בת 16 שנכנסה להיריון לאחר אונס מצאה את עצמה על ספסל הנאשמים בצרפת של 1972, משום שהעזה לעבור הפלה. ■ עורכת הדין ז'יזל הלימי החליטה שלא להתנצל בפני החוק אלא להעמיד את החוק עצמו למשפט, ובכך הפכה את פרשת מארי-קלר לאחת התחנות המכריעות בדרך ללגליזציה של הפלות בצרפת.
ב-11 באוקטובר 1972 נסגרו דלתות בית המשפט לנוער בבוביני בפני מרבית הציבור. בתוך האולם ישבה נערה בת 17, מָארִי-קְלֵר שֶׁבַלְיֶיה, שנדרשה להסביר למדינה מדוע, לאחר שנאנסה ונכנסה להיריון בגיל 16, בחרה שלא ללדת. מחוץ לאולם כבר היה ברור שמשהו גדול בהרבה מתיק פלילי רגיל מתרחש. מפגינות קראו סיסמאות, עיתונאים עקבו אחר כל התפתחות, ותיק שהיה אמור לעסוק בהפלה בלתי חוקית הפך בהדרגה למשפט על החוק שאסר אותה. זו בדיוק הייתה כוונתה של עורכת הדין זִ'יזֵל הַלִימִי: לא לבקש רחמים, לא להתנצל בשם הנאשמות ולא לנסות להסתיר את מה שאירע, אלא להפנות את האישום בחזרה אל המחוקק.
משפט בוביני נערך באוקטובר ובנובמבר 1972 ונגע למארי-קלר ולארבע נשים נוספות, ובהן אמה מִישֶׁל שֶׁבַלְיֶיה, שהואשמו בסיוע להפלה או בביצועה. מארי-קלר נאנסה ב-1971 בידי תלמיד בן 18 שלמד עמה באותו תיכון, נכנסה להיריון וביקשה מאמה לעזור לה להפסיק אותו. מאחר שהפלה הייתה בלתי חוקית בצרפת, המשפחה נאלצה לפנות למסלול מחתרתי שהסתיים בדימום חמור ובאשפוז. לאחר שהאנס דיווח עליה למשטרה, הועמדו מארי-קלר והנשים שסייעו לה לדין. הלימי, בסיועה של סִימוֹן דֶּה בּוֹבוּאַר ותנועת "לבחור", הפכה את ההליך המשפטי לבמה ציבורית נגד חוק ההפלות. הזיכוי של מארי-קלר והעונשים הקלים יחסית במשפט הנשים האחרות תרמו לשינוי המשפטי והציבורי שבסופו התקבל בינואר 1975 חוק וייל, שהתיר הפסקת היריון בצרפת.
ילדה ממשפחה עובדת בפרברי פריז
מארי-קלר קתרין שבלייה נולדה ב-12 ביולי 1955 במֶן-סוּר-לוּאַר, סמוך לאורליאן. היא גדלה במשפחה ממעמד הפועלים יחד עם אמה ושתי אחיותיה, הצעירות ממנה בשנה ובשנתיים. אביה לא היה חלק מחייהן. לפי החומר על משפט בוביני, הוא עזב את המשפחה ואף לא הכיר רשמית בבנותיו. מישל גידלה לבדה שלוש נערות, בנות 16, 15 ו-14, בדיור ציבורי בפרברי פריז ועבדה בחברת התחבורה הציבורית של פריז. שכרה היה כ-1,500 פרנק בחודש.
באותם ימים הייתה מארי-קלר עדיין תלמידת תיכון. באוגוסט 1971, היא נאנסה בידי דָּנִיאֵל פּ', נער בן 18 שלמד באותו תיכון. גיל הבגירות החוקי בצרפת היה אז 21, ולכן הן מארי-קלר והן הנער שאנס אותה נחשבו מבחינה משפטית לקטינים.
