יומה הראשון לשלטון של המלכה בת ה-19 היה עבורה מבחן של ממש. באותה עת היא עדיין לא ידעה שהגורל ימשיך להעמיד את חוסנה במבחן במשך 64 שנים נוספות.
לפי דבריה של אשת אחד השגרירים הרוסים, בית המלוכה האנגלי בשליש הראשון של המאה ה-19 הזכיר לה בית משוגעים שבראשו עמד מלך שהיה שיכור יומם ולילה. למעשה, גם מצבם של קודמיו לא היה טוב יותר. בני שושלת הנובר התאפיינו בהתנהגות בלתי הולמת, וחלקם אף סבלו מהפרעות נפשיות של ממש. אילו הדברים היו נמשכים באותה דרך, ייתכן שכיום היה אפשר לדבר על מוסד המלוכה הבריטי רק בלשון עבר.
למרות שלג'ורג' השלישי, שכונה "המשוגע", היו 12 ילדים, אף אחד מהם לא הצליח להעמיד צאצאים חוקיים. יורשי העצר התחלפו על כס המלוכה במהירות מסחררת. בשלב מסוים נראה היה שלבנו השלישי של המלך, אדוארד, דוכס קנט, יש סיכוי ממשי לזכות ביום מן הימים בכתר. אולם הגורל רצה שדווקא בתו, ויקטוריה, תעמוד בראש האימפריה הבריטית, ולא לתקופה קצרה כלל, אלא למשך 64 שנים.
ילידת לונדון
ויקטוריה נולדה בארמון קנזינגטון ב-24 במאי 1819. הוריה עשו מסע ארוך ומפרך מבוואריה במיוחד כדי שהילדה תיוולד דווקא בלונדון. אדוארד שמח באמת ובתמים על הולדת בתו הבכורה, שהייתה תינוקת חסונה ובריאה. עבור אמה של המלכה לעתיד הייתה הילדה מיוחדת במינה. אף שלוויקטוריה מסקסה-קובורג כבר היו שני ילדים, קרל ופאודורה, מנישואיה הראשונים לאמיך קרל מליינינגן, היא הבינה היטב שרק לתינוקת שזה עתה נולדה יש סיכוי של ממש להתמודד במאבק השושלתי על הכתר הבריטי.
בחירת שמה של התינוקת נמשכה זמן רב. תחילה החליטו הוריה לקרוא לה ג'ורג'ינה שרלוט אוגוסטה אלכסנדרינה ויקטוריה. אולם הנסיך העוצר, שהיה סנדקה של התינוקת, סירב, מסיבות נסתרות שהיו ידועות רק לו, להעניק לה את שמו, ג'ורג'. הוא הציע להשאיר רק את שני השמות האחרונים, וכך נקראה הילדה אלכסנדרינה ויקטוריה.
השם הראשון ניתן לה לכבוד סנדקה הרוסי, הקיסר אלכסנדר הראשון, ואילו השם השני, שהפך לשמה העיקרי, ניתן לה לכבוד אמה. שנים רבות לאחר מכן, כשוויקטוריה כבר הייתה למלכה, נתיניה לא אהבו במיוחד את העובדה ששמה של שליטתם נשמע גרמני.
בינתיים הפכה הילדה הזאת למתנה מלכותית של ממש לאומה, ואף לסוג של כפרה על חטאיה הקודמים של שושלת הנובר.
אלא שילדותה של ויקטוריה לא הייתה קלילה או נטולת דאגות. כשהייתה בת שמונה חודשים בלבד, נפטר אביה במפתיע מדלקת ריאות, אף שהיה ידוע בבריאותו המצוינת. זמן קצר לפני מותו חזתה מגדת עתידות בפני אדוארד את מותם הקרוב של שניים מבני משפחת המלוכה. מבלי להעלות בדעתו אפילו לרגע שגם הוא עצמו עלול להימנות עם אלה שגורלם נחרץ, מיהר להכריז בפומבי כי הוא וצאצאיו הם שיירשו את התואר המלכותי. אלא שאז הצטנן במהלך מסע ציד, חלה במחלה קשה ונפטר בתוך זמן קצר, כשהוא מותיר לאשתו ולילדיו חובות בלבד.
