר לבריטים. בסמאראנג התחוללה לחימה קשה במיוחד: לאחר שהבריטים החלו להשתלט על העיר ב-14 באוקטובר, הרגו כוחות רפובליקניים נסוגים בין 130 ל-300 שבויים יפנים. בקרבות נהרגו כ-500 יפנים וכ-2,000 אינדונזים. בסופו של דבר הוחזרו רוב החיילים והאזרחים היפנים ליפן, אך כאלף בחרו להישאר ולסייע לרפובליקה במאבק לעצמאות.

במרכז ג׳אווה ניסו הבריטים לפנות כ-10,000 אירו-אסייתים ואזרחים אירופים שהוחזקו באזור. יחידות שנשלחו לאמבראווה ולמגלאנג נתקלו בהתנגדות רפובליקנית עזה והפעילו תקיפות אוויריות. סוקרנו השיג הפסקת אש ב-2 בנובמבר, אך עד סוף החודש התחדשה הלחימה והבריטים נסוגו לכיוון החוף. בבנדונג נהרגו בנובמבר ובדצמבר כ-1,200 בני אדם בהתקפות רפובליקניות על כוחות בעלות הברית ועל אזרחים שנחשבו פרו-הולנדים. במרץ 1946, לאחר אולטימטום בריטי שדרש מהם לעזוב את העיר, הציתו הרפובליקנים בכוונה חלק ניכר מדרום בנדונג. המעשה נודע כ"ים האש של בנדונג".

סורבאיה: הקרב שהגדיר את המאבק

הקרב הכבד והעקוב מדם ביותר של המהפכה התרחש בסורבאיה. קבוצות פמודה השתלטו על נשק ותחמושת יפניים והקימו את הוועדה הלאומית האינדונזית ואת מועצת ביטחון העם. כאשר הגיעו כוחות בעלות הברית בסוף אוקטובר 1945, תוארה העיר כמעוז רפובליקני מאוחד. בספטמבר ובאוקטובר כבר הותקפו אירופים ואירו-אסייתים פרו-הולנדים בידי המונים אינדונזים, ואז נחתו בעיר 6,000 חיילים הודים בריטים.

סוקרנו והאטה תיווכו בהפסקת אש בין הרפובליקנים לבריטים בפיקוד בריגדיר אוברטין מלבי. ב-30 באוקטובר נהרג מלבי כאשר נסע ברחבי סורבאיה תחת דגל לבן כדי להפיץ את דבר הפסקת האש ולחלץ חיילי מהריטה שנתקעו באזור. לאחר מותו הזרימו הבריטים כוחות נוספים, וב-10 בנובמבר תקפו תחת חיפוי אווירי. הם השתלטו על חלקים גדולים מן העיר בתוך שלושה ימים, אך ההתנגדות נמשכה עד 29 בנובמבר ואלפי בני אדם נהרגו בזמן שהאוכלוסייה נמלטה אל הכפרים.

התבוסה הצבאית הייתה קשה לרפובליקה ואובדן כוח האדם והנשק פגע בהמשך יכולתה הצבאית. ובכל זאת, מבחינה פוליטית היה לקרב אפקט הפוך. ההתנגדות האינדונזית חיזקה את התמיכה הלאומית בעצמאות והעניקה למאבק תשומת לב בינלאומית. מבחינת ההולנדים, היא הוכיחה שהרפובליקה אינה רק יצירה מלאכותית או שריד של הכיבוש היפני אלא כוח מאורגן בעל בסיס תמיכה ממשי. היא גם דחפה את בריטניה לכיוון של ניטרליות, ובנובמבר 1946 עזבו אחרוני החיילים הבריטים את אינדונזיה. עד אז כבר נחתו בג׳אווה כ-55 אלף חיילים הולנדים.

גינטינג נכנס למלחמת העצמאות

בסומטרה הצפונית, שבה פעל גינטינג, הלחימה קיבלה אופי משלה. הכוח שאיגד לאחר כניעת יפן השתלב תחילה בסוכנות לביטחון העם, BKR, ובהמשך בצבא לביטחון העם, TKR. במסגרת TKR A, שמפקדתו הייתה בקבנג׳ה והמרחב שעליו הופקד השתרע במזרח סומטרה, נעשה גינטינג למפקד גדוד II בקבנג׳ה ולאחר מכן לסגן ראש המטה של דיוויזיה IV של TKR במזרח סומטרה שבמדאן.

המערכה במדאן החלה ב-13 באוקטובר 1945 ונמשכה עד אפריל 1946. במהלך הלחימה קודם גינטינג למפקד גדוד I, רגימנט II של צבא הרפובליקה האינדונזית, TRI, בטנג׳ונגבלאי. הוא גם נבחר ליושב ראש לשכת המאבק האזורית XXXIX במזרח סומטרה. ברשימת תפקידיו מופיע בהמשך גם כמפקד רגימנט I של קומנדמן סומטרה בצבא הרפובליקה האינדונזית, שמפקדתו בברסטגי, ב-1947.

הלחימה בסומטרה הייתה חלק ממאבק רחב הרבה יותר. בסיוע בריטי נחתו כוחות המינהל האזרחי של איי הודו ההולנדיים, NICA, בג׳קרטה ובמרכזים חשובים נוספים. לפי מקורות רפובליקניים נהרגו עד ינואר 1946 כ-8,000 בני אדם בהגנת ג׳קרטה, אך הרפובליקנים לא הצליחו להחזיק בעיר. הנהגת הרפובליקה עברה ליוגיאקרטה בסיוע הסולטן החדש, סרי סולטן המנגקובוונו התשיעי, ויוגיאקרטה הפכה למרכז חשוב כל כך של המהפכה עד שקיבלה מאוחר יותר מעמד של טריטוריה מיוחדת.

בפלמבאנג ובמדאן הופצצו ערים לקראת השתלטות הולנדית על סומטרה. בבוגור ובבליקפפן נכלאו פקידים רפובליקנים. בג׳אווה ובסומטרה הצליחו ההולנדים להשתלט על ערים ומרכזים חשובים אך התקשו להכניע את האזורים הכפריים. באיים החיצוניים הייתה התמיכה הרפובליקנית חלשה יותר בקרב חלק מן האליטות, וההולנדים הצליחו להקים מדינות אוטונומיות. בדצמבר 1946 הוקמה מדינת מזרח אינדונזיה, NIT, שבירתה המנהלית מקאסר והיא כללה את רוב מזרח אינדונזיה.

