דלג לתוכן
איור בסגנון אקריליק וצבעי מים של מלחמת קוריאה: חיילים צפון קוריאנים חמושים מתקדמים על רקע מפת חצי האי הקוריאני, דגלי צפון ודרום קוריאה וקו הרוחב ה-38.

מלחמת קוריאה: שלוש השנים שהעמיקו את הפילוג

מלחמת קוריאה (1950-1953): המחשה אמנותית של כוחות צפון קוריאה המתקדמים דרומה מעבר לקו הרוחב ה-38. ברקע נראית קוריאה המחולקת לשתי מדינות, והפלישה שהציתה מלחמה עקובה מדם והפכה לעימות בינלאומי בין מעצמות.

ב-25 ביוני 1950 חצו כוחות צפון קוריאה את קו הרוחב ה-38 והסתערו לעבר סיאול. ■ המלחמה שנועדה לאחד את חצי האי הפכה לעימות בין מעצמות, החריבה ערים, עקרה מיליונים והסתיימה בהפסקת אש שהותירה את קוריאה מחולקת.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, יום ראשון, 25 ביוני 1950. לאורך קו הרוחב ה-38 החלו כוחות צפון קוריאה להתקדם דרומה. טנקים, חי״ר וארטילריה נעו לעבר בירת דרום קוריאה, סיאול, בשעה שחלק גדול מן האוכלוסייה עוד לא הבין שמלחמה בקנה מידה חדש פרצה. בתוך שלושה ימים נכבשה העיר. מעבר לים, בוושינגטון, התקבלה ההחלטה שלא להניח למהלך להסתיים בניצחון מהיר של הצפון. כמה חודשים אחר כך ינועו כוחות בינלאומיים בכיוון ההפוך ויגיעו עד סמוך לגבול סין, לפני שמאות אלפי חיילים סינים ישנו שוב את התמונה. כמעט לא נותרה בחצי האי פינה שתוכל להיחשב מוגנת.

מלחמת קוריאה נמשכה מ-25 ביוני 1950 עד 27 ביולי 1953. היא התחוללה בין הרפובליקה של קוריאה בדרום, שנשענה על ארצות הברית ועל כוחות שפעלו תחת פיקוד האו״ם, לבין הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בצפון, שקיבלה סיוע מן ברית המועצות וסין הקומוניסטית. ראשיתה הייתה בניסיון של צפון קוריאה לכפות איחוד בכוח; במהלך הלחימה השתתפו בה צבאות ממדינות נוספות, והמאבק המקומי נעשה אחת הזירות המסוכנות של המלחמה הקרה. בתום שלוש שנות לחימה נחתמה שביתת נשק צבאית, לא הסכם שלום, ושתי המדינות נותרו קיימות משני עברי אזור מפורז.

ארץ אחת, שני עתידים: מהשלטון היפני אל החלוקה

סיפוח, התנגדות והבטחה לעצמאות

קוריאה הייתה תחת שליטה יפנית מאז סיפוחה ב-1910. עשרות שנים של שלטון זר יצרו תנועות התנגדות בעלות נטיות שונות, מן הלאומיות השמרנית דרך ליברלים שקיוו לסיוע מערבי ועד פעילים קומוניסטים שהביטו למוסקבה ולתנועות מהפכניות בסין. השאיפה המשותפת הייתה לסיים את השלטון היפני; ההסכמה על צורת המדינה שתקום אחריו הייתה רופפת בהרבה. מלחמת העולם השנייה הביאה לסיומה של האימפריה היפנית בקוריאה, אך לא העניקה לקוריאנים מערכת שלטון מאוחדת.

באוגוסט 1945, עם כניעת יפן, נכנס הצבא האדום הסובייטי לחלקו הצפוני של חצי האי וכוחות אמריקאיים קיבלו את כניעת היפנים בדרומו. קו הרוחב ה-38 נבחר כקו חלוקה זמני של אזורי האחריות. לכאורה הייתה זו דרך מעשית לקבל את כניעת הצבא היפני ולהסדיר את המעבר לשלטון עצמי. למעשה, כאשר היחסים בין ברית המועצות לארצות הברית הידרדרו, הפכה ההפרדה המנהלית לגבול פוליטי שאיש משני הצדדים לא מיהר לוותר עליו.

שתי ממשלות הטוענות לייצג את קוריאה כולה

בשנת 1948 הוקמה בדרום הרפובליקה של קוריאה בהנהגת סִינְגְמַן רִי. בצפון הוקמה הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה בהנהגת קִים אִיל סוּנְג. הראשונה נשענה על ארצות הברית, השנייה על ברית המועצות; שתיהן ראו עצמן כממשלה החוקית של העם הקוריאני כולו, ושתיהן התנגדו להכרה בחלוקה כפתרון סופי. השמות הרשמיים, הסמלים והמסגרות המדיניות היו שונים, אך השאלה שעמדה מאחוריהם הייתה אחת: מי יוכל לדבר בשם קוריאה כולה?

העימות לא החל באותו בוקר של יוני 1950. בגבול התנהלו תקריות חמושות, ובדרום התפתחו מאבקים פנימיים קשים בין תומכי השלטון למתנגדיו. באי ג'ג'ו החלו התנגשויות ואירועי דיכוי עוד לפני המלחמה, בעקבות ההתנגדות לבחירות נפרדות בדרום ולחלוקת הארץ. האלימות שנמשכה שם גם בשנים שאחרי פרוץ המלחמה ממחישה עד כמה הפילוג המדיני היה כרוך במאבקים קוריאניים פנימיים ולא רק בהחלטות שהתקבלו בבירות המעצמות. המשטרים שהתגבשו משני עברי הגבול לא היו תמונת מראה פשוטה של דמוקרטיה מול דיקטטורה: גם שלטונו של רי נקט דיכוי פוליטי חריף, לצד המשטר הקומוניסטי הסמכותני בצפון.

הידעת? קו הרוחב ה-38 לא נקבע ב-1945 כגבול קבוע בין שתי מדינות. הוא שימש תחילה להפרדת אזורי קבלת הכניעה של יפן, ורק בהמשך התגבש סביבו הגבול הפוליטי בין הצפון לדרום.

מוסקבה, פיונגיאנג ובייג'ינג: ההחלטה לצאת למלחמה

קים איל סונג מבקש אישור

בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, ראה קים איל סונג בחלוקה מצב זמני שיש לשנות. במהלך 1949 ותחילת 1950 פנה אל בעלי בריתו הקומוניסטים בבקשות לסיוע ולתמיכה בתוכנית צבאית בדרום. המסמכים שהתגלו בארכיונים הסובייטיים והסיניים לאחר המלחמה הקרה מאפשרים להתחקות אחר השיחות הללו. הם מערערים על הרעיון שהמלחמה הייתה התפרצות מקרית של תקריות גבול ומראים שהמנהיג הצפון קוריאני פעל להשגת הסכמה למתקפה מאורגנת.