משום כך נאלצה המשפחה לחסוך כמעט בכל דבר. בילדותה לבשה ויקטוריה, שכל בני הבית מלבד אמה כינו אותה דרינה, את אותה השמלה עד שגדלה והיא כבר לא התאימה למידותיה. כך התגבשה בה האמונה שנשים המחליפות ללא הרף בגדים ותכשיטים אינן רק בזבזניות, אלא גם נשים בלתי מוסריות במידה יוצאת דופן. לימים, כשכבר החזיקה בשלטון, מעולם לא גילתה עניין רב בבגדים ובאופנה, ותכשיטי הכתר הבריטי המפורסמים היו בעיניה בעיקר ביטוי ליוקרה ולמעמד.
בילדותה ישנה ויקטוריה תמיד בחדר השינה של אמה, משום שהדוכסית מקנט חיה בפחד מתמיד שמישהו ינסה להתנקש בחיי בתה. בתחילה לא היה חינוכה שונה במיוחד מזה של כל נערה בת אצולה. החינוך הביתי שקיבלה היה קלאסי באופיו וכלל שפות, חשבון, גאוגרפיה, מוזיקה, רכיבה אמנותית על סוסים וציור. אגב, ויקטוריה ציירה לאורך כל חייה ציורי צבעי מים יפהפיים.
כשהגיעה לגיל 12 נודע לה לראשונה על העתיד המזהיר הצפוי לה. מאותו רגע חלו שינויים משמעותיים ביותר בשיטות החינוך שלה.
רשימת האיסורים הארוכה והמאיימת, שהייתה הבסיס למה שכונה "שיטת קנזינגטון", כללה איסור לשוחח עם אנשים זרים, להביע רגשות בנוכחות עדים, לחרוג מסדר היום הקבוע שנקבע אחת ולתמיד, לקרוא ספרות על פי בחירתה האישית, לאכול ממתקים מעבר לכמות שהותרה לה, ועוד איסורים רבים מספור.
האומנת הגרמנייה, לואיזה להצן, שהילדה אהבה מאוד ונתנה בה אמון, הקפידה לתעד את כל מעשיה ב"ספרי התנהגות" מיוחדים. כך, למשל, ברישום מ-1 בנובמבר 1831 תוארה התנהגותה של המלכה לעתיד כ"בלתי ממושמעת וגסה".
ב-20 ביוני 1837 נפטר המלך ויליאם הרביעי, ואחייניתו ויקטוריה עלתה לכס המלוכה. היא נועדה להיות בעת ובעונה אחת הנציגה האחרונה של שושלת הנובר חסרת המזל ומייסדת בית וינדזור, הממשיך לשלוט בבריטניה עד ימינו. במשך יותר ממאה שנה לא ישבה אישה על כס המלוכה האנגלי.
שתי אחיות
ויקטוריה הקטנה הסתדרה היטב עם אחותה למחצה, פאודורה. בילדותה אפילו לא עלה בדעתה של ויקטוריה שאילו תוכניותיו של דודה, ג'ורג' הרביעי, ששלט אז, היו מתגשמות והוא היה נושא את פאודורה לאישה, הרי שבמקום הכתר הבריטי היה צפוי לה עתיד של נישואים ומעבר לנסיכות גרמנית נידחת. אולם הדבר לא נועד להתרחש. נראה שוויקטוריה נולדה תחת כוכב של מזל.
בשנת 1828 נישאה פאודורה לארנסט מהוהנלוהה-לנגנבורג ועזבה את המדינה. ויקטוריה התאבלה בכנות על הפרידה מחברתה הטובה ביותר, ולאורך כל חייה לאחר מכן קיימה עמה חליפת מכתבים נוגעת ללב במיוחד.
קראו גם: קורבן של הנסיבות? על המלכה אן מאוסטריה
תחילת תקופת השלטון
ביום קיץ בשנת 1838 (למעשה ב-28 ביוני) יצאה ויקטוריה בת ה-18, כשהיא יושבת ב"כרכרת הזהב", אל מנזר וסטמינסטר לטקס הכתרתה. אלא שהתברר שהטקס כלל לא עבר חזרה מוקדמת.
ויקטוריה הנבוכה פנתה בלחישה אל אנשי החצר: "אני מתחננת, אמרו לי מה עליי לעשות". אפילו הטבעת שהיו אמורים לענוד על אצבעה הייתה קטנה מדי, והארכיבישוף כמעט פרק את אצבעה של המלכה. יתרה מזאת, באותו יום נצפה בשמי לונדון ברבור שחור, והדבר סיפק עילה לשמועות שוויקטוריה לא תאריך ימים על כס המלוכה.
