שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר נוראי של שמחת תורה, עוד מאותם ימים שאינם הופכים לעבר. 6:30 ב-7 באוקטובר 2023 נותר צרוב בישראל כשעה שלא נגמרה, כדלת שלא נסגרה, כטלפון שלא נענה וככיסא ריק סביב שולחן משפחתי. שלוש שנים אחרי הטבח, אנחנו חוזרים אל הבוקר שבו מדינה שלמה התעוררה אל תוך הסיוט, ואל האנשים שהיו שם, אלה שחזרו ואלה שלעולם לא ישובו.
יש בקרים שהזיכרון שלהם הולך ונחלש. הפרטים מיטשטשים, השעות מתערבבות, וקשה להיזכר אם ירד גשם או אם השמש זרחה. ויש בוקר אחד שכמעט כל ישראלי זוכר: איפה הוא היה. עם מי. מה הייתה ההודעה הראשונה שקיבל. מתי הבין שמשהו נורא מתרחש. ומתי הבין שהדבר הנורא הזה גדול יותר מכל מה שהעז לדמיין.
7 באוקטובר 2023. כ"ב בתשרי תשפ"ד. שמחת תורה. שבת. בשעה 6:29 בבוקר, כשברבים מבתי ישראל עוד ישנו, התחילו האזעקות. בתוך זמן קצר כבר נשמעו מילים שבאותו רגע עדיין היה קשה לעכל: חדירה. מחבלים. ירי. קיבוצים. שדרות. אופקים. טרור במסיבה. חטופים.
במשך השעות שלאחר מכן הלכה והתבררה תמונת אסון שכמעט לא היה לה תקדים בתולדות מדינת ישראל. מחבלי חמאס וארגונים נוספים פרצו את גדר הגבול, חדרו ליישובים, לבסיסים, לכבישים ולשטחים פתוחים. הם הגיעו לבתים, לחדרי ילדים, למיגוניות, למכוניות ולמסיבת מוזיקה שהתקיימה סמוך לרעים.
כ-1,200 בני אדם נרצחו באותו יום ובאירועים הקשורים למתקפה, ו-251 בני אדם נחטפו לרצועת עזה. זה היה היום הקטלני ביותר בתולדות מדינת ישראל.
אבל מספרים, גדולים ככל שיהיו, אינם יכולים באמת להסביר את 7 באוקטובר. כי 1,200 הוא מספר.אדם אחד הוא עולם. וכאן אבדו עולמות שלמים.
כמה רגיל היה הבוקר עד הרגע שבו חדל להיות רגיל. בבתים בקיבוצי העוטף ישנו ילדים בחדריהם. הורים ניסו לגנוב עוד כמה דקות של שינה. כלבים חיכו לטיול של הבוקר. מקררים היו מלאים באוכל לחג. אופניים נשענו על קירות. כביסה חיכתה לקיפול. תמונות משפחתיות עמדו על מדפים.
במסיבת נובה אלפי צעירים רקדו במשך הלילה. אנשים הגיעו לשם כדי לשמוע מוזיקה. לפגוש חברים. להתאהב. לצחוק. לראות את הזריחה מעל השדות. חלקם שלחו הודעה הביתה: "הכול בסדר". אצל אחרים זו הייתה ההודעה האחרונה.
כשהרקטות התחילו, רבים חשבו בתחילה שמדובר בעוד מטח. משהו שכבר הכירו תושבי הדרום יותר מדי שנים. אנשים נשכבו על הקרקע. חיפשו מחסה. נכנסו למיגוניות. ואז הגיע הירי. והמכוניות. ואז האופנועים והמחבלים.
ובתוך דקות, מקום שהיה מלא מוזיקה הפך לזירת מנוסה. צעירים רצו בין השדות. אחרים הסתתרו בשיחים. היו שנכנסו למיגוניות שכבר היו עמוסות באנשים. היו ששלחו מיקום להורים. היו שהקליטו הודעות קוליות. היו שהתקשרו כדי לומר שלום, מבלי לומר את המילה שלום. אנשים שלא ידעו אם יחיו בעוד עשר דקות ניסו להרגיע את אלה שאהבו.
אחד מסימני ההיכר של אותו יום נורא הן מאות ההודעות שנשלחו מתוך הפחד.
"אמא, אני אוהב אותך."
"אבא, יורים פה."
"תהיו חזקים."
"אני מתחבא."
"אל תתקשרו."
"תזמינו משטרה."
"יש פה מחבלים."
בקיבוצים בארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, חולית, כיסופים, עין השלושה, נירים, רעים וביישובים נוספים, הבוקר הפך למסע הישרדות. משפחות נכנסו לממ"דים. אבות החזיקו בידית הדלת במשך שעות מפני שבחלק מחדרי הממ"ד לא הייתה אפשרות לנעול אותה מבפנים. אמהות ניסו לגרום לילדים לא לבכות.
אנשים כיבו את האור. העבירו טלפונים למצב שקט. התכתבו עם קרובים. שלחו הודעות לכוחות הביטחון.
חיכו.
ושוב חיכו.