אולי יעניין אותך

קארל לוץ, הדיפלומט שהציל אלפי יהודים במהלך השואה

ויקטור צוי ולהקת "קינו": האגדה, המיתוסים והאמת שמאחורי קולו של דור

האב ג'וזף: עלייתו של החשמן האפור ורשתות הצללים של צרפת

מנפרד פון ארדן: ממציא הטלוויזיה שסייע ליצור את פצצת האטום הסובייטית

בדרום סולאווסי פעלה באותה תקופה יחידת הכוחות המיוחדים DST בפיקוד קפטן ריימונד "טורק" וסטרלינג. אנשיו הואשמו בשימוש בשיטות טרור שרירותיות נגד כפרים: ריכוז התושבים, חיפוש בבתיהם, ירי בחשודים בתמיכה ברפובליקה ולעיתים גם באנשים שסירבו למסור שמות ובקורבנות נוספים. מספר ההרוגים שנוי במחלוקת, וההערכות נעות מכ-3,000 ועד 3,500-6,500. רק ב-2015 הוטלה בהאג אחריות על הולנד לחלק מפשעי המלחמה הללו ונפסקו פיצויים לקורבנות.

לינגאדג׳אטי: ניסיון ראשון למצוא נוסחה

בנובמבר 1946 הגיעו ההולנדים והרפובליקה להסכם לינגאדג׳אטי בתיווך בריטי. הולנד הכירה ברפובליקה כסמכות דה פקטו בג׳אווה, מדורה וסומטרה, ושני הצדדים הסכימו להקים עד 1 בינואר 1949 את ארצות הברית של אינדונזיה, מדינה פדרלית אוטונומית למחצה שבראשה יעמוד מלך הולנד. ג׳אווה וסומטרה שבשליטת הרפובליקה היו אמורות להיות אחת מיחידות הפדרציה, לצד אזורים שבהם הייתה להולנדים השפעה חזקה יותר, בהם דרום קלימנטן ו"המזרח הגדול" שכלל את סולאווסי, מאלוקו, איי סונדה הקטנים ומערב גינאה החדשה.

הוועדה הלאומית המרכזית של אינדונזיה לא אשררה את ההסכם עד פברואר 1947, והן הרפובליקה והן הולנד נותרו בלתי מרוצות. ב-25 במרץ 1947 אישר הבית התחתון של הפרלמנט ההולנדי גרסה מצומצמת של ההסכם, והרפובליקה לא קיבלה אותה. בתוך זמן קצר האשימו שני הצדדים זה את זה בהפרתו. המצב הפוליטי בתוך הרפובליקה היה אף הוא קשה, כאשר מפלגות ומנהיגים נאבקו זה בזה, ממשלות נפלו והוחלפו, קבוצות חמושות פעלו באופן עצמאי וחלק מן האזורים כמעט שלא היו בקשר עם המרכז.

המושל לשעבר של איי הודו המזרחיים, הוברטוס ואן מוק, תיאר את התפוררות הסדר כתירוץ לצעד הצבאי שהולנד עמדה לנקוט. הוא טען כי הרפובליקה נעשתה מבולבלת מבפנים וכי לא ניתן עוד להתקדם לפני שיושב "החוק והסדר" במידה שתאפשר תנועה בין חלקי אינדונזיה ותבטיח את ביטחונם של בעלי דעות פוליטיות שונות.

מבצע פרודוקט והקו שחילק את המהפכה

בחצות 20 ביולי 1947 פתחה הולנד במתקפה רחבת היקף שכונתה "מבצע פרודוקט". היעד היה להשיב לשליטה הולנדית אזורים בעלי ערך כלכלי בג׳אווה ובסומטרה ונמלים עמוקים בג׳אווה, ובכך לסייע במימון נוכחות צבאית הולנדית שמנתה כ-120 אלף חיילים. הולנד תיארה את הפעולה בלשון מרוככת כ"פעולה משטרתית" להשבת החוק והסדר וטענה שהרפובליקה הפרה את לינגאדג׳אטי. הכוחות ההולנדיים דחקו את הרפובליקנים מחלקים מסומטרה וממזרח ומערב ג׳אווה, והאזור הרפובליקני בג׳אווה הצטמצם בעיקר סביב יוגיאקרטה.

התגובה הבינלאומית הייתה שלילית. אוסטרליה והודו העצמאית תמכו באופן פעיל בעמדת הרפובליקה באו״ם, וכך גם ברית המועצות ובעיקר ארצות הברית. עובדי נמלים באוסטרליה המשיכו בחרם שהחל כבר בספטמבר 1945 על טעינה ופריקה של אוניות הולנדיות. מועצת הביטחון של האו״ם התערבה והקימה ועדת שירותים טובים, CGO, שנודעה באינדונזיה כוועדת שלוש המדינות, KTN. החלטה 27 של מועצת הביטחון קראה להפסקת אש, וב-4 באוגוסט 1947 הורו הן ההולנדים והן סוקרנו על עצירת האש.

הניסיון הבא לייצב את המצב היה הסכם רנוויל, שתיווכה מועצת הביטחון של האו״ם. הוא אושר בינואר 1948 והכיר בהפסקת אש לאורך "קו ואן מוק", שנודע גם כ"קו רנוויל", קו מלאכותי שחיבר את העמדות הקדמיות ביותר שאליהן הגיעו הטנקים ההולנדיים. אלא שכוחות רפובליקניים רבים נותרו מאחורי הקו. מיליציות ותומכים פרו-רפובליקניים, ובהם פועלים, איכרים ויחידות סטודנטים, לא תמיד הצליחו לסגת ונאלצו להישאר בשטח שנמצא בצד ההולנדי. ההסכם גם קבע שייערכו משאלי עם על עתידם הפוליטי של האזורים שבשליטת הולנד. נכונות הרפובליקה לקבל את התנאים חיזקה את האהדה כלפיה בארצות הברית.

