בבוקר 14 באפריל 1561 הופיעו בשמי נירנברג כדורים צבעוניים, צלבים אדומים, גלילים מסתוריים ועצם שחור דמוי חנית. מאות שנים לאחר מכן, תחריט עץ אחד הפך את המחזה השמימי לאחת התעלומות המפורסמות בתולדות העב”מים. ■ האם תושבי העיר היו עדים לקרב אווירי בלתי אפשרי, לתופעה אופטית נדירה או לאזהרה דתית שקיבלה חיים משלה?
השמש רק החלה לעלות מעל גגות נירנברג כאשר מראה יוצא דופן נגלה, לכאורה, לעיני תושבי העיר. סביב דיסקת השמש הופיעו קשתות אדומות כדם, כדורים כהים ומבנים מוארכים שנראו כאילו הם פולטים מתוכם עצמים נוספים. הכדורים נעו מצד לצד, התנגשו זה בזה והשתתפו במה שתואר כקרב עז שנמשך למעלה משעה. לאחר מכן נפלו העצמים לעבר הקרקע, כאילו עלו באש, ונעלמו בתוך ענני עשן כבדים. כשהמחזה הסתיים, נותר בשמיים עצם שחור, ארוך ועבה, שצורתו הזכירה חנית ענקית. לפחות כך תיאר את הדברים אדם אחד, שתיעד את ההתרחשות בתמונה ובמילים והותיר אחריו חידה הממשיכה לעורר ויכוח.
התיאור המפורסם הופיע בעלון מודפס שפרסם באפריל 1561 הַאנְס ווֹלְף גְלָאזֶר (Hans Wolff Glaser), צייר אותיות ומדפיס שפעל בנירנברג, שהייתה אז עיר קיסרית חופשית בתחומי האימפריה הרומית הקדושה. העלון הציג תופעה שמימית שנצפתה, על פי הכתוב, בידי גברים ונשים רבים בעיר ובסביבתה ב-14 באפריל באותה שנה. בעוד גלזר פירש את המחזה כאות אלוהי הקורא לבני האדם לחזור בתשובה, חוקרים מאוחרים הציעו הסברים שונים לחלוטין: תופעות אופטיות באטמוספרה, שילוב אמנותי של אירועים נפרדים, תעמולה דתית ואף מפגש בין כלי טיס ממקור חוצני. התמונה והטקסט ששרדו הפכו למסמך היסטורי יוצא דופן, אך השאלה מה בדיוק התרחש בשמי נירנברג נותרה פתוחה.
האנס גלזר והעדות שנשמרה בציריך
באפריל 1561 יצא לאור בנירנברג עלון חדשות מאויר, מסוג הפרסומים שהיו נפוצים במאות ה-15 וה-16. עלונים כאלה הציגו לקהל הרחב סיפורים על התרחשויות חריגות, אסונות, אותות שמימיים ותופעות שנחשבו למעשי פלא. לעיתים קרובות לוו הדיווחים בתחריטי עץ ובטקסטים בעלי משמעות דתית, שנועדו לא רק לתאר את המתרחש אלא גם להסביר לקורא מה עליו ללמוד ממנו. גלזר השתייך לעולם הדפוס הזה, שבו הגבול בין דיווח חדשותי, יצירה אמנותית והטפה מוסרית לא תמיד היה ברור. במקרה של נירנברג, שילוב של תמונה מרשימה במיוחד ותיאור של קרב בשמיים העניק לפרסום חיים ארוכים בהרבה מאלה של עלון חדשות רגיל.
המסמך המקורי, המכונה כיום העלון של נירנברג משנת 1561, נוצר באמצעות תחריט עץ שנצבע ביד ולווה בטקסט בכתב גרמני עתיק. מידותיו 26.2 סנטימטרים ברוחב ו-38 סנטימטרים בגובה. חלקו העליון מוקדש לתמונה גדולה של העיר והשמיים שמעליה, ואילו חלקו התחתון מכיל את התיאור הכתוב ואת דברי האזהרה הדתיים. התמונה והטקסט מיוחסים שניהם לגלזר, אשר שהה בעיר, על פי רישומיה ההיסטוריים, בין השנים 1540 ל-1571. כיום שמור העלון באוסף ההדפסים והרישומים של הספרייה המרכזית של ציריך, Zentralbibliothek Zürich, בשווייץ. בשלב כלשהו, מסיבות שאינן ידועות, נחתך המסמך לשני חלקים והודבק על שני גיליונות נפרדים. על פי רישומי הספרייה, הוא הגיע מאוספו הפרטי של יוֹהַאן יַאקֹב וִיק (Johann Jakob Wick), והיה במקור חלק מאוסף העלונים שנודע בשם Wickiana.
עצם הישרדותו של המסמך חשובה להבנת הסיפור. אין מדובר במסורת עממית שהועברה בעל פה במשך מאות שנים ורק לאחר מכן נכתבה, אלא בפרסום שנוצר באותה מאה שבה התרחשה לכאורה התופעה. עם זאת, קרבתו הכרונולוגית אינה הופכת בהכרח את כל פרטיו לעדות ראייה מהימנה. גלזר לא הצהיר באופן מפורש כי ראה בעצמו את כל מה שתיאר, והחוקרים חלוקים בשאלה עד כמה הסתמך על עדויות ישירות, על שמועות, על תיאורים קודמים של תופעות טבע או על מסורות חזותיות ודתיות שהיו מוכרות לקהל קוראיו. גם העובדה שהעלון מציג דמויות ועצמים בשפה ציורית מובהקת מחייבת להבחין בין מה שנאמר כי נצפה לבין הדרך שבה בחר האמן להציג זאת.
מה באמת מופיע בתחריט העץ?
בצדו השמאלי של התחריט נראית העיר נירנברג, ואילו בצדו הימני מתואר אזור סנט לאונרד, שהיה באותה עת אזור עירוני עצמאי. ברקע נראים אזורים נוספים שטרם נכללו בעיר עצמה. במרכז השמיים מצוירת שמש בעלת פנים אנושיות, שעיניה מופנות מעט ימינה. השמש עולה מעל האופק, ומיקומה מלמד שהצופה מתבונן לכיוון מזרח כשגבו פונה למערב. מאחוריה מופיעות שתי צורות המזכירות חרמשי ירח, וסביבה מפוזרים כדורים, צלבים, מוטות וגלילים בעלי ממדים שונים. אין זו תמונת נוף רגילה. השמיים נראים עמוסים בעצמים גאומטריים שהקשר ביניהם אינו ברור במבט ראשון, אך האופן שבו הם מסודרים יוצר תחושה של תנועה ועימות.
בין העצמים המצוירים אפשר להבחין בצלבים שעל זרועותיהם מופיעים לעיתים כדורים, בכדורים קטנים המרחפים לבדם או בקבוצות, בשני חרמשים גדולים ובגלילים המכילים בדרך כלל שלושה עד חמישה כדורים. חלק מן הכדורים נראים כאילו הם יוצאים מתוך הגלילים ומתפזרים בשמיים. מתחת לשמש, מעט משמאל למרכזה, מופיעה צורה שחורה גדולה המזכירה חוד חנית, וקצהּ המחודד פונה שמאלה, לכיוון העיר. במקומות אחרים בתמונה נראים פרטים ארציים לחלוטין: מבנים, גגות, אזורים מיושבים ועמודי עשן. לפי אחד התיאורים, באזור סנט לאונרד מופיעה כנסייה העולה באש, ועל גגה נדמה שכדורי תותח נופלים מן השמיים. מאחד הבתים שמאחורי הכנסייה בולט קנה תותח, ושני עמודי עשן עבים מתרוממים ממנו.
התחריט מכיל אפוא שני עולמות המשתלבים זה בזה. למטה נמצאת עיר ממשית, שאפשר לזהות בה מבנים ומאפיינים עירוניים; למעלה מתרחשת התנגשות בין צורות שמימיות, שחלקן מזכירות אמצעי לחימה מוכרים. השאלה אם גלזר ביקש לתאר מראה שנגלה לעיניו או להמחיש באמצעות סמלים את משמעותו הדתית של המחזה אינה שאלה שולית. היא נוגעת לעצם האפשרות להשתמש בתמונה כראיה היסטורית מדויקת. כפי שיתברר בהמשך, אפילו זיהוי הכנסייה המופיעה בציור נעשה נושא למחלוקת בין חוקרים.
