מלחמת לפלנד: כשפינלנד הפנתה את נשקה נגד גרמניה

בספטמבר 1944 מצאה את עצמה פינלנד במצב שכמעט איש לא היה מבקש לעצמו: כדי לצאת ממלחמתה נגד ברית המועצות, היא נדרשה לגרש מאדמתה את החיילים הגרמנים שלחמו לצדה במשך שנים. ■ בתוך שבועות הפכו אחים לנשק לאויבים, צפון פינלנד עלה באש, דרכים וגשרים נעלמו מאחורי הכוחות הנסוגים, ומלחמת לפלנד הפכה לפרק האחרון והחריג של פינלנד במלחמת העולם השנייה.

בסוף קיץ 1944 כבר לא הייתה השאלה אם פינלנד תוכל להמשיך במלחמה כפי שהתנהלה עד אז, אלא כיצד תצא ממנה. במשך שלוש שנים נלחמו הפינים והגרמנים במקביל נגד ברית המועצות. בצפון פינלנד חנה כוח גרמני עצום, מאורגן ומצויד היטב. היחסים בין שתי המדינות לא נבנו מתוך כיבוש גרמני של פינלנד, ובמשך זמן רב לא ראו הפינים בחיילים הגרמנים אויב. אלא שהמלחמה באירופה השתנתה במהירות, החזית הפינית נשחקה, והסדר מדיני חדש אילץ את הלסינקי לקבל החלטה שהייתה כמעט בלתי נתפסת זמן קצר קודם לכן.

שביתת הנשק עם ברית המועצות חייבה את פינלנד לנתק את קשריה עם גרמניה ולסלק או לפרק מנשקם את החיילים הגרמנים שנותרו בשטחה. מה שנראה בתחילה כניסיון לארגן פרידה מסודרת בין בעלי ברית לשעבר הידרדר בתוך שבועות למלחמה ממשית. מן הצד הפיני הייתה זו מלחמה נפרדת שהחלה לאחר תום מלחמת ההמשך; מבחינת הגרמנים היה זה חלק מתהליך פינוי רחב מצפון פינלנד ומצפון נורווגיה. עבור תושבי לפלנד ההבחנות האלה היו אקדמיות למדי. בתיהם, הכבישים, הגשרים וקווי התקשורת שלהם עתידים היו להפוך לכלים בתוך מערכה של נסיגה, מרדף ואדמה חרוכה.

בעלי ברית בדרך לפרידה

שיתוף הפעולה הגרמני-פיני נגד ברית המועצות החל עם פתיחת מבצע ברברוסה ביוני 1941. במהלך מלחמת ההמשך ומבצע שועל הכסף פעלה בפינלנד הארמייה ההררית ה-20 של גרמניה, שכוחותיה הוצבו בלפלנד. כבר באמצע 1943 הבין הפיקוד העליון הגרמני כי פינלנד עשויה לנסות להגיע להסכם שלום נפרד עם מוסקבה. האפשרות הזאת חייבה תכנון מוקדם: אם פינלנד תצא מן המלחמה, יהיה צורך להעביר את הכוחות צפונה ולשמור ככל האפשר על מכרות הניקל באזור פטסאמו.

בחורף 1943-1944 שיפרו הגרמנים את הדרכים בין צפון נורווגיה לצפון פינלנד. בעבודות נעשה שימוש נרחב בשבויי מלחמה, וחלקם שילמו על כך בחייהם. רבים מן השבויים הגיעו מדרום אירופה ועדיין לבשו מדי קיץ בתנאי הצפון הקשים. במקביל נבדקו עמדות הגנה, הוכנו נתיבי נסיגה ונבנו תוכניות לפינוי כמויות גדולות ככל האפשר של ציוד צבאי מן האזור.

ב-9 באפריל 1944 קיבלה תוכנית הנסיגה הגרמנית את השם "מבצע בירקה". ביוני החלה בניית ביצורים שנועדו להתמודד עם אפשרות של התקדמות אויב מדרום. ב-23 ביוני נהרג במקרה הגנרל אֶדוּאַרְד דִיטְל, ואת הפיקוד על הארמייה ההררית ה-20 קיבל הגנרל לוֹתָר רֶנְדוּלִיק.

הקיץ הביא עמו שינוי עמוק בצד הפיני. המתקפה הסובייטית באזור ויבורג-פטרוזבודסק בחודשים יוני ויולי, ולאחריה שינוי בהנהגת פינלנד באוגוסט, סללו את הדרך למשא ומתן על שלום נפרד. הפסקת האש חייבה את פינלנד לנתק יחסים דיפלומטיים עם גרמניה ולדרוש בפומבי מכל הכוחות הגרמניים לעזוב את המדינה עד 15 בספטמבר 1944. כל יחידה שתישאר לאחר המועד הייתה אמורה להיות מגורשת, מפורקת מנשקה ונמסרת לברית המועצות.

הבעיה הייתה כמעט אריתמטית באכזריותה: הפינים העריכו שגם אם הפינוי הגרמני יתנהל כמתוכנן, השלמתו תדרוש כשלושה חודשים. בו בזמן דרשה ברית המועצות מפינלנד לפרק חלק גדול מכוחותיה שלה, דווקא בשעה שבה היה עליה להוכיח שהיא מסוגלת לגרש צבא גרמני גדול משטחה.