עבור הרפובליקה, המחיר הכלכלי היה כבד. היא איבדה אזורים יצרניים, והמצור הימי לצד חסימות יבשתיות לאורך קו רנוויל יצרו מחסור לא רק בנשק אלא גם במזון, בגדים, תרופות, דואר, ספרים, כתבי עת וחומרים הדרושים לתחזוקת אמצעי תחבורה. פליטים מן האזורים שאליהם התקדמו ההולנדים הגדילו את הצפיפות באזורים הרפובליקניים. המשבר הכלכלי השתלב במשבר פוליטי שנבע מקבלת תנאי רנוויל ומעימותים בין רפובליקנים לבין לאומנים אחרים, ובהמשך תרם למרד מדיון ולמרד דארול אסלאם.

גינטינג מלווה את האטה ונאלץ לסגת

בתוך הסביבה הצבאית הזאת הופקד גינטינג על משימה רגישה: ללוות את סגן הנשיא מוחמד האטה מברסטגי לבוקיטינגי. בזמן שההולנדים החזיקו בערים ובמרכזים הגדולים, עבר המאבק הרפובליקני במרחבים הכפריים יותר ויותר ללוחמת גרילה. גינטינג נלחם בכוחות ההולנדיים מחוץ לערים, אך הסכם רנוויל שינה גם את מסלולו האישי. הוא נאלץ לצאת מצפון סומטרה ולעבור לקוטאצ׳נה שבאזור אצ׳ה המרכזי.

הנסיגה לא סיימה את הלחימה. מקוטאצ׳נה המשיך גינטינג לבצע פשיטות ולהטריד מוצבים ושיירות הולנדיים. הוא המשיך בכך עד לסיום המלחמה ולאחר ועידת השולחן העגול ההולנדית-אינדונזית. מבחינתו, כמו מבחינת לוחמים רבים אחרים, הדיפלומטיה לא החליפה את המלחמה אלא התקיימה לצידה: הסכמים שינו את הקווים על המפה, בעוד בשטח נמשכו מארבים, פשיטות ותנועה בין כפרים ואזורים הרריים.

בפברואר 1948 עברה גם דיוויזיית סיליוואנגי של הצבא הרפובליקני, בפיקוד עבדול האריס נסוטיון, ממרכז ג׳אווה למערב ג׳אווה. המהלך נועד להפחית מתחים פנימיים באזור סורקרטה, אך הכוח התנגש בחיילים הולנדים בעת חציית הר סלאמט. ההולנדים ראו בכך סימן לכך שהרפובליקה מניעה כוחות בשיטתיות מעבר לקו ואן מוק. יחד עם פעילות רפובליקנית במדינת פסונדאן שהקימו ההולנדים ודיווחים שליליים נוספים, התבססה בהנהגה ההולנדית התחושה שהשליטה שוב נשמטת מידיה.

הדרך למתקפה ההולנדית השנייה

במהלך 1948 ו-1949 המשיכו המאמצים הדיפלומטיים, אך לחץ פוליטי מבית ומחוץ הקשה על שני הצדדים. ביולי 1948 נקלע המשא ומתן למבוי סתום. הולנד דחפה קדימה את החזון הפדרלי של ואן מוק, הקימה את המדינות דרום סומטרה ומזרח ג׳אווה אף שלא נהנו מבסיס תמיכה רחב, והקימה את ה-BFO, האספה המייעצת הפדרלית, שאיגדה את הנהגות המדינות הפדרליות ונועדה להכין את ארצות הברית של אינדונזיה ואת ממשלת המעבר עד סוף 1948. בתוכניות ההולנדיות נותר לרפובליקה מקום מוגבל, ולעיתים כמעט נעלמה מהן לחלוטין.

אי האמון רק העמיק. הרפובליקה חששה מהתקפה הולנדית גדולה נוספת. ההולנדים טענו מנגד שהפעילות הרפובליקנית נמשכת גם בצד שלהם של קו רנוויל. המאבק החיצוני הסתבך במקביל בהתקוממויות מבית, כשהקיטוב החברתי, התנאים הקשים שהותיר הכיבוש היפני, מחסור באורז ובעבודת כפייה, התמוטטות הסמכות המרכזית, תחושות אסלאמיות חזקות ופעילות של גרעינים מהפכניים קטנים יצרו שורה של מרידות חברתיות, קומוניסטיות ואסלאמיסטיות.

ב-18 בספטמבר 1948 הוכרזה במדיון, ממזרח ליוגיאקרטה, "רפובליקה סובייטית אינדונזית" בידי אנשי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית והמפלגה הסוציאליסטית האינדונזית. הם קיוו להפוך אותה למרכז התקוממות נגד "סוקרנו-האטה, עבדי היפנים ואמריקה". כוחות הרפובליקה כבשו מחדש את מדיון בתוך שבועות, ומנהיג המרד מוסו נהרג. במקביל התפתח מרד דארול אסלאם, שביקש להקים את "המדינה האסלאמית האינדונזית" בהנהגת המיסטיקן האסלאמי סקרמדג׳י מרידג׳אן קרטוסווירג׳ו. בשלב זה לא יכלה הממשלה להפנות אליו את מלוא תשומת הלב, משום שהאיום ההולנדי נותר מיידי.

ואז, ב-19 בדצמבר 1948, הגיע השלב הבא.

מבצע קראאי: ההולנדים כובשים את הבירה

ב-19 בדצמבר 1948 פתחו ההולנדים במתקפה הצבאית שקיבלה את השם "מבצע קראאי" או "מבצע עורב". מבחינת הולנד, המבוי הסתום במשא ומתן והמרידות של דארול אסלאם ומדיון יצרו רושם שהרפובליקה האינדונזית נחלשה מבפנים ושניתן יהיה להכריע אותה במהלך צבאי נוסף. כבר למחרת נכבשה יוגיאקרטה, ששימשה כבירתה הזמנית של הרפובליקה. עד סוף דצמבר נפלו לידי ההולנדים כל הערים המרכזיות שהוחזקו בידי הרפובליקנים בג׳אווה ובסומטרה, והנשיא, סגן הנשיא וכל שרי ממשלת אינדונזיה פרט לשישה נתפסו והוגלו לאי בנגקה שממזרח לסומטרה. במבט ראשון היה זה ניצחון כמעט מוחלט: הנהגת המדינה נעצרה, הבירה נפלה והולנד שוב שלטה במרכזים העירוניים החשובים.

