מועדון האורניום: המרוץ הכושל של גרמניה הנאצית לפצצת אטום

6 באוגוסט 1945. באחוזת פארם הול הכפרית שבגודמנצ'סטר, אנגליה, ישבו עשרה מטובי הפיזיקאים והכימאים של גרמניה, מנותקים מהעולם החיצון. כאשר קצינים בריטים הודיעו להם כי תאגיד השידור הבריטי BBC דיווח זה עתה על פצצת אטום אמריקאית שהוטלה על הירושימה, התגובות נעו בין הלם לחוסר אמון מוחלט. אבל וֶרְנֶר הַיְיזֶנְבֶּרְג, מגדולי הפיזיקאים בעולם, פטר את הדיווח בביטול והצהיר כי אינו מאמין לאף מילה. הוא אף תהה האם האמריקאים השתמשו במילה "אורניום" ומשנענה בשלילה, הסיק בביטחון כי אין לדבר כל קשר לאטומים.

אולם בשעה תשע בערב, כאשר האזינו השבויים להודעה הרשמית, ההלם הכה בהם במלוא עוצמתו. באותו רגע, בבית המרושת במיקרופונים נסתרים, החלו המדענים הגרמנים לעכל את תבוסתם המדעית ולהמציא את הנרטיב שיסביר מדוע גרמניה הנאצית, שהחלה את המרוץ הגרעיני לפני כולם, נותרה הרחק מאחור.

פרויקט הגרעין הגרמני נולד בחודשים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, מיד לאחר גילוי תופעת הביקוע הגרעיני בברלין בסוף שנת 1938. הפרויקט, שזכה לכינויים "מועדון האורניום" (Uranverein) ו"פרויקט האורניום" (Uranprojekt), עבר גלגולים רבים, פוצל בין תשעה מכוני מחקר שונים, סבל ממאבקי כוח, פוליטיזציה, מחסור במשאבים וחבלות נועזות של בעלות הברית ונורווגיה במפעלי המים הכבדים. משיאו תחת הצבא הגרמני ועד לגוויעתו במרתף בירה קטן בעיירה הייגרלוך שבדרום גרמניה באפריל 1945, מסע זה חושף כיצד המנגנון הנאצי שניסה לרתום את הפיזיקה למלחמה, נכשל במקום שבו פרויקט מנהטן האמריקאי הצליח.

גילוי הביקוע והקמת "מועדון האורניום" הראשון

בדצמבר 1938, הכימאי הגרמני אוֹטּוֹ הָאן (Otto Hahn) ועוזרו פְרִיץ שְׁטְרַסְמַן (Fritz Strassmann) שלחו כתב יד לכתב העת המדעי הגרמני "מדעי הטבע" (Naturwissenschaften), ובו דיווחו כי זיהו את היסוד בריום לאחר שהפציצו אורניום בנייטרונים. המאמר פורסם ב-6 בינואר 1939. שמונה עשר ימים לפני הפרסום, ב-19 בדצמבר, שיתף האן את התוצאות ואת מסקנתו בדבר "התפוצצות" גרעין האורניום במכתב לעמיתתו וידידתו לִיזֶה מַיְיטְנֶר (Lise Meitner), אשר נמלטה מגרמניה להולנד ומשם לשוודיה ביולי של אותה שנה. מייטנר ואחיינה אוֹטוֹ רוֹבֶּרְט פְרִישׁ (Otto Robert Frisch) אישרו את מסקנתו של האן, ופירשו נכונה את התוצאות כ"ביקוע גרעיני" – מונח שטבע פריש בעצמו. ב-13 בינואר 1939, פריש אישר זאת בניסוי מעשי. הידיעה על התגלית התפשטה במהירות, והקהילה המדעית הבינה כי אם ניתן יהיה לשלוט בתגובת השרשרת, עשוי הביקוע להפוך למקור כוח אדיר, בתנאי שיימצא חומר מאט (קנדטור) מתאים כמו מים כבדים או גרפיט, שיאט את הנייטרונים כדי שיילכדו על ידי גרעינים בקיעים אחרים.

ב-22 באפריל 1939, לאחר ששמע הרצאה מאת עמיתו וִילְהֶלְם הַאנְלֶה (Wilhelm Hanle) באוניברסיטת גטינגן שהציעה שימוש בביקוע אורניום בתוך "מכונת אורניום" (כלומר, כור גרעיני), פנה גֶאוֹרְג יוֹס (Georg Joos) יחד עם האנלה אל וִילְהֶלְם דָאמֶס (Wilhelm Dames) ממשרד החינוך של הרייך. הם התריעו בפניו על היישומים הצבאיים והכלכליים האפשריים של אנרגיה גרעינית.

בעקבות זאת, אַבְרָהָם אֵזַאוּ (Abraham Esau), פיזיקאי במועצת המחקר של הרייך מטעם משרד החינוך, ארגן פגישה לקבוצה שנודעה באופן לא רשמי כ"מועדון האורניום". הקבוצה כללה את הפיזיקאים וַלְטֶר בּוֹטֶה (Walther Bothe), רוֹבֶּרְט דֶפֶּל (Robert Döpel), הַאנְס גַיְיגֶר (Hans Geiger), ווֹלְפְגַנְג גֶנְטְנֶר (Wolfgang Gentner) (שנשלח כנראה על ידי בוטה), האנלה, גֶרְהַרְד הוֹפְמַן (Gerhard Hoffmann) ויוס. הפיזיקאי פֶּטֶר דֶבַּאי (Peter Debye) הוזמן אך לא נכח. עבודה בלתי רשמית החלה באוניברסיטת גאורג-אוגוסט בגטינגן על ידי יוס, האנלה ועמיתם רַיְינְהוֹלְד מַנְקוֹפְּף (Reinhold Mannkopff), תחת השם "התאגדות הפיזיקה הגרעינית" (Arbeitsgemeinschaft für Kernphysik).