בחלק מהבתים המתינו במשך שעות ארוכות לחילוץ שלא הגיע. מחוץ לדלת נשמעו קולות בערבית, יריות, צעקות, זכוכיות מתנפצות. בפנים ישבו משפחות והשתדלו לנשום בשקט. כך הבית, המקום שאדם אמור להיות בו מוגן יותר מכל מקום אחר בעולם, הפך באותו בוקר למקום שממנו לא היה לאן לברוח.
בבארי נרצחו יותר ממאה מתושבי הקיבוץ ומאנשים ששהו בו. בקיבוצים אחרים נרצחו משפחות שלמות, שכנים, חברים, הורים, סבים וסבתות. חלק מהבתים הוצתו. חלק נשארו עומדים, אבל החיים שהיו בתוכם נעלמו. אחרי שהקרבות הסתיימו, נשארו בהם סימנים קטנים של החיים שהיו שם עד שעות ספורות קודם, כמו צעצועים. כוסות קפה. ספרים. נעליים ליד הדלת. מגנטים על מקרר. ציור של ילד. מיטה שלא סודרה.
דברים שאין בהם שום דבר יוצא דופן. עד שאתה יודע למי הם היו שייכים.
במשך שעות היו אזרחים שנצורים בבתיהם, במיגוניות ובשטחים פתוחים, ושאלו שוב ושוב: איפה הצבא?
אולי יעניין אותך
אבל לצד הכשל הנורא שנחשף באותו בוקר, התגלו גם מעשים יוצאי דופן של אומץ: שוטרים יצאו להילחם. לוחמים שלא היו בתפקיד לבשו מדים ונסעו דרומה. חיילים, אנשי מילואים ואזרחים לקחו נשק ויצאו להציל אנשים שלא הכירו. נהגים נכנסו שוב ושוב לאזורי אש כדי לפנות צעירים מהמסיבה. אנשים פתחו את בתיהם לזרים. חובשים טיפלו בפצועים תחת אש.
חברי כיתות כוננות נלחמו לעיתים במשך שעות מול מספר גדול בהרבה של מחבלים. חלק מאותם מצילים לא חזרו. הם יצאו בבוקר מביתם מפני שמישהו היה זקוק להם, ונהרגו בדרך או בקרב.
אותו בוקר היה בוקר של הפקרה אך גם של ערבות הדדית. כישלון וגבורה. החושך הגדול, ובתוכו בני אדם שבחרו לרוץ לתוכו כדי להוציא ממנו אחרים.
ואי אפשר לשכוח את 251 החטופים שנחטפו לרצועת עזה: ילדים. נשים. גברים. חיילות וחיילים. קשישים. משפחות. אזרחים זרים. חלקם נחטפו פצועים. בפיג'מה. בהתחלה, במשך ימים, ולעיתים שבועות, היו משפחות שלא ידעו מה עלה בגורל יקיריהן.
האם נרצחו?
האם נפצעו?
האם נחטפו?
אולי הם בבית חולים?
אולי אין קליטה בטלפון?
ואז ההפגנות והמחאות: תחזירו אותם הביתה ולבסוף השחרור. אבל מי שחזר, לא חזר אותו אדם: אפשר לפתוח דלת. לצאת ממנה. אבל שבי נושא עמו מטען פסיכולוגי עמוק. שורדי השבי חוו רעב, פחד, בידוד, אלימות, השפלות וימים שבהם לא ידעו אם יראו שוב את משפחותיהם.
חלקם בנו מאז חיים חדשים. אחרים הקדישו את עצמם לעזרה לאחרים. אלי שרעבי, שאיבד את אשתו ליאן ואת בנותיו נויה ויהל ונחטף לעזה, חזר מהשבי אחרי מאות ימים והקים מרכז שנועד לסייע למשפחות שמתמודדות עם טראומה. אמילי דמארי, שנחטפה מכפר עזה, בנתה מחדש חיים אחרי השחרור. אחרים מצאו נחמה בגלישה, באפייה, במשפחה או בפעילות למען מי שעברו טראומה דומה.
אלה סיפורים שיש בהם תקווה. אבל זו איננה תקווה פשוטה. זו תקווה שצומחת מתוך מקום שבו כבר קרה הדבר שאיש לא חשב שיוכל לקרות.
אנחנו רגילים לומר "הנרצחים". זו מילה גדולה, כללית. אבל אף אדם לא חי את חייו כ"נרצח".
לפני 7 באוקטובר הם היו משהו אחר לגמרי: מישהו היה אבא. מישהי הייתה בת. מישהו בדיוק השתחרר מהצבא. מישהי התחילה ללמוד. מישהו חלם לפתוח עסק. מישהי הייתה אמורה להתחתן. מישהו רב עם אחיו יום קודם ולא הספיק להשלים איתו. מישהי השאירה כביסה במכונה. מישהו הבטיח לחזור בערב. מישהי צילמה את הזריחה. מישהו כתב לאמא שלו שהוא בסדר, גם כשכבר לא היה בסדר.