אבל בדיוק כפי שקרה בשלבים קודמים של המהפכה, כיבוש הערים לא היה זהה לשליטה בארץ. סביב יוגיאקרטה וסורקרטה סירבו הכוחות הרפובליקניים להיכנע ועברו ללוחמת גרילה בפיקודו של הגנרל סודירמן, ראש המטה הצבאי שהצליח לחמוק מן המתקפה. במערב סומטרה הוקמה ממשלת חירום של הרפובליקה, Pemerintahan Darurat Republik Indonesia, או PDRI, שאפשרה למדינה להמשיך להתקיים גם כאשר מרבית הנהגתה הייתה בשבי. ביוגיאקרטה עברו ההולנדים על ארכיוני הממשלה הרפובליקנית ותפסו מסמכים רבים, שנודעו לימים בשם Djogdja Documenten והוחזרו לאינדונזיה בהדרגה משנות ה-70 ועד שנות ה-90.

הפער בין ההישג הצבאי לבין המציאות הפוליטית נעשה ברור ככל שהזמן עבר. ההולנדים שלטו בערים אך לא הצליחו להשתלט על הכפרים והאזורים הכפריים, שבהם נותרו יחידות צבא ומיליציות רפובליקניות פעילות. המאבק שהחל ב-1945 לא נעלם עם כיבוש יוגיאקרטה; הוא פשוט חזר אל אותה צורה שכבר הכירה הולנד היטב, שליטה במרכזים גדולים לצד מרחבים שבהם הכוח הרפובליקני היה מסוגל להיעלם, להתארגן ולתקוף מחדש.

שש שעות ביוגיאקרטה

עם שחר 1 במרץ 1949 תקפו חיילים ומיליציות רפובליקניים בפיקוד לוטננט קולונל סוהרטו, שלימים יהיה נשיא אינדונזיה, את העמדות ההולנדיות ביוגיאקרטה. הכוחות ההולנדיים סולקו מן העיר למשך כשש שעות. רק לאחר שהגיעו תגבורות מאמבראווה ומסמאראנג בשעות אחר הצהריים הצליחו ההולנדים לשוב, לאחר שהלוחמים האינדונזים נסוגו בצהריים. מבחינה צבאית לא היה זה כיבוש ממושך, אבל המתקפה המחישה שהרפובליקה עדיין מסוגלת לארגן פעולה רחבת היקף אפילו בבירה שנכבשה חודשים קודם לכן.

הפעולה נודעה באינדונזיה כ-Serangan Umum 1 Maret, "המתקפה הכללית של 1 במרץ", והונצחה באנדרטה גדולה ביוגיאקרטה. ב-10 באוגוסט 1949 נערכה מתקפה גדולה נוספת נגד ההולנדים בסורקרטה, והכוחות הרפובליקניים הצליחו להחזיק בעיר במשך יומיים. הפעולות האלה לא נדרשו להשמיד את הצבא ההולנדי כדי להשיג משמעות. עצם העובדה שההתנגדות נמשכה, לאחר שההנהגה נעצרה והערים נכבשו, ערערה את הטענה שהרפובליקה חדלה להתקיים ככוח ממשי.

העולם נגד הולנד

מבצע קראאי חולל תגובה בינלאומית חריפה. במועצת הביטחון של האו״ם ובארצות הברית גברה ההתנגדות למהלכים ההולנדיים, ושר החוץ האמריקאי ג׳ורג׳ מרשל איים להפסיק את תוכנית הסיוע הכלכלי להולנד אם לא תיסוג מאינדונזיה ותעביר אליה את מלוא הריבונות. בינואר 1949 קיבלה מועצת הביטחון החלטה שדרשה להחזיר את הממשלה הרפובליקנית. הסיוע האמריקאי שיועד במיוחד לאיי הודו ההולנדיים בוטל מיד, ובקונגרס האמריקאי הופעל לחץ להפסיק גם סיוע רחב יותר.

האיום היה ממשי במיוחד מפני שהולנד עצמה נזקקה לכספי תוכנית מרשל כדי להשתקם ממלחמת העולם השנייה. באותו שלב כבר הסתכם סיוע השיקום האמריקאי להולנד בכמיליארד דולר, והממשלה ההולנדית הוציאה על המערכה באינדונזיה סכום שהיה שקול לכמעט מחצית מכך. האפשרות שכספי השיקום האמריקאיים מאפשרים בפועל להולנד לממן מלחמה קולוניאלית עוררה התנגדות בקרב פוליטיקאים, אנשי כנסייה וארגונים אמריקאיים. גם בתוך המבנה הפדרלי שטיפחו ההולנדים החלה התמיכה להיסדק: ממשלת פסונדאן וממשלת מדינת מזרח אינדונזיה, הגדולה שבמדינות הפדרליות, התפטרו במחאה והעמידו את הולנד במבוכה פוליטית נוספת.

הודו מילאה אף היא תפקיד במערכה הבינלאומית. בריטניה אמנם סייעה להולנדים בתחילת המהפכה, אך כוחותיה עזבו עד נובמבר 1946, וכ-600 מוסלמים ששירתו בצבא ההודי ערקו כדי להילחם לצד האינדונזים. בין 1947 ל-1949 הפרה הודו את המצור האווירי שהטילו ההולנדים וסיפקה ללוחמי העצמאות ציוד ואספקה, ומיולי 1947 אסרה על הולנד להשתמש במרחב האווירי שלה. ב-1948 אף הציעה לאינדונזים להקים בה ממשלה גולה במקרה הצורך. ב-1949 ארגן ג׳ווהרלל נהרו ועידה של 15 מדינות, ובהן אוסטרליה, שקבעה כי הפעולה הצבאית ההולנדית מפרה את מגילת האו״ם. נהרו גם הורה על מבצע חשאי שבו היה הצבא ההודי מעורב בחילוצם של סוטן שהריר וסוקרנו מאינדונזיה, משימה שבוצעה בידי ביג׳ו פטנאיק.

