הסולטאן סולימאן הראשון, שכונה בפי האירופאים "המפואר", חגג את חתונתו עם הפילגש הורם ברוב הדר. עד ראייה זר, סוכן של הבנק הגנואי של סן ג'ורג'יו, סיפר בדיווחו: "פאר החגיגה היה בלתי ניתן לתיאור… בהיפודרום הישן הוקמה במה גדולה, עליה התמקמו אשת הסולטאן ונשות החצר, מוסתרות על ידי סבכה מוזהבת. משם הן צפו בטורניר גדול של אבירים נוצרים ומוסלמים, בהופעת להטוטנים ואקרובטים ובתהלוכה של חיות פרא…"
אולם, הרבה יותר מפאר האירוע, תושבי האימפריה העות'מאנית נדהמו מהסיבה למסיבה. בדומה לשגרירים הזרים, שמיהרו לשלוח שליחים לאירופה עם ידיעות היום. על פי המסורת שהייתה נהוגה, הסולטאן לא היה אמור להינשא באופן רשמי. מה שהשיגה הורם הזכיר כמעט הפיכה שלטונית.
Там татари вкрали дівку,
Вкрали дівку Настусеньку,
Чорнобриву, молоденьку,
Та й завезли в Туреччину,
Та й продали до гарему…
שם חטפו הטטרים נערה,
חטפו את הנערה נסטוסנקה,
שחורת הגבות, הצעירה…
כיצד ומתי הגיעה השבויה הסלאבית להרמון של סולימאן, לא ידוע בוודאות. כדי שהסולטאן ישים לב לעוד נערה אחת מבין עשרות יפהפיות מארצות שונות, הנערה החדשה הייתה צריכה להתאמץ, אחרת הייתה עלולה לבלות את כל חייה כמשרתת בשלבים התחתונים של היררכיית ההרמון או להפוך למתנה לאיזה פקיד בכיר. ייתכן כי הסלאבית, עם קבלתה את האסלאם, לא במקרה קיבלה את השם הורם, שפירושו בפרסית "הצוחקת" וכבשה את סולימאן באופייה העליז. כך או אחרת, הנערה הפכה לפילגשו האהובה של שליט האימפריה, ילדה לו בן בשנת 1521 ו… החלה להפר את הכללים.
חתונות ששינו את מהלך ההיסטוריה | פרדיננד ואיזבלה
באוקטובר 1469, נסיך אראגון פרננדו, תחת מסווה של נהג פרדות, יצא לוויאדוליד כדי להינשא בחשאי לנסיכה איזבלה. אחיה, מלך קסטיליה ולאון אנריקה הרביעי, התנגד לנישואיה של אחותו היורשת. המיועדים נפגשו, והחתונה התקיימה.
אנריקה הרביעי סירב להכיר באחותו המורדת כיורשת והעביר את הזכות לכס המלכות לבתו. כתוצאה מכך, לאחר מותו בשנת 1474 החלה מלחמת הירושה הקסטיליאנית, ממנה יצאה איזבלה כשידה על העליונה.
תחת חסותם של זוג זה גילה כריסטופר קולומבוס את העולם החדש, ובתקופתם הסתיימה הרקונקיסטה. ולמרות שבמהלך חייהם של איזבלה ופרננדו אראגון וקסטיליה נותרו ממלכות עצמאיות, כבר נכדם קרלוס הראשון היה מונרך של מדינה מאוחדת חדשה — ספרד. אבל זה כבר נושא לסיפור אחר…
עלייתה של הורם: השפחה-השליטה
יחסי המשפחה של הסולטאן היו כפופים למסורת, שמטרתה העיקרית היה להבטיח את רציפות השושלת השלטת ואת עלייתו לשלטון של הטוב מבין היורשים. לסולטאן יכלו להיות פילגשים ללא הגבלה, אך לאחר מהמט השני, שבימיו כבשו העות'מאנים את האימפריה הביזנטית, לא היה נהוג שהשליטים יינשאו. לא היו מועמדות ראויות מבחינת מעמד. בנוסף, רעיה מיוחסת הייתה עלולה לפעול למען האינטרסים של קרוביה המשפיעים. הפילגשים, לעומת זאת, היו כולן שפחות.