יוֹסֵף סְטָלִין (Joseph Stalin), מנהיג ברית המועצות, נזהר תחילה מן האפשרות שמלחמה בקוריאה תביא להתנגשות ישירה עם ארצות הברית. באביב 1950 השתנתה עמדתו והוא הסכים לתמוך ביוזמה הצפון קוריאנית, תוך שהסיוע הסובייטי נשאר במידה רבה מאחורי הקלעים. קים פנה גם אל מָאוֹ דְזֶה דוּנְג (Mao Zedong), מנהיג הרפובליקה העממית של סין שנוסדה ב-1949. ההתייעצויות בין מוסקבה לבייג'ינג מלמדות שלא כל צד ידע מראש כיצד ינהג האחר אם המלחמה תתארך או אם ארצות הברית תתערב. הם הסכימו על הכיוון הכללי, אך לא על כל סיכון הכרוך בו.

הפער בין התוכנית למציאות

מטרתו המיידית של המהלך הצבאי הייתה להביס במהירות את כוחות הדרום ולהשיג איחוד בשליטת פיונגיאנג. בהערכות שקדמו לפלישה היה מקום גם לציפייה שחוסר היציבות בדרום יסייע לקריסת ממשלתו של רי. אך מלחמה אינה נמשכת לפי לוח הזמנים של מי שפתח בה. הצפון קיבל ציוד, טנקים והכשרה שסייעו לו בשלבים הראשונים, ואילו הדרום היה חלש יותר בכלים משוריינים ובאמצעי לחימה כבדים. יתרון זה יכריע את השבועות הראשונים, אך הוא לא יוכל להבטיח ניצחון לפני התערבותן של מדינות נוספות.

25 ביוני 1950: הפלישה וקריסת ההגנה בדרום

סיאול נופלת

כוחות צפון קוריאה פתחו במתקפה מתואמת בכמה גזרות סמוך לקו הרוחב ה-38. הם התקדמו בעיקר במסדרונות המוליכים אל סיאול, וכוחות דרום קוריאה לא הצליחו לבלום את ההסתערות. ב-28 ביוני נכבשה הבירה. בפינוי שנערך בחופזה איבדו אזרחים את הקשר עם יקיריהם, מוסדות שלטון נסוגו דרומה והכבישים התמלאו בחיילים ובפליטים. עבור תושבי קוריאה הייתה זו תחילתו של מסע תזוזות כפוי: העיר שנכבשה בימים הראשונים תחליף ידיים שוב ושוב, ובכל פעם יתלווה לה גל חדש של בריחה ומעשי נקם.

בקרב יחידות הדרום התקשו המפקדים להתגבר על פערי החימוש. את הציוד הכבד שהפעיל הצפון לא ניתן היה לעצור באמצעות רצון בלבד. התקדמות הצפון אילצה את כוחות הדרום לוותר על שטחים גדולים, אבל הם לא נעלמו. נסיגתם, והסיוע האמריקאי שהחל להגיע, הפכו את ההכרעה שהצפון ביקש להשיג בתוך ימים למערכה ממושכת הרבה יותר.

מועצת הביטחון מתערבת

באותו 25 ביוני קיבלה מועצת הביטחון של האו״ם את החלטה 82, שקבעה כי המתקפה של כוחות הצפון היא הפרת השלום ודרשה את נסיגתם לקו הרוחב ה-38. יומיים לאחר מכן, בהחלטה 83, הומלץ למדינות החברות להושיט לדרום קוריאה את הסיוע הדרוש להדיפת המתקפה. בהחלטה 84, שהתקבלה ב-7 ביולי, הומלץ להעמיד את הכוחות שיישלחו תחת פיקוד מאוחד בהנהגת ארצות הברית.

האפשרות לקבל את ההחלטות הושפעה מכיסאה הריק של ברית המועצות. מוסקבה החרימה באותה תקופה את דיוני המועצה במחאה על כך שמושב סין באו״ם הוחזק בידי נציגי הרפובליקה הסינית ולא ניתן לממשלה הקומוניסטית בבייג'ינג. בהיעדר הנציג הסובייטי לא הופעל וטו נגד ההחלטות. השתתפות האו״ם לא הייתה לכן מלחמה שניהל ארגון בינלאומי באמצעות צבא משלו; היא הייתה פעולה של קואליציה צבאית בפיקוד אמריקאי, שפעלה מכוח החלטות מועצת הביטחון ולצד הצבא הדרום קוריאני.

טרומן בוחר להתערב

נשיא ארצות הברית הָארִי ס' טְרוּמֶן ראה בפלישה מבחן למדיניות הבלימה של ההתפשטות הקומוניסטית. כוחות אוויר וים אמריקאיים החלו לפעול, ובהמשך נשלחו כוחות יבשה. טרומן לא ביקש הכרזת מלחמה רשמית מהקונגרס, והממשל הציג את ההתערבות כמבצע במסגרת המאמץ של האו״ם. מדינות נוספות שלחו לוחמים, יחידות רפואה וסיוע. לצד העוצמה הצבאית של ארצות הברית, היה לממד הבינלאומי חשיבות פוליטית: הוא הציג את ההתנגדות לפלישה כצעד של מועצת הביטחון, לא כעניין אמריקאי בלבד.

מהכביש לאוסאן עד מתחם פוסאן

מלחמת קוריאה, יוני 1950: המחשה אמנותית של טנק וחיילי צפון קוריאה המתקדמים לעבר כפר בדרום חצי האי הקוריאני. הפלישה ב-25 ביוני פתחה מלחמה הרסנית, שהפכה בתוך זמן קצר לעימות בינלאומי במסגרת המלחמה הקרה.

מפגש ראשון עם הצבא האמריקאי

בחודש יולי נשלחו לקרב חיילים אמריקאים מיפן. אחד הכוחות הראשונים, כוח סמית, נתקל בצפון קוריאנים באוסאן ב-5 ביולי. הלחימה חשפה במהירות את אי-המוכנות של הכוחות שהובאו בחופזה ואת יתרון הטנקים והמספרים של האויב. נסיגות ועיכובים נדרשו כדי לאפשר לכוחות נוספים להגיע, להקים מערך פיקוד ולייצב אספקה. ערים ויישובים ננטשו בזה אחר זה, והחיכוך בין צבא נסוג לאוכלוסייה אזרחית נמלטת הגדיל את הטרגדיה.

