קללה שהוטלה על מוקד, שערוריית ניאוף שטלטלה את משפחת המלוכה ומאבק ירושה שהוביל למלחמת מאה השנים. ■ סדרת הרומנים ההיסטוריים "המלכים המקוללים" של מוריס דרואון חושפת את אחת התקופות הסוערות בתולדות צרפת, שבה שושלת שנראתה בלתי מנוצחת התקרבה לקצה דרכה.
ב-18 במרץ 1314 הועלה על המוקד בפריז זַ'אק דֶה מוֹלֶה, המפקד הגדול האחרון של מסדר אבירי היכל שלמה, המוכר בשם מסדר הטמפלרים. לפי אגדה שהתפרסמה מאות שנים לאחר מכן, ברגעיו האחרונים קילל את האחראים למותו: מלך צרפת פיליפ הרביעי, האפיפיור קלמנס החמישי וגיום דה נוגארה, אחד מאנשי אמונו של המלך. הקללה, כך סופר, נועדה לרדוף אותם ואת צאצאיהם עד הדור השלושה עשר.
בתוך חודשים אחדים מתו האפיפיור והמלך. במשך ארבע עשרה השנים הבאות עבר כתר צרפת בין בני משפחה שמתו בזה אחר זה ללא יורש זכר שיוכל להבטיח את המשכיות השושלת הישירה. בסופו של דבר, בשנת 1328, עברה המלוכה לענף אחר של המשפחה, והמאבק על הזכות לשלוט בצרפת היה לאחד הגורמים לפרוץ מלחמת מאה השנים.
את ההתרחשויות הללו, המשלבות עובדות היסטוריות, מסורות מאוחרות ויצירה ספרותית, הפך הסופר הצרפתי מוֹרִיס דְרוּאוֹן לסדרת שבעת הרומנים "המלכים הארורים", המוכרת גם בשם "המלכים המקוללים" (Les Rois maudits), שפורסמו בשנים 1955 עד 1977. הסדרה מתארת את שקיעתם של המלכים האחרונים מן הענף הישיר של השושלת הקאפטינגית ואת עליית בית ולואה, דרך חייהם של מלכים, מלכות, אצילים, אנשי כמורה ובנקאים שהיו מעורבים במאבקים על שלטון, אדמות וירושה.
הספרים זכו להצלחה רחבה, עובדו פעמיים לטלוויזיה הצרפתית ואף היו ממקורות ההשראה של ג'ורג' ר. ר. מרטין, מחבר סדרת שיר של אש ושל קרח, שכינה אותם "משחקי הכס המקוריים". אולם ההיסטוריה שבבסיס הרומנים מרתקת גם ללא התוספות הספרותיות. היא מתארת את התמוטטותו של סדר ירושה שהעניק לצרפת יציבות במשך למעלה משלוש מאות שנה.
שושלת שנדמה היה כי תשלוט לנצח: עליית בית קאפה
כדי להבין את המשבר שטלטל את צרפת במאה ה-14, יש לחזור לשנת 987, שבה נבחר הוּג אִיג קָאפֶה למלך הפרנקים, לאחר מותו של לואי החמישי, המלך האחרון מן השושלת הקרולינגית. בחירתו פתחה תקופה חדשה בהיסטוריה הצרפתית, והעניקה את שמה לאחת ממשפחות המלוכה העתיקות והנרחבות באירופה: השושלת הקאפטינגית.
מוצאו של בית קאפה היה פרנקי. מבחינה משפחתית השתייכו בניו לענף של בית רובר, ולצד זאת היו קשורים באמצעות נישואים גם לשושלת הקרולינגית. השם קאפה נגזר מכינויו של מייסד השושלת, אולם משמעות הכינוי נותרה בלתי ברורה. מסורת עממית קושרת אותו לגלימה, ואילו הסבר אחר מצביע על המילה הלטינית caput, שמשמעותה ראש, ומציע כי הכינוי ביטא מעמד של מנהיג.
המונח "קאפטינגים", המשמש כיום לציון בני השושלת וצאצאיה, התקבל בכתיבה ההיסטורית בעיקר במאה ה-19. בני המשפחה עצמם לא השתמשו בו מלכתחילה כשם שושלתי במובנו המודרני. לעיתים נקראה המשפחה גם "בית צרפת", ביטוי המדגיש את הזיהוי שנוצר במשך הדורות בין המשפחה לבין מוסד המלוכה הצרפתי.
עם עלייתו של איג קאפה לשלטון, כוחו הישיר היה מוגבל בעיקר לאזור איל-דה-פראנס, סביב פריז. מבחינה רשמית היה מלך צרפת, אך חלקים נרחבים מממלכתו נשלטו בידי דוכסים, רוזנים ואדונים פיאודליים שהחזיקו במשאבים, בטירות ובצבאות משלהם. לעיתים היו אותם אצילים חזקים מן המלך עצמו.
ההישג הגדול של המלכים הקאפטינגים הראשונים היה יכולתם לשמר את הכתר בתוך משפחתם. המלכים המוקדמים נהגו להמליך את בניהם הבכורים עוד בחייהם, כדי להבטיח שהעברת השלטון לא תישען על בחירה מחודשת של האצולה. כך השתנתה בהדרגה מלוכה שהייתה עקרונית בחירית למלוכה תורשתית, שסמכותה נשענה גם על קדושה דתית.
תופעה זו זכתה לכינוי "הנס הקאפטינגי". במשך מאות שנים הצליחו בני השושלת להעביר את הכתר מאב לבן, ללא משברי ירושה ממושכים מן הסוג שפקדו בתי מלוכה אחרים. היציבות אפשרה להם לחזק את מוסדות השלטון, להרחיב את אדמות הכתר ולצמצם בהדרגה את עצמאותם של האצילים הגדולים.
בתקופת פִילִיפּ השני אוגוסט, שעלה לשלטון בשנת 1180, כבר הייתה אחיזת המשפחה בכתר מבוססת דיה כדי לזנוח את הצורך בהמלכת היורש עוד בחיי אביו. המלוכה הקאפטינגית, שהחלה כאחד ממוקדי הכוח החלשים באירופה, הפכה בהדרגה למוסד בעל משקל מדיני וצבאי ניכר.
הידעת?
בני השושלת הקאפטינגית שלטו בצרפת ברציפות בשנים 987 עד 1792, תחילה באמצעות הענף הישיר ובהמשך באמצעות בתי ולואה ובורבון. לאחר המהפכה הצרפתית שבה המלוכה הקאפטינגית לשלטון בשנים 1814 עד 1848, עם הפסקה נוספת בשנת 1815.
המלכים, הכנסייה ומסעות הצלב
המלכים הקאפטינגים היו קתולים, והקשר עם הכנסייה היה מרכיב מרכזי בלגיטימציה של שלטונם. במשך דורות התקיימה ברית בין המלוכה לבין מוסדות הדת, אף כי קשר זה ידע גם עימותים חריפים.
צרפת הקאפטינגית הייתה מן המשתתפות הפעילות ביותר במסעות הצלב. חמישה ממלכיה השתתפו במפעל הצלבני: לואי השביעי, פיליפ השני אוגוסט, לואי השמיני, לואי התשיעי ופיליפ השלישי. המעורבות הצלבנית העניקה למלוכה יוקרה דתית, אך גם חייבה אותה לשאת בהוצאות כלכליות וצבאיות כבדות.
יחסיה של המלוכה עם האפיפיורות נפגעו בעקבות כישלון מסע הצלב נגד אראגון. תחת פיליפ הרביעי החריף העימות, כאשר המלך ביקש למסות את הכנסייה ולכפוף את מוסדותיה לסמכותו. המאבק הגיע לשיאו בעימות עם האפיפיור בוניפקיוס השמיני, ובספטמבר 1303 הותקף מעונו באנאני בידי כוחות צרפתיים בסיוע בני משפחת קולונה.
האפיפיור הוחזק בשבי במשך ימים אחדים. המאבק בין הכתר הצרפתי לבין הכס הקדוש היה מן ההתפתחויות שהובילו להעתקת מרכז האפיפיורות לאביניון בשנת 1309, שם נמשך מושב האפיפיורים עד 1376.
בראשית המאה ה-14 לא הייתה הכנסייה רק מוסד דתי אלא גם בעלת קרקעות, הכנסות והשפעה מדינית. מבחינתו של פיליפ הרביעי, כל גוף המסוגל לפעול במידה משמעותית של עצמאות היה עלול להגביל את סמכותו. גישה זו עתידה הייתה להשפיע גם על גורלם של אבירי המסדר הטמפלרי.
משפחה מלכותית שהגיעה לכל רחבי אירופה
הקאפטינגים הרחיבו את השפעתם גם באמצעות נישואים, הענקת נחלאות לבנים צעירים והקמת ענפים משפחתיים חדשים. לפי המסורת, אחיו ובניו הצעירים של המלך קיבלו אדמות ותארים שיאפשרו להם לשמור על מעמדם, בלי לערער ישירות על זכותו של היורש הבכור למלוך.
ענפים שונים של השושלת שלטו לאורך הדורות בפורטוגל, בסיציליה ובנאפולי, בנווארה, בהונגריה ובקרואטיה, בפולין, בספרד ובסרדיניה, וכן בדוכסויות הגדולות של ליטא ולוקסמבורג ובמסגרות שלטוניות נוספות. בין הענפים הבולטים היו בית בורגונדי, בית דרה, בית קורטנה, בית ארטואה, בית אנז'ו, בית אברה, בית ולואה ובית בורבון.
התפשטותה של המשפחה ממחישה את אופייה של הפוליטיקה האירופית בימי הביניים. כתר לא היה בהכרח נכס לאומי במובן המודרני, אלא גם זכות משפחתית שעברה בירושה, באמצעות נישואים ולעיתים בעקבות מלחמות.
