מבצע פורטיטיוד: ההונאה שנועדה להסתיר את הפלישה לנורמנדי

לקראת הפלישה לנורמנדי ב-1944 בנו בעלות הברית מציאות צבאית חלופית שלמה: ארמיות שלא היו קיימות, סוכנים כפולים, תעבורת רדיו מזויפת, ספינות נחיתה מדומות, לחץ דיפלומטי ואפילו גנרל מתחזה. ■ מבצע פורטיטיוד היה לבה של תוכנית ההונאה "שומר הראש", שנועדה לשכנע את הפיקוד הגרמני כי המתקפה האמיתית עודנה ממתינה בקאלה, בנורווגיה או במקום אחר, גם לאחר שחיילי בעלות הברית כבר נחתו בנורמנדי.

ב-6 ביוני 1944, כאשר כוחות בעלות הברית ירדו לחופי נורמנדי, אחת השאלות החשובות ביותר לא הייתה רק אם יצליחו להגיע אל החוף, אלא מה יעשו הגרמנים לאחר שיבינו שהפלישה החלה. הגנרל בֶּרְנַרְד מוֹנְטְגוֹמֶרִי ידע כי נחיתה מוצלחת כשלעצמה אינה מספיקה: ראש גשר חייב לגדול במהירות לחזית של ממש, ובידי בעלות הברית עמדו 37 דיוויזיות לעומת כ-60 עוצבות של הצבא הגרמני. אם עתודות גרמניות יוזרמו לנורמנדי במהירות, מתקפת נגד עלולה להפוך את ההישג הראשוני לאסון. לכן תוכננה מערכה נוספת, שלא התנהלה בחופים אלא בראשם של מקבלי ההחלטות הגרמנים. מטרתה הייתה לגרום להם לראות צבאות שאינם קיימים, לקרוא הודעות שנועדו מראש ליפול לידיהם, לעקוב אחרי גנרלים שהוצבו במקומות הנכונים לצורכי הצגה, ולהמשיך לחשוש מפלישה אחרת גם כאשר הפלישה האמיתית כבר התרחשה.

מבצע פורטיטיוד היה המרכיב המרכזי במערך רחב בהרבה שנקרא מבצע "שומר הראש". הוא חולק לשני אגפים: פורטיטיוד צפון, שאיים כביכול על נורווגיה הכבושה, ופורטיטיוד דרום, שיצר את הרושם כי המכה העיקרית של בעלות הברית תונחת בפה-דה-קאלה. סביב שני הסיפורים הללו נבנתה מערכת מסועפת של מבצעי משנה, צבאות מדומים, סוכנים כפולים, אותות רדיו, פעילות אווירית וימית, תמרונים מדיניים ומידע אמיתי ושקרי שנארג יחד בזהירות. ההונאה לא נועדה רק להסתיר את המקום שבו תתרחש הפלישה. היא נועדה להכתיב את התנהגותו של האויב לאחריה.

לפני פורטיטיוד: כשצריך להסתיר פלישה שאי אפשר להסתיר

בשנת 1943, אירופה הכבושה הייתה מבצר שהמתין להסתערות. הפיקוד העליון של צבא גרמניה, האוֹבֶּרְקוֹמַנְדּוֹ דֶּר וֶרְמַאכְט, נערך להגן על חופה המערבי של היבשת, מתוך ידיעה ברורה שהפלישה של בעלות הברית היא רק שאלה של זמן. אולם, המלחמה האמיתית לא התנהלה רק על החופים המסוגרים, אלא בחדרי החדרים של לונדון, שם נטווה קורי העכביש של אחת מתרמיות הענק המבריקות בהיסטוריה.

מבצע "שומר ראש" (Bodyguard) נועד להוות את אסטרטגיית העל של בעלות הברית לקראת הפלישה המתוכננת לאירופה ב-1944. מי, מה, מתי והיכן – אלו היו השאלות שבעלות הברית ביקשו לטשטש. המטרה המרכזית הייתה לשכנע את הגרמנים שהפלישה לצפון-מערב אירופה תתרחש מאוחר מהמתוכנן, ולהפנות את תשומת ליבם ליעדים חלופיים כמו פָּה-דְה-קָאלֶה, הבלקן, דרום צרפת, נורווגיה, ואף מתקפות סובייטיות בבולגריה וצפון נורווגיה. זהו סיפור על מאמץ כביר להסתיר את ריכוז הכוחות בדרום אנגליה, לזרוע בלבול ולמנוע מהגרמנים לתגבר את כוחותיהם בחופי נורמנדי במשך 14 ימים לפחות לאחר הנחיתה.

אדריכלי האשליה

עוד בטרם נהגתה תוכנית "שומר ראש", החלו בעלות הברית לפתח שיטות הונאה חסרות תקדים. הכוחות המובילים בתחום היו 'כוח איי" (A Force), יחידה שהוקמה בקהיר בשנת 1940 תחת פיקודו של דַּדְלִי קְלָארְק, ומדור השליטה של לונדון (London Controlling Section ,LCS), גוף סודי שנוסד ב-1942 בניהולו של ג'וֹן בֶּוִואן. גרמניה, באותה עת, פרסה את כוחותיה בדלילות לאורך החוף. טקטיקת ההגנה של אדולף היטלר נשענה על פריסת כוחות לכל אורך החזית, תוך הסתמכות על תגבורות מהירות שיגיעו לכל נקודת נחיתה. בצרפת לבדה פעלו שתי קבוצות ארמיות: 'קבוצת ארמיות B' להגנת החוף, מתוכה 'הארמיה ה-15' שלטה באזור פה-דה-קאלה, ו'הארמיה ה-7' הוצבה בנורמנדי.

המודיעין של בעלות הברית החזיק ביתרון מכריע. באמצעות פרויקט פיענוח הצפנים "אולטרה" בבלצ'לי פארק, קווי התקשורת הגרמניים היו פרוצים למעשה, מה שאיפשר לבעלות הברית לבחון בזמן אמת את יעילות ההונאות שלהם. מנגד, רשת המודיעין הגרמנית בבריטניה התרסקה לחלוטין. כמעט כל המרגלים הגרמנים נתפסו או הסגירו את עצמם, והפכו לסוכנים כפולים תחת "מערכת הצלב הכפול" הבריטית. המודיעין הגרמני, שסבל מפוליטיקה פנימית וניהול כושל, חדל בשלב מסוים לשלוח סוכנים חדשים.

בסוף 1943 יצא לפועל מבצע 'קוקייד' (Cockade), הונאה שנועדה לאיים על צרפת ונורווגיה. למרות שהמבצע נכשל במטרתו לגרור את חיל האוויר הגרמני לקרבות מעל התעלה האנגלית – שכן הגרמנים כמעט ולא הגיבו לכוח פלישה מדומה שיצא לדרך ושב על עקבותיו – הוא הניח את התשתית למאמצים עתידיים.

לרקום הונאה

כך, שורשי מבצע "שומר הראש" קדמו לפורטיטיוד. במהלך מלחמת העולם השנייה פיתחו בעלות הברית שיטות חדשות רבות להטעיה צבאית. כוח איי, שהוקם ב-1940 תחת דָּאדְלִי קְלַארְק, פעל כאמור לצד מדור השליטה של לונדון. עד 1944 נאלצו הגרמנים להגן על קו חוף עצום בצפון-מערב אירופה, ובעלות הברית נהנו מיתרון מודיעיני חריג: הסוכנים הגרמנים שנשלחו לבריטניה נתפסו או הסגירו את עצמם, רבים מהם הפכו לסוכנים כפולים במסגרת מערכת "דאבל קרוס", ואילו פענוח התקשורת הגרמנית סיפק לבעלות הברית מידע על מחשבותיו של הצד השני. לאחר שנורמנדי נבחרה כאתר הפלישה, התגבשה המסקנה המתבקשת והפרדוקסלית: אי אפשר יהיה לשכנע את הגרמנים שלא תתרחש פלישה לצרפת, ולכן צריך לשכנע אותם שהפלישה לנורמנדי, כאשר תגיע, אינה הפלישה החשובה באמת.