14 באפריל 1561: הבוקר שבו השמיים יצאו למלחמה
העלון פותח ב-14 באפריל 1561. גלזר מציין שההתרחשות החלה עם עלות השחר, בין השעה הרביעית לחמישית לפי מה שהוא מכנה “השעון הקטן”. אין הכרח לפרש את השעות האלה כשעות ארבע וחמש בבוקר במובן המקובל כיום. הערה הנלווית לתיאור מבהירה שמדובר כנראה בחלוקת הזמן לשעות קנוניות, ולפיכך מועד ההתרחשות היה בין שש לתשע בבוקר. בתיאור הגרמני המאוחר יותר מוצעות השעות שש או שבע בבוקר, המתיישבות עם העובדה שבאפריל השחר בנירנברג עולה בסביבות שש עד שש וחצי. ההבדל בין דרכי ציון הזמן אינו משנה את נקודת המוצא של הסיפור: כל התיאורים ממקמים את תחילתו בשעות הבוקר המוקדמות, סמוך לזריחת השמש.
גלזר מספר כי גברים ונשים רבים ראו את התופעה מתוך העיר, מחוץ לשעריה ובאזורים הכפריים שסביבה. התיאור אינו מציין את שמותיהם של העדים, את מספרם המדויק או את המקומות שמהם התבוננו בשמיים, אך מדגיש שהמחזה היה גלוי לקהל רחב ולא לאדם יחיד. הדגש הזה מעניק לדיווח אופי של עדות ציבורית. תושבי העיר לא היו אמורים להסתמך על דבריו של צופה בודד, אלא להאמין כי רבים חלקו את אותה חוויה. העובדה שהמראה מתואר כמתרחש סביב השמש הזורחת מוסיפה פרט משמעותי, שכן כמעט כל העצמים שהוזכרו בעלון מופיעים ביחס למיקומה של השמש, נכנסים אליה לכאורה, יוצאים ממנה או נעים משני צדדיה.
כדורים אדומים, צלבים וגלילים מסתוריים
תחילה הופיעו, על פי התיאור, שני פסים אדומים כדם בצורת חצאי מעגל, שנראו כמו ירח הולך ומתמעט. הם השתרעו באזור השמש, וחלקם נראו כאילו הם עוברים דרכה או מאחוריה. סביב השמש הופיעו כדורים עגולים בגוונים שונים: אדומים כדם, כחלחלים, בצבע ברזל עמום ושחורים. חלקם ניצבו מעל השמש ומתחתיה, אחרים משני צדדיה, וקבוצה נוספת יצרה סביבה צורה טבעתית. היו כדורים שסודרו בשלשות, אחרים הופיעו בקבוצות של ארבעה בצורת ריבוע, וכמה מהם נראו לבדם. לא מדובר בתיאור כללי של נקודות אור בשמיים, אלא במערכת מורכבת של צורות, צבעים וסידורים גאומטריים.
בין הכדורים הופיעו צלבים אדומים, וביניהם נראו פסים מוארכים בגוון דומה. הפסים היו עבים יותר בקצה אחד ודקים וגמישים יותר בקצה האחר, בדומה לקני סוף. אליהם הצטרפו מבנים חלולים, צינורות או גלילים, שחלקם קטנים וחלקם גדולים. בתיאור המקורי בולטים שני גלילים גדולים, אחד מימין ואחד משמאל, שבתוכם נראו שלושה, ארבעה או יותר כדורים. בנוסח הגרמני המודרני מופיע גם גליל שלישי מעל המכלול. בתחריט עצמו נראים גלילים אחדים, שחלקם מכילים כדורים וחלקם נראים כאילו הם פולטים אותם. ההבדלים בין התיאורים אינם משנים את המאפיין המרכזי של המחזה: עצמים עגולים ומוארכים הופיעו יחד, והיחסים ביניהם נעשו בהדרגה סוערים יותר.
בשלב זה הפך המראה, בתיאורו של גלזר, למאבק של ממש. הכדורים שנמצאו תחילה באזור השמש נעו החוצה לעבר הכדורים שניצבו משני צדדיה. במקביל, הכדורים שהיו מחוץ לשמש, לרבות אלה שנמצאו בתוך הגלילים, החלו לנוע פנימה. התנועה נעשתה הדדית: עצמים התקרבו, התרחקו, חלפו זה על פני זה והתנגשו לכאורה. גלזר השתמש במילים המתארות מריבה, מאבק ולחימה, כאילו היו העצמים לוחמים המשתתפים בקרב. בנוסח הגרמני המודרני נאמר אף שהגלילים הגדולים החלו לירות כדורים זה לעבר זה, בדומה לתותחים. המחזה כולו נמשך למעלה משעה, ובמהלכה נעו העצמים הלוך ושוב סביב השמש.
הנפילה אל הקרקע והחנית השחורה
ככל שהתארך הקרב המתואר, כך גברה עוצמתו. הכדורים והגלילים נעו פנימה והחוצה מאזור השמש, התנגשו זה בזה והמשיכו להיאבק עד שנראו, בלשונו של גלזר, מותשים. אז החל השלב הדרמטי ביותר: העצמים ירדו מן השמיים לעבר האדמה. חלקם נראו כאילו הם בוערים, אחרים כאילו הם עומדים להצית את סביבתם, וכולם נעלמו בהדרגה בתוך עשן או אדים כבדים. התיאור אינו מציין את מקומות נפילתם המדויקים של העצמים ואינו מספק פרטים על נזק ממשי שנגרם כתוצאה מכך. אף על פי כן, התחריט מציג עמודי עשן ואזור שנראה כאילו הוא נתון תחת הפגזה, באופן המחזק את הרושם של קרב שהותיר את חותמו גם על הקרקע.
לאחר שהעצמים נעלמו הופיעה בשמיים צורה נוספת, שונה מאלה שקדמו לה. היא תוארה כחנית שחורה, גדולה, ארוכה ועבה במיוחד, שגופה או הקת שלה פנו לכיוון מזרח ואילו חודה פנה מערבה. בתחריט נראית הצורה מתחת לשמש, וקצהּ המחודד מופנה לכיוון העיר. בניגוד לכדורים ולגלילים, אין תיאור של תנועה מורכבת או של השתתפותה בלחימה. היא מופיעה לאחר סיום המחזה, כמעט כסימן אחרון שנותר בשמיים. גלזר לא הציע לה הסבר פיזי, ולא ניסה לזהות אותה עם עצם מוכר. מבחינתו, עצם הופעתה הצטרף לרצף האותות שהעניקו למחזה כולו משמעות דתית.
הניסוח שבו בחר גלזר אינו מאפשר לקבוע כי עצמים מוצקים אכן התרסקו על הקרקע, או שהתרחש בשמיים קרב בין כלי טיס. אלה הדברים שהוא תיאר, והם עומדים במרכז המסמך. ההבחנה בין תיאור לבין הוכחה חשובה במיוחד משום שבמשך מאות השנים הבאות הפכו המילים “כדורים”, “גלילים”, “לחימה” ו”נפילה” לבסיס לפרשנויות שונות בתכלית. בעיני קורא בן המאה ה-16 הן יכלו להמחיש עימות שמימי בעל משמעות אלוהית. בעיני חובבי עב”מים במאה ה-20 הן נשמעו לעיתים כמו דיווח על כלי טיס חמושים. אותן מילים עצמן, ללא שינוי מהותי, הובילו לשתי תמונות עולם שונות לחלוטין.
קולו של גלזר: התיאור המקורי והאזהרה האלוהית
החלק הכתוב של העלון הוא לב הסיפור, משום שהוא מאפשר לבחון את התופעה לא רק באמצעות התחריט אלא גם באמצעות האופן שבו תיאר אותה האדם שפרסם אותה. הטקסט נכתב בגרמנית של המאה ה-16, ונחתם בשמו של גלזר ובתיאור מקצועו כצייר אותיות בנירנברג. תרגום הטקסט לאנגלית נעשה בידי אִילְזֶה פוֹן יַאקוֹבִּי (Ilse Von Jacobi), ופורסם גם במסגרת הדיון המאוחר בתופעה. להלן נוסח עברי של תיאור ההתרחשות ושל הדברים שבחר גלזר להוסיף לאחריה, תוך שמירה על פרטיו ועל משמעותו הדתית.
