חוסה מלדונדו: האיש שמאחורי אגדת ״העיט הלבן״ של פוארטו ריקו

בין בתי הכלא של השלטון הספרדי, מרד כושל נגד הכתר וחנינה מידי הצבא האמריקאי, חוֹסֶה מַלְדוֹנָדוֹ הפך מפושע מבוקש לדמות כמעט מיתית. ■ חייו של ״העיט הלבן״ חושפים את הגבול המטושטש שבין אלימות, מאבק לעצמאות וזיכרון עממי.

בליל 14 במרץ 1897, בעת שהועבר ממחוז פונסה אל בית הסוהר בסן חואן, הצליח אסיר בשם חַוְסֶה מַרִיָּה מַלְדוֹנָדוֹ רוֹמָאן להימלט ממעצרו באייבוניטו. הדרך החוצה עברה, כך נרשם, דרך רצפת בית הכלא. באותו שלב כבר נצברו נגדו הרשעות ושורה ארוכה של מעצרים, אך עוד באותה שנה יימצא שמו נקשר גם לניסיון התקוממות נגד ספרד. אחר כך יבואו מסע לניו יורק, מעבר לקובה, פלישה אמריקאית, חנינה ושיבה נוספת אל בתי הסוהר. קשה היה לצפות שאדם בעל ביוגרפיה כזאת יהפוך לגיבור של שירי עם, אבל בפוארטו ריקו זה בדיוק מה שקרה.

מלדונדו, שנולד ב-18 במרץ 1872 ומת ב-17 בינואר 1932, נודע בכינויים ״אַגִילָה בְּלַנְקָה״ (Águila Blanca, ״העיט הלבן״), ולעיתים גם ״אַגִילָה אַסוּל״ (Águila Azul, ״העיט הכחול״) או דון ״פפה״. הוא פעל בעיקר באזורי חואנה דיאס ופונסה בפוארטו ריקו, אז פרובינציה ספרדית. הוא ישב בכלא בשל עבירות שונות, השתתף לפי הדיווחים במרד יַאוּקוֹ של 1897, הצטרף לפעילות הקשורה לוועד המהפכני הקובני ונעשה לאחד מסמלי המתח בין המאבק הפוליטי לפשיעה הכפרית. בצד תיעוד פלילי ומנהלי שרדה גם מסורת של ״רובין הוד״ איכרי, אשר גזל כביכול מעשירים וסייע לעניים. שתי הדמויות האלה מתקיימות זו לצד זו, ולא תמיד אפשר לחבר ביניהן לדמות היסטורית אחת ופשוטה.

בן למשפחה מכובדת, נער שלמד להכיר את הכלא

שורשים בחואנה דיאס והמעצר הראשון

השם שניתן לו בלידתו היה חוסה מריה מלדונדו רומאן. לפי מנהג השמות הספרדי, מלדונדו הוא שם משפחת אביו ורומאן הוא שם משפחת אמו. הוא נולד בווייאלבה, בשכונת הַאטוֹ פּוּאֶרקוֹ שבתחום חואנה דיאס, ב-18 במרץ 1872. אביו היה פֵלִיקְס מַלְדוֹנָדוֹ ואמו מַרִיָּה חוֹסֶפָה רוֹמָאן. סבו וסבתו מצד אביו היו דון אִיגְנַסְיוֹ מַלְדוֹנָדוֹ ודוניה מַרִיָּה רוֹמָאנָה פֶרְנַנְדֶס. הוא הוטבל בכנסיית הקהילה של חואנה דיאס; סנדקיו היו דון חֶנָארוֹ וִיָּארוֹנְגָה ודוניה קַנְדִידָה וִיָּארוֹנְגָה.

בדיעבד נוח לתאר את מלדונדו כצעיר חסר כל שמרד בבעלי האחוזות, אבל גם תמונת מוצאו מורכבת יותר. הוריו, כך נטען, החזיקו בקרקעות בחואנה דיאס, ואנשים בעלי מעמד בעיר פונסה התייחסו אליו בכבוד. מעט מאוד פרטים אחרים על ילדותו נשמרו בידי צאצאיו. ההשתלשלות הבאה מוכרת בעיקר מן הסיפור שסיפר בעצמו, ולא תמיד ניתן להצמיד לה תאריך בלתי מעורער.

מלדונדו טען כי נעצר לראשונה כשהיה בן אחת עשרה בלבד. הוא לא הבהיר שהחשד היה גנבה. על פי סיפור חייו, הוא נותר כלוא במשך שנתיים עד ששופט זיכה אותו, ככל הנראה לאחר שהשתכנע בחפותו. חמישה ימים בלבד לאחר השחרור נקלע לקטטה עם מודיע משטרתי, נעצר שוב והוחזק במעצר ימים אחדים. הוא החליט לעזוב את פונסה ולעבור אל חואנה דיאס, שבה התגוררה אמו, אך המרחק מן העיר לא הרחיק ממנו את העימותים.

אחרי שעלב בו צעיר שחור, שתואר בסיפורו בכינוי הספרדי ״נגריטו״, מלדונדו ירה בו ופצע אותו. הפעם נגזרו עליו שלוש שנים וחודשיים בכלא. כשחזר לתאר את התקופה, הדגיש את התנאים הקשים ובעיקר את התנהלותו של מנהל בית הסוהר. מאוחר יותר תופיע בנרטיב שלו שוב ושוב הטענה כי רשויות החוק לא ביקשו רק להעניש אותו על מעשיו, אלא גם לרדוף אותו אישית. הזיקה בין הטענה הזאת לבין הרשעותיו המתועדות היא אחת השאלות המרכזיות בחייו.

רצח עורך הדין, שרשראות והצעת השוחד

בשנת 1893, ימים אחדים לאחר שחרורו של מלדונדו מן הכלא, נרצח עורך הדין הבולט אַדולְפוֹ סַאנְצֶ'ס קוֹטוֹרוּאֶלוֹ. לפני שהחל לעסוק במשפטים שירת קוטורואלו במשך שנים בחיל המתנדבים הספרדי. חשד הוטל במלדונדו, שלטענתו הושלך שוב לתא מצומצם, הפעם כשהוא כבול בברזלים ובשרשראות. בתיאורו של המאסר הזה טמון אחד המשפטים המצמררים שכתב על חייו: כדי לראות את מנת המזון הזעומה שהוגשה לו, נאלץ לדבריו להדליק נר.

באחד הלילות, כך סיפר, הגיע אל התא התובע המחוזי דון חֶסוּס קַלְבוֹ רוֹמֶרָאל. הוא הציע לאסיר 500 פסו במזומן תמורת גילוי זהות הרוצח. מלדונדו השיב שאינו יודע דבר וסירב להצעה. רומרל, לפי אותה עדות, הורה בתגובה לשפוך דליי מים לתאו ושישה גברים היכו אותו מדי לילה. משלא הושגה הודאה, הובא בפני השופט דון הֶרְמִינְיוֹ דִיאָס נַבָארוֹ, שהורה לשחררו משהשתכנע בחפותו. ואולם, כך תיאר, השוטרים קיבלו הוראה להמשיך להציק לו. הוא שב אל בית אמו בחואנה דיאס.

גם שם לא מצא מנוחה. אדם שנודע בשם ״קַרַבּוּקוֹ״ נשלח, לכאורה, לרצוח אותו תמורת 500 פסו. קרבוקו תקף אותו בסכין, מלדונדו הצליח לפרוק אותו מנשקו ולפצוע אותו, והמשטרה כולה יצאה בעקבותיו. כשברח לפונסה התערב אדם שזהותו לא נמסרה וסייע להשיג את חירותו. כעבור ימים ספורים נקרא למשרד המפקח הראשי של המשטרה. שם הוצע לו תשלום של 40 פסו לחודש כדי לשמש מרגל. מלדונדו השיב שלא ישרת ממשלה שהתעללה בו.

לפי גרסתו, הסירוב הוליד מזימה נוספת. מפקד המשטרה פנה אל חֶסוּס מַרְקָאנוֹ, שודד מגוויאמה, והורה לו להציע למלדונדו תכשיטים גנובים כדי להפלילו. מלדונדו קנה אותם תמורת שמונה פסו, מבלי שידע לטענתו כי נגנבו; הוא נעצר ונשלח שוב לבית הסוהר. הרצף הזה, שבו הרשויות מופיעות כמפתות, רודפות ומענישות, עתיד למלא תפקיד מכריע בבקשת החנינה שלו שנים אחדות לאחר מכן.

העבר הפלילי שלא נעלם מן התיק

מה רשם העיתון ״לה דמוקרסיה״?

