שמה של ז'אן ד'ארק מוכר כמעט לכולנו. על פי הדעה הרווחת, המוצגת בספרי הלימוד ובסרטי הקולנוע (למשל, "השליחה: סיפורה של ז'אן ד'ארק" של לוק בסון עם מילה יובוביץ' בתפקיד הראשי), ז'אן נשרפה על המוקד כמכשפה.

עם זאת, בגזר הדין הסופי שניתן לה ברואן ב-29 במאי 1431, לא נאמרה אף מילה על כישוף. על פי מסמך זה, ז'אן ד'ארק הוכרה ככופרת שהייתה זכאית לחרטה ולהמרת עונש השריפהה על המוקד במאסר עולם. "אנו מצהירים עליך כעל כופרת וחוזרת לסורה (*relapsam et hereticam*)", נכתב בסיכום השופטים למסמכי המשפט של ז'אן ד'ארק.

החלפת האישום מכישוף לכפירה בוצעה על ידי שופטי רואן זמן קצר לפני ההוצאה להורג, לאחר שקיבלו מכתב מאוניברסיטת פריז. אך האם משמעות הדבר הייתה שמישהו רצה לתת לז'אן הזדמנות לשמור על חייה?

באביב 1430, כאשר נותרו קצת יותר מ-20 שנה לסיום מלחמת מאה השנים, פעולות האיבה בין הצרפתים לאנגלים התנהלו בעצלתיים. המצור על פריז נכשל והצבא הצרפתי החל להתפזר לאיטו. אך ז'אן, למרות פציעתה, הייתה מוכנה להמשיך במאבק.

עם יחידה קטנה ונאמנה היא יצאה לעזרת קומפיין, עיר בצפון צרפת שהייתה נתונה תחת מצור של הבורגונדים, בעלי בריתם של האנגלים. עם הופעתה של ז'אן ד'ארק במבצר, רוחם של הנצורים התעודדה. אך שמחתם הייתה קצרת ימים. ב-23 במאי 1430, במהלך התקפת-נגד שהוכנה שלא כהלכה, נפלה ז'אן לידי הבורגונדים. הם מכרו אותה תמורת 10,000 ליברות לאנגלים, ששלחו את השבויה לרואן, למשפט כנסייתי.

אולי יעניין אתכם גם

גִ'ירוֹלָמוֹ סָבוֹנָרוֹלָה: כיצד ניסה הקנאי מפירנצה לבצע רפורמה בכנסייה ובמדינה?

סלבדור דאלי: על גאון הסוריאליזם

דניז ברגון: הנזירה ששיקרה כדי להציל יהודים

אָבִּיי אַחְמֶד: בין שלום למלחמה בקרן אפריקה

פרנק ויזנר: המרגל שבנה את עולם הצללים

מלך הולנד: טייס, אוהד אייאקס ו"נסיך הבירה"

מכשפה בעבודת יד

ראשית, יש להבין מדוע עניינה של ז'אן נדון בבית דין כנסייתי ולא אזרחי. הסיבה נעוצה בנורמות המשפט הימי-ביניימי, שאפשרו לקיים הליך פלילי אזרחי (כולל כלפי שבויי מלחמה, כפי שנחשבה ז'אן) רק במקום מגוריו של הנאשם או במקום ביצוע הפשע.

אולם כפר הולדתה של הנערה, דומרמי, היה תחת שלטון מלך צרפת, כמו גם שטח הלחימה שבו השתתפה ז'אן. לכן, עניינה של ז'אן לא יכול היה להתברר בבית משפט אזרחי: לא היה למי ולאן להעביר אותה, אלא אם כן לתומכיה שלה.

לעומת זאת, לפי הנורמות הכנסייתיות, נחשב כי אדם מבצע את עוולותיו נגד האמונה באופן קבוע ובכל מקום, וניתן היה לשפוט אותו בכל אתר — היכן שנעצר. כך שבמקרה של ז'אן ד'ארק, אישום בסטייה מהאמונה היה האפשרות היחידה להעמידה למשפט בשטח שבשליטת האנגלים.

ניתן היה לפתוח בהליך אינקוויזיציוני הן בשל כפירה (פרשנות שגויה של כתבי הקודש) והן בשל כישוף (פרקטיקות מאגיות אסורות). שופטי רואן החליטו להאשים את ז'אן באחרון. ההחלטה נבעה בראש ובראשונה מהשמועות שהקיפו את הנערה: מכשפה, קוסמת, בת השטן. גם התקופה הייתה מתאימה: בצרפת חלה עלייה חדה במספר משפטי המכשפות.

חוזה עם השטן וטיסות לשבת (Sabbath) עוררו עניין בקרב תיאולוגים מלומדים. אלה הקימו תשתית תיאורטית לפרקטיקה של המאבק בכוחות האופל: הם תיארו כיצד השטן בא לידי ביטוי בעולם הזה וכיצד להילחם בו, סיווגו שדים למעמדות וקטגוריות, וחיברו מדריכים מפורטים לניהול חקירות של חוזרים לסורם.

סיבה נוספת לכך שז'אן נחשבה בתחילה למכשפה ולא לכופרת נעוצה באופן שבו השיבה לשאלות: היא כביכול התגרתה בשופטיה, דחפה אותם לפרשנות מסוימת מאוד של העובדות. במילותיה שלה עוררה הנערה חשד לכישוף.

כבר בחקירה הראשונה ב-21 בפברואר 1431, כאשר השופטים עסקו בבירור זהותה של הנאשמת ושאלו אותה על מוצאה, הוריה, נסיבות טבילתה וגילה, סיפרה ז'אן כי שלוש התפילות המוכרות לה — "אבינו שבשמיים", "אני מאמין" ו"שמחי מרים" — נלמדו מאמה, ומלבד אמה איש לא הדריך אותה באמונה.

השופטים דרשו מיד לאמת את הידע הזה וביקשו שתקרא את "אבינו שבשמיים". אך ז'אן סירבה, והצהירה שתעשה זאת רק בווידוי. בסירוב קטגורי זה טעתה הנערה את טעותה הראשונה (מני רבות), שכן חוסר היכולת לומר בפומבי את טקסט התפילה נחשב בעיני אנשי המאה ה-15 למאפיין מובהק של מכשפה החוששת להתבלבל במילים ובכך לחשוף את עצמה.

באופן דומה, בחקירה השנייה ב-22 בפברואר, סירבה הנאשמת לענות על השאלה באיזו תדירות השתתפה בטקס המיסה (Eucharist). במקום זאת, החלה ז'אן לספר לשופטים על קולות המדברים אליה. הדבר נתפס בעיני השופטים כסימן מובהק ליכולות הכישוף של הנערה.

מנקודת מבטם של האינקוויזיטורים, ניצבה לפניהם מכשפה טיפוסית על כל מאפייניה. ראשית, דובר בידע מאגי שז'אן ירשה. השופטים חקרו בקפדנות יתרה את האסירה על כפרה דומרמי, שם נערך "חג הפיות". פיות, מנקודת מבטם של דמונולוגים במאות ה-14 וה-15, נחשבו לרוחות רעות, שליחות השטן, המסוגלות לגרום לאדם נזק בלבד — אלא אם כן הפך לחסידן הנאמן.

תיאורי מפגשים קבועים של פיות ביערות, בהרים ובמקומות מסתור אחרים, שהושאלו מרומני האבירים, שימשו בדמונולוגיה הימי-ביניימית כאב-טיפוס לשבת המכשפות. זו הסיבה ששופטי המשפט ב-1431 פירשו בקלות באותו כיוון את המידע על "חג הפיות" בדומרמי. הם שאלו את ז'אן שוב ושוב האם הפיות הללו הן רוחות טובות או רעות, האם טיילה איתן, האם השאירה להן זרי פרחים כמתנה, והאם הסנדקית שלה, שכביכול ראתה פיות בעצמה, הייתה מיילדת (ולפיכך, אולי גם מכשפה).

מנחות לפיות, סעודות דשנות וריקודים נחשבו למרכיבים כמעט בכל תיאור של "שבת" המוכר ממשפטי המכשפות של המאה ה-15. מתוך תפיסת הפיות כרוחות רעות או שדים, ניסו השופטים לפרש באותה צורה גם את הסיפורים על הקולות ששמעה ז'אן. בהם זיהתה כביכול את קולותיהם של המלאך מיכאל, ושל הקדושות קתרינה ומרגריטה. מיד עלו שאלות: האם הקולות הללו טובים או רעים? האם הם מלווים בחזיונות של מלאכים או קדושים?

לפי הפרוטוקולים, השופטים ניסו לשכנע את ז'אן ואת הסובבים שמדובר בשדים. לכן עניינה אותם כל כך שאלת "גשמיות" הקולות — מקור שהיה אמור להיות נראה וניתן למגע לו היה שייך ליצירי האל.

גם שאלות על חיבוקים ונשיקות שהנערה החליפה כביכול עם היצורים המסתוריים לא נזנחו. השופטים ראו בכך שבועת אמונים שניתנה בשבת לשטן או לשדים. מאפיינת מאוד, מנקודת מבטם של דמונולוגים במאה ה-15, הייתה השאלה האם הנחקרת חשה פחד כשפגשה את הקולות. ז'אן ענתה בחיוב, ובכך החמירה בבירור את מצבה.

מהחומר שנאסף בתיקה הצטייר אישום מגובש למדי בכישוף, שנפל לחלוטין תחת סמכות האינקוויזיציה.

באשר לכפירה, הוקדשה לה רק קבוצת שאלות אחת שהופנתה לנאשמת — על כפיפות או אי-כפיפות ל"כנסייה הלוחמת" (Church Militant). הבעיה הייתה שז'אן הכירה בסמכותו של האל בלבד (כלומר "הכנסייה המנצחת") ולא רצתה להישמע לכמרים ולאינקוויזיטורים שבפניהם הופיעה ברואן. לדבריה, היא פעלה בהתאם לפקודות שקיבלה ישירות מאלוהים. דבר זה גרר אוטומטית אישום בכפירה.

אולם, לשאלת הכפיפות לכנסייה הלוחמת ניגשו השופטים בשלב מאוחר יחסית — זמן קצר לפני הפסקת החקירות (25 במרץ 1431). העובדה ששאלה זו לא נפתרה לחלוטין על ידי השופטים עצמם הוכחה בכתב האישום המקדמי שנוסח על ידי התובע ז'אן ד'אסטיבה. ברשימה שהוקראה לז'אן ב-27–28 במרץ, רוב הסעיפים הוקדשו לכישוף. כבר במבוא כונתה הנאשמת מכשפה המסוגלת להטיל עין הרע, חוזת עתידות, נביאת שקר המזמנת שדים, וחובבת אמונות טפלות העוסקת באמנויות מאגיות.

בנוסח הסופי, גם האישום בכישוף עובד בקפדנות רבה יותר מאשר האישום בכפירה. נמצא מקום לידע שירשה ז'אן, למגעיה עם פיות, לשימוש במנדרגורה וקמיעות מאגיים אחרים, לחיזוי העתיד, לחיפוש חפצים אבודים, לגילויים שקיבלה מרוחות רעות, לחילול לחם הקודש "בעצת השטן" ולזימון שדים.

הפשעים שנמנו היו מספיקים בהחלט כדי להפוך את הנאשמת למכשפה רגילה. במיוחד מאחר שהתובע לא סיפק כלל רשימה של טעויותיה הכופרניות: הוא רק ציין "עוולות שונות הקשורות לטעויות כפירה", תוך התעכבות מפורטת מעט יותר רק על שאלת אי-הציות לכנסייה הלוחמת.

עם זאת, המסקנה המתבקשת שז'אן הואשמה בכישוף לא הייתה שם. חוסר הבהירות נותר גם ב-12 סעיפי האישום הסופי שנשלחו לתיאולוגים ומשפטנים מוסמכים שנקראו להעריך את מאמצי החקירה. רק סעיף אחד, האחרון, הכיל אישום באי-ציות לכנסייה הלוחמת; בשאר דובר על כישוף.

ובכל זאת, בגזר הדין הסופי כונתה ז'אן ד'ארק כופרת. על ההחלטה השפיע מכתב שהגיע מאוניברסיטת פריז — מוסד הלימודים המכובד ביותר באותה תקופה, שהתפרסם בתיאולוגים שאת דעתם היה צריך לקחת בחשבון. במכתב, באופן פרדוקסלי, האישום בכישוף לא רק נדחק למקום משני — הוא כלל לא נדון.

דמותה של ז'אן ד'ארק באמנות

לאחר הוצאתה להורג של ז'אן ד'ארק לא שככו הוויכוחים על מידת אשמתה כלפי האל והחברה. בפרט, הואשמה בלבישת בגדי גברים ושריון. תומכי ז'אן נאלצו למצוא מוצא מהסיטואציה, שהרי הנערה לא יכלה להופיע בשדה הקרב ללא הגנה.

אז החלו לתאר אותה בשמלה, כשרק צווארה וידיה עטויים שריון. בשנת 1450 החליט שארל השביעי לערוך חקירה בדבר צדקת גזר הדין שניתן על ידי שופטי רואן. במהלך החקירה התגלו הפרות חוק רבות, ובשנת 1456 ז'אן זוכתה. כעת השריון שלה לא היה אמור לפגוע בעיני הקתולים הטובים. בדרך כלל ז'אן תוארה כך בשריון, למעט אולי במאה ה-16, כשנכנסו לאופנה בגדי נשים מפוארים. רובנס במאה ה-17 כבר חוזר למסורת הישנה.

המאה ה-18 הקלילה הוסיפה לשריון אלמנט ארוטי, בחשיפת החזה של הבתולה מאורליאן. כך עמדה ז'אן בשורה אחת עם ונוס, גלתיאה ופרספונה. מאה שנה מאוחר יותר, בעידן הרומנטיקה, מבטה של ז'אן הופנה תמיד לשמיים, מסמל טוהר ופטריוטיות של הקרבה.

מעניין שדווקא בזמן זה החלו לתאר אותה עם הילה מעל ראשה, למרות שהוכרה כ"מבורכת" (Beatified) רק בשנת 1909. אך המאה ה-19 הציגה את ז'אן לא רק כרועה תמימה, אלא גם כדמות שסיקרנה את האמנים הסימבוליסטים. בביצועם ז'אן הופכת לעיתים ל"דיווה" — אלת היערות הקסומים מהאגדות הימי-ביניימיות, ולעיתים לנביאה שנבחרה על ידי כוחות עליונים למשימה גדולה.

בשנת 1920 הוכרזה ז'אן כקדושה. אך האמנים גילו עניין מועט באירוע זה. נראה כי ז'אן הפכה לבת ערובה של ניסויי הזרמים החדשים באמנות: מהקונסטרוקטיביסטים ועד הפרימיטיביסטים. כעת זו לא גיבורה אמיצה, אלא ילדה תמימה המטיילת בעולם האגדות ומביטה בעולם בעיניים מופתעות. ואלה לא האגדות המפחידות של הסימבוליסטים, אלא אלו שקוראים לילדים לפני השינה ולומדים בבית הספר היסודי.

אוגוסטינוס נגד תומאס

אם שופטי רואן התייחסו לסיפורי הנערה כמציאות, כעובדות שניתן לבדוק את אמינותן, הרי שבחוות הדעת של התיאולוגים והמשפטנים מהבירה לא נאמרה מילה על המציאות של התופעות הנדונות.

נציגי אוניברסיטת פריז טרפו לשופטי רואן את כל הקלפים, בפרשם בצורה אחרת את החומרים שנאספו בחקירה. לדעת המומחים הפריזאים, המגעים עם מלאכים וקדושים, שז'אן עמדה על אמיתותם, הם "שקרים מומצאים" שנשלחו על ידי "רוחות שטניות רעות — בליעל, שטן ובהמות".

הנאשמת עצמה הוכרה כ"פלונית מפלגת (Schismatic), המביעה מחשבות רעות על אחדות הכנסייה וסמכותה ומתעקשת בטעויותיה באמונה". מעשיה לא נחשבו לפשע עצמאי: ראו בהם רק אשליה, כלומר אחד מסוגי הכפירה.

ברואן נוצרה סיטואציה מורכבת ביותר. מצד אחד, השופטים הבינו היטב מההתחלה איזו משימה הוטלה עליהם: הם היו חייבים לא רק להרשיע את ז'אן ד'ארק, אלא לגזור עליה מוות. ונראה היה שהם עושים הכל לשם כך.

האישום המפורט בכישוף הוביל לגזר דין מוות, שכן לא היה קיים עונש אחר על פשע זה. ואילו האישום בכפירה, שעליו התעקשו הפריזאים, לא תמיד הוביל להוצאה להורג של החשוד. ניתן היה להתכחש לטעויות באמונה, ואז הוצאה להורג על המוקד הומרה במאסר עולם.

החקירה הגיעה למבוי סתום: במקום להביא במאמץ משותף את המשפט לסיומו הלוגי, שופטי רואן ופרופסורי פריז נכנסו למעין ויכוח שלא פנים אל פנים על התיאולוגיה הנוצרית, ובמיוחד על הבנת הכישוף כמציאות או כאשליה.

לויכוח זה היה למעשה היסטוריה ארוכה. ראשיתו בכתביו של אוגוסטינוס הקדוש, שהיה הראשון מאבות הכנסייה שנדרש לבעיית היחסים בין האדם לשטן והעלה את ההשערה שדווקא התערבות הטמא היא הגורם העיקרי לנפילה בחטא.

כפי שסבר התיאולוג, את כוחו על המין האנושי מקבל השטן על ידי התחזות למלאך אור, אולם קיים הבדל חשוב בין שדים למלאכים: שדים אינם מסוגלים ליצור דבר ויכולים רק לדמות. עם זאת, הם יוצרים את חזיונותיהם בצורה משכנעת כל כך, שבני אדם מאמינים בהם ומקבלים אותם כמציאות. אשליות אלו מהוות את הבסיס לכפירה.

קונספציה זו של אוגוסטינוס הייתה בעלת חשיבות יסודית לפיתוח הדמונולוגיה הימי-ביניימית. היא מצאה את ביטויה ב- Canon Episcopi, המסמך הכנסייתי הרשמי הראשון שעסק בכישוף — "אשליות ופנטזיות שטניות". אותה גישה שלטה בכתבי התיאולוגים עד המאה ה-12.

המצב החל להשתנות במאה ה-13. תפקיד עצום מילאו כאן כתביו של תומאס אקווינס, אשר בניגוד לאוגוסטינוס וממשיכיו, עמד על התפקיד הפעיל של המכשפות והמכשפים עצמם במגעים עם השטן והכניס את המושג "כוונה" (intent) לתיאור יחסיהם עם הטמא.

כך נוצרה התפיסה בדבר האחריות האישית של האדם על הכישוף, ובעקבותיה הבנת הכישוף כפשע עצמאי, שבוצע בכוונה תחילה והוא ריאלי לחלוטין. כפי שמעידים חקיקת האפיפיור ומסמכי הפרקטיקה המשפטית של אותה תקופה, מהמחצית השנייה של המאה ה-13 החלו הכפירה והכישוף להתפרש כשני מושגים שונים.

נכון שפיתוח הדוקטרינה הדמונולוגית במערב אירופה לא התנהל בקו ישר. התהליך היה לא עקבי, קטוע ומלא סתירות. אין ספק כי הפרשנות של הכישוף כתופעה קיימת במציאות, כפשע פלילי שניתן לפענח כמו כל רצח או גניבה, הולידה את הרדיפות ההמוניות הראשונות אחר מכשפות ומכשפים, שהתרחשו בסוף המאה ה-14 ותחילת המאה ה-15 בשטחי דופינה, פרובנס, בורגונדיה ושווייץ הרומאנית.

מאזור זה הגיעו גם החיבורים הדמונולוגיים האירופיים הראשונים, אולם לא כל מחבריהם ראו בכישוף מציאות, וחלקם כלל לא יכלו להגיע למסקנה סופית לגבי טבעו. דוגמה קלאסית ליחס הכפול למכשפות ולטיסותיהן לשבת הייתה הפואמה "מגן הגבירות" של מרטין לה פרנק (1440–1442): שני גיבורים התווכחו בלהט האם "אישה יכולה לעוף כמו קיכלי", וכל אחד נשאר בסוף בדעתו שלו.

1337–1453: על מה נלחמה ז'אן ד'ארק?

מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת התלקחה בשל סכסוכי קרקעות. הצרפתים רצו לדחוק את האנגלים מגיאן (Guyenne), שהייתה שייכת לאחרונים מהמאה ה-12, ואנגליה לטשה עיניים לנורמנדי ואנז'ו.

פעולות האיבה התנהלו משנת 1337. בתחילת המלחמה ניצחה אנגליה בשלושה קרבות גדולים: בסלויס (1340), קרסי (1346) ופואטייה (1356). צרפת איבדה חלק ניכר משטחה. אך בסוף המאה ה-14 הצרפתים נקמו והחזירו לעצמם כמעט את כל אדמותיהם מהאנגלים. ב-1415 הובסו הצרפתים שוב, הפעם באז'נקור, והאנגלים בברית עם הבורגונדים תפסו את כל צפון המדינה, כולל פריז.

אז התייצבה ז'אן ד'ארק בראש הצבא הצרפתי. בשנת 1429 הכוחות בראשותה הסירו את המצור מעל אורליאן. המלחמה הסתיימה ב-1453, כשהאנגלים הכירו בתבוסתם.

שאלת הסמכות השיפוטית

כמרים ושופטים במחוזות צרפת היו כמובן מכירים טוב יותר מעמיתיהם בבירה את ה"מאגיה" היומיומית וכבר מתחילת המאה ה-14 קיימו באופן פעיל משפטי מכשפות, שבהם הכישוף פורש כאיום ממשי וקיים.

התיאולוגים הפריזאים התעניינו בתיקים מסוג זה רק בסוף המאה ה-14, אולם הבעיה העיקרית שלהם לא הייתה כלל הפרשנות של הכישוף כמציאות או כאשליה. השאלה שבאמת העסיקה אותם נגעה לזכויות הסמכות השיפוטית: האם בית דין כנסייתי או אזרחי צריך לעסוק בתיקים מעין אלו?

משפטנים מלכותיים עמדו על הבנת הכישוף כפשע פלילי, שכן הוא עלול היה לגרום למות הקורבן או לנכותו. דווקא מבט כזה שלט בצרפת לקראת סוף המאה ה-14. היה זה תוצאה של תהליך כללי של חילון השיפוט, כאשר לסמכות בתי המשפט האזרחיים הועבר מספר מרבי של תיקים.

הכנסייה, לעומת זאת, לא רצתה להיכנע, ובשנת 1398 הוציאו התיאולוגים הפריזאים שני מסמכים בבת אחת, ששיקפו את נקודת מבטם על הבעיה. בניגוד למשפטנים האזרחיים, התיאולוגים מהבירה, בהישענם על התיאוריה של אוגוסטינוס ועל הוראות ה- *Canon Episcopi*, העלו את הקונספציה של הכישוף כאשליה — אמונות מוטעות המהוות לא פחות מאשר כפירה, ולפיכך נופלות אך ורק תחת סמכות הכנסייה.

הראשון מבין המסמכים, "הסיכום", הוקדש לתיאור סוג אחד בלבד של פרקטיקות אסורות — חיפוש אוצרות חבויים בעזרת רוח רעה שזומנה למעגל מאגי. מכשפים שעסקו בעיסוק זה הוכרזו כ"אנשים בעלי אמונות טפלות, הרחוקים מהאמונה הנוצרית", כלומר כופרים.

"התקנה" החגיגית, שפורטה יותר, כללה כבר 28 סעיפים שעסקו בסוגים המגוונים ביותר של כישוף. בהסתמכם על "דבריו של הדוקטור החכם ביותר אוגוסטינוס", הכריזו חברי האוניברסיטה ככפירה על היכרות, ידידות ואינטראקציה עם שדים, סגידה להם והגשת מתנות להם; כריתת חוזה איתם; החזקת שדים אישיים המוחבאים באבנים, טבעות, מראות ותמונות; שימוש במאגיה ו"שאר אמונות טפלות האסורות על ידי האל והכנסייה" למטרות אישיות; האמונה כי פרקטיקות מאגיות וניבויים שהתקבלו באמצעותן רצויים לאל; הביטחון כי פרקטיקות כאלו עוזרות ל"נביאים קדושים" לקבל גילויים ולחולל ניסים; ועוד ועוד.

ועדיין, למרות אופיים הרשמי, המסמכים האוניברסיטאיים לא מצאו יישום מעשי בבתי הדין הכנסייתיים בצרפת. רק בתיק אחד משנת 1398, שהחקירה בו התנהלה בפריז, היו הפניות ל"סיכום" ול"תקנה". אדם בשם ז'אן דה באר, שנשרף על "אמנויות מאגיות", הודה כביכול ברגע האחרון לחייו שכל פשעיו הם "לא יותר מאשליה שנשלחה על ידי השטן", ש"כלל לא מלאך טוב הופיע כדי לבצע את כל העוולות הללו, ולחשוב כך הוא חילול הקודש וטעות".

באופן כללי, חומרי משפטי המכשפות של סוף המאה ה-14 והמחצית הראשונה של המאה ה-15 מעידים שרעיונות התיאולוגים מהבירה לא הגיעו למחוזות. זו הסיבה שהחקירה בעניינה של ז'אן ד'ארק עוררה עניין כה רב באוניברסיטת פריז, שחבריה ראו במקרה זה הזדמנות מצוינת לבסס את נקודת מבטם בקרב עמיתיהם המשכילים פחות.

דעתם של שופטי רואן, שסברו כי פעולות הכישוף של הנאשמת אכן התרחשו במציאות, ספגה ביקורת. במכתב שנשלח על ידי התיאולוגים מהבירה, צוטטו מילה במילה רוב התזות של ה"תקנה" וז'אן הוכרה ככופרת. הדוקטרינה שאומצה על ידם לא מזמן ושעוד הייתה מוכרת מעט בשטח, קיבלה כך, מנקודת מבטם, חיזוק מעשי אידיאלי. ושום דרישות של הפיקוד הצבאי האנגלי לא יכלו להשפיע על ההחלטה שקיבלו.

תשובת התיאולוגים מהבירה לעמיתיהם ברואן הייתה בעלת חשיבות מכרעת למשפטה של ז'אן ד'ארק. ראש בית הדין, הבישוף קושון, בעצמו בוגר אוניברסיטת פריז ובעבר הלא רחוק הרקטור שלה, ראה בתגובה זו מדריך לפעולה: הוחלט "להחשיב את הנאשמת ככופרת בהתאם לתקנת האוניברסיטה". נכון שבסופו של דבר הדבר לא הציל את הנידונה ממוות. אך האישום בכישוף נשכח, וז'אן ד'ארק מעולם לא הוכרה רשמית כמכשפה.

באשר לסתירות שהתעוררו בין המומחים הפריזאים לשופטים המקומיים בשאלת הכישוף, הן מעולם לא נפתרו. עד סיום ציד המכשפות בתחילת המאה ה-17 היו קיימות בצרפת שתי נקודות מבט מנוגדות על הבעיה, ודמונולוגים רבים לא יכלו להחליט אפילו עבור עצמם האם יש להתייחס לכישוף כמציאות או בכל זאת כאשליה.

חומר מעשיר לצפייה

לראשונה הופיעה דמותה של ז'אן ד'ארק על מסך הקולנוע ב-1899. היה זה סרט של עשר דקות מאת ז'ורז' מלייס. בזמן זה הצליח הבמאי לספר על כל חייה של הבתולה מאורליאן, אישה שבירה, קדושה ענווה.

עברו 20 שנה, ודמות חדשה של הנערה מדומרמי הופיעה על המסך. גילמה אותה רנה-ז'אן פלקונטי בסרטו האילם של קארל תיאודור דרייר "ייסורי ז'אן ד'ארק" (1928). עיניה המביעות של הגיבורה, רזונה ותספורת הנער יצרו דמות של סבל עמוק, נרדפות, פחד וחוסר הבנה. הטקסט המלווה את הפרייימים התבסס על ציטוטים שנלקחו מהמסמכים האמיתיים של משפט ז'אן.

השחקנית המפורסמת הבאה שעבדה עם דמותה של ז'אן הייתה אגדת הוליווד — אינגריד ברגמן. בשנת 1948 ניסה הבמאי ויקטור פלמינג ליצור דרמה היסטורית על מלחמת מאה השנים. כאן ז'אן היא איכרה רגילה, שובת לב בפשטותה יותר מאשר בגדולתה. "הבתולה מאורליאן שלה (של ברגמן) מותירה בזיכרון סיפוק עמוק והכרת תודה", נכתב בעיתונים האמריקאים.

פחות רגשית הייתה עבודתו של ז'אק ריווט "ז'אן הבתולה" (1994), שבה נערך מחקר היסטורי של ממש, ששחזר בדיוק מרבי את כל האירועים מחייה של ז'אן הקדושה, אותה גילמה סנדרין בונר. דמותה היא של איכרה פשוטה, ולא קדושה מוקפת בהילה של מיסטיקה. זוהי נערה ארצית, רק בבגדי גברים.

גישה שונה לחלוטין בחר לוק בסון, שהוציא ב-1999 את "השליחה: סיפורה של ז'אן ד'ארק" עם מילה יובוביץ' בתפקיד הראשי. כאן ניצל היוצר במידה מרבית את כל האגדות והמסורות שבמהלך מאות השנים סגרו את הבתולה מאורליאן בתוך קריפטה מיסטית.

לראשונה על המסך עולה שאלת אי-שפיותה של ז'אן: האם החזיונות שלה היו תקשורת אמיתית עם כוחות עליונים או שהם מייצגים ביטוי של סכיזופרניה? על כל מי שצפה בסרט לשאול את עצמו זאת. בסגנון דומה צולם סרטו של פיליפ ראמוס "שתיקתה של ז'אן" (2011).