סיומו של העלון חושף את ההבדל העמוק בין האופן שבו גלזר הציג את התופעה לבין האופן שבו היא נתפסת לעיתים בדיונים מודרניים. עבורו, השאלה החשובה לא הייתה מה היו העצמים או כיצד נעו, אלא מה ביקש אלוהים לומר באמצעות הופעתם. גלזר לא ניסה לנסח הסבר אסטרונומי, לא הציע מנגנון פיזיקלי ולא עסק בשאלת מוצאם של הכדורים והגלילים. הוא ראה בשמיים זירה שבה מתגלים אותות, ובני האדם נדרשים להגיב אליהם בתיקון דרכיהם. הקרב השמימי היה אפוא חלקו הראשון של מסר רחב יותר, שחלקו השני הוקדש לחטאי האדם, לכפיות הטובה ולחשש מעונש אלוהי.
הטקסט מלמד גם על האופן שבו תפס גלזר את תגובת הציבור לאותות שמימיים. הוא התלונן שבני אדם לועגים לתופעות כאלה, מזלזלים בהן ומתייחסים אליהן כאילו אינן ראויות לתשומת לב. בעיניו, דווקא הזלזול הזה היה מסוכן, משום שהוא עלול לעורר את זעמו של האל. מנגד, הוא הציג את יראי השמיים כאנשים שידעו להבין את האזהרה, לשנות את אורחות חייהם ולהתפלל להסרת העונש. הדברים אינם תוספת שולית שהוצמדה במקרה לדיווח חדשותי. הם תופסים חלק משמעותי מן הטקסט ומעניקים לו מטרה חינוכית ודתית ברורה. כאשר בוחנים את העלון כמכלול, קשה להתעלם מכך שהמסר המוסרי היה לפחות חשוב בעיני מחברו כמו המחזה שתיאר.
הדימויים הדתיים האלה לא נולדו בנירנברג בשנת 1561. דיווחים על צבאות שמימיים, פרשים אפוקליפטיים ומאבקים המתרחשים לעיני בני האדם הופיעו כבר בעת העתיקה והיו נפוצים במיוחד בימי הביניים. במסורת הזאת, שני צבאות שמוצאם אלוהי מופיעים בשמיים ונלחמים עד שאחד מהם מוכרע. הצבא המנצח נעלם לאחר מכן בדרך פלא, והסיפור מסתיים באזהרה דתית המופנית אל הצופים. צבאות כאלה נתפסו כמבשרי אסון מתקרב, כסימן לקץ העולם או כהקדמה ליום הדין. על רקע זה, המאבק שתיאר גלזר משתלב בתבנית סיפורית מוכרת, גם אם העצמים המשתתפים בו אינם פרשים חמושים בחרבות אלא כדורים וגלילים הדומים לתותחים.
תופעה שמימית או מפגש עם כלי טיס חוצניים?
במשך מאות שנים היה העלון של גלזר חלק מעולם הדימויים הדתיים והדיווחים על אותות שמימיים באירופה. מעמדו השתנה במידה ניכרת כאשר החל להופיע בדיונים מודרניים על עצמים בלתי מזוהים. הסופר והחוקר גֵ’ייסוֹן קוֹלָאבִיטוֹ (Jason Colavito) מציין כי התחריט נעשה מוכר בתרבות המודרנית מחוץ לגרמניה בעקבות פרסומו בספרו של הפסיכיאטר קַרְל גוּסְטַב יוּנְג (Carl Gustav Jung), Flying Saucers: A Modern Myth of Things Seen in the Skies, שראה אור בשנת 1958. יונג עסק בספרו במשמעותם הארכיטיפית של דיווחים על עצמים מעופפים בלתי מזוהים, והעלון מנירנברג סיפק לו דוגמה היסטורית עשירה בסמלים. עצם הכללתו בספר שעסק בצלחות מעופפות תרמה לכך שהמחזה משנת 1561 החל להיבחן גם במסגרת שאלות שלא העסיקו את גלזר ואת בני זמנו.
בחקר העב”מים, המכונה אופולוגיה, העלון מצוטט שוב ושוב כעדות למפגשים עם כלי טיס בלתי מזוהים בתקופות קדומות, ולעיתים אף כהוכחה לכאורה לביקורים של יצורים חוצניים בכדור הארץ. תומכי הפרשנות הזאת מדגישים את תיאורי הכדורים הנעים במהירות, את הגלילים שמהם יוצאים עצמים קטנים, את השינויים בכיווני התנועה ואת המאבק המתואר בין קבוצות שונות. המילים המתייחסות להופעות אלימות וללחימה בשמיים מקבלות בקריאה הזאת משמעות מילולית: כלי טיס מתמרנים, תוקפים זה את זה, נפגעים ונופלים לעבר הקרקע. גם הצורה השחורה דמוית החנית נתפסת לעיתים כעצם גדול במיוחד, שיכול להשתלב בתיאור של כלי טיס מסוג אחר.
אולם ההסבר החוצני נשען על שרשרת של הנחות שאינן נובעות בהכרח מן התיאור ההיסטורי. כדי לראות בכדורים ובגלילים כלי טיס ממשיים, יש להניח שהצורות בתחריט מייצגות עצמים פיזיים באופן מדויק, שהמונח “לחימה” מתאר עימות מכני ולא פרשנות סמלית, ושהתנועה המתוארת אינה תוצאה של תופעה אופטית או של בחירה אמנותית. נוסף על כך, העלון אינו מתאר טייסים, יצורים חוצניים, שרידי כלי טיס שנאספו או ממצאים שנבדקו לאחר ההתרחשות. אפילו הטענה שמדובר בעדויות של עדים רבים אינה מלווה בשמותיהם או בתיאורים עצמאיים שלהם. הפער בין התיאור המרהיב לבין הראיות הממשיות הוא אחת הסיבות לכך שהעלון ממשיך להיות שנוי במחלוקת.
ז’אק ואלה והבעיה של הקרבות החוזרים בשמיים
אחת ההתייחסויות המעניינות ביותר לתופעה הגיעה דווקא מחוקר המזוהה עם חקר העב”מים. זַ’אק וָאלֶה (Jacques Vallée), חוקר עב”מים, אסטרונום וספקן, הטיל ספק בפרשנות שלפיה העלון מתאר מפגש ממשי בין כלי טיס חוצניים. ואלה לא הסתפק בניתוח האירוע הבודד, אלא השווה אותו לדיווחים רבים על אותות שמימיים שהופיעו באירופה במאות קודמות. הוא הבחין בדמיון יוצא דופן בין הסיפורים: שוב ושוב הופיעו כדורים, דיסקות ועצמים בעלי יכולת תמרון מרשימה, שהתכנסו במבנים מסודרים וניהלו קרבות בסביבת השמש. לעיתים נמשכו הקרבות זמן רב, ולעיתים הסתיימו בנפילת העצמים או בהיעלמותם. הדמיון לא הוגבל למראה החזותי, אלא כלל גם את אוצר המילים ואת המבנה הסיפורי.
לדברי ואלה, חלק מן הדיווחים שנכתבו בהפרש של עשרות ואף מאות שנים השתמשו בביטויים דומים מאוד, ולעיתים כמעט זהים. גם הדרך שבה הגיעו הסיפורים אל הציבור חזרה על עצמה: ההתרחשויות דווחו לרשויות דתיות, מנהליות או מדעיות, ולאחר מכן פורסמו בעלונים. החזרתיות הזאת העלתה את האפשרות שאין מדובר בשורה של אירועים עצמאיים לחלוטין, אלא בדגם סיפורי מוכר שהועתק, עובד והותאם לתקופות שונות. ואלה הציע שהסיפורים עשויים להשתייך למסורת של מיתוס חוזר, שהופץ ואולי אף הוזמן בידי גורמים דתיים. הוא ראה בדברי האזהרה ובמחשבה האפוקליפטית של גלזר סימנים לכך שהעלון נועד לשמש אמצעי תעמולה.