יש אנשים שהחיים שלהם נגדעו בגיל שבו היו להם עוד עשרות שנים לחיות. יש הורים שקברו ילדים. ילדים שקברו הורים. משפחות שבהן יותר מארון אחד יצא מאותו בית. משפחות שאינן יכולות עוד לצלם תמונה משפחתית מלאה.
פני שכך תיראה מעתה כל תמונה. עם מישהו שחסר.
שלוש שנים אחרי, יום השנה הנוכחי הוא הראשון שבו אין עוד חטופים המוחזקים ברצועת עזה, גם רן גווילי הושב לקבורת ישראל. אבל העובדה הזאת אינה מוחקת את שנות השבי, את מי שלא שרדו אותו, ואת מה שנחרט בגופם ובנפשם של מי שחזרו.
מי שחזרו אינם חוזרים באמת אל החיים שהיו להם ב-6 באוקטובר. חלקם חזרו לבתים שאינם קיימים. למשפחות שחסרות בהן פנים. למדינה אחרת. לעצמם אחרים.
אומרים לפעמים שהזמן מרפא. אבל יש פצעים שהזמן אינו מרפא. הוא רק מלמד את הגוף לחיות סביבם.
אחרי שלוש שנים, האבל כבר אינו תמיד צעקה.
לפעמים הוא שקט יותר. הוא מגיע בבוקר יום הולדת. בשיר ברדיו. בריח של תבשיל. במספר טלפון שהשם עדיין שמור לידו. בהודעת ווטסאפ ישנה שאי אפשר למחוק. בחתונה שבה חסר אדם אחד. בשולחן חג שיש סביבו כיסא פחות. ילד שהיה בן חמש הוא היום בן שמונה. תינוק שלא הכיר את אביו כבר שואל שאלות.
הורים מזדקנים עם תמונה של בן צעיר שנשאר לנצח באותו גיל. אהובות ואהובים לומדים לבנות חיים חדשים מבלי להרגיש שהם בוגדים בחיים הקודמים.
השכול אינו רגע. הוא מערכת יחסים חדשה עם מי שאיננו.
עשרות אלפי אזרחים הוכרו מאז כנפגעי פעולות איבה, ורבים מהם מתמודדים עם פגיעה נפשית. בנתוני הביטוח הלאומי שפורסמו לקראת יום השנה השני כבר הופיעו עשרות אלפי נפגעים שהוכרו על רקע נפשי או על רקע פגיעה נפשית ופיזית משולבת.
כי יש מי שאינם מסוגלים לשמוע אופנוע. יש מי שנבהלים מדפיקה בדלת. יש מי שבודקים שוב ושוב אם הדלת נעולה. יש ילדים שמפחדים לישון לבד. מבוגרים שאינם מצליחים לישון כלל. כי יש בינינו כל כך הרבה אנשים שחוו את אותו יום נורא כשהם שעות בתוך ממ"ד. שהתחבאו מתחת לגופות. שראו את חבריהם נרצחים. רצו בשדות בזמן שיורים עליהם. איבדו באותו יום גם את ביתם, גם את הקהילה שלהם וגם את האנשים שהפכו את המקום לבית.
ולעתים החברה מסתכלת עליהם ואומרת: שרדתם. אבל הם יודעים ש"לשרוד" אינה נקודת סיום, לפעמים היא רק תחילת הדרך.
שלוש שנים חלפו, והשאלות על הכשלים שהובילו לאסון עדיין מלוות את החברה הישראלית. משפחות שכולות, שורדים, חטופים לשעבר ואזרחים ממשיכים לדרוש חקירה מלאה של מה שהתרחש לפני המתקפה ובשעות הקריטיות של אותו בוקר. גם ביום השנה השלישי נערכו אירועים שבהם הדרישה הזאת עמדה במרכז.
זו איננה רק שאלה פוליטית.
עבור משפחה שאיבדה בן שחיכה שעות לחילוץ, זו שאלה אישית.
עבור אם שהתקשרה שוב ושוב וביקשה שמישהו יגיע אל בתה, זו שאלה שאיתה היא הולכת לישון.
עבור מי שהיו שם, ידיעת האמת איננה ויכוח היסטורי.
היא חלק מהאבל.
יש סכנה בזיכרון של אסון. שהמוות יבלע את החיים שהיו לפניו. שהאדם יהפוך לתמונה בשחור-לבן. לשם שמקריאים בטקס.
לנר.
לתאריך.
אבל כל מי שנרצח ב-7 באוקטובר היה הרבה יותר מהאופן שבו מת. הם היו מצחיקים ומעצבנים. אוהבים וכועסים. היו להם שירים אהובים וטעמים שלא סבלו. חלקם איחרו תמיד. חלקם התקשרו לאמא כל יום. חלקם לא ענו אף פעם בזמן.
הם התווכחו.
התאהבו.
עשו טעויות.
הבטיחו הבטחות.
חלמו חלומות.
חיו.
אולי זו אחת החובות החשובות ביותר של הזיכרון: לא לזכור רק כיצד לקחו מהם את החיים. לזכור שהיו להם חיים.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