אף שהציג עצמו כאדם שנרדף בידי השלטון, מלדונדו היה מן הדמויות הבולטות בקבוצת אסירים צעירים שנקשרו לעבירות רכוש ואלימות בסוף המאה התשע עשרה. רישום פלילי שסוכם בעיתון הפוליטי המקומי La Democracia מציג מסלול מקוטע של מאסרים, חנינות והעמדות לדין. מ-19 ביוני 1887 עד 19 בינואר 1889 ריצה עונש מאסר בגין גנבה. ב-10 באפריל 1890 נכלא בשל תקיפה, ושוחרר ב-20 במרץ 1891. ברישום נוסף נאמר כי ב-7 בפברואר 1891 החל לרצות עונש על ניסיון רצח, עד שקיבל חנינה ב-30 בנובמבר 1892.

ב-28 בספטמבר 1893 נכלא באשמת שוד ושוחרר כבר ב-3 באוקטובר בצו שופט. בפברואר 1894 פרץ לבית בעיר פונסה כדי לגנוב, נתפס בהמשך ונכלא ב-2 במרץ בגין שוד. ב-7 בפברואר 1895 הועבר לבית הכלא המרכזי. צו מעצר נוסף, מ-3 במרץ אותה שנה, התייחס לעבירת חבלה גופנית; ב-22 ביוני שוחרר בעקבות חנינה. הרישומים מתייחסים לאירועים ולעבירות שונים, אך אינם מספקים תמיד הסבר מלא לחפיפה שבין תקופות המאסר.

ב-25 באוקטובר 1895 הושם שוב במעצר, הפעם בחשד למרמה, ושוחרר ב-2 בנובמבר. ב-13 במרץ 1896 הועמד לדין בגין מרמה ונשאר כלוא עד 26 במאי. ב-21 במרץ 1898 הופיע ברישומים מעצר נוסף בגין ניסיון רצח, בלי תאריך שחרור או בריחה ודאי. באותה עת נזכר מלדונדו גם במסלול שהוביל אותו אל ניו יורק וקובה. אין טעם להחליק את אי-ההתאמה הכרונולוגית הזאת: הראיות שנותרו אינן מסבירות כיצד כל הדיווחים מתיישבים.

ספר ההרשעות הרשמי והבריחה דרך הרצפה

ספר ההרשעות הרשמי מוסיף מערכת תאריכים משלו. ב-3 באוקטובר 1894 נגזרו על מלדונדו בפונסה ארבע שנות מאסר על שוד. ב-26 בדצמבר של אותה שנה נגזרו עליו עוד ארבע שנים בגין אותה עבירה, וב-22 בינואר 1895 הוטלו עליו ארבע שנים נוספות על שוד. ב-7 בפברואר 1895 נשלח מפונסה לבית הסוהר; בלילה שבין 7 ל-8 בפברואר נמלט בקואמו, ונתפס מחדש ב-13 בחודש. בעקבות אותה בריחה הוספו לעונשו, בפברואר 1897, שבעה חודשים וחמישה עשר יום.

ואז באה הבריחה הנועזת יותר. בליל 14 במרץ 1897, כששומרי המשמר האזרחי הספרדי הובילו אותו מפונסה לסן חואן, פרץ מלדונדו דרך רצפת בית הכלא באייבוניטו ונמלט להרים. באוטוביוגרפיה שלו סיפר כי במהלך ההעברה הוחזק בכבלים, הושפל ונעלב, ועל כן החליט לסכן הכול. בין ההרים פגש נמלטים נוספים, בעוד כוחות המשטרה רודפים אחריו. למרות המצוד הגיע שוב אל תחומי פונסה.

שבועות לאחר מכן עבד בשדה קני סוכר כאשר הגיע אליו רָמוֹן רָאמוֹס, אסיר לשעבר ומי שהיה בעבר חבר בכנופייתו. ראמוס נשא מכתב מחוֹסֶה פַּמְבְּלַנְקוֹ, מנהיג כנופיה מוכר שפעל בשנות התשעים של המאה. פמבלנקו הודיע כי הגיע הזמן ״להרוויח כסף של ממש״. הוא צירף רשימת יעדים לרצח ואת התשלום המוצע על כל אחד מהם: 500 פסו על חוּלְיוֹ רִיבַאס; סכום כולל של 6,000 פסו על אַבֶּלַרְדוֹ מוֹסְקוֹסוֹ, אוּחֶנְיוֹ דֶסְצַ'מְפְּס ואַגוּסְטִין פ' מוֹרָאלֶס; 3,000 פסו על לוּאִיס מוּנְיוֹס רִיבֶרָה; ו-400 פסו על אַבֶלִינוֹ גוֹנְסָאלֶס. הכסף, הובטח לו, יועבר לאחר כל רצח שיושלם.

מלדונדו סירב. תשובתו לפמבלנקו לא הותירה הרבה מקום למשא ומתן: ״אילו בא בעצמו להציע את ההצעה הזאת, במקום לשלוח מישהו אחר, לא היה חוזר לפונסה בחיים״. לאחר מכן, כך מסופר, חבר פמבלנקו אל המשמר האזרחי ולכד אותו בשדה קני סוכר אחר בתחום חואנה דיאס. מלדונדו הסתתר במשך שלושה ימים בלי מזון, ואז הגיח ממחבואו. חילופי האש שהתפתחו הסתיימו בנסיגת הרודפים, לאחר שפצע אחד מהם.

באותה תקופה נתנו לו כמה אנשים טובי לב מפונסה כ-300 פסו, שבהם רכש בגדים. הוא הפקיד את הבגדים בידי צעיר בשם אֶמִילְיוֹ, שתואר גם הוא כ״נגריטו״, אך אמיליו מסר אותם למפקד המשטרה המקומי. מלדונדו איתר אותו בפינת הרחובות אוניון וויווס בפונסה וירה בו פעמיים, עד שנראה היה שנותר מוטל מת. שוטרים פתחו באש ומלדונדו נס אל הכפר. בהמשך נקלע למארב של שני זוגות שוטרים; הוא ירה באקדחיו, פצע אחד מהם והיתר נסוגו. גם בפרשה הזאת, שסופרה במסגרת תיאור הרדיפות נגדו, היו למעשיו קורבנות מוחשיים.

אי של סוכר, קפה וחובות: הרקע למרד 1897

שגשוג הסוחרים ומצוקתם של פועלי היום

כדי להבין כיצד אדם בעל תיק פלילי כזה נקשר פתאום למרד לאומי, יש לחזור אל הכלכלה של פוארטו ריקו בסוף השלטון הספרדי. משנות השבעים של המאה התשע עשרה צמח גידול הקפה באזורי ההרים שבמרכז האי, בעידוד מחירים גבוהים בשווקים שמחוץ לפוארטו ריקו. קרקע פורייה וזולה, סלילת דרכים שאפשרו הגעה לפנים האי, מכונות עיבוד פשוטות יחסית ושפע של פועלים יומיים בשכר נמוך הזינו את ההשקעות במטעים. באמצע שנות התשעים נהנה הקפה הפוארטו ריקני מביקוש וממחירים טובים במיוחד באירופה ובקובה. למרות זאת, ההיצע התקשה להדביק את הביקוש, ובשנת 1898 רבים מן המגדלים כבר היו שקועים בחובות כבדים לחברות המסחר שהעמידו להם אשראי בריבית גבוהה. בכסף הזה נבנו טחנות לעיבוד הפולים והורחבו אחוזות קיימות. השגשוג נשען, אם כן, על התחייבויות כספיות שלא נעלמו עם העלייה במחירים.

האחוזות הגדולות לא ייצרו את רוב הקפה, אך הן שלטו במידה רבה בעיבודו ובשיווקו. מגדלים קטנים נטלו אשראי בחנויותיהם של בעלי האחוזות ושילמו את חובם בפולי קפה קלופים. קפה וסוכר היו שני עמודי התווך של הכלכלה, אם כי לא היחידים. משפחות רבות התפרנסו גם מייצור סיגרים וסיגריות בבתי מלאכה עירוניים קטנים ובינוניים; דיג, הפקת מלח ובנייה מילאו אף הם תפקיד במשק המקומי. מתחת לתנועת הסחורות הזאת התנהלו חייהם של פועלים שלא תמיד נהנו מן ההצלחה הכלכלית שאפשרו.

הקרקעות הוחזקו בחלקן הגדול בידי בעלי אחוזות אמידים, לא פעם נאמנים לכתר הספרדי. הפועלים הועסקו לעיתים בלי זכויות רפואיות או הגנות בסיסיות, והשלטון המקומי החזיק נוכחות משטרתית וצבאית ניכרת. שביתות נאסרו בחוק, הפיטורים היו שרירותיים, ולעיתים אובדן העבודה פירושו היה גם אובדן הבית, מפני שהמגורים סופקו בידי האחוזה. כשעובדים בכפרים ניסו להתארגן לשיפור תנאיהם, המחאות התפתחו לעיתים ללא תיאום וללא הנהגה ברורה. במקום להתעמת ישירות עם בעלי הקרקעות, רבים מצאו עצמם מול המשטרה. אפילו העיתונים הליברליים התקשו להציע תמיכה או פתרון, ולפועלים כמעט שלא עמדו כלים להגן על זכויותיהם.