במקביל ובאופן בלתי תלוי, פָּאוּל הַרְטֶק (Paul Harteck), מנהל המחלקה לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת המבורג ויועץ למשרד החימוש של הצבא הגרמני (HWA), יחד עם עוזר ההוראה שלו וִילְהֶלְם גְרוֹת (Wilhelm Groth), כתבו ב-24 באפריל 1939 מכתב למשרד החימוש בו ציינו את היישום הצבאי של תגובות שרשרת גרעיניות. בנוסף לשני מאמצים אלה, נִיקוֹלָאוּס רִיל (Nikolaus Riehl), מנהל המטה המדעי בחברת התעשייה "אָוּאֶר" (Auergesellschaft), קרא ביוני 1939 מאמר מאת זִיגְפְרִיד פְלוּגֶה (Siegfried Flügge) על השימוש הטכני באנרגיה גרעינית מאורניום. מכיוון שלחברת אואר היה מלאי ניכר של אורניום כתוצר לוואי מתהליך הפקת רדיום, ריל זיהה את ההזדמנות העסקית ופנה ביולי 1939 למשרד החימוש. המשרד אכן סיפק הזמנה לייצור תחמוצת אורניום, שהתבצע במפעל אואר באורניינבורג, צפונית לברלין.

מאמצים מוקדמים אלו נמשכו עד סתיו 1939, אז קטעה פרוץ מלחמת העולם השנייה את העבודה בגטינגן, מאחר שיוס והאנלה גויסו למחקרי צבא אחרים, ומשרד החימוש לקח את המושכות לידיו מידי מועצת המחקר של הרייך.

"מועדון האורניום" השני תחת שליטת הצבא

באוגוסט 1939, ממש לפני פלישת גרמניה לפולין שהציתה את המלחמה, פעל משרד החימוש (HWA) להשתלט על העבודה מידי מועצת המחקר של הרייך, והורה לה להפסיק את כל הניסויים באנרגיה גרעינית. אזאו מחה בטענה שגילוי הביקוע צעיר מדי מכדי להצדיק מהלך כזה, אך מחאתו זכתה להתעלמות. המהלך יצא לפועל ביוזמת הפיזיקאי קוּרְט דִיבְּנֶר (Kurt Diebner), יועץ למשרד החימוש, בשיתוף עם אֶרִיךְ בַּאגֶה (Erich Bagge). דיבנר ארגן פגישה בברלין ב-16 בספטמבר 1939, אליה הוזמנו בוטה, פלוגה, גייגר, האן, הרטק, הופמן, יוֹזֶף מָטוֹךְ (Josef Mattauch) וגֶאוֹרְג שְׁטֶטֶר (Georg Stetter).

מטרת הפגישה, כפי ששחזר באגה לימים, הייתה לבדוק ללא צל של ספק האם הפקת אנרגיה גרעינית היא אפשרית. באגה ציין כי למקור אנרגיה חדש תהיה חשיבות צבאית עצומה, אך גם לתשובה שלילית תהיה משמעות, שכן היא תבטיח שגם האויב לא יוכל לנצל זאת. קבוצה זו כינתה עצמה אף היא "מועדון האורניום".

פגישה שנייה נערכה זמן קצר לאחר מכן, וכללה את קְלָאוּס קְלוּסְיוּס (Klaus Clusius), רוברט דפל, ורנר הייזנברג וקַרְל פְרִידְרִיךְ פוֹן וַיְיצְזֶקֶר (Carl Friedrich von Weizsäcker). במקביל, מכון קייזר וילהלם לפיזיקה (KWIP) בברלין-דאהלם הוכפף לסמכות הצבא, כשדיבנר מונה למנהלו האדמיניסטרטיבי, וכך החלה השליטה הצבאית במחקר. למרות שהסיסמה הרשמית של הממשלה הייתה "עלינו להשתמש בפיזיקה למען המלחמה", הייזנברג ועמיתיו החליטו כי עליהם דווקא "להשתמש במלחמה למען הפיזיקה".

הייזנברג סיפר כי באותה פגישה בשנת 1939 הגיעו הפיזיקאים למסקנה שבאופן עקרוני ניתן לייצר פצצות אטום, אך הדגישו כי הדבר ייקח מספר שנים, ודאי לא פחות מחמש. הוא אף ציין שדיווח על כך לפיהרר רק שבועיים לאחר מכן, ובאופן אגבי מאוד, מחשש שהיטלר יגלה עניין רב מדי ויורה על מאמצים אדירים ומיידיים לייצור פצצה. אלברט שפר הרגיש שעדיף לעזוב את העניין, וגם היטלר הגיב כך. הייזנברג הסביר שהם הציגו זאת כך למען ביטחונם האישי, שכן ההסתברות להצלחה שאפה לאפס, ואם אלפי אנשים יעבדו על פרויקט יקר שייכשל, עלולות להיות לכך "השלכות מאוד לא נעימות" עבורם.