זמן קצר לאחר מכן התברר למארי-קלר שהיא בהיריון. היא לא רצתה להמשיך אותו וביקשה מאמה למצוא דרך לבצע הפלה. שנים מאוחר יותר ייתפס המעשה כחלק מסיפור פוליטי ולאומי, אך באותו רגע לא היו שם תנועה היסטורית, חוק וייל או ספרי לימוד. הייתה נערה בת 16 שלא רצתה ללדת בעקבות אונס, ואם שלא היה ברשותה הכסף הדרוש כדי לקנות לבתה את האפשרות שמי שהיו אמידות יותר יכלו להשיג מעבר לגבול.
שלושה חודשי משכורת תמורת הפלה
רופא הנשים שאישר את ההיריון לא סירב עקרונית לבצע הפלה, אך המחיר שדרש היה 4,500 פרנק. למשפחה שבה אם יחידנית המפרנסת שלוש בנות משכר של 1,500 פרנק בחודש, המשמעות הייתה פשוטה למדי: האפשרות הרפואית קיימת, אבל לא עבורן. הפער שבין נשים שיכלו לנסוע לבריטניה או לשווייץ לבין נשים שנאלצו לבצע הפלות במחתרת בצרפת יהפוך מאוחר יותר לאחד מצירי הטיעון המרכזיים של הלימי. לפני שהפך לטיעון משפטי, הוא היה חשבון ביתי אכזרי למדי.
מישל פנתה אפוא למי שכונתה בצרפת באותה תקופה "עושה מלאכים", אישה שביצעה הפלות מחוץ למערכת הרפואית החוקית. דרך חברותיה לעבודה בחברת התחבורה נוצרה שרשרת של נשים. לוסֶט דִיבּוּשֶׁה פנתה לרֶנֶה סוֹסֶה, וזו פנתה למִישְׁלִין בַּמְבּוּק, אלמנה ואם לשלושה ילדים שעברה בעצמה הפלה בעבר. כל ארבע הנשים עבדו בקו 9 של המטרו הפריזאי, שבו עבדה מישל בתחנות שוסה ד'אנטן או מירומניל. כך נבנה, לא באמצעות ארגון מחתרת אלא באמצעות רשת של נשים עובדות המכירות זו את זו, המסלול שבאמצעותו הייתה אמורה בת 16 להיפטר מהיריון שלא רצתה בו.
במבוק ביקשה 1,200 פרנק וביצעה את ההליך באמצעות החדרת צינורית. בניסיון השלישי פרץ בלילה דימום חמור. מישל לקחה את בתה לבית החולים, ושם נדרשה להפקיד עוד 1,200 פרנק לפני שמארי-קלר התקבלה לטיפול. היא שילמה באמצעות המחאות ללא כיסוי, שבסופו של דבר נפרעו בידי הביולוג וזוכה פרס נובל זָ'אק מוֹנוֹ. עבור מארי-קלר, הפרשה שהייתה עתידה להיכנס להיסטוריה הצרפתית החלה אפוא באופן הרבה פחות חגיגי: כאב, דם, פחד ואשפוז.
האנס הופך למלשין
כמה שבועות לאחר מכן נעצר דניאל פ' בחשד למעורבות בפרשת גניבת מכוניות שלא הייתה קשורה לאונס. בניסיון להסיט את תשומת לב המשטרה מן התיק שלו, הוא דיווח לשוטרים שמארי-קלר עברה הפלה. המשטרה הגיעה לביתה של מישל ואיימה, במאסר לאם ולבת אם מישל לא תודה. היא הודתה מיד.