פערי המודיעין היו משמעותיים. עבודת האיתות בבלצ'לי פארק אפשרה לבעלות הברית לקרוא תכתובות גרמניות מפוענחות במסגרת המודיעין שכונה "אולטרה", וכך לבחון בזמן אמת במידה רבה אם ההטעיות מתקבלות. לצד זאת היו לבעלות הברית מקורות מתנועות התנגדות וסיור אווירי. לעומתן, רוב המרגלים הגרמנים שנשלחו לבריטניה נתפסו או הפכו לסוכנים כפולים, וחלקם נהנו מאמון כה רב עד שב-1944 חדל המודיעין הגרמני כמעט לחלוטין מלשלוח מסתננים חדשים. בתוך מנגנון הפיקוד הגרמני עצמו פגעו הפוליטיקה הפנימית, החשדנות והניהול הלקוי ביעילות איסוף המידע. זו הייתה קרקע נוחה להונאה, אך עדיין נותרה בעיה בסיסית: צרפת הייתה היעד ההגיוני ביותר לפלישה אל אירופה שבשליטה גרמנית, ולכן תחום האפשרויות שבו ניתן היה להוליך שולל את ההגנות הגרמניות היה מצומצם.

כבר ב-1943 הגן היטלר על כל החוף המערבי של אירופה מתוך חוסר ודאות לגבי מקום הנחיתה. תפיסתו הייתה להגן על מלוא קו החוף ולהסתמך על עתודות שיוכלו לנוע במהירות אל כל אזור שבו תתחיל פלישה. בצרפת הוצבו שתי קבוצות ארמיות, ובהן קבוצת ארמיות ב', שהגנה על החוף. הארמייה ה-15 כיסתה את אזור פה-דה-קאלה והארמייה השביעית את נורמנדי. לאחר שהפלישה במסגרת מבצע אוברלורד נדחתה ל-1944, ביצעו בעלות הברית בסוף 1943 את מבצע קוקייד, שנועד לאיים בפלישות לנורווגיה ולצרפת ולמשוך את הגרמנים לקרבות אוויר מעל תעלת למאנש. קוקייד לא השיג את מטרתו האחרונה: הכוחות הגרמניים הגיבו בקושי, אפילו כאשר כוח פלישה מדומה חצה את התעלה והסתובב במרחק מסוים מן "המטרה". הכישלון הזה לא חיסל את רעיון ההונאה. הוא אילץ את המתכננים להבין שההונאה הבאה תצטרך להיות טובה בהרבה.

מתוכנית יעל אל "שומר הראש"

תכנון מערך ההונאה החדש החל עוד לפני שמבצע קוקייד הסתיים. לאחר שנורמנדי נבחרה כיעד הפלישה, כוח איי, מדור המבצעים ב' של מטה מפקד בעלות הברית ומדור השליטה של לונדון החלו לעסוק בשאלה כיצד להשיג הפתעה טקטית עבור אוברלורד. ב-14 ביולי 1943 הם הפיקו מסמך בשם "מחשבות ראשונות", שבו כבר הופיעו רבים מן הרעיונות שיימצאו לימים בתוכנית "שומר הראש". אלא שהצלחתו המוגבלת של קוקייד הותירה רבים בפיקוד העליון של בעלות הברית ספקנים באשר לאפשרות שהונאה נוספת תשיג תוצאות של ממש.

באוגוסט הציג קולונל ג'וֹן הֶנְרִי בֶּוַאן, ראש מדור השליטה של לונדון, טיוטה שכונתה "יעל", על שם הדמות המקראית שהרגה מפקד אויב באמצעות מרמה. התוכנית ביקשה לגרום לגרמנים להאמין כי בעלות הברית דחו את הפלישה בשנה נוספת וכי במהלך 1944 יתרכזו בזירה הבלקנית ובהפצצות אוויריות על גרמניה. תגובת הפיקוד העליון הייתה מעורבת, ובאוקטובר נדחתה ההכרעה עד לאחר ועידת טהרן. במקביל פיתח מטה מפקד בעלות הברית תוכנית הונאה משלו, "נספח Y" של אוברלורד, שנודעה גם בשם "טורנט". היא החלה בראשית ספטמבר כרעיון לפלישת הסחה לאזור קאלה זמן קצר לפני יום הפלישה, ולאחר תוצאות קוקייד הפכה לניסיון להסיט את תשומת הלב מהצטברות הכוחות בדרום-מערב אנגליה. הרעיון העקרוני כבר היה ברור: הגרמנים ממילא מצפים לפלישה, ולכן אין טעם לנסות להסתיר את עצם קיומה. יש להטעות אותם באשר לזמן ולמקום המדויקים ולשמור אותם בחוסר ודאות גם לאחר שכבר החלה.

בנובמבר ובדצמבר 1943 נפגשו מנהיגי בעלות הברית תחילה בקהיר, בין 23 ל-27 בנובמבר, ולאחר מכן בטהרן, בין 28 בנובמבר ל-1 בדצמבר. בוואן השתתף בוועידה וקיבל את הוראותיו הסופיות ב-6 בדצמבר. כשהוא מצויד בפרטי אוברלורד המעודכנים חזר ללונדון והשלים את הטיוטה, שאושרה בחג המולד של 1943 בשם החדש "שומר הראש". השם נבע מהערה של וִינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל ליוסף סטלין בוועידת טהרן, משפט שהפך כמעט למוטו של כל מערכת ההונאה.

בתחילת 1944 הוגדרו ל"שומר הראש" שלוש מטרות מרכזיות: להציג את פה-דה-קאלה כיעד העיקרי של הפלישה לצרפת, להסתיר את התאריך והשעה האמיתיים של ההתקפה, ולהחזיק תגבורות גרמניות בקאלה ובאזורים אחרים באירופה לפחות 14 יום לאחר הנחיתה. התוכנית תיארה לגרמנים מציאות שלמה שאותה היו אנשי ההונאה אמורים "למכור": בעלות הברית כביכול מאמינות שהפצצה אווירית יכולה להכריע את המלחמה, בונות צי מפציצים גדול ומתכננות מתקפות במספר זירות, מנורווגיה וצרפת ועד הים התיכון. מעבר לכך ביקשו המתכננים לגרום לגרמנים לצפות לפלישה מאוחרת יותר מכפי שתוכנן באמת, לאיומים בבלקנים ובדרום צרפת ואף לפעילות סובייטית בבולגריה ובצפון נורווגיה. באמצעות ריבוי האיומים היה אפשר גם להסוות את ממדי ריכוז הכוחות בדרום אנגליה.

"שומר הראש" לא הייתה תוכנית מבצעית יחידה אלא מסגרת שעל פיה נדרשו תוכניות ההטעיה השונות לפעול. כוח איי של קלארק קיבל שוב אחריות על הים התיכון, בעוד שבאירופה הפך מדור השליטה של לונדון לגוף מתאם. לפני מינויו של דְוַיְיט אַייזֶנְהַאוּאֶר למפקד העליון היה התכנון של אוברלורד בידי ראש מטה מפקד בעלות הברית, פְרֶדֶרִיק אֶדְגְ'וֹרְת' מוֹרְגַן, ובתקופתו קיבל מדור המבצעים ב' משאבים מועטים והותיר חלק ניכר מן העבודה למדור השליטה של לונדון. עם הגעת אייזנהאואר הורחב המדור, וסגנו של קלארק, נוֹאֵל וַיילְד, מונה לעמוד בראשו. מתוך המשאבים החדשים הללו צמח החלק הגדול והחשוב ביותר של המערך: מבצע פורטיטיוד.

