דלג לתוכן

מלחמות האופיום: הסחר שהכניע את קיסרות סין

בשנת 1839 החרים נציב סיני אלפי ארגזי אופיום שהוברחו לארצו והשמיד אותם בפומבי. ■ העימות שנולד מהמאבק בסם הפך לשתי מלחמות נגד בריטניה וצרפת, הסתיים בוויתורים טריטוריאליים ומסחריים, ופתח פרק מטלטל בתולדות סין המודרנית.

בשלהי האביב של 1839 נערמו ליד שפך נהר הפנינה, בדרום סין, יותר מעשרים ואחד אלף ארגזי אופיום. במשך שבועות הורדו מהם גושי החומר, פוררו והושלכו לבריכות שנחפרו במיוחד. אל המים נוספו מלח וסיד; העיסה התפרקה והוזרמה אל התעלה, ומשם אל הים. הפקידים הקיסריים פיקחו על העבודה. מאות פועלים עסקו בהשמדת מטען ששוויו הוערך בסכומי עתק. בעיני האיש שעמד מאחורי המבצע, הייתה זו פעולה של הצלת המדינה. בעיני סוחרים בריטים, הייתה זו פגיעה ברכוש שעליה מישהו יצטרך לשלם.

אותו אדם היה לִין דְזֶה־שׂוּ (Lin Zexu), הנציב המיוחד של קיסרות צ'ינג. מאבקו בסחר הלא חוקי באופיום היה אחד הגורמים המיידיים לפרוץ מלחמת האופיום הראשונה, שניטשה בשנים 1839-1842. כעבור ארבע־עשרה שנה פרצה מלחמה נוספת, בשנים 1856-1860, שבה לחמו בריטניה וצרפת נגד סין. שתי המלחמות עסקו בסמים, אך גם בסדר המסחרי הבינלאומי, במעמד הדיפלומטי של המעצמות, במיסוי ובשאלה מי מוסמך לקבוע את הכללים בנמלי הקיסרות. בסיומן אולצה סין לפתוח נמלים, לשלם פיצויים, להעניק זכויות יתר לזרים ולוותר על שטחים שהיו בשליטתה.

התה ששתתה בריטניה והכסף שזרם לסין

שוק עצום, שער כניסה צר

למעצמה הבריטית הייתה בעיה מסחרית שהחמירה עם התרחבות צריכת המוצרים הסיניים. תה, משי וחרסינה היו מבוקשים באירופה, ובייחוד בבריטניה. אבל האימפריה הסינית לא גילתה התלהבות דומה מן המוצרים שהציעו סוחרים בריטים. יצרני הטקסטיל הבריטים לא הצליחו להפוך בדים מצמר למוצר מבוקש בשוק שידע לייצר משי וכותנה. הקונים הבריטים שילמו אפוא בכסף מתכתי, וחלק ניכר מן המתכת היקרה זרם מזרחה.

המסחר הזר בסין פעל בתוך מערכת פיקוח קיסרית שבמרכזה גואנגג'ואו, המוכרת במקורות המערביים כקנטון. סוחרים זרים הורשו לקיים בה מסחר תחת הגבלות, בעיקר באמצעות קבוצת סוחרים סינים מורשים שנקראה קוֹהוֹנְג (Cohong). מבחינת החצר הקיסרית הייתה זו דרך לשלוט במגעים עם הזרים, לגבות מסים ולשמור על הסדר. מבחינת הסוחרים הבריטים הייתה זו מערכת צרה ומגבילה, שהעניקה להם מעט אפשרויות לנהל משא ומתן באופן ישיר עם רשויות סין.

ניסיונות לשנות את כללי המשחק קדמו למלחמות בעשרות שנים. משלחתו של לוֹרְד גּ'וֹרְג' מַקַרְטְנִי הגיעה לחצר הקיסרית בסוף המאה ה-18 כדי לקדם קשרי מסחר ודיפלומטיה רחבים יותר. דרישותיה לא הובילו לפתיחת השוק כפי שקיוותה בריטניה. לצד פערי האינטרסים ניצבו הבדלים יסודיים בתפיסת המעמד המדיני: בריטניה ביקשה יחסים בין מדינות ריבוניות בעלות מעמד שווה, בעוד חצר צ'ינג תפסה את מערך היחסים עם שליטים זרים דרך מסורות היררכיות משלה. המחלוקת הזאת לא נפתרה עם חזרת השליחים לאירופה.

פתרון שנמכר בארגזים

הפתרון שמצאו סוחרים הקשורים לאימפריה הבריטית היה האופיום שיוצר בהודו. האופיום מופק מפרג האופיום ושימש לאורך דורות לצרכים רפואיים. אולם עישונו, שכבר היה מוכר בחלקים מסין, התפשט ככל שהסם נעשה זמין, זול וחזק יותר. בשונה מתה או משי, האופיום שהוברח לסין נמכר בניגוד לאיסורים שהטילו שלטונות צ'ינג.

המסלול המסחרי היה מפתה מבחינה פיננסית. אופיום שיוצר בהודו נמכר בסין תמורת כסף, ובכסף שנאסף אפשר היה לשלם בעבור תה ומוצרים אחרים. כך חדל הסחר בתה להיות תלוי באותה מידה בזרימת כסף מבריטניה לסין. מבחינת סוחרים וחלקים מהמערכת הקולוניאלית, הארגזים שנשאו את הסם היו מנוע כלכלי משומן. מבחינת הממשל הסיני, הם נעשו איום על החברה, על אוצר המדינה ועל משמעת הצבא והמנהל.

מהשדות בבנגל אל הסירות בשפך נהר הפנינה

מפעלי האופיום של הודו הבריטית

חברת הודו המזרחית הבריטית, שפעלה בהודו כבעלת כוח מסחרי ושלטוני, הקימה מערכת לייצור ולשיווק אופיום. אחד המרכזים החשובים שלה היה בפטנה שבביהאר, כ-600 קילומטרים במעלה נהר הגנגס מקלקוטה. החומר שנאסף מן המגדלים הובא למפעלים, נבדק, עורבב, עוצב לכדורים, יובש ונארז בארגזי עץ. חלק מן העץ לארגזים הגיע מנפאל. סירות הובילו את המטען בנהר אל קלקוטה, ושם המתינו נתיבי ההפלגה לסין.