בתוך המציאות הזאת התחדדו גם המחלוקות הפוליטיות: תומכי אוטונומיה, בדלנים, מהפכנים ותומכי המשך השלטון הספרדי, המכונים לעיתים ״בלתי מותנים״ או שמרנים, ביקשו לעצב את עתיד האי בדרכים שונות. אחרי כישלון מרד ״גריטו דה לארס״ נרשמו מוקדי התנגדות לשלטון בערים ובעיירות לאס מריאס, אדחונטס, אוטואדו, וייקס, באיאמון, סיאלס ופאלו סקו שבטואה באחה. התאגדויות שקמו בעשור האחרון של המאה ביקשו לתקן עוולות חברתיות, למורת רוחם של בעלי הכוח משני צדי הוויכוח המדיני. תנועת הפועלים הלכה ונעשתה קולנית יותר, ובסיסו הרעוע של משק הנשען על מספר קטן של גידולים הלך ונחשף. שאיפתם של מבקשי הריבונות כבר לא הייתה יכולה להישאר מאחורי הקלעים.

הוועד בניו יורק והדגל שנולד מהמאבק

ב-8 בדצמבר 1895 נוסד בניו יורק ״הוועד המהפכני של פוארטו ריקו״ במטרה להשיג לאי עצמאות באמצעות מאבק מזוין. הוועד השתלב במסגרת הוועד המהפכני הקובני ופעל כ״המדור הפוארטו ריקני״ שלו. בין תרומותיו הבולטות היה עיצוב דגל פוארטו ריקו, בהשראת דגל קובה אך בהיפוך צבעיו. המאבק הלאומי לא התנהל אפוא רק בכפרים ובמטעים. גם מחוץ לאי פעלו אנשים שראו את ההיפרדות מספרד כיעד מעשי ולא רק כמשאלה פוליטית.

בתחילת דצמבר 1896 נחשפה בברינאס, שכונה באזור יאוּקוֹ, התארגנות להפיכה מהפכנית בהובלת מַטֵאוֹ מֶרְקָאדוֹ. המשמר האזרחי עצר תושבים ידועים מיאוקו ומיישובי הסביבה, בחשד להשתתפות בתנועה ובאגודות סודיות למען הפרישה מספרד. בין העצורים היו מֶרְקָאדוֹ עצמו, דָארִיוֹ וקַרְלוֹס פְרַנְצֶ'סְקִי, אֶמִילְיָאנוֹ לַבֶרְן ואַנְטוֹנְיוֹ מַטֵיי יוּבֶּרָאס.

30,000 מצ'טות, מאות רובים ותוכנית שנחשפה

ניסיון המרד הרציני האחרון נגד השלטון הספרדי באי התרחש ב-1897. הוא היה חלק מתוכנית רחבה שגיבש הוועד המהפכני של פוארטו ריקו. אחת הדמויות המרכזיות הייתה אנטוניו מטיי יובראס, בעל אדמות עשיר מיאוקו. לצדו נמנו הגנרל הדומיניקני אַגוּסְטִין מוֹרָאלֶס, מַנוּאֶל קַטָאלָה, חוּאַן רוֹיג, חֶרַרְדוֹ פוֹרֶסְט וֶלֶס, גִייֶרְמוֹ וֶלַאסְקוֹ, אֵדוּאַרְדוֹ לוּגוֹ וִינְיָאס, פֵלִיקְס מַטוֹס בֶּרְנִיֶיר, טוֹמָאס קַרְיוֹן, פִידֶל וֶלֶס, חוּאַן נַסַארְיוֹ והאחים הקובנים מַנוּאֶל וחוֹסֶה בּוּדֶט רִיבֶרָה. היו גם קושרים רבים מן העיירות הסמוכות. מעל התוכנית הזאת ניצבו דמויות נוספות: רָמוֹן אֶמֶטֶרְיוֹ בֶּטַנְסֶס הוביל את המהלך הרחב, מֶנֶנְדֶס מַרְטִינֶס עסק בארגונו, והגנרל הפוארטו ריקני חוּאַן רִיוּס רִיבֶרָה הופקד על הפיקוד.

המבצע תוכנן לתחילת דצמבר, ובהיערכות אליו השיג מטיי יובראס, שניצל את מעמדו כבעל מטעי קני סוכר, כ-30,000 מצ'טות מגרמניה לצורך חלוקתן למורדים. האחים בודט ריברה הקימו מחנה אימונים באחוזתו של גיירמו ולסקו בשכונת סוסואה אלטה שביאוקו. חררדו פורסט ולס ואגוסטין מוראלס ניהלו מסע תעמולה ברחבי האי לגיוס תמיכה. הם השיגו גם הבטחה מן המהפכן הקובני טוֹמָאס אֶסְטְרָאדָה פַּלְמָה לסיוע כספי, ל-500 רובים ול-500,000 כדורים. משתף פעולה נוסף, פְרַנְצִיסְקוֹ חַבְיֶיר סִיסְנֶרוֹס, הציע ספינת קיטור שתוביל כוח פלישה של 200 איש ואת הציוד הנדרש, בפיקודו של הגנרל מוראלס.

אלא שהחשאיות לא החזיקה מעמד. אחד המשתתפים פלט מידע, והידיעה הגיעה אל המושל הכללי של פוארטו ריקו דרך ראש עיריית יאוּקוֹ. כששמע פידל ולס שההתארגנות נחשפה, החליט להקדים את המרד בלי לתאם את המועד החדש עם ראשי הקושרים האחרים. חלקם התנגדו בחריפות, אך לא הצליחו לשכנע אותו ואת תומכיו לסגת מן ההחלטה. התוכנית המדוקדקת, על נשקה, מחנותיה וספינתה המובטחת, עמדה כעת בפני מבחן שלא תוכנן לה.

ליל 24 במרץ: הדרך מִסוּסוּאָה אַלְטָה ליאוקו

בסביבות עשר בלילה, ב-24 במרץ 1897, יצאה ממחנה סוסואה אלטה קבוצה של 60 עד 80 גברים לכיוון יאוּקוֹ. על פי הדיווחים עמדו בראשה חוסה מלדונדו ופידל ולס. עוד לפני היציאה הניפו המורדים על תורן גבוה את דגל פוארטו ריקו והצטלמו לצדו. הפעולה נודעה בשם Intentona de Yauco, ניסיון המרד של יאוּקוֹ. יעדה המיידי היה מחנה המשמר האזרחי הספרדי, שבו ביקשו המורדים להשתלט על כלי הנשק והתחמושת.

אך הספרדים כבר נערכו לקראתם. כשהגיעו המורדים הם נפלו למארב, התפתח קרב יריות והקבוצה נסוגה במהירות. כעבור יומיים, ב-26 במרץ, ניסו חוֹסֶה נִיקוֹלָאס קִינְיוֹנֶס טוֹרֶס ורָמוֹן טוֹרֶס להוביל כוח נוסף ללחימה בספרדים בקֶבְּרָאדַאס. גם ניסיון זה נכשל. יותר מ-150 מורדים נעצרו, הואשמו בעבירות נגד המדינה ונשלחו לכלא בפונסה. כך בא לקצו ניסיון ההתקוממות האחרון נגד השלטון הספרדי בפוארטו ריקו.

בתצלום שצולם בזמן ההתארגנות מופיעים פידל ולס ומלדונדו בעת הנפת הדגל. בשנת 1905 התפרסם התצלום בספר האמריקאי Our Islands and Their People, אך הכיתוב שניתן לו היה ״העיט הלבן וכנופיית פורעי החוק שלו״. הכינוי הזה חשוב כמעט כמו התצלום: מי שבעיני תומכי הפרישה היה פעיל במאבק לאומי, הוצג בפרסום אחר כראש חבורת עבריינים. האירוע היה אחד הרגעים שבהם דימויו הציבורי של מלדונדו החל לחרוג מן הרישום הפלילי שלו, בלי למחוק אותו.

מיאוקו לניו יורק ולקובה

ימים אחדים לאחר הכישלון התכונן אבלרדו מוסקוסו לעזוב את האי. מוסקוסו כבר היה יעד לניסיון התנקשות בשנת 1896. מלדונדו פנה אליו וביקש להצטרף אליו לנסיעה. שניהם הפליגו לניו יורק, שם הציג מלדונדו את עצמו בפני הוועד המהפכני הקובני. משם נשלח לקובה כחלק ממשלחת של התנועה המהפכנית. הוא שב לניו יורק כשהוא פצוע, הכריז כי הוא אזרח אמריקאי והמתין לכוחות שעתידים היו לתקוף את פוארטו ריקו, כדי לחזור לאי עם המשלחות הצבאיות.