אותו יתרון שושלתי, שאפשר לבני קאפה לתפוס כסאות מלוכה ברחבי אירופה, עתיד היה להפוך למקור מחלוקת כשפסקה שרשרת הירושה הישירה בצרפת.
פיליפ הרביעי: מלך הברזל
פִילִיפּ הרביעי, שכונה "פיליפ היפה" וגם "מלך הברזל", נולד בשנת 1268 בטירת פונטנבלו. אביו היה פיליפ השלישי ואמו איזבלה מאראגון. סבו היה לואי התשיעי, המלך הצרפתי המזוהה עם מסעות הצלב ועם מעמדו הדתי של בית המלוכה.
ב-1270 מת סבו במהלך מסע צלב, ופיליפ השלישי ירש את הכתר. בשנת 1271 מתה אמו של פיליפ לאחר שנפלה מסוס בעת שהייתה בהיריון. לימים נשא אביו אישה שנייה, מארי מבראבנט.
כאשר מת אחיו הבכור לואי בשנת 1276, הפך פיליפ ליורש העצר בגיל שמונה. מותו של האח עורר חשדות להרעלה, ואף נפוצו שמועות שהאשימו את האם החורגת במעשה, אולם הדברים נותרו בגדר חשד.
את חינוכו של הנסיך הצעיר הפקידו בידי גיום ד'ארקווי, איש כמורה ששירת את אביו. בשנת 1284 נשא פיליפ את ז'אן הראשונה, מלכת נווארה, ובכך קיבל גם את תואר מלך נווארה ואת הזכויות שנלוו לנישואים.
לצד ממלכת נווארה, שאמנם הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית אך הייתה ענייה יחסית, הביאו הנישואים לבית המלוכה הצרפתי גם את אזורי שמפאן וברי. אדמות אלה שכנו בסמיכות לנחלות הכתר באיל-דה-פראנס, והרחיבו את בסיסו הטריטוריאלי והכלכלי.
פיליפ הרביעי ירש את כתר צרפת בשנת 1285, בגיל שבע עשרה, והוכתר בריימס ב-6 בינואר 1286. במהרה התברר כי המלך הצעיר מתכוון לשלוט ביד תקיפה.
מדוע כונה פיליפ הרביעי מלך הברזל?
כינויו "היפה" נבע מחזותו המרשימה, אך אישיותו תוארה כנוקשה, מרוחקת, סמכותית וחסרת פשרות. הוא התעקש לחזק את המלוכה, לצמצם את זכויות האצולה ולהעמיד את הממשל על בסיס של פקידים ומשפטנים מקצועיים. אחד מיריביו, הבישוף בֶּרְנַאר סֶסֶה מפמייה, תיאר אותו במילים: "הוא אינו אדם ואף לא חיה. הוא פסל."
המשפט משקף את הריחוק שיוחס למלך ואת התחושה שלא ניתן להשפיע על החלטותיו באמצעות פנייה אישית או רגשית. גם כאשר נקט צעדים שעוררו התנגדות, העדיף פיליפ לפעול באמצעות אנשי מנהל ויועצים שהיו תלויים בו.
שניים מאנשיו החשובים ביותר היו גִיוֹם דֶה נוֹגָארֶה, מיועציו הבכירים ושומר החותם המלכותי, ואַנְגֶרָאן דֶה מָרִינִי, שמילא תפקידים בכירים בחצר. השניים ייצגו את עלייתם של בעלי מקצוע מיומנים שלא בהכרח השתייכו למשפחות האצולה הגדולות.
מדיניותו של פיליפ לא הייתה מוגבלת לחצר המלוכה. הוא ביקש ליצור מנגנון שלטוני המסוגל לגבות מסים, לפקח על נחלות, להפעיל בתי משפט ולאכוף את סמכות הכתר גם באזורים שנשלטו בעבר במידה רבה של עצמאות.
תחת שלטונו התחזקו מוסדות כגון מועצת המלך, הפרלמנט המלכותי ובית החשבונות. הייתה זו התפתחות חשובה בדרכה של צרפת ממבנה פיאודלי מפוצל לממלכה ריכוזית יותר.
מלחמות, חובות והמחיר הכלכלי של השלטון
פיליפ הרביעי ירש מאביו חובות שנצברו בעקבות המלחמה באראגון. עד נובמבר 1286 כבר הגיע החוב למממנים המרכזיים שלו, ובכללם הטמפלרים, להיקף משמעותי.
הכנסותיו הרגילות של הממשל המלכותי הגיעו לכ-860 אלף ליברות טורנואה בשנה, סכום שערכו הוערך בכ-46 טונות כסף. ההכנסות הכוללות היו בערך כפולות מן ההכנסות הרגילות, וכשלושים אחוזים מהן הגיעו מאדמות הכתר.
מנגנון הכספים המלכותי העסיק ככל הנראה כ-3,000 בני אדם, ובהם כ-1,000 פקידים במובן המנהלי המצומצם של המילה. מדובר בהיקף פעילות המלמד על מורכבותה הגוברת של המדינה הצרפתית.
המלחמות שבהן השתתף המלך הגדילו את הצורך בהכנסות. פיליפ נלחם באנגליה על השליטה בנחלות שבדרום-מערב צרפת, והסתבך במאבקים ממושכים בפלנדריה. מלך אנגליה אדוארד הראשון החזיק בדוכסות אקוויטניה, ועל כן היה מבחינה פיאודלית וסאל של מלך צרפת בכל הנוגע לנחלותיו שם. מצב זה יצר יחסים מורכבים: מלך עצמאי וריבון בארצו נדרש להכיר בסמכותו של מלך אחר ביחס לאדמות שהחזיק מעבר לים.
בשנת 1293 החריף המתח לאחר התנגשויות בין מלחים אנגלים וצרפתים. ניסיונות לפתור את הסכסוך באמצעות משא ומתן נכשלו, ובשנת 1294 פרצה מלחמה שנמשכה עד 1303. אחד מהסדרי הביניים כלל את התחייבותו של אדוארד לשאת את מרגרט, אחותו של פיליפ הרביעי.
בה בעת התמודד המלך עם התנגדותן של ערי פלנדריה. בשנת 1300 נכנע רוזן פלנדריה, גי מדמפייר, וצרפת סיפחה את הרוזנות, אולם מדיניות המיסוי והשלטון שהנהיג המושל הצרפתי עוררה מרד.
ב-11 ביולי 1302 נחלו הכוחות הצרפתיים מפלה קשה בקרב דורבנות הזהב, כאשר מיליציות עירוניות מפלנדריה הביסו את צבא האצילים הצרפתי. פיליפ הצליח להשיב חלק מיוקרתו בניצחון בקרב מון-אן-פבל בשנת 1304, ובהסכם שנחתם בשנת 1305 נאלצה פלנדריה לוותר על ערים עשירות ולשלם קנסות כבדים, אף ששמרה על מעמדה כנחלה פיאודלית בתוך הממלכה.
צרפת של פיליפ הרביעי הייתה אפוא ממלכה מתחזקת, אך גם מדינה שנדרשה לממן מנגנון שלטון מתרחב ומלחמות יקרות.
ההתנגשות עם הכס הקדוש
שאיפתו של פיליפ למסות את מוסדות הכנסייה עוררה את התנגדותו של האפיפיור בוניפקיוס השמיני. העימות לא נסב רק על כסף, אלא על השאלה מי מוסמך להכריע בענייני הכנסייה בצרפת, ומהם גבולות סמכותו של המלך ביחס לאפיפיור.
המשבר הגיע לשיאו בשנת 1303, כאשר אנשי המלך היו מעורבים בהתקפה על האפיפיור באנאני. אף שהאפיפיור שוחרר כעבור ימים אחדים, הפרשה החלישה את מעמדו וחשפה את עוצמתה הגוברת של המלוכה הצרפתית. בשנת 1309 החל פרק האפיפיורות באביניון. במשך עשרות שנים פעל מרכז הכנסייה המערבית בעיר שהייתה נתונה להשפעה צרפתית ניכרת.
באותה תקופה ניסה פיליפ להבטיח גם את השפעתו במרחב הבין-לאומי באמצעות בריתות ונישואים. הוא פעל לקידום בני משפחתו לכסאות מלוכה באירופה, וניהל מגעים מדיניים עם שליטים רחוקים.
בין היתר קיבל משלחות מן העולם המונגולי. הנזיר האויגורי רבן בר צומה הציג בפניו אפשרות לברית בין הכוחות המונגוליים לשליטים נוצרים נגד הממלוכים במזרח התיכון. ארגון, שליט האילח'אנות, הציע להשיב את ירושלים לשליטה נוצרית אם תיכבש מחדש. אף שפיליפ הגיב בחיוב מסוים להצעה, שיתוף פעולה צבאי ממשי לא יצא אל הפועל.
פניות נוספות התקבלו בשנת 1305 מן השליט המונגולי אולג'ייטו. גם הן לא הובילו למסע צבאי משותף. בשנת 1313 אף התחייב פיליפ להשתתף במסע צלב, אולם מותו בשנה שלאחר מכן מנע את מימוש התוכנית.
הטמפלרים והקללה שתהפוך לאגדה
המסדר הטמפלרי צבר במשך השנים עושר, אדמות והשפעה כלכלית. בעיני פיליפ הרביעי, שנאבק בחובות כספיים ובגופים עצמאיים, היה המסדר מוקד כוח בעייתי. בשנת 1307 פעל המלך נגד אבירי המסדר, ופתח בתהליך שהוביל לחיסולו. הטמפלרים, ששימשו גם מממנים של הכתר, איבדו את מעמדם, ורבים מחבריהם נעצרו.