מארי-קלר, אמה ושלוש חברותיה של מישל הואשמו. במדינה שבה הפסקת היריון הייתה אסורה ועלולה הייתה להביא לעונש מאסר, הנער שאנס את מארי-קלר הוא שסיפק לרשויות את המידע שהפך אותה לנאשמת. כאן החלה הפרשה לצאת מגבולות הדרמה המשפחתית הפרטית. לא מפני שהנשים ביקשו מלכתחילה להפוך לסמל, אלא מפני שמבנה התיק עצמו סיפק להלימי כמעט את כל החומרים הדרושים למשפט עקרוני: אונס, היריון לא רצוי, עוני, הפלה מסוכנת, חוק פלילי ופער בין נשים בעלות אמצעים לבין נשים שאינן יכולות לקנות לעצמן דרך אחרת.
מישל מצאה בספריית חברת התחבורה את הספר "ג'מילה בופאשה", שכתבה ז'יזל הלימי על פעילת העצמאות האלג'יראית גָ'מִילָה בּוּפָּאשָׁה, שנאנסה ועונתה בידי חיילים צרפתים. הנשים יצרו קשר עם הלימי, והיא הסכימה לקבל את התיק.
בפעם הראשונה שבה עמדה מישל בפני השופט החוקר, היא כבר ניסחה בעצמה את לב הטיעון שההגנה עתידה להפוך לאסטרטגיה:
השופט הורה לה לשתוק ואיים בהעמדה נוספת לדין בגין ביזיון שופט.
ג'יזל הלימי מחליטה לא להגן על הנאשמות
יחד עם סימון דה בובואר, שעמדה בראש הארגון הפמיניסטי "לבחור", החליטה הלימי, בהסכמת הנאשמות, להפוך את בוביני למשפט פוליטי נגד חוק ההפלות משנת 1920. במקום לטעון שמארי-קלר ואמה טעו, שהן מתחרטות או שהנסיבות מצדיקות רחמים, ביקשה ההגנה להראות שהחוק עצמו בלתי צודק. נשים צרפתיות בעלות כסף יכלו לנסוע לשווייץ או לבריטניה ולעבור הפלה; עניות נשארו בצרפת ונאלצו לפעול במחתרת, לעיתים בתנאים רפואיים מסוכנים. זה היה הבדל מעמדי שהחוק לא ביטל אלא דווקא העמיק.
הלימי הסבירה את תפיסתה לגבי משפטים פוליטיים באופן מפורש. מבחינתה, עורך דין בתיק עקרוני צריך להיות מחויב לחלוטין לצד שהוא מייצג, להשתמש בהיכרות עם הדין כדי לסכל את מלכודות התביעה, ולדבר מעל לראשיהם של השופטים אל דעת הקהל. המטרה איננה להצטמצם לעובדות המקרה, אלא "לעשות את משפטו של חוק, של מערכת, של מדיניות" ולהפוך את האולם לבמה ציבורית. במובן הזה, בוביני תוכנן לא רק כדי להציל חמש נשים מעונש, אלא כדי להפוך את עצם העמדתן לדין לבעיה של המדינה.
11 באוקטובר 1972: מארי-קלר לבדה מול בית המשפט
מפני שמארי-קלר הייתה קטינה, עניינה הופרד מן ההליך נגד ארבע הנשים הבוגרות. ב-11 באוקטובר 1972 היא הועמדה לדין לבדה בבית המשפט לנוער בבוביני, מאחורי דלתיים סגורות. בחוץ התאסף קהל. הלימי סיפרה כי בזמן שטענה באולם נשמעו בחוץ הקריאות: "אנגליה לעשירים, הכלא לעניים!"
ימים ספורים קודם לכן התקיימה הפגנה של תנועת שחרור הנשים ושל "לבחור", אשר פוזרה באלימות בעקבות הוראה של שר הפנים רֵיימוֹן מַרְסֶלֶן. העיתונות דיווחה על האלימות, ומארי-קלר החלה להפוך מדמות אנונימית לשם המוכר לציבור הצרפתי. פעילות פמיניסטיות המשיכו לחלק כרוזים בימים שלאחר מכן. העיתון "ל'אומניטה" אף השתמש ב-19 באוקטובר בכותרת העל "מארי-קלר" לכל הידיעות הקשורות לפרשה, ועיתונים אחרים אימצו בהדרגה את הכינוי "פרשת מארי-קלר". השימוש בשם הפרטי בלבד שמר במידה מסוימת על פרטיותה, אך בו בזמן יצר תחושת קרבה והיכרות. אפילו עיתונים שלא זוהו עם התנועה הפמיניסטית הפכו את הנערה, כמעט בעל כורחה, לגיבורה ציבורית.
באולם ניסה התובע לערער על עצם הטענה שנאנסה. הוא תהה מדוע לא פנתה למשטרה לאחר האונס. עוד ניסתה התביעה להביא את מארי-קלר לומר שאמה אילצה אותה לעבור הפלה. היא סירבה לקבל את הגרסה הזאת והסבירה בפשטות: "הייתי תלמידת בית ספר, ובגילי כלל לא הרגשתי שיש לי האפשרות או הרצון ללדת ילד."
לאחר הדיון הסגור ניתן פסק הדין בפומבי. השחקנית דֶלְפִין סֶרִיג ומפגינות נוספות הורשו להיות נוכחות. מארי-קלר זוכתה, בנימוק שהייתה נתונה ל"אילוצים מוסריים, חברתיים ומשפחתיים שלא יכלה לעמוד בפניהם". הלימי תיארה את ההחלטה כאמיצה וחדשה מבחינת הפסיקה, אך גם ככזו שנוסחה במידה מספקת של עמימות כדי לאפשר לכל צד לפרש אותה בדרכו.
8 בנובמבר: החוק עצמו על דוכן הנאשמים
החלק השני של המשפט נערך ב-8 בנובמבר 1972 ונמשך משעה אחת בצהריים ועד עשר בלילה. כעת עמדו לדין מישל שבלייה והנשים שסייעו לה. הלימי הביאה לאולם שורה יוצאת דופן של עדים: המדען וחבר האקדמיה הצרפתית זָ'אן רוֹסְטָאן, זוכי פרס נובל והביולוגים ז'אק מונו ופְרַנְסוּאַה זָ'קוֹב, השחקניות דלפין סריג ופְרַנְסוּאַז פַבְּיָאן, הפוליטיקאי מִישֶׁל רוֹקָאר, המשורר והאינטלקטואל אֶמֶה סֶזֵר, סימון דה בובואר וכן סִימוֹן אִיף, סגנית נשיאת התנועה הצרפתית לתכנון המשפחה, שדיברה על הקשיים בגישה לאמצעי מניעה.
אחד העדים הבולטים היה פרופסור פּוֹל מִילְיֶיז, רופא וקתולי אדוק. הוא אמר כי במצב שבו הייתה מארי-קלר "לא הייתה מוצא הגון אחר", והוסיף שאינו רואה מדוע קתולים צריכים לכפות את המוסר שלהם על כלל הצרפתים. דבריו לטובת הנאשמות הביאו בנובמבר 1972 לנזיפה מצד המועצה הארצית של לשכת הרופאים, וכמה חודשים מאוחר יותר תרמו לכך שלא התקבל לאקדמיה לרפואה.
סימון דה בובואר בחרה בניסוח פחות מפויס כאשר דיברה על האידאולוגיה המקיפה את האימהות: "מרוממים את האימהות משום שהאימהות היא הדרך להשאיר את האישה בבית ולגרום לה לעשות את עבודות הבית."
אולי יעניין אותך
גם מחוץ לאולם השתנו גבולות השיח. "לה פיגארו" הקדיש ב-23 בנובמבר 1972 את עמודו הראשון ל"שאלת ההפלה", והביא בין היתר את עמדותיהם של מילייז ושל הכומר מִישֶׁל רִיקֶה. מבחינתם היו מצבים שבהם הפלה נעשתה הכרחית, למשל כאשר נדרש להציל את חיי האם. "פראנס-סואר" פרסם בעמודו הראשון את תמונתו של מילייז תחת הכותרת: "הייתי מסכים לבצע הפלה במארי-קלר."
פסק דין שהמחיש את חולשת החוק
מישל שבלייה נידונה לקנס של 500 פרנק על תנאי. היא ערערה, אך התביעה אפשרה במכוון לשלוש שנים לחלוף מבלי לקבוע מועד לדיון בערעור, עד שהעניין התיישן. במובן זה, היא מעולם לא הורשעה סופית. לוסט דיבושה ורנה סוסה זוכו, אף שהצהירו כי הן תומכות בזכותן לסייע למארי-קלר, משום שבית המשפט קבע שלא התקיים ביניהן קשר ישיר עמה. מישלין במבוק, שביצעה את ההפלה, נידונה לשנת מאסר על תנאי וכן לקנס.
ב-1973 תיארה הלימי את החלטתה של מארי-קלר לעבור הפלה ואת עצם הגנתה במשפט כ"מעשה אזרחי של אי ציות אזרחי". המשפט נועד להבהיר שהצייתנות לחוק איננה בהכרח ערך עליון כאשר החוק עצמו נתפס כבלתי צודק.
כשהמשפט יוצא מהאולם
התובע פתח את טיעוניו בתזכורת לסעיף 39 בחוק חופש העיתונות מ-29 ביולי 1881, שאסר לפרסם דיונים בתיקי הפלה. העיתונאים לא התרשמו במיוחד. פרנסואז ז'ירו, ב"ל'אקספרס", אף אתגרה למעשה את הרשויות לפעול נגדה. הן לא עשו זאת.
זמן קצר לאחר המשפט פרסמה תנועת "לבחור" בהוצאת גלימאר את הספר "הפלה. חוק עומד למשפט. פרשת בוביני", בהקדמת סימון דה בובואר. הספר כלל תמליל מלא של הדיון, לרבות קריאות הביניים והשאלות שהופנו לנאשמות, ובתוך שבועות אחדים, ללא מסע פרסום, נמכרו יותר מ-30 אלף עותקים.
העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הקדישו לפרשה מאות כתבות, מבזקים ותוכניות. מזכירות בית המשפט בבוביני קיבלה לפני המשפט מכתבים, עצומות ומברקים שדרשו לזכות את הנשים. העובדה שהדיון הפך לעניין לאומי לא פירושה שנוצרה הסכמה. שר הבריאות לשעבר ושר המשפטים לשעבר זָ'אן פוּאַיֶיה תקף ב"אוסט פראנס" את האפשרות שהפלה תהפוך למעשה חוקי ונורמלי, וטען כי מכאן עלולה החברה להידרדר ל"קיצוניות" שהשווה למה שנתפס כנתעב ביותר תחת המשטר ההיטלראי.
ב-9 בינואר 1973 נשאל נשיא צרפת ז'וֹרְז' פּוֹמְפִּידוּ על הפלות במסיבת עיתונאים. הוא הודה שהחקיקה הקיימת מיושנת, אף שהוסיף שהפלה "מעוררת בו סלידה", וקרא לפתוח לאחר הבחירות דיון בנושא אמצעי מניעה והפלות בהשתתפות פרלמנטרים, רשויות דתיות ואנשי רפואה. בתוך מערכת המשפט עצמה כבר ניתן היה לראות שינוי: מספר ההרשעות בגין הפלה ירד מ-518 ב-1971 ל-288 ב-1972, וב-1973 נותרו רק כמה עשרות הרשעות.
מבוביני אל חוק וייל
ההד הציבורי והמשפטי של בוביני היה אחד השלבים שהובילו בינואר 1975 לקבלת חוק וייל וללגליזציה של הפסקת היריון בצרפת. הביוגרפיה של מארי-קלר מתארת את המשפט כשלב מכריע בתהליך שהבשיל שלוש שנים לאחר מכן. "ניו יורק טיימס" אף הצביע על מקבילה אמריקאית בפסק הדין רו נגד וייד של בית המשפט העליון ב-1973, שהפך גם הוא את מעמד ההפלה החוקית בארצות הברית.
אולם חשוב לדייק במה שמשפט בוביני היה. לא מדובר היה בהצבעה בפרלמנט או בפסק דין שביטל במישרין את חוק ההפלות. כוחו היה בכך שהפך את האפשרות להמשיך ולאכוף את החוק באופן שגרתי למביכה וקשה יותר מבחינה משפטית וציבורית. פסק הדין וההד העצום שלו תרמו להתפתחות שהסתיימה בחוק וייל. מארי-קלר, אמה והנשים שסייעו לה לא ישבו ב-1972 כדי לכתוב חוק חדש. עצם הופעתן על ספסל הנאשמות עשתה חלק מן העבודה.
ומה קרה למארי-קלר אחרי שהפכה ל"פרשה"?
עבור הציבור היא הייתה "מארי-קלר". עבור עצמה, הסיפור לא הסתיים בזיכוי. לאחר ההפלה והמשפט היא המשיכה לסבול מן הטראומה ואף ניסתה להתאבד. לאחר מכן שבה במידה רבה לאלמוניות ובחרה בחיי היומיום להשתמש דווקא בשמה השני, קתרין. נדמה שהאישה שצרפת הפכה את שמה הפרטי לסמל ביקשה לעצמה, לפחות בחלק מחייה, מרחק מסוים מן הסמל.
במשך זמן מה חששה שההפלה הפכה אותה לעקרה. ב-1988 נולדה בתה, ג'ניפר, ובהמשך הפכה מארי-קלר גם לסבתא. בראשית שנות התשעים החלה ללמוד כדי להיות סייעת רפואית ועבדה במקצוע במחוז לואר-א-שר, לא הרחק מאורליאן, עד פרישתה. במשך תקופה עבדה גם כרתכת עבור הצבא הצרפתי.
הקשר שלה עם ז'יזל הלימי לא נותק לאחר שהצלמים עזבו את בוביני. השתיים שמרו על קשר במשך שנים. ב-2006 כתבה מארי-קלר את אחרית הדבר למהדורה המחודשת של ספרה של הלימי על משפט בוביני. כשהתייחסה לחוק וייל כתבה: "החוק הזה, קצת בזכותי הוא התקבל, הוא היה קצת שלי."
ייתכן שזה המשפט המדויק ביותר להבנת מקומה בתוך הסיפור. היא לא הייתה השרה שהביאה את החוק, לא עורכת הדין שהפכה את המשפט למערכה ציבורית ולא התאורטיקנית שכתבה את הטיעונים הפמיניסטיים. היא הייתה הנערה שבגופה התרחש הדבר שעליו התווכחו כולם.
חיים שלמים אחרי 1972
מארי-קלר שבלייה מתה ב-23 בינואר 2022 בבית חולים באורליאן לאחר "מחלה ממושכת" הקשורה לגידול במוח. היא הייתה בת 66. היא נקברה בבית העלמין העירוני במן-סור-לואר, בריבוע א', שדרה א5, חלקה 1701. אחותה מרטין, שהייתה צעירה ממנה בשנה, מתה אף היא באותה שנה ונקברה עמה, כפי שמעידות הכתובות שעל הקבר.
לאחר מותה פרסם נשיא צרפת עמנואל מקרון דברי הוקרה. גם ארגונים פמיניסטיים, ובהם "העזי להיות פמיניסטית!" ו"לבחור למען הנשים", הארגון שבראשו עמדה הלימי, חלקו לה כבוד. "לבחור" חזר והעלה את זכרה גם במרץ 2024, כאשר הזכות להפסקת היריון נרשמה בחוקה הצרפתית. תלמידי המחזור ה-48 של המכון האזורי למינהל בבסטיה בחרו לקרוא למחזור שלהם על שמה.
משלט מתכת בבוביני ועד מרכז לבריאות מינית
עוד בחייה החלה צרפת להנציח את מארי-קלר. בשנת 2005 נקרא על שמה גשרון מתכת כחול מול בית המשפט בבוביני, לזכרה ולזכר המשפט. הגשרון נסגר ב-2021. השלט שהוצב במקום הזכיר את העובדה שמארי-קלר הועמדה לדין על הפלה, יוצגה בידי ז'יזל הלימי וזוכתה, ואת הקשר שבין פסק הדין לבין חוק 17 בינואר 1975.
ב-11 בדצמבר 2025 נחנך בוִילְטָנוּז שבסן-סן-דני מרכז מחוזי לבריאות מינית ולתכנון המשפחה הנושא את שמה. למעלה מחמישים שנה לאחר שאמה נאלצה לחפש בין עמיתות לעבודה אישה שתוכל לבצע הפלה מחתרתית, שמה של הבת הוצמד דווקא למוסד העוסק בבריאות מינית ובתכנון המשפחה.
כאשר מארי-קלר כתבה ב-2006 שחוק וייל היה "קצת שלה", לא היה בכך ניסיון לנכס לעצמה לבדה שינוי שהיו מעורבים בו משפטנים, פעילות, פוליטיקאים, רופאים ואנשי ציבור רבים. הניסוח צנוע יותר ומדויק יותר. חלק מן החוק היה שלה מפני שהמקרה הפרטי שלה אילץ מדינה שלמה להביט בתוצאה המעשית של החקיקה שלה: נערה שנאנסה, אם שאין לה 4,500 פרנק, הפלה מחתרתית, דימום, בית חולים, מלשין, שוטרים ובסופו של דבר נערה שמוצאת את עצמה נאשמת.
ז'יזל הלימי ידעה להפוך את החומרים האלה לטיעון. סימון דה בובואר ידעה לתת להם קול ציבורי. העיתונות ידעה להפוך את "מארי-קלר" לשם שכל צרפתי יכול לזהות. השופטים מצאו דרך לזכות את הנערה ולהסתפק בעונשים מוגבלים. שלוש שנים אחר כך הגיע חוק וייל. ומארי-קלר עצמה ניסתה לחזור להיות קתרין, לעבוד, לגדל בת, להפוך לסבתא ולחיות מחוץ לאור הזרקורים.
ב-2026 היא שוב על מסך הקולנוע. אלא שכעת הצופה כבר יודע את מה שהנערה שנכנסה לבית המשפט בבוביני לא הייתה יכולה לדעת: היא לא תישאר רק תיק פלילי. יום אחד יהיו גשרון, ספרים, מחזות, מרכז לבריאות מינית, רומן גרפי וסרט שיישאו את הסיפור הלאה. ההיסטוריה, כדרכה, העניקה לה מעמד ציבורי שמעולם לא ביקשה. לפחות הפעם היא גם זוכרת את שמה.
אם הסיפור הזה חידש לכם משהו על הדרך שבה חוק משתנה בפועל, שתפו את הכתבה או המשיכו לקרוא באתר על רגעים שבהם אדם יחיד נקלע, לעיתים בעל כורחו, אל מרכזו של שינוי היסטורי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
חומר מעשיר לצפייה
ב-1977 הציגה אנְיֶיס וַרְדָה בסרטה "אחת שרה, האחרת לא" שתי גיבורות המשתתפות בהפגנות הפמיניסטיות שליוו את המשפט.
ב-2005 צילם הבמאי פְרַנְסוּאַה לוּסְיָאנִי את סרט הטלוויזיה "משפט בוביני". סַנְדְרִין בּוֹנֵר גילמה את מישל שבלייה, ששמה שונה בסרט למרטין; אָנוּק גְרִינְבֶּרְג גילמה את ג'יזל הלימי; וז'וּלְיֶיט לַמְבּוֹלֶה גילמה את מארי-קלר. הסרט שודר באפריל 2006 בערוצים שווייצריים, בלגיים וצרפתיים, ובהם צרפת 2, ובמאי 2009 גם בטלה-קוויבק.
במאי 2018 העלו קָרִינָה טֶסְטָה ובַּרְבָּרָה לַמְבָּלֶה את "#בוביני" במסגרת פסטיבל "מיז אן קפסול" בתיאטרון סינה 13. באותה שנה הוצגה בתיאטרון אנטואן ההפקה "נאומי הגנה", המבוססת על ספרו של מַתְיֶיה אָרוֹן, ובה גילם רִישָׁאר בֶּרִי את נאום הסיכום של הלימי.
ב-2019 יצרו מָאיָה בּוֹקֶה ואֶמִילִי רוּסֶה את "שחזור: משפט בוביני", שהוצג במסגרת פסטיבל הסתיו של פריז ושחזר את הסוגיות המרכזיות באמצעות ראיונות עם עדים מאותה תקופה. באותה שנה העלתה פּוֹלִין בּוּרוֹ בקומדי פרנסז את המחזה "מחוץ לחוק", שגם הוא עסק במשפט.
בפסטיבל אביניון של 2025 יצרו קרינה טסטה וברברה למבלה את "משפט של חיים", בתיאטרון ז'מו באביניון. למבלה ביימה, ובהפקה השתתפו מוֹד פוֹרְזֶ'ה, ז'אן אַרֶן, דבורה גראל, קְלוֹטִילְד דַנְיוֹ, סֶלִין טוּטֶן, קרינה טסטה וז'וּלְיֶין אוּרִיטְיָה.
יותר מחמישה עשורים לאחר המשפט, הסיפור חזר למסך בסרט הצרפתי "פרשת מארי-קלר", בבימוים של לוֹרִיאַן אֶסְקַפְר וְאִיבוֹ מוּלֶר. הסרט הוצג בבכורה מוקדמת במסגרת פסטיבל קאן 2026, וג'יזל הלימי מגולמת בו בידי שַׁרְלוֹט גֶנְסְבּוּרְג.
הטריילר שצירפת מציג את נובמבר 1972 ואת בית המשפט בבוביני כרגע שבו תיק פלילי חריג מטלטל את צרפת. מארי-קלר בת ה-16 מואשמת כי עברה הפלה בלתי חוקית, ואמה והנשים שסייעו לה ניצבות לצדה. במרכז הדרמה נמצאת ההחלטה של הלימי לדרוש מן הנאשמות שלא להודות באשמה, מפני שהיא מבקשת לבצע מהלך שונה לחלוטין: במקום להגן על נשים שמואשמות בהפרת החוק, לתקוף את החוק עצמו.
זהו גם חיבור מעניין בין האופן שבו בוביני סופר ב-1972 לבין הדרך שבה הוא נארז לקהל של 2026. המשפט ההיסטורי כבר ידע ספר, סרט טלוויזיה, תיאטרון, רומן, קומיקס ויצירות תיעודיות. הסרט החדש מגיע לאחר שכל התוצאה ההיסטורית כבר ידועה לצופה. המתח שלו אינו טמון אפוא בשאלה אם חוק ההפלות בצרפת ישתנה בסופו של דבר, אלא ברגע שבו איש עדיין לא ידע בוודאות שהוא עומד להשתנות.
לצד הסרט החדש עומד סרט הטלוויזיה "משפט בוביני", שצולם ב-2005 ושודר ב-2006, עם ז'ולייט למבולה כמארי-קלר, אנוק גרינברג כהלימי וסנדרין בונר כאמה של מארי-קלר. גם סרטה של אנייס ורדה מ-1977, "אחת שרה, האחרת לא", כולל את ההפגנות הפמיניסטיות שליוו את המשפט.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.