על המרד היהודי הגדול ביותר בתקופת השואה שהפך לסמל עולמי של גבורה וסירוב להיכנע אל מול השמדה.

השמש של ערב פסח, י"ד בניסן ה'תש"ג, עלתה על חומות גטו ורשה כאשר דממה דרוכה עטפה את הרחובות המרוצפים, רגע לפני שהאש והפלדה שינו את פני ההיסטוריה לנצח. בתוך הסמטאות הצרות ובמעמקי הבונקרים הטחובים, המתינו מאות לוחמים ולוחמות יהודים לכוחות הנאציים, כשהם חמושים באקדחים בודדים, בקבוקי תבערה ורוח לחימה בלתי נתפסת.

מרד גטו ורשה, שהתחולל בין 19 באפריל ל-16 במאי 1943, היה הניסיון היהודי הנועז והגדול ביותר לסכל את תוכנית ההשמדה הנאצית בתוך פולין הכבושה. המורדים ביקשו למנוע משארית אוכלוסיית הגטו להישלח אל מותה במחנה ההשמדה טרבלינקה, או לכל הפחות, לבחור למות תוך כדי לחימה ולא כצאן לטבח. למרות האמצעים הדלים, הצליחו היהודים לרתק כוחות נאציים משמעותיים למשך כמעט ארבעה שבועות, באירוע שהסתיים בהחרבת הגטו אך חקק את זיכרון ההתנגדות היהודית בדפי ההיסטוריה.

תנאי המחיה והדרך אל ההתקוממות

הטרגדיה החלה כבר בשנת 1940, כאשר השלטונות הגרמניים החלו לרכז יותר משלושה מיליון יהודים בגטאות צפופים. גטו ורשה היה הגדול מכולם, ודחס בין 300 ל-400 אלף בני אדם לתוך שטח של 3.4 קילומטרים רבועים בלבד. הצפיפות האיומה, הרעב והמחלות גבו את חייהם של אלפים עוד לפני שהחלו הגירושים ההמוניים.

בין יולי לספטמבר 1942 נערכה ה"אקציה הגדולה", במסגרתה נרצחו בטרבלינקה בין 254 ל-300 אלף יהודים. מפקד האס-אס והמשטרה באזור ורשה, אוברפיהרר פרדיננד פון סמרן-פרנקנג, ניהל את המבצע האכזרי. מנהיג היודנראט, אדם צ'רניאקוב, בחר לשים קץ לחייו ברגע שהבין מהו היעד האמיתי של ה"יישוב מחדש במזרח".

אולי יעניין אתכם גם

רודריק “רודי” אדמונדס: הסמל שסירב להפריד יהודים בשבי הנאצי

יוליאן אליאש חורונז'יצקי: הרופא שהפך למנהיג מחתרת בטרבלינקה

סֶלָאחַטִין אוּלְקוּמֵן: הדיפלומט הטורקי שהציל את יהודי רודוס

ח'אלד עבד אל-והאב: בין הצלה אנושית להכרה שנויה במחלוקת

קארל לוץ, הדיפלומט שהציל אלפי יהודים במהלך השואה

הרשל גרינשפן וההתנקשות שהובילה לליל הבדולח

בתחילה, תנועות ההתנגדות לא פעלו נגד האס-אס מתוך מחשבה שמדובר במחנות עבודה. ברם בינואר 1942 הגיעה האמת המרה. רחל לאה שרנקה, למרות היותה אם לתינוקת בת שנה, נשלחה להעיד על הרצח בפונאר. היא הוברחה לגטו על ידי חייקה גרוסמן והפיצה את הידיעה על הרצח השיטתי. עדות זו שינתה הכל והובילה להחלטה הגורלית למרוד.

כוחות ההתנגדות והפיצול האידאולוגי

בגטו התגבשו שני ארגוני לחימה מרכזיים. הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ', איחד צעירים מהשמאל הסוציאליסטי, הבונדיסטים ומפלגות הפועלים. מנגד פעל הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בראשות פאוול פרנקל, שהוקם על ידי התנועה הרוויזיוניסטית ואנשי בית"ר וברית החייל.

למרות המטרה המשותפת, הבדלים אידאולוגיים מנעו איחוד בין השניים. אנשי האצ"י, שהיו מנוסים יותר צבאית, ביקשו את ההנהגה, בעוד אנשי האי"ל דרשו הצטרפות כיחידים ולא כקבוצה. האצ"י היה מצויד טוב יותר בנשק, בעוד האי"ל היה גדול יותר במספר לוחמיו. מרק אדלמן העיד כי לאי"ל היו כ-220 לוחמים, חמושים באקדחים ובקבוקי תבערה.