גנרל-פלדמרשל אֶרְהַרְד מִילְךְ (Erhard Milch) מהלופטוואפה שאל כמה זמן ייקח לאמריקה לפתח נשק גרעיני, ונענה בהערכה שזה יקרה ב-1944, למרות שבינם לבין עצמם, הפיזיקאים הגרמנים סברו כי הם לא יוכלו לייצר פצצות אטום לפני שלוש או ארבע שנים.

פיצול, פוליטיזציה ומחסור במשאבים

הפוליטיזציה של האקדמיה הגרמנית תחת המשטר הנאצי דחקה פיזיקאים, מהנדסים ומתמטיקאים רבים אל מחוץ לגרמניה החל משנת 1933. אלו ממוצא יהודי שלא עזבו, טוהרו במהירות מהמערכת, מה שדילל עוד יותר את שורות החוקרים. דרישות הוורמאכט לכוח אדם צמצמו גם הן את מספר הפיזיקאים הכשירים שנותרו, שכן מדענים ואנשי צוות טכני רבים גויסו לצבא.

כאשר התברר כי פרויקט הנשק הגרעיני לא יתרום תרומה מכרעת לסיום המלחמה בטווח הקרוב, הוחזרה בינואר 1942 השליטה על מכון קייזר וילהלם לפיזיקה (KWIP) לארגון הגג שלו, "חברת קייזר וילהלם".

השליטה הצבאית בפרויקט הועברה ביולי 1942 חזרה למועצת המחקר של הרייך (RFR). הפרויקט שמר על מעמדו כבעל "חשיבות מלחמתית" (kriegswichtig) והמימון הצבאי נמשך, אך הוא פוצל לשלושה תחומים מרכזיים: ייצור אורניום ומים כבדים, הפרדת איזוטופים של אורניום, ופיתוח "מכונת אורניום" (כור גרעיני). בפועל, הפרויקט פוצל בין תשעה מכונים מרכזיים, שבהם המנהלים הכתיבו את המחקר וקבעו יעדים משלהם.

מוקדי המחקר חולקו כך:

ולטר בוטה הוביל את מדידת הקבועים הגרעיניים במכון לפיזיקה בהיידלברג יחד עם כ-6 פיזיקאים. קלאוס קלוסיוס ניהל את הפרדת האיזוטופים וייצור המים הכבדים באוניברסיטת מינכן יחד עם כ-4 אנשי צוות.

קורט דיבנר עסק במדידת קבועים גרעיניים בתחנת הניסויים בגוטו ובשטדטילם (Stadtilm) שבמדינת תורינגיה עם כ-6 פיזיקאים. אוטו האן ניהל מחקר על יסודות טרנס-אורניים, תוצרי ביקוע והפרדת איזוטופים במכון קייזר וילהלם לכימיה בברלין עם כ-6 חוקרים. פאול הרטק ניהל את ייצור המים הכבדים והאיזוטופים באוניברסיטת המבורג.

ורנר הייזנברג פעל באוניברסיטת לייפציג ולאחר מכן כמנהל בפועל של ה-KWIP בברלין, ועסק בכור האורניום ובהפרדת איזוטופים יחד עם כ-7 חוקרים.

הַאנְס קוֹפְּפֶרְמַן (Hans Kopfermann) פעל באוניברסיטת גטינגן, ניקולאוס ריל הוביל את ייצור האורניום בחברת אואר עם כ-3 אנשי צוות, וגאורג שטטר חקר יסודות טרנס-אורניים באוניברסיטת וינה. בשיא הפרויקט בשנת 1942, לא פעלו בו יותר מ-70 מדענים, ומתוכם רק כ-40 הקדישו יותר מחצי מזמנם למחקר הביקוע הגרעיני. לאחר מכן, המספר צנח דרמטית.

ב-4 ביוני 1942 התקיימה ועידה ביוזמת שר החימוש, אלברט שפר, שהחליטה להמשיך את הפרויקט אך ורק לצורך הפקת אנרגיה. ב-9 ביוני, היטלר הוציא צו לארגון מחדש של מועצת המחקר (RFR) כיישות משפטית נפרדת תחת משרד החימוש, ומינה את הרמן גרינג לנשיאה. התקווה הייתה שגרינג ינהל את המועצה באותה משמעת שאפיינה את מגזר התעופה. אברהם אזאו מונה בדצמבר 1942 למיופה הכוח של גרינג למחקר הפיזיקה הגרעינית, והוחלף בדצמבר 1943 על ידי וַלְטֶר גֶרְלַךְ (Walther Gerlach). אריך שומאן היה מהפיזיקאים רבי ההשפעה בגרמניה וניהל מחלקות מחקר בצבא. עם זאת, לדיבנר הייתה לאורך חיי הפרויקט השפעה רבה יותר מאשר לבוטה, קלוסיוס, האן, הרטק או הייזנברג.

שפר העיד כי הפרויקט לפתח פצצת אטום בוטל הלכה למעשה בסתיו 1942. למרות שהפתרון המדעי היה קיים, נדרשו כל משאבי הייצור של גרמניה כדי לייצר פצצה, וזה לא היה קורה לפני 1947. המחקר נמשך לכיוון "מנוע אורניום" לצי הגרמני, אך בקיץ 1943 שפר כבר שחרר את יתרת 1,200 הטונות המטריות של מלאי האורניום לייצור תחמושת בעלת ליבה מוצקה.