בשלב זה לא היה ברור כלל שדרום קוריאה תשרוד כמדינה. הצפון הגיע עד האזור הדרום-מזרחי של חצי האי, סמוך לעיר הנמל פוסאן, הנכתבת כיום גם בוסאן. נמל העיר שימש נתיב חיוני לכניסת כוחות וציוד. סביבו נבנה מתחם הגנתי של כוחות דרום קוריאה ושל פיקוד האו״ם. ככל שהקו התכווץ, התקצרו דרכי האספקה של המגינים; הצפון, לעומתם, נאלץ להרחיק את יחידותיו מבסיסיהן ולשחוק אותן בהתקפות חוזרות.

נהר נקדונג והחודשים שבהם הוכרע הכול

מאוגוסט עד אמצע ספטמבר 1950 התנהלו קרבות קשים על הגישה לפוסאן, ובהם ניסיונות צפון קוריאניים לחצות את נהר נקדונג ולפרוץ את ההגנה. כוחות אמריקאיים ודרום קוריאניים, בסיוע אווירי וארטילרי, הדפו התקפות חוזרות. במקביל הוסיפו להגיע לדרום תגבורות דרך הים. קווי החזית התנדנדו, יחידות נפגעו וקמו מחדש, אך פוסאן לא נפלה. מבחינת ההנהגה הצפון קוריאנית, חלון ההזדמנות לניצחון מהיר הלך ונסגר.

נחיתה באינצ'ון: המלחמה מתהפכת

הימור על החוף המערבי

מפקד הכוחות של האו״ם, הגנרל דאגְלַס מֶקְאַרְתוּר, בחר בנחיתה אמפיבית באינצ'ון, עיר נמל שממערב לסיאול. המבצע, שהחל ב-15 בספטמבר 1950, נשען על הפתעה ועל יכולת לבצע תמרון ימי מסובך בסביבה של גאות ושפל חזקים. אם יצליח, יוכל לנתק חלק מנתיבי האספקה של הכוחות הצפון קוריאניים שנלחמו הרחק בדרום ולהביא לקריסת מערכם. אם ייכשל, יעמיד את הנוחתים בסכנה ויחמיר את מצבו של הדרום.

הנחיתה הצליחה. הכוחות שהגיעו מאינצ'ון התקדמו לעבר סיאול, ובמקביל פתחו כוחות פיקוד האו״ם במתקפה מתוך מתחם פוסאן. הלחץ משני הכיוונים הוביל להתמוטטות רחבה של קווי הצפון. סיאול נכבשה מחדש בסוף ספטמבר. עבור תושביה, החזרה לשליטת הממשלה הדרום קוריאנית לא הביאה מיד ביטחון: האוכלוסייה כבר עברה הפצצות, כיבוש, רעב מקומי, חשדות פוליטיים וגלי עקירה.

כשההגנה הפכה לרצון באיחוד

לאחר הדיפת הפלישה התעוררה שאלה חדשה: האם יש להסתפק בהחזרת הגבול הקודם, או לנצל את מפלת הצפון כדי לאחד את כל קוריאה תחת ממשלת סיאול? ההנהגה האמריקאית ופיקוד האו״ם תמכו בהמשך ההתקדמות, תוך התחשבות באילוצים מדיניים ובסיכונים. בתחילת אוקטובר חצו כוחות דרום קוריאה ובהמשך כוחות של פיקוד האו״ם את קו הרוחב ה-38. המהלך שהיה בתחילה הגנה על הדרום הפך לניסיון להביא לקריסת המשטר בפיונגיאנג.

כוחות הפיקוד הבינלאומי כבשו את פיונגיאנג באוקטובר והתקדמו צפונה. במפה נראתה הדרך לניצחון קצרה מאי פעם. אולם בסין הסמוכה התבוננה הנהגת המפלגה הקומוניסטית בהתקדמות הזאת בחשש הולך וגובר. גבול קוריאה-סין, לאורך נהר יאלו, נעשה לפתע מוקד המשבר. למלחמה, שכבר הייתה בינלאומית, עמד להצטרף צבא נוסף בסדר גודל עצום.

סין נכנסת למלחמה: הגבול שהפך למלכודת

חששותיה של בייג'ינג

מבחינת סין של מאו, האפשרות שכוחות בפיקוד ארצות הברית יעמדו על גדת נהר יאלו הייתה איום אסטרטגי. המשטר הקומוניסטי בסין עצמו היה צעיר מאוד: מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה בניצחון הקומוניסטים ביבשת רק ב-1949, והיחסים עם וושינגטון היו עוינים. לצד שיקולי הביטחון, היו לשלטון הסיני סיבות אידאולוגיות ומדיניות לתמוך בבעלת הברית הצפון קוריאנית. בקרב ההנהגה התנהל דיון על המחיר שעלולה סין לשלם ועל מידת העזרה שתוכל לקבל מברית המועצות.

ההתערבות הסינית לא החלה ביום שבו נודעה לציבור הבינלאומי. יחידות של ״מתנדבי העם הסינים״ חצו את נהר יאלו בסביבות 19 באוקטובר 1950, בעוד התקדמות כוחות האו״ם בצפון נמשכת. הכינוי ״מתנדבים״ שימש לציון הכוחות הסינים במלחמה בלי להציג את פעולתם כהכרזת מלחמה רשמית של סין על ארצות הברית. בפועל היו אלה כוחות צבאיים מאורגנים, שמפקדיהם תכננו הפתעה באמצעות תנועה לילית, הסוואה וניצול השטח ההררי.

הגלים הראשונים והמתקפה בנובמבר

בסוף אוקטובר הופיעו בשדה הקרב סימנים ראשונים לנוכחות סינית. חלק מן ההיתקלויות התפרשו בתחילה באופן מוגבל מדי, ומפקדים בכירים הוסיפו להאמין שהכוחות יוכלו להשלים את המערכה במהירות. לקראת סוף נובמבר יצאו הסינים למתקפה רחבה, ששינתה בבת אחת את מהלך הלחימה. היחידות הבינלאומיות, שנעו צפונה לאורך צירים מפוזרים ובין הרים, נאלצו להילחם מתוך תנאים קשים, לעיתים בלי קשר יעיל בין גזרות סמוכות.