המערכת הייתה רחוקה ממסחר חופשי במובן הפשוט של המילה. מאחורי טענות בריטיות על פתיחת שווקים עמד מנגנון ייצור ופיקוח קולוניאלי מרוכז. החומר שיועד למכירה בסין הועבר דרך רשת של מכירות, מתווכים ומובילים. בכך יכלה המערכת הבריטית ליהנות מן ההכנסות מייצור האופיום, בעוד סוחרים פרטיים קיבלו על עצמם חלק מן ההובלה ומן ההברחה אל השוק הסיני.

הנתיב העוקף את החוק

כל עוד פעל האיסור הסיני, לא יכלו הסוחרים להכריז בגלוי על מטעני האופיום כאילו היו משי או כלי חרס. אוניות מהירות, לרבות ספינות מפרש שכונו 'קליפרים של אופיום', נשאו את החומר מהודו אל חופי דרום סין. ליד האי לינטין, סמוך לשפך נהר הפנינה, המתינו מטענים בספינות גדולות. משם הועברו לאוניות ולסירות סיניות קטנות ומהירות, ששטו בנתיבי מים רדודים וחמקו בין תחנות הפיקוח.

היקף הסחר גדל במהירות. בסביבות 1790 הגיעו לסין כ-4,000 ארגזי אופיום בשנה; בראשית שנות ה-20 של המאה ה-19 כבר דובר על כ-10,000 ארגזים, ובשנת 1828 על כ-18,000. ערב המלחמה הראשונה התקרב המספר לכ-40,000 ארגזים בשנה. ארגז אופיום טיפוסי שקל כ-63.5 קילוגרמים, ולכן מדובר היה בכמויות עצומות. התרחבות הסחר לא הייתה אפשרית בלא רשתות הברחה מקומיות, ולעיתים גם בלא שיתוף פעולה של פקידים שקיבלו שוחד.

הידעת? ההפלגה המהירה הייתה חלק מהכלכלה של סחר האופיום: ספינות קליפר יכלו להשלים מסעות בין הודו לסין במהירות גבוהה יותר, ובכך להגדיל את מספר המטענים שסוחר הצליח למכור בשנה.
מלחמות האופיום בסין: המחשה אמנותית של השמדת ארגזי האופיום בידי השלטון הקיסרי הסיני, על רקע חוף מבוצר ואוניות מלחמה בריטיות. הסצנה מבטאת את העימות בין ניסיונה של סין לבלום את הסחר בסם לבין הלחץ הצבאי והמסחרי שהופעל עליה במאה ה-19. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור © HistoryIsTold.com.

כשהאופיום חדר אל המנגנון הקיסרי

השימוש הרפואי והפחד מן ההתמכרות

האופיום לא הופיע בסין לראשונה על סיפון אונייה בריטית. הסם היה מוכר זה מאות שנים כחומר מרפא, ובמשך הזמן התפשט גם השימוש בו לעישון. ההבדל במאה ה-19 היה בקצב, בכמות ובהיקף הצריכה. האופיום חדר אל שכבות חברתיות מגוונות, והפך את גביית המסים ואת אכיפת החוק לשאלות קשות עוד יותר. לא כל מי שעישן אופיום היה בהכרח מכור, ואומדני מספר המשתמשים והמתמכרים בני התקופה אינם מדויקים; עם זאת, בהנהגת הקיסרות התעורר חשש מפני פגיעה בכוח העבודה, במנהל וביכולת הלחימה.

ההיסטוריה החברתית של הסם אינה מסתכמת בסיפור אחד על סוחרים זרים ואוכלוסייה חסרת אונים. התפשטותו נשענה גם על ביקוש מקומי, הרגלים חברתיים ושווקים שכבר התקיימו בסין, בעוד פקידים ואנשי מסחר סינים השתתפו בהפצתו. בריטניה עצמה השתמשה באופיום ובתרכובותיו למטרות רפואיות; התנגדות לסחר ולהשפעותיו התפתחה גם בתוכה. דווקא משום כך התעצמה הסתירה המוסרית בעיני מתנגדי המלחמה: ממשלה שהתגאתה בתיקון חברתי תמכה במערכה שסייעה למכירת חומר שהרשויות הסיניות ביקשו לאסור.

הקיסר דאוגוואנג מחליט לפעול

דָאוֹגְוָאנְג, קיסר צ'ינג, שמע על ההתחזקות המתמשכת של הסחר ועל הקשיים שיצר. החצר התלבטה בין הסדרה ומיסוי לבין אכיפה חריפה של האיסור. בסופו של דבר גברה העמדה שהמשבר מחייב פעולה נחרצת. בשנת 1838 הוחלט להפקיד את המאבק בידי לין דזה-שו, פקיד בעל מוניטין של אדם נחוש וישר, שנשלח לגואנגג'ואו כדי לעצור את הסחר.

לין דזה-שו: פקיד מול אימפריה

דרישה אחת שלא היה אפשר להתעלם ממנה

עם הגעתו לגואנגג'ואו בשנת 1839 פעל לין נגד סוחרים מקומיים ומעשנים, אך התעמת גם עם הסוחרים הזרים. הוא דרש שימסרו את מלאי האופיום ויתחייבו שלא לייבא עוד את הסם. כדי לכפות ציות הוא הפסיק פעילות מסחרית, הגביל את תנועתם של זרים באזור המפעלים המסחריים והעמיד תחת לחץ גם סוחרים סינים שתיווכו בין הצדדים. מאות זרים מצאו את עצמם מנותקים במשך שבועות בתוך המתחם המסחרי.

הנציג הבריטי הבכיר למסחר בסין, צַ'רְלְס אֶלְיוֹט, ניסה לצאת מן המשבר באמצעות נטילת אחריות בריטית על המטען. לאחר שהתחייב לסוחרים כי מסירת האופיום תיעשה בשם ממשלת בריטניה, הועברו לידי הסינים 21,306 ארגזים. לצעד הזה הייתה משמעות רחבה מן ההשמדה עצמה: הוא אפשר לסוחרים לטעון בהמשך שרכוש שעליו נטלה בריטניה אחריות הושמד בידי הרשויות הסיניות, ולדרוש פיצוי מדינתי.

עשרים ושלושה ימים של השמדה

ההשמדה הציבורית החלה ביוני 1839 ונמשכה 23 ימים. כ-500 פועלים השתתפו בפירוק ובסילוק החומר. תהליך ההשמדה נעשה בבריכות מים שאליהן הוכנסו מלח וסיד. בניגוד לדימוי החוזר בציורים מאוחרים, לא נערכה שריפה עצומה של כל ארגזי הסם על החוף. החומר פורק והומס, ואז הוזרם אל נתיבי המים. מדובר היה בכמות של כ-1.35 מיליון קילוגרמים, בחישוב לפי משקל ארגז טיפוסי.

לין לא ביקש להפגין כוח לשם ראווה בלבד. הוא ביקש להראות שתחת שלטון צ'ינג החוק חל גם על הסוחרים שבאו ממרחקים גדולים, ושאינטרס מסחרי זר אינו מבטל הוראה קיסרית. אלא שהפגנת הריבונות הפכה במהירות לתחילתו של משבר שהממשלה הסינית התקשתה לשלוט בו.

הידעת? השמדת האופיום של 1839 נמשכה 23 ימים. הסם לא הועלה כולו באש, כפי שמציגים חלק מן הציורים ההיסטוריים, אלא הומס בתערובת של מים, מלח וסיד.

המכתב למלכה שמעבר לים

לין פנה גם אל המלכה וִיקְטוֹרְיָה וניסה לשכנע אותה שמסחר המזיק לאוכלוסיית סין אינו ראוי להגנה מדינית. במכתביו הוא תיאר את האופיום כרעל, הזכיר את ערכם של המוצרים שסין מוכרת לזרים ושאל כיצד אפשר להרוויח ממסחר הפוגע בבני אדם במדינה אחרת. הפנייה נשענה על ההנחה השגויה שהאופיום אסור בבריטניה עצמה. המלכה לא קיבלה את המכתב בדרך שהייתה מאפשרת דיאלוג מדיני ישיר; עותק מתורגם שהגיע ללונדון לא זכה לטיפול דיפלומטי מתאים. במקום שיחה בין הרשויות, שתי המעצמות התקרבו אל העימות הצבאי.

מלחמת האופיום הראשונה: מהמחסנים אל הים, 1839-1842

התקריות שהדליקו את הפתיל

החרמת האופיום לא הייתה נקודת החיכוך היחידה. בסביבת הונג קונג התעורר משבר סביב הריגתו של הכפרי הסיני לין ויישי בידי מלחים זרים, וסירוב בריטי למסור חשודים לידי הרשויות הסיניות העמיק את המחלוקת על סמכות השיפוט. לין הידק את הלחץ על הקהילה הבריטית, ובמקביל התגברו התקריות בים. בנובמבר 1839 התעמתו האוניות הבריטיות וולאג' והייסינת' עם כלי שיט סיניים סמוך לגואנגג'ואו. משלב זה כבר לא היה מדובר רק בהחרמת מטען.

בבריטניה הוצג העימות, בין היתר, כהגנה על רכוש, על סוחרים ועל הכבוד הלאומי. אבל השאיפה לשבור את שיטת המסחר המצומצמת של גואנגג'ואו הייתה נוכחת מאחורי הטענות האלה. ממשלה שביקשה לפתוח נמלים נוספים ולהשיג קשרים דיפלומטיים ישירים מצאה בעימות סביב האופיום הזדמנות להפעיל כוח.

הצי עולה צפונה

בקיץ 1840 הגיעה לסין משלחת צבאית בריטית גדולה יותר, שכללה כוחות מן האימפריה שבהודו. בפיקודו של גוֹרְדוֹן בְּרֶמֶר פעלו ספינות המלחמה לאורך החוף. ביולי הופגזה דינגהאי שבאיי ג'ושאן, והכוח הבריטי כבש אותה. המהלך הבהיר לסינים שהמערכה לא תוגבל לסביבת קנטון: לבריטים הייתה יכולת לנוע בים, לבחור נקודות נחיתה ולתקוף מבצרים וערי חוף מרוחקות זה מזה.

פערי הטכנולוגיה, הארגון והיכולת הימית הכריעו רבים מן הקרבות. לסין היו כוחות גדולים, מבצרים וסירות מלחמה, אך הבריטים יכלו לרכז אש ארטילרית, להנחית כוחות ולספק להם ציוד באמצעות אוניות. הכוח הצבאי נעשה אמצעי להשגת מה שלא הצליחו הסוחרים לקבל במשא ומתן: שינוי כללי המסחר.

הסכם מוקדם שלא החזיק מעמד

בינואר 1841 כבשו הבריטים ביצורים ששמרו על הכניסה לנהר הפנינה, ובהם צ'ואנבי. בין הצדדים נוסחו הבנות מוקדמות בדבר הונג קונג ופיצויים, אבל הן לא הפכו להסדר יציב. בכירים בשתי הממשלות לא היו מרוצים מן ההצעות. שר החוץ הבריטי, לוֹרְד פַּלְמֶרְסְטוֹן, חשב שהוויתורים שהושגו אינם מספקים. צ'רלס אליוט הוחלף לבסוף בהֶנְרִי פּוֹטִינְגֶ'ר, שקיבל הוראות לנקוט עמדה קשוחה יותר.