התאונה הגרעינית בלייפציג והמרדף אחר חומרים
עוד קודם לכן, פיזיקאים גרמנים ניסו לייצב תגובות שרשרת. במחצית הראשונה של 1942, ניסוי L-IV שנערך במכון הפיזיקלי של אוניברסיטת לייפציג בהובלת הייזנברג ורוברט דפל, הציג לראשונה סימנים של התרבות נייטרונים בפרויקט הגרמני. המערכת הכילה גאומטריה כדורית עם 5 טונות של מים כבדים ו-10 טונות של אורניום מתכתי. התוצאות פורסמו בדוח מסווג פנימי על ידי הזוג דפל והייזנברג.

אך ב-23 ביוני 1942, התרחשה במקום התאונה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה. לאחר 20 ימי פעילות של הכור, פתח וֶרְנֶר פַּשֶׁן (Werner Paschen) את המכונה לבקשתו של דפל, לאחר שנוצרו בועות באטם. אוויר חדר פנימה, והצית את אבקת האורניום. האורניום הבוער הרתיח את מעטפת המים ויצר לחץ קיטור חזק מספיק כדי לפוצץ את הכור לגזרים. אבקת אורניום בוהקת ניתזה אל התקרה בגובה 6 מטרים, והמערכת התחממה ל-1,000 מעלות צלזיוס, וגרמה לשריפה גדולה במעבדה. הייזנברג התבקש לעזור אך לא יכול היה להושיע. האירוע סיים את פרויקטי האורניום של לייפציג.

במקביל, נעשו מאמצים למצוא שיטות להפרדת איזוטופים ומציאת מאטים. פול פטר אוואלד הציע מפריד אלקטרומגנטי. מַנְפְרֶד פוֹן אַרְדֶנֶה (Manfred von Ardenne) ניהל מעבדה פרטית בברלין-ליכטרפלדה וזכה למימון ממשרד הדואר של הרייך בראשות וילהלם אוהנסורגה, אליו הצטרף פְרִיץ הָאוּטֶרְמַנְס (Fritz Houtermans) ב-1940. גם בחברת המטוסים הנשל (Henschel Flugzeugwerke) פעלה קבוצת מחקר בראשות הֶרְבֶּרְט וַגְנֶר (Herbert Wagner) והוּגוֹ וַטְצְלָאוֶוק (Hugo Watzlawek). וטצלאווק כתב ספר לימוד מפורט על פיזיקה גרעינית שהדפסתו סורבה על ידי ולטר גרלך (ויצאה לאור רק ב-1948).

גרפיט נפסל כחומר מאט משום שחישוביו של ולטר בוטה הראו שמקדם ספיגת הנייטרונים של הפחמן גבוה מדי, קרוב לוודאי עקב זיהומי בורון בגרפיט. לפיכך, הגרמנים פנו למים כבדים (תחמוצת דאוטריום). ייצור המים הכבדים כבר היה בעיצומו במפעל ומוֹרק (Vemork) של חברת נורְסְק הִידְרוֹ (Norsk Hydro) בנורווגיה. המפעל התבסס על מפל ריוּקַאן במחוז טלמרק, וייצר מים כבדים כתוצר לוואי של ייצור דשני חנקן מאז 1934, בעקבות הצעתם של המרצה לַיְיף טְרוֹנְסְטַד (Leif Tronstad) ויוֹמַר בְּרוּן (Jomar Brun). פול הרטק נשלח מטעם הגרמנים, ובשנת 1941 הקימה מחלקתו יחידת המרה קטליטית עבור המפעל הנורווגי, שאולץ לשלם על כך מכיסו. תוכנית פיילוט גרמנית חלופית של תאגיד אי גה פארבן (IG Farben) בלאונה, בניהולו של פול הרולד, נתקלה בקשיים עקב הפצצות אוויריות ולא נחלה הצלחה.

אולי יעניין אותך

קרב שפך הסכלדה: הפריצה לנמל אנטוורפן

מלחמת החזיר: העימות הכמעט-גורלי בין מעצמות על אי במחלוקת

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ נאבק על עתידו הפוליטי

ברלין: המשטרה עצרה חברים מסיעת הצבא האדום

המערכה הנועזת על המים הכבדים של נורווגיה

עוד בטרם פלשו הגרמנים לנורווגיה ב־9 באפריל 1940, גילו הצרפתים עניין רב במים הכבדים. מנהל נורסק הידרו, אקסל אוברט (Axel Aubert), הסכים להשאיל לצרפת את כל מלאי המים הכבדים בעולם – 185 ק"ג – לכל תקופת המלחמה, בציינו שאם גרמניה תנצח, הוא כנראה יוצא להורג. סוכני הביון הצרפתי, הלשכה  השנייה במטה הכללי הצרפתי (Deuxième Bureau) הובילו את המבצע המסוכן והעבירו את המלאי בחשאי לאוסלו, משם לפרת' שבסקוטלנד ואחר כך לצרפת. עם הפלישה לצרפת, המדען הצרפתי פרדריק ז'וליו-קירי הבריח את המים באוניית הסוחר "בּרוּמְפַּארְק" (Broompark) יחד עם הרוזן מסאפוק, צ'ארלס הווארד. אולם המפעל בנורווגיה נותר שלם ויכול היה להמשיך ולייצר והגרמנים אכן השתלטו עליו.