התוצאה לא הייתה עוד נסיגה מקומית. תוך שבועות נסוגו כוחות פיקוד האו״ם משטחים נרחבים בצפון קוריאה, ופיונגיאנג ננטשה. תנועות החזית הגדולות של הקיץ והסתיו חזרו כעת בכיוון ההפוך. מי שתכנן לסיים את המלחמה סמוך לגבול הסיני נאלץ לדון כיצד למנוע מפלה כוללת של הצבא הבינלאומי. עבור הקוריאנים, שהיו על אותה אדמה בשני הכיוונים, פירוש הדבר היה שהעימות הפך לסדרה כמעט בלתי נתפסת של כיבושים, נסיגות ופינויים.

קרב מאגר צ'וסין והפינוי מהונגנאם

בין סוף נובמבר לתחילת דצמבר 1950 נלחמו כוחות אמריקאיים ובעלי בריתם באזור מאגר צ'וסין, המכונה גם צ'אנגג'ין בקוריאנית. הקור העז, הרוחות, הדרכים המוגבלות והלחץ של הכוחות הסיניים הפכו את הלחימה למבחן של עמידות, פיקוד וחילוץ. יחידות שהיו מנותקות למחצה נלחמו כדי לשמור נתיב נסיגה ולהוציא עמן פצועים וציוד. זה היה מאבק על היכולת להגיע דרומה, לא עוד התקפה בדרך לאיחוד קוריאה.

הנסיגה הובילה אל נמל הונגנאם. בדצמבר התנהל ממנו פינוי ימי של חיילים, כלי רכב וציוד, ובמקביל הועלו על ספינות גם רבבות אזרחים קוריאנים שביקשו להימלט. הנתון שמפרסם פיקוד האו״ם לגבי הפינוי האזרחי מן הנמלים באזור הוא כ-98 אלף בני אדם. מעבר למספר היו אלה משפחות שנאלצו לבחור במהירות מה להשאיר מאחור. המצור, הנסיגה והרכבת האווירית והימית של האספקה ביטאו את השינוי במאזן הכוחות: הישגי ספטמבר הפכו בתוך זמן קצר למבצעי חילוץ.

החורף שבו סיאול נפלה שוב

נסיגה נוספת והתקפה נגדית

בתחילת ינואר 1951 שבו כוחות צפון קוריאה וסין וכבשו את סיאול. הבירה, שכבר הועברה מיד ליד, ראתה שוב שיירות של אזרחים עוזבים את ביתם. בתים ובנייני ציבור נהרסו, והשלטון המקומי התחלף בתנאים שבהם כל מי שנחשד ששיתף פעולה עם הצד האחר היה נתון בסכנה. המבנה החברתי של השכונות, העבודה, בתי הספר והמשפחות נשחק מתוך הצורך החוזר להימלט ולשוב.

עם זאת, גם המתקפה הסינית סבלה מן המרחק ומקשיי האספקה. כוחות פיקוד האו״ם החלו להתארגן מחדש. הגנרל מֶתְיוּ רִידְגְ'וֵוי (Matthew Ridgway), שקיבל פיקוד מרכזי על כוחות היבשה, חיזק את המשמעת המבצעית, את עבודת הארטילריה ואת התיאום בין היחידות. מתקפות הנגד של תחילת 1951 בלמו את ההתקדמות הקומוניסטית, ובמרץ חזרו כוחות האו״ם לשלוט בסיאול. כעת התקרבה החזית, שוב, לאזור קו הרוחב ה-38.

המלחמה שמשנה צורה

באביב 1951 ניסו הסינים והצפון קוריאנים לחדש את הלחימה הניידת במתקפות גדולות. מולן ניצבו מערכי הגנה משופרים וסיוע אש יעיל יותר. לאחר שהמתקפה הרחבה לא השיגה פריצת דרך, החלה החזית להתייצב. ההרים, העמקים ומעברי האספקה הפכו חשובים יותר מכיבוש ערי בירה. במקום שיירות הנעות מאות קילומטרים התפתחה בהדרגה מלחמה על גבעות, רכסים וקווי תצפית. זהו שלב שנוטים לדלג עליו כאשר מספרים את תולדות המלחמה במונחים של ״פלישה, נחיתה סינית ושביתת נשק״, אף שהוא נמשך רוב הזמן וגבה קורבנות רבים.

טרומן מול מקארתור: עד היכן מותר להרחיב את המלחמה?

שני יעדים לאותו צבא

בזמן שהחזית התייצבה, הלך והחריף העימות בין הנשיא טרומן לבין הגנרל מקארתור. הנשיא ביקש למנוע מלחמת עולם נוספת ולהחזיק את העימות בגבולות קוריאה ככל האפשר. מקארתור סבר שיש להפעיל לחץ נרחב יותר על סין, ועמדותיו לא תמיד תאמו את מדיניות הממשל. השאלה לא הייתה טכנית בלבד: האם תכלית הלחימה היא להגן על דרום קוריאה, להביס את כל הכוחות הקומוניסטיים בחצי האי, או להרחיב את המאבק גם אל מעבר לגבול הסיני? לכל אחת מן האפשרויות הללו היה מחיר אחר.

ב-11 באפריל 1951 הודיע טרומן על הדחת מקארתור מכל תפקידיו בפיקוד במזרח הרחוק, ומינה את רידג'וויי למחליפו. הנשיא נימק את ההחלטה בכך שהגנרל אינו יכול להעניק תמיכה מלאה למדיניות שנקבעה בידי הממשל והאו״ם. הציבור האמריקאי הגיב בחלקו בזעם ובהפתעה, ומעמדו של הגנרל כגיבור מלחמת העולם השנייה הפך את העימות למשבר ציבורי וחוקתי. ואולם ההחלטה הדגישה עיקרון של שליטה אזרחית בצבא: המפקד הבכיר בשטח אינו רשאי להחליף את המדיניות המדינית של הממשלה במדיניות אישית.

״מה שאנחנו מנסים לעשות בקוריאה הוא למנוע מלחמת עולם שלישית.״
הנשיא הארי טרומן, נאום 11 באפריל 1951, בתרגום לעברית

המחיר המדיני של מלחמה מוגבלת

החלטתו של טרומן לא סיימה את המלחמה, וגם לא נתנה תשובה מוסרית פשוטה לכל מעשי הכוחות שפעלו תחת פיקודו. היא ביטאה הבנה שהיכולת הצבאית של ארצות הברית אינה שקולה לרשות להשתמש בה ללא גבול. מעורבות סובייטית מאחורי הקלעים, סיוע סיני רחב והחשש מהתנגשות ישירה בין המעצמות חייבו זהירות. המלחמה הקרה לא הייתה כאן רק רקע אידאולוגי; היא קבעה את גבולותיו של כל מהלך צבאי ואת הסיכוי שקרב בקוריאה יהפוך למשבר בינלאומי גדול בהרבה.