עם זאת, עמדתו של ואלה לא הסתכמה בשלילת כל אפשרות חריגה. הוא שאל אם נכון לייחס את כל הדיווחים הקדומים לתופעות טבע שונות רק משום שזהו ההסבר הנוח ביותר, מבלי לבחון ברצינות אפשרויות אחרות. מנגד, הוא הצביע על קושי מהותי בהשערה החוצנית: אם אכן מדובר בכלי טיס של תרבות מתקדמת, מדוע הטכנולוגיה המתוארת נותרת כמעט ללא שינוי במשך מאות שנים? מדוע העצמים והדמויות המעורבים בהתרחשויות נראים תמיד דומים כל כך, ומדוע הם מנהלים קרבות שאין להם מטרה ברורה? השאלות האלה אינן מספקות תשובה חד משמעית, אך הן מחלישות את ההנחה שהדמיון בין הסיפורים מוכיח בהכרח שמדובר באותו סוג של פעילות חוצנית.
וָאלֶה עסק בנושא גם בספר Wonders in the Sky, שנכתב עם כְּרִיס אוֹבֶּק (Chris Aubeck), ובו נבחנו דיווחים על עצמים אוויריים בלתי מוסברים מן העת העתיקה ועד לתקופה המודרנית. העיסוק בעלון מנירנברג במסגרת מחקר כזה ממחיש את המתח בין שתי גישות: האחת מבקשת למצוא בסיפורים קדומים תיעוד של תופעות פיזיות בלתי מוסברות, והאחרת בוחנת כיצד דפוסים תרבותיים ודתיים עשויים לעצב את מה שבני אדם מספרים שראו. במקרה של נירנברג, ההבחנה הזאת חשובה במיוחד משום שהעלון אינו רק תיאור של מראה בשמיים, אלא גם יצירה אמנותית וטקסט דתי בעל מטרה מוצהרת.
הילות שמש, שמשות מדומות וחרמשים אדומים
חוקרי מטאורולוגיה הציעו שהמחזה שתיאר גלזר עשוי להיות ייצוג אמנותי של תופעה אופטית טבעית באטמוספרה. ההסבר המרכזי מתייחס להילות שמש, המכונות גם הילות אופטיות או הילות אטמוספריות, ולתופעת השמשות המדומות, המוכרת באנגלית בשם Sun Dogs. בתופעות כאלה נשבר אור השמש בגבישי קרח המצויים באטמוספרה, ונוצרים סביב השמש כתמים בהירים, קשתות וצורות אור שונות. המראה עשוי לכלול יותר ממוקד אור אחד, ולעיתים נוצרת תחושה כאילו כמה שמשות מופיעות בו זמנית. ההסבר אינו מחייב את קיומם של עצמים מוצקים בשמיים, אף שהתבניות האופטיות יכולות להיראות מורכבות ומפתיעות.
המטאורולוגים שהציעו את ההסבר הזה מצביעים במיוחד על שני החרמשים האדומים המופיעים מאחורי השמש בתחריט. ייתכן שאלה נועדו לייצג קשתות של הילה אופטית, שהאמן העביר אל מאחורי דיסקת השמש מסיבות של קומפוזיציה ומגבלות מקום. גם הכדורים והכתמים הצבעוניים שסביב השמש עשויים להתאים לייצוג מסוגנן של שמשות מדומות ושל תופעות אור נלוות. העובדה שהמחזה התרחש בשעות הבוקר, כאשר השמש הייתה נמוכה יחסית בשמיים, משתלבת בפרשנות הזאת. אין בכך הוכחה שכל פרט בציור מתאר הילה אופטית, אך ההסבר מאפשר להבין מדוע מרבית הצורות מופיעות ביחס לשמש ומדוע התיאור מתרכז בצבעים ובמבנים גאומטריים.
פְרַנְק ג’וֹנְסוֹן (Frank Johnson), שפרסם בדצמבר 2012 מאמר ביקורתי על סיפור הקרב בנירנברג, הדגיש שני פרטים נוספים. הראשון הוא משך ההתרחשות, שתוארה ככזו שנמשכה למעלה משעה וללא תיאור של קולות קרב. תופעות אופטיות יכולות להימשך זמן ממושך, בניגוד לרושם שמותיר סיפור על עימות אלים בין עצמים הנעים במהירות. הפרט השני הוא החנית השחורה, שאולי הייתה ייצוג של קרני עננים או צללי דמדומים, תופעות שבהן אזורים כהים ובהירים נוצרים בעקבות חסימת אור השמש. כך אפשר לפרש את החנית לא כגוף פיזי אלא כצורת צל שנראתה על רקע השמיים.
ג’ונסון העלה גם אפשרות נוספת, שאינה מחייבת שכל העצמים שתוארו הופיעו באותו רגע. גלזר עצמו כתב כי בתקופה שקדמה לפרסום נראו אותות שמימיים רבים בזה אחר זה. מכאן עולה האפשרות שהתחריט שילב כמה תופעות שנצפו במועדים שונים, אך הוצגו יחד כדי ליצור תמונה אחת מרשימה. ההשערה הזאת משתלבת עם גישתם של היסטוריונים הרואים בעלון יצירה המשלבת דיווחים, סמלים ותופעות טבע. היא גם מסבירה מדוע התמונה עמוסה בצורות שונות כל כך, שאינן חייבות להשתייך לאותו מנגנון אטמוספרי.
אולי יעניין אותך
אילו תופעות טבע הופיעו בעלונים הקדומים?
תחריטי העץ של המאות ה-15 וה-16 מציגים מגוון רחב של תופעות שמימיות, ולא רק את אלה שנראו לכאורה בנירנברג. בין התופעות המוכרות שאפשר למצוא בדיווחים מסוג זה נמנות הילות סביב השמש והירח, שמשות מדומות, ליקויי חמה ולבנה, זוהר הקוטב ומטאורים. חלקן ניתנות לזיהוי באמצעות מאפיינים גאומטריים מדויקים, ואחרות עברו עיבוד אמנותי כה משמעותי עד שקשה לקבוע מה בדיוק ראה הצופה. במקרים מסוימים שולבו תופעות טבע עם תיאורים של אירועים היסטוריים או עם דמויות וסמלים דתיים, והתקבלה תמונה שהייתה אמורה להעביר משמעות ולא לשמש רישום מדעי.
הדוגמה הידועה ביותר לייצוג מוקדם של שמשות מדומות היא ציור הוֶודֶרְסוֹלְסְטַבְלָאן (Vädersolstavlan), המתאר תופעה שנראתה מעל סטוקהולם בשנת 1535. פירוש השם השוודי Vädersol הוא בקירוב “שמש מזג האוויר”, והוא קשור לתופעת השמשות המדומות. הציור מציג מבנים אופטיים סביב השמש באופן גאומטרי ברור יחסית, בניגוד לתמונה העמוסה והסמלית של גלזר. אף ששתי היצירות קשורות לפרשנות דתית של מראות שמימיים, ההבדל ביניהן מלמד שאמנים בני התקופה לא היו מחויבים לאותה שיטת תיאור. חלקם העדיפו להמחיש את הצורות כפי שנראו לעין, ואחרים שילבו בהן דימויים בעלי משמעות מוסרית או תיאולוגית.
האם התחריט מציג עיר אמיתית או אוסף של סמלים?
ההיסטוריון והחוקר אוּלְרִיךְ מָאגִין (Ulrich Magin) בחן את התחריט לא רק כתיאור של תופעה שמימית, אלא גם כתמונה של נירנברג עצמה. אחת השאלות שהעלה נוגעת להיעדרה של הטירה הקיסרית המפורסמת של העיר, Kaiserburg, שהייתה מן המאפיינים הבולטים ביותר שלה בתקופתו של גלזר. אם מטרת האמן הייתה לתאר באופן מדויק את הנוף העירוני כפי שנראה בבוקר מסוים, היעדרו של מבנה כה מזוהה מעורר תמיהה. אין פירוש הדבר שהתמונה בהכרח בדויה, אך הדבר מחזק את האפשרות שגלזר בחר את פרטי הנוף בהתאם לצרכים אמנותיים וסמליים, ולא מתוך שאיפה לתיעוד טופוגרפי מדויק.