לא חלף זמן רב והמלכה הצעירה הבהירה שהשאלה "אני מתחננת, אמרו לי מה עליי לעשות" כבר שייכת לעבר. במהלך המשבר הממשלתי שפרץ בעקבות חילופי המלך, העלה ראש הממשלה, הלורד מלבורן, בפני ויקטוריה את שאלת הדחתן של שתי נשות חצר שבעליהן השתייכו לממשלה הקודמת. הוא קיבל ממנה את התשובה הבאה:
"לא אוותר על אף אחת מנשות החצר שלי, ואשאיר את כולן. השקפותיהן הפוליטיות אינן מעניינות אותי. אינני משוחחת איתן על פוליטיקה".
עקרונות המשטר החוקתי נלמדו על ידי ויקטוריה עוד בנעוריה. היא הכירה היטב את חובותיה, ולכן מעולם לא ניסתה לשנות אותן או להתעלם מהחלטות מדיניות שהתקבלו בידי הממשלה כולה.
אולם הדבר לא ביטל בשום אופן את החובה לדווח להוד מלכותה באופן מלא ובכל עניין, "כדי שתדע למה בדיוק היא מעניקה את הסכמתה המלכותית". לא פעם הזכירה לממשלה במכתביה, בנימה מאיימת, שאם תיפגע זכותה להיות מעודכנת בכל העניינים שלגביהם מתקבלות החלטות, השרים עלולים למצוא את עצמם "מודחים מתפקידם".
בשנת 1839 הגיע ללונדון יורש העצר הרוסי אלכסנדר, לימים הקיסר אלכסנדר השני, כדי להשתתף בחגיגות יום הולדתה ה-20 של המלכה. הצעיר הגבוה ונאה התואר, בעל העיניים הכחולות, היה בן 21. נימוסיו המושלמים, אדיבותו ולבסוף גם מדיו היפים להפליא, שהתאימו לגופו של הנסיך הרוסי כאילו נתפרו במיוחד עבורו, עוררו התרגשות רבה בקרב נשות החצר.
התברר שגם לבה של המלכה אינו עשוי אבן. בנשף העניקה בעלת השמחה לאלכסנדר את הריקוד הראשון ואת הריקוד האחרון. האם הייתה זו רק מחווה של נימוס כלפי אחת המעצמות המשפיעות בעולם? מכל מקום, המלכה הנרגשת התוודתה בפני אשת ראש הממשלה שיורש העצר "מצא חן בעיניה מאוד", שהם "הפכו לחברים" וש"הדברים מתקדמים יפה".
אולם גם אם הדברים התקדמו יפה, בכך הסתיים הכול. ייתכן שתשומת הלב המוגברת שהעניקה המלכה הצעירה ליורש העצר הרוסי עוררה דאגה בחוגי הממשל הבריטי. למרות מאמציה של הדיפלומטיה הרוסית להתקרב לאנגליה, וביקורו של יורש העצר היה עדות נוספת לכך, המליץ ראש הממשלה מלבורן לוויקטוריה לשמור מרחק מרוסיה.
הוא היה הראשון שזרע את זרעי חוסר האמון והחשש, זרעים שיועציה העתידיים של ויקטוריה המשיכו לטפח בהצלחה, כשהם טוענים: "רוסיה הולכת ומתחזקת ללא הרף. היא מתגלגלת כמפולת שלגים לעבר גבולות אפגניסטן והודו, ומהווה את הסכנה הגדולה ביותר שאפשר להעלות על הדעת לאימפריה הבריטית".
בסופו של דבר, כבר בינואר 1840 נשאה המלכה נאום בפני הפרלמנט, כשהיא נרגשת מאוד. היא הכריזה על נישואיה הקרבים. בחיר לבה היה הנסיך אלברט מסקסה-קובורג.
נישואים למופת
אלברט היה בן דודה של ויקטוריה מצד אמה, ואפילו אותה מיילדת סייעה לשניהם לבוא לעולם. אולם השניים נפגשו לראשונה רק כשוויקטוריה הייתה בת 16. כבר אז נוצרו ביניהם יחסים חמים. כעבור שלוש שנים נוספות, כשוויקטוריה כבר הייתה מלכה, היא כלל לא הסתירה את העובדה שהיא מאוהבת בו עד מעל לראש.