החזית קופאת: רכסים, תעלות וארטילריה

שנות המוצבים

בקיץ 1951 התרכזו הצבאות במרחב חזית שהתייצב סמוך לקו הרוחב ה-38, אך לא חפף לו במדויק. משני עברי הקו נבנו תעלות, מחסות, בונקרים, עמדות תצפית ומערכי מוקשים. הגבעות הפכו ליעדים בפני עצמן מפני שהשליטה בהן אפשרה לאתר תנועות כוחות, לכוון ארטילריה ולחזק את ההגנה על הדרכים. מי שהחזיק ברכס אחד עלול היה להפסיד אותו בלילה ולנסות לכבוש אותו מחדש למחרת. גם כאשר מפת החזית נראתה כמעט ללא שינוי, אנשים הוסיפו למות מדי יום.

קרבות ״בלדי רידג'״ ו״הארטברייק רידג'״ בשנת 1951 ממחישים את הלחימה החדשה. בבלדי רידג' הסתערו כוחות דרום קוריאניים ואמריקאיים על מערך צפון קוריאני מבוצר; לאחר מאבק ממושך נסוגו המגינים. בהארטברייק רידג' נדרשו התקפות חוזרות, סיוע כבד וקרבות פנים אל פנים מול עמדות שנחפרו בשטח ההררי. בהמשך התנהלו מאבקים גם על אולד בלדי, פוֹרְק צ'וֹפּ הִיל, וייט הורס, טריאנגל היל ומוצבים נוספים. שמותיהם הציוריים באנגלית לא שינו את המציאות: חיילים נלחמו על שטח מצומצם במחיר שנראה לעיתים בלתי פרופורציונלי לגודל המטרה.

גם בשעה שדיברו על שלום

המאבק על המוצבים לא היה תופעת לוואי של שיחות השלום אלא חלק מן הלחץ שהפעילו הצדדים זה על זה. כל קילומטר שכבש צד אחד היה עשוי להשפיע על קו ההפרדה העתידי או על עמדתו במשא ומתן. לצד הפגזות ומארבים התנהלו פעולות סיור ליליות וקרבות על עמדות קדמיות. גם בשנת 1953, כאשר ההסכם כבר היה אפשרות ממשית, לא פסקו ההתקפות. עבור הלוחמים שקיבלו פקודה להגן על תל קטן, העובדה שדיפלומטים התכנסו ליד שולחן לא הפחיתה את עוצמת האש.

הידעת? שיחות שביתת הנשק החלו ביולי 1951, אולם הלחימה נמשכה עוד כשנתיים. לפי מחקר שפורסם בהוצאת קיימברידג', כ-45% מן האבדות האמריקאיות במלחמה התרחשו לאחר תחילת השיחות.

מלחמה מהאוויר ומהים

הפצצות בצפון קוריאה

מאז תחילת המלחמה נהנתה הקואליציה הבינלאומית מיתרון אווירי וימי משמעותי. מטוסים תקפו ריכוזי כוחות, מסילות ברזל, גשרים, נמלים ומפעלי תעשייה. ככל שהמלחמה נמשכה והחזית קפאה, גברה חשיבותן של התקפות על תשתיות כדי לשבש אספקה ולהפעיל לחץ מדיני על הצד הצפון קוריאני ועל תומכיו. השלטון בצפון נאלץ לפזר את פעילותו, לבצר מתקנים ולתקן שוב ושוב דרכי תנועה חיוניות.

להפצצות הייתה גם תוצאה אזרחית קשה. ערים בצפון קוריאה ספגו הרס רב, ותושבים נאלצו לחפש מקלט במנהרות, במחסות ובאזורים כפריים. הפער בין הגדרת יעד כצבאי או כלכלי לבין חיי האנשים הסמוכים אליו היה לעיתים קטן מאוד. מחקר היסטורי על המערכה האווירית הצביע על המתח בין דרישות לתקיפות מדויקות של מטרות צבאיות לבין השימוש בחימוש תבערה במרחבים מיושבים. בשנת 1952 הותקפו גם מתקני ייצור חשמל, וב-1953 פגעו מטוסים בסכרי השקיה וגרמו להצפות ולנזק כבד. מלחמת קוריאה הזכירה שכוח אווירי מסוגל לפגוע במדינה שלמה גם כאשר קו החזית ביבשה כמעט אינו זז.

מטוסי סילון והגבול הסובייטי

הופעת מטוסי מִיג 15 מן הצד הקומוניסטי ואתגר היירוט של מפציצי B-29 הוסיפו ממד טכנולוגי חדש. מול המיגים פעלו בין היתר מטוסי F-86 אמריקאיים. הקרבות התרחשו באזור שבו נדרש הפיקוד האמריקאי לשקול שוב ושוב את הסיכון שבהרחבת הפעילות אל שטח סין או ברית המועצות. המטוסים המתקדמים היו סמל של עידן חדש, אך הם שירתו מטרה ישנה: לשלוט בשמים כדי להעביר אספקה, לסייע לחיילים ולפגוע ביכולת של האויב להמשיך להילחם.

גם לכוחות הים היה תפקיד חיוני. בתחילת המלחמה הם אפשרו הובלה של תגבורות וציוד; בהמשך ביצעו נחיתות, חילוץ, סיוע באש והטלת מצור. הפינוי מהונגנאם הוא הדוגמה הברורה ביותר לחיבור שבין לוחמה ימית להצלת אזרחים. ההישגים הללו לא ביטלו את הסבל שנגרם בהפצצות ובפעולות לחימה אחרות, אך הם מדגישים מדוע מלחמה שנראית לעיתים כמאבק של צבאות יבשה בהרים הייתה למעשה מלחמה רב-זרועית.

קוריאה האזרחית: כשהחזית עוברת דרך הבית

מלחמת קוריאה (1950-1953): המחשה אמנותית של כוחות דרום קוריאה ובעלות בריתה מתקדמים בשדה קרב הרוס, כשברקע טנקים, מטוסי קרב, עשן העולה מן ההריסות ומפת חצי האי הקוריאני. האיור ממחיש את ההרס הנרחב ואת מעורבותן של מעצמות זרות במלחמה.