המחלוקת השנייה נוגעת למבנה דתי המופיע בתחריט. באחד הזיהויים נטען כי מדובר בכנסיית סנט לאונרד, המצוירת כשהיא עולה באש. הבעיה היא שהכנסייה נחרבה בשרפה בשנת 1508 ונבנתה מחדש רק בשנת 1560, זמן קצר לפני התאריך המופיע בעלון. העובדה שגלזר שהה בנירנברג בין 1540 ל-1571 העלתה את השאלה כיצד יכול היה להציג את הכנסייה בוערת, כאילו תיעד אסון שהתרחש שנים רבות קודם לכן. מאגין ראה בפרט הזה סימן אפשרי לכך שהאמן שילב אירועים מתקופות שונות, ואולי אף זיכרונות של אסונות היסטוריים, בתוך תיאור אחד של אות שמימי.
אולם הביקורת הזאת אינה חפה מקושי משלה. לפי זיהוי נגדי, הכנסייה המופיעה בתחריט אינה סנט לאונרד אלא כנסיית סנט לורנץ (St. Lorenz), שעמדה על תלה בזמן ההתרחשות. אם הזיהוי הזה נכון, הטענה בדבר סתירה כרונולוגית הנובעת ממצבה של כנסיית סנט לאונרד מאבדת את כוחה. יש אפוא להבחין בין שתי שאלות שונות: האם גלזר צייר מבנים באופן נאמן למציאות, והאם מבנה מסוים אכן זוהה כראוי בידי החוקרים. היעדר הטירה הקיסרית נותר פרט הראוי לדיון, אך הזיהוי השנוי במחלוקת של הכנסייה אינו יכול לשמש כשלעצמו הוכחה לכך שהתחריט מערבב תקופות.
מאגין הציע בכל זאת שהעלון אינו בהכרח תוצר של עדות ישירה. ייתכן שגלזר הסתמך על שמועות, על תיאורים ששמע מאחרים ועל מסמכים או דיווחים מתחום חקר הטבע. לכך מצטרפת העובדה שהטקסט אינו נכתב בלשון של עד אישי המתאר את חווייתו הפרטית, אלא כפרסום המבקש להציג מחזה שנראה לכאורה בידי רבים. השילוב בין הבעיות הטופוגרפיות, המוטיבים הדתיים והדמיון לדיווחים קודמים הוביל את מאגין למסקנה שיש להתייחס ליצירה בזהירות רבה. אין הכרח לפסול את האפשרות שתופעה שמימית אמיתית התרחשה, אך קשה לראות בתחריט רישום אובייקטיבי של כל פרטיה.
אחד ההסברים המרכזיים של מאגין נוגע לאופן שבו השתנתה שפת הדימויים של קרבות שמימיים. בדיווחים קדומים הופיעו לעיתים פרשים, סוסים, חרבות ורמחים, שהציגו את השמיים כשדה קרב בין צבאות על טבעיים. בגלזר מופיעים כדורים וגלילים, שחלקם דומים לתותחים היורים פגזים. מאגין הציע שהאמן לא המציא מסורת חדשה אלא התאים דימוי מוכר לאמצעי הלחימה שהיו מובנים לבני תקופתו. במקום צבאות רכובים המסתערים זה על זה, הופיעו בשמיים כלי נשק המזכירים ארטילריה. כך קיבלה המלחמה השמימית צורה עדכנית יותר, בלי שהמשמעות הדתית הבסיסית שלה השתנתה.
לפי הפרשנות הזאת, הגלילים המעופפים אינם ספינות אם חוצניות או כלי טיס מתקדמים, אלא תותחים מסוגננים. הכדורים שבתוכם ומחוצה להם מייצגים תחמושת, והאופן שבו הם מרחפים בשמיים מבטא את הקשר בין המאבק לבין המרחב האלוהי. אין צורך להניח שהאמן ראה תותחים ממשיים מעופפים מעל העיר. די בכך שביקש להמחיש קרב שמימי באמצעות חפצים המוכרים לצופה. גם הצורות דמויות החנית והצלבים משתלבות בשפה חזותית של מלחמה ושל סמלים נוצריים. פרשנות זו אינה שוללת את האפשרות שתופעת אור אמיתית עמדה בבסיס הסיפור, אך היא מפרידה בין התופעה עצמה לבין הדרך שבה בחר גלזר להציג אותה.
ההשוואה לעלונים אחרים מחזקת את הטענה. מאגין הזכיר, בין היתר, עלון משנת 1551 מאת לֵאוֹנְהַרְדְט קֶלְנֶר (Leonhardt Kellner), שבו הופיעו דימויים דומים של כדורים מעופפים, צלבים וחודי חנית בסביבת השמש. גם תיאורים מאוחרים יותר השתמשו בביטויים של לחימה בין עצמים שמימיים, כאילו מדובר בצבאות הנאבקים זה בזה. כאשר אותם מוטיבים חוזרים בפרסומים שונים, עולה האפשרות שהם שייכים למסורת אמנותית וספרותית משותפת. ההסבר הזה אינו הופך את כל הדיווחים להמצאות מכוונות, אך הוא מדגיש שתיאור של קרב אינו מחייב שהתרחש קרב ממשי.
עלוני הפלא של אירופה: חדשות, אמונה ותעמולה
במאות ה-15 וה-16 נהנו עלונים המתארים אותות פלאיים ופלאי שמיים מפופולריות ניכרת. הם היו חלק מתרבות הדפוס המוקדמת, שבה תמונה מרשימה וסיפור חריג יכלו להפוך התרחשויות מקומיות לנושא שיחה ציבורי. עבור חלק מן הקוראים, דיווח על שמש אדומה, כדורים מעופפים או צבאות שמימיים לא היה בהכרח חידה מדעית שיש לפתור, אלא סימן בעל משמעות דתית. הנצרות השפיעה עמוקות על חיי היומיום ועל תפיסת העולם, ותופעות שמימיות פורשו לעיתים כאזהרות מאת האל. בהתאם לכך, עלונים רבים היו עמוסים בסמלים נוצריים ובקריאות לחזרה בתשובה.
החוקרת וִיבְּקֶה שְׁוַוארְטֶה (Wiebke Schwarte) הציעה להתייחס בזהירות רבה לדיווחים האלה. לשיטתה, חלק מן העלונים היו למעשה כתבי אזהרה שהוזמנו בידי גורמים כנסייתיים, ומטרתם הייתה פחות לספק מידע מדעי ויותר להשפיע על התנהגות הציבור. התיאורים הדרמטיים, ההגזמות והסצנות המרובות שנדחסו לתמונה אחת נועדו לעורר רגש ולהעניק תוקף למסר הדתי. לעיתים הם יכלו להתבסס על תופעות טבע ממשיות, אך הייצוג שלהן לא היה מחויב לדיוק. במובן הזה, אפשר להשוות חלק מן העלונים לעיתונות סנסציונית מודרנית, המעדיפה לעיתים את כוח המשיכה של הסיפור על פני הצגה מאוזנת של העובדות.
ההשוואה לעיתונות פופולרית מקבלת משמעות נוספת כאשר בוחנים את שיעורי האוריינות בנירנברג באותה תקופה. אחת ההערכות מציבה את שיעור הגברים שידעו לקרוא בעיר בסביבות 30 אחוזים, ואילו בקרב נשים הוא היה קרוב לאפס. בתנאים כאלה, התמונה הייתה בעלת חשיבות עצומה. היא יכלה להעביר את המסר גם למי שלא היו מסוגלים לקרוא את הטקסט הארוך שמתחתיה. אפשר גם שחלק מן הקוראים הבינו מלכתחילה שאין להתייחס לכל פרט חזותי כאל תיעוד מילולי. אולם אין בידינו לקבוע כיצד פירש כל צופה את העלון, או עד כמה הבחין בין המחזה השמימי לבין האמצעים האמנותיים ששימשו להצגתו.
מאגין ושווארטה מדגישים כי עלונים כאלה עשויים לשלב אירועים היסטוריים, תופעות טבע וסמלים דתיים באותה יצירה. בחלקם הופיעו הילות שמש או זוהר הקוטב לצד דמויות מלחמה, ובאחרים תוארו אותות שמימיים באופן מוגזם או פרודי. מטרת הטקסט לא הייתה בהכרח להטעות את הקורא במובן המודרני, אלא להעביר מסר שהיה מובן בתוך עולם האמונות של התקופה. הסיפור של גלזר משתלב היטב בדגם הזה: תחילה מופיע מחזה מאיים, אחריו מתוארת לחימה שמימית, ולבסוף באה אזהרה מפני חטאים ועונש אלוהי. גם אם התקיימה תופעה טבעית ממשית בבוקר 14 באפריל 1561, צורתה הסופית של העדות הושפעה מן התרבות שבה נוצרה.