נשיא פינלנד קַרְל גוּסְטַף אֶמִיל מַנֶרְהַיְם ניסה לנסח את הסתירה הזאת במכתב ישיר לאָדוֹלְף הִיטְלֶר. הוא תיאר את הגרמנים בפינלנד כאחים לנשק ולא ככובשים, הבהיר שחובתו היא להוציא את עמו מן המלחמה והביע תקווה שהפרידה בין המדינות תוכל להתרחש בלי להחריף את המצב.

המילים נשמעו מפויסות, אבל לוח הזמנים המדיני היה חסר סבלנות.

צבא גרמני עצום בצפון פינלנד

הארמייה ההררית ה-20 לא הייתה כוח סמלי שניתן היה להעלות על כמה רכבות ולשלוח אל הגבול. היא לחמה בחזית הקָרֵלִית לאורך מרחב של כ-700 קילומטרים, מנהר אואולו ועד האוקיינוס הארקטי, וכללה בשיאה 214 אלף חיילים. חלק ניכר מהם השתייכו למסגרות אס-אס.

הקורפוס ההררי ה-19 הוצב באזור פטסאמו שבצפון הרחוק, סמוך לאוקיינוס הארקטי. הקורפוס ההררי ה-36 החזיק באזור סאלה ואלקורטי במזרח לפלנד, ואילו הקורפוס ההררי ה-18 הופקד על האגף הדרומי באזור קסטנגה ואוהטואה. ככל שהנסיגה התקדמה פחת מספר החיילים הפעילים, אולם בתחילת המהלך ניצב בפני פינלנד כוח גדול בהרבה מן הצבא שהייתה יכולה להחזיק בצפון לאורך זמן.

מנגד עמד הקורפוס הפיני השלישי בפיקודו של לוטננט גנרל הְיַאלְמַר סִילַסְווּאוֹ. הוא הועבר בהדרגה מן המגננה מול המתקפה הסובייטית לאזור קו הרוחב של אואולו והשלים את היערכותו מחדש עד 28 בספטמבר. תחתיו פעלו הדיוויזיות השלישית, השישית וה-11, הדיוויזיה המשוריינת, ארבעה גדודים ששירתו קודם לכן תחת פיקוד גרמני והוסבו ליחידות עצמאיות, רגימנט הרגלים ה-15 ורגימנט יגרי הגבול. בסך הכול עמד הכוח הקרקעי הפיני בזירה על כ-75 אלף חיילים.

אלא שגם המספר הזה הלך והתכווץ. הפירוז שנדרש מפינלנד נמשך תוך כדי המערכה. ותיקי מלחמה הועברו מן החזית וחיילי חובה צעירים תפסו את מקומם. בדצמבר 1944 נותרו בצבא הפיני בזירת לפלנד כ-12 אלף חיילים בלבד.

פינוי שעדיין לא היה מלחמה

ב-2 בספטמבר 1944 הוכרזה הפסקת האש בין פינלנד לברית המועצות. הארמייה ההררית ה-20 הפעילה מיד את מבצע בירקה והחלה בפינוי כמויות גדולות של ציוד מדרום פינלנד. הפיקוד הגרמני אף קבע עונשים חמורים למי שיעכב את התהליך.

בתוך ימים החלה להתפתח מערכת יחסים מוזרה בין שתי מדינות שכבר לא היו באמת בעלות ברית אך עדיין ניסו להימנע ממלחמה. הגרמנים החלו להשתלט על כלי שיט פיניים, והפינים הגיבו בכך שמנעו מספינות לצאת מפינלנד לגרמניה. הצעד כמעט פגע קשות בפינוי הציוד הגרמני, ולכן בוטל. לאחר מכן אפשרה פינלנד להשתמש בקיבולת ספנות פינית כדי לזרז את יציאת הכוחות הגרמניים.

ב-14 בספטמבר הניחו הגרמנים את המוקשים הימיים הראשונים בנתיבי השיט הפיניים. רשמית נועדו המוקשים לפעול נגד ספנות סובייטית, ומכיוון שפינלנד וגרמניה עדיין לא נלחמו זו בזו בגלוי, הגרמנים הזהירו את הפינים מראש.

לשני הצדדים הייתה סיבה טובה להימנע מקרב. פינלנד ביקשה לחסוך מארצה הרס נוסף, והצבא הגרמני העדיף לבצע נסיגה מסודרת בלי להפוך את בעל הברית לשעבר לאויב פעיל. עד 15 בספטמבר הגיעו הצדדים להבנה חשאית: הגרמנים יודיעו לפינים על לוח הזמנים של נסיגתם, והפינים יאפשרו שימוש באמצעי תחבורה מקומיים ואף יקבלו בפועל את הרס הדרכים, מסילות הברזל והגשרים שיישארו מאחור.

זו הייתה נוסחה שהצליחה כל עוד איש מבחוץ לא דרש לבחון אותה מקרוב. הלחץ הסובייטי על פינלנד וההרס הגרמני בשטח החלו לפרק את ההסכמה.

סורסארי: הסדק הראשון

ב-15 בספטמבר ניסה הצי הגרמני להשתלט על האי סורסארי במסגרת מבצע טאנה אוסט, שנועד להבטיח את נתיבי השיט במפרץ פינלנד. ברית המועצות שלחה מטוסים לסייע למגינים הפינים והנחיתה הגרמנית נכשלה.

באותו יום מנע מבצר ארטילריית החופים הפיני באי אוטו מספינות גרמניות המיועדות להנחת רשתות לעבור אל הים הבלטי, לאחר שפינלנד קיבלה הוראה לעצור את הכוחות הגרמניים. למחרת הופיעה מול האי השייטת הגרמנית ובה הסיירת "פרינץ אויגן" וחמש משחתות. הסיירת נשארה מחוץ לטווח תותחי ה-152 מילימטרים של המבצר ואיימה לפתוח באש. הפינים, שלא רצו להפוך את העימות לטבח ימי, אפשרו לספינות לעבור.