ההשתתפות במרד, השהות בוועד והמסע לקובה סיפקו בסיס לתדמית המהפכנית שנקשרה בשמו. אולם ההכרזה שלו על אזרחות אמריקאית והניסיונות להסתייע בממשל האמריקאי יעוררו בהמשך שאלה אחרת: נגד מי ביקש באמת להילחם, ומה היה מוכן לעשות כדי לזכות בחופש אישי?

1898: ספרד נסוגה, ארצות הברית מגיעה

בצורת, רעב ו״פִיצָ'ס״ חסרות ערך מחוץ למטע

כשנכנסה פוארטו ריקו לשנת 1898, בעיותיהם היומיומיות של רבים מתושביה היו דחופות מן המלחמה שהתקרבה. הבצורת הכבדה שפקדה את האי נמשכה עד עמוק אל האביב. יבולי הקפה נפגעו, מחירי הזרעים עלו, וחלק מפועלי היום נאלצו לגנוב מן היבול המצומצם כדי שיהיה להם מה לאכול בבתיהם. חוסה מלדונדו עצמו עבד במשך שנים כפועל יומי, כפי שעולה מתיקו האישי, ועל כן הכיר את תנאי העבודה מן הצד של המועסקים.

המספרים שהוצגו על האוכלוסייה בשנת 1898 שרטטו מציאות חברתית קשה: 61.8% מן התושבים הוגדרו לבנים, ו-38.2% כבני קבוצות מעורבות או אנשים בעלי צבע עור אחר. רק כשליש מן התושבים עסקו במקצוע, ומתוכם 68% הועסקו בחקלאות. האוכלוסייה התמודדה עם רעב, אבטלה ומחסור, לצד אנמיה, שחפת, אבעבועות שחורות, דיזנטריה ומלריה, מחלות שפגעו גם באיים אחרים של איי הודו המערבית. המצוקה תוארה לעיתים בלשון שהשוותה את האי לספר האמריקאי הפרוע, אך החיים שהסתתרו מאחורי הדימוי היו חייהם של משפחות, פועלים ומגדלים שהיו תלויים במטעים.

אחד המנגנונים שהמחישו את התלות הזאת היה שכר עבודה ששולם ב״פיצ'ס״ (fichas), אסימונים מנחושת או מקרטון. אפשר היה להשתמש בהם רק בחנות של המטע שבו עבד הפועל. באותן חנויות המזון היה לא פעם יקר ואיכותו ירודה. במקרה של פיטורים עקב קשיי המטע נדרש העובד לעזוב את ביתו ואת סביבתו עם אסימונים שלא היה להם ערך של ממש במקום אחר. מי שנדרש לבחור בין ציות לבין אובדן קורת הגג מצא עצמו בעמדת מיקוח מצומצמת מאוד.

הנחיתה האמריקאית ושלוש קבוצות העזר המקומיות

השתתפותם של פוארטו ריקנים לצד הכוחות האמריקאיים החלה זמן קצר לפני הפלישה של 25 ביולי 1898. כדי לסייע לחיל המשלוח הוקמו שלוש מסגרות מקומיות נפרדות: Porto Rican Commission (הוועדה הפוארטו ריקנית), Porto Rican Scouts (הסיירים הפוארטו ריקנים) ו-Porto Rican Guards (המשמר הפוארטו ריקני). הוועדה נועדה לתווך בין צבא ארצות הברית לבין תושבי האי, להסביר את מטרות הפלישה ולמנוע היווצרות של כוחות גרילה מקומיים מאחורי הקווים האמריקאיים. תפקידה היה אפוא פוליטי ומוסרי יותר משהיה צבאי במובן הצר.

המערכה הצבאית החלה עם נחיתת הכוחות האמריקאיים ביולי והסתיימה ב-13 באוגוסט 1898. היא נמשכה תשעה עשר ימים. המפקד העליון, הגנרל נֶלְסוֹן א' מַיְילְס, ביקש להנחית כוחות בחוף הדרומי ולהתקדם מכמה כיוונים אל סן חואן. אחד הנימוקים שבזכותם העדיף את גוּאַנִיקָה על פני פַחַרְדוֹ כנקודת נחיתה היה קרבתה ליאוקו, שתקל על גיוס כוחות עזר פוארטו ריקניים. לצורך התיאום נעזר באנטוניו מטיי יובראס ובמַטֵאוֹ פַחַרְדוֹ.

אולי יעניין אותך

מהפכה של חובבים: איך רופא עור צעיר ועורך דין ביצעו הפיכה בקובה

קובה תהפוך לקפיטליסטית?

מה הסיפור של קובה?

עובדות על רפובליקות בננות ותפקידן בהיסטוריה ובפוליטיקה

בהגיעו לאי הורה מיילס להקים את כוח הסיירים הפוארטו ריקני בפיקוד אדוארדו לוגו ויניאס. הכוח מנה כ-70 פרשים וצורף לבריגדת שְוַאן. אנשיו בלטו בכיבוש סבנה גרנדה, עיירה שכמעט לא שהו בה חיילים ספרדים, והשתתפו גם בכיבוש סן חרמן; שם נאלצו לסגת כשכוחות תגבור ספרדיים הגיעו לעיירה. מדובר היה בכוח מקומי שחיבר בין היכרות עם השטח לבין מטרותיה של הארמייה הפולשת.

ב-28 ביולי 1898 שלח הגנרל גַאי וֶרְנוֹן הֶנְרִי תזכיר מגואניקה אל קצין המטה הבכיר גִילְמוֹר, שהיה אחראי לתקשורת במפקדתו של מיילס. הנרי דיווח כי באותו יום ירדו תושבים מן הקהילות ההרריות אל יאוּקוֹ והציעו לשמש חיילים או מדריכים לצבא ארצות הברית, בתמורה למנות מזון. הנרי אישר לשלוח קבוצת מתנדבים רכובים, בליווי חיילים אחדים, לאסוף רובי מאוזר שהוחזקו במרחק של כ-25.7 קילומטרים מן העיירה, כלומר כ-16 מייל. במשך המערכה פעלו גם קבוצות חמושות על סוסים שהטרידו כוחות ספרדיים וסייעו לאנשיו של מיילס עד יום שביתת הנשק; לא ברור אם כולן פעלו באישור צבאי רשמי.

אחרי המלחמה עברה פוארטו ריקו לריבונות ארצות הברית במסגרת חוזה פריז מ-1898, שאושרר ב-10 בדצמבר אותה שנה. המלחמה הוצגה לא פעם כמודל לכיבוש מודרני, מתורבת ואנושי לכאורה. אולם מבחינת תושבי האי, החלפת הדגל לא ביטלה את מחלוקות היסוד בדבר חירות, רכוש ושלטון. רבים קיוו כי ההתערבות האמריקאית תוביל לעצמאות, אך תחת זאת קם משטר צבאי זמני והחלו תמורות מרחיקות לכת במערכת המדינית והכלכלית.

״המלחמה שאחרי המלחמה״: כנופיות מפויחות בהרים

עם סיום הקרבות החל פרק של אלימות שהתקבע בתיאורים ההיסטוריים כ״המלחמה שאחרי המלחמה״. באזורים ההרריים התקבצו שודדים, מציתים ואנשים שביקשו נקמה בבעלי אחוזות. מקצתם השחירו את פניהם באבק פחם ולכן כונו Los Tiznaos, ״המפויחים״. הקבוצות פגעו ברכוש ולעיתים גם בבני אדם. מטרותיהן כללו בעלי מטעים ילידי חצי האי האיברי, בני האליטה הקריאולית שתמכו בסיפוח, ולעיתים אף חיילים צפון אמריקאים. לחבורות האלה לא הייתה הנהגה מרכזית והפעולות היו מקומיות ומקוטעות. רבים מאנשיהן היו פועלים יומיים, דלי אמצעים, בלתי מאומנים וחסרי שיוך פוליטי מוגדר.

בשנים 1898 ו-1899 פעלו רשויות ספרדיות ואמריקאיות לדיכוי תופעות השוד וההצתה. המשמר הפוארטו ריקני השתלב במאמצי האכיפה, ויתרונו בעיני הרשויות היה היותו כוח מקומי שאפשר להפעילו בלי לעורר תשומת לב חריגה מצד אחד הצדדים. בהדרגה התפרקו הכנופיות תחת מצוד חריף מזה שניהלה ספרד קודם לכן. רבים מאנשיהן נלכדו והוצאו להורג בשל הפשעים שיוחסו להם.