נירנברג לא הייתה לבדה: הקרבות השמימיים של אירופה
1554: הפרשים שנלחמו מעל פְּלֶךְ
שבע שנים לפני הופעת העלון של נירנברג תואר מחזה שמימי יוצא דופן מעל העיירה פְּלֶךְ (Plech) שבגרמניה. ב-1 ביוני 1554, בשעות הבוקר המוקדמות, הבחינו על פי הדיווח לֵאוֹנְהַרְדְט קֶלְנֶר, תושב המקום, כומר הקהילה ואנשי הקהילה כולה בפס אדום כדם מעל השמש העולה. לאחר מכן הופיעו בשמיים כדורים כחולים וכוכבים, ובהמשך נראו פרשים חמושים ברמחים ארוכים, שנלחמו זה בזה. כמו בסיפור מנירנברג, גם כאן לא הסתיים המחזה בהיעלמות פתאומית של העצמים. הם החלו לרדת בהדרגה לעבר האופק, והפרשים והכוכבים הגיעו לכאורה עד לקרקע לפני שעלו שוב לעבר השמש בקול רעם או שאון חזק.
לפי התיאור, הפרשים המשיכו להילחם במשך יותר משעתיים, ורק לאחר מכן נעלמו בהדרגה. הדמיון בין שני הסיפורים בולט: שניהם מתרחשים בבוקר, סמוך לזריחה; שניהם כוללים עצמים צבעוניים, תנועה מורכבת ומאבק ממושך; ובשניהם מתוארת ירידה של המשתתפים בקרב מן השמיים לעבר הקרקע. ההבדל המרכזי טמון בדמויות הלוחמות. בפלך מופיעים פרשים ורמחים, ואילו בנירנברג שולטים כדורים, גלילים וצורות המזכירות כלי נשק. ההבדל הזה תומך באפשרות שמסורת הקרב השמימי הותאמה בכל פעם לשפה חזותית אחרת.
באותה שנה, 1554, פרסם האנס גלזר עצמו גם תיאור של אות פלאי מעל טירת וַאלְדֶק (Waldeck), בקרבת קֶמְנָאת (Kemnath) שבאזור הפפאלץ העילית בגרמניה. האזכור הזה חשוב משום שהוא מצביע על כך שהעלון של 1561 לא היה עיסוקו היחיד של גלזר בתופעות שמימיות שנחשבו יוצאות דופן. הוא פעל בתוך עולם פרסומי שבו אותות פלאיים היו נושא חוזר, והציג אותם באמצעות תמונות וטקסטים המיועדים לקהל הרחב. גם הדוגמה של פלך וגם זו של טירת ואלדק ממקמות את נירנברג בתוך רצף של פרסומים דומים, ולא כמקרה מבודד לחלוטין.
1566: הכדורים השחורים מעל בזל
חמש שנים לאחר התופעה בנירנברג הופיע דיווח נוסף, שהפך לאחד ממקרי ההשוואה המפורסמים ביותר. בשנת 1566 הודפס בבזל שבשווייץ עלון בידי שְׁמוּאֵל אַפִּיאָרִיוּס (Samuel Apiarius), ובו תוארו מראות שמימיים חריגים שנצפו לכאורה מעל העיר. העד המרכזי שהוזכר בפרסום היה שְׁמוּאֵל קוֹקְצִיוּס (Samuel Coccius), שתואר כאדם הבקיא בכתבי הקודש וכסטודנט לאמנויות בבזל. התחריט הציג את אזור כיכר הקתדרלה, Münsterplatz, ואת מבנה ה-Antistitium, ולצדם שמיים מלאים בעצמים עגולים כהים. כמו בנירנברג, התמונה והטקסט יצרו יחד סיפור שבו מראה שמימי חריג קיבל משמעות רחבה יותר.
בניגוד לתיאור של גלזר, שהתרכז בבוקר אחד, הדיווח מבזל עסק בשלושה מועדים נפרדים: 25 ביולי, 28 ביולי ו-7 באוגוסט 1566. ביום הראשון תוארה שקיעת שמש אדומה כדם, חסרת זוהר וברק, ובמהלך הלילה שלאחר מכן נראה גם הירח העולה בצבע אדום. ביום השני הופיעה השמש בשעת זריחתה בגוון אדום עז כל כך, שכל מה שהואר בקרניה נראה כאילו הוכתם בדם. התיאורים האלה מדגישים את שינויי הצבע של גרמי השמיים ואת הרושם המאיים שיצרו. רק במועד השלישי הופיע המחזה המזכיר במיוחד את הקרב מנירנברג.
בבוקר 7 באוגוסט נראו לכאורה כדורים שחורים רבים וגדולים לפני השמש העולה ובסביבתה. תחילה נעו הכדורים לצד השמש ומולה, ולאחר מכן החלו לנוע במהירות רבה הלוך ושוב ולהתנגש זה בזה. חלקם הפכו אדומים ולוהטים, התפרקו ונעלמו. התיאור השתמש במפורש בדימוי של עצמים המתנהגים כאילו הם נלחמים, בדיוק כפי שנכתב חמש שנים קודם לכן בנירנברג. גם העלון מבזל הסתיים בדברי אזהרה נוצריים, שהפכו את המחזה השמימי למסגרת של הטפה דתית. הדמיון בין שני העלונים נוגע אפוא לא רק לכדורים הנעים בשמיים, אלא גם למבנה הסיפורי המלא, מן ההופעה החריגה ועד למסר המוסרי.
ההשוואה בין נירנברג לבזל היא אחת הסיבות לכך שחוקרים כמו מאגין ויונג בחנו את העלונים האלה כמכלול. בשנים 1550 עד 1570, וגם בתקופות מאוחרות יותר, הופיעו פרסומים צבעוניים ובשחור ולבן שתיארו אותות שמימיים מאיימים, קרבות בין עצמים ותגובות דתיות. הדמיון אינו מוכיח שכל הסיפורים נוצרו ללא בסיס ממשי, אך הוא מחייב לבחון כיצד הושפעו הדיווחים זה מזה וכיצד השתמשו האמנים באותם דימויים. כאשר כדורים שחורים הנלחמים לפני השמש מופיעים בשני פרסומים שונים בהפרש של חמש שנים, קשה להתייחס לכל תיאור כאילו נוצר בחלל תרבותי נפרד.
1628: מטאור, תותחים ופרשים מעל אוקספורד
דוגמה מאוחרת יותר מגיעה מאנגליה. ב-9 באפריל 1628 דיווחו תושבים באוקספורד ובסביבתה על רעש עז שנשמע כיריית תותח, לאחר שראו בשמיים שובל אור שתואר כבהיר משלוש שמשות. האירוע נקשר לנפילת מטאוריט באזור הַטְפוֹרְד (Hatford) שבאוקספורדשייר, והונצח בתחריט עץ צבעוני שנוצר באוקספורד. בניגוד למקרה של נירנברג, כאן תואר גם רעש חזק, פרט המעניק לדיווח מאפיין פיזי שונה. אולם הדרך שבה הוצג האירוע בתמונה מחזירה אותנו אל עולם הקרבות השמימיים.
מאגין הדגיש כי התחריט האנגלי השווה את נפילת המטאוריט למאבק בין צבאות שמימיים. בשמיים נראו שני תותחים היורים כדורים זה לעבר זה, ובמרכז התמונה, מעט משמאל, הופיעו פרשים חמושים המסתערים זה על זה מתחת לשלוש שמשות. כך הפכה תופעה שתוארה כנפילת גוף מן השמיים למחזה מלחמתי מורכב, שבו שולבו ארטילריה, פרשים ודימויי שמש. הדוגמה הזאת ממחישה כיצד אפשר היה להשתמש בשפה חזותית של מלחמה כדי לתאר תופעה שמימית, גם כאשר האירוע עצמו לא היה קרב.