הרכבות, הנהרות ושיירות הפליטים

ההיסטוריה הצבאית של מלחמת קוריאה מסודרת היטב לפי תאריכי קרבות ופקודות. ההיסטוריה האזרחית שלה הרבה פחות מסודרת. משפחות ברחו כאשר הצפון התקדם לסיאול, נמלטו שוב בזמן המתקפה הבינלאומית צפונה, ולא פעם נאלצו לעקור בפעם השלישית והרביעית עם התערבות סין. דרכי העפר התמלאו הולכי רגל, עגלות ובהמות משא. ילדים נשאו חבילות, זקנים נשארו מאחור ומשפחות איבדו זו את זו ליד גשרים, בתחנות רכבת ובמהומות של פינוי. הקושי להשיג מזון, מחסה וטיפול רפואי לא הוגבל לאזור הקרבות הישיר.

בחצי האי היו גם פליטים שניסו לחצות נהרות קפואים או להידחק על ספינות, ולעומתם אחרים שנשארו מאחור מתוך תקווה שהחזית תחלוף במהירות. כל שינוי שליטה הביא שאלות חדשות על נאמנות פוליטית. תחת לחץ המלחמה הפכו חשדות, שמועות ושמות שנרשמו בידי רשויות שונות לסכנה ממשית. אפשר לתאר את התקדמות הצבאות בחצים על מפה; קשה יותר להציג על אותה מפה את המשפחות שאינן יודעות באיזה צד יימצאו בבוקר.

הרג אזרחים ואלימות פוליטית

מאחורי המונח הנוח ״נפגעים אזרחיים״ מסתתרות גם פעולות מכוונות. בדרום קוריאה בוצעו מעצרים והוצאות להורג של עצורים ואנשים שנחשדו בהזדהות עם השמאל או עם הצפון, לעיתים בידי אנשי צבא ומשטרה דרום קוריאניים. עם נסיגת כוחות הצפון נרשמו מעשי הרג של אזרחים שנחשדו כתומכי הדרום. גם כוחות אמריקאיים היו מעורבים באירועים קטלניים שפגעו בפליטים, ובכללם פרשת נוֹ גוּן רִי, שנבדקה בדיעבד אחרי עדויות ניצולים ותחקיר עיתונאי. האירועים הללו אינם פוטרים אף צד מאחריות, והם אינם מצדיקים הצגת כל קורבן כמקרה זהה. הם מחייבים הבחנה בין מוות בקרב, פגיעה בהפצצה, הרג מכוון ופעולות דיכוי שבוצעו בתוך החברות הקוריאניות עצמן.

הדיון הציבורי בחלק ממקרי ההרג התעורר מחדש רק עשרות שנים מאוחר יותר, עם פתיחת ארכיונים וחקירות ממלכתיות. מחקרים היסטוריים מצביעים על כך שמלחמת קוריאה הייתה גם מלחמת אזרחים, שבה קהילות שכנות הפכו לעיתים זירת מאבק על נאמנות פוליטית והישרדות. המאבק הבינלאומי לא ביטל את הסכסוכים המקומיים; הוא החריף אותם והעניק להם נשק, פחד ולגיטימציה לפעולות שהותירו צלקות עמוקות.

איך סופרים את האובדן?

אין מספר אחד מוסכם לכל קורבנות המלחמה. ברישומים מופיעים הרוגים בקרב, מתים מפציעות וממחלות, נעדרים, פצועים, שבויים וקורבנות אזרחיים. חלק מן המאגרים עוסקים בכוחות של מדינה מסוימת בלבד, אחרים כוללים גם נפגעים שאינם חיילים. מחקרי אוכלוסייה מסתמכים לעיתים על נתונים חלקיים, משום שהמלחמה החריבה מערכות רישום ומנעה איסוף מידע רציף. אומדנים רחבים מתארים מיליוני הרוגים ופצועים, ולפחות מיליוני בני אדם שנפגעו עקב עקירה, אובדן בית וקריסת שירותים חיוניים. יש להיזהר במיוחד מהצגת נתון הכולל הרוגים ופצועים כאילו הוא מספר המתים בלבד.

נתונים שפרסם הצבא האמריקאי, לדוגמה, כוללים כ-36,940 מתים אמריקאים לפי אחת משיטות הספירה וכ-103 אלף פצועים; הנתונים משתנים מעט לפי ההגדרה והתקופה הנכללות. לגבי הצבאות הקוריאניים והסיניים, וגם לגבי אזרחי שתי הקוריאות, אי-הוודאות רחבה יותר. גם כאשר מספקים מספר מדויק לצבא מסוים, הוא אינו מספר את מה שעבר על אוכלוסיית המדינה. חורבן בתי הספר, בתי החולים, דרכי התחבורה והמפעלים עיצב את חיי הדורות הבאים הרבה אחרי שהסתיימה האש.

לדבר על שביתת נשק בזמן שהאש נמשכת

מה כבר אפשר היה להסכים עליו ב-1951?

שיחות על הפסקת הלחימה החלו ב-10 ביולי 1951 בקאסונג, ובהמשך עברו לפנמונג'ום. המתדיינים ישבו זה מול זה כאשר חייליהם ממשיכים להילחם. בראשית התהליך התעוררה מחלוקת על קביעת קו ההפרדה, על אופן הפיקוח ועל היחס בין גבול זמני להסדר מדיני בעתיד. השליטה בפועל בשטח, ולא רק הנקודה שבה עבר קו הרוחב ה-38 לפני המלחמה, נעשתה מרכזית למשא ומתן. החזית נותרה דינמית במקומות מסוימים, והנציגים לא יכלו להעמיד פנים שהאדמה שבחוץ אינה משתנה.

לא כל בעלי הברית חלקו אותה מטרה. ברית המועצות, סין וצפון קוריאה העריכו לעיתים אחרת את יתרונות המשך הלחימה; גם בין ארצות הברית לבין הנהגת דרום קוריאה התקיימו חילוקי דעות עמוקים. רי חשש שהסכם המותיר את ארצו מחולקת ינציח את הכישלון לאחד את חצי האי. בעיני וושינגטון, לעומת זאת, מלחמה אינסופית שנועדה להשיג איחוד מלא הייתה עלולה להפוך למסוכנת ויקרה יותר מכל הישג מדיני אפשרי.

שבויי המלחמה, חירות הבחירה והסכסוך על החזרה הביתה

אחת המחלוקות הקשות ביותר נגעה לשבויי המלחמה. האם יש להשיב את כולם למדינה או לצבא שממנו באו, גם אם חלקם מסרבים לחזור? פיקוד האו״ם התעקש שלא לכפות חזרה על מי שהתנגד לכך; הצד הקומוניסטי דרש עיקרון שונה של השבה. מאחורי השפה המשפטית עמדו אסירים ושבויים בעלי רצונות ופחדים שונים: קוריאנים שחוו חילופי משטרים, סינים שלא רצו לחזור ליבשת, ואחרים שקיוו לשוב למשפחותיהם. מחנות השבויים עצמם היו מוקדי עימות, ולעיתים זירות מאבק אלים בין קבוצות פוליטיות.