בעלות הברית הבינו את חומרת הסכנה ויזמו שורת מבצעים דרמטיים כדי לעצור את הייצור בנורווגיה:

• מבצע גראוס ופרשמן (Grouse & Freshman): באוקטובר 1942, הוצנח כוח חלוץ בן ארבעה לוחמי קומנדו נורווגים של מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) לרמת הרדנגר שמעל המפעל. למרות שצנחו ביעד שגוי ושרדו בתנאים קשים כשהם ניזונים מטחב ואיילים, הם יצרו קשר באמצעות מילת הצופן "שלושה פילים ורודים". אולם מבצע ההמשך, "פרשמן", הסתיים באסון כבד בנובמבר. דאונים נושאי מהנדסים בריטים שהמריאו מסקוטלנד התרסקו עקב מזג אוויר וראות לקויה. הניצולים נתפסו על ידי הגסטפו, עברו עינויים, והוצאו להורג בהתאם ל"פקודת הקומנדו" של היטלר. הכישלון הזעיק את הגרמנים שהגבירו את האבטחה והניחו מוקשים.
• מבצע גאנרסייד (Gunnerside): צוות הקומנדו הנורווגי ששרד בהרים חבר לשישה צנחנים נוספים בפברואר 1943. בפיקודו של יוֹאָכִים רֶנֶבֶּרְג (Joachim Rønneberg) ובסיוע מידע מסוכן פנימי, הלוחמים גלשו באישון לילה לערוץ הנהר הקפוא מָאנָה, טיפסו על צוק תלול אל תוך המפעל וחדרו אליו דרך מנהרת כבלים ב-27 בפברואר 1943. הם פגשו רק שרת נורווגי בשם יוהנסן, שהסכים לשתף פעולה אך ביקש למצוא את משקפיו בטרם יודלקו הפתילים. המטען הרס את תאי האלקטרוליזה והשמיד למעלה מ-500 ק"ג של מים כבדים שיוצרו תחת הכיבוש.

הגרמנים החלו לשקם את המפעל, אך בנובמבר 1943 ספג האתר הפצצת יום מסיבית של 143 מפציצי B-17 אמריקאים, ולאחריה הפצצות נוספות של מפציצי B-24, בטיסות שארכו עד עשר שעות וחצי. הגרמנים החליטו לנטוש את המפעל ולהעביר את שארית המים לגרמניה.

ב־20 בפברואר 1944, לוחם המחתרת קְנוּט הָאוּקֶלִיד (Knut Haukelid) ועוזריו הטמינו 8.5 ק"ג של חומרי נפץ פלסטיים עם שעונים מעוררים בבטן מעבורת הרכבת "SF Hydro" באגם טִין (Lake Tinn). המעבורת שקעה אל מעמקי האגם ולקחה עימה את המטען, במחיר חייהם של 18 בני אדם (14 נורווגים ו-4 גרמנים). בדיקה של חביות שנמשו מהאגם בשנת 2005 חשפה כי ריכוז המים הכבדים בחלקן היה כה נמוך (0.5-1.0%) שייתכן והמשלוח כולו לא הספיק להפעלת כור גרעיני אחד, קל וחומר לייצור עשרות הטונות הנדרשים ליצירת פלוטוניום לנשק.

כור במרתף בירה: ניסוי B8 בהייגרלוך

בשל הפצצות בעלות הברית על ערי גרמניה, הוחלט להעביר את מכון קייזר וילהלם מברלין לדרום גרמניה. הפיזיקאי קרל וירְץ (Karl Wirtz) עסק בהקמת מתקן הניסוי בבונקר בדאהלם כשצבא האדום התקרב, וב-27 בינואר 1945 הורה לו גרלך לפנות הכל אל העיירה הייגרלוך שבאזור הוהנצולרן, מרחק של כ-15 ק"מ מהעיר הכינגן. המעבדה החדשה התמקמה בתוך מנהרה חצובה בסלע (Felsenkeller) ששימשה כמרתף בירה ותפוחי אדמה של פונדק, מתחת לכנסיית טירה ומוגנת בשכבת סלע של 20 עד 30 מטרים. המרתף הושכר תמורת 100 רייכסמארק בחודש.

אחרי מסע טלטלות דרך שטדטילם (שם הוצב דיבנר) ושכנועים מצידו של הייזנברג, החומרים הגיעו להייגרלוך בסוף פברואר. המלאי כלל 1.5 טונות של קוביות אורניום שהופקו על ידי חברת "דגוסה" (Degussa) ממכרות סנט יואכימסטאל, 1.5 טונות מים כבדים, 10 טונות של גרפיט, חלקי קדמיום, ודגימת רדיום-בריליום ששקלה 500 מיליגרם והוטסה מברלין על ידי הפיזיקאי פרִיץ בּוֹפּ (Fritz Bopp).

הכור הורכב משני דוודים עשויים על ידי החברה הברלינאית Bamag-Meguin. הדוד החיצוני, עשוי אלומיניום, היה בקוטר 210.8 ס"מ, והדוד הפנימי, מסגסוגת מגנזיום, בקוטר 124 ס"מ. ביניהם הפרידה שכבת גרפיט בעובי 43 ס"מ ששימשה כמשקף נייטרונים. 664 קוביות אורניום במשקל 2.4 ק"ג ובעלות צלע של 5 ס"מ כל אחת, היו תלויות על 78 חוטי אלומיניום אל תוך הדוד הפנימי, מרווחות ב-14 ס"מ זו מזו במבנה של סריג. מקור הנייטרונים הורד פנימה דרך צינור שכונה "ארובה", ולאחר מכן הוזרמו המים הכבדים.