"הסולטאן כה אהב את הורם, עד שבהפרה של כל חוקי הארמון והשושלת הוא בא בברית הנישואין על פי המסורת הטורקית והכין נדוניה," כתב דה בוסבק.
הסולטאן חי וניהל את המדינה בארמון החדש, בעוד נשותיו חיו בנפרד, בארמון הישן. לאחר החתונה פרצה שריפה בחדריה של הורם והיא עברה להתגורר עם סולימאן. כמו כן היה כלל: פילגש אחת — בן אחד. הורם ילדה לסולימאן לפחות ארבעה בנים ובת. על פי המסורת, הסולטאן היה שולח את הנסיכים-שהזאדה שהגיעו לגיל 16-17 לנהל מחוזות. האימהות היו עוזבות איתם כדי להקדיש את חייהן להכנת המועמד "שלהן" לכס המלכות, ויכלו לשוב לבירה רק אם בנן הפך לסולטאן.
הורם לא התלוותה לאף אחד מילדיה ונשארה לצד בעלה. היא הייתה יועצת נאמנה לסולימאן, התכתבה עם ריבונים זרים, ויזמה פרויקטים אדירים של בנייה בבירה. אישה בעלת השפעה יוצאת דופן זו נחשבה בעיני בני דורה למכשפה. "אומרים שהיא משמרת את חיבתו של בעלה בעזרת שיקויי אהבה וכישוף", סיפר מחדש דה בוסבק את השמועות.
מסורת אחת המשיכה להטריד את הורם. החוק הורה לסולטאן שעלה לכס המלכות להרוג את קרובי משפחתו מקרבה ראשונה ממין זכר, כדי למנוע מלחמת אחים. לבניהן של הפילגשים היו זכויות שוות לכס המלכות, והראוי ביותר יכול היה לתפוס אותו. מבין ילדיה של הורם, מהמט עורר תקוות גדולות, אך הוא מת צעיר בשנת 1543. הגיבן ג'יהאנגיר לא התאים להיות שליט בשל מצב בריאותו. נותרו שני יורשים פוטנציאליים: סלים ובאיזיט. אך להם היה יריב חזק — אחיהם למחצה הבכור מוסטפא, בנה של הפילגש מאהידווראן.
החיילים, המשוררים, המלומדים ופשוטי העם אהבו את השהזאדה החכם והפעלתן, שהיה דומה לאביו. את מוסטפא בדיוק ראו כיורשו של סולימאן. וגם הסולטאן עצמו העדיף אותו. לדברי השגריר הוונציאני ברנרדו נבאג'רו, סולימאן אמר פעם לג'יהאנגיר: "מוסטפא יהפוך לסולטאן וייקח מכולכם את החיים".
בתחילת 1553, הסולטאן בן ה-58, שבריאותו בגדה בו לעיתים קרובות יותר, חלה קשות, וחששו מאוד לחייו. המתח גאה. אנשי החצר המתינו לראות מי מהאחים יעשה צעד שגוי. או, להפך, צעד ללא דופי.
בנה החורג של הורם: הנסיך חסר המזל
"אלוהים לא יאפשר שמוסטפא-חאן שלי יעז לגלות חוצפה שכזו ולבצע מעשה כה חסר תבונה, כל עוד אני חי!" – קרא סולימאן, לדברי עד ראייה, לאחר ששמע את שליחו של הווזיר הגדול רוסטם פאשא. רוסטם, שפיקד על הצבא במערכה נגד הפרסים, דיווח כי היניצ'רים, חיל הרגלים הסדיר המובחר, אינם מצייתים לו ודורשים שמוסטפא, אלילם, יעמוד בראש הכוחות. ושהשהזאדה מעודד את המורדים ואף נושא ונותן עם הפרסים נגד אביו.