תופעה נוספת שזכתה לפרשנויות מאיימות הייתה זוהר הקוטב. במרכז אירופה, עד שלהי המאה ה-18, נתפסו לעיתים אורות הקוטב כאותות אזהרה נוראים מאת האל. דיווחים על מראות כאלה הופיעו בין היתר בבזל, בנירנברג, במילאנו ובשטרסבורג. בחלקם תוארו אורות השמיים כצבאות הנלחמים זה בזה או כברק לוהט המתפשט מעל האופק. גם כאן הסתיימו התיאורים לעיתים בדברי תוכחה נוצריים, שקראו לבני האדם לשנות את דרכיהם ולחשוש מן העונש המתקרב.
מבחינת ההיסטוריונים, הדמיון בין תיאורי זוהר הקוטב לבין הקרב של גלזר אינו מקרי בהכרח. בשני המקרים נעשה שימוש בדימויים של אש, תנועה, צבאות שמימיים ואזהרה אלוהית. הדבר אינו מאפשר לקבוע שזוהר הקוטב הוא ההסבר לתופעה שנראתה בנירנברג, אך הוא מדגים כיצד אותה מסגרת פרשנית יכלה לשמש לתיאור תופעות טבע שונות. השמיים סיפקו את המחזה, והתרבות הדתית העניקה לו משמעות. משום כך, גם דיווחים על תופעות אטמוספריות שונות מאוד יכלו להישמע דומים להפליא.
צלחות מעופפות כמיתוס מודרני
כאשר יונג עסק בעלון של נירנברג בספרו משנת 1958, הוא לא ניסה להוכיח שציורו של גלזר מתעד ביקור חוצני. עניינו המרכזי היה המשמעות הפסיכולוגית והסמלית של תיאורי עצמים בלתי מזוהים. הוא בחן את האופן שבו בני אדם משליכים דימויים מוכרים על תופעות שאינם מבינים, ואת האפשרות שמראות שמימיים משקפים מבנים סמליים עמוקים. יונג נטה לראות במחזה של נירנברג תופעה טבעית שפורשה באמצעות הדימויים הדתיים והצבאיים שהיו מוכרים לאירופים בני המאה ה-16. השערותיו לגבי טבעה הפיזי של התופעה נותרו משניות לעומת הניתוח הסמלי.
אחת האפשרויות שיונג דן בהן הייתה שהעצמים המתוארים הם יצורים חיים. הוא דחה את האפשרות הזאת באמצעות השוואה להתנהגותם של חרקים הנעים בנחילים. לדבריו, אילו היו העב”מים אורגניזמים חיים, היה אפשר לצפות למראה המזכיר נחיל חרקים המתרומם עם השמש, אך לא כדי להילחם אלא לצורך הזדווגות ומעוף כלולות. ההשוואה נועדה להראות שהתנהגות העצמים כפי שתוארה אינה מתאימה בקלות להסבר ביולוגי. עם זאת, גם כאן לא היה מדובר בקביעה מדעית המבוססת על בדיקה של העצמים, אלא בניסיון לבחון את משמעות התמונה ואת ההשערות שניתן להעלות לגביה.
יונג הקדיש תשומת לב מיוחדת לקבוצות של ארבעה כדורים המחוברים בקווים. הוא הציע לראות בהן מבנים סמליים הקשורים לרביעיות נישואים מצטלבות ולדגם של נישואי בני דודים צולבים בחברות מסורתיות. הפרשנות הזאת נשענה על עולם מושגים של קשרי שארות וסמלים פסיכולוגיים. עם זאת, לא הוצגה ראיה לכך שסמל כזה שימש בפועל במשמעות הזאת בתרבות שבה פעל גלזר. ייתכן שיונג הושפע מדיאגרמות גנאלוגיות מודרניות ששימשו באנתרופולוגיה של קרבה משפחתית, ולא מסמל שהיה מוכר בהכרח במאה ה-16.
בנוסף לכך, יונג הציע שהתחריט עשוי להכיל סמל של אינדיבידואציה, תהליך בעל משמעות מרכזית בתפיסתו הפסיכולוגית. הוא קשר את הופעת השמש הזורחת לרעיון של התגלות האור. הפרשנות הזאת משתלבת עם האפשרות שהתמונה אינה ניסיון לתאר את השמיים באובייקטיביות, אלא יצירה מסוגננת שנועדה לעורר בצופיה תגובה דתית ורגשית. במובן הזה, יונג ומבקרי העלון המאוחרים הגיעו מנקודות מוצא שונות למסקנה דומה: יש להתייחס בזהירות לניסיון להפוך את תחריט העץ לרישום מדעי מדויק.
הדיון של יונג הופיע בפסקאות 760 עד 763 של ספרו, בעמודים 95 עד 97 במהדורה המצוינת ברשימת המחקרים. עצם עיסוקו בתחריט סייע להוציא את העלון מן ההקשר הגרמני המקומי ולהכניסו לדיון בינלאומי על עצמים בלתי מזוהים. אולם הפופולריות שקיבל הסיפור בהקשר הזה יצרה לעיתים פער בין מטרת הניתוח של יונג לבין השימוש שנעשה בו. במקום לקרוא את התחריט כעדות למבנים סמליים, החלו קוראים מסוימים להתייחס אליו כאילו היה תיעוד של פעילות טכנולוגית בלתי מוכרת.
נס השמש בפאטימה: אמונה ומטאורולוגיה באותו דיון
אחד ממקרי ההשוואה המאוחרים ביותר הוא נס השמש בפאטימה, שהתרחש בפורטוגל בשנת 1917. גם במקרה הזה תואר מחזה חריג הקשור לשמש, וגם כאן נוצר דיון בין הסברים דתיים לבין פרשנויות המבוססות על תופעות טבע. ההשוואה לנירנברג אינה מבוססת על זהות מוחלטת בין האירועים, אלא על האופן שבו מראה שמימי בלתי רגיל יכול לקבל משמעות דתית עמוקה ולהמשיך לעורר שאלות מדעיות. בניגוד לעלון של גלזר, שנכתב במאה ה-16, הדיון בפאטימה כלל גם ניסיונות מודרניים להציע מנגנונים פיזיקליים מפורטים.
אחד החוקרים שעסקו בנושא היה הכומר והמדען סְטֶנְלִי ל’ יָאקִי (Stanley L. Jaki), בעל תואר דוקטור בתיאולוגיה ותואר דוקטור בפיזיקה. יאקי בחן את נס השמש באמצעות מודלים מתמטיים של תופעות אופטיות, וביקש להציע הסבר בין תחומי שלא יעמוד בסתירה לתורה הקתולית. גישתו הייתה שונה הן מדחייה מוחלטת של המשמעות הדתית והן מהתעלמות מן האפשרות שתהליכים טבעיים מילאו תפקיד במה שנראה לעדים. הוא סבר שאפשר לבחון את התופעה באמצעות כלים מדעיים, ובו בזמן להותיר מקום לפרשנות דתית של נסיבות התרחשותה.
עדשת אוויר מסתובבת וגבישי קרח
יאקי הציע שבמהלך האירוע התרחשה התהפכות פתאומית של הטמפרטורה באטמוספרה, תהליך שבו משתנה הסדר הרגיל של שכבות אוויר חמות וקרות. לפי ההשערה שהציג, מסות האוויר יכלו ליצור מעין עדשה אטמוספרית מסתובבת, שנעה במסלול אליפטי תחילה לעבר הקרקע ולאחר מכן חזרה כלפי מעלה, בדומה לבומרנג השב לנקודת מוצאו. גבישי קרח בתוך העדשה הזאת יכלו לשבור את קרני השמש וליצור מראות אופטיים יוצאי דופן. כך ביקש להסביר את התנועה החריגה שיוחסה לשמש ואת השינויים במראה שלה.
יאקי התייחס גם לעדות מאוחרת של אדם שהיה עורך דין, אשר תיאר כשלושה עשורים לאחר ההתרחשות מסלול אליפטי של ירידה ועלייה, שעליו נראו מעגלים קטנים נוספים. הוא טען שתיאור כזה עשוי להיות בעל משמעות עבור מי שמכיר את הדינמיקה של זורמים או את אופן פעולתו של בומרנג. עם זאת, הוא הדגיש שמדובר בעדות של צופה אחד שנמסרה זמן רב לאחר האירוע, ולא במדידה מדעית ישירה. המודל שהציע היה אפוא ניסיון להסביר את התיאור באמצעות תהליכים פיזיקליים, ולא שחזור ניסויי של מה שהתרחש בפועל.