ניסוי B8 (או B-VIII) נוהל על ידי הייזנברג שהישב שם וביצע חישובים ללא הרף. המדענים קיוו להשיג מסה קריטית, אך ללא מוטות שליטה וללא אמצעי קירור מתקדמים, הם הסתמכו בעיקר על אפקט דופלר ועל חתיכת קדמיום שהיו זורקים לארובה במקרה חירום. אולם, גם לאחר מילוי כל המים, הכור נותר תת-קריטי עם מקדם כפל של k=0.85 (כאשר k=1 מסמל קריטיות). המערכת נדרשה להיות גדולה פי פעם וחצי כדי לעבוד. הייזנברג הציע להביא את שארית החומר משטדטילם, אך קריסת רשתות התקשורת בגרמניה המובסת מנעה זאת. המדענים לא ידעו ששנתיים קודם לכן, בשיקגו, אנריקו פרמי כבר ביצע ניסוי כור קריטי מוצלח במסגרת פרויקט מנהטן.

מבצע אלסוס: ציידי המדענים

בעלות הברית שלחו יחידות חיפוש כדי לתפוס את המדענים והחומרים הגרעיניים, הן כדי להיעזר בהם והן כדי למנוע מהסובייטים לשים עליהם יד. מפקד פרויקט מנהטן, הגנרל לסלי גרובס, הורה אף להפציץ את מפעל אואר באורניינבורג ב-15 במרץ 1945 באמצעות 612 מפציצי B-17 שהטילו למעלה מ-1,600 טונות של פצצות, רק כדי להרוס אותו לפני הגעת הצבא האדום. ריל, שביקר באתר מאוחר יותר עם הסובייטים, נזכר כי הם ידעו בדיוק מי ופצץ ולמה.

בנוסף, צוותים סובייטיים פעלו בגרמניה ובאוסטריה, כשהם נעזרים בקציני נ.ק.ו.ד (המשטרה החשאית הסובייטית) ומדענים כמו ארצימוביץ', חריטון וקיקואין. הם שבו מדענים כדוגמת פוֹן אָרְדֶנֶה, גוּסְטָב הֶרְץ, נִיקוֹלָאוּס רִיל, קַרְל צִימֶר ואחרים, והעבירו אותם לברית המועצות כדי לסייע בפרויקט הפצצה המקומית.

כוח המשימה האמריקאי, "אלסוס III", בפיקודו של בּוֹרִיס פָּאשׁ ובהובלה המדעית של סמיואל גוּדסְמִיט, דהר לעבר הייגרלוך במסגרת מבצע "Harborage". הם הגיעו ב-23 באפריל 1945, יום לאחר הצבא הצרפתי שלא הבחין כלל במעבדה התת-קרקעית, ופירקו את המערכת. המדענים הגרמנים, שהאמינו ביהירותם כי הם מקדימים את האמריקאים, סירבו תחילה לשתף פעולה. אך לאחר שעות של חקירות, וירצ ופון ויצזקר נשברו. הם הובילו את האמריקאים אל 659 מתוך 664 קוביות האורניום שהוטמנו בשדה צמוד לכנסייה המקומית. המסמכים המדעיים והדוחות הסודיים התגלו במקום מחבוא ציורי לא פחות… פון ויצזקר החביא אותם בבור השופכין שמאחורי ביתו.

מבצע אפסילון: האמת המוקלטת בפארם הול

עשרת מדעני "מועדון האורניום" הבכירים הוטסו לאנגליה תחת השם "מבצע אפסילון" ושוכנו באחוזת פארם הול. השהות הולידה רגעים סוריאליסטיים. מקס פון לאואה, שכלל לא היה מעורב בפרויקט הנשק, כעס שיחמיץ את הקולוקוויום שלו. גרלך נדהם כשביקש כוס ממים והשומר ענה לו "חפש פחית ריקה בפח הזבל". פאול הרטק אף התלוצץ עם הקצין הבריטי שאם הם מתכננים "תאונה", הם היו טסים במטוס מיושן יותר.

השיחות ביניהם, שהוקלטו בסתר באמצעות שישה עד שמונה מכשירים על גבי דיסקיות מצופות שלק והועברו למייג'ור רִיטְנֶר וקפטן בְּרוֹדִי, חושפות כיצד גיבשו את ה"לזארט" (Lesart), דהיינו "גרסת הקריאה" שתסביר את כישלונם. הגרסה שגיבשו גרסה כי הם בחרו מוסרית שלא לבנות פצצה עבור היטלר, אם באמצעות גרירת רגליים ואם בסבוטז'. האמת שעלתה מהתמלילים, שנחשפו ב-1992, הייתה שונה בתכלית. אדוארד טלר והנס בתה ציינו כי חישובי המסה הקריטית שהציג הייזנברג כללו טעויות חמורות.

הייזנברג טען באחת השיחות כי נדרש כטון של אורניום מועשר כדי לייצר פצצה – כמות אדירה שפשוט לא ניתן היה להפיק. כשנחתה ההבנה על אוטו האן הוא הפטיר בכעס: "אם לאמריקאים יש פצצת אורניום, אז כולכם ליגה ב'. הייזנברג הזקן והמסכן".