אולי יעניין אותך
הסולטאן, שמחלתו נסוגה, יצא מהבירה בהחליטו לעמוד בעצמו בראש המערכה. והוא זימן את מוסטפא מאמסיה, שם שימש כמושל, ודרש תשובה להאשמות בבגידה. אימו ויועציו הזהירו את השהזאדה: אביו מתכוון להרוג אותו. סולימאן זכר היטב מדי את גורל סבו, הסולטאן באיזיט השני, אשר בנו שלו בתמיכת הצבא הדיח ושלח לגלות (בדרך הוא מת, ככל הנראה מורעל בהוראת יורשו).
חתונות ששינו את מהלך ההיסטוריה | קונסטנטין רומנוב וז'אנט גרודז'ינסקה: מרד הדקבריסטים*
בשנת 1820 התגרש הנסיך הגדול קונסטנטין, אחיו של הקיסר אלכסנדר הראשון, מאשתו אנה פיודורובנה והתחתן עם הרוזנת הפולנייה ז'אנט גרודז'ינסקה.
כאשר ב-19 בנובמבר 1825 מת אלכסנדר הראשון חשוך הילדים, אוכלוסיית מוסקבה וסנקט פטרבורג נשבעה אמונים לקונסטנטין כיורש, אולם הוא ויתר על כס המלכות לטובת אחיו הצעיר ניקולאי, בטענה שהוא נשוי בנישואים מורגנטיים. רק ב-13 בדצמבר (לפי הלוח הישן) הודיע ניקולאי על עלייתו לכס המלכות וקבע שבועת אמונים חוזרת. למחרת פתחו הדקבריסטים במרד, תוך שימוש בהגנה על זכויותיו של קונסטנטין כעילה.
אולם להמרות את פיו לא בא בחשבון, כי אז המשמעות עבור מוסטפא הייתה שהוא מודה בבגידה. ב-6 באוקטובר 1553 הגיע הנסיך למחנה, לאחר ששלח מראש לסולימאן מתנות ברכה, ירד מסוסו ליד אוהלו של הסולטאן ונכנס פנימה כדי לחלוק כבוד לאביו. בפקודת הסולטאן התנפלו משרתים אילמים על מוסטפא וחנקו אותו. הגופה הונחה בכניסה לעיני כל.
באימפריה העות'מאנית התאבלו, בעוד שבאירופה רבים נשמו לרווחה — הלך לעולמו מי שיכול היה להתעלות על אביו הגדול. הצרפתי גיום פוסטל כתב עוד בשנת 1537: "מוסטפא משכיל בצורה מפליאה, שקול ובגיל שבו אפשר לשלוט… חלילה שברברי כה אדיר יתקרב אלינו". והסופר מוסטפא עלי בסוף המאה ה-16 הביע את הדעה שדווקא מרגע מותו של השהזאדה החלה האימפריה להידרדר למשבר.
חתונות ששינו את מהלך ההיסטוריה | ריצ'רד ומילדרד לאבינג: נישואים בין-גזעיים
בשנת 1958 נסעו מילדרד ג'טר וריצ'רד לאבינג במיוחד לוושינגטון די. סי. כדי להינשא. החתן היה לבן עור, הכלה — בעלת דם אפרו-אמריקאי ואינדיאני, ובווירג'יניה עיר מולדתם, כמו בעוד 23 מדינות, נישואים בין-גזעיים היו אסורים על פי חוק מקומי. כאשר הזוג הטרי חזר הביתה, הם נעצרו. לבני הזוג הייתה צפויה שנת מאסר. התיק הגיע עד לבית המשפט העליון, שפסק בשנת 1967 לטובת בני הזוג, וקבע כי האיסור על נישואים בין-גזעיים נוגד את החוקה. בעקבות ניצחון זה, החלו מדינות הדרום לבטל את החוקים נגד נישואים מסוג זה.
בעל הברית של הורם: נפשות תאומות
תושבי האימפריה היו משוכנעים: העלילו על מוסטפא. משוררים רשמו את שנת הוצאתו להורג של השהזאדה באמצעות כרונוגרמה, שנקראה גם כמספר וגם כצירוף מילים מקוצר "תכסיס רוסטם". היניצ'רים היו מוכנים להרוג את המלשין. הווזיר הגדול לא רק הציג במיומנות לסולימאן את הפגנת הנאמנות של החיילים למוסטפא כמרד, אלא ככל הנראה גם ביצע זיוף.