מהגרילה אל שולחן המשא ומתן

המערכה ההולנדית השנייה הצליחה להשתלט על שטחים אך הפכה לאסון דיפלומטי. ההתנגדות הרפובליקנית לא נשברה, הפעילות הבינלאומית של אינדונזיה הגבירה את הלחץ, וארצות הברית דחפה את הולנד בחזרה לשולחן המשא ומתן. מזכיר המדינה האמריקאי החדש, דין אצ׳סון, הפעיל לחץ לקבלת מסלול שכבר הוצע במסגרת האו״ם ושהולנד דחתה קודם לכן. עם כל חודש שחלף נעשה ברור יותר שהשאלה כבר אינה אם תהיה מדינה אינדונזית, אלא באילו תנאים תכיר הולנד בריבונותה.

הדרך להסדר עברה גם בהסכם רוּם-וַן רוֹיֶן. בעקבותיו חזרה הממשלה האינדונזית, שהייתה בגלות במשך יותר מחצי שנה, ליוגיאקרטה ב-6 ביולי 1949. עוד לפני הוועידה הגדולה עם ההולנדים נדרשו הרפובליקה והמדינות הפדרליות שהוקמו ברחבי הארכיפלג לגבש ביניהן עמדה משותפת. בין 31 ביולי ל-2 באוגוסט נערכו ביוגיאקרטה ועידות בין-אינדונזיות שבהן הסכימו נציגי הישויות השונות על עקרונות בסיסיים ועל מסגרת החוקה הפדרלית העתידית. לאחר דיונים מקדימים בחסות ועדת האו״ם לאינדונזיה הוחלט שהמשא ומתן המכריע ייערך בהאג.

ועידת השולחן העגול בהאג

ב-23 באוגוסט 1949 נפתחה בהאג ועידת השולחן העגול ההולנדית-אינדונזית. סביב השולחן ישבו נציגי ממלכת הולנד, הרפובליקה של אינדונזיה והאספה המייעצת הפדרלית, שייצגה את המדינות שהולנד הקימה בארכיפלג. הוועידה נמשכה עד 2 בנובמבר, בסיוע ועדת האו״ם לאינדונזיה. בסופה הושגו הסכמות על שורת מסמכים: כתב העברת הריבונות, תקנון האיחוד ההולנדי-אינדונזי, טיוטת חוקה, הסכם כלכלי והסכמות בעניינים חברתיים וצבאיים.

האיחוד ההולנדי-אינדונזי שתוכנן לא נועד להיות מדינה עליונה בעלת סמכות ממשית. הוא היה אמור לשמש גוף מייעץ בעל מזכירות קבועה, בית דין לבוררות לצורך הכרעה במחלוקות משפטיות ולפחות שתי ועידות שרים מדי שנה. מלכת הולנד הייתה אמורה לעמוד בראש האיחוד בתפקיד סמלי לחלוטין. הצדדים הסכימו גם שכוחות הולנדיים ייסוגו "בזמן הקצר ביותר", וכי ארצות הברית של אינדונזיה תעניק להולנד מעמד של אומה מועדפת בסחר. בנוסף לא אמורה הייתה להיות אפליה נגד אזרחים או חברות הולנדיות, והרפובליקה הסכימה לקבל על עצמה הסכמי סחר שנחתמו בתקופת איי הודו המזרחיים ההולנדיים.

שתי מחלוקות גדולות כמעט הפילו את ההסכם כולו. הראשונה הייתה שאלת החובות של השלטון הקולוניאלי. כל צד הציג חישובים שונים, והאינדונזים התנגדו במיוחד לרעיון שעל המדינה החדשה לשלם חובות שהצטברו לאחר הכיבוש היפני ב-1942, ובהם הוצאות הקשורות לפעולות הצבאיות שניהלו ההולנדים נגד הרפובליקה עצמה. לבסוף, לאחר התערבותו של הנציג האמריקאי בוועדת האו״ם, הבינו הנציגים האינדונזים שהסכמה לקבל חלק ניכר מן החוב היא למעשה אחד המחירים שהוטלו על העברת הריבונות. ב-24 באוקטובר הסכימה אינדונזיה לקבל על עצמה חוב של כ-4.5 מיליארד גילדן של ממשלת איי הודו המזרחיים.

המחלוקת השנייה נגעה למערב גינאה החדשה וכמעט הובילה לקריסת הוועידה. המשלחת האינדונזית דרשה שהמדינה החדשה תכלול את כל שטחי איי הודו המזרחיים ההולנדיים. הולנד סירבה וטענה כי למערב גינאה החדשה אין קשרים אתניים לשאר הארכיפלג. אף שדעת הקהל בהולנד נטתה לתמוך בהעברת האזור, הממשלה חששה שלא תצליח להשיג בפרלמנט את הרוב הנדרש לאישור ההסכם אם תוותר עליו.

בשעות הראשונות של 1 בנובמבר 1949 נמצא הפתרון הזמני: מעמד מערב גינאה החדשה לא יוכרע במסגרת ההסכם, אלא יידון במשא ומתן נוסף בין ארצות הברית של אינדונזיה לבין הולנד בתוך שנה ממועד העברת הריבונות. הנוסחה אפשרה לצדדים לסיים את הוועידה, אך לא פתרה את הסכסוך. למחרת, 2 בנובמבר, ננעלה ועידת השולחן העגול רשמית ברידרזאל, בניין הפרלמנט ההולנדי.

מחיר העצמאות

הפרלמנט ההולנדי דן בהסכם ושני בתיו אישרו אותו ב-21 בדצמבר 1949 ברוב של שני שלישים שנדרש לצורך האשרור. באינדונזיה אישרה הוועדה הלאומית המרכזית את ההסכם כבר ב-14 בדצמבר, למרות הביקורת על נטילת החוב ההולנדי ועל כך ששאלת מערב גינאה החדשה נותרה בלתי פתורה. ב-27 בדצמבר הועברה הריבונות רשמית לארצות הברית של אינדונזיה, והמדינה החדשה זכתה מיד להכרה מצד ארצות הברית.