השליטה האמריקאית הביאה גם תוכנית ל״אמריקניזציה״ של האי. פוארטו ריקו הוגדרה כטריטוריה בלתי מאוגדת: היא השתייכה לארצות הברית, אך לא הייתה חלק ממנה באופן שהחיל אוטומטית את כלל ההגנות של החוקה האמריקאית. המשטר החדש לא העניק למושבה באופן גורף עקרונות של ממשל דמוקרטי. מערכת החינוך הייתה לאחד מאמצעי ההטמעה המרכזיים, ובתחילה נלמדו כל המקצועות באנגלית. הדבר תרם לנשירה נרחבת מבתי הספר. בשנת 1899 אף פרסם ניו יורק טיימס תיאור מבזה של תושבי האי כ״חסרי השכלה, פשוטי מחשבה ובלתי מזיקים״, כאנשים שמתעניינים כביכול רק ביין, בנשים, במוזיקה ובריקודים; המאמר המליץ לסלק את הספרדית מבתי הספר וללמד בהם באנגלית בלבד. כך נשמע גם קולה של התנשאות קולוניאלית תחת השלטון החדש.

״העיט הלבן״ חוזר: כנופיה, מברקים וחנינה

המדור המהפכני מתפרק, המאבק האישי נמשך

ב-2 באוגוסט 1898, ימים אחדים לאחר הנחיתה האמריקאית, השתתף מלדונדו בכינוס שבו הוחלט לפרק את המדור הפוארטו ריקני של הוועד המהפכני הקובני. ראשי המדור וחבריו סברו כי סילוק ספרד מן האי, שהושג בזכות ההתערבות האמריקאית, מימש את תכלית הארגון. מלדונדו לא בלט בציבור הפוארטו ריקני במשך חודשים באותה שנה; לאחר פירוק המסגרת חזר לאי מתוך כוונה מוצהרת לחיות בשקט עם אמו ואחיו ואחיותיו ולהתפרנס ביושר. בדברים שסופרו על שובו נכתב שהיה אז בן עשרים וארבע, אף שתאריך הלידה הידוע שלו מצביע על גיל עשרים ושש.

לפי סיפורו, רכילות מרושעת עוררה נגדו גם את הרשויות האמריקאיות. הוא נס שוב לשטחי הפרא עם כנופיה חמושה, וביקש להעניש את הספרדים תוך שהוא מקפיד, לדבריו, לא לפגוע בחיילי ארצות הברית. בחבורה שהקים לאחר שובו מניו יורק נכללו אסירים מורשעים מוכרים. יעדיה היו בתי עסק ומטעים שבבעלות ספרדים ילידי חצי האי האיברי. היא הייתה אחת מכמה כנופיות שפעלו עד סוף שנת 1898. מלדונדו העמיד את הפעילות הזאת כחלק מן ההתנגדות לשלטון הישן, אך באותה מידה קשה להתעלם מכך שהיא התבטאה בביזה ובהצתות.

מה ידע הצבא האמריקאי על מנהיג הכנופיה?

אחד האזכורים הצבאיים המוקדמים לאדם שייתכן כי היה מלדונדו הוא מ-16 באוגוסט 1898. הגנרל גאי ו' הנרי, ששהה אז באוטואדו, דיווח לקצין המטה גילמור על חבורת פורעי חוק שנצפתה בג'איוּיָה. כוח פרשים נשלח לבדוק את המידע. במברק נוסף ציין הנרי כי מנהיג הקבוצה, שנקרא בפשטות ״העיט״, הצליח להקדים את האחרים ולהזהיר מפני הגעת הפרשים. הניסוח המוגבל הזה אינו מאפשר לקבוע בוודאות שהאדם היה מלדונדו.

בדצמבר נעשו הדיווחים קונקרטיים יותר. ב-18 בדצמבר 1898 שיגר טלגרפיסט מחואנה דיאס, ששם משפחתו בֶּל, דיווח למפקדה בסן חואן: ״העיט הלבן וכנופייתו, שמנתה 17 פורעי חוק, נצפו בעיירה ב-17 בחודש״. הקבוצה הואשמה בהצתת מטע של בעל האדמות המקומי פֵלִיקְס אַנְסוֹטֶגִי, במרחק של כ-1.6 קילומטר ממערב למקום שבו נצפתה ביום הקודם, כלומר כמייל אחד. ב-19 בדצמבר דיווח קולונל בֶּרְק על ניסיונות ללכוד את השודדים, בעוד ״העיט הלבן״ נצפה לכאורה בסביבות סן חואן. הפער בין המקומות ובין תיאורי היעדים מצביע על האפשרות שהצבא חיפש את הכנופיה ואת מלדונדו בנפרד ומסיבות שונות.

למרות החשדות שביקשו הרשויות לברר, מלדונדו עצמו קיווה לקבל חנינה. הוא עמד על כך שלא ביצע כל עבירה, ובו בזמן הזהיר כי אם הבקשה תידחה לא יהיה אחראי לתוצאות. ב-26 בדצמבר 1898 כתב מכתב אל אוחניו דסצ'מפס, עורך העיתון Correo de Puerto Rico. המכתב היה גם ביוגרפיה אוטונומית וגם כתב הגנה. הוא תיאר את שנות נעוריו והסביר מדוע הסתכסך עם הרשויות הספרדיות. באותו מכתב הודה שכמעט הרג שני אנשים בחייו, אך לא ציין מתי התרחשו התקריות, ולכן לא ברור אם הן קשורות להרשעות בניסיון רצח שהופיעו בתיקו. לדבריו, שורש הסכסוך שלו עם המשטרה הספרדית היה סירובו לפעול כמרגל, כמוסר מידע וכרוצח שכיר.

גם הבחירה במילים הייתה פוליטית. המכתב הגיע בהמשך לידי שלטונות הצבא האמריקאיים. מלדונדו הדגיש בו את שנאתו לספרדים מחצי האי האיברי, אויביה של ארצות הברית בתקופת המלחמה. אי אפשר לדעת עד כמה סיפורו העצמי היה מדויק: הוא דילג על תיארוך חד משמעי של אירועים רבים, אף שהזכיר אנשים אמיתיים שסייעו לאחרים לשחזר חלק מן הכרונולוגיה. אחד מהם היה אַנִיסֶטוֹ לֶרְמָה, ששימש מנהל בית הסוהר הציבורי בפונסה עד 1897. העובדה שהמכתב נכתב בזמן בקשת חנינה מחייבת זהירות נוספת ביחס לאופן שבו תוארו בו מניעיו.

חנינה מן הגנרל ואישור לשאת נשק

ימים אחדים לאחר משלוח המכתב רכב מלדונדו אל פונסה. באמצעות דסצ'מפס הוא הגיש בקשת חנינה לקצין קַסָאט, עוזרו של המפקד הצבאי האמריקאי בעיר. הבקשה התקבלה. הגנרל הנרי אישר את החנינה, וב-4 בינואר 1899 חתם עליה סגן אלוף בֶּרְטְל, מפקד מחוז פונסה. הרשויות התייחסו לעיתים למסמך כאל ״דרכון בטוח״ או ״אישור מעבר בטוח״. בקיץ שאחר כך הצליח מלדונדו להציג גם רישיון חוקי לשאת נשק באי, שנשא את חתימתו של הגנרל גאי הנרי.

מדוע ניתנה לו החנינה? אפשר שהממשל הצבאי ביקש להקטין את פעילותן של כנופיות חמושות. ייתכן שהעדות האישית שלו נשמעה משכנעת; ייתכן שפעילותו נגד בעלי רכוש ספרדים פורשה כמעשה בעל משמעות פוליטית; ואולי הרשויות לא מצאו בסיס מספק לטענה שמרד בממשל האמריקאי. לא נותרה תשובה אחת המסבירה את ההחלטה במלואה. מה שידוע הוא שהחנינה הותנתה בתמורה מעשית: מלדונדו הסכים לשמש מודיע לשלטונות הצבא בפונסה בין ינואר למאי 1899, כדי לסייע לצמצום הפשיעה בדרום האי.

האירוניה ההיסטורית קשה להחמצה. האיש שטען כי הבעיה המקורית שלו עם המשטרה הספרדית הייתה סירובו לשמש מלשין, קיבל כעת חנינה מידי המשטר החדש ובתנאי שימלא תפקיד של מודיע. גם הדימוי הציבורי לא התיישר עם השינוי. הרשויות האמריקאיות נטו לראות במי שהתנגדו לשלטונן גורמים אנטי אמריקאיים, ובשלב מוקדם אף הן כינו את מלדונדו שודד. התצלום שפורסם ב-1905 תחת הכותרת ״העיט הלבן וכנופיית פורעי החוק שלו״ שמר את התווית הזאת בתודעה הציבורית, שנים לאחר החנינה.