בתחילת 1953 החלו להיווצר תנאים לפשרה, אך לא נעלמה התנגדותו של רי. ב-18 ביוני 1953 הורה נשיא דרום קוריאה, ביוזמתו, לשחרר שבויים צפון קוריאניים אנטי-קומוניסטים שסירבו לשוב לצפון. הוא מסר למפקד כוחות האו״ם במכתב כי אינו מתכוון לקבל הסדר שלדעתו יכפה עליהם שיבה. הצעד הביך את האמריקאים ואיים לסכל את השיחות דווקא כאשר התקרבו לסיומן. הוא המחיש היטב שממשלת דרום קוריאה הייתה בעלת ברית צבאית חיונית, אך לא שותפה צייתנית לכל החלטה אמריקאית.

1953: אחרי סטלין, לקראת ההסכם

שינוי בהנהגות וברצון להמשיך להילחם

מוֹתוֹ של סטלין ב-5 במרץ 1953 שינה את האקלים המדיני במוסקבה. ההנהגה הסובייטית החדשה גילתה נכונות רבה יותר לקדם סיום למלחמה, וסין וצפון קוריאה נקטו צעדים שאפשרו חידוש התקדמות במשא ומתן. באותה תקופה כבר כיהן דְווַייט אַיְיזֶנְהַאוּאֶר כנשיא ארצות הברית, לאחר שנכנס לתפקידו בינואר. כך נוצר מפגש בין שינויי הנהגה, עייפות ממלחמה ממושכת ורצון להימנע מהרחבתה.

התקדמות מדינית לא פירושה שחדלו להילחם. קרבות קשים נערכו גם באביב ובקיץ 1953, והפצצות של תשתיות בצפון נמשכו. חילופי שבויים חולים ופצועים סיפקו אות ראשון לכך שניתן להגיע להסדר מעשי גם כאשר התהום הפוליטית נותרת פעורה. הפער שבין שולחן המגעים לשדה הקרב ניכר כמעט עד הרגע האחרון: הצדדים התמקחו על הפסקת הרג בזמן שחייליהם הוסיפו להיפגע.

חתימת המסמך בפנמונג'ום

ב-27 ביולי 1953, בשעה עשר בבוקר, חתמו בפנמונג'ום נציגי הפיקוד הצבאי של הצדדים על הסכם שביתת הנשק בקוריאה. מן הצד של פיקוד האו״ם חתם לוטננט גנרל וִילְיָם ק' הָארִיסוֹן הבן (William K. Harrison Jr.), ומן הצד של צבא צפון קוריאה ומתנדבי העם הסינים חתם הגנרל נָאם אִיל (Nam Il). ההסכם הוכן באנגלית, בקוריאנית ובסינית, ונועד להסדיר את הפסקת הפעולות הצבאיות עד להשגת פתרון מדיני קבוע. בשעה עשר בלילה באותו היום נכנסה שביתת הנשק לתוקף.

הסכם זה לא נחתם כהסכם שלום בין מדינות. הוא נחתם בידי מפקדים צבאיים והגדיר הסדרים צבאיים. ממשלת דרום קוריאה לא חתמה עליו. גם הסוגיה המרכזית שהציתה את המלחמה לא הוכרעה: כיצד, אם בכלל, אפשר יהיה לאחד את קוריאה. המסמך לא קבע שמדינה אחת ניצחה מבחינה פוליטית ולא ביטל את קיומה של האחרת. הוא קבע שכל עוד אין הסכם אחר, יש להפסיק לירות.

״הפסקה מוחלטת של פעולות האיבה ושל כל מעשי הכוח המזוין בקוריאה.״
מתוך המבוא להסכם שביתת הנשק בקוריאה, 27 ביולי 1953, בתרגום לעברית

מה קבעה שביתת הנשק?

ההסכם קבע קו תיחום צבאי בהתאם למצב הכוחות בזמן סיום הלחימה. משני עבריו נדרשו הצדדים לסגת למרחק שני קילומטרים, וכך נוצר אזור מפורז ברוחב ארבעה קילומטרים. הקו החדש לא היה זהה לכל אורכו לקו הרוחב ה-38 שבו התחיל העימות. הוקמו מנגנונים לפיקוח על יישום ההסכם, וכללו הוראות על הפסקת האש, מניעת חדירות, טיפול בשבויי מלחמה והשבתם. ההסכם גם המליץ על כינוס ועידה מדינית בתוך שלושה חודשים כדי לדון בנסיגת הכוחות הזרים ובהסדר קבוע לשאלה הקוריאנית.

הניסוח הצבאי היה מדויק הרבה יותר מן העתיד המדיני שהציע. ניתן היה לסמן את הקו, להציב עמדות ולהקים ועדות. קשה הרבה יותר היה לאחות משטרים יריבים, חשבונות דמים וקהילות שנפרדו. ועידה מדינית שהתכנסה בז'נבה בשנת 1954 לא הביאה להסכם שלום. האזור המפורז הפך בהדרגה לאחד מקווי הגבול המתוחים והמאובטחים בעולם, לא מפני שהושג פיוס, אלא מפני ששני הצבאות נערכו להבטיח שהמלחמה לא תתחדש במלוא עוצמתה.

הידעת? הסכם שביתת הנשק נחתם בבוקר 27 ביולי 1953, אך נכנס לתוקף רק בשעה עשר בלילה. הוא קבע נסיגה של שני קילומטרים לכל צד מקו התיחום הצבאי, וכך נוצר האזור המפורז ברוחב ארבעה קילומטרים.

מה נותר מן המלחמה?

שתי קוריאות, שני מסלולים היסטוריים

ב-1953 היה חצי האי הקוריאני מפוצל כפי שהיה לפני המלחמה, אם כי תוואי ההפרדה השתנה במקומות מסוימים. התוצאה הצבאית לא יצרה איחוד לאומי, אבל היא ביססה את המשך קיומן של שתי המדינות. בדרום נמשכה התלות הביטחונית בארצות הברית, וב-1 באוקטובר 1953 חתמו וושינגטון וסיאול על אמנת הגנה הדדית שנכנסה לתוקף בנובמבר 1954. בצפון נותר המשטר של קים איל סונג בשלטון. כל צד בנה מחדש את מוסדותיו, את צבאו ואת סיפור המלחמה שלו, ולעיתים העניק לאותם קרבות משמעויות מנוגדות בתכלית.