בני הזוג הצעירים בילו את ירח הדבש שלהם בטירת וינדזור. המלכה ראתה בימים הקסומים הללו את הימים הטובים ביותר בחייה הארוכים, אף שהיא עצמה קיצרה את ירח הדבש מחודש לשבועיים בלבד. "זה בלתי אפשרי לחלוטין מבחינתי שלא להיות בלונדון. יומיים או שלושה הם כבר היעדרות ארוכה מדי. שכחת, אהובי, שאני מונרכית". זמן קצר לאחר החתונה הוצב בחדר העבודה של המלכה שולחן כתיבה גם עבור הנסיך.
המלכה הצעירה לא ניחנה ביופי במובן המקובל. אולם פניה שיקפו תבונה, ועיניה הגדולות והבהירות, שהיו מעט בולטות, הביטו בעולם בריכוז ובסקרנות חוקרת.
לאורך כל חייה נאבקה בהשמנה, אם כי כמעט ללא הצלחה, אף שבנעוריה הייתה בעלת גזרה חיננית למדי. אם לשפוט על פי התצלומים, היא בהחלט שלטה באמנות ההופעה המרשימה והמכובדת, אף שכתבה על עצמה בלא מעט הומור: "אנחנו בכל זאת נמוכות למדי בשביל מלכה".
בעלה אלברט, לעומתה, היה נאה מאוד, חטוב ואלגנטי. נוסף על כך נחשב ל"אנציקלופדיה מהלכת". תחומי העניין שלו היו מגוונים ביותר: הוא התעניין במיוחד בטכנולוגיה, אהב ציור ואדריכלות והיה סייף מצוין. בעוד שטעמה המוזיקלי של ויקטוריה היה פשוט למדי והיא העדיפה אופרטות על פני כל סוגה אחרת, אלברט הכיר היטב את המוזיקה הקלאסית.
אולי יעניין אותך
אולם ההבדלים בטעמם לא מנעו בשום דרך ממערכת היחסים של בני הזוג להפוך למופת של חיי משפחה, כמעט אידיאליים. לא היו בגידות, לא שערוריות ואף לא שמועות קלות שבקלות העלולות להטיל דופי בנאמנותם הזוגית.
בהתחשב בחיי המשפחה הרחוקים משלמות של הוריהם, איש לא ציפה מהם לכך. ואין בכך כל פלא. אביה ואמה של ויקטוריה לא היו מאושרים בנישואיהם. אמו של אלברט התגרשה בעקבות הליך משפטי מתוקשר בשל בגידה בנישואים, ואביו ספג פעם מכת פטיש בראשו מנפח זועם, שאת אשתו ניסה לפתות.
אמנם נאמר שרגשותיו של אלברט כלפי אשתו לא היו לוהטים כמו רגשותיה כלפיו, אך הדבר לא פגע בחוזק הקשר ביניהם. הם שימשו דוגמה לנישואים אידיאליים. כל שנותר לאחרים היה ללכת בעקבותיהם. הרי לא רק דוגמאות רעות הן מידבקות!
בינתיים, כרעיה למופת, לא התמהמהה המלכה ובסוף אותה שנת נישואים, 1840, העניקה לבעלה את ילדתם הבכורה, בת שנקראה, בהתאם למסורת שכבר התקבעה, על שם אמה: ויקטוריה אדלייד.
"האם אתה מרוצה ממני?" שאלה את אלברט מיד לאחר שהתאוששה.
"כן, יקירתי", השיב, "אבל האם אנגליה לא תתאכזב כשתגלה שנולדה בת ולא בן?"
"אני מבטיחה לך שבפעם הבאה יהיה בן".
דבריה של המלכה התבררו כהבטחה איתנה. כעבור שנה נולד לבני הזוג בן, שלימים היה למלך אדוארד השביעי ולמייסד שושלת סקסה-קובורג, שבמהלך מלחמת העולם הראשונה שונה שמה לשושלת וינדזור, כדי שלא לעורר את מורת רוחם של בני העם בשל הצליל הגרמני של השם.