הנוסחה המשפטית הייתה חד-משמעית בעיקרה: ממלכת הולנד העבירה באופן בלתי מותנה ובלתי חוזר ריבונות מלאה על אינדונזיה לרפובליקה של ארצות הברית של אינדונזיה, ובכך הכירה בה כאומה עצמאית וריבונית. המדינה האינדונזית החדשה קיבלה את הריבונות בהתאם לחוקתה. אבל מאחורי השפה הרשמית נותרו כמה חשבונות פתוחים, ושניים מהם, החוב ומערב גינאה החדשה, ימשיכו ללוות את היחסים בין המדינות עוד שנים רבות.

המדינה הפדרלית שנוצרה בדצמבר 1949 כללה שבע מדינות ותשעה שטחים. ג׳אווה וסומטרה שבשליטת הרפובליקה היו יחידה אחת בתוך הפדרציה אך כללו כמעט מחצית מאוכלוסייתה. 15 המדינות והטריטוריות האחרות נוצרו בידי הולנד מאז 1945, ובמהלך המחצית הראשונה של 1950 הן התפרקו בזו אחר זו והתמזגו ברפובליקה. ב-23 בינואר 1950 נערך בבנדונג ובג׳קרטה ניסיון הפיכה כושל בידי "לגיון השליט הצודק", APRA, של ריימונד וסטרלינג. הכישלון האיץ את פירוק מדינת פסונדאן במערב ג׳אווה.

באפריל 1950 התנגשו חיילים קולוניאליים, שרבים מהם היו אמבונזים, עם חיילי הרפובליקה במרד מקאסר. ב-25 באפריל הוכרזה באמבון "רפובליקת דרום מאלוקו" העצמאית, RMS, אך כוחות רפובליקניים דיכאו אותה במערכה שנמשכה מיולי עד נובמבר. כאשר נותרה מדינת מזרח סומטרה כישות הפדרלית היחידה, גם היא התפרקה והצטרפה לרפובליקה המאוחדת. ב-17 באוגוסט 1950, בדיוק חמש שנים לאחר הכרזת העצמאות, הכריז סוקרנו על רפובליקת אינדונזיה כמדינה אוניטרית.

מהפכה שנגמרה, חשבון שלא נסגר

המחיר האנושי של המהפכה היה עצום ולא ניתן לקבוע אותו בדיוק. ההערכות למספר האינדונזים שנהרגו בקרבות או כאזרחים נעות בין 97,421 ל-100 אלף. 980 חיילים בריטים נהרגו או הוגדרו נעדרים בג׳אווה ובסומטרה בשנים 1945-1946, ורובם היו חיילים הודים. יותר מ-4,000 חיילים הולנדים מתו באינדונזיה בין 1945 ל-1949. מספר היפנים שמתו אינו ידוע, ורק כמחצית מן ההרוגים היפנים נפלו בקרב, בעוד אחרים נהרגו בהתקפות של אינדונזים. שבעה מיליון בני אדם נעקרו מבתיהם בג׳אווה ובסומטרה.

ההשלכות חרגו מן ההרג הישיר. פייר ואן דר אנג העריך על בסיס נתונים דמוגרפיים פער של כ-2.4 מיליון בני אדם באוכלוסיית אינדונזיה במהלך שנות ה-40, תקופה שכללה הן את הכיבוש היפני והן את המהפכה. רעב, מחלות וירידה בפריון היו חלק מן המחיר. באתר הרשמי של ותיקי אינדונזיה נרשמו 863,432 בני אדם שהשתתפו במאבק לעצמאות כחברי מיליציות, משטרה, מודיעין וכוחות עזר, ונכון ל-2023 נותרו בחיים 25,676 ותיקי המהפכה. באותה עת נותרו בחיים גם כ-5,000 ותיקים ששירתו מטעם הולנד באיי הודו המזרחיים, ובהם אנשי KNIL לשעבר.

הכלכלה יצאה מן המהפכה פצועה לא פחות. מזון, בגדים ודלק היו במחסור, ושתי מערכות כלכליות, הולנדית ורפובליקנית, ניסו במקביל להשתקם ממלחמת העולם השנייה ולשרוד את המהפכה. הרפובליקה הייתה צריכה להקים מערכת מדינתית כמעט מאפס, אפילו ברמת בולי הדואר, סמלי הצבא וכרטיסי הרכבת, וכל זאת תחת מצור מסחרי הולנדי. כמה מטבעות התקיימו במקביל, בהם כסף יפני, כסף הולנדי חדש ומטבע רפובליקני, והתוצאה הייתה בלבול ואינפלציה חריפה.

החוב שקיבלה אינדונזיה במסגרת ועידת השולחן העגול הכביד אף הוא על המדינה החדשה. שאלת מערב גינאה החדשה, שהושארה למשא ומתן עתידי, הפכה לסכסוך שנמשך 12 שנים. לאחר שאינדונזיה פירקה ב-1950 את המבנה הפדרלי והפכה למדינה אוניטרית, טענו גורמים בהולנד שהדבר שימש תירוץ אינדונזי שלא להמשיך במשא ומתן על גינאה החדשה. אינדונזיה הלאימה חברות ונכסים הולנדיים והפסיקה לשלם את יתרת החוב.

עד אמצע שנות ה-50 נותרו, לפי הנתונים, כ-600 מיליון גילדן שלא הוכרו כחוב, כלומר כ-3.9 מיליארד מתוך 4.5 המיליארד כבר שולמו בין 1950 ל-1956. לאחר פתרון הסכסוך על גינאה החדשה ב-1962 חידשה אינדונזיה תשלומים בסך כ-620 מיליון גילדן. עד 1965 שולמו 36 תשלומים בסכומים שאינם מפורטים. יתרת החוב שולמה החל מ-1976 ב-30 תשלומים, בריבית שנתית של אחוז אחד, עד לתשלום האחרון בשנת 2002. מסיבה זו תואר לעיתים ההסדר של 1949 בידי עיתונאים כ"מחיר העצמאות", כאילו המדינה החדשה נדרשה למעשה לרכוש את ריבונותה.