דמותו הבולטת של הפרק האחרון בתולדות המסדר הייתה ז'אק דה מולה, המפקד הגדול האחרון. הוצאתו להורג ב-18 במרץ 1314 הפכה לאחד האירועים המזוהים ביותר עם שלטונו של פיליפ.
לפי האגדה שהתפתחה בתקופה מאוחרת יותר, דה מולה קרא בשעת הוצאתו להורג את מלך צרפת, את האפיפיור קלמנס החמישי ואת גיום דה נוגארה להופיע בפני הדין האלוהי, והטיל קללה עליהם ועל צאצאיהם עד הדור השלושה עשר.
חשוב להבחין בין העובדה ההיסטורית של הוצאת דה מולה להורג לבין מסורת הקללה. הנוסח הדרמטי המוכר של הקללה קשור למסורת ספרותית מאוחרת, ובין היתר לכרוניקן האיטלקי פאולו אמיליו. אין לראות בו תיעוד ודאי של דבריו האחרונים של דה מולה. אולם מבחינה ספרותית היה בכוחה של הקללה להעניק משמעות אחת לרצף של אסונות מלכותיים.
באפריל 1314 מת האפיפיור קלמנס החמישי. בנובמבר אותה שנה מת פיליפ הרביעי, לאחר שהתמוטט במהלך מסע ציד. בנו לואי העשירי ירש את הכתר, אך לא הצליח להעמיד שושלת יציבה. בתוך שנים אחדות הלכו לעולמם גם בניו האחרים של פיליפ, והשושלת הישירה נקלעה למשבר חסר תקדים.
הידעת?
סדרת "המלכים המקוללים" מתחילה במותו של המפקד הגדול האחרון של הטמפלרים, אך ממשיכה הרחק מעבר לאירוע זה. היא עוקבת אחר שקיעת הענף הישיר של בית קאפה, עליית בית ולואה והמאבקים בין צרפת לאנגליה שהובילו למלחמת מאה השנים.
שערוריית מגדל נל: הפרשה שהכתימה את משפחת המלוכה
עוד לפני מותו של פיליפ הרביעי פרצה בחצר המלוכה שערורייה שאיימה על כבוד המשפחה ועל סדר הירושה.
למלך היו שלושה בנים שעתידים היו למלוך בזה אחר זה: לואי, פיליפ ושארל. בתו איזבלה נישאה לאדוארד השני, מלך אנגליה, בנישואים שהיו אמורים לתרום ליציבות היחסים בין הממלכות. אולם בשנת 1314 נחשפו חשדות לניאוף שהופנו כלפי כלותיו של המלך, בפרשה שנודעה בשם שערוריית מגדל נל.
מרגריט מבורגונדי, רעייתו של לואי, ובלאנש מבורגונדי, רעייתו של שארל, הואשמו בקשרים אסורים עם שני אחים ממשפחת ד'אוניי. ז'אן מבורגונדי, רעייתו של פיליפ, נחשדה במעורבות בפרשה ובסיוע להסתרתה.
האשמות אלה היו חמורות במיוחד בחברה שבה הלגיטימיות של יורשי הכתר הייתה תנאי יסודי לשימור המלוכה. שאלת הנאמנות של המלכות לא הייתה בעיה משפחתית בלבד. היא נגעה לזהותם של יורשי העצר וליכולת להבטיח את המשכיות השושלת.
שני האחים ד'אוניי הוצאו להורג לאחר שעונו, ומרגריט ובלאנש נכלאו. גם ז'אן נכלאה לתקופה מסוימת, אף שלא הואשמה בניאוף בעצמה.
ברומנים של דרואון מקבלת הפרשה ממד מורכב במיוחד. איזבלה, מלכת אנגליה, משתפת פעולה עם רוֹבֶּר דְ'אַרְטוּאָה כדי לחשוף את קשרי הניאוף של גיסותיה. לרובר יש מניעים אישיים: הוא מבקש לנקום במָאוֹ דְ'אַרְטוּאָה, דודתו, שלדעתו גזלה ממנו את ירושתו.
כך הופכת שערוריית החצר, שביסודה עומד אירוע היסטורי ממשי, לאחד הצירים המרכזיים של העלילה הספרותית. חיי הנישואים של יורשי העצר, מאבקי הירושה בנחלות האצולה והשאיפות הפוליטיות של בני המשפחה משתלבים בהדרגה למערכה אחת.
מות מלך הברזל והמאבק על ירושתו
ב-29 בנובמבר 1314 מת פיליפ הרביעי, לאחר כמעט שלושה עשורים על כס המלוכה. שלטונו הביא להתעצמות הממשל המרכזי, להגברת השפעת הכתר על האצולה ולהעמקת מעורבותה של צרפת בענייני אירופה.
אולם לאחר מותו התברר כי המנגנון הממלכתי שבנה אינו מסוגל לפתור לבדו את בעיית הירושה המשפחתית.
לואי העשירי, בנו הבכור, ירש את הכתר. אשתו מרגריט עדיין הייתה כלואה בעקבות שערוריית מגדל נל, והמלך ביקש להשתחרר מנישואיו כדי לשאת אישה אחרת ולהבטיח יורש זכר.
מותה של מרגריט אפשר לו לשאת את קְלֶמַנְס מהונגריה, שהייתה קשורה לענף הקאפטינגי של בית אנז'ו בנאפולי. אך שלטונו של לואי היה קצר. הוא מת בשנת 1316, כאשר קלמנס הייתה בהיריון. שאלת זהותו של השליט הבא נותרה פתוחה עד ללידת הילד.
מלך שחי ימים אחדים
ב-1316 ילדה קלמנס בן, ז'אן הראשון, המכונה "ז'אן שלאחר המוות", משום שנולד לאחר מות אביו. התינוק נחשב למלך צרפת מרגע לידתו, אך מת כעבור ימים אחדים. מותו יצר מצב חסר תקדים. במשך דורות הועבר הכתר הקאפטינגי בדרך של ירושה גברית ישירה, אולם עתה נדרש בית המלוכה להחליט אם ניתן להעביר את כתר צרפת לבתו של לואי העשירי, ז'אן, שנולדה מנישואיו למרגריט.
ז'אן הייתה יורשת אפשרית של אביה, אך שאלת אבהותו, בעקבות שערוריית מגדל נל, הטילה צל על זכויותיה. לצד זאת התעוררה השאלה העקרונית אם אישה רשאית לרשת את כתר צרפת. פיליפ, אחיו של לואי העשירי, הצליח לגבור על יריביו הפוליטיים ועל תומכיה של ז'אן, ועלה לכס המלוכה בשם פיליפ החמישי.
ברומנים מציג דרואון את המאבק הזה באמצעות תככים בין פיליפ, דודו שארל מוולואה, מאו ד'ארטואה ובני המשפחות התומכות בז'אן. העלילה הבדיונית אף מפתחת סיפור על החלפתו של התינוק המלכותי בילד אחר, ועל הסוד שמלווה את שורדיו במשך שנים. אין לזהות את ההתפתחות הספרותית הזאת עם תיאור מוסכם של האירועים ההיסטוריים.
המשמעות ההיסטורית של משבר 1316 הייתה רחבה בהרבה מגורלו של תינוק אחד. לראשונה נוצר תקדים ברור שבו הועדף יורש זכר ממשפחת המלוכה על פני בתו של המלך המת.
החוק הסאלי ושאלת זכותן של נשים למלוך
ההכרעות שהתקבלו בשנים 1316 ו-1328 נעשו לימים בסיס לעקרון הירושה הגברית במלוכה הצרפתית, שנקשר לחוק הסאלי. לפי עיקרון זה, אישה אינה יכולה לרשת את כתר צרפת. בהמשך התבססה גם הפרשנות שלפיה אישה אינה יכולה להעביר לבנה זכות ירושה לכתר שאינה מחזיקה בה בעצמה.
הקישור בין כללי הירושה הללו לבין החוק הסאלי הקדום התגבש באופן מפורש יותר בתקופות מאוחרות, ובייחוד על רקע מלחמת מאה השנים. לפיכך אין לראות בהחלטות של שנת 1316 יישום פשוט של כלל חוקתי שהיה מגובש מראש.
באותן שנים היה מדובר במאבק פוליטי ומשפטי שהתנהל על רקע נסיבות משפחתיות חריגות. האצילים והמשפטנים ביקשו להכריע מי רשאי לשלוט בממלכה, כאשר המסורת שהבטיחה את יציבות השושלת במשך מאות שנים לא סיפקה עוד תשובה ברורה.
הידעת?
ז'אן הראשונה, בתו של לואי העשירי, לא ירשה את כתר צרפת, אך הוכרה לימים כז'אן השנייה, מלכת נווארה. ההבדל בין כללי הירושה של שתי הממלכות ממחיש כיצד זכויות משפחתיות דומות הוכרעו בדרכים שונות במערכות מלוכה נפרדות.
1328: סוף הענף הישיר של בית קאפה
גם שלטונו של פיליפ החמישי לא פתר את בעיית הירושה לטווח ארוך. לאחר מותו בשנת 1322 ירש את הכתר אחיו הצעיר, שארל הרביעי. שארל היה בנו השלישי של פיליפ הרביעי שעלה על כס המלוכה. גם הוא מת בשנת 1328 ללא בן ששרד כדי לרשת אותו.
עם מותו הגיעה לסיומה תקופה שנמשכה מאז שנת 987: שלטונו של הענף הישיר של בית קאפה בצרפת. הכתר עבר לבן דודו של שארל, פיליפ מוולואה, בנו של שארל רוזן ולואה ונכדו של פיליפ השלישי. המלך החדש נקרא פיליפ השישי, והיה מייסדו של קו המלכים לבית ולואה.