בשנת 1856 פנתה המלכה לראש הממשלה במכתב שמטרתו הייתה להביא להכרה חוקתית בזכויותיו של הנסיך אלברט ולעגן אותן. לאחר עיכובים מסוימים, ורק כעבור שנה, קיבל אלברט בהחלטת הפרלמנט "כתב הרשאה מלכותי" מיוחד, שמכוחו נקרא מעתה נסיך קונסורט, כלומר בן זוגה של המלכה.
בשאיפתה להעלות הן את מעמדו והן את סמכותו של אלברט, לא פעלה המלכה רק כאישה מסורה ואוהבת. אם בתחילה כתבה באירוניה האופיינית לה, "אני קוראת את המסמכים וחותמת עליהם, ואלברט מייבש את הדיו", הרי שבחלוף הזמן הלכה וגברה השפעתו על ויקטוריה, ומכאן גם על ענייני המדינה, עד שהפכה לבלתי מעורערת.
דווקא אלברט, בזכות נטייתו לטכנולוגיה, הצליח להתגבר על דעותיה הקדומות של המלכה כלפי חידושים מסוגים שונים. ויקטוריה, למשל, חששה להשתמש במסילת הברזל שנבנתה בצפון המדינה. אולם לאחר שבעלה שכנע אותה בתועלת הברורה ובנחיצות של התחבורה ברכבת, היא הפכה במודע לתומכת נלהבת במעבר המדינה לעידן התעשייתי, ובכך העניקה דחיפה להתפתחותה התעשייתית המהירה.
בשנת 1851, שוב ביוזמתו של אלברט, נערכה בלונדון התערוכה העולמית הראשונה, שלקראת פתיחתה נבנה ארמון הבדולח המפורסם.
אף שבחצר המלוכה היו לא מעט אנשים שלא חיבבו את הנסיך קונסורט וראו בו אדם משעמם, קמצן, קטנוני ודקדקן, ובאופן כללי אדם בעל אופי קשה, איש מעולם לא הטיל ספק בשלמותו הכמעט בלתי נתפסת של הקשר הזוגי המלכותי. משום כך לא קשה לדמיין איזו טרגדיה הייתה עבור ויקטוריה מותו של אלברט בגיל 42.
לידות קשות
במהלך שבע עשרה שנות נישואיהם, ומבלי להזניח את ענייני המדינה, ילדה ויקטוריה תשעה ילדים: ארבעה בנים וחמש בנות. המלכה האמינה בכנות שייעודן של נשים הוא דווקא ללדת ילדים ולגדל אותם. אולם כל ילד בא לעולם במחיר ייסורים לא מבוטלים עבורה: ההריונות והלידות היו קשים, ובכל פעם חששה למות.
ייתכן שדווקא ניסיונה האישי הוא שדחף את המלכה לתמוך ביוזמת הרופאים שהחלו להשתמש בחומרי אלחוש ושיכוך כאבים במהלך הלידה. הכנסייה התנגדה לחידושים הללו, מתוך אמונה שהאישה פשוט חייבת לשאת בייסורים כעונש על החטא הקדמון. אולם במצב זה הייתה לעמדתה של הוד מלכותה חשיבות מכרעת.
אבל לכל החיים
צערה של המלכה היה חסר נחמה. היא הסתגרה בין ארבעה קירות, וכל מה שהתרחש מחוץ להם חדל לעניין אותה. "העולם חשך עבורי", כתבה לאחד מקרובי משפחתה. אלה לא היו רק מילים מן הסוג שאנשים נוהגים לומר לאחר אובדן של אדם אהוב. המלכה מעולם לא הצליחה להתאושש מן המכה הזאת.
השמלה השחורה הפכה לפריט הלבוש העיקרי של ויקטוריה במהלך 40 שנות החיים שעוד נותרו לה. לכך נוספו פנים סגורות וקודרות ורצון מתמיד, שלעתים דמה לאובססיה, להנציח בדרך זו או אחרת את זכר בעלה האהוב. כשאיבדה אותו, איבדה בבת אחת הכול: כאישה איבדה את אהבתה ואת בעלה הנדיר באיכותו, וכמלכה איבדה חבר, יועץ ועוזר. חוקרים שעיינו בחליפת המכתבים וביומניה הרבים של המלכה לא הצליחו למצוא ולו חילוק דעות אחד בהשקפותיהם של השניים.