במאי 1841 כבשו הבריטים עמדות בגואנגג'ואו והשיגו תשלום מקומי בתמורה לנסיגתם. גם ההסדר הזה לא פתר את השאלה העיקרית: האם סין תסכים לפתיחת נמלים נוספים ולזכויות מסחר נרחבות, או תמשיך להתעקש על סמכותה להכתיב את התנאים?

כיבוש אחר כיבוש

במחצית השנייה של 1841 פנו הבריטים שוב צפונה. באוגוסט נכבשה שיאמן, שנקראה במקורות הבריטיים אמוי. באוקטובר הותקפה ג'ושאן מחדש, ולאחר מכן נכבשה גֶ'נְהָאי. נינגבו נפלה כמעט ללא התנגדות. הצבא הסיני ניסה לשנות את המצב במתקפת נגד במרץ 1842, אך לא הצליח להשיב לידיו את היוזמה.

בחודש מאי 1842 נכבשה ג'אפו לאחר קרב קשה, וביוני נכבשה שנגחאי. ביולי הגיע תורו של גֶ'נְגְגְ'יָאנְג, עיר מפתח בדרכי המים אל נאנג'ינג. כאן נתקלו הבריטים בהתנגדות עיקשת, אך הצליחו להתגבר עליה. כוח בפיקוד יוּ גוֹף, לצד מפקדי הצי הבריטי, ניצל את השליטה בנתיבי הנהרות והים כדי להעמיד את החצר הקיסרית בפני האפשרות של מתקפה על נאנג'ינג עצמה. לממשלת צ'ינג הלכו ואזלו החלופות.

נאנג'ינג, 1842: הסכם השלום שחייב את המפסידה לשלם

חמישה נמלים ואי אחד

ב-29 באוגוסט 1842 נחתמה אמנת נאנג'ינג על סיפון אוניית המלחמה הבריטית קורנווליס. ההסכם פתח בפני סוחרים בריטים את גואנגג'ואו, שיאמן, פוג'ואו, נינגבו ושנגחאי, אפשר נוכחות של נציגים קונסולריים בריטים בחמש הערים, וביטל את הבלעדיות של קבוצת הסוחרים המורשים. הוא קבע כללי מכס וחייב את הקיסרות לוותר על האי הונג קונג לטובת בריטניה.

באחד מסעיפי האמנה נקבע שסוחרים בריטים לא יהיו מחויבים עוד לסחור באמצעות אותם מתווכים שהותרו להם בעבר:

״לנהל את עסקאות המסחר שלהם עם כל אדם שיחפצו בו.״
סעיף 5 לאמנת נאנג'ינג, 29 באוגוסט 1842, בתרגום לעברית

המשפט הקצר הזה תמצת שינוי עמוק. מאבק שהחל סביב חומר שממשלת סין אסרה לייבא הסתיים בהגבלת יכולתה לקבוע כיצד יתנהל חלק מן המסחר החוקי בשטחה. מבחינת הבריטים זו הייתה פריצת מחסום כלכלי. מבחינת קיסרות צ'ינג הייתה זו הודאה שנכפתה בכוחה של ארטילריה זרה.

עשרים ואחד מיליון דולר כסף

האמנה חייבה את סין בתשלומים כוללים של 21 מיליון דולר כסף, ולא בסכום עגול ועמום. שישה מיליון הוקצו לפיצוי בגין האופיום שהוחרם, שלושה מיליון לסילוק חובות של סוחרים סינים לסוחרים בריטים, ותריסר מיליון להוצאות המלחמה של בריטניה. נקבע לוח תשלומים שנמשך עד 1845, ובצדו ריבית של חמישה אחוזים לשנה על תשלומים שלא יועברו במועדם. התוצאה הייתה שהקיסרות נדרשה לממן גם את הוצאות המערכה שהביאה לתבוסתה.

הידעת? באמנת נאנג'ינג חולקו הפיצויים לשלושה סכומים: 6 מיליון דולר כסף בעבור האופיום, 3 מיליון בגין חובות מסחריים ו-12 מיליון בעבור הוצאות המלחמה הבריטיות. יחד: 21 מיליון דולר כסף.

מה האמנה לא קבעה

על אף שמה של המלחמה, אמנת נאנג'ינג לא התירה במפורש את סחר האופיום. היא עסקה בעיקר בזכויות מסחר, נמלים, פיצויים ובוויתור טריטוריאלי. מסגרת הסחר באופיום השתנתה לאורך השנים שלאחר מכן, וההסדרה הפורמלית שלו כסחורה החייבת במס באה בעקבות המלחמה השנייה והסכמי המכס שלה. ההבחנה הזאת חיונית: התבוסה הראשונה לא ביטלה באחת את כל מגבלות השלטון הסיני, ולכן גם לא סיימה את הסכסוך.

ממלחמה להסדר של זכויות יתר

מנמלי האמנה אל סמכות משפטית נפרדת

בשנים שלאחר 1842 נחתמו הסכמים משלימים שקבעו כיצד יפעלו המסחר והנציגויות הזרות בנמלים שנפתחו. הסכם בוגה משנת 1843 הרחיב את הזכויות הבריטיות וכלל הסדרים שהעניקו לבריטניה יתרונות מול הממשל הסיני, ובהם זכויות שיפוט וניהול ענייני נתינים זרים. גם ארצות הברית וצרפת השיגו הסכמים דומים בשנות ה-40 של המאה ה-19. מכאן צמחה מערכת של זכויות יתר שנודעה לימים כחלק מ'האמנות הבלתי שוות'.

הבעיה לא הייתה שהמסחר נפסק לאחר ניצחון בריטניה; להפך, יותר זרים החלו לפעול בערי הנמל, ושנגחאי והונג קונג צמחו למוקדי מסחר בולטים. אלא שהציפיות הבריטיות והצרפתיות הוסיפו לגדול. מעצמות זרות ביקשו חופש תנועה בפנים הארץ, קשר ישיר עם הבירה, פתיחה של נמלים נוספים וביטול חסמים שעוד נותרו. רשויות צ'ינג, שנאלצו לוותר כבר פעם אחת, ניסו להגביל את הוויתורים החדשים.

האימפריה שנלחמה גם בעצמה

ההפסד החמיר את משבר היוקרה של שושלת צ'ינג, אך הוא לא היה האתגר היחיד שלה. בשנת 1850 החל מרד טאיפינג, שהתפתח למלחמת אזרחים הרסנית והעסיק כוחות עצומים של השלטון. בזמן שמורדים נלחמו על עתידה של הקיסרות מבפנים, המשיכו המעצמות הימיות להפעיל לחץ מבחוץ. חצר צ'ינג עמדה בפני אויבים שונים מאוד, שמאבקם התרחש לעיתים באותן שנים ובאותו מרחב מדיני.

מלחמת האופיום השנייה: פרשת האונייה ארוֹ, 1856

אונייה סינית, דגל בריטי ומחלוקת על סמכות

באוקטובר 1856 עצרו הרשויות הסיניות צוות של אונייה בשם אַרוֹ (Arrow) באזור נהר הפנינה, בחשד לעבירות ובהן פיראטיות. האונייה הייתה בבעלות סינית וצוותה היה סיני, אך הייתה קשורה ברישום ימי בהונג קונג הבריטית. הרשויות הבריטיות טענו שהפעולה מפרה את הזכויות וההגנות שניתנו לכלי שיט תחת דגל בריטי. עצם תוקפו של הרישום והיקף הזכות להתערב הפכו לחלק מן המחלוקת.

הקונסול הבריטי הָארִי פַּארְקְס דרש מן הסינים לשחרר את העצורים ולהתנצל. מושל הונג קונג, ג'וֹן בָּאוְרִינְג, איים בהפעלת כוח. נציב סין בגואנגג'ואו, יֶה מִינְגְצֶ'ן, שחרר לבסוף את אנשי הצוות, אך לא סיפק את ההתנצלות שנדרשה ממנו. הבריטים הפגיזו ביצורים באזור. המלחמה השנייה שוב החלה ממחלוקת משפטית ומסחרית שלכאורה יכלה להישאר מוגבלת, אך שימשה בסיס לדרישות אסטרטגיות גדולות בהרבה.

מדוע הצטרפה צרפת?

לצרפת הייתה עילה משלה להתערבות: הוצאתו להורג של המיסיונר הקתולי אוֹגִיסְט שַׁפְּדֶלֶן בסין בשנת 1856. השלטון הצרפתי קישר את המקרה לשאלת ההגנה על מיסיונרים ולזכויות המעצמות לפעול במרחב הסיני. בהמשך הצטרפו כוחות צרפתיים למבצע הבריטי. עבור בריטניה וצרפת כאחד, המטרה הייתה רחבה מן הפרשה שהציתה את הסכסוך: כפיית גישה דיפלומטית ומסחרית נרחבת יותר לקיסרות.

ההתנגדות גם בלונדון

המלחמה השנייה עוררה ויכוח בבריטניה עצמה. הממשלה נדרשה להצדיק את הפעלת הכוח סביב האונייה ארו ואת הרחבת המערכה, והעימות הגיע לפרלמנט ולמערכת הבחירות של 1857. המבקרים טענו שהמלחמה אינה יכולה להיחשב להגנה פשוטה על צדק או על חוק; התומכים הציגו אותה כמאבק על ביטחון נתינים בריטים, על כבוד האימפריה ועל חופש המסחר. דעת הקהל לא הייתה אחידה, אולם המחנה שתמך במדיניות תקיפה הצליח לשמור על השפעה פוליטית.

הדרך לגואנגג'ואו ולטיינג'ין, 1857-1858

מלחמה במזרח, מרד בהודו

בשנת 1857 פעל הצי המלכותי נגד כלי שיט סיניים באזור שפך נהר הפנינה. התרחבות הפעילות היבשתית התעכבה, בין היתר, בגלל המרד הגדול נגד השלטון הבריטי בהודו, שדרש כוחות ומשאבים רבים. לבסוף הגיעו תגבורות והמערכה נגד גואנגג'ואו התחדשה. בשלהי דצמבר 1857 הופגזה העיר, וכוחות בריטיים בפיקוד צַ'רְלְס וָאן סְטְרָאוּבֶּנְזִי וכוחות צרפתיים בפיקוד האדמירל שַׁרְל רִיגוֹ דֶה זֶ'נוּאִי תקפו אותה וכבשוה.

הנציב יה מינגצ'ן נלקח בשבי והועבר להודו, שם מת בשנת 1859. הכיבוש העניק לבעלות הברית נקודת אחיזה חשובה בדרום, אך בשום אופן לא הבטיח שהחצר הקיסרית תסכים לכל תנאיהן. השליח הבריטי גֵ'יימְס בְּרוּס, רוזן אֶלְגִין, רצה להגיע אל הקיסר עצמו ולהכתיב הסדר חדש. הפעם פנו האוניות צפונה, אל הבירה.

מבצרי טאקו והדרך לטיינג'ין

הדרך הימית לבייג'ינג עברה דרך שפך נהר האי, שעליו הגנו מבצרי טאקו. הבריטים והצרפתים תקפו את הביצורים בשנת 1858, התקדמו במעלה הנהר והגיעו לטיינג'ין. הקיסרות ניצבה בפני איום מוכר מהמלחמה הראשונה, אך חמור יותר: כוח אויב בעל יכולת ימית וארטילרית מתקדמת התקרב אל מרכז השלטון וקבע את תנאי המשא ומתן.

הסכמי טיינג'ין

ביוני 1858 נחתמו הסכמי טיינג'ין בין סין למעצמות. הם חייבו פתיחת נמלים נוספים למסחר, הרחבת התנועה והפעילות של זרים, מתן אפשרות לייצוג דיפלומטי בבייג'ינג ותשלומי פיצויים. ההסדרים חיזקו את זכותם של מיסיונרים לפעול בסין, והמעצמות ביקשו להסיר עוד מגבלות על השיט והמסחר. גם ארצות הברית ורוסיה השיגו באותה תקופה הסדרים עם קיסרות צ'ינג, אם כי חלקן לא השתתפו במלחמה באותה דרך שבה השתתפו הבריטים והצרפתים.

הסדרת האופיום כסחורה הנושאת מכס נקשרה בהסכמי התעריף שנלוו להסדרים שנכפו על סין. אין לזהות את כל השינוי המשפטי והמסחרי הזה עם משפט יחיד שנכתב באמנת 1842: הוא היה חלק מתהליך שבו אולצה הקיסרות לקבל תנאי סחר שקודם לכן ניסתה למנוע.

1859: מפלה מפתיעה למעצמות

הסכם חתום איננו שלום יציב

הסכמי טיינג'ין לא הביאו לסיום הסכסוך. בחצרו של הקיסר שְׂייֵנְפֶנְג התחזקו גורמים שביקשו לעמוד בפני דרישות זרות נוספות, ומבצרי טאקו חוזקו בתותחים, בחפירים ובמכשולים. כאשר ניסו נציגים בריטים וצרפתים להמשיך בדרכם לבייג'ינג, התגלע ויכוח על מעברם ועל הליווי הצבאי שעמד לצדם.

ב-25 ביוני 1859 ניסתה משלחת ימית בריטית־צרפתית לכפות את המעבר. לפי תיאור המערכה במוזיאון הצבאי הבריטי, כוח של כ-2,200 חיילים ו-21 אוניות התמודד עם הגנות חזקות, בוץ ומים רדודים שהקשו על הנחיתה. התותחים הסיניים פגעו באוניות, והכוח התוקף נסוג לאחר שספג 91 הרוגים ו-355 פצועים. הייתה זו תזכורת לכך שהצבא הסיני לא היה חסר יכולת, ושהעליונות הבריטית־צרפתית לא הבטיחה ניצחון בכל קרב.

המפלה חיזקה זמנית את המתנגדים לוויתורים נוספים בחצר הקיסר. אבל במבט הצבאי הרחב, היא גם הביאה את המעצמות להכין משלחת גדולה ומאורגנת יותר. הקרב על הדרך לבייג'ינג טרם הוכרע.

1860: הצבאות הזרים מתקרבים לבייג'ינג

תגבורות, נחיתה ומתקפה מחודשת

בשנת 1860 נשלחה לסין משלחת חדשה. הכוח הבריטי וההודי בפיקוד גֵ'יימְס הוֹפּ גְרַאנְט מנה כ-11 אלף חיילים, ולצדו פעלו כ-6,000 חיילים צרפתים בפיקוד שַׁרְל קוּזֶן־מוֹנְטוֹבָּן; הצי המשולב מנה כ-173 כלי שיט. ב-1 באוגוסט נחתו הכוחות בבייטאנג, מצפון למבצרי טאקו, וב-21 באוגוסט תקפו את אחד המבצרים המרכזיים וכבשו אותו. ב-23 באוגוסט נכבשה טיינג'ין.

המגעים שנקטעו והשבויים שנלכדו

גם בשלב הזה ניסו נציגים סינים לפתוח במשא ומתן, אך החשדנות בין הצדדים הייתה עמוקה. ב-18 בספטמבר נעצרה משלחת משא ומתן בריטית ובה הארי פארקס, יחד עם אנשי הליווי שלה. חלק מן השבויים מתו בשבי לאחר שעברו חקירות ועינויים. האירועים האלה השפיעו קשות על החלטות המפקדים והדיפלומטים הזרים בימים הבאים.

פאליקאו: הדרך לבירה נפתחת

הכוחות המשולבים הביסו בספטמבר כוח פרשים סיני בפיקוד סֶנְגֶה רִינְצֶ'ן, ובהמשך לחמו בקרב פאליקאו ב-21 בספטמבר 1860. כוחות קיסריים גדולים ניסו לעצור את המתקפה, אך נתקלו באש מרוכזת ובתיאום טוב יותר של הצבאות הבריטי והצרפתי. ההפסד שבר את יכולת ההגנה על הדרך לבייג'ינג. הקיסר שיינפנג עזב את הבירה, ואחיו יִישִׂין, נְסִיךְ גּוֹנְג, נותר לנהל מגעים מול המעצמות.

ארמון הקיץ: ההרס שנחרת בזיכרון

ביזה לפני הלהבות

בראשית אוקטובר 1860 הגיעו כוחות בריטיים וצרפתיים אל יְוֵּאנְמִינְגְיוּאֵן, מתחם ארמונות וגנים קיסרי מפואר סמוך לבייג'ינג, המכונה לעיתים 'ארמון הקיץ הישן'. ב-6 באוקטובר החלה ביזת המתחם. חפצי אמנות, כלי חרס, ספרים, בדים וחפצים יקרי ערך נלקחו או נהרסו. הפגיעה לא הייתה במבנה צבאי רגיל, אלא באחד האתרים התרבותיים והסמליים של השושלת השלטת.

העונש שבחר אלגין

לאחר שהתברר שחלק מאנשי משלחת המשא ומתן מתו לאחר שנכלאו ועונו, הורה רוזן אלגין להחריב את המתחם כפעולת תגמול. ב-18 וב-19 באוקטובר הוצתו חלקים נרחבים של ארמונות הקיץ והם נשרפו. אלגין ראה בצעד הזה ענישה של השלטון הקיסרי ואמצעי לחץ להשלמת ההסכם. מבחינת סין, היה זה מעשה הרס של נכס תרבותי מן המעלה הראשונה, שנחרת בזיכרון ההיסטורי גם הרבה אחרי שהמלחמה הסתיימה.

החיילים שנכנסו למתחם ראו עושר אמנותי שמעט אירופים זכו להכיר. חלק מן השלל הועבר לאירופה, והחורבות שנותרו הפכו עם השנים לאחד הסמלים הבולטים ביותר של האלימות הקולוניאלית בסין. עבור החצר הקיסרית הייתה זו פגיעה קשה במעמד השלטון; עבור התושבים, היא המחישה כיצד הכרעות דיפלומטיות שנכפו בכוח יכולות להגיע גם אל לב התרבות והזיכרון.

ועידת פקין, 1860: ההסכם שסיים את המלחמה השנייה

האי הונג קונג מקבל ראש גשר ביבשת

באוקטובר 1860 נחתמו הסכמי פקין, שאישרו והרחיבו את ההתחייבויות מהסכמי טיינג'ין. המעצמות קיבלו זכויות נוספות, והבריטים השיגו ויתור על חלק מדרום חצי האי קאולון, מול הונג קונג. חשוב להבחין בין ההעברה הזאת לבין ההסדר המאוחר של 1898, שבמסגרתו נחכרו 'הטריטוריות החדשות' למשך 99 שנים. ההסכמים חיזקו את התלות שנוצרה לאחר התבוסה הראשונה.

המשמעות הייתה גדולה מן התוצאה הטריטוריאלית. סין נדרשה להכיר בזכויות קונסולריות ודיפלומטיות, בנמלים פתוחים ובתנאים שהגבילו את חופש פעולתה המסחרי והמשפטי. חלק מהזכויות שניתנו לזרים נותרו מקור למתחים חוזרים במשך דורות. בריטניה וצרפת השיגו את מה שניסו לקבל עוד לפני פרשת ארו, אך עשו זאת באמצעות מערכה שגבתה חיי אדם וגרמה לנזק חומרי ותרבותי ניכר.

מדוע נדרשו שתי מלחמות?

התוצאה של 1842 שינתה את מערכת המסחר, אך לא פתרה את המחלוקת על אופן פעולתה של האימפריה הסינית מול המעצמות. הבריטים רצו מערכת פתוחה עוד יותר, נוכחות רשמית בבירה וחופש פעולה רחב לנתיניהם; החצר הסינית ניסתה לשמור על סמכותה ועל מעמדה. כאשר לא הושגה הסכמה, התקריות המקומיות הפכו שוב לעילה להפעלת צבא. שתי המלחמות היו אפוא חוליות בתהליך אחד של כפיית הסדר מדיני ומסחרי באמצעות עליונות צבאית, ולא שתי התפרצויות מנותקות של כעס סביב סם.

האופיום אחרי המלחמות: סחר חוקי יותר, משבר סבוך יותר

האיסור מאבד את כוחו

לאחר המלחמה השנייה הוסדר האופיום כסחורה במסגרת מכסים, והייבוא מהודו נמשך ואף גדל. מבחינת האוצר הקולוניאלי בהודו, מדובר היה במקור הכנסה חשוב ביותר. אך הסחר לא נשאר קפוא: בהמשך המאה ה-19 התרחב גם הייצור המקומי בסין, והתחרות בין האופיום המקומי למיובא שינתה את שוק הסמים. לפיכך אין לתאר את כל התמכרות האופיום בסין כתוצאה בלעדית של סחר בריטי, גם אם סחר זה מילא תפקיד מכריע בהתרחבות השוק ובכפיית התנאים שאפשרו אותו.

בבריטניה המשיך להתקיים ויכוח חריף. אנשי דת, פעילים ומתנגדי סחר האופיום מתחו ביקורת על הנזקים החברתיים ועל הסתירה שבין הצגת האימפריה כמקדמת מוסר לבין הרווחים ממכירת סם ממכר. תומכי הסחר טענו שלא ניתן להטיל על היצרנים והסוחרים את כל האחריות לצריכה, ושמיסוי והסדרה עדיפים על שוק מחתרתי. אולם ההחלטה על ההסדרה לא התקבלה בתנאים של שוויון בין הצדדים, אלא לאחר שתי מלחמות שסין הפסידה בהן.

גם מדינה מנצחת איננה פטורה משאלות

הפער בין הרטוריקה של סחר חופשי לבין המונופול ההודי על האופיום היה אחד הלקחים החריפים של התקופה. בריטניה דיברה על שוק פתוח, אך נהנתה מהכנסות ממערכת ייצור קולוניאלית מפוקחת. מול חופי סין היא דרשה חופש מסחר; בהודו היא יכלה להסדיר בעצמה מי יגדל, יעבד וימכור את הסם. הניגוד הזה עורר ביקורת כבר במאה ה-19, ואפשר להבין באמצעותו כיצד תיאוריה כלכלית יכולה להפוך, כאשר מגבים אותה בתותחים, למנגנון של כפייה מדינית.

סין אחרי התבוסות: לא רק נמלים ולא רק סחר

שינוי במאזן הכוחות

מלחמות האופיום החלישו את יוקרת שושלת צ'ינג והבליטו את קשייה להתמודד עם צבאות וצי מודרניים. אך הן לא הפילו את הקיסרות, ולא הפכו את סין כולה למושבה בריטית. במקום זאת צמחה שיטה מורכבת של נמלי אמנה, זכויות מסחריות, נציגויות דיפלומטיות ומרחבים שבהם זרים נהנו מהגנות שלא הוענקו לתושבי המקום באותו אופן. לצד הרשויות הקיסריות נוצרו כוחות כלכליים ומשפטיים שהשפעתם הלכה וגברה.

התבוסות השתלבו במשברים פנימיים, ובהם מלחמת האזרחים של טאיפינג, והחריפו את הדיון בשאלה כיצד צריכה סין להשתנות. פקידים והוגים ניסו ללמוד את יתרונות הטכנולוגיה הצבאית והמדינית של המערב בלי לוותר בהכרח על המוסדות והמסורות הקיסריים. הדרך לתיקון, כפי שנראתה בעיני אנשי התקופה, לא הייתה אחידה, ומחלוקותיה נמשכו עוד שנים רבות.

המורשת של 'האמנות הבלתי שוות'

הסדרי 1842, 1858 ו-1860 הפכו לסמלים של עידן שבו המעצמות החזקות הצליחו לכפות על סין ויתורים שלא הייתה מעניקה מרצונה. במאה ה-20 נעשה זיכרון התבוסות חלק חשוב מן הסיפור הפוליטי הסיני על ההתמודדות עם ההשפלה ועל החזרת הריבונות. עם זאת, המלחמות עצמן אינן מסבירות לבדן את כל התהליכים שהתרחשו בסין: היו בה תהליכי שינוי חברתיים, כלכליים ומדיניים עמוקים גם לפני שהבריטים הגיעו אל חופי דרום המדינה.

הונג קונג: מסמל של ויתור לסוגיית ריבונות

הונג קונג, שנמסרה לבריטניה בשנת 1842, הפכה עם השנים למרכז מסחרי חשוב. בשנת 1860 הורחבה האחיזה הבריטית באמצעות השגת חלק מקאולון, וב-1898 נקבעה חכירה של שטחים נוספים ל-99 שנים. ב-1 ביולי 1997 הועברה הריבונות על הונג קונג לסין. רצף התאריכים הזה מדגים כיצד הסכמים שנחתמו בימי תותחים וספינות מפרש הוסיפו להשפיע על המפה הפוליטית גם בסופה של המאה ה-20.

שתי מלחמות, שאלה אחת שנותרה פתוחה

בין בריכות המים שבהן הומס האופיום ב-1839 לבין הלהבות שאכלו את ארמונות הקיץ ב-1860 חלפו עשרים ואחת שנים. בתחילתן ניסתה ממשלת צ'ינג לכפות את חוקיה על סוחרים שהפרו אותם; בסופן נדרשה אותה ממשלה לחתום על תנאים שנכתבו לאחר תבוסה צבאית. האופיום היה חלק מן הסיפור לכל אורכו, אבל מסביבו התקיימו מאבקים על כסף, כבוד, משפט, דיפלומטיה וריבונות.

לין דזה-שו ביקש להגן על סדר שהיה בעיניו הכרחי לשלומה של סין. מפקדי הצי הבריטי ביקשו להכניע את ההתנגדות שתפסו כמכשול למסחר ולכבודה של בריטניה. הסוחרים המשיכו לחשב רווחים, הפקידים המשיכו לנסח צווים והחיילים נשלחו אל הנמלים והמבצרים. כשהגיעו ההסכמים, אף אחד מן הצדדים כבר לא חי בעולם שהיה קיים ערב השמדת האופיום. החוף הסיני נשאר במקומו; הכללים שעל פיהם פעלו ספינותיו השתנו מן היסוד.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

המוזיאון הצבאי הלאומי הבריטי, First China War. סקירה כרונולוגית של המלחמה הראשונה, לרבות תנועות הצי, הכיבושים, מפקדי הכוחות והמערכה שהובילה להסכם נאנג'ינג. התיאור מאפשר להבין את הממד הצבאי של הסכסוך לצד תכליתו המסחרית.

המוזיאון הצבאי הלאומי הבריטי, Second China War. מחקר נגיש של פרשת ארו, ההתערבות הצרפתית, הקרבות על טאקו, המערכה על בייג'ינג והרס ארמונות הקיץ. הוא כולל גם מוצגים היסטוריים, דיוקנאות ותיעוד של הכוחות שהשתתפו במלחמה.

הארכיון הלאומי של בריטניה, Hong Kong and the Opium Wars. יחידת מסמכים ומדריך היסטורי המקשרים בין המלחמות, התפתחות הונג קונג והשאלה כיצד עברו שטחים מידי סין לידי בריטניה. יש להבחין בין ההסכם של 1842, הסדר קאולון של 1860 וחכירת 1898.

אוניברסיטת קולומביה, The Opium War and Foreign Encroachment. יחידת מחקר המכילה רקע על המסחר הבריטי בסין ומפנה למסמכים ראשוניים, ובהם מכתבו של לין דזה-שו למלכה ויקטוריה ונוסח הסכם נאנג'ינג. מאפשרת לקרוא את הסכסוך גם מנקודת המבט של הממשל הסיני.

MIT, The First Opium War: Opium Trade, Production & Consumption, The First Unequal Treaty. פרויקט מחקר חזותי והיסטורי של פיטר פרדו וצוותו, הנשען על מסמכים, איורים ונתונים מתקופת הסחר והמלחמה. שימושי במיוחד להבנת המסלולים הימיים, מבנה תעשיית האופיום וגלגוליה החזותיים של ההיסטוריה.

אוניברסיטת אוהיו, The Second Opium War. מאמרה של ההיסטוריונית מרים קינגסברג קאדיה, המציג את המלחמה השנייה בהקשר של סחר, בריאות הציבור והאימפריאליזם.

הוצאת אוניברסיטת לונדון, Opium, 'civilisation' and the Anglo-Chinese wars, 1839–60. פרק מחקר מאת פיליפ הארלינג, המתעמק בסתירה בין הרטוריקה הבריטית של מסחר חופשי ומוסר ציבורי לבין ניהול סחר האופיום הקולוניאלי וההצדקות שניתנו למלחמות.

נוסח אמנת נאנג'ינג משנת 1842. תעתיק של מסמך השלום עצמו, הכולל את סעיפי פתיחת הנמלים, ויתור האי הונג קונג ופירוט התשלומים. קריאתו מאפשרת לראות בדיוק אילו התחייבויות הופיעו בטקסט החתום, ואילו הסדרים התקבלו רק בשנים מאוחרות יותר.

לקריאה נוספת באתר אפשר להמשיך לסיפורה של חברת הודו המזרחית הבריטית, שהייתה חלק מרכזי ממערכת המסחר שהובילה אל חופי סין.

אם סיפור המלחמות הללו עורר אצלכם שאלה חדשה על אימפריות, סחר וכוח, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold. כי לא בכל פעם שסוחרים מדברים על חופש המסחר, ברור מיד מי רשאי לסרב לעסקה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.