שבוע בלבד לאחר הטלת הפצצה על הירושימה, העביר ורנר הייזנברג לעמיתיו הכלואים הרצאה מסודרת ומפורטת על הפיזיקה של פצצת האטום. בהרצאה זו הוא תיקן רבות מטעויותיו המוקדמות והצביע על מסה קריטית קטנה בהרבה מזו ששיער תחילה. הפיזיקאים ניסו ליישב את תבוסתם המדעית והחלו לפתח את מה שכונה מאוחר יותר ה"לזארט" הרשמית שלהם. גרסה זו טענה כי המדענים הגרמנים בחרו במודע שלא לבנות פצצה עבור היטלר, בין אם באמצעות גרירת רגליים, חוסר התלהבות או, בחלק מהגרסאות, חבלה אקטיבית.

נרטיב זה העניק להם הסבר לכישלון ובה בעת רומם את סמכותם המוסרית מעל זו של מדעני בעלות הברית, חרף עבודתם עבור המשטר הנאצי. לאחר המלחמה, קארל פרידריך פון ויצזקר, הייזנברג ואחרים הפיצו את הגרסה הזו לעיתונאים והיסטוריונים, כדוגמת רוברט יונג (Robert Jungk), שהדפיס והעצים אותה ללא ביקורת בשנות החמישים. אולם, הדיוק ההיסטורי של ה"לזארט" זכה לאתגר חריף עוד באותם ימים מצד מקס פון לאואה (שטבע את המונח "לזארט"), וכיום רוב ההיסטוריונים המקצועיים שוללים את אמיתותה.

צל המראה: פרויקט מנהטן מול מועדון האורניום

ארצות הברית, בריטניה וקנדה שילבו כוחות בפרויקט מנהטן, אשר פיתח בהצלחה את פצצות האורניום והפלוטוניום. הצלחתו של פרויקט זה יוחסה לארבעה תנאים הכרחיים: דחף ראשוני עז של קבוצת מדענים קטנה, תמיכה ממשלתית ללא תנאי, משאבי אנוש ותעשייה בלתי מוגבלים, וריכוז של מדענים גאונים שהתמסרו כליל למשימה. גם כשכל התנאים הללו התקיימו, פרויקט מנהטן הגיע להבשלה רק לאחר תום המלחמה באירופה.

בגרמניה, לעומת זאת, שרר חוסר אמון הדדי בין הממשלה לחלק מהמדענים. כבר בסוף שנת 1941 היה ברור לאליטות בגרמניה שהפרויקט לא יביא להכרעה במלחמה, והצבא נטש את השליטה בו. בעוד שפרויקט מנהטן זכה לעדיפות עליונה שאפשרה גיוס וריכוז של מדענים מוכשרים, בגרמניה גויסו מדענים וטכנאים צעירים רבים לכוחות המזוינים, ואחרים נמלטו מאימת האנטישמיות והרדיפה הפוליטית.

בעוד שאנריקו פרמי (Enrico Fermi) ניחן בכישרון נדיר ששילב עבודה תאורטית וניסויית, ההצלחות בלייפציג נבעו משיתוף פעולה בין התאורטיקן הייזנברג לנסיין דפל, שהוכיחו לראשונה התרבות נייטרונים יעילה באפריל 1942. אולם, הפיצוץ הכימי שהחריב את "מכונת האורניום" של דפל בלייפציג ביוני 1942, חצי שנה בלבד לפני שהכור של פרמי בשיקגו השיג קריטיות מעשה ידי אדם, סיים את העבודה בלייפציג. למרות ההוצאות הגוברות, קבוצות המחקר בברלין ושלוחותיהן לא הצליחו להביא כור למצב קריטי עד סוף המלחמה, והיתרון הגרמני אבד לחלוטין.

דו"ח מסווג של חקירות מבצע אלסוס, שהתבסס על מסמכים ועדויות, סיכם כי מאמצי האויב היו חסרים הכוונה כוללת, אחדות מטרה ותיאום. בתחילת הדרך, קבוצות מתחרות טיפלו בבעיית האורניום בנפרד – אחת תחת הצבא, שנייה תחת מכון קייזר וילהלם, ושלישית תחת משרד הדואר. התפתחות פצצת אטום לא נחשבה לאפשרית בזמן המלחמה בגרמניה, והפרויקט מעולם לא חצה את שלב המעבדה.

שחרור, איסורים ומורשת במרתף

לאחר תקופת המעצר בפארם הול, חזרו עשרת החוקרים לבתיהם, ולמעט קורט דיבנר, כולם שבו למשרות מכובדות בקהילה המדעית. חוק מועצת השליטה מספר 25 אסר על גרמניה להמשיך בפיתוח כורים גרעיניים בשנים שלאחר המלחמה, אך כבר בשנת 1950 שב הייזנברג לחשוב על כור גרמני. רק בשנת 1957 החל לפעול הכור הגרעיני הראשון על אדמת גרמניה – כור המחקר במינכן. באותה שנה, רוב חברי מועדון האורניום, יחד עם פיזיקאים מובילים אחרים בגרמניה, יצאו נגד השימוש הצבאי באנרגיה גרעינית במה שנודע כ"מניפסט של גטינגן".
מרתף הסלע בהייגרלוך, שהיה עד לניסוי הנואש האחרון, הפך בשנת 1980 ל"מוזיאון מרתף האטום". המוזיאון מכיל כיום העתק של הכור ושתיים מתוך חמש קוביות האורניום ששרדו, לאחר שבאופן אירוני, אחת מהן נלקחה על ידי הייזנברג ונמצאה בתחילת שנות השישים על ידי ילדים ששיחקו בנהר לויזך (Loisach) שליד ביתו.

סיפורו של הפרויקט הגרעיני הנאצי נותר כאבן בוחן היסטורית המעידה כיצד אידאולוגיה רעילה, סכסוכים אקדמיים ויוהרה יכולים לשתק גם את המוחות המבריקים ביותר. המכונה שנועדה לרתום את כוחו של היקום לשירותו של רייך בן אלף שנים, סיימה את דרכה מפורקת, קבורה בשדה פתוח, בעוד יוצריה מאזינים לרדיו באחוזה אנגלית ומתמודדים עם מציאות חדשה שבה הם עצמם הפכו להערת שוליים בעידן האטום.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

תומאס פאוורס כתב את ״מלחמתו של הייזנברג״ (Heisenberg's War), ספר פופולרי שאימץ את נרטיב ה"לזארט" של המדענים הגרמנים, לפיו הם חיבלו במכוון בפרויקט. הספר שימש השראה מרכזית למחזה "קופנהגן", למרות הביקורת ההיסטורית על הדיוק שבו.

״בניית פצצת האטום״ (The Making of the Atomic Bomb) מאת ריצ׳רד רודס הוא ספר זוכה פרס פוליצר המפרט את תהליכי פיתוח פצצת האטום, כולל הפירוט המעמיק על המרוץ הגרמני והחבלה במים הכבדים.

״הגיבורים האמיתיים של טלמרק״ (The Real Heroes of Telemark) מאת ריי מירס מדגיש את כישורי ההישרדות הייחודיים של לוחמי הקומנדו הנורווגים ששהו בהרים תחת תנאים קיצוניים לקראת ההתקפה על מפעל המים הכבדים.

״תקיפה בנורווגיה: חבלה בתוכנית הגרעין הנאצית״ (Assault in Norway) מאת תומאס גלאגר מבוסס על ראיונות עם רבים מלוחמי הקומנדו הנורווגים שהשתתפו בהשמדת מתקני נורסק הידרו.

״מגלשיים נגד האטום״ (Skis Against the Atom) מאת קנוט האוקליד עדות בגוף ראשון של אחד מלוחמי כוח "גאנרסייד", שנותר מאחור והוביל את המבצע להטבעת מעבורת המים הכבדים באגם טין.

״בין משי לציאניד״ (Between Silk and Cyanide) הוא ספרו של ליאו מרקס, הקריפטוגרף הראשי של מנהלת המבצעים המיוחדים SOE, שהכיר את הצוות הנורווגי, אימן אותם בהצפנה ועקב אחר התקדמותם לאחר שהוצנחו לנורווגיה.

חומר מעשיר לצפייה

תום התמימות (End of Innocence / Ende der Unschuld) הוא סרט טלוויזיה גרמני משנת 1991 בשני חלקים, המתעד את התפתחות פרויקט האורניום מגילוי הביקוע ועד לניסויים בהייגרלוך והמעצר בפארם הול, עם סצנות שצולמו במיקום המקורי.

קופנהגן (Copenhagen) היא מחזה עטור פרסים מאת מייקל פריין משנת 1998, העוסק בפגישה אמיתית ומוצפנת שהתקיימה ב־1941 בין הייזנברג לנילס בוהר. המחזה בוחן את כוונותיו של הייזנברג בהסתמך על נרטיב ה"לזארט".

המלחמה על המים הכבדים (The Heavy Water War / Kampen om tungtvannet) היא מיני-סדרה טלוויזיה נורווגית-דנית-בריטית משנת 2015, המגוללת את סיפור החבלה במפעלי המים הכבדים תוך שימת דגש על תפקידו של קצין המודיעין הנורווגי לייף טרונסטד.

התפסן היה מרגל (The Catcher Was a Spy) הוא סרט קולנוע בבימויו של בו לוין משנת 2018 המתאר את משימת ההתנקשות הפוטנציאלית של שחקן הבייסבול והמרגל האמריקאי מו ברג, ששם לו למטרה את הפיזיקאי הגרמני הבכיר ורנר הייזנברג.

אופנהיימר, סרטו של כריסטופר נולאן משנת 2023, המציג גם את מודעותם של מדעני פרויקט מנהטן לתוכנית הגרמנית, כולל את ביקורו של נילס בוהר בלוס אלמוס.

האיש במצודה הרמה (The Man in the High Castle) היא סדרת טלוויזיה המציגה מציאות חלופית שבה מעצמות הציר ניצחו וגרמניה משמידה את וושינגטון הבירה באמצעות פצצת אטום בדצמבר 1945.

ההיסטוריה היא מעבדה של טעויות אנושיות, והסיפור של "מועדון האורניום" מוכיח שגם גאונות צרופה יכולה להחליד כאשר היא טבולה בפוליטיקה אפלה. כדי לא לפספס עוד פרקים מרתקים (ורצוי פחות רדיואקטיביים) מתולדות האנושות, אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר של HistoryIsTold.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.