ויקטוריה כתבה כמה ספרי זיכרונות על אלברט ועל חייהם המשותפים. ביוזמתה נבנו מרכז תרבות מפואר, טיילת, גשר ואנדרטה יקרה, כולם לזכרו. המלכה אמרה שמעתה היא רואה בכל חייה תקופה המוקדשת להגשמת תוכניותיו של בעלה: "השקפותיו על כל דבר בעולם הזה יהיו מעתה לחוק עבורי".
לאט ובהדרגה, ובמאמץ רב שעורר את כעסם של הסובבים אותה, חזרה ויקטוריה למלא את חובותיה הישירות. נראה שמשום כך רבים סברו שמעתה היא תהיה דמות ייצוגית בלבד על כס המלוכה. אולם הם טעו.
ויקטוריה הצליחה לארגן את חייה כך שהאלמנה האבלה שבה לא הפריעה בשום צורה לאישה הפוליטית, שהייתה בעלת מעמד מן הגבוהים ביותר. בזכותה ויתר ביסמרק במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה על הרעיון להפציץ את פריז. היא גם עמדה בנחישות מאחורי מדיניות היד הקשה כלפי אירלנד, שבה התחולל בסוף שנות השישים גל של פעולות טרור במחאה על השלטון האנגלי.
אולם גם בקרב האנגלים הנאמנים לכתר נמצאו מבקרים שהיו משוכנעים כי המדינה הפכה את המלכה ל"פטיש או לאליל", שבאנגליה מוקעת כל מחשבה החורגת מן המקובל, ושדעה שלפיה המלוכה אינה צורת השלטון היחידה האפשרית באנגליה נחשבת לא פחות מבגידה באינטרסים של האומה. אכן, המילה "סוציאליזם" הייתה כנראה המילה השנואה ביותר על המלכה, אך גם המדינה כולה החלה לחשוב באותו אופן.
איש סודה של המלכה
את הופעתו במעגל הקרוב ביותר למלכה של הסקוטי ג'ון בראון, שאהב לשתות אלכוהול ולתבל את דבריו בקללות עסיסיות במיוחד, הסבירו באמצעות היקשרותה הבלתי ניתנת למחיקה של ויקטוריה לבעלה המנוח.
ויקטוריה העריכה מאוד את האיש הזה וכינתה אותו "החבר הקרוב ביותר". ראשית, מר ג'ון, שהיה בעבר חביבו של אלברט, הציל פעמיים את חייה של ויקטוריה במהלך מסע בגרמניה שהתרחש לאחר מות בעלה. בעקבות זאת כתבה המלכה ביומנה שמעתה על בראון להימצא לצדה דרך קבע, ורק לו התירה להוביל ברסן את הפוני האהוב עליה.
עוד נאמר שבראון היה מדווח למלכה על התנהגותם של ילדיה. אם לשפוט לפי העובדה שבנה הבכור, מיד לאחר שהפך למלך, הורה בצו הראשון שלו להרוס את האנדרטה שהוקמה לכבודו של ג'ון הבלתי נשכח, הרי שהדיווחים הללו היו כנראה מפורטים ומשמעותיים ביותר.
שנית, אותו "חבר קרוב ביותר" התעניין בספיריטואליזם, ונטען כי הוא קיים קשר אסטרלי בין שני בני הזוג שהמוות הפריד ביניהם.
סיבה שלישית ליחסה האוהד של המלכה כלפי הסקוטי הייתה, לטענת לשונות רעות, קשר שמקורו ארצי לחלוטין. אחד מאנשי החצר רשם ביומנו שעל הוד מלכותה מדברים כאילו הייתה "גברת בראון".
כשג'ון בראון נפטר בשנת 1883, הפך חדרו, בדומה לחדרו של הנסיך אלברט, למעין קבר זיכרון אפוף אבל, לציון עשרים שנות הידידות ביניהם. בכל יום, עד למותה של המלכה, אפשר היה לראות פרחים טריים על כריות מיטתו.
קראו גם: פסגת אֶרְפוּרְט: כיצד נערכה הפגישה בין נפוליאון ואלכסנדר הראשון, שקבעה את גורל אירופה?
