מעטים הציורים שהצליחו להפוך טקס שלטוני של כמה שעות לדימוי היסטורי שחי כבר יותר ממאתיים שנה. בציור ההכתרה העצום של נפוליאון וז׳וזפין, ז׳אק-לואי דויד לא רק תיעד רגע מכונן בתולדות צרפת, אלא גם בנה במכחולו גרסה מדויקת, מחושבת ולעיתים אף מתוקנת של המציאות.
כל מחווה, בגד ודמות הוצבו כך שיחזקו את הסיפור שנפוליאון ביקש לספר על עצמו: שליט חדש שמבקש להיראות בעת ובעונה אחת כיורשם של מלכי צרפת, קיסרי רומא וקרל הגדול. מבט מקרוב בציור מגלה עד כמה מעט בו מקרי, ועד כמה האמנות כאן שימשה לא רק לתיעוד ההיסטוריה, אלא גם לעיצובה.
״זה לא ציור, אפשר להיכנס לתוכו!״, התפעל נפוליאון כאשר התבונן בתיאור הכתרתו שלו בסטודיו של דויד. האמן נכח בטקס ב-2 בדצמבר 1804, והצליח להעביר אל הבד את מלוא הפאר של האירוע.
עבור נפוליאון, שבמאמציו הושבה לצרפת המלוכה התורשתית שבוטלה במהפכה הצרפתית, ההכתרה המפוארת הייתה כלי תעמולה חשוב לביסוס מעמדו החדש. הוא עצמו ניסח את כללי הטקס, תוך שהוא דואג שהאירוע יזכיר הן את הקיסרים של רומא העתיקה, הן את הכתרתו של קרל הגדול בשנת 800 לקיסר המערב והן את משיחתם למלוכה של מלכי צרפת. עם זאת, הוא גם הנהיג חידושים והעניק את התפקיד המרכזי בטקס לעצמו.
בהוראת נפוליאון ובני משפחתו, שייחסו לציור חשיבות רבה, הכניס האמן במהלך העבודה שינויים בציור. בתחילה תכנן דויד לתאר את רגע הכתרתו של בונפרטה, כאשר בניגוד למסורת הניח בעצמו את הכתר על ראשו, ולאפיפיור הותיר רק את האפשרות לברך על הטקס ועל סמלי המלכות.
זו הייתה מחווה מתוכננת ולא אלתור, אך לאחר מכן סצנה כזאת נראתה לנפוליאון, ולפי גרסה אחרת לאשתו, נועזת מדי. בסופו של דבר צייר האמן את רגע הכתרתה לא של הקיסר, אלא של הקיסרית ז׳וזפין. דויד גם הוסיף מאוחר יותר לציור כמה דמויות שלא נכחו בטקס ושינה כמה פרטים.
פרטים בציור
1. נפוליאון. בניגוד לגלימותיהם של מלכי צרפת, גלימתו של נפוליאון אינה כחולה אלא אדומה בוהקת, כרמז לארגמן הקיסרי של רומא העתיקה. במקום חבצלות הרלדיות מופיעות על בגדי הקיסר ואנשי פמלייתו דבורים, סמלו האישי של בונפרטה. הסמל מזכיר את דבורי הזהב שנמצאו בקברו של כילדריך מן השושלת הראשונה של מלכי הפרנקים, המרובינגים. כך מדגיש נפוליאון את ההמשכיות ההיסטורית של שלטונו.
2. הכתרים. נפוליאון מכתיר את רעייתו בכתר קטן, ובכך מראה שאת התואר והמעמד היא מקבלת מידיו. נפוליאון עצמו הוכתר ב״כתר קרל הגדול״ דומה. הוא יוצר במקום סמל המלכות מימי הביניים שהושמד במהלך המהפכה.
אולי יעניין אותך
3. פיוס השביעי. בשנות המהפכה ניסו בתחילה השלטונות החדשים לעקור את הקתוליות ובמקומה להנהיג את פולחן התבונה. נפוליאון, לעומת זאת, מתוך תקווה לזכות בתמיכת האוכלוסייה השמרנית, השיב את היחסים הטובים עם הכנסייה. את פיוס השביעי הוא זימן לטקס מרומא, מתוך רצון להידמות לקרל הגדול, שהוכתר בידי האפיפיור לאו השלישי. בכך ש״נטל״ מהאפיפיור את התפקיד המרכזי והניח במו ידיו את הכתר על ראשו, הראה בונפרטה כי הוא אינו כפוף לכנסייה כפי שהיה כפוף לה הקיסר הראשון של המערב בימי הביניים. בתחילה צייר דויד את פיוס השביעי כשהוא אינו עושה דבר, אך נפוליאון העיר שלא הזמין את איש הדת ממרחק כה רב כדי שלא יעשה דבר, והאמן תיאר את האפיפיור כשהוא מניף את ידו בתנועת ברכה.
4. אמו של נפוליאון. זמן קצר לפני החגיגות עזבה לטיציה את פריז בהפגנתיות בשל סכסוך בין נפוליאון לבין אחיו הצעירים. בהוראת הקיסר, שהיה קשור מאוד לאמו, צייר אותה דויד במקום של כבוד.
5. אחיותיו של נפוליאון. בטקס חויבו האחיות לשאת את שובל גלימתה של הקיסרית, דבר שעורר את זעמן, משום שלא אהבו את אשתו של נפוליאון. בציור הן רק צופות, ואילו את השובל מחזיקות נשות החצר של ז׳וזפין.
6. יורש פוטנציאלי. הילד היחיד בציור הוא בנו הבכור של אחיו של נפוליאון ושל בתה של ז׳וזפין מנישואיה הראשונים. לנפוליאון ולז׳וזפין לא היו ילדים משותפים, ובאותה עת הם ראו בילד יורש אפשרי לכס המלוכה. אולם בשנת 1807 הוא מת.
7. ״הרומאי״. אדם המזכיר את יוליוס קיסר ברישומיו של דויד. נפוליאון שאף להידמות למצביא הזה. ההשוואה לקיסר, ששמו הפך לתוארם של קיסרי רומא, והרמז להמשכיות ביחס לתהילתה של רומא העתיקה החמיאו לבונפרטה.
8. דיוקן עצמי. בין ״הניצבים״ צייר האמן את עצמו כשהוא מכין רישומים של האירוע.
1748 – נולד בפריז למשפחת סוחר.
1766 – נרשם לאקדמיה המלכותית לציור ולפיסול.
1782 – נישא למרגריט שרלוט פקול, כלה עשירה ובתו של עובד מנהלת הבניינים המלכותיים. מנישואים אלה נולדו ארבעה ילדים. בשנות ה-90 של המאה ה-18 נפרדו בני הזוג למשך כמה שנים בשל מחלוקות פוליטיות, אך לאחר מכן התאחדו מחדש.
1792 – כתומך במורדים בשנות המהפכה הצרפתית, נבחר לציר בוועידה הלאומית של הרפובליקה הצרפתית, שהוכרזה באותה שנה.
1794 – צייר את ״מות מארה״. בעקבות ההפיכה השלטונית שהסתיימה בהוצאתו להורג של מקסימיליאן רובספייר, נעצר לזמן מה משום שהיה ידידו.
1804 – מונה בידי נפוליאון ל״הצייר הראשון של הקיסר״.
1816 – לאחר נפילת המשטר הנפוליאוני היגר לבריסל, שם מת בשנת 1825.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