מאי 1899: זריקת חיסון שהסתיימה בקרב יריות

התור בקואמו, הפשיטה בפונסה ואובדן העין

החנינה לא הייתה סוף הסתבכויותיו של מלדונדו עם החוק. עורכי הדין של אוחניו דסצ'מפס ושל אבלרדו מוסקוסו פתחו בהליכים שהעלו אל פני השטח טענה חמורה: אנשים שלא זוהו שילמו לעבריינים כדי לרצוח, או לנסות לרצוח, אנשי ציבור ופוליטיקאים בעלי השפעה בתוך האי ומחוצה לו. מלדונדו, שהכיר את עולם הכנופיות וגם נושא על גבו מכתב חנינה, עתיד היה להיות עד מפתח בחלק מן הפרשה.

ב-16 במאי 1899 עמד מלדונדו בתור לחיסון נגד אבעבועות שחורות במרחצאות בַּאנְיוֹס דֶה קוֹאַמוֹ, בקואמו. לפי הדיווח התעקש לקבל טיפול לפני הממתינים האחרים, והעימות הלך והחריף עד שאיים לכאורה על חייהם של הרופאים האמריקאים האחראים לחיסון. בשלב מאוחר יותר נעצר בביתו בעיר פונסה בידי אנשי המשמר העירוני, באשמת הפרת סדר ציבורי.

חברי כנופייתו ניסו לשחררו בכוח. הניסיון הכושל התפתח לקרב יריות ברחוב. קצין משטרה שניסה ללכוד את מלדונדו פגע בו בירי, והוא איבד אחת מעיניו. שניים מאנשי החבורה נהרגו מפצעי ירי, ואדם נוסף נפצע קשה וסבל מפצעיו במשך חודשים אחדים. מלדונדו עצמו אושפז בבית חולים בסן חואן עד שמצבו השתפר די הצורך כדי שיוכל להעיד בבית המשפט בחודש שלאחר מכן. אובדן העין יהפוך בהמשך לסימן היכר באגדות שנקשרו בשמו, לצד סיפורים אחרים שלא זכו לתיעוד דומה.

משפט פמבלנקו והמתנקש שנשלח אל דסצ'מפס

ביוני 1899 מסר מלדונדו עדות נגד חוסה פמבלנקו. האיש הואשם במעורבות בניסיון לפגוע בעיתונאי אוחניו דסצ'מפס באפריל 1898, לכאורה בהוראת אוּלִיסֶס אֶרוֹ (Ulises Heureaux), נשיא הרפובליקה הדומיניקנית באותה עת. מלדונדו שב וסיפר כי פמבלנקו הציע לו לחסל את דסצ'מפס ואת מוסקוסו, לצד אישים אחרים שנמנו במסמך שכבר נחשף לציבור בדצמבר של השנה הקודמת. ביחס לניסיון ההתנקשות עצמו אמר כי נודע לו עליו רק לאחר שובו מניו יורק, ואז החל לברר את הנעשה.

ב-8 ביוני אישר השופט שדן בניסיון לרצח דסצ'מפס עונש של שמונה שנות מאסר ויום אחד לפמבלנקו. אלא שלמחרת קבע אותו שופט כי יש להסיר את הנסיבה המחמירה המכונה בספרדית alevosía, המתייחסת לבוגדנות או למארב, ולסווג מחדש את הפרשה כניסיון להמתה. בסופו של דבר הוכר סֶרָאפְּיוֹ אַקוֹסְטָה כאדם שנשלח לבצע את המעשה, ואילו פמבלנקו זוכה משום שלא ניתן היה לבסס נגדו אישומים מסוימים. הפרשה מדגימה עד כמה מסובך היה הפער בין השמות שהופיעו ברשימות החיסול, הסיפורים שנמסרו בבית המשפט והתוצאה המשפטית.

אחרי העדויות שב מלדונדו לבית החולים. שם התראיין בפני אֶבַרִיסְטוֹ אִיסְקוֹאָה דִיאָס, עיתונאי ועורך מקומי. הוא הביע חוסר אמון עמוק בשופטים הפוארטו ריקנים ואמר כי היה מעדיף ששופט אמריקאי מיוחד, שיגיע ישירות מארצות הברית, יטפל בעניינו של דסצ'מפס. הוא אף טען שהוא מחזיק במידע על פשעים נוספים בפונסה, ובהם רצח עורך הדין אדולפו סאנצ'ס קוטורואלו מ-1893. כשדיבר על העבריינים מן הסוג הזה השתמש בביטוי ״שודדים במעילי פראק״, רמז ברור למי שמציגים חזות מכובדת בשעה שהם שותפים למעשים פליליים.

בריחה אל הרפובליקה הדומיניקנית ומאמר עיתון עוין

בסביבות ספטמבר 1899 ביקש מלדונדו מבית המשפט רשות להגיע לסן חואן ולדבר עם המושל החדש, ג'וֹרְג' וַיְיטְפִילְד דֵייְבִיס. ברקע עמדה שאלת גבולות החנינה שקיבל: הוא הבין שאין בה הגנה על עבירות שבוצעו לאחר הענקתה, ובמיוחד לא על מעורבותו האפשרית בקרב היריות של חודש מאי. לאחר שקיבל אישור למסעו עלה על ספינת קיטור, אך במקום להגיע לפגישה המבוקשת יצא לרפובליקה הדומיניקנית.

שם העניק ראיונות לעיתונות המקומית, והדבר עורר בפוארטו ריקו ביקורת חריפה. ב-19 באוקטובר 1899 פרסם La Democracia מאמר ששלל מן השורש את היומרה המהפכנית של ״העיט״. בעיני הכותב, מלדונדו לא היה קורבן של דיכוי פוליטי אלא עבריין שהצליח לנצל את האווירה שלאחר המלחמה כדי להעניק למעשיו תווית של התנגדות לשלטון.

בסוף אוקטובר כבר נעצר מלדונדו במקום הלינה שבו שהה ברפובליקה הדומיניקנית, בעקבות קטטה שלכאורה יזם ערב קודם לכן במועדון הימורים. עוד לפני תחילת נובמבר הוחזר לפוארטו ריקו. ההרפתקה מעבר לים הסתיימה, אך העונשים שכבר נגזרו עליו ושאלת אחריותו לאירועי מאי המשיכו לרדוף אותו.

שנים מאחורי הסורגים: מ-1900 ועד 1915

הממשל החדש והעונשים מן השלטון הישן

באפריל 1900 החלו הרשויות להרשיע את מלדונדו בעבירות שנגעו לניסיון השחרור הכושל ולקרב היריות בפונסה במאי 1899. במהלך ההליכים טען פקיד ציבור כי נוסף על העונש החדש עליו לרצות גם את שנות המאסר שנגזרו עליו בתקופת השלטון הספרדי ושמהן התחמק כשעזב לניו יורק ולקובה ב-1897. המשמעות האפשרית הייתה החמרה ניכרת בעונשו, גם לאחר המעבר משלטון ספרדי לאמריקאי.

אלא שאז התערב הקפטן קאסאט, שהיה המתווך בבקשת החנינה בינואר 1899. קאסאט הזכיר לבית המשפט כי הגנרל הנרי כבר חנן את מלדונדו בגין העבירות שקדמו לחנינה, וכי בתמורה הסכים האסיר לשתף פעולה עם הרשויות הצבאיות. ההתערבות מנעה את צירוף שנות המאסר הספרדיות שלא ריצה לגזר הדין החדש. מעבר המשטרים, שבזירה הפוליטית היה כרוך בסכסוך על ריבונות האי, נעשה במקרה שלו גם עניין חשבונאי ומשפטי: אילו שנים נספרות, ואילו שנים נמחקו מכוח חנינה.

בחודש שלאחר מכן ביקש מלדונדו להישפט בבית משפט אמריקאי, משום שהמשיך לראות בעצמו אזרח של ארצות הברית. בקשתו לא התקבלה ולא נערך לו משפט חדש. במהלך תקופת המאסר זכה עם זאת גם להערכה מצד מנהלי הכלא על התנהגותו, ובמרץ 1903 קודם לדרגת קורפורל. במשך שתים עשרה השנים שלאחר מכן הועסק בעבודה מטעם הרשויות בזמן מאסרו, בעיקר בבניית רחובות ודרכים באזורים כפריים.

סחיטה, פריצה נוספת והשחרור האחרון

התיק הפלילי שלו לא נסגר עם שינוי התנהגותו בכלא. בשנת 1907 הורשע בסן חואן בסחיטה. הוא שוחרר ב-1909, אך זמן קצר לאחר מכן השתתף בפריצה לאחוזת אִיסְלֶנְיוֹס, ששכנה בדרך שבין קַאֵיי לגוויאמה. הוא נשלח שוב לבית הסוהר, הפעם בשל פריצה מדרגה ראשונה. במהלך המאסר ניסה להימלט והביע בדרכים שונות את התנגדותו למערכת הענישה. חייו נמשכו בין רגעים של ציות למנגנון לבין ניסיונות חוזרים להיחלץ ממנו.

השחרור הסופי הגיע ב-1915. מלדונדו לא שב עוד לתא כלא. רגע לפני שעזב ביקש מאנשי בית הסוהר לשנות את הרישום בתיקו האישי, כך שפונסה תופיע כעיר מגוריו במקום סן חואן, שהייתה רשומה במשך שנים. זוהי בקשה מנהלית קטנה למדי אחרי מסלול של מאסרים, בריחות ויריות, אך היא מציינת את השלב שבו ביקש לסמן את המקום שאליו הוא שייך מחוץ לחומות הכלא.

משפחה, מחלה ומותו של ״העיט הלבן״

בשלב כלשהו בין 1907 ל-1909 הקים מלדונדו משפחה, לאחר שנים ממושכות שבילה בכלא. הוא נישא לחוּאַנָה אֶסְטְרָאדָה, סבתה של מַרְגָרִיטָה מַלְדוֹנָדוֹ קוֹלוֹן, שנמנתה עם בני המשפחה שעסקו בשימור סיפורו. במהלך שנותיו האחרונות חי שוב בסן חואן. מבקרים הגיעו אליו, ובהם עיתונאים ואישים בעלי השפעה. אחד מהם היה פֶּדְרוֹ אַלְבִּיסוּ קַמְפּוֹס, שכיהן אז כנשיא המפלגה הלאומנית של פוארטו ריקו. עצם הביקורים מלמד ששמו של מלדונדו נותר בעל משמעות בחוגים פוליטיים וציבוריים גם אחרי שהסתיימו שנותיו כעבריין נמלט.

בראשית 1931 חלה. ביוני אותה שנה קיבל טיפול בבית החולים הפרסביטריאני בסן חואן. רופא אמריקאי שכונה בפי הסובבים ״הגרמני״ נהג להזריק לו תרופות. חודשים אחדים לאחר מכן התפתח אצלו סרטן. לפי תיעוד רשמי שהציגו קרוביו, מלדונדו מת מסרטן הגרון ב-17 בינואר 1932, כשהוא בביתו בשכונת קנדלריה בטואה באחה, באזור סן חואן. למשפחתו לא הותיר רכוש; המורשת החומרית הייתה עוני.

עם זאת, מקום מותו נעשה בעצמו עניין שנוי במחלוקת. הסופר נֶלְסוֹן דֶנִיס כתב כי מלדונדו טופל תחילה בבית החולים הפרסביטריאני ומת אחר כך בתוך המספרה שלו, כשהיה בן 58. בני המשפחה חלקו על הגרסה הזאת והצביעו על מסמכים המתארים את מותו בביתו. גם הגיל המיוחס לו בגרסת דניס אינו תואם את תאריכי הלידה והמוות המופיעים בתיעוד המשפחתי. את ההכרעה לגבי נסיבות ימיו האחרונים אי אפשר לבסס על הסיפור הפופולרי בלבד.

איך הופך אסיר נמלט לגיבור עממי?

העיט החד-עין, כובע פנמה והלחם לעניים

לצד הרישומים הפליליים והדיווחים הצבאיים צמחה בפוארטו ריקו דמות אחרת: ״העיט הלבן״ של המסורת העממית. בסיפורים שנמסרו מדור לדור הוא תואר כאיש בעל עין אחת ויד אחת, כמעט כשודד ים; כאדם המסוגל להיחלץ מכל כלא, עד שיוחסו לו ספרי כשפים וכוחות מאגיים; וכמורד שהיה מצית שדות קני סוכר כשבעלי האחוזות לא נענו לדרישותיו. היו גם שסיפרו על קרב יריות בינו לבין חיילים אמריקאים בגואניקה ב-1898. חלק מן המעשים עשויים להזכיר אירועים מתועדים בחייו, אך אין בידינו מסמך אחד שמאשר את מכלול האגדות הללו כעובדות.

דמותו הוצגה לא פעם בלבוש מוקפד: מכנסי פשתן וז'קט, שעון כיס המחובר לשרשרת, כובע פנמה ואקדח זמין תמיד. לבושו הנאה התאים לדימוי של אדם בעל גינונים ומעמד, גם כשהיה מבוקש בידי הרשויות. בסיפורים אחרים העניק לחם למשפחות עניות, חילק כסף ותרופות לנזקקים וחלק מן השלל שנלקח מן העשירים. הוא תואר כאדם רחום כלפי מי שסבלו וכחסר פשרות מול בעלי כוח שניצלו אחרים. איכרים פשוטים, שכונו jíbaros, ראו במעשיו מחאה נגד בעלי ההון ונגד הכתר הספרדי, בעוד השלטונות ראו בהם שוד ואלימות.

אחת הדרכים שבאמצעותן ביקש להשיג סיוע לעניים הייתה, לפי הסיפורים, ביקור בבתי בעלי הקרקעות העשירים בטואה באחה. הוא היה מציג בפניהם בקשה כתובה להקצאת כסף עבור אנשים הזקוקים לעזרה. יש כאן גרעין ברור של דמות ״רובין הוד״ כפרי, אך ההפרדה בין האגדה לרשומות חשובה. האדם שירה באמיליו, שנכלא בעבירות שוד ושנעשה שותף לעימותים אלימים לא נעלם רק מפני שבסיפור אחר הוא מגיש לחם לעניים. ייתכן ששני הסוגים של מעשים התקיימו בחייו, אך לא כל מעשה המסופר עליו הוכח.

הזוג שהסתיר את הנמלט ולא ידע את שמו

סיפור אהוב במיוחד מתאר בריחה של מלדונדו בהרים. זוג קשישים קיבל אותו לביתו ונתן לו מחסה. מארחיו הזהירו אותו לבל ימשיך בדרכו בקלות דעת: המשמר האזרחי הודיע כי נמלט מסוכן מסתובב באזור. למחרת השכים האורח, הודה להם ונפרד מהם. לפני שהלך נתן להם פתק והורה להם למסור אותו לבעל אדמות מסוים, שישלם להם על נדיבותם. רק אז גילה כי הוא עצמו האיש שהשוטרים מחפשים, והוסיף שאינו מסוכן כפי שמציגים אותו.

הסיפור נמסר גם בחיבור שבעל פה של מרגריטה מלדונדו קולון, והוא פועל כמעט כמו משל על שיפוט מוקדם: האנשים שגילו הכנסת אורחים נוכחו לדעת שהאורח שלהם והדמות המפחידה שעליה שמעו הם אותו אדם. אבל כוחו הספרותי אינו הוכחה היסטורית. חלק ניכר מזיכרון ״העיט הלבן״ התעצב במפגש שבין מסמכים, סיפורים משפחתיים ומסורת בעל פה, שבחרה להבליט מעשי נדיבות ותעוזה ולהקהות מעשי אלימות ורכוש.

המספרה ״סלון בוריקואה״ והזהות הלאומית

בספרו War Against All Puerto Ricans הציג נלסון דניס את מלדונדו כדמות שהאגדה בסגנון ״רובין הוד״ העניקה לה תהודה מיוחדת בחוגים לאומניים ותומכי עצמאות. דניס טען כי לפני הפלישה האמריקאית של 1898 חלק ניכר מן ההאשמות נגדו עסק בגנבת בעלי חיים, שלפי המסורת סייעה לאיכרים עניים ולפועלים יומיים. על פי פרטים שהביא, הקים מלדונדו מספרה בשם Salón Boricua בכתובת רחוב קולטון 351, בפינת שדרות ברבוסה שבשכונת באריו אובררו בסן חואן.

בין עובדי המספרה נמנה וִידָאל סַנְטְיָאגוֹ דִיאָס, שרכש את העסק ממלדונדו בשנת 1932. סנטיאגו דיאס שימש ספרו של פדרו אלביסו קמפוס והיה מעורב במרידות הלאומניות של 1950. עצם השם ״בוריקואה״ נשא מטען של זהות בתקופה שבה ביקש המשטר האמריקאי החדש לעצב מחדש את הגדרתה של פוארטו ריקניות. המילה מציינת מוצא פוארטו ריקני ומשמשת ככינוי עצמי, ומקורה ב״בורינקן״, גלגול ספרדי של ״בוריקן״, השם שנתנו בני הטאינו לאי לפני בוא הכובשים הספרדים.