אולם בחירתו לא התקבלה ללא מחלוקת.
שלושת הטוענים לכתר
בשנת 1328 היו שלושה בעלי תביעות משפחתיות משמעותיות לכתר הצרפתי.
- פיליפ מוולואה היה נכדו של פיליפ השלישי, וקרוב המשפחה הבכיר בקו הגברי של הענף הקאפטינגי המתאים לירושה. הוא אף שימש עוצר בתקופה שבה המתינו ללידת צאצאו האחרון של שארל הרביעי.
- ז'אן, בתו של לואי העשירי, הייתה צאצאית ישירה של פיליפ הרביעי, ולפיכך היו לה זכויות ירושה משפחתיות בעלות משקל, אף שתביעתה לכתר צרפת נדחתה.
- המועמד השלישי היה אדוארד השלישי, מלך אנגליה, בנה של איזבלה, בתו של פיליפ הרביעי. באמצעות אמו היה אדוארד נכדו של המלך הצרפתי, ועל בסיס קשר זה טען לזכותו לרשת את הכתר.
האצולה הצרפתית העדיפה את פיליפ מוולואה. עמדתה הייתה שנשים אינן זכאיות לרשת את כתר צרפת, ומשום כך גם אינן יכולות להעביר את זכות הירושה לבניהן. ההחלטה הבטיחה את המשכיות השלטון בידי ענף גברי של השושלת הקאפטינגית, אך הותירה את שאלת הלגיטימיות השושלתית במרכז היחסים בין צרפת לאנגליה.
הדרך למלחמת מאה השנים
בתחילה שרר שלום מתוח בין פיליפ השישי לאדוארד השלישי. אולם המחלוקות על אדמות הכתר, מעמדם הפיאודלי של מלכי אנגליה בדרום-מערב צרפת וזכותו של אדוארד לשאת בתואר מלך צרפת החריפו בהדרגה.
בשנת 1337 החרים פיליפ השישי את דוכסות אקוויטניה מידי אדוארד. מלך אנגליה הגיב בחידוש תביעתו לכתר הצרפתי, והסכסוך התפתח למאבק צבאי ממושך בין שתי הממלכות.
אולי יעניין אותך
כך החלה מלחמת מאה השנים, שנמשכה בשנים 1337 עד 1453. הסכסוך היה אמנם מורכב מסדרה ארוכה של מלחמות, הפסקות אש ומאבקים טריטוריאליים, אך שאלת הירושה הייתה אחד מיסודותיו המדיניים.
במובן זה, שקיעת הענף הישיר של בית קאפה והקמת בית ולואה לא היו רק שינוי בזהות המשפחה היושבת על כס המלוכה. הן שינו את יחסי הכוחות בין שתי הממלכות הגדולות של מערב אירופה.
ממאבק ירושה למלחמה ששינתה את צרפת
שלטונו של פיליפ השישי החל בתקוות לחיזוק הממלכה, אולם עד מהרה נאלץ המלך להתמודד עם איום אנגלי משמעותי. בשנת 1346 פלש אדוארד השלישי לצרפת, וצבאות שתי הממלכות נפגשו בקרב קרסי. התבוסה הצרפתית בקרב הייתה קשה ומשפילה. כוח אנגלי הצליח להביס צבא צרפתי גדול, ופיליפ השישי לא הצליח למנוע את נפילת קאלה לידי האנגלים.
בשנת 1350 מת פיליפ השישי ובנו ז'אן השני, שנודע בכינוי "ז'אן הטוב", ירש את הכתר. ז'אן התמודד עם מלחמה מתמשכת מול אנגליה, עם מאבקי כוח בקרב האצולה ועם תביעותיו של שארל השני מנווארה, שהיה בעל זכויות שושלתיות דרך אמו, ז'אן השנייה מנווארה.
בשנת 1356 יצא אדוארד, הנסיך השחור, בנו של אדוארד השלישי, למסע צבאי בצרפת. כוחותיו של ז'אן השני יצאו בעקבותיו, ולאחר שכשלו הניסיונות להגיע להסדר, התפתח עימות מכריע בקרב פואטייה.
למרות היתרון המספרי של הצבא הצרפתי, הצליחו האנגלים לנצח. ז'אן השני, בנו הצעיר פיליפ ורבים מן האצילים הבכירים של צרפת נפלו בשבי. הייתה זו אחת המפלות הקשות בתולדות המלוכה הצרפתית במאה ה-14. מלך צרפת עצמו נמצא בידי אויביו, והממלכה נדרשה להתמודד עם המשך המלחמה בלא שליטה ישירה של ריבונה.
אירוע זה חותם את הקשת ההיסטורית המרכזית של המלכים המקוללים. הסדרה מתחילה במלכותו הריכוזית של פיליפ הרביעי ומגיעה עד לתבוסת נכדו השושלתי בבית ולואה, ז'אן השני, בקרב פואטייה.
המלחמה נמשכת: דרכו הארוכה של בית ולואה
התבוסה בפואטייה לא הביאה לקיצה של שושלת ולואה. לאחר עלייתו של שארל החמישי לשלטון בשנת 1364 החלה צרפת להשיב לעצמה חלק ניכר מהשטחים שאיבדה. המלך העדיף לעיתים להימנע מקרבות הכרעה גדולים, ובמקומם פעל באמצעות מערכות צבאיות מדורגות, דיפלומטיה ושחיקת כוחם של האנגלים. עם מותו בשנת 1380 נותרו בידי האנגלים רק כמה מעוזים מרכזיים, ובהם קאלה, בורדו ובאיון.
אולם גם בית ולואה סבל ממשברים פנימיים. שארל השישי עלה לשלטון בגיל אחת עשרה, והמדינה נשלטה במשך שנות ילדותו בידי דודיו, דוכסי אנז'ו, ברי ובורגונדי. לאחר שבגר ניסה לבסס את שלטונו, אך מצבו הנפשי התערער, ומאבקי הכוח בין ענפי המשפחה החריפו.
רציחתו של לואי הראשון, דוכס אורליאן, בשנת 1407 בידי אנשי ז'אן ללא חת, דוכס בורגונדי, תרמה לפרוץ מלחמת האזרחים בין הארמניאקים לבורגונדים.
בשנת 1415 פלש הנרי החמישי, מלך אנגליה, לצרפת והביס את צבאה בקרב אז'נקור. בהמשך כבש את נורמנדי, ובשנת 1420 הושג הסכם טרואה, שלפיו הוכר הנרי כיורש לכתר הצרפתי.
למרות ההסכם, לא ויתר בית ולואה על זכויותיו. בשנת 1429 הצליחה ז'אן ד'ארק להביא להסרת המצור מעל אורליאן, ובהמשך הוכתר שארל השביעי בריימס.
בשנת 1435 התפייס דוכס בורגונדי עם מלך צרפת, ובמהלך השנים הבאות חיזק שארל השביעי את אחיזתו בממלכה. בשנת 1453 הסתיימה מלחמת מאה השנים בתבוסה אנגלית בקרב קסטיון, כאשר כמעט כל הנחלות האנגליות בצרפת אבדו להן, למעט קאלה.
לאחר מכן המשיכו מלכי ולואה לחזק את השלטון המרכזי ולנהל מדיניות אירופית רחבה. לואי האחד עשר פעל לצמצום עצמאותם של הנסיכים הגדולים, ואילו שארל השמיני ולואי השנים עשר החלו במערכות צבאיות באיטליה. פרנסואה הראשון המשיך במדיניות זו ואף כרת ברית עם האימפריה העות'מאנית כדי להתמודד עם כוחו של בית הבסבורג.
אולם גם בית ולואה הגיע לסיום שושלתי. שלושת המלכים האחרונים שלו, פרנסואה השני, שארל התשיעי והנרי השלישי, שלטו בתקופה של מלחמות דת קשות. בשנת 1589, עם מות הנרי השלישי, עבר כתר צרפת להנרי הרביעי מבית בורבון, ענף נוסף של השושלת הקאפטינגית.
מאות שנים לאחר הימים המתוארים ברומנים של דרואון, נמשכה אפוא אותה מערכת שושלתית, אף שצורות השלטון, הסכסוכים ואופייה של המדינה השתנו ללא הכר.
הרומנים של מוריס דרואון: שבעה ספרים על ממלכה במשבר
סדרת ״המלכים המקוללים״ נכתבה בידי מוֹרִיס דְרוּאוֹן בסיוע צוות משתפי פעולה, וראתה אור במשך למעלה משני עשורים. ששת הספרים הראשונים פורסמו בין השנים 1955 ל-1960 בהוצאת דל דוקה, ואילו הספר השביעי יצא לאור ב-1977 בהוצאת פלון. דרואון שילב ביצירתו אירועים היסטוריים ממשיים, אגדות ומסורות מאוחרות, דמויות שהתקיימו במציאות וקווי עלילה בדיוניים. לצד המלכים והמלכות, זוכים לתפקיד מרכזי גם האצילים הנאבקים על ירושותיהם, אנשי הכנסייה המנסים להשפיע על הירושה המלכותית, ובנקאים שמעמידים את כספם לרשות אנשי החצר.
במרכז הסדרה עומדים שלושה מוקדים עלילתיים. הראשון הוא מאבק הירושה על כתר צרפת, שמתפתח עד למלחמה עם אנגליה. השני הוא הסכסוך בין מאו ד'ארטואה לבין אחיינה רובר, התובע את הרוזנות שלדעתו נגזלה ממנו. השלישי הוא סיפור אהבתם של הבנקאי הצעיר גוצ'ו באליוני ושל האצילה מארי דה קרסה, המאפשר לדרואון להציג גם את עולמם של אנשים שאינם יושבים על כס המלוכה.
מלך הברזל (Le Roi de fer, 1955)
הרומן הראשון מציב במרכזו את פיליפ הרביעי, המלך שבידו מרוכז כוח פוליטי עצום, אך משפחתו שקועה במתחים פנימיים. בתו איזבלה משתפת פעולה עם רובר ד'ארטואה כדי לחשוף את קשרי הניאוף של כלות המלך.
במקביל מתנהל המאבק נגד הטמפלרים, שהגיע לשיאו בהוצאתו להורג של ז'אק דה מולה. ברגעיו האחרונים מטיל דה מולה, במסגרת העלילה, קללה על המלך, האפיפיור קלמנס החמישי וגיום דה נוגארה.
מות האפיפיור, מותו של נוגארה באמצעות נר מורעל בעלילה, ולבסוף התמוטטותו של פיליפ במהלך מסע ציד, מעניקים לדברי הקללה משמעות מאיימת. גורלו של המלך הופך למוקד המתיחות בין ההסבר הרציונלי לבין אמונה בגמול על-טבעי.
הרומן מציג גם את שארל מוולואה, אחיו של המלך, כיריבם של הפקידים שעליהם נשען פיליפ. מאבקו באנגרן דה מריני ובגיום דה נוגארה מייצג את המתח בין אצולה פיאודלית ותיקה לבין מנגנון שלטון הנשען על בעלי מקצוע.
המלכה החנוקה (La Reine étranglée, 1955)
עם מות פיליפ הרביעי יורש לואי העשירי את הכתר. רעייתו מרגריט כלואה בטירת שאטו גאיאר, בעקבות הרשעתה בניאוף, והמלך מבקש להביא לביטול נישואיהם כדי שיוכל לשאת את קלמנס מהונגריה.
לואי שולח את רובר ד'ארטואה כדי להשיג ממרגריט הודאה שנישואיהם מעולם לא מומשו, וכי בתם ז'אן אינה בתו החוקית. מרגריט מסרבת תחילה, אולם בהמשך שוקלת לשנות את עמדתה.
בעלילה, בהוראת שארל מוולואה, נשלח אחד מאנשיו של רובר לחנוק אותה למוות. במקביל פועל שארל להדחתו של אנגרן דה מריני, שהחזיק בעמדת השפעה מרכזית בימי פיליפ הרביעי. באמצעות האשמות פליליות ומאבקים בחצר, הוא מצליח להביא להוצאתו להורג.
הספר מתאר כיצד מותו של שליט רב-עוצמה יכול לפתוח מיד מאבק בין יורשיו, יועציו וקרובי משפחתו, כאשר איש מהם אינו מוכן לוותר על חלקו בהשפעה.
רעל הכתר (Les Poisons de la couronne, 1956)
לואי העשירי, שנותר אלמן, נושא את קלמנס מהונגריה. נישואיהם אמורים לאפשר לו להעמיד יורש ולשקם את היציבות המשפחתית, אולם מאבקי האצולה נמשכים. מאו ד'ארטואה נאבקת ברובר, אחיינה, על השליטה ברוזנות ארטואה. רובר מעודד את הוואסלים שלה להתקומם, ולואי נאלץ להתערב בסכסוך.
במקביל מתפתח סיפור האהבה בין גוצ'ו באליוני, אחיינו של הבנקאי טולומיי, לבין מארי דה קרסה. השניים נישאים בחשאי, אף שהבדלי מעמדם החברתי מקשים על האפשרות לחיים משותפים גלויים.
לפי עלילת הרומן, מאו ד'ארטואה ואשת סודה ביאטריס ד'אירסון מרעילות את לואי. מותו מותיר את קלמנס בהיריון ואת הממלכה ללא תשובה ברורה לשאלת היורש.
חוק הזכרים (La Loi des mâles, 1957)
לאחר מות לואי העשירי, כאשר קלמנס עדיין בהיריון, מתנהל מאבק בין פיליפ מפואטייה לבין שארל מוולואה על העוצרות ועל השליטה בפועל בממלכה. פיליפ מצליח להשיג עדיפות פוליטית על יריביו, ובמקביל מתערב בבחירת אפיפיור חדש. הוא כופה על הקרדינלים המתכנסים בליון להגיע להכרעה, והקרדינל ז'אק דואז נבחר לאפיפיור בשם יוחנן העשרים ושניים.
קלמנס יולדת בן, ז'אן, אולם התינוק מת זמן קצר לאחר לידתו. במסגרת העלילה יוצר דרואון סיפור של החלפת תינוקות, שבו הילד שמת אינו המלך האמיתי, אלא בנה של מארי דה קרסה וגוצ'ו באליוני. המלך החוקי, כך מתפתח הסיפור, גדל הרחק מן החצר מבלי לדעת את זהותו.
הסוד הבדיוני מעניק ממד נוסף לשאלת הירושה. פיליפ החמישי עולה לכס המלוכה, אך צל הספק בדבר הלגיטימיות של שלטונו נותר מעל משפחת המלוכה.
זאבת צרפת (La Louve de France, 1959)
הכרך החמישי מעביר חלק ניכר מן העלילה אל אנגליה ומתמקד באיזבלה, בתו של פיליפ הרביעי ורעייתו של אדוארד השני. מערכת היחסים בין איזבלה לבין בעלה מתערערת בשל העדפתו הגלויה של יו דספנסר ומשפחתו. המלך האנגלי מעורר התנגדות בקרב אציליו, ואיזבלה מתחילה לפעול נגדו.
רוג'ר מורטימר, ברון אנגלי שנמלט ממאסר במצודת לונדון, מגיע לצרפת, ושם מתפתחת בינו לבין איזבלה מערכת יחסים רומנטית ופוליטית. השניים משתפים פעולה כדי להפיל את אדוארד השני.
בעזרת כוחות מהולנד ובתמיכת אצילים אנגלים מורדים מצליחים איזבלה ומורטימר להשתלט על הממלכה ולהעלות לכס המלוכה את אדוארד השלישי, בנם של איזבלה ואדוארד השני.
הרומן מתאר גם את רציחתו של המלך המודח במסגרת העלילה, ואת מאמציה של מאו ד'ארטואה לפגוע באיזבלה. בכך מתרחב סיפור הקללה מצרפת אל בית המלוכה האנגלי, באמצעות קשרי המשפחה שבין שתי הממלכות.
הפרח והאריה (Le Lis et le lion, 1960)
שארל הרביעי מת, ופיליפ מוולואה עולה לכס המלוכה הצרפתי. רובר ד'ארטואה, שמילא תפקיד במהלכים שסייעו לעלייתו, מצפה כי המלך החדש יגמול לו בהשבת רוזנות ארטואה.
אולם מאבקו של רובר מסתבך. הוא מנסה לבסס את תביעתו באמצעות מסמכים מזויפים, ומעורבותו בפרשיות פליליות גורמת לו לאבד את מעמדו בחצר. בהמשך הוא נמלט מצרפת, משוטט ברחבי אירופה ולבסוף מגיע לאנגליה.
באנגליה מתרחש במקביל מאבק בין אדוארד השלישי הצעיר לבין רוג'ר מורטימר, השולט בממלכה בפועל. לאחר שמורטימר מביא להוצאתו להורג של אדמונד, רוזן קנט ודודו של המלך, אדוארד תופס את השלטון ומורה על הוצאת מורטימר להורג.
רובר ד'ארטואה משכנע את אדוארד לתבוע את כתר צרפת בכוח. המהלך קושר את גורלו האישי של רובר למלחמה המתפתחת בין שתי הממלכות. בהמשך חוזר דרואון אל פרשת הילד שהוחלף. כעבור שתים עשרה שנים מזומן ג'אנינו באליוני לרומא בידי קוֹלָה דִי רִיֶינְצוֹ, המגלה לו כי הוא למעשה ז'אן הראשון, המלך החוקי של צרפת. ניסיונו להשיב לעצמו את כתרו נכשל, והוא מת בשבי בנאפולי.
סיום הרומן מרחיב את רעיון הקללה אל בית ולואה ואל צרפת כולה, עד לתקופתה של ז'אן ד'ארק.
כאשר מלך מאבד את צרפת (Quand un Roi perd la France, 1977)
הרומן השביעי והאחרון יצא לאור שבע עשרה שנים לאחר קודמו. דרואון בחר הפעם במסגרת סיפורית אחרת: הקרדינל אֶלִי דֶה טָלֶיְירָאן-פֶּרִיגוֹר מספר על שלטונו הסוער של ז'אן השני, בנו של פיליפ השישי.
ז'אן מעורר התנגדות בקרב אציליו בשל ההעדפה שהוא מעניק לשארל דה לה סרדה. רציחתו של לה סרדה מחמירה את העימות בין המלך לבין חתנו, שארל השני מלך נווארה. אדוארד השלישי מנצל את המצב בצרפת כדי לחדש את תביעותיו לכתר. בנו, אדוארד הנסיך השחור, פולש לצרפת בראש כוח קטן יחסית, ומצליח להתקדם בלא התנגדות יעילה.
לבסוף מתמודד הנסיך האנגלי מול צבאו של ז'אן השני בקרב פואטייה בשנת 1356. אף שהצרפתים נהנים מיתרון מספרי גדול, האנגלים מנצחים, והמלך הצרפתי נופל בשבי יחד עם בנו פיליפ ואצילים בכירים רבים.
כך מסתיימת הסדרה במפלה מלכותית, הממחישה עד כמה הידרדרה ממלכתו של פיליפ הרביעי מאז ימי השלטון הריכוזי והתקיף שפתחו את העלילה.
האצילים, הבנקאים והכמרים שמאחורי הכתר
אחד ממאפייניה המרכזיים של סדרת המלכים המקוללים הוא העובדה שהאירועים אינם מסופרים רק מנקודת מבטם של המלכים. דרואון מקדיש מקום נרחב לאנשים שסביבם, ובעיקר לאלה השואפים להשפיע על השלטון בלי להחזיק בכתר.
רובר ד'ארטואה הוא מן הדמויות המורכבות והמרכזיות ביותר. מאבקו ברוזנת מאו אינו מסתכם בתביעה משפטית לירושה. הוא חותר להחזיר לעצמו את הרוזנות שהוא רואה בה רכוש משפחתי שנגזל ממנו, ומוכן לשם כך להפעיל לחץ, לעורר מרידות ולכרות בריתות עם יריביה של צרפת.
מולו ניצבת מאו ד'ארטואה, אישה בעלת כוח פוליטי וכלכלי משמעותי. היא מצליחה לשמור על זכויותיה ברוזנות באמצעות מאבקים משפטיים וקשרים בחצר, ומקדמת את האינטרסים של בנותיה ז'אן ובלאנש, שנישאו לבניו של פיליפ הרביעי.
הסכסוך בין רובר למאו נבע ממשבר ירושה ממשי. פיליפ ד'ארטואה, אביו של רובר, מת בשנת 1298 בעוד אביו, הרוזן רובר השני, בחיים. כאשר מת רובר השני בשנת 1302, התעוררה מחלוקת אם הירושה צריכה לעבור לנכדו רובר השלישי, או לבתו מאו. בית המשפט המלכותי פסק לטובת מאו, אך רובר המשיך להיאבק על זכויותיו.
גם הבנקאים ממלאים תפקיד חשוב בעולמו של דרואון. טולומיי, הבנקאי הסייני העשיר, מייצג ברומנים את עלייתם של אנשי כספים המסוגלים להשפיע על ההחלטות החשובות ביותר בממלכה בלי לשאת תואר אצולה. השליטים והאדונים הפיאודליים מנהלים אורח חיים ראוותני, מוציאים סכומים גדולים על מלחמות, טקסים, אחוזות ומותרות, ונאלצים לפנות אל בנקאים ומלווים כדי לממן את שאיפותיהם. אנשי הכספים מנצלים את התלות הזאת כדי להרחיב את עסקיהם, למכור סחורות יקרות ולהשיג מידע פוליטי בעל ערך.
אחיינו של טולומיי, גוּצ'וֹ בַּאלְיוֹנִי, ממלא תפקיד שונה. סיפור אהבתו למארי דה קרסה חושף את הפערים החברתיים שבין האצולה לבין המשפחות העוסקות במסחר ובבנקאות. אף שכספם של הבנקאים מעניק להם השפעה רבה בחצר המלוכה, עושר אינו מבטל בהכרח את המחיצות המעמדיות. הקשר בין גוצ'ו למארי והנישואים החשאיים שלהם הופכים במסגרת העלילה לחלק ממזימה הנוגעת לעצם חוקיות הירושה המלכותית.
לצד אנשי הכספים ניצבים אנשי הכנסייה, שמחזיקים במקורות הכנסה, בנחלות ובסמכות מדינית. הארכיבישוף ז'אן דה מריני, אחיו של אנגרן דה מריני, הקרדינל ז'אק דואז, שיהפוך לאפיפיור יוחנן העשרים ושניים, והקרדינל אלי דה טלייראן-פריגור מדגימים את מעורבותם של בכירי הכמורה במאבקי השלטון. החלטותיהם אינן מוגבלות לענייני אמונה, ולעיתים הן משפיעות על יחסי הכוחות בין משפחות המלוכה.
לנשים בחצר יש תפקיד מרכזי לא פחות. איזבלה מצרפת, מאו ד'ארטואה, ז'אן ובלאנש מבורגונדי, מרגריט מבורגונדי וקלמנס מהונגריה אינן דמויות שוליות בסיפור. דרואון מציג אותן כשותפות למאבקים, כקורבנות של סדר חברתי נוקשה ולעיתים כמי שמפעילות בעצמן כוח פוליטי ניכר. במקרים מסוימים, יכולתן להשפיע על בחירת יורש, על כריתת בריתות או על גורלו של יריב עולה על כוחם של אצילים הנושאים בתארים רשמיים.
משפחת המלוכה, האצולה ומערכת היחסים ביניהם
אחד המאפיינים הבולטים של החברה הפיאודלית המתוארת ברומנים הוא הקושי להפריד בין האינטרס המשפחתי לבין השלטון הציבורי. רוזנות יכולה לעבור בירושה, להיכלל בנדוניה או להפוך למושא של הליך משפטי ממושך. נישואים עשויים להעניק למשפחה אחת שליטה בשטחים שהיו שייכים למשפחה אחרת, ואילו מוות בלתי צפוי יכול לשנות את מפת הכוחות של ממלכה שלמה.
שארל מוולואה הוא דוגמה מובהקת לכך. אחיו הצעיר של פיליפ הרביעי היה בן למשפחת המלוכה ובעל שאיפות נרחבות, אך מעולם לא זכה בכתר צרפת. מעמדו המשפחתי הפך אותו לאדם בעל השפעה, אולם השפעה זו לא סיפקה את שאיפותיו. הוא ניסה להתערב במדיניות המלכותית, להתחרות ביועציו של אחיו ולנצל את חילופי המלכים לטובת חיזוק מעמדו.
מעמדו יוצא הדופן זכה לתיאור תמציתי: הוא היה בנו של מלך, אחיו של מלך ואביו של מלך, אך מעולם לא היה מלך בעצמו. בנו, פיליפ השישי, הוא שירש לבסוף את הכתר בשנת 1328 וייסד את הענף המלכותי של בית ולואה.
דרך דמותו של שארל מבטא דרואון את המתח בין תפיסת שלטון פיאודלית, שבה המלך נשען על קרובי משפחתו ועל האצילים הבכירים, לבין המגמה שהתחזקה תחת פיליפ הרביעי, שהעניקה תפקיד מרכזי למשפטנים ולפקידים מקצועיים.
מבחינה היסטורית, השינוי הזה התבטא בהתרחבותה של המערכת המנהלית והמשפטית של צרפת. בשנת 1316 התבסס מעמדו של הפרלמנט כבית משפט מלכותי עליון, ובשנת 1320 התמסד בית החשבונות, שפיקח על ניהול הנכסים המלכותיים ועל פעולותיהם הכספיות של נציגי הכתר.
המעבר מחצר מלוכה המבוססת על נאמנויות אישיות למערכת שלטונית מורכבת היה הדרגתי. אנשי האצולה המשיכו לשמור על השפעתם, אך נאלצו להתמודד עם מנגנון מקצועי שהגדיר את זכויות הכתר באמצעות חוק, מסמכים ופסיקות.
מארטואה לבורגונדי: כיצד סכסוך משפחתי שינה את מפת אירופה
מאבק הירושה בין רובר ד'ארטואה לבין דודתו מאו הוא אחד מקווי העלילה הארוכים ביותר בסדרת המלכים המקוללים. הוא גם ממחיש את המשמעות המדינית של סכסוכי ירושה בין משפחות אצולה.
מאו הייתה נשואה לאוטו הרביעי, רוזן בורגונדי, כלומר לשליט הרוזנות החופשית של בורגונדי, באזור הסמוך להרי היורה וכלל את בזנסון ודול. בשנת 1302 היא ירשה את רוזנות ארטואה לאחר מות אביה, רובר השני, וזאת אף שאחיינה רובר השלישי תבע את הנחלה לעצמו.
מאחר שמאו איבדה גם את בנה, עברו זכויות הירושה המשפחתיות דרך בנותיה. בתה הבכורה ז'אן נישאה לפיליפ החמישי, מלך צרפת, ואילו צאצאיהם נקשרו באמצעות נישואים לבית הדוכסים של בורגונדי.
פיליפ החמישי השיא את בתו לז'אן לאוד הרביעי, דוכס בורגונדי. בכך נוצר חיבור שושלתי בין רוזנות ארטואה, הרוזנות החופשית של בורגונדי והדוכסות הבורגונדית. הקשרים המשפחתיים הללו יסייעו בהמשך לריכוז שטחים נרחבים בידי ענף אחד של משפחת המלוכה.
בשנת 1361 מת פיליפ דה רובר, דוכס בורגונדי, מבלי להותיר יורש. מותו עורר מחדש את שאלת הירושה, ובסופו של דבר העניק ז'אן השני, מלך צרפת, את הדוכסות לבנו פיליפ הנועז.
פיליפ הנועז נשא את מרגריט מפלנדריה, יורשתו של רוזן פלנדריה לואי דה מאל. הנישואים העניקו לבית בורגונדי בסיס טריטוריאלי וכלכלי רחב, והשפעתם חרגה מן הגבולות המקוריים של הדוכסות.
בני המשפחה פעלו במשך הדורות לצירוף נחלות נוספות, ובתהליך ממושך נוצרה ישות מדינית שהשתרעה על שטחים שחלקם מצויים כיום בבלגיה ובהולנד.
בנו של פיליפ הנועז, ז'אן ללא חת, כבר היה שליט בעל כוח עצמאי ניכר. בפריז הקים מגדל מבוצר במקום שבו עמד בעבר בית ארטואה, שהפך לארמון בורגונדי. ב-23 בנובמבר 1407 הורה על רציחתו של בן דודו, לואי דוכס אורליאן, והמעשה תרם להתפרצות מלחמת האזרחים בין הארמניאקים לבורגונדים.
כך מתברר כי היריבות בין רובר למאו, שהחלה כשאלת ירושה בתוך משפחה אחת בראשית המאה ה-14, הייתה חלק מתהליך רחב שבו נחלות פיאודליות הצטברו בידי משפחות מעטות והפכו לבסיסן של ישויות מדיניות רבות-עוצמה.
מקאפה לבורבון: שלוש שושלות ואותו בית מלוכה
סיפורה של השושלת הקאפטינגית אינו מסתיים בשנת 1328. באותה שנה הסתיים שלטונו של הענף הישיר, אך הכתר נשאר בידי צאצאיו הגבריים של איג קאפה, הפעם באמצעות בית ולואה.
הענף הראשון כלל את המלכים הישירים מבית קאפה, החל מאיג קאפה בשנת 987 ועד לשלושת בניו של פיליפ הרביעי. לאחר מות שארל הרביעי עברה המלוכה לבית ולואה, שמוצאו בשארל רוזן ולואה, בנו של פיליפ השלישי.
מלכי ולואה שלטו בצרפת בשנים 1328 עד 1589. לאורך תקופה זו התחלקה המשפחה לענפים שונים, ובהם ענפי אורליאן ואנגולם. חלק ממלכיה הקדישו את עיקר מאמציהם למלחמת מאה השנים ולחיזוק עצמאותה של הממלכה, ואחרים הרחיבו את שאיפותיהם לאיטליה.
גם ענף ולואה הסתיים לאחר שלטונם של שלושה אחים: פרנסואה השני, שארל התשיעי והנרי השלישי. תקופתם עמדה בסימן מלחמות הדת שהתחוללו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-16, על רקע מעורבותה הרבה של אמם, קתרין דה מדיצ'י, בחיים הפוליטיים.
בשנת 1589 ירש הנרי הרביעי את כתר צרפת וייסד את שלטונו של בית בורבון. שורשי הענף הזה הגיעו עד לרובר מקלרמון, בנו של לואי התשיעי ואחיו של פיליפ השלישי. צאצאיו הפכו לדוכסי בורבון, ובהמשך עלו גם לכס המלוכה.
לואי השלושה עשר ולואי הארבעה עשר מבית בורבון ביססו דגם של מלוכה ריכוזית ואבסולוטית. המלוכה הישנה הגיעה לקיצה עם המהפכה הצרפתית, שהביאה לביטול המלוכה בשנת 1792 ולהוצאתו להורג של לואי השישה עשר בשנת 1793.
לאחר נפילת נפוליאון חזרו הבורבונים לשלטון בשנת 1814. בשנת 1830 הוחלף שארל העשירי בלואי-פיליפ הראשון, מבית אורליאן, ענף של בית בורבון. לואי-פיליפ היה המלך הקאפטינגי האחרון של צרפת, ושלטונו הסתיים בשנת 1848. גם לאחר מכן לא נעלמה המשפחה. ענפים של בית בורבון המשיכו להתקיים בבתי מלוכה אירופיים, ובכללם בית המלוכה הספרדי ובית הדוכס הגדול של לוקסמבורג.
העובדה שמשפחה אחת הצליחה לשמור על נוכחות שלטונית במשך מאות שנים, למרות חילופי הענפים והמהפכות שעברה אירופה, מעניקה ממד נוסף לסיפורה של סדרת המלכים המקוללים. השושלת שנדמה היה כי היא עומדת להיכחד בעקבות משבר ירושה הצליחה להמשיך את קיומה דרך ענפים משפחתיים אחרים.
המלכים המקוללים ומשחקי הכס: ההשראה של ג'ורג' ר. ר. מרטין
הצלחתה של סדרת המלכים המקוללים חרגה מגבולות צרפת, והיא זכתה למעמד משמעותי גם בקרב סופרים שעסקו בפנטזיה ובספרות היסטורית. אחד מקוראיה הבולטים היה ג'ורג' ר. ר. מרטין, מחבר סדרת שיר של אש ושל קרח, שעליה התבססה סדרת הטלוויזיה משחקי הכס. מרטין תיאר את ספריו של מוריס דרואון כ"משחקי הכס המקוריים", ואף כתב הקדמה לאחת המהדורות המחודשות של הסדרה.
ההשוואה בין שתי היצירות נוגעת בראש ובראשונה לאופיין של המערכות הפוליטיות המתוארות בהן. במרכזן ניצבות משפחות בעלות כוח עצום, הנאבקות על ירושה, השפעה ושליטה. נישואים משמשים כלי מדיני, נאמנות משפחתית מתנגשת בשאיפות אישיות, ואנשים שאינם מחזיקים בכתר מסוגלים להשפיע על גורלה של ממלכה שלמה.
בשונה מן העולם הבדיוני של מרטין, דרואון ביסס את מרבית דמויותיו המרכזיות על אנשים היסטוריים ואת הסכסוכים הגדולים על אירועים שהתרחשו בצרפת ובאנגליה במאה ה-14. עם זאת, הוא לא הסתפק בשחזור כרונולוגי. הוא שילב תככים, שיחות, מזימות והרעלות, ולעיתים העניק לאירועים אמיתיים הסברים ספרותיים שאינם בגדר עובדות היסטוריות מוכחות.
גם היחס אל המוסר האנושי ביצירה אינו חד-ממדי. רבים מן השליטים והאצילים מונעים בידי שאיפה לכוח, לעושר ולהכרה, והם אינם נמנעים מהפעלת אלימות כדי להשיג את מטרותיהם. לעומתם, דמויות שנראות תחילה שוליות מתגלות כבעלות יכולת להשפיע על השתלשלות האירועים.
הקשר בין שתי הסדרות הפך בולט במיוחד כאשר ספריו של דרואון יצאו מחדש באנגלית. העניין המחודש בהיסטוריה המלכותית של צרפת העניק לקוראים הזדמנות להכיר יצירה מוקדמת שביססה חלק מן המרכיבים המזוהים כיום עם סיפורי מאבקי ירושה רחבי היקף.
מהספרים אל המסך: העיבודים של המלכים המקוללים
הצלחתם של הרומנים הובילה לשני עיבודים טלוויזיוניים צרפתיים, הראשון בשנות השבעים והשני בראשית המאה ה-21. העיבודים נבדלו זה מזה בהיקפם, בסגנונם ובהחלטות האמנותיות של יוצריהם, אך שניהם ביקשו להציג את מאבקי המלוכה הצרפתית המתוארים בספרים.
1972: העיבוד הראשון שהפך להצלחה טלוויזיונית. העיבוד הראשון של המלכים המקוללים שודר ברשת ORTF הצרפתית מ-21 בדצמבר 1972 ועד 24 בינואר 1973. הסדרה כללה שישה פרקים, שהתבססו ישירות על ששת הרומנים הראשונים ונשאו את שמותיהם. את התסריט כתב מרסל ז'וליאן ואת הסדרה ביים קלוד ברמה. ז'אן פיאט גילם את רובר ד'ארטואה, ואילו הלן דיק גילמה את מאו ד'ארטואה. המוזיקה הולחנה בידי ז'ורז' דלרו, והצילום הופקד בידי פייר מרשל.
ההפקה צולמה בעיקר באולפנים, תוך שימוש בתפאורות מצומצמות. אף על פי כן, הסדרה הצליחה למשוך קהל רחב ונחשבה להצלחה טלוויזיונית גדולה. היא אף זכתה לכינוי "אני, קלאודיוס הצרפתית", בהשוואה לדרמה ההיסטורית שעסקה בתככי בית המלוכה הרומי. אורכם הכולל של ששת הפרקים היה כ-616 דקות. בשנת 1974 שודרה הסדרה גם בבריטניה באמצעות ה-BBC, בשפת המקור הצרפתית ובליווי כתוביות באנגלית, ושודרה שם פעם נוספת בשנת 1975.
ההצלחה סייעה להפוך את הרומנים מיצירה בעלת קהל קוראים מסור לתופעה תרבותית רחבה. גם שנים לאחר שידורה נותר העיבוד הראשון מזוהה עם הדמויות ועם האווירה של ספרי דרואון.
2005: העיבוד הצרפתי-איטלקי. בשנת 2005 הופקה גרסה חדשה של המלכים המקוללים, בשיתוף פעולה צרפתי-איטלקי. הפעם ביימה את הסדרה ז'וזה דיין, ואת התסריט כתבה אן-מארי קאטואה. פיליפ טורטון גילם את רובר ד'ארטואה, ואילו ז'אן מורו גילמה את מאו ד'ארטואה. המוזיקה נכתבה בידי ברונו קולה, והצילום הופקד בידי אניו גוארניירי.
הסדרה שודרה בערוץ France 2 מ-7 בנובמבר ועד 28 בנובמבר 2005, וכללה חמישה פרקים באורך כולל של כ-500 דקות. הפרקים נקראו על שם הספרים הראשון, השני, השלישי, החמישי והשישי, ואילו הספר הרביעי, חוק הזכרים, לא זכה לפרק הנושא את שמו. העיבוד החדש עורר עניין ציבורי ניכר בצרפת. בפרק הבכורה צפו כ-8.6 מיליון בני אדם, ואילו פרק הסיום משך למעלה מ-6.2 מיליון צופים. ממוצע הצפייה עמד על כ-7.2 מיליון צופים לפרק, עם נתח צפייה של 27.9 אחוזים. הנתונים ממחישים כי גם חמישים שנה לאחר פרסום הכרכים הראשונים המשיכו סיפורי המלוכה הצרפתית של דרואון לעורר עניין בקרב קהל רחב.
העיבוד הקולנועי החדש: מלך הברזל. בדצמבר 2024 הודיעה חברת ההפצה החדשה Yapluka על פיתוח עיבוד קולנועי לסדרת המלכים המקוללים. הפרויקט הוצג כמיזם הקולנועי הראשון של החברה, והופקד בידי צוות שכבר צבר ניסיון בהפקות קולנועיות רחבות היקף. המפיק דִימִיטְרִי רַסָאם, שהיה מעורב בהפקת הסרטים שלושת המוסקטרים: ד'ארטניאן, שלושת המוסקטרים: מיליידי ו-הרוזן ממונטה כריסטו משנת 2024, קיבל את האחריות לצד העסקי של המיזם.
את עבודת התסריט והבימוי מובילים מַתְיֶה דֶלָפּוֹרְט ואַלֶכְּסַנְדְר דֶה לָה פָּטֶלְיֶיר, ששיתפו פעולה עם רסאם בהפקת הרוזן ממונטה כריסטו. רסאם תיאר את העיבוד של ספרי דרואון כחלום רב-שנים המשותף לו ולשני היוצרים, שהצלחת שיתוף הפעולה הקודם שלהם אפשרה לקדמו. הסרט הראשון מתוכנן להתבסס על מלך הברזל, הרומן הפותח את הסדרה. במאי 2025 מסר רסאם כי תקציבו המיועד עומד על כ-80 מיליון דולר, סכום שהיה צפוי להפוך אותו לסרט הצרפתי היקר ביותר מאז ולריאן ועיר אלף הכוכבים משנת 2017.
אחד המאפיינים הבולטים של ההפקה המתוכננת הוא ההחלטה לצלם את הסרטים באנגלית ולא בצרפתית. לדברי רסאם, בחירה זו נועדה להרחיב את קהל היעד הבין-לאומי ולאפשר השתתפותם של שחקנים מוכרים יותר בשוק העולמי, ובכך לסייע למימון התקציב הגבוה. בתחילה נועדה ההפקה לצאת לצילומים בשנת 2026, אולם בהמשך נדחו הצילומים לשנת 2027 כדי להעניק ליוצרים זמן נוסף להשלמת התסריט. השחקן פייר נינה הוזכר בהכרזה המקורית מסוף 2024 כמי שעתיד להיות מעורב בפרויקט, אך תפקידו לא נחשף.
בין היסטוריה לאגדה: מה באמת קילל את המלכים?
הצלחתה של המלכים המקוללים נשענת בחלקה על יכולתו של דרואון לארגן רצף מורכב של אירועים היסטוריים סביב רעיון ספרותי אחד: קללה הרודפת את משפחת המלוכה.
אלא שההיסטוריה המתועדת מציגה תמונה מורכבת יותר. מותם של מלכים צעירים, אי-הולדתם של יורשים זכרים ששרדו, מאבקי הירושה וריבוי הנחלות המשפחתיות אינם מחייבים הסבר על-טבעי. כולם השתלבו במערכת פוליטית שבה שאלת הירושה הייתה בעלת משמעות מכרעת.
המלכים הקאפטינגים הצליחו במשך יותר משלוש מאות שנה לשמור על רצף הירושה מאב לבן. יתרון זה העניק לממלכה יציבות וסייע לה להרחיב את סמכותה. אולם כאשר פסק הרצף בשנת 1316, ושוב בשנת 1328, לא הייתה מסורת הירושה הישירה מסוגלת לספק פתרון מוסכם לחלוטין.
ההכרעות שהתקבלו העניקו את כתר צרפת לפיליפ החמישי ובהמשך לפיליפ השישי, אך הן גם יצרו תקדימים משפטיים ופוליטיים שהביאו לדחיית תביעותיהם של יורשים אחרים.
התביעה של אדוארד השלישי לכתר צרפת הייתה קשורה ישירות לקשרי המשפחה הללו. הוא היה נכדו של פיליפ הרביעי דרך אמו איזבלה, אך תביעתו נדחתה משום שעברה דרך אישה. כאשר החריפו המחלוקות בין שתי הממלכות, הפכה שאלת הירושה לאחד הגורמים למלחמה ממושכת.
השפעתן של הנשים במשפחות המלוכה מוסיפה ממד אירוני להתפתחות הזאת. אף שעל פי כללי הירושה שהתגבשו בצרפת הן לא היו רשאיות לרשת את הכתר, זכויותיהן לנחלות אחרות והנישואים שלהן יכלו להשפיע על עתידן של ממלכות שלמות.
מרגריט מבורגונדי, ז'אן מבורגונדי, איזבלה מצרפת, מאו ד'ארטואה וז'אן השנייה מנווארה מדגימות בדרכים שונות את הסתירה בין הדרת נשים מן המלוכה לבין השפעתן המעשית על הירושה, הבריתות והמלחמות.
במובן זה, הקללה הספרותית של דרואון אינה משמשת תחליף להבנת ההיסטוריה. היא מעניקה צורה דרמטית לתהליך שבו הסדר הפוליטי הישן איבד את יציבותו, והותיר אחריו ממלכה שנאלצה להגדיר מחדש את כללי הירושה שלה.
מורשת המלכים המקוללים
מותו של ז'אק דה מולה בשנת 1314, שקיעת הענף הישיר של בית קאפה בשנת 1328 ופרוץ מלחמת מאה השנים בשנת 1337 התרחשו במהלך פחות מרבע מאה. שלושת האירועים השתלבו ברצף היסטורי שדרואון הפך ליצירה ספרותית אחת, אף שהקשרים ביניהם היו מורכבים בהרבה מן ההסבר שהציעה אגדת הקללה.
סדרת המלכים המקוללים מאפשרת להתבונן בתקופה שבה הסמכות המלכותית התחזקה, אך ביטחונה של המשפחה שהחזיקה בכתר התערער. המלכים ניהלו מלחמות, בנו מוסדות שלטון, כרתו בריתות וניסו להבטיח את ירושתם, בעוד שמוות בלתי צפוי של יורש אחד או הכרעה משפטית בסכסוך משפחתי היו מסוגלים לשנות את סדרי הממלכה.
פיליפ הרביעי, שביקש להעמיד את המלוכה מעל האצולה ומעל מוסדות הכנסייה, הותיר אחריו מנגנון שלטוני חזק יותר. בניו, לעומת זאת, לא הצליחו להבטיח את המשכיות הענף הישיר של המשפחה. עם מותם עברה המלוכה לבית ולואה, והוויכוח על הלגיטימיות של הירושה ליווה את צרפת במשך דורות.
האצילים שרבו על רוזנויות, הבנקאים שמימנו את חצרותיהם, נשות המלוכה שנישואיהן הכריעו זכויות ירושה ואנשי הכנסייה שהיו מעורבים במאבקים על השלטון היו כולם חלק מההתפתחות הזאת.
האגדה על קללתו של דה מולה העניקה לרצף האירועים הסבר מפתה. ההיסטוריה מציעה הסבר פחות מסתורי, אך לא פחות מטלטל: שושלת יכולה להחזיק בשלטון במשך מאות שנים, לבנות את מוסדותיה של ממלכה גדולה ולבסס מסורת של ירושה רצופה, ובכל זאת לגלות שעתידה תלוי בחיים הקצרים של יורש אחד.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
מוריס דרואון, ״המלכים המקוללים״ (Les Rois maudits), 1955-1977. סדרת שבעת הרומנים היא היצירה הספרותית המרכזית העוסקת בשקיעת הענף הקאפטינגי הישיר, במאבקי המלוכה הצרפתית בראשית המאה ה-14 ובעליית בית ולואה. ששת הספרים הראשונים פורסמו בצרפת בין 1955 ל-1960, והספר השביעי בשנת 1977. למצער, הספרים טרם תורגמו לעברית.
רוברט פוטייה, ״מלכי צרפת הקאפטינגים: מלוכה ואומה״, 987-1328 (The Capetian Kings of France: Monarchy & Nation). מחקר היסטורי על המלוכה הקאפטינגית מהכתרת איג קאפה ועד סיום הענף הישיר של השושלת. הספר פורסם במקור בצרפתית בשנת 1941 ובתרגום לאנגלית בשנת 1960.
אליזבת מ' האלאם, ״צרפת הקאפטינגית״, 987-1328 (Capetian France 987-1328), 1980. מחקר העוסק בהתפתחותה של צרפת בתקופת המלכים הקאפטינגים ובתהליכים המדיניים והשושלתיים שעיצבו את הממלכה.
א' אליזבת בראון, ״פוליטיקה ומוסדות בצרפת הקאפטינגית״ (Politics and Institutions in Capetian France), 1991. מחקר המתמקד במוסדות השלטון ובמערכת הפוליטית של צרפת הקאפטינגית, נושאים העומדים גם בבסיס מאבקי הכוח המתוארים ברומנים.
ז'סטין פירנהאבר-בייקר, ״בית החבצלות: השושלת שעיצבה את צרפת של ימי הביניים״ (House of Lilies: The Dynasty That Made Medieval France), 2024. מחקר רחב על השושלת הקאפטינגית ותפקידה בעיצוב המדינה הצרפתית.
תיירי לה הט, Les Capétiens: Le Livre du Millénaire, 1987. ספר העוסק בבית קאפה ובמורשתו השושלתית.
אינגמר קראוזה, Konflikt und Ritual im Herrschaftsbereich der frühen Capetinger, 2006. מחקר בגרמנית הבוחן עימותים, טקסים והתנהגות סמלית בתקופת הקאפטינגים הראשונים, ואת תרומתם לביסוס הסמכות המלכותית.
ההיסטוריה של בתי קאפה וולואה מזכירה עד כמה דקים היו לעיתים הגבולות בין סכסוך משפחתי פרטי לבין מלחמה בין ממלכות. אם הסיפור עורר את סקרנותכם, שתפו את הכתבה והמשיכו לגלות ב-HistoryIsTold כיצד החלטותיהם של שליטים, יורשים ואצילים שינו את מהלכה של ההיסטוריה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.