מלחמת קוריאה גם שינתה את הזירה הבינלאומית. מעורבות ארצות הברית באסיה התעצמה, המתח עם סין הקומוניסטית העמיק, והמאבק בין הגושים נעשה צבאי יותר. המחקר ההיסטורי על המלחמה מצביע על השלכותיה ביחסי ארצות הברית, ברית המועצות וסין, ועל השפעתה העקיפה על עימותים באזורים אחרים. אף שהחזית נשארה תחומה לחצי האי, החרדה מפני הסלמה עולמית נכחה בכל החלטה מרכזית.

משפחות שלא עברו את הקו בחזרה

עבור קוריאנים רבים, השאלה החשובה לא הייתה איזה צד זכה ביתרון אסטרטגי, אלא אם יראו שוב קרובי משפחה שנותרו מעבר לקו החדש. מעבר הגבול הפך לעניין צבאי כמעט בלתי אפשרי. ערים נבנו מחדש, בתים שוקמו בחלקם ומוסדות החלו לפעול, אך משפחות מפוצלות לא יכלו לתקן את מה שנקרע במסמך חתום. מי שנמלט מן הצפון לדרום, או מן הדרום לצפון, נאלץ לעיתים לבנות זהות חדשה ולהתרגל לכך שהדרך הביתה חסומה.

שלוש שנים לאחר הפלישה, המפקדים הצליחו להפסיק את הירי המאורגן. הם לא הצליחו להחזיר את השנים האבודות, את בני המשפחה או את קוריאה המאוחדת שהייתה קיימת לפני החלוקה. מן האדמה החרוכה נבנו שתי מדינות, וביניהן נשאר פס צר של שקט חמוש. חתימת המסמך בפנמונג'ום מסמנת אפוא סוף ברור של שלב הלחימה הגדולה, אבל אין בה את סגירת המעגל המקובלת בסיפורי ניצחון. האנשים ששרדו נותרו להמשיך לחיות במקום שבו נעצרה המלחמה, גם אם השלום עוד לא הגיע.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

מרכז וילסון, אוספי המסמכים הדיגיטליים על מלחמת קוריאה. מדריך לאוספי מסמכים שהגיעו מארכיונים סובייטיים, סיניים, צפון קוריאניים ומזרח-אירופיים. הוא חשוב במיוחד להבנת הדיונים שקדמו לפלישה, יחסי קים איל סונג עם סטלין ומאו, ההתערבות הסינית והמחלוקות סביב שביתת הנשק.

הארכיון הלאומי של ארצות הברית, כניסת ארצות הברית למלחמה. סקירה מלווה במסמכים רשמיים על חלוקת קוריאה, הפלישה ב-25 ביוני 1950 והחלטות הממשל האמריקאי ומועצת הביטחון. היא מאפשרת לעקוב אחר המדיניות הראשונית והתגובה הדיפלומטית והצבאית.

הסכם שביתת הנשק בקוריאה, 27 ביולי 1953. התיעוד המקורי והנוסח המלא של מסמך ההסדר הצבאי. מן ההסכם אפשר ללמוד על קו התיחום, האזור המפורז, מנגנוני הפיקוח, השבויים וההמלצה לפתוח במשא ומתן מדיני נוסף.

הארכיון הלאומי האמריקאי, רשומות מלחמת קוריאה. שער למאגרי רשומות צבאיות, נתוני נפגעים ונעדרים, תצלומים ותיעוד על צוותי רפואה ועל יחידות שונות. הוא מדגים גם מדוע לא ניתן לצרף מספרים ממאגרים שונים בלי לבדוק את הגדרות הספירה.

ויליאם סטיוק, ״מלחמת קוריאה״, מתוך The Cambridge History of the Cold War. פרק מחקר בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' הבוחן את שורשי הסכסוך ואת השפעתו על מאזן הכוחות העולמי. הוא מספק מבט רחב הממקם את קוריאה בהקשר של יחסי המעצמות ושל המלחמה הקרה; הגישה לפרק המלא עשויה לדרוש מנוי.

בית הספר ללימודים מתקדמים של הצי האמריקאי, מדריך למקורות ראשוניים על מלחמת קוריאה. מדריך לאוספים ממשלתיים, מסמכי מדיניות, חומרי מודיעין ואוספי תיעוד בינלאומיים. הוא מאפשר להרחיב את המחקר מעבר לסקירה אחת ולעבור למסמכים שעליהם נשענים היסטוריונים.

פיקוד האו״ם, כרונולוגיית המלחמה. ציר אירועים המציין את הפלישה, מתחם פוסאן, הנחיתה באינצ'ון, ההתערבות הסינית, קרב מאגר צ'וסין, הפינוי מהונגנאם ושיחות שביתת הנשק. הוא מועיל לבדיקת הרצף הצבאי והתאריכים.

ספריית הנשיא טרומן, הודעת הדחת מקארתור. הצהרה רשמית מ-11 באפריל 1951 המבהירה את הנימוק להחלפת מפקד כוחות האו״ם ואת ההבחנה בין פיקוד צבאי לבין מדיניות הממשלה.

מחלקת המדינה האמריקאית, מכתבו של סינגמן רי מ-18 ביוני 1953. מסמך דיפלומטי ראשוני המסביר את החלטת רי לשחרר שבויים אנטי-קומוניסטים ואת המתח עם הפיקוד האמריקאי בשלבי המשא ומתן האחרונים.

המוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקאי, מערכת ההפצצות האסטרטגיות. סקירה של התפתחות הלוחמה האווירית, תקיפת תשתיות ומתקני חשמל והשימוש בהפצצה כאמצעי לחץ במהלך המלחמה. לצד הסקירה יש לקרוא מחקר ביקורתי על השפעת התקיפות על האוכלוסייה האזרחית.

מחקר על מעשי הטבח במהלך מלחמת קוריאה, בהוצאת קיימברידג'. מחקר המסביר את האלימות הפוליטית כלפי אזרחים ואת מאבקי הזיכרון לאחר המלחמה. הוא מסייע לבחון את חיי האזרחים מעבר לתנועות הצבא והנתונים הטקטיים.

מי שמבקש להבין מדוע מלחמה שנמשכה שלוש שנים הותירה אחריה מחלוקת בת דורות, מוזמן להמשיך אל סיפורי המלחמה הקרה, חלוקת מדינות ומאבקים לעצמאות באתר. אפשר גם לשתף את הכתבה ולפתוח דיון על ההבדל שבין הפסקת אש לשלום.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור..

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.