משורר אחד כינה בשירים על השהזאדה המנוח "חץ מותו" את המכתבים המפוברקים, ובארכיונים של ארמון טופקאפי יש איגרת לסולטאן החושפת את המזימה של רוסטם פאשא. הווזיר זייף את חותמו של השהזאדה ושלח בשמו מכתב לשאה הפרסי עם הצעה לברית. השאה, שהאמין, הסכים ותשובתו יורטה על ידי אנשיו של הווזיר הגדול, ועל כך הם דיווחו לסולטאן.
בראותו מראש על מי יישפך זעמם של החיילים, הדיח סולימאן את רוסטם פאשא מתפקיד הווזיר הגדול מיד לאחר הוצאתו להורג של מוסטפא, ושלח אותו לבירה. מדוע, אם כן, סמכות זהירה, שהקריירה שלה הגיעה לשיאה, סיכנה את הכול למען תככים נגד השהזאדה?
בשנת 1539 נישא רוסטם פאשא למיחרימה, בתם של סולימאן והורם, ומאז זכה בעקביות לחסותו של האדם המשפיע ביותר לצד הסולטאן. הורם הייתה זקוקה ל"מלכה" (במונחי שחמט), ומיחרימה שימשה כ"מקשרת" בין בעלה לאימה, שהרי לאישה של הסולטאן לא היה מותר לתקשר ישירות אפילו עם חתנה.
לאחר הוצאתו להורג של מוסטפא, הורם יצאה להגנת בן חסותה, ובשנת 1555 הפך רוסטם שוב לווזיר הגדול. אשת הסולטאן וחתנה היו "צוות" מתואם, ורבים מאוד האמינו כי הם החריבו את השהזאדה יחד. נבאג'רו נימק כמה חודשים לפני הטרגדיה: למרות שהדעה הרווחת היא שבנו הבכור של סולימאן ינצח במאבק על כס המלכות, הכול יכול להשתנות "בגלל תככיה של האם (של נסיכים אחרים) ושל רוסטם". לדברי דה בוסבק, "היניצ'רים זעמו על הבגידה והאכזריות של אימו החורגת של השהזאדה ועל ערמומיותו של רוסטם, הרי השניים הללו כיבו יחד את הכוכב הבהיר ביותר של בית עות'מאן". באירופה המשיכו להציג עוד זמן רב מחזות על מוסטפא ומזימות אשת הסולטאן.
חלקה של הורם בסילוק השהזאדה יישאר תעלומה: האם הייתה זו שתיקה אוהדת בתגובה לרמזים, שרוסטם פירש כקארט בלאנש שניתן לו, או שהסולטאנה פעלה באופן אקטיבי יותר? עם זאת, הורם השיגה את מטרתה: כעת אחד מבניה ירש את כס המלכות, והיא עצמה, אפילו במקרה של מות בעלה, שמרה על מעמדה המשפיע כאם הסולטאן.
הורם מתה בשנת 1558 ולא זכתה לראות את מאבקם של בניה, סלים ובאיזיט, זה בזה. האחרון ברח בסופו של דבר לפרס, שם הוצא להורג בהוראת אביו. לאחר מותו של סולימאן בשנת 1566, עבר השלטון לסלים, שכונה "השיכור", אולי המועמד הגרוע ביותר מבין האחים. בשונה מאביו, הסולטאן החדש העדיף את תענוגות ההרמון על פני מסעות צבאיים וניהול המדינה. כאלה היו גם צאצאיו.
לדברי ההיסטוריון פטריק בלפור, סולימאן הראשון "הורש על ידי אנשים אחרים: לא כובשים, לא מחוקקים, לא מדינאים. שיאה של האימפריה הטורקית הפך בפתאומיות ובאופן לא צפוי לקו פרשת מים, פסגתו של מדרון שבהדרגה, אך עם זאת, הוביל מטה".
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