גינטינג אחרי המלחמה

כאשר הסתיימה מלחמת העצמאות, הכוחות שבהם פעל ג׳אמין גינטינג הפכו לחלק מן היסודות שעליהם נבנה הפיקוד האזורי בוקיט באריסאן. גינטינג, שכבר צבר ניסיון כמפקד במאבק נגד ההולנדים, התקדם למעמד של סגן מפקד בוקיט באריסאן. אך אינדונזיה שאחרי המהפכה לא הייתה מדינה שקטה. באצ׳ה התמודד הצבא עם כוחות דארול אסלאם בהנהגת דָאוּד בֶּאוּרֶאוּאֶה, והפעם נדרש גינטינג להשתמש בניסיון הקרבי שלו לא נגד מעצמה קולוניאלית אלא במסגרת המאבק של המדינה החדשה על שליטתה בשטחה.

באותה תקופה החריף גם העימות בינו לבין קולונל מָלוּדִין סִימְבּוֹלוֹן, מפקד בוקיט באריסאן. סימבולון סבר שסומטרה מוזנחת מבחינה כלכלית בידי הממשלה המרכזית ותמך בהפעלת כוח מזוין כדי לדרוש שינוי. גינטינג חלק עליו. מבחינתו, לאחר המאבק שניהל למען הקמתה של אינדונזיה, מחלוקת עם ג׳קרטה לא הצדיקה הפניית נשק נגד המדינה. כאשר סימבולון הצטרף בהמשך ל-PRRI, הממשלה המהפכנית של רפובליקת אינדונזיה, הפער בין שני הקצינים הפך למאבק צבאי ממשי.

מבצע בוקיט באריסאן

ב-7 באפריל 1958 פתח גינטינג במבצע בוקיט באריסאן נגד המרד שהונהג באזור מדאן בידי מייג׳ור בויכה נאינגולן, שהיה נאמן ל-PRRI. הכוחות בפיקודו דחקו את אנשיהם של נאינגולן ושל קפטן סינטה פוהאן לכיוון טפנולי. ברשומה האינדונזית מתואר המבצע גם כ"מבצע בוקיט באריסאן II". כאשר קולונל סימבולון הצטרף ל-PRRI, קודם גינטינג וקיבל את הפיקוד על בוקיט באריסאן עצמו.

תפקידיו לאורך השנים משקפים את המעבר מלוחם מהפכני לקצין בכיר בצבא ממוסד. הוא שימש ראש מטה של צבא וטריטוריה I/בוקיט באריסאן, ולאחר מכן מפקד צבא וטריטוריה I/בוקיט באריסאן מ-27 בדצמבר 1956 ועד אפריל 1959. מאפריל 1959 ועד 4 בינואר 1961 שימש מפקד קודאם II/בוקיט באריסאן. אחרי שנים שבהן פיקד בשטח, הוא יצא ב-1962 ללימודים ב-Staff College בקווטה שבפקיסטן.

ב-28 ביוני 1962 הובא גינטינג לג׳קרטה כחלק מן ההיערכות למבצע טריקורה, הקשור למאבק על מערב גינאה החדשה. ב-30 ביוני 1962 התמנה לעוזר 2 לענייני מבצעים של ראש מטה הצבא, תפקיד שבו נשאר עד 1965. בכך חזר לחזית סוגיה שנותרה בלתי פתורה מאז ועידת השולחן העגול של 1949: אותו שטח שהולנד סירבה להעביר במסגרת הסכם הריבונות ושעל מעמדו הובטח משא ומתן נוסף.

אחרי תנועת 30 בספטמבר

לאחר אירועי תנועת 30 בספטמבר הוחזר גינטינג מתפקיד באצ׳ה ומונה באוקטובר 1965 למפקח הכללי של צבא אינדונזיה. הקריירה שלו המשיכה אל תוך הדרגים הפוליטיים והמנהליים הגבוהים: בדרגת מייג׳ור גנרל הוא שימש סגן המזכיר הכללי של החזית הלאומית במסגרת קבינט דוויקורה השני. הוא היה גם מן הדמויות שפעלו להקמת Gakari, גוף שעתיד היה להשתלב בהקמת גולקר.

רשימת התפקידים הארוכה שלו מספרת למעשה את השינוי שעברה אינדונזיה עצמה. גינטינג החל את דרכו ביחידה שארגנה מעצמת כיבוש יפנית, הפך למפקד בצבא רפובליקני שבקושי החל להתגבש, ניהל גרילה נגד הולנד, סייע בהגנה על המדינה מפני מרידות פנימיות ולבסוף הגיע אל המטה הכללי והמנגנון הפוליטי. זה היה מסלול שנבנה כמעט כולו מתוך הטלטלות של שלושה עשורים שבהם אינדונזיה עברה ממושבה, דרך כיבוש ומלחמת עצמאות, למדינה שנאלצה להגדיר מחדש שוב ושוב את גבולותיה ואת מוקדי הכוח בתוכה.

ב-8 בינואר 1972 החל הפרק האחרון בקריירה הציבורית של גינטינג, כאשר מונה לשגריר אינדונזיה בקנדה. האיש שבצעירותו ניסה לשכנע את חייליו שלא לחזור לכפריהם לאחר כניעת יפן, ושבילה חלק גדול מחייו הבוגרים בצבא, נשלח כעת לאוטווה כנציגה הדיפלומטי של המדינה שעל הקמתה נלחם. הוא נשאר בתפקיד עד יומו האחרון.

ב-23 באוקטובר 1974 מת גינטינג באוטווה. סיבת מותו הייתה לחץ דם גבוה. גופתו הוחזרה לאינדונזיה ונקברה בבית העלמין הלאומי לגיבורים קאליבטה שבדרום ג׳קרטה. הוא היה בן 53 במותו. המשימה הדיפלומטית בקנדה, שהחלה פחות משלוש שנים קודם לכן, חתמה קריירה שנעה מן הכפר סוקה שבקארו אל זירות לחימה, מפקדות צבאיות ולבסוף שגרירות מעבר לאוקיינוס.

המשפחה והספרים שהשאיר

גינטינג הותיר אחריו חמישה ילדים. אחת מהם, רימנדה בר. גינטינג, שימשה יושבת הראש הכללית של איגוד קהילת קארו באינדונזיה. גם לאחר מותו נותר שמו קשור אפוא לקהילה שממנה יצא ולזהות הקארו שליוותה את ראשית פעילותו הצבאית.