מרדכי היה מוכן לקפוץ לתוך האש למען החברים בדיוק כשם שחברי התנועה היו מוכנים לסכן את חייהם למענו. התקשורת כזאת מצד מנהיג לחבריו הייתה נדירה בגטו.

עמנואל רינגלבלום על מרדכי אנילביץ'

הסיוע מבחוץ היה דל. המחתרת הפולנית, "ארמייה קריובה" ו"גוארדיה לודובה", סיפקו מעט נשק והדרכה, אך ניצולים כמו ולאדקה מיד העידו על אכזבה קשה מההבטחות שלא מומשו ומהחשיפה של אנשי הקשר הפולנים.

התפרצות האש: מהלך הלחימה

ההתנגדות החמושה הראשונה פרצה כבר ב-18 בינואר 1943, כאשר יהודים פתחו באש על שומרים ונמלטו מהשילוחים. הצלחה זו עצרה זמנית את האקציה. ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו הגרמנים שוב לגטו אך נתקלו במארב מתוכנן היטב. המורדים ירו מחלונות וסמטאות, ושני רכבים משוריינים עלו באש.

בעקבות הכישלון פוטר פון סמרן-פרנקנג והוחלף ביירגן שטרופ. באותו אחר צהריים הניפו שני נערים שני דגלים על גג מטה האצ"י בכיכר מוראנובסקי: דגל פולין ודגל אצ"י כחול-לבן. הדגלים נראו היטב מחוץ לגטו ועוררו זעם אדיר אצל הנאצים.

שטרופ החליט לשרוף את הגטו באופן שיטתי. הבתים הפכו למלכודות אש, והבונקרים הפכו למלכודות חנק מחוסר חמצן. "הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים", אמר מארק אדלמן. ב-8 במאי התגלה הבונקר במילא 18, מפקדת אי"ל. מרדכי אנילביץ' ועשרות לוחמים בחרו להתאבד בבליעת ציאניד במקום להיכנע. סגנו, יצחק צוקרמן, ושמחה רותם (קאז'יק) הצליחו להבריח חלק מהניצולים דרך תעלות הביוב.

חורבן וזיכרון

ב-16 במאי 1943 פוצץ יירגן שטרופ את בית הכנסת הגדול של ורשה, אקט שסימל את חיסול הגטו. הדיווח הרשמי שלו קבע כי "גטו ורשה איננו עוד". 13,000 יהודים נהרגו במרד, ו-50,000 נשלחו לטרבלינקה. מורשת המרד עיצבה את זיכרון השואה בישראל. יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע בכ"ז בניסן כדי לקשור אותו לתאריך המרד. פאוול פרנקל ומרדכי אנילביץ' הפכו לדמויות מופת, וקיבוצים כמו יד מרדכי ולוחמי הגטאות הוקמו כדי להנציח את עוז רוחם.

מרד גטו ורשה היה עדות לכוחה של הרוח האנושית. כפי שאמר יצחק צוקרמן, הלקח המרכזי הוא היכולת לבחור במוות של כבוד אל מול פני הרשע.

ההיסטוריה היא המורה הגדולה ביותר שלנו, וסיפורם של לוחמי הגטו מזכיר לנו שגם בחשכה הגדולה ביותר, תמיד יהיו מי שידליקו את הלפיד. אנו מזמינים אתכם להמשיך ולחקור את דפי ההיסטוריה המרתקים באתר HistoryIsTold, לשתף את הכתבה הזו כדי שזיכרון הלוחמים לא יישכח לעולם, ולהירשם לניוזלטר שלנו לקבלת תכנים היסטוריים בלעדיים ישירות למייל שלכם. היו חלק מקהילה שמוקירה את העבר למען העתיד.

חומר מעשיר לקריאה

ישראל גוטמן, מחקרים על מרד גטו ורשה.

עמנואל רינגלבלום, מונוגרפיה על מרדכי אנילביץ'.

ולאדקה מיד, משני עברי החומה.

חומר מעשיר לצפייה

אחד הסרטים הבולטים המתעדים את קורות מרד הגטו הוא סרט הטלוויזיה האמריקאי ״התקוממות״ משנת 2001.

סרט נוסף שסצנות מסוימות מתרחשות על רקע המרד הוא הסרט עטור השבחים ״הפסנתרן״ בכיכובו של אדריאן ברודי.

ב-2014 הפולנים הפיקו סרט תעודה על המרד בשם ״מרד ורשה״.