לאחר הפעולה הגרמנית הפסיקה פינלנד מיד להשתתף באמצעות ספנותה במבצע הפינוי המשותף. למרות זאת נמשכה יציאת הכוחות מלפלנד לעבר נורווגיה. השיירה הגרמנית האחרונה יצאה מקמי ב-21 בספטמבר, בליווי צוללות ובהמשך גם סיירות גרמניות מדרום לאיי אולנד.

המערכת הפוליטית של "אנחנו נפרדים, אבל משתדלים לא לירות זה בזה" עמדה כעת על קרקע דקה למדי.

ועדת הפיקוח של בעלות הברית, שפיקחה על יישום תנאי שביתת הנשק, הבחינה היטב בכך שהצבא הפיני אינו מפגין התלהבות מיוחדת לתקוף את הגרמנים. ברית המועצות איימה לכבוש את פינלנד אם לא תמלא את חובתה לגרש את הכוחות הגרמניים או לפרקם מנשקם. סילסוואו הורה לקורפוס השלישי לפעול.

בסביבות השעה 08:00 בבוקר, ב-28 בספטמבר 1944, כ-20 קילומטרים מדרום-מערב לפודסיירווי, דרשו יחידות חלוץ פיניות מכוח מאסף גרמני קטן להיכנע. לאחר מכן פתחו באש. הגרמנים הופתעו, בין השאר משום שהבנה קודמת קבעה כי הפינים יתריעו אם ייאלצו לנקוט פעולה עוינת. לאחר התקרית חודש קשר מסוים בין הצדדים. הגרמנים הבהירו שאין להם עניין להילחם בפינים, אך גם שאין בכוונתם להיכנע.

למחרת הגיע עימות נוסף. ב-29 בספטמבר ניסו חיילים פינים להשתלט בשלמות על גשר מעל נהר אולבה, בין קמי לאואולו, ולנטרל את חומרי הנפץ שהציבו בו הגרמנים. הגשר פוצץ. בין ההרוגים היה מפקד פלוגה פיני.

ב-30 בספטמבר ניסו הפינים לכתר את הגרמנים בפודסיירווי באמצעות תנועות איגוף דרך היערות וליצור "מוטי", הכינוי הפיני לכיס כיתור, שמקורו במידה של מטר מעוקב אחד של עצי הסקה. הדרך צפונה נותקה, אבל מרבית הכוח הגרמני כבר הספיק לעזוב. היחידה הקטנה שנשארה מאחור הזהירה את הפינים ופוצצה מחסן תחמושת.

הפרידה המנומסת הסתיימה.

טורניו: הימור מהים

ב-30 בספטמבר יצאו מאואולו שלוש אוניות תובלה פיניות, "נורמה", "פריץ אס" ו"הספרוס", לעבר טורניו, סמוך לגבול השוודי ולמפרץ הבוטני. לא היה להן ליווי מן האוויר או מן הים. ב-1 באוקטובר הגיעו האוניות אל היעד והנחיתו את החיילים ללא הפרעה.

מלכתחילה נועדה הנחיתה בטורניו להיות פעולת הסחה, בעוד ההתקפה העיקרית תוכננה לקמי. שם כבר החזיקה יחידת פנאנן, כוח פיני בגודל גדוד, מתקנים תעשייתיים חשובים באי איוס. אבל חיל המצב הגרמני בקמי התגלה כחזק מן הצפוי והיה כבר דרוך בשל התקפות מקומיות. הפינים שינו את התוכנית והפכו את רויטה, הנמל החיצוני של טורניו, ליעד העיקרי.

רגימנט הרגלים ה-11 של הדיוויזיה השלישית ירד ראשון לחוף. יחד עם התקוממות מקומית בטורניו בהובלת המשמר האזרחי, הצליחו החיילים הפינים להשתלט על הנמל, על רוב העיירה ועל הגשרים החוצים את נהר טורניו.

ואז הופיעה בעיה שהיסטוריונים צבאיים אינם מרבים לכלול בתרשימי חצים. חיילים פינים מצאו אלכוהול במחסני האספקה הגרמניים, וחלק מן הכוח שקע באי-סדר שנבע גם מביזה ושתייה. במקביל הלכה ההתנגדות הגרמנית והתחזקה.

קבוצת הדיוויזיה קרויטלר, למעשה רגימנט גרמני מתוגבר, פתחה בשורת התקפות נגד בניסיון להשיב לידיה את טורניו. המקום היה צומת תחבורה חשוב בין שתי הדרכים שעברו במקביל לנהרות קמי וטורניו. בהוראת רנדוליק תפסו הגרמנים 262 אזרחים פינים כבני ערובה וניסו להחליפם בחיילים גרמנים שנפלו בשבי. הפינים סירבו. בני הערובה שוחררו ב-12 באוקטובר.

ב-2 באוקטובר הגיעה לטורניו קבוצה נוספת של ארבע אוניות פיניות. בגל השלישי הגיעו שלוש אוניות בליווי מטוסי קרב מסוג ברוסטר F2A, ורק אחת מהן נפגעה קלות ממפציצי צלילה גרמניים מסוג שטוקה. ב-4 באוקטובר מנע מזג האוויר מן החיפוי האווירי הפיני להגיע לאזור. המפציצים הגרמניים ניצלו את ההזדמנות ופגעו בכמה ספינות. "בורה 9" ו"מיינינקי" טבעו סמוך לרציף.