לצד הקריירה הצבאית כתב גינטינג גם על המלחמה שבה השתתף. אחד מספריו היה "Bukit Kadir", שנכתב יחד עם פאיונג בנגון. הספר עסק במאבקו באזור קארו ועד לגבול אצ׳ה נגד איי הודו ההולנדיים. אחד מאנשיו, קאדיר, נהרג במהלך קרב קשה עם הכוחות ההולנדיים בגבעות ארץ הקארו, ומאז נודעה אותה גבעה בשם בוקיט קאדיר. גינטינג כתב גם ספר נוסף בשם "Titi Bambu", שיצא לאור ב-1975, שנה לאחר מותו.

רחוב, פסל וגיבור לאומי

בצפון סומטרה נשאר שמו של גינטינג נוכח גם במרחב הציבורי. רחוב שאורכו 71 קילומטרים, המשתרע מהעיר מדאן עד מחוז קארו, נקרא Jalan Jamin Ginting כהוקרה על תרומתו לאזור. ראש עיריית מדאן אגוס סלים רנגקוטי הוא שהעניק לרחוב את השם.

ב-28 ביוני 2022 חנך ראש עיריית מדאן בובי נסוטיון פסל של לוטננט גנרל ג׳אמין גינטינג בנקודת הקילומטר האפס של הרחוב הנושא את שמו. הפסל הצטרף לרחוב הארוך כצורה נוספת שבה נוכחותו של הקצין מקארו שולבה בנוף העירוני של צפון סומטרה.

ההכרה הלאומית הגיעה באופן רשמי ב-7 בנובמבר 2014. הנשיא ג׳וקו וידודו העניק לגינטינג את מעמד "הגיבור הלאומי של אינדונזיה". ארבעים שנה לאחר מותו קיבלה המדינה באופן רשמי את דמותו אל תוך רשימת האנשים שהונצחו בזכות חלקם במאבק ובעיצוב אינדונזיה.

המאבק ההולנדי במבט לאחור

הוויכוח על מלחמת העצמאות לא הסתיים עם העברת הריבונות. ב-2013 התנצלה ממשלת הולנד על האלימות שהופעלה נגד האינדונזים. ב-2016 התנצל שר החוץ ההולנדי ברט קונדרס על טבח שבו נהרגו 400 כפריים אינדונזים בידי חיילים הולנדים ב-1947. במרץ 2020, במהלך ביקור ממלכתי באינדונזיה, התנצל המלך וילם-אלכסנדר במפתיע על "אלימות מופרזת" מצד הכוחות ההולנדיים. ב-2022 התנצל גם ראש הממשלה מארק רוטה על האלימות שביצעו ההולנדים.

ב-17 בפברואר 2022 פורסם מחקר היסטורי רחב בשם "Independence, Decolonization, Violence and War in Indonesia, 1945-1950". במחקר השתתפו המכון המלכותי ההולנדי ללימודי דרום-מזרח אסיה והקריביים, KITLV, המכון ההולנדי להיסטוריה צבאית, NIMH, והמכון NIOD לחקר מלחמה, שואה ורצח עם. מסקנתו הייתה שהולנד הפעילה במהלך המלחמה אלימות שיטתית ומופרזת, וכי השימוש באלימות קיצונית היה לא רק נפוץ אלא במקרים רבים גם מכוון, וזכה למעשה להסכמה בכל הדרגים הפוליטיים, הצבאיים והמשפטיים. באותו יום התנצל רוטה הן על מעשי האלימות והן על כישלונן של ממשלות הולנד קודמות להכיר בהם.

בין כוח צבאי לדיפלומטיה

המהפכה האינדונזית הוכרעה באמצעות שילוב בין כוח לבין דיפלומטיה. חוסר המשמעת של חלק מקבוצות הפמודה הביא לעיתים לאנרכיה ולאלימות קשה, אך ללא הלחימה נגד הכוחות הזרים והקולוניאליים היה קשה למאמץ הדיפלומטי הרפובליקני להשיג משמעות. מנגד, הצבא האינדונזי לא הצליח להוציא את הולנד מן הארכיפלג בכוח בלבד. מה שהכריע לבסוף היה שילוב של התנגדות מתמשכת, חוסר יכולת הולנדית לשלוט בכפרים ובמרחב העצום, ולחץ בינלאומי שהפך את המשך המערכה ליקר מבחינה כלכלית ופוליטית.

המהפכה שמה קץ למינהל קולוניאלי שנוהל מעבר לים ופגעה גם במעמדם של שליטים מקומיים רבים, ראג׳ה, שנתפסו בעיני חלק מהאוכלוסייה כמיושנים וחסרי כוח. ההפרדות הגזעיות והחברתיות הנוקשות של התקופה הקולוניאלית התרופפו, נוצרה תנופה בכתיבה ובאמנות ועלתה דרישה רחבה לחינוך ולמודרניזציה. עם זאת, השינוי לא שיפר באופן ניכר את מצבו הכלכלי או הפוליטי של רוב האיכרים העניים. רק מספר מצומצם של אינדונזים הצליחו להרחיב את חלקם במסחר, והתקוות לדמוקרטיה דעכו בתוך פחות מעשור.

בתוך הסיפור הרחב הזה, מסלולו של גינטינג משרטט את מה שהמהפכה יצרה גם ברמה האישית. הצעיר מקארו שקיבל את הכשרתו הצבאית הראשונה במסגרת שהקימו היפנים לא חזר לכפרו כשהאימפריה קרסה. הוא ארגן את אנשיו, לחם במאבק שהוליד את המדינה, נשאר בצבא כאשר המאבקים עברו מן ההולנדים אל מרידות פנימיות, ובסוף חייו ייצג את אינדונזיה כשגריר. כשהוא מת באוטווה באוקטובר 1974 כבר הייתה אינדונזיה מציאות מדינית בת כמעט שלושה עשורים, והמלחמה שבה החל את דרכו הפכה להיסטוריה שעליה הוא עצמו עוד הספיק לכתוב.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.