הדברים משקפים עמדה מורכבת. יאקי לא ביקש להציג את התופעה כמעשה על טבעי שאין לו כל קשר לחוקי הפיזיקה, אך גם לא הסתפק בהסבר מטאורולוגי רגיל. בעיניו, האפשרות שכמה גורמים פיזיקליים פעלו יחד בתיאום יוצא דופן לא שללה את המשמעות הדתית של ההתרחשות. הוא הבחין בין המנגנון הטבעי האפשרי לבין השאלה מדוע התרחש דווקא בנסיבות המסוימות שתוארו. גישה זו מציגה דרך אחרת לחשוב על מראות שמימיים בעלי משמעות דתית, גם אם אינה מספקת הוכחה כלשהי לגבי מה שהתרחש בנירנברג בשנת 1561.
בספרו God and the Sun at Fátima, שראה אור בשנת 1999 בהוצאת Real View Books, פירט יאקי את עמדתו. הדיון המצוטט מופיע בעמוד 272, ובפרטי הפרסום נזכר גם השם אִיזָבֶּל דֶה מֶלוֹ (Izabel de Melo). חשיבותו של הדיון בהקשר של נירנברג היא מתודולוגית: הוא מדגים כיצד אפשר להפריד בין השאלה מה ראו בני האדם, השאלה כיצד ניתן להסביר את המראה מבחינה פיזיקלית והשאלה איזו משמעות דתית העניקו לו. שלוש השאלות האלה מופיעות גם במקרה של גלזר, אך אינן מחייבות תשובה אחת משותפת.
מדוע תעלומת נירנברג עדיין מעוררת ויכוח?
העלון של גלזר הוא מסמך היסטורי ממשי, והעובדה שהוא נוצר בשנת 1561 אינה מוטלת בספק במסגרת הדיון המתואר. אולם קיומו של המסמך אינו מוכיח שכל הפרטים המופיעים בו התרחשו בדיוק כפי שצוירו ונכתבו. גלזר תיאר עדים רבים, אך לא מסר רשימה של שמותיהם. הוא הציג כדורים הנופלים לקרקע בתוך עשן, אך לא תיעד ממצאים שנאספו לאחר מכן. הוא תיאר קרב שנמשך למעלה משעה, אך לא הסביר כיצד קבע שהעצמים נלחמו ולא רק נעו באופן שנראה לו דומה ללחימה. נוסף על כך, המסמך כולל מסר דתי מפורש, שאינו מאפשר להתייחס אליו כאילו נכתב רק כדי למסור מידע תצפיתי.
מנגד, גם ההסברים הטבעיים וההיסטוריוגרפיים אינם משחזרים באופן ודאי את מה שהתרחש באותו בוקר. תופעות הילה ושמשות מדומות יכולות להסביר חלק מן הצורות והצבעים, אך אין בידינו מדידות מטאורולוגיות מן האירוע עצמו. האפשרות שהתחריט משלב תופעות ממועדים שונים מתיישבת עם דברי גלזר על ריבוי אותות שמימיים, אך אינה מוכחת באמצעות רשימה של תצפיות נפרדות. גם ההשערה שהפרסום נועד לתעמולה דתית נתמכת בסגנונו ובדמיונו לעלונים אחרים, אך אינה מוכיחה שכל פרט בו הומצא. לפיכך, ההבחנה החשובה היא בין הסברים אפשריים לבין מסקנות שהראיות מאפשרות לקבוע בביטחון.
ההשוואה למקרים מפלך, מבזל ומאוקספורד מסייעת להבין את ההקשר התרבותי שבו נוצר העלון. במקרים האלה חוזרים שוב ושוב כדורים, אורות, צבאות, כלי נשק ודברי אזהרה דתיים. הדמיון מעורר שאלות לגבי מידת העצמאות של כל דיווח, אך גם מלמד על הדרכים שבהן תיארו בני אדם תופעות חריגות. אפשר שהצופים ראו תופעות טבע שונות, ואפשר שהאמנים והמדפיסים השתמשו בדימויים משותפים כדי להציג אותן. מכל מקום, אין הכרח להניח שכל הדיווחים מתארים את אותו סוג של התרחשות פיזית.
מה אפשר לקבוע על הקרב בשמי נירנברג?
הפרשנות המטאורולוגית מציעה הסבר טבעי המבוסס על הילות שמש, שמשות מדומות וייתכן שגם צללי עננים. הפרשנות ההיסטוריוגרפית מדגישה את המסורת של עלוני פלא, את השימוש בדימויים אפוקליפטיים ואת האפשרות לשילוב בין תופעות טבע לאירועים היסטוריים. הפרשנות האופולוגית רואה בתיאור רמז לפעילותם של כלי טיס בלתי מוכרים, אך אינה מציגה ממצאים פיזיים המאשרים זאת. הניתוח הפסיכולוגי של יונג מתמקד במשמעות הסמלית של התמונה ובאופן שבו בני אדם מעניקים צורה מוכרת לתופעות חריגות. אלה אינן ארבע תשובות שקולות מבחינת סוג הראיות שהן מציעות, אלא ארבע דרכים שונות לגשת לאותו מסמך.
הסבר המבוסס על תופעה אטמוספרית אינו דורש להניח את קיומה של טכנולוגיה בלתי מוכרת, והוא מתאים לחלק ממאפייני התיאור. אולם הוא אינו מאפשר לקבוע בוודאות שכל מה שנראה בשמיים היה הילה אופטית. בדומה לכך, עצם העובדה שגלזר השתמש בדימויים דתיים אינה מוכיחה שלא התרחש דבר חריג. אפשר להכיר בקיומה של חוויה שמימית שהותירה רושם על בני התקופה, ובו בזמן להטיל ספק בפרטים שבהם תוארה. השאלה אם היה בבוקר ההוא מחזה אטמוספרי יוצא דופן נותרת נפרדת מן השאלה אם התנהל מעל נירנברג קרב בין עצמים פיזיים.
הדבר המעניין ביותר בפרשה עשוי להיות דווקא הפער בין התשובות שביקשו קוראים שונים למצוא. גלזר ראה באותות השמימיים קריאה לחזרה בתשובה. חוקרים של תופעות טבע חיפשו בהם רמזים לתהליכים אופטיים. היסטוריונים בחנו את העלון כתוצר של תרבות דפוס ואמונה, ואילו חובבי עב”מים קראו בו תיאור של פעילות חוצנית. במשך מאות שנים נותרו אותם כדורים אדומים, אותם גלילים ואותה חנית שחורה במקומם על הנייר. מה שהשתנה היה בעיקר העולם שבו חיו האנשים שהתבוננו בהם.
בבוקר 14 באפריל 1561, אם אכן נצפה מחזה חריג מעל נירנברג, איש מן הצופים לא יכול היה לדעת שהתיאור שיתפרסם בעקבותיו יעסיק חוקרים וקוראים גם מאות שנים לאחר מכן. גלזר סיים את העלון בתפילה ובבקשה שבני האדם יתקנו את דרכיהם. הוא לא ביקש מן הקוראים לחפש שרידים של כלי טיס, וגם לא הציע להם לחקור את שבירת קרני השמש בגבישי קרח. מבחינתו, החשיבות הייתה באזהרה האלוהית. ובכל זאת, דווקא הציור שנועד להמחיש את האזהרה הפך עם הזמן לחלק הזכור ביותר מן הפרסום.
המסמך ששרד בציריך אינו מספר לנו מה חשב כל אחד מן האנשים שעמדו ברחובות העיר, אם אכן עמדו שם וצפו בשמיים. הוא גם אינו מאפשר לשחזר את התופעה במלואה. אבל הוא משמר באופן יוצא דופן את המפגש בין מראה בלתי רגיל, אמנות הדפוס ותפיסת עולם דתית. הכדורים המרחפים מעל נירנברג, התותחים השמימיים והחנית השחורה ממשיכים לעורר סקרנות מפני שהם מאפשרים לקוראים בני תקופות שונות לראות באותה תמונה דברים שונים לחלוטין. עבור גלזר, הסכנה הייתה שבני האדם יתעלמו מהאזהרה שבשמיים.
אם הסיפור על הקרב בשמי נירנברג מלמד משהו, הרי זה שלעיתים הדרך שבה בני אדם מתארים את מה שראו מרתקת כמעט כמו המחזה עצמו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