כמה גרסאות מספרות שמלדונדו המשיך לסייע בחשאי לתומכי העצמאות, ושהמספרה שימשה מקום לפגישות, להעברת ידיעות, לארגון תמיכה, לאספקה ואף להעברת נשק. עוד נטען שסייע ליצור קשרים בין אלביסו קמפוס לבין פעילים נחרצים במאבק לעצמאות האי. היקף המעורבות הזאת שנוי במחלוקת, ואי אפשר להציג את הטענות כהוכחה מוחלטת לפעילותו המאוחרת. כך או כך, העסק הקטן בסן חואן נעשה חלק מתמונה גדולה יותר של איש שהמשיך לעורר הזדהות גם לאחר שקיבל עליו את עול חייו האזרחיים.

מה נשאר מן האיש אחרי מותו?

שירים, רומן היסטורי והעבר שהפך לסיפור

מלדונדו נשאר נוכח בתרבות הפוארטו ריקנית גם באמצעות מוזיקה וספרות. הזמר רוֹי בְּרָאוּן כתב והקדיש לו שיר בשם ״Águila Blanca״. זמר העם אַנְחֶל פַּצֶ'קוֹ אַלְבַרָאדוֹ, יליד פנְיוּאֶלַאס שבפוארטו ריקו, הקדיש לזכרו שיר המורכב משלושה בתים. בבית הראשון מציג השיר את חוסה, או פפה, ״העיט הלבן״, כאדם ישר דיבור ורם רוח, שהואשם שוב ושוב בידי דעת קהל שלא הבינה אותו בשוד ובגנבה, בעוד שלפי המשורר נלחם מתוך אצילות בעוולות הדיכוי הספרדי. זו השקפה של יצירה עממית המהללת את האיש; היא איננה פסק דין על העבירות שבהן הורשע.

״הוא היה חוסה מלדונדו,
או פפה, העיט הלבן,
איש אשר מילתו גלויה
ורוחו נישאה.
פעמים רבות האשימוהו,
בדעת קהל חסרת תבונה,
כי שודד וגנב היה,
אך באצילות נקייה
נלחם בעוולות
הדיכוי הספרדי.״

תרגום הבית הראשון משירו של אנחל פצ'קו אלבראדו

בשנת 2008 פרסם הסופר והמשורר הפוארטו ריקני רֵיינַלְדוֹ מַרְקוֹס פַּדוּאָה את הרומן השלישי שלו, Águila (״העיט״). מדובר ביצירת פרוזה היסטורית רחבת יריעה, המבוססת בחופשיות על חייו של חוסה מלדונדו רומאן. פדואה נשען בין השאר על המכתב האוטוביוגרפי שכתב מלדונדו ושפורסם בעיתון, והעמיד סיפור שנע בין עובדות ביוגרפיות לבין המצאה ספרותית. הוא שילב גם עיבודים בדיוניים של דמויות אמיתיות, בהן אוחניו דסצ'מפס ואבלרדו מוסקוסו, וניסה לשחזר את הרקע, הפעולות והמניעים של ״העיט הלבן״ לפני המלחמה הספרדית-אמריקאית, במהלכה ואחריה.

פדואה הסביר מה הצית את דמיונו, ובכך גם סימן בבירור את הגבול בין התיעוד לספרות. כך תיאר את המכתב שעליו הסתמך:

דבריו מחדדים גם את מגבלותיו של הרומן כמקור ביוגרפי: מחברו נשען על פרטים מן העבר, ובמוצהר ממלא חללים בדמיון.

אגדה אחת ושני סוגים של זיכרון

כבר בשנות חייו של מלדונדו התנהל מאבק על משמעות מעשיו. עיתונים תיארו אותו כשודד; עיתונות בעלת נטייה מהפכנית ראתה במעשיו ביטוי להתנגדות פוליטית. הוא עצמו שלח בסוף 1898 מכתב אוטוביוגרפי, שהתפרסם בהמשכים בעיתון בשנת 1898, וניסה לעצב את אופן קריאת עברו. אחרי מותו המשיכו בני משפחה, זמרים וסופרים לבחור את הפרטים שהיו בעיניהם ראויים לזיכרון: הקשיחות של אסיר שלא נכנע, הקסם של נמלט שהשומרים לא הצליחו לתפוס, והמחוות שכוונו לעניים.

המסמכים המתעדים את בתי הסוהר, גזרי הדין, הבקשות והמברקים אינם תומכים בהצגתו של מלדונדו כצדיק שמעולם לא פגע באיש. גם אין בהם כדי להסביר לבדם מדוע דמותו שימשה מוקד להזדהות בקרב תושבים שחיו תחת עוני, בעלי אדמות ושלטון קולוניאלי מתחלף. בחייו של ״העיט הלבן״ נותרו אפוא שתי שכבות עבות של זיכרון: אחת שנכתבה בבתי משפט ובמשרדי ממשל, ואחרת שנמסרה בסיפורים, בשירים ובמספרה שנשאה שם פוארטו ריקני מובהק. הוא מת בעוני בשנת 1932; הוויכוח על משמעות חייו לא נקבר עמו.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

המכתב האוטוביוגרפי של חוסה מלדונדו לעורך אוחניו דסצ'מפס, דצמבר 1898. תיאור אישי של חייו, מן המאסר הראשון בילדות ועד לשובו לפוארטו ריקו לאחר הפלישה האמריקאית. המכתב פורסם בעיתון והועבר גם לרשויות הצבא. הוא חשוב בשל פרטי הזיכרון שהותיר, ובאותה מידה דורש קריאה ביקורתית משום שנכתב בעת שביקש חנינה.

העיתון La Democracia. בפרסומיו הופיעו תיאור של רישומיו הפליליים של מלדונדו ומאמר עוין במיוחד מ-19 באוקטובר 1899. העיתון מאפשר להתבונן בתדמיתו בזמן אמת, לא רק במסורת שהתפתחה סביבו לאחר מותו. Correo de Puerto Rico, שבעריכתו של דסצ'מפס, נקשר לבקשת החנינה ולפרסום מכתבו; El Terruño נזכר במאמר של ״לה דמוקרסיה״ בהקשר של הכינוי הפוליטי שניתן לכנופיות.

Our Islands and Their People משנת 1905. פרסום אמריקאי שבו נדפס תצלום הנפת הדגל בידי פידל ולס ומלדונדו במהלך התארגנות מורדי יאוּקוֹ. הכיתוב ״העיט הלבן וכנופיית פורעי החוק שלו״ מדגים כיצד הוצגה אותה תמונה בתוך מסגרת פרשנית אחרת.

״Breve historia de José Maldonado, alias 'White Eagle,' Noble Hijo de Villalba, Defensor de la Independencia de Puerto Rico״. חיבור על מלדונדו במסגרת הדיון בספרות העממית, שנזכר בכתב העת La Revista del Centro de Estudios Avanzados de Puerto Rico y el Caribe, כרך 1, בשנת 1985. הרלוונטיות שלו טמונה בחקר התדמית הציבורית והעממית של ״העיט הלבן״.

War Against All Puerto Ricans מאת נלסון דניס. הספר עוסק בין היתר בהתהוות דמותו המיתית של מלדונדו ובמספרה שלו בסן חואן. חלק מטענותיו על פעילותו ועל מותו נותרו שנויות במחלוקת, ולכן יש לקרוא אותן לצד התיעוד המשפחתי והרשמי המתואר בכתבה.

Águila מאת ריינלדו מרקוס פדואה, 2008. רומן היסטורי, השלישי של המחבר, המתאר מחדש את חיי מלדונדו על בסיס מכתבו האוטוביוגרפי. הספר מתאים למי שמבקש לראות כיצד עובדות, עדות עצמית ודמיון ספרותי התמזגו לדמות תרבותית.

חומר מעשיר לצפייה

בשנת 2026 החלה הפקת סרט ביוגרפי בשם ״פורטו ריקו״, על חייו של מלדונדו, שביים רנה "רסידנטה" פרז חוגלר. הסרט מתרחש בסוף המאה ה19 בתקופת המעבר משלטון ספרדי לשליטה אמריקאית ועוקב אחר המהפכן הפוארטו-ריקני חוסה מלדונדו רומאן שנלחם בקולוניאליזם לצד כנופיית אסירים לשעבר. השם "Porto Rico" מתייחס לאיות האמריקאי הרשמי שנכפה על האי בין 1898 ל-1932. בניטו "באד באני" מרטינס אוקאסיו מגלם את מלדונדו ולצדו מופיעים גם ויגו מורטנסן, אדוארד נורטון, דניאל בריל ורובן בלדס. הצילומים החלו בספטמבר 2026, בין היתר ברפובליקה הדומיניקנית ופוארטו ריקו.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.