גל חמישי הגיע ב-5 באוקטובר וספג נזק קל מרסיסים, למרות הפגזה מן החוף והפצצה מן האוויר. עם הגל השישי הגיעו ספינות התותחים של הצי הפיני "המנמאא" ו"אוסימאא", לצד ספינות הסיור 15 ו-16. הן הספיקו לראות מפציצי פוקה-וולף 200 קונדור גרמניים תוקפים את כלי השיט באמצעות פצצות גלישה הנשל 293, ללא הצלחה.

הגעת הכוח הימי אפשרה לפינים לפרוק ציוד כבד בבטחה. בסך הכול נחתו באזור כ-12,500 חיילים. בצד הגרמני תוגברו הכוחות בפלוגה השנייה של גדוד הפאנצר 211, בשני גדודי חי"ר ובחטיבת הסקי המקלעית פינלנד. רגימנט הרגלים הפיני ה-11 תוגבר ברגימנטים 50 ו-53.

במשך שבוע הדפו הפינים את התקפות הנגד. ב-8 באוקטובר נסוגו הגרמנים מטורניו.

קמי והמעבר למדיניות האדמה החרוכה

באותו זמן התקדמו כוחות פיניים מאואולו אל קמי. החטיבה ה-15 התקדמה באיטיות, אף שההתנגדות הגרמנית לא הייתה כבדה במיוחד. הרס הדרכים והגשרים הקשה על התנועה, וגם המורל בקרב החיילים והמפקדים הפינים לא היה גבוה.

ב-7 באוקטובר הותקפה קמי. התוכנית הייתה ליצור כיס כיתור באמצעות התקפה חזיתית של החטיבה ה-15 והתקפה מאחור של יחידת פנאנן. ההתנגדות הגרמנית, נוכחות אזרחים באזור ושוב גם האלכוהול שנבזז מנעו מן הפינים להשלים את הכיתור. כמה מאות גרמנים נפלו בשבי, אבל ב-8 באוקטובר, עם תחילת נסיגתם, הצליחו הגרמנים לפוצץ את הגשרים מעל נהר קמי.

ההרס כבר לא היה תוצר לוואי של התנועה צפונה. הוא הפך למדיניות.

אולי יעניין אותך

המשחתת ששינתה את פני הים: סיפורה של ה"נוביק"

מבצע ברברוסה: הקונספציה שעלתה בחיי מיליונים

מלחמה עקובה מדם. על מלחמת העולם השנייה.

כניעת יפן במלחמת העולם השנייה

מאז תחילת המערכה הרסו ומיקשו הגרמנים באופן שיטתי כבישים וגשרים כדי לעכב את הרודפים. לאחר פרוץ הקרבות הוציא רנדוליק שורת פקודות בנוגע להשמדת רכוש בלפלנד. ב-6 באוקטובר קבעה הוראה מחמירה שרק מטרות צבאיות או מתקנים בעלי צורך צבאי ייהרסו. ב-8 באוקטובר הפציצו הגרמנים את אזורי המפעלים בקמי וגרמו להם נזק כבד. ב-9 באוקטובר הורחבה פקודת ההריסה לכל מבני הממשל, למעט בתי חולים.

ב-13 באוקטובר ניתנה הוראה להשמיד בצפון פינלנד כל מחסה, מתקן או עצם שהאויב יוכל להשתמש בו. ההיגיון הצבאי היה ברור: הצבא הפיני המתקדם לא אמור היה למצוא מקומות לינה ותשתית מוכנה. בפועל הייתה לכך השפעה מוגבלת על יכולת הלחימה הפינית, משום שהחיילים נשאו עמם אוהלים. על האוכלוסייה האזרחית והתשתיות של לפלנד, לעומת זאת, המחיר עתיד להיות כבד בהרבה.

מבצע נורדליכט: יוצאים מלפלנד

התקדמות בעלות הברית בזירות אחרות שינתה שוב את התכנון הגרמני. הפיקוד העליון והנהגת הארמייה ההררית ה-20 הגיעו למסקנה שהמשך החזקת עמדות בלפלנד וממזרח ללינגן שבצפון נורווגיה מסוכן מדי. שר החימוש והייצור המלחמתי הגרמני אַלְבֶּרְט שְׁפֵּר קבע שמלאי הניקל של גרמניה כבר מספיק ואין עוד צורך להחזיק בפטסאמו.

היטלר אישר את הנסיגה החדשה ב-4 באוקטובר. יומיים לאחר מכן קיבלה התוכנית את שם הקוד "מבצע נורדליכט".

בניגוד למבצע בירקה, שתכנן נסיגה הדרגתית מדרום לפלנד אל מערכי הגנה צפוניים תוך פינוי ציוד, נורדליכט היה מהלך מהיר ומאורגן שנועד להעביר את הכוחות הישר אל מעבר לפיורד לינגן בנורווגיה. הפעם אמורה הייתה הנסיגה להתבצע תחת לחץ ממשי של יחידות אויב.

הגאוגרפיה הכתיבה את אופי המרדף. התנועה לעבר רובניימי ומשם לנורווגיה הייתה תלויה בעיקר בשלושת הכבישים המרכזיים של לפלנד. יחידות חלוץ פיניות נתקלו במאספים גרמניים, ניסו לעקוף אותם ברגל דרך יערות וביצות, ואז גילו שהדרכים ההרוסות אינן מאפשרות להעביר במהירות ארטילריה וציוד כבד. הכוחות הגרמניים הממונעים יכלו לעכב, להתנתק, לנסוע הלאה ולתפוס עמדה נוספת בהמשך הדרך.

זו הייתה מלחמה שבה לעיתים קרובות לא היה צורך לנצח בקרב. היה מספיק להגיע לכביש הבא לפני הרודף.

ילימא וקיוויטאיפאלה

ב-7 באוקטובר אילצה חטיבת היגרים הפינית את רגימנט ההרים הגרמני 218 להילחם בילימא, כ-65 קילומטרים מדרום לרובניימי, עוד לפני המועד שתוכנן למאסף הגרמני. הכוחות היו דומים בגודלם, אך לפינים חסרו נשק כבד וכוחם נשחק בצעדות ממושכות. הם לא הצליחו לסגור את המלכודת לפני שהגרמנים קיבלו אישור לסגת ב-9 באוקטובר, לאחר שהסבו לפינים אבדות ניכרות.

ב-13 באוקטובר, בקיוויטאיפאלה, כ-20 קילומטרים מדרום לרובניימי, התהפך המצב. רק נסיגה מוצלחת של רגימנט 218 מנעה פגיעה קשה ברגימנט הרגלים הפיני ה-33. הפינים הצליחו לכתר אחד מגדודי המאסף, אך רגימנט ההרים חזר אל השטח וחילץ אותו.

בינתיים המתינה רובניימי.

רובניימי עולה באש

תחילה התרכזו הגרמנים בהריסת מבני הממשל ברובניימי. אלא שהאש לא הכירה את גבולות הפקודה. היא התפשטה לבתי מגורים, והניסיון הגרמני להשתלט עליה נכשל.

ב-14 באוקטובר עלתה באש בתחנת הרכבת רכבת עמוסת תחמושת. הפיצוץ שנגרם בעקבות השריפה הפיץ אותה במהירות בין מבניה של העיר, שרבים מהם היו עשויים עץ. באותו יום הגיעו היחידות הפיניות הראשונות לאזור. הן השתייכו לחטיבת היגרים והתקדמו מכיוון רנואה.

הגרמנים הצליחו למנוע ניסיון פיני להשתלט על הגשר השלם האחרון מעל נהר קמי. ב-16 באוקטובר עזבו את רובניימי והותירו אותה חרוכה ברובה. מראות העץ השרוף, הקירות שנותרו ללא בתים ורשת התחבורה שהתפוררה מאחורי הנסיגה הפכו לחלק מן המציאות החדשה של לפלנד.

גם סודנקילה נפגעה קשות. תיעוד מן 10 באוקטובר 1944 מציג את היישוב ההרוס, ואילו תצלומים מרובניימי מ-16 באוקטובר מתעדים עץ שרוף וחורבות לאחר יציאת הכוחות הגרמניים.

הצבא הפיני הולך ומצטמצם

הפירוז, המרחקים ובעיות האספקה החלו לתת את אותותיהם. בטנקווארה, כ-60 קילומטרים מדרום לאיבאלו, ניסו ב-26 באוקטובר ארבעה גדודים בלבד של חטיבת היגרים הפינית לעקור מעמדותיה את הדיוויזיה הגרמנית ה-169, שהחזיקה מערך מבוצר ובו 12 גדודים. הניסיון נכשל. הפינים התקדמו רק ב-1 בנובמבר, לאחר שהגרמנים נסוגו מרצונם צפונה.

באותו 26 באוקטובר התנהל מאבק נוסף באזור מואוניו, כ-200 קילומטרים מדרום-מזרח לעמדות ההגנה בנורווגיה. דיוויזיית ההרים השישית של האס-אס "נורד", בסיוע קבוצת הקרב אש, נהנתה מיתרון בכוח אדם ובציוד, כולל ארטילריה וסיוע משוריין. הדיוויזיה הפינית ה-11 לא הצליחה להשיג הכרעה אף על פי שרגימנטים 8 ו-50 ביצעו בתחילה תנועות איגוף מוצלחות.

התוכנית הפינית הייתה לנתק את דיוויזיית האס-אס מכיוון קיטילה, מדרום-מזרח למואוניו, ולסגור אותה בתוך מוטי. פעולות ההשהיה של קבוצת אש ורשת הכבישים ההרוסה סיכלו את המהלך.

גם הצבא האדום נכנס לצפון

המלחמה בלפלנד לא התנהלה בחלל פינִי-גרמני סגור. החזית הקָרֵלִית הסובייטית בפיקוד הגנרל קִירִיל מֶרֶצְקוֹב פתחה ב-7 באוקטובר במתקפת פטסאמו-קירקנס. הכוחות הסובייטיים החלו לדחוף את הקורפוס ההררי הגרמני ה-19 מערבה וצפונה לעבר נורווגיה לאורך חוף האוקיינוס הארקטי.

ב-25 באוקטובר כבשו הסובייטים את נמל קירקנס הנורווגי. הארמייה ה-14 המשיכה לרדוף אחר הכוחות הגרמניים שנסוגו מדרום-מערב מפטסאמו ומקירקנס וחדרה כ-50 קילומטרים לתוך שטח פינלנד באזור אגם אינארי. ב-5 בנובמבר פגשו יחידות סיור סובייטיות את הצבא הפיני באיבאלו.

גם הארמייה הסובייטית ה-26 עקבה אחר הקורפוס ההררי ה-18 הנסוג וחדרה כ-50 קילומטרים מעבר לגבול אל דרום לפלנד, עד קואוסאמו וסואומוסאלמי. הכוחות הסובייטיים עזבו את האזור בנובמבר, למעט הכוחות באיבאלו, שנותרו שם עד ספטמבר 1945.

מידת השתתפותה של ברית המועצות במלחמת לפלנד זכתה למסגור שונה במחקר. יש הרואים במתקפת פטסאמו-קירקנס ובנסיגה הגרמנית רצף מבצעי אסטרטגי חופף; אחרים כוללים את המתקפה הסובייטית ישירות בציר הזמן של המלחמה, או מציגים אותה כחלק מן המערכה הרחבה שהשתלבה בעימות הפיני-גרמני. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהלחץ הסובייטי מילא תפקיד ישיר בהכרחת פינלנד לפעול נגד הגרמנים, ושכוחות סובייטיים נכנסו בפועל לשטח לפלנד במהלך רדיפתם.

המלחמה דועכת, אך הגרמנים עדיין שם

לרוב המטרות המעשיות הסתיימה הלחימה בלפלנד בראשית נובמבר 1944. לאחר שהחזיקו בטנקווארה נסוגו הגרמנים במהירות מצפון-מזרח לפלנד ועזבו את קריגסניימי ב-25 בנובמבר. חטיבת היגרים הפינית שרדפה אחריהם כבר פורקה ברובה.

בצפון-מערב המצב היה דל עוד יותר. ב-4 בנובמבר נותרו באזור רק ארבעה גדודים פיניים. עד פברואר 1945 הצטמצם הכוח לכ-600 איש.

הגרמנים המשיכו צפונה בשלבים. בראשית נובמבר החזיקו בפלויונסו, כ-150 קילומטרים מנורווגיה. ב-26 בנובמבר עברו אל מערך סטורמבוק המבוצר לאורך נהר לטסנו, כ-100 קילומטרים מן הגבול. הדיוויזיה ההררית הגרמנית השביעית החזיקה בעמדות הללו עד 10 בינואר 1945, כאשר צפון נורווגיה כבר פונה והמערכים מאחורי פיורד לינגן אוישו.

המלחמה עדיין גבתה קורבנות. ב-12 בינואר הוטבעה מניחת המוקשים הפינית "לוהי" במפרץ הבוטני בידי הצוללת הגרמנית U-370, באמצעות טורפדו אקוסטי מדגם G7es. עשרה מלחים פינים נהרגו.

כמה מעמדות ההגנה באזור לינגן גלשו אל קילפיסיירווי, בצד הפיני של הגבול, אף שלא התנהלה שם פעילות משמעותית. רק ב-27 באפריל 1945 עזבו אחרוני חיילי הוורמאכט את פינלנד. סיור קרבי פיני הגיע אל גל האבנים המסמן את מפגש הגבולות של פינלנד, שוודיה ונורווגיה והניף שם את דגל פינלנד. מבחינת פינלנד, זה היה גם סופה של מלחמת העולם השנייה.

אפילו אז לא נחתם הסכם שלום רשמי בין פינלנד לגרמניה. רק ב-1954 ציינה ממשלת פינלנד רשמית כי מעשי האיבה הסתיימו וכי מאז התפתחו היחסים בין המדינות בדרכי שלום, ולכן המלחמה הסתיימה.

מחיר צבאי קטן יחסית, חורבן אזרחי עצום

הארמייה ההררית ה-20 השיגה את מטרתה המרכזית. היא הצליחה לפנות את רובם של יותר מ-200 אלף אנשיה, יחד עם אספקה וציוד, ולהעבירם מלפלנד כדי להמשיך בהגנת פינמרק הכבושה מפני ברית המועצות. ההיסטוריון האמריקאי אֶרְל פ' צִימְקֶה תיאר את הפינוי הארקטי בחורף כמהלך שלא היה לו מקביל.

במונחי אבדות ישירות, מלחמת לפלנד הייתה מצומצמת יחסית למערכות הגדולות של מלחמת העולם השנייה. בצד הפיני נהרגו 774 חיילים, 262 הוגדרו נעדרים וכ-2,904 נפצעו. בצד הגרמני נהרגו כ-1,000 חיילים וכ-2,000 נפצעו. עוד 1,300 חיילים גרמנים נפלו בשבי והועברו לברית המועצות בהתאם לתנאי שביתת הנשק.

המספרים הצבאיים אינם מסבירים את מה שקרה ללפלנד עצמה. מחוץ לחבל נהרסו עוד כ-3,100 מבנים, אבל בצפון התמונה הייתה חריפה בהרבה. כ-14,900 מבנים בלפלנד נהרסו, שיעור שהוערך בכ-40 עד 46 אחוזים מכלל הרכוש באזור. כ-470 קילומטרים של מסילות ברזל הושמדו, לצד כ-9,500 קילומטרים של כבישים, 675 גשרים, 2,800 תעלות ניקוז לאורך הדרכים וכ-3,700 קילומטרים של קווי טלפון וטלגרף.

שיקום לפלנד נמשך עד ראשית שנות ה-50. רשת הרכבות לא שבה לפעילות מלאה עד 1957. ולאחר הבתים, הגשרים והמסילות נותרה בעיה שאי אפשר היה לבנות מחדש סביבה: חומרי הנפץ.

מלחמה של ידידים לשעבר

יש משהו חריג במיוחד במלחמת לפלנד. היא לא החלה מפלישה פתאומית של אויב זר וגם לא משנאה שנבנתה במשך שנים בין שני הצבאות. המפקדים משני הצדדים ידעו היטב שהם נלחמים באנשים שעד שבועות קודם לכן פעלו לצדם. בתחילת המשבר הם אפילו ניסו לתאם את הנסיגה כך שאיש לא ייאלץ להפוך את התוכנית המדינית לקרב.

הלחץ הבינלאומי, תנאי שביתת הנשק, האינטרסים הגרמניים והצורך הפיני להוכיח למוסקבה שהיא ממלאת את התחייבויותיה הפכו את הסידור הזה לבלתי אפשרי. הקשרים הישנים לא מנעו ירי, לקיחת בני ערובה, הפצצות, מארבים או הרס ערים, אבל הם מסבירים מדוע השבועות הראשונים נראו לעיתים כמו ניסיון מוזר לנהל מלחמה ולמנוע אותה בעת ובעונה אחת.

לאחר שהגרמנים נסוגו, לפלנד נותרה עם מחיר שאינו משתלב היטב בהגדרה "מערכה מוגבלת". עשרות אלפי חיילים הצליחו לצאת מן האזור, אבל עבור התושבים נשארו יישובים חרוכים, מאות גשרים חסרים, אלפי קילומטרים של דרכים פגועות ושדות זרועים מוקשים.

ב-27 באפריל 1945, כאשר החיילים הפינים הניפו את הדגל בנקודת המפגש של שלוש המדינות, המרדף הארוך הגיע לסופו. הצבא הגרמני כבר לא היה בפינלנד. הנוף, לעומת זאת, שמר היטב את זיכרון הדרך שבה יצא.

חומר מעשיר לצפייה

העימות הקצר יחסית המשיך להופיע בספרות ובקולנוע כל אחת מן היצירות ניגשת לצפון הפיני ולשנות המלחמה מזווית אחרת וכך מרחיבה את המבט מעבר לתנועות היחידות הצבאיות על המפה.

הרומן "המיילדת" מאת קַטְיָה קֶטוּ, שראה אור ב-2011, מתרחש על רקע המלחמה. הבמאי אַנְטִי יוֹקִינֶן עיבד אותו לסרט "ויילדאיי" בשנת 2015.

הסרט הרוסי "הקוקייה" משנת 2002, בבימויו של אָלֶכְּסַנְדְר רוֹגוֹזְ'קִין, מתרחש בלפלנד בשלביה האחרונים של מלחמת ההמשך, מיד לפני המעבר למלחמת לפלנד. העלילה עוקבת אחר חיילים סובייטים ופינים יריבים המוצאים את עצמם בחווה של אישה סאמית, בלפלנד בשלב המעבר שבין מלחמת ההמשך למלחמת לפלנד. השם קשור לכינוי שהעניקו חיילים סובייטים לצלפים פינים שפעלו ממארבים שהוקמו בין ענפי עצים.

גם הסרט הפיני "סיסו" משנת 2022, בבימויו של יַלְמַרִי הֶלַנְדֶר, ממוקם בתקופת מלחמת לפלנד.

הסרט "מלחמת לפלנד" מעניק זווית דרמטית על אותו רגע שבו שביתת הנשק הפינית הפכה את היחסים עם גרמניה מן הקצה אל הקצה. הסרט יופץ בבתי הקולנוע בפינלנד ב-23 באוקטובר 2026.

העיבוד הקולנועי בויים על ידי אָקוּ לוֹהִימִיאַס, שביים ב-2017 את סרט המלחמה "החייל האלמוני", החל לעבוד על הפרויקט על בסיס הרומן "מגף הברזל" משנת 2012 מאת אַנְטִי טוּאוּרִי. מועד הבכורה, שתוכנן בתחילה לספטמבר 2026, נקבע לבסוף ל-23 באוקטובר 2026 בבתי הקולנוע.

הסרט ממקם את סיפורו בסתיו 1944. החייל הצעיר הייקי נלחם במצר קרליה לצד חברו פאולי. אל הפלוגה מצטרף ארבו, ששוחרר מן הכלא ותפיסת עולמו מערערת על האופן שבו האחרים מבינים מלחמה, נאמנות וחובה. כאשר מוכרזת שביתת הנשק נדמה לרגע שהדרך הביתה נפתחה, אבל במהרה מתברר שהחיילים הפינים נדרשים להפנות את נשקם אל בעלי בריתם הגרמנים לשעבר ולהילחם בהם בלפלנד. במקביל מתרחשת ברובניימי עלילה אישית אחרת. סאארה, העובדת כמתורגמנית עבור הגרמנים, נאלצת להכריע בין שני עתידים: להישאר בפינלנד או לברוח לגרמניה עם אהובה, מייג'ור דויסברג. דרך הדמויות מבקש הסרט לעסוק באנשים שנקלעו לתוך טלטלה היסטורית ולא רק במהלך הצבאי עצמו. בתוך האלימות והחורבן הם מחפשים משמעות, אנושיות, סליחה ואפשרות לחמלה בסביבה שהפכה חסרת רחמים.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

ספרו של סַמְפּוֹ אַהְטוֹ משנת 1980, "אחים לנשק זה מול זה: מלחמת לפלנד 1944-1945", עוסק ישירות במלחמה ומלווה חלק ניכר מן הפרטים על הנסיגה, הקרבות והשלבים המבצעיים. ספרו של וֶלִי אַרֶלָה משנת 1983, "לפלנד קמה מן האפר", עוסק בשיקום החבל לאחר ההרס ומתאים במיוחד להבנת המחיר שנותר לאחר הפסקת הקרבות.

אֶרוֹ אֶלְפְוֶנְגְרֶן כתב את המחקר "מלחמת לפלנד וההרס שלה", שנכלל ב-2005 בקובץ שערכו יארי לסקינן ואנטי יואוטילאינן על מלחמת ההמשך. יוֹאוּנִי קַלְיוֹנִיאֶמִי פרסם ב-1989 את "מלחמת לפלנד 1944-1945: המערכה האחרונה של המלחמה הגדולה בצפון", ספר המתמקד במערכה עצמה ובמקומה בתוך סיום המלחמה בצפון.

ווֹלְף ה' הַלְסְטִי פרסם ב-1972 ספר המתאר את מלחמת לפלנד לצד רגימנט הרגלים ה-11 בדרך מאואולו לקארסובנטו. קַלֶרְבוֹ קִיאַנֶן עסק בתולדות הצי הפיני בשנים 1918-1968, והוא רלוונטי במיוחד לפעולות הימיות של ספטמבר 1944, לניסיון ההשתלטות הגרמני ולתנועת כלי השיט.

מִיקָה קוּלְיוּ פרסם ב-2014 ספר מקיף על מלחמת לפלנד בשנים 1944-1945, וב-2009 הקדיש מחקר נפרד לנחיתה בטורניו והציג אותה כמבצע מפתח במלחמה. פֶּקָה קוּרֶנְמָאָה ורִיטָה לֶנְטִילָה כתבו על אבדות המלחמה במסגרת הקובץ העוסק במלחמת ההמשך, ומחקרם מסייע להבנת המחיר האנושי של המערכה.

יוּקָה נֶבָקִיבִי פרסם ב-1994 מחקר העוסק בפעילותו של ז'דאנוב בפינלנד ובשאלה מדוע המדינה לא הפכה לסובייטית, והוא קשור להיבט הסובייטי של התקופה ולנוכחות ברית המועצות בפינלנד. מַרְטִי אוּרְסִין עסק בהרס ובשיקום צפון פינלנד לאחר המלחמה הגרמנית של 1944-1945, ולכן הוא רלוונטי במיוחד לנתוני החורבן ולתקופת הבנייה מחדש.

פיליפ ג'ואט וברנט סנודגראס פרסמו ב-2012 את "פינלנד במלחמה 1939-1945", מסגרת רחבה הממקמת את מלחמת לפלנד בתוך שנות המלחמה של פינלנד. ג'יימס פ' גבהרדט פרסם ב-1989 את המחקר "מבצע פטסאמו-קירקנס: הפריצה והמרדף הסובייטיים באזור הארקטי, אוקטובר 1944", מטעם מכון מחקרי הלחימה של מכללת הפיקוד והמטה של צבא ארצות הברית, והוא עוסק ישירות במתקפה הסובייטית שהצטלבה עם הנסיגה הגרמנית.

פול גרוס פרסם ב-2017 מחקר על המלחמה הימית בים הבלטי בשנים 1939-1945, המספק את המסגרת לפעולות הצי שנקשרו למלחמת לפלנד. טוני ז'אק כלל את המערכה במילון הקרבות והמצורים שלו, הסוקר אלפי קרבות מן העת העתיקה ועד המאה ה-21.

הנריק או' לונדה פרסם ב-2011 את "מלחמת הבחירה של פינלנד: הקואליציה הגרמנית-פינית הבעייתית במלחמת העולם השנייה", העוסק במערכת היחסים הצבאית שהפכה לבסוף לעימות. וסה ננייה, פטר מונטר, טוני וירטנן וכריס בירקס פרסמו ב-2016 את "פינלנד במלחמה: מלחמות ההמשך ולפלנד 1941-1945", המחבר בין שני השלבים באופן ישיר.

דייוויד ט' זאבקי כלל את מלחמת לפלנד באנציקלופדיה שלו על מלחמת העולם השנייה באירופה. ארל פרדריק צימקה עסק בנסיגה הגרמנית במסגרת ספרו "מסטלינגרד לברלין: התבוסה הגרמנית במזרח", ואילו דן רייטר, בספרו "כיצד מלחמות מסתיימות" משנת 2009, מספק את אחד המחקרים ששימשו לתיאור התהליך המדיני שהוביל לסיום שיתוף הפעולה הפיני-גרמני.

לקריאה נוספת מופיעים גם ספרו של מיקה קוליו מ-2017, "מלחמת הזרוע: מסע הצלב של הילדים 1944-1945", המתמקד בחיילים הצעירים של השלבים האחרונים; רשימת הספרות של הספרייה העירונית של רובניימי משנת 2014 העוסקת בייצוג מלחמת לפלנד בספרות יפה; מחקרו של אוּלָה סֵייטְסוֹנֶן משנת 2018 על הארכאולוגיה והמורשת של הנוכחות הצבאית הגרמנית בלפלנד הפינית; עבודתו של יוּהַנִי וִירְקוּנֶן משנת 2011 על הקורבנות האזרחיים של מוקשים וחומרי נפץ בצפון פינלנד בשנים 1944-1949; וספרה של אִירְיָה וֶנְדִיש משנת 2006 על ילדי החיילים הגרמנים בפינלנד.

סופה של מלחמה אינו תמיד הרגע שבו כולם מניחים את הנשק. לפעמים צד אחד יוצא מן המערכה נגד אויבו הישן ומגלה שעליו להתחיל מיד להילחם בבעל הברית של אתמול. המשיכו לקרוא באתר ולגלות עוד מן הפינות שבהן ההיסטוריה סירבה להסתדר לפי חלוקה נוחה לפרקים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.