מוסקבה נכנסת למשחק

בתחילת 1944 הגיעו מתכנני "שומר הראש" למסקנה שההונאה לא תוכל להיות משכנעת מספיק בלי השתתפות סובייטית. היה צורך ליצור רושם של תנועות כוחות רחבות היקף שיאלצו את גרמניה להביא בחשבון איומים נוספים וימנעו ממנה לחזק את החזית המערבית. אלא שהצורך לשכנע את ההנהגה הסובייטית להשתתף בתוכנית מורכבת, ולהבטיח שהיא מבינה את פרטי ההטעיה, יצר משימה דיפלומטית בפני עצמה.

ארצות הברית ובריטניה החליטו לשלוח למוסקבה את בכירי מומחי ההונאה שלהן. קולונל ג'ון בוואן ייצג את הצד הבריטי, ולצדו נשלח קולונל וִילְיַאם ה' בַּאוּמֶר, מקבילו האמריקאי במטה אייזנהאואר. השניים שהו כמעט חודש במוסקבה, התמודדו עם ספקנות סובייטית ועם קשיים לוגיסטיים ולבסוף הצליחו להשיג מחויבות מלאה להשתתפות. באומר תיעד את המשימה, יחד עם התכנון הרחב יותר של "שומר הראש", ביומנו ובניירותיו האישיים.

איך לגרום לגרמנים לפעול לפי שקר?

פורטיטיוד התפתח מתוכניות שהגישו ויילד ובוואן בסוף 1943. העבודה המפורטת החלה בדצמבר תחת שם הקוד "מספוט". גרסה מוקדמת ביקשה לנצל את העובדה שהגרמנים צפויים להבחין בהכנות לפלישה בדרום אנגליה ולגרום להם להסיק שהיעד הוא פה-דה-קאלה וכי הפלישה תגיע ביולי, ולא ביוני. לאחר הנחיתה האמיתית בנורמנדי היו אמורות שש דיוויזיות בדיוניות להמשיך ולהחזיק את איום קאלה בחיים. המקור מתאר את הפצת הגרסה הראשונה בקרב המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית, המנהיגות המדינית ומטה קבוצת הארמיות ה-21 כמתרחשת "בתחילת ינואר 1943", אף שהוא עצמו קובע שהעבודה החלה בדצמבר 1943. סתירה כרונולוגית זו נשמרת כאן כמות שהיא ומפורטת גם בבדיקת השלמות בסוף הכתבה.

הקולונל דֵיוִיד סְטְרֵיינְגְ'וֵייז, שעמד בראש כוח אר, גוף ההונאה של מונטגומרי, לא התרשם. בעיניו, התוכנית ניסתה יותר מדי להסתיר את כוונות בעלות הברית ופחות מדי ליצור איום אמין שיאלץ את מדינות הציר להגיב. אם הגרמנים כבר יודעים שמצטברים כוחות בדרום אנגליה, טען, הם עשויים להבין שפלישה אפשרית בתחילת יוני. במקרה כזה הם יוכלו להיערך להביס ראש גשר ראשוני ולאחר כמה שבועות לשוב להגנת קאלה. ב-25 בינואר שלח ראש מטהו של מונטגומרי, פְרַנְסִיס דֶה גִינְגַאנְד, מכתב למתכנני ההונאה ובו דרש להתמקד בפה-דה-קאלה כמקום המתקפה העיקרית, ככל הנראה ביוזמת סטריינג'ווייס.

ויילד הכין טיוטה סופית שהופצה ב-30 בינואר ואושרה על ידי ראשי בעלות הברית ב-18 בפברואר. על פי התוכנית היו אמורות להיראות 50 דיוויזיות בדרום אנגליה כמי שמוכנות לתקוף את פה-דה-קאלה. לאחר הנחיתה האמיתית אמור היה הסיפור להשתנות: הגרמנים יקבלו את הרושם שכמה דיוויזיות סער עדיין ממתינות באנגליה ויחצו את התעלה לאחר שראש הגשר בנורמנדי ימשוך את ההגנות הגרמניות מקאלה. גם כאן נשמר חלק מן הרעיון המקורי, ובייחוד הטענה שהפלישה הראשית צפויה באמצע יולי. באותו שלב החליט צ'רצ'יל שהשם "מספוט" אינו מתאים. מתוך רשימה שכללה את השמות בולדוג, אקסהד, סורדהילט, פורטיטיוד ואיגנייט, נבחר ב-18 בפברואר השם פורטיטיוד.

האיש שקרע את התוכנית

סטריינג'ווייס עדיין לא היה מרוצה. כריסטופר הרמר ממדור המבצעים ב' כתב כי באמצע פברואר החל סטריינג'ווייס לדרוס בגסות את מנגנון ההונאה הממוסד, ותיאר אותו כבעל יהירות המזכירה את מפקדו מונטגומרי, שהיה ידוע בדעותיו הנחרצות ובזלזולו בממסד הלונדוני של "החבר'ה הוותיקים" במדור המבצעים ב' ובמדור השליטה של לונדון. אלא שסטריינג'ווייס לא היה רק קצין דעתן. הוא שירת בתחילת המלחמה תחת קלארק בקהיר וצבר ניסיון ממשי במבצעי הונאה.

בצפון אפריקה למד את העיקרון של קלארק שלפיו הונאה מוצלחת אינה נמדדת במה שהאויב חושב, אלא במה שהיא גורמת לו לעשות. מנקודת המבט הזאת מצא סטריינג'ווייס בעיות מהותיות בתוכנית. קשה לשכנע את הגרמנים בקיומן של דיוויזיות בדיוניות כה רבות, וקשה עוד יותר לשכנע אותם שמונטגומרי מסוגל לנהל בעת ובעונה אחת שתי פלישות שלמות. בתוכנית ויילד נכללו עשר דיוויזיות להתקפה על קאלה: שש מהן בדויות והיתר הקורפוס האמריקאי החמישי והקורפוס הבריטי הראשון, ששניהם היו אמורים להשתתף בפלישה האמיתית לנורמנדי. לאחר יום הפלישה היה קשה אפוא להמשיך ולהציג את קאלה כמטרה העיקרית. נוסף לכך התנגד סטריינג'ווייס להיקף ההטעיה הפיזית שנדרש, שכלל תנועות רבות של חיילים וכלי שיט מדומים.

מאחר שסטריינג'ווייס היה גם האיש שאמור היה ליישם את התוכנית, להתנגדותו הייתה משמעות מעשית. הוא סירב לבצע חלק ניכר מן ההטעיה הפיזית, ובמהלך פברואר וראשית מרץ התפתח מאבק סמכויות בינו לבין מדור המבצעים ב'. מונטגומרי העניק את מלוא תמיכתו לראש מערך ההונאה שלו, וסטריינג'ווייס ניצח. בישיבה שנערכה ב-23 בפברואר בין כוח אר למדור המבצעים ב' הוא קרע עותק של התוכנית, הכריז שהיא חסרת תועלת והודיע שיכתוב אותה מחדש מן היסוד. אנשי ההונאה המנוסים הניחו שהוא יגיש את אותה תוכנית עם כמה תיקונים. במקום זאת הוא הציג מבצע חדש, שהתקבל, כדברי הרמר, ב"תדהמה".

קוויקסילבר והארמייה שהגרמנים היו אמורים לראות

הגרסה החדשה של פורטיטיוד והיישום המבצעי שלה, שכונה "קוויקסילבר", נשענו על רעיון אלגנטי יותר. במקום לבנות מספר עצום של כוחות בדויים לחלוטין, סטריינג'ווייס ניצל שלד שכבר היה קיים: קבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית. היא הוקמה למטרות מנהליות ומעולם לא הופעלה ככוח לוחם, אך הגרמנים כבר גילו את קיומה באמצעות יירוטי רדיו. סטריינג'ווייס הציע "להפעיל" אותה באמצעות שילוב של יחידות אמיתיות ובדויות ולהציג את סדר הכוחות שלה כחלק הארי של הכוח של בעלות הברית באנגליה. אם היא תיראה ככוח המרכזי, ממילא היא תהפוך לאיום המרכזי.

למפקד הכוח הייתה חשיבות מיוחדת. עוֹמַר בְּרַדְלִי הוחלף בלוטננט גנרל ג'וֹרְג' פַּטוֹן, שהגרמנים העריכו מאוד וראו בו יריב למונטגומרי. הסיפור של פורטיטיוד דרום קבע שקבוצת הארמיות של פטון מתכוננת לפלוש לפה-דה-קאלה כמה שבועות לאחר "פלישת הסחה" ראשונית. כך ניתן היה להציג את נחיתות מבצע נפטון בנורמנדי כתרגיל שנועד להסיט את המבט מן הפלישה העיקרית שטרם הגיעה. קאלה הייתה יעד אמין במיוחד: מדובר היה בחצייה הקצרה ביותר של תעלת למאנש ובנתיב המהיר ביותר לכיוון גרמניה. אֶרְוִוין רוֹמֶל כבר נקט צעדים לחיזוק ניכר של רצועת החוף באזור, וסטריינג'ווייס סבר שעובדה זו עצמה תסייע להונאה, משום שהיא תהפוך את האיום על קאלה להגיוני בעיני הפיקוד הגרמני.

מבצע בהיקף כזה דרש תיאום של גופים רבים: שירותי המודיעין MI5 ו-MI6, המפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית באמצעות מדור המבצעים ב', הכוחות המזוינים ומדור השליטה של לונדון, שריכז וניתב את המידע. סטריינג'ווייס חילק את קוויקסילבר לשש תוכניות משנה. קוויקסילבר 1 הפיץ את "סיפור" פורטיטיוד דרום בעיקר באמצעות רשת הסוכנים הכפולים ובמידה מסוימת דרך ערוצים דיפלומטיים; קוויקסילבר 2 יצר תעבורת רדיו מדומה שנועדה להיראות כתנועת כוחות ברחבי דרום אנגליה; קוויקסילבר 3 כלל כלי נחיתה מדומים, שידורי רדיו תואמים, תמרורי דרכים ואזורים מוגבלים; קוויקסילבר 4 עסק בפעילות שהייתה אמורה להקדים כל נחיתה אמיתית, ובה הפצצת חופי פה-דה-קאלה והפצצות טקטיות של מסילות ברזל מיד לפני יום הפלישה; קוויקסילבר 5 הגביר את הפעילות באזור דובר באמצעות רושם של חפירת מנהרות נוספות והקמת תחנות רדיו, כדי ליצור תחושת הכנות להעלאת כוחות על כלי שיט; וקוויקסילבר 6 השתמש בתאורת לילה כדי לדמות פעילות במקומות שבהם הוצבו ספינות הנחיתה המדומות.

בניגוד לדימוי המאוחר של שדות מלאים בטנקים מתנפחים, ההונאה של קבוצת הארמיות הראשונה לא התבססה בעיקר על טנקים, מטוסים או כלי רכב מדומים. בשלב זה של המלחמה לא הצליחו הגרמנים לבצע סיורי צילום אוויריים אפקטיביים מעל אנגליה, וסטריינג'ווייס ראה בהשקעה עצומה באמצעים כאלה בזבוז. עם זאת נבנו מבנים זמניים וכלי נחיתה מדומים הוצבו בנקודות שנראו כאתרי יציאה הגיוניים במזרח ובדרום-מזרח אנגליה. פטון עצמו ביקר ברבים מהם בליווי צלם, כדי לוודא שמיקומו יתועד. כלי הנחיתה נבנו מעץ ומבד וזכו לכינוי "ביגבובס", אך היו קלים מדי: רוח וגשם הפכו רבים מהם או העיפו אותם אל החוף. בהמשך אף הועלתה הטענה שהצבא עודד את הסיפור שלפיו הדגמים המדומים היו לב ההונאה, כדי להסיט את תשומת הלב מן האמצעים החשובים באמת, ובהם הסוכנים הכפולים.

לא מספרים סוד מזויף, נותנים לאויב לבנות אותו בעצמו

חלק גדול מתוכנית סטריינג'ווייס נשען על תעבורת רדיו ועל דיווחי הסוכנים הכפולים. הבעיה הייתה כיצד להדליף מספיק מידע מבלי שההדלפה עצמה תיראה חשודה. שליחת "תוכניות הפלישה הסודיות ביותר" היישר לגרמנים הייתה שקופה מדי, ולכן נעשה שימוש בשיטות שפיתח קלארק בקהיר: הסוכנים דיווחו על פרטים קטנים לכאורה, כגון סמלים על מדי חיילים וסימוני יחידות על כלי רכב, כדי לאפשר למודיעין הגרמני להרכיב בכוחות עצמו את התמונה המבוקשת. קלארק הדגיש ששימוש בכמות גדולה ככל האפשר של מידע אמיתי משפר את ההונאה, ולכן הדיווחים מן האזורים הדרומיים-מרכזיים של אנגליה תיארו ברובם במדויק כוחות אמיתיים.

העיוות נעשה באמצעות מה שלא נאמר ומה שנאמר במקומות אחרים. מדרום-מערב אנגליה הגיעו דיווחים על מעט תצפיות בחיילים, אף שבפועל שהו שם יחידות רבות שהוכנו ליום הפלישה. מדרום-מזרח הגיעו תיאורים של כוחות קוויקסילבר המדומים. בדרך זו ביקשו אנשי ההונאה לגרום למודיעין הגרמני לבנות סדר כוחות שבו מרכז הכובד של בעלות הברית ניצב מול פה-דה-קאלה. פורטיטיוד דרום 2 אף כלל את הקורפוס האמריקאי ה-33, שעל פי הדיווחים לגרמנים הגיע ביוני 1944, ירד מהאוניות בליברפול והקים את מפקדתו במרברי שבצ'שייר. תחתיו הוצבו בדיווחים הדיוויזיה האמריקאית ה-11, הדיוויזיה ה-48 והדיוויזיה המשוריינת ה-25. ביולי דווח כי הקורפוס ויחידותיו עברו לעמדות שהתפנו לאחר שהקורפוס האמריקאי ה-20 יצא לנורמנדי.

הסוכנים שהפכו את בריטניה לבמה

אחד הערוצים החשובים ביותר של פורטיטיוד היה מערך הסוכנים הכפולים. מחלקת הריגול הנגדי B1A של MI5 הצליחה ליירט סוכנים גרמנים רבים בבריטניה, ורבים מהם גויסו מחדש במסגרת מערכת "דאבל קרוס". שלושה קיבלו חשיבות מיוחדת בפורטיטיוד. הראשון היה חוּאַן פּוּיוֹל גַרְסִיָּה, אזרח ספרדי שנודע בשם הקוד "גרבו" והתנדב להפוך את עצמו לסוכן כפול. הוא המציא רשת של 27 סוכנים ברחבי בריטניה, ובאמצעותה היה מסוגל ליצור רושם של יחידות נוספות כמעט בכל מקום שבו נדרשו. האמון הגרמני בו היה כה עמוק עד שזכה בעיטור צלב הברזל, ואילו על פעולתו ביום הפלישה הוענק לו מאוחר יותר עיטור בריטי.

אולי יעניין אותך

יצחק בנטוב: חוקר סודות התודעה

האם אנגליה נוצרה בזכות הנורבגים?

אברהם לינקולן: מנאום גטיסבורג ועד להתנקשות המפורסמת

על המשרד לשירותים אסטרטגיים: קודמו של סוכנות הביון המרכזית

לצדו פעל רוֹמַן צֶ'רְנְיַאבְסְקִי, קצין פולני שנודע בשם הקוד "ברוטוס". הוא ניהל רשת מודיעין של בעלות הברית בצרפת הכבושה, נתפס בידי הגרמנים וקיבל מהם הצעה לעבוד למענם כמרגל. כשהגיע לבריטניה הסגיר את עצמו למודיעין הבריטי. השלישי היה דּוּשַאן פּוֹפּוֹב, עורך דין יוגוסלבי שכונה "טרייסיקל", ואורח חייו הראוותני הסתיר את עבודתו המודיעינית. יחד עם סוכנים נוספים הפכו האנשים הללו ערוץ שבו יכול המודיעין הבריטי להזין את המודיעין הגרמני לא בשקר יחיד, אלא בזרם של פרטים מצטברים שנראו כאילו נאספו באופן עצמאי.

קראו גם:  חואן פויול גרסיה: המרגל שקיבל עיטורים משני צדי המתרס

פורטיטיוד צפון: ארמייה באדינבורו ואיום על נורווגיה

החצי הצפוני של פורטיטיוד ביקש לגרום לגרמנים להאמין שבעלות הברית מתכוננות לפלוש לנורווגיה. אם גרמניה תחשוש שהחלשת הכוחות בנורווגיה תזמין פלישה, קיוו המתכננים שהיא תימנע מהעברתם לצרפת לאחר הנחיתה בנורמנדי. הסיפור נבנה סביב הצטברות כביכול של כוחות בצפון אנגליה ובסקוטלנד ולצדה פעילות מדינית מול שוודיה. לשם כך הוחזרה לחיים הארמייה הבריטית הרביעית הבדיונית, שכבר נוצרה במסגרת מבצע טינדל ב-1943 ומפקדתה המדומה הוצבה בטירת אדינבורו.

בניגוד לפורטיטיוד דרום, ההונאה הצפונית נשענה בעיקר על תעבורת רדיו מזויפת, משום שההנחה הייתה שמטוסי סיור גרמניים לא יוכלו להגיע לסקוטלנד בלי להיות מיורטים. הסוכנים הכפולים "מאט" ו"ג'ף", שהסגירו את עצמם לאחר שנחתו במפרץ מוריי ב-1941, דיווחו מידע כוזב על הגעת כוחות. גם התקשורת הבריטית השתתפה: שודרו תוצאות כדורגל והודעות חתונה שנועדו כביכול לחיילים ביחידות שלא היו קיימות. עד סוף האביב של 1944 הציב היטלר 13 דיוויזיות של הצבא בנורווגיה.

בתחילת האביב תקפו קומנדו בריטיים מטרות בנורווגיה כדי לחזק את הרושם שהפלישה מתקרבת. הם פגעו במטרות תעשייתיות, בתשתיות ספנות וחשמל ובמוצבים צבאיים, בשעה שהפעילות הימית בימים הצפוניים גברה והלחץ המדיני על שוודיה התעצם. תוכנית הרדיו שנלוותה לפורטיטיוד צפון נקראה "סקיי". היא החלה ב-22 במרץ 1944, פוקחה בידי קולונל ר' מ' מַקְלֵאוֹד והפכה למבצעית במלואה ב-6 באפריל. היא חולקה לארבעה חלקים שייצגו את מפקדת הארמייה הרביעית, הקורפוס הבריטי השני, הקורפוס האמריקאי ה-15, שהיה יחידה אמיתית שאל סדר הכוחות שלה נוספו יחידות בדיוניות, והקורפוס הבריטי השביעי.

אירונסייד: איום שכמעט לא קנו

פורטיטיוד היה המרכיב העיקרי בחזית המערבית, אך "שומר הראש" השתמש בכמה איומים נוספים כדי להפוך את תמונת המצב למבלבלת יותר. הגדול שבהם במערב היה מבצע אירונסייד. בינואר 1944 יורטו תכתובות שהראו כי הפיקוד הגרמני חושש מנחיתה באזור מפרץ ביסקאיה, ובמיוחד בסביבת בורדו. בפברואר אף הורה הפיקוד על תרגילים נגד פלישה באזור. בעלות הברית החליטו לנצל את הפחד הקיים.

לפי הסיפור של אירונסייד, שתי דיוויזיות יפליגו מבריטניה וינחתו בשפך נהר גארון עשרה ימים לאחר יום הפלישה. לאחר הקמת ראש גשר יגיעו שש דיוויזיות נוספות ישירות מארצות הברית, הכוח יכבוש את בורדו ולבסוף יחבור לכוחות הבדויים של מבצע ונדטה בדרום צרפת. אירונסייד בוצע כולו באמצעות הסוכנים הכפולים "טייט", "ברונקס" ו"גרבו", אך ועדת העשרים, שהייתה אחראית על מבצעי הריגול הנגדי וההונאה של המודיעין הצבאי הבריטי, לא השתכנעה שהסיפור אמין ולכן נמנעה מלקדם אותו בהתלהבות. ההודעות שנשלחו למפעילים הגרמנים כללו בכוונה מידה של אי ודאות.

הגרמנים כמעט שלא התרשמו. בורדו הייתה מטרה בעייתית משום שאתר הנחיתה נמצא הרחק מחוץ לטווח החיפוי של מטוסי קרב מבריטניה, והמודיעין הגרמני אף זיהה את הסיפור כהונאה אפשרית. למרות זאת המשיך האבווהר לשלוח לסוכניו שאלות על נחיתות באזור עד ראשית יוני, וגם לאחר יום הפלישה נשמרה באזור רמת כוננות מסוימת. אירונסייד לא היה מן ההצלחות הגדולות של "שומר הראש", אך הוא ממחיש את העיקרון שעליו נבנה המערך כולו: להציף את הפיקוד הגרמני בכמה אפשרויות סבירות במידה משתנה, במקום להמר על סיפור אחד ויחיד.

דיפלומטיה כהונאה: גראפהם ורויאל פלאש

בוואן לא היה משוכנע שהונאה פיזית ותעבורת רדיו יספיקו, ולכן הציע בתחילת 1944 מהלך מדיני לחלוטין בשם מבצע גראפהם. רוֹנַלְד וִינְגֵייט הרחיב את הרעיון כמה חודשים אחר כך למבצע "רויאל פלאש". גראפהם לא שכנע במידה רבה את ממשלות היעד שלו, אך הוא השפיע במידה מסוימת על דרך החשיבה של מפקדים גרמנים וסייע להם לקבל היבטים אחרים של "שומר הראש". רויאל פלאש הצליח פחות: דו"ח של האבווהר תיאר את המדינות שאליהן כוון המבצע כ"מרכזי הונאה מוצהרים". בעקבות זאת היה זה המהלך המדיני האחרון שנוסה במסגרת המערכה.

המטרה המדינית של גראפהם הייתה שוודיה, והמבצע נועד לחזק את פורטיטיוד צפון. בעלות הברית ניסו ליצור את הרושם שהן בונות קשרים מדיניים עם שוודיה לקראת פלישה לנורווגיה. נערכו פגישות בין בכירים בריטים ושוודים, נרכשו ניירות ערך נורווגיים ונעשה שימוש במערכת דאבל קרוס להפצת שמועות. שוודיה שמרה על נייטרליות במהלך המלחמה, וההיגיון היה שאם ממשלתה תאמין כי פלישה לנורווגיה קרובה, הדבר יחלחל בסופו של דבר גם למודיעין הגרמני. התכנון החל בפברואר 1944 בעקבות חששו של בוואן שפורטיטיוד צפון לבדו אינו יוצר איום מספק. בניגוד לחלקים אחרים של "שומר הראש", גראפהם תוכנן ובוצע בידי הבריטים בלבד, ללא מעורבות אמריקאית.

המבצע השתלב בלחץ שכבר הפעילו בעלות הברית על שוודיה לנטוש היבטים מסוימים של מדיניות הנייטרליות שלה, ובהם הדרישה להפסיק לייצא לגרמניה מיסבים כדוריים שהיו מרכיב חשוב בציוד צבאי. בוואן קיווה שהוספת דרישות מדומות ללחץ האמיתי תחזק אצל הגרמנים את הרושם ששוודיה נערכת להצטרף לבעלות הברית. ההשפעה הייתה מוגבלת: ממשלת שוודיה נענתה רק למעט מן הוויתורים שנדרשו ממנה, ומעט בכירים השתכנעו שבעלות הברית אכן עומדות לפלוש לנורווגיה. המקור מציין כי השפעת גראפהם ופורטיטיוד צפון על האסטרטגיה הגרמנית בסקנדינביה נותרה שנויה במחלוקת.

רויאל פלאש הוצע ותוכנן באפריל 1944 בידי וינגייט ממדור השליטה של לונדון. הוא הרחיב את גישת גראפהם וביקש לתמוך בהטעיות "שומר הראש" בחזית המערבית ובים התיכון באמצעות מהלכים מדיניים מול שוודיה, ספרד וטורקיה. בשוודיה המשיך המבצע את הסיפור הקודם: שגרירי בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות דרשו שהגרמנים יישללו גישה למדינה לאחר פלישה של בעלות הברית לנורווגיה.

הים התיכון: צפלין והגנרל שלא היה מונטגומרי

השליטה הכוללת ב"שומר הראש" נותרה בלונדון, אך יישום תוכניות ההונאה בים התיכון נמסר לכוח איי. בשלב זה כבר חילק קלארק את הארגון לכמה חלקים במצרים ובאיטליה, עם תחומי אחריות להונאה אסטרטגית וטקטית. פורטיטיוד בחזית המערבית נותר האיום העיקרי, ואילו התוכניות בים התיכון נועדו לרתק כוחות גרמניים באמצעות איומים שנראו אמינים בדיוק במידה הנדרשת. בסוף 1943 כבר פתחו בעלות הברית חזית באיטליה, ולאחר נחיתות נורמנדי ב-1944 חזרה תשומת הלב לים התיכון במסגרת הדיון על חזית נוספת. בשלב מסוים היה צורך להתאים מחדש את ההטעיות לתוכניות הפלישה האמיתיות, משום שהמבצעים הקודמים איימו דווקא על מקומות שבהם החלו בעלות הברית לשקול פעילות ממשית.

מבצע צפלין היה המקבילה הים-תיכונית לפורטיטיוד. מטרתו הייתה לרתק כוחות גרמניים בזירה באמצעות איום בנחיתות בבלקנים, ובייחוד בכרתים או ברומניה. כוח איי דימה באמצעות תרגילים ותעבורת רדיו את קיומן של הארמיות התשיעית, העשירית וה-12 במצרים. הפיקוד העליון הגרמני האמין שהכוחות הללו אמיתיים, אף שבפועל היו באזור רק שלוש דיוויזיות שמצבתן הייתה חסרה.

מבצע קופרהד היה קטן וממוקד יותר. קלארק הציע אותו וכוח איי תכנן אותו זמן קצר לפני יום הפלישה כדי להטעות את המודיעין הגרמני באשר למקום הימצאו של מונטגומרי. ההנחה הייתה פשוטה: מונטגומרי היה מפקד קרב ידוע, ואם ייראה מחוץ לאנגליה, הדבר עשוי לאותת לגרמנים שפלישה אינה עומדת להתרחש מיד. השחקן מ' א' קְלִיפְטוֹן גֵ'יימְס, שניחן בדמיון בולט לגנרל, הופיע בפומבי בגיברלטר ובצפון אפריקה. בעלות הברית קיוו שהופעותיו ירמזו על פלישה מתקרבת דרך הים התיכון. ככל הידוע, ההשפעה הייתה קטנה. על פי גנרלים גרמנים שנשבו, המודיעין הגרמני אכן האמין שהאיש הוא מונטגומרי, אבל חשד שגם הופעתו עצמה היא תרגיל הונאה.

6 ביוני: ההונאה ממשיכה בזמן שהפלישה כבר מתרחשת

ביום הפלישה עצמו הופעלו חלקים רבים מ"שומר הראש" לצד מבצע נפטון, ההסתערות האמפיבית על נורמנדי. בתעלת למאנש בוצעו מבצעי ההונאה הימיים גלימר, טאקסבל וביג דראם. ספינות קטנות ומטוסים דימו ציי פלישה מול פה-דה-קאלה, מול קאפ ד'אנטיפר ובאגף המערבי של כוח הפלישה האמיתי. במקביל הטיל חיל האוויר המלכותי במסגרת מבצע טיטאניק צנחנים מדומים ממזרח וממערב לאזורי הנחיתה בנורמנדי.

גרבו מילא באותו יום תפקיד עדין במיוחד. הסוכן הספרדי, שנהנה ממעמד גבוה אצל הגרמנים, העביר מידע על תוכנית הפלישה ואף הזהיר שהפלישה לנורמנדי אינה פעולת הסחה. לכאורה היה זה מידע הסותר את כל מטרת ההונאה, אך הוא נשלח בהוראת הפיקוד העליון הבריטי בשעה שכבר היה מאוחר מדי לגרמנים לבצר את נורמנדי. בכך ביקשו הבריטים לחזק עוד יותר את אמינותו של גרבו לעתיד. לאחר הנחיתות הופעלו גם הטעיות טקטיות קטנות יותר. מבצע פרדייז, בחמש גרסאות, יצר יציאות ואתרי כינוס מדומים סביב חופי נורמנדי כדי למשוך אליהם התקפות גרמניות.

אחרי יום הפלישה: עכשיו צריך לשכנע שהעיקר עוד לפניהם

פורטיטיוד לא הסתיים ב-6 ביוני, משום שהמשימה החשובה ביותר שלו החלה דווקא לאחר שהנחיתה האמיתית כבר הייתה גלויה. ב-20 ביולי קיבל מדור המבצעים ב' את השליטה בפורטיטיוד דרום מידי כוח אר, לאחר שכבר בחודש הקודם החל להכין את המשך הסיפור. לפי הגרסה החדשה החליט אייזנהאואר להביס את הגרמנים באמצעות ראש הגשר שכבר הוקם בנורמנדי. חלקים מקבוצת הארמיות הראשונה של ארצות הברית נשלחו כביכול לחזק את נורמנדי, ובמקביל הייתה אמורה לקום קבוצת ארמיות אמריקאית שנייה, קטנה יותר, שתמשיך לאיים על פה-דה-קאלה.

שוב התנגד סטריינג'ווייס. הוא טען כי המצאת יחידות אמריקאיות רבות אינה אמינה לנוכח המחסור הידוע בכוח אדם, ובעיקר חשש שהחלשת האיום על קאלה תעניק לפיקוד הגרמני ביטחון להעביר את הארמייה ה-15 לנורמנדי. בסוף יוני כתב שוב את הסיפור מחדש. הפעם הוצג ראש הגשר בנורמנדי כמי שמתקשה להצליח, ולכן אייזנהאואר נאלץ לקחת חלקים מקבוצת הארמיות של פטון ולשלוח אותם לעזרתו. לאחר מכן תיבנה קבוצת הארמיות מחדש באמצעות עוצבות אמריקאיות חדשות שיגיעו לבריטניה, והיא תפלוש לצרפת לקראת סוף יולי.

גם הופעתו האמיתית של פטון בנורמנדי דרשה הסבר. הופצה שמועה שלפיה סירב להעביר יחידות שלו לקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי, ולכן הורד בדרגה מבצעית וקיבל את הפיקוד הפחות חשוב על הארמייה האמריקאית השלישית. את מקומו בקבוצת הארמיות הראשונה תפס לוטננט גנרל לֶסְלִי ג' מַקְנֵייר. לאחר שסייר בדרום-מזרח אנגליה הגיע גם הוא לנורמנדי, ושם נהרג בטעות בהפצצה של בעלות הברית ב-24 ביולי. הוא הוחלף בידי הגנרל ג'וֹן ל' דֶה וִיט.

באמצעות הסיפור המתפתח הצליחו בעלות הברית לשמור במשך זמן רב על מראית העין שקבוצת הארמיות הראשונה וכוחות נוספים עדיין מאיימים על פה-דה-קאלה, אולי אפילו עד ספטמבר 1944. מבחינת המתכננים הייתה לכך חשיבות מכרעת: כל עוד ציפו הגרמנים להתקפה על קאלה שלא תבוא, עתודות נותרו כבולות הרחק מנורמנדי, ובעלות הברית יכלו להרחיב את אחיזתן בראש הגשר. רק ב-28 בספטמבר 1944 הוחלט לסיים את הונאת פורטיטיוד ולהעביר את יתר מבצעי ההונאה בשטח לאחריות הכוללת של מדור המבצעים ב'.

לאנשי המודיעין של בעלות הברית היה יתרון נדיר: באמצעות אולטרה הם יכלו לבחון כיצד מגיב הצד השני לסיפור שסיפרו לו. ב-1 ביוני פוענחה הודעה ששלח הִירוֹשִי אוֹשִימָה, שגריר יפן, לממשלתו לאחר שיחה עם היטלר. דבריו הצביעו על כך שההטעיה חלחלה. כאשר נשאל היטלר כיצד הוא מעריך את תוכנית הקרב של בעלות הברית, הוא ציפה לפעולות הסחה בכמה מקומות ולבסוף להתקפה גדולה באזור מצר דובר.

ההונאה הסתייעה גם בהערכה גרמנית גבוהה מאוד של יכולות בעלות הברית. ב-8 במאי העריך גֶרְד פוֹן רוּנְדְשְטֶדט כי נפח ספינות הנחיתה שנצפה עשוי להספיק ל-12 או 13 דיוויזיות במסלולים ימיים קצרים יחסית, ללא ציוד כבד ויחידות עורף. לאחר שהביא בחשבון גם נמלים אנגליים שלא כוסו בתצפית חזותית או בצילום, העריך כי יש לצפות להפעלה של לפחות 20 דיוויזיות, וכנראה יותר, בגל הראשון, נוסף על כוחות מוטסים חזקים. במילים אחרות, הגרמנים עצמם העניקו למספרים המדומים של ההונאה מרחב שבו יכלו להיראות סבירים.

אלא שהערכת ההצלחה מורכבת יותר מן הסיפור הפופולרי על טנקים מגומי וצבאות רפאים. במהלך פורטיטיוד, כמעט שלא הייתה לגרמנים יכולת לבצע סיור אווירי מעל בריטניה, וגם לא נותרו שם סוכנים גרמנים בלתי נשלטים. כתוצאה מכך איבדה ההונאה הפיזית חלק גדול מערכה. "הדלפות דיפלומטיות" נמצאו בלתי אמינות ובסופו של דבר הופסקו. בדרום התבססה ההונאה בעיקר על תעבורת רדיו כוזבת ועל סוכנים כפולים, ואילו בפורטיטיוד צפון גם האמצעים האלה הותירו סימני שאלה. רוֹגֶ'ר פְלִיטְווּד-הֶסְקֶת', שהיה איש מדור המבצעים ב', כתב בשנת 2000 כי "עד כה לא נמצאה כל ראיה לכך שהונאת הרדיו או ההטעיה החזותית תרמו תרומה כלשהי". לפי המקור, ייתכן שהגרמנים כלל לא עקבו אחרי חלק מתעבורת הרדיו המדומה.

קראו גם:  "האיש שלא היה מעולם": על המבצע ששינה את פני המלחמה

מנגנון שבו השקר מקבל משוב

פורטיטיוד הצליח בשל כמה גורמים שהשתלבו זה בזה. המודיעין הבריטי השקיע לאורך זמן בטיפוח סוכנים כפולים כערוצים להעברת מידע מטעה. אולטרה אפשר לפענח מסרים מוצפנים בין האבווהר לפיקוד העליון הגרמני ולראות במהירות אם טקטיקות ההונאה פועלות, מה שהפך את המערכה לאחת הדוגמאות המוקדמות למערכת הונאה במעגל סגור: שולחים מידע, קוראים את תגובת היריב ומשנים את ההמשך בהתאם. ההודעות הללו הוצפנו בדרך כלל באמצעות מערכות שכונו "פיש", ולא במכונות אניגמה.

רֶגִ'ינַלְד וִיקְטוֹר ג'וֹנְס, סגן מנהל המודיעין לענייני מדע במשרד האוויר הבריטי, התעקש שלצורכי הטעיה טקטית, על כל תחנת מכ"ם שתותקף באזור הפלישה האמיתי יש לתקוף שתיים מחוצה לו. מנגנון המודיעין הגרמני עצמו היה רחב ומסועף, אך היריבות בין חלקיו השונים החלישה אותו. גם דמותו של פטון תרמה. הגרמנים פחדו ממנו יותר מכל מפקד אחר של בעלות הברית וראו בו את הגנרל הטוב ביותר שלהן, ולכן עצם הצבתו בראש קבוצת הארמיות המדומה נתנה משקל לסיפור שלפיו הכוח הזה מיועד לבצע את המתקפה הנועזת והחשובה באמת.

נותרה גם מחלוקת מעניינת סביב הימים האחרונים שלפני הפלישה. לפי דייוויד אברוטאט, ב-5 ביוני, לפני שאייזנהאואר מסר את פקודת היציאה לאוברלורד, הגיע אליו מסר מבלצ'לי פארק שנשלח לכאורה מהיטלר לרומל. לפי הסיפור, היטלר כתב שהפלישה לנורמנדי קרובה אך היא רק הסחה שנועדה למשוך כוחות מן הפלישה האמיתית, שתגיע חמישה ימים לאחר מכן נגד נמלי התעלה, ולכן אסור לרומל להזיז את כוחותיו. לפי עדותו של טוֹמִי פְלַאוּאֶרְס, המסר נשלח במערכת "פיש" ופוענח באמצעות קולוסוס, ומשמעותו הייתה שבעלות הברית יקבלו חמישה ימים ללא התנגדות גרמנית נחושה.

דֵיוִיד קֶנְיוֹן מטיל ספק בסיפור. הוא מצביע על כך שצי הפלישה כבר יצא לדרך ב-4 ביוני ואז נדחה ב-24 שעות, ועל כך שגם בעזרת קולוסוס פענוח מסרי "פיש" עשוי היה להימשך ימים או שבועות. לדעתו, ייתכן שפלווארס קישט את הזיכרון או זכר את הדברים באופן שגוי בשלב מאוחר יותר בחייו. המקור מציין כי עמדתו של היטלר ביחס לפלישה האמיתית מיוחסת בדרך כלל דווקא לדיווח של אושימה לאחר פגישתו עם היטלר ב-27 במאי. מכל מקום, בשבוע הראשון של יוני 1944 היה אייזנהאואר מוטרד יותר ממזג האוויר מאשר מן השאלה אם הגרמנים אכן הוטעו באשר למקום הפלישה.

7 שבועות במקום 14 יום

במונחים שבהם הוגדרה "שומר הראש" מלכתחילה, התוצאה הייתה מרשימה. ביוני 1944 נחתו בעלות הברית בהצלחה בנורמנדי והקימו ראש גשר. עדויות מאוחרות יותר הראו שהמודיעין הגרמני האמין בחלקים משמעותיים מן ההונאות, ובמיוחד בסדר הכוחות שהוצג לו בדרום אנגליה. התוכנית ביקשה לעכב תגבורות במשך 14 ימים לפחות. בפועל עיכב היטלר כמעט שבעה שבועות את העברת הכוחות מקאלה ומאזורים אחרים להגנת נורמנדי. המקור מייחס לכך תרומה מרכזית של האיום על פה-דה-קאלה, ובמידה פחותה יותר גם של האיומים על נורווגיה ועל דרום אירופה.

הארמייה ה-15 נותרה בפה-דה-קאלה במשך שבעה שבועות, ובזמן הזה יכלו בעלות הברית לבסס ולהרחיב את ראש הגשר ולבסוף לנצח במערכה על נורמנדי. בראדלי כינה בזיכרונותיו את "שומר הראש" "מעשה ההונאה הגדול ביותר במלחמה". תַדֵאוּס הוֹלְט, בספרו "The Deceivers" משנת 2004, הדגיש כי הצלחת פורטיטיוד לא נולדה יש מאין, אלא התאפשרה בין היתר בזכות הניסיון שנצבר בקוקייד ב-1943. לדבריו, פורטיטיוד של 1944 לא יכול היה לפעול בצורה חלקה כל כך אלמלא מדור השליטה של לונדון ושותפיו עברו את "תרגיל קוקייד" בשנה הקודמת.

כשהסוד יצא מהארכיון

מבצע פורטיטיוד, בדומה לשאר מערכי ההונאה של המלחמה, נותר מסווג במשך שנים, והדיווחים הראשונים עליו החלו להופיע רק בשנות ה-70. לאחר שנחשף, התברר שהסיפור כמעט מזמין מעצמו גרסאות ספרותיות וקולנועיות: מרגלים, צבאות שאינם קיימים, מסרים כפולים ומרדף אחר סוד שעלול לשנות את מהלך המלחמה.

קן פולט פרסם ב-1978 את הרומן "עין המחט", שבו מרגל נאצי בדרום אנגליה מגלה את הונאת בעלות הברית ומנסה להגיע להנהגה הגרמנית עם המידע. הספר עובד ב-1981 לסרט באותו שם בכיכובו של דונלד סאתרלנד. לארי קולינס פרסם ב-1986 את "Fall from Grace", העוסק בסוכנת צרפתייה בשם קתרין פראדייה המסכנת את חייה כדי להטעות את הנאצים בשאלות היכן ומתי יפלשו בעלות הברית ליבשת אירופה ויחלו את השלב האחרון של מלחמת העולם השנייה. הרומן "The Eagle Has Flown" של ג'ק היגינס מ-1991 מסתיים בוועידה בין היטלר לשני קציני מודיעין גרמנים בכירים, ובהם ראש האבווהר וִילְהֶלְם קַנָרִיס. אנשי המודיעין משוכנעים שבעלות הברית עומדות לפלוש לנורמנדי, אך היטלר מוסיף להאמין שקאלה היא המטרה.

ב-1996 פרסם דניאל סילבה את "The Unlikely Spy", שגם הוא מתמקד בניסיונות בעלות הברית לבצע את פורטיטיוד ובמרוץ של סוכן גרמני לחשוף את התוכניות האמיתיות. סדרת הקומדיה של הבי-בי-סי "Goodnight Sweetheart", שבמרכזה נוסע בזמן בשם גֵרִי סְפָּרוֹ, שילבה את ההונאה בשני פרקים מן העונה החמישית ששודרו ב-1998. כאשר גארי חוזר ל-1944 הוא מתגלה ככפילו של אחד מעוזריו של שארל דה גול, MI5 משתמש בו בזהות הזאת ושולח אותו לקאלה. הוא יוצר קשר עם המחתרת הצרפתית, נתפס בידי הגסטפו, וכל המסע נועד לחזק את סיפור הפלישה לפה-דה-קאלה. לבסוף הוא מצליח להימלט ולחזור לאנגליה.

קוני ויליס פרסמה ב-2010 את צמד הספרים "Blackout" ו-"All Clear", העוסקים בהיסטוריונים נוסעים בזמן החוקרים את אירועי הקרב על בריטניה. אחד ההיסטוריונים, המתחזה לעיתונאי אמריקאי, מגיע לבסוף לעבודה עבור מבצע פורטיטיוד. אפילו סרט שלא הופק הגיע לבית המשפט: התסריטאי השואף סיימון אפרם טען כי העביר לבמאי מַרְטִין סְקוֹרְסֵזֶה 500 אלף דולר כדי שיפתח את התסריט שלו, שנשא את השם "Operation Fortitude", אך לטענתו סקורסזה לא עשה דבר. התביעה הסתיימה בפשרה במרץ 2024.

בין אמת לשקר מחושב

הצד המעניין ביותר של פורטיטיוד אינו העובדה שבעלות הברית שיקרו לאויב. מלחמות מלאות בהסתרה ובהטעיה. הייחוד היה בבניית מערכת שבה השקר אינו עומד לבדו. יחידה אמיתית הוצבה לצד יחידה בדויה, תצפית נכונה הועברה לצד מידע מטעה, פטון האמיתי פיקד על קבוצת ארמיות שרובה התקיימה בראשו של היריב, וסוכן כפול היה אמין דווקא משום שבנקודה קריטית הורשה למסור לגרמנים מידע אמיתי. ההונאה הטובה ביותר לא דרשה מן הגרמנים להאמין במשהו בלתי אפשרי. היא נתנה להם מספיק פרטים כדי שיגיעו בעצמם למסקנה השגויה.

גם הצלחתה אינה מאפשרת סיפור פשוט מדי. פורטיטיוד צפון הצליח לרתק 13 דיוויזיות בנורווגיה עד סוף האביב, אך החוקרים חלוקים בשאלה אילו אמצעים באמת שכנעו את הגרמנים. תעבורת רדיו מסוימת אולי כלל לא נוטרה, הדלפות דיפלומטיות הופסקו, וציוד דמה מפורסם עשוי היה להיות הרבה פחות משמעותי מכפי שהדימוי הציבורי המאוחר מרמז. עם זאת, התוצאה האסטרטגית ברורה מתוך המקור: כאשר הנחיתה בנורמנדי התרחשה, הפיקוד הגרמני לא הרגיש שהוא יכול להרשות לעצמו להניח שזה הכול. בדיוק הספק הזה היה המרחב שבו נזקקה הפלישה לזמן.

בסופו של דבר, "שומר הראש" תוכנן להרוויח 14 ימים וקנה כמעט שבעה שבועות. ב-28 בספטמבר 1944, כאשר הוחלט לסיים את פורטיטיוד, הצבאות המדומים יכלו סוף סוף להיעלם. הם לא כבשו עיר, לא החזיקו קו חזית ולא ירו פגז. במשך חודשים אחדים הספיק לגרמנים להאמין שהם עשויים לעשות זאת.

אם הסיפור על צבאות שאינם קיימים, סוכנים שמספרים אמת כדי ששקר גדול יותר יתקבל ורוח שהופכת ספינות פלישה עשויות בד אינו מספיק משונה, ההיסטוריה כנראה עדיין מחזיקה בכמה הפתעות. אפשר להמשיך לקרוא באתר, ואם הכתבה עזרה לעשות סדר בתוך שכבות ההונאה, אפשר גם לשתף אותה עם מי שמעדיף את ההיסטוריה שלו מורכבת מעט יותר מן המיתוס.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

חומר מעשיר לצפייה

העיבוד הישיר ביותר המוזכר במקור הוא הסרט "עין המחט" משנת 1981, בכיכוב דונלד סאתרלנד, המבוסס על הרומן של קן פולט מ-1978. עלילתו עוסקת במרגל נאצי המגלה בדרום אנגליה את הונאת בעלות הברית ומנסה להעביר את המידע להנהגה הגרמנית, ולכן היא נוגעת ישירות בבעיה שעליה נבנה פורטיטיוד: מה היה קורה אילו המערך המדומה היה נחשף בזמן.

גם סדרת הבי-בי-סי "Goodnight Sweetheart" שילבה את ההונאה בשני פרקים מן העונה החמישית ששודרו ב-1998. באמצעות הנוסע בזמן גארי ספארו הפכה הסדרה את ההטעיה בקאלה לעלילה קומית-בדיונית הכוללת את MI5, המחתרת הצרפתית והגסטפו. המקור מזכיר גם את הניסיון לפתח תסריט קולנועי בשם "Operation Fortitude" במסגרת ההתקשרות שעליה התנהל לימים ההליך המשפטי בין סיימון אפרם למרטין סקורסזה, אך אינו מציין שהסרט עצמו הופק.

אחד הסרטים שנעשו על המבצע הוא הסרט ״פורטיטיוד״, בכיכובו של ניקולס קייג׳, בסרט שייצא לאקרנים במהלך 2026.