התפשטות האימפריה הבריטית
הגורל האיר פנים למלכה כאשר בשנות השבעים של המאה ה-19 הגיע בנג'מין דיזראלי לתפקיד ראש הממשלה. בין המלכה לבין הפוליטיקאי הנבון והמחושב הזה יכלו להתקיים חילוקי דעות רבים ככל שיהיו, למעט בעניין אחד: שניהם היו תומכים נלהבים ומובהקים במדיניות האימפריאלית.
המלכה ויקטוריה תמכה בצעדים הנמרצים ביותר להרחבת השטחים הנתונים לשלטונה של אנגליה. לצורך הגשמת המשימה העצומה הזאת, כל האמצעים היו כשרים. כך בדיוק לימד הנסיך אלברט את אשתו בעבר: תחבולות, שוחד, הפעלת כוח, מהירות והסתערות. כאשר היא וראש הממשלה פעלו בתיאום ובשיתוף פעולה, התוצאות לא איחרו להגיע.
בשנת 1875 הביאה תחבולה מתוחכמת להפליא לכך שבריטניה השיגה את חבילת המניות המרכזית של תעלת סואץ. צרפת, שגם היא לטשה עיניים אל התעלה, נאלצה לסגת. "העניין הושלם. היא שלך, גברתי, התעלה", קראה המלכה בדיווח הניצחון ששלח לה ראש הממשלה, וחיוך הופיע על פניה. בשנה שלאחר מכן הופיעה הודו, היהלום המרכזי בכתר האימפריאלי, בין נחלותיה של אנגליה שמעבר לים.
הצלחותיה של רוסיה במלחמתה נגד טורקיה בשנים 1877-1878 קטעו את צעידת הניצחון של בריטניה. הרוסים היו אז במרחק נגיעה מאיסטנבול. חוזה סן סטפנו, שלפיו חלק מחצי האי הבלקני עבר לידי העמים הסלאביים, נתפס בעיני ויקטוריה כטרגדיה.
היא לא חששה להיכנס לעימות עם רוסיה, ועד מהרה כבר עשו הספינות הבריטיות את דרכן לעבר הדרדנלים. דיזראלי, מצדו, הצליח להביא לכינוס קונגרס ברלין, שבו נאלצה רוסיה לסגת מעמדותיה תחת לחץ כבד ומרוכז. המלכה, שהייתה באותה תקופה בת 60, נראתה כמנצחת הגדולה.
באותן שנים החלה להופיע בפני הציבור בתדירות גבוהה מן הרגיל, כשהיא מוקפת במשפחתה הגדולה, אף שלא חיבבה אירועים חברתיים אופנתיים. שום אישה שישבה אי פעם על כס המלוכה לא הצליחה לרתום לשירותה, ביעילות כה רבה, הן את מהלכם הטבעי של החיים והן את שמחותיה הפשוטות ביותר של אישה מן השורה. האנגלים ראו, כמעט בשמחה, באישה אפורת השיער, כבדת הגוף ובעלת הפנים הנפוחות הזאת את אמה של האומה כולה.
מעטים היו אלה שלא נכנעו להשפעתה הכמעט אימהית של המלכה, השפעה שהורגשה בקרב רובם המכריע של האנגלים. המלכה לא אהבה את אירלנד, ואירלנד השיבה לה באותו מטבע. שישה ניסיונות התנקשות נעשו בחייה של ויקטוריה, כולם ממוצא אירי וכולם כשלו. לאחר שלא הצליחו להגיע אל הוד מלכותה, ניסו הקיצונים לפוצץ את פסלו של הנסיך אלברט. ניסיון הפגיעה הזה זעזע את המלכה כאילו ניסו להתנקש באדם חי.
רוסיה
ויקטוריה, שהתווכחה ללא הרף עם ילדיה, הייתה, כפי שקורה לעתים קרובות, סבתא טובת לב וסבלנית. נכדתה האהובה, הנסיכה אליקס, הפקידה בידיה את סודותיה הכמוסים ביותר. ויקטוריה הייתה הראשונה שידעה על אהבתה של הנסיכה ליורש הכתר הרוסי, ניקולאי. ולמרות יחסה העוין לרוסיה, לבה הקשוח התרכך לנוכח רגשותיה העזים של אליקס, וגם גיבור סיפור האהבה של נכדתה מצא חן בעיניה.
המלכה ראתה בעצמה אישה מנוסה מדי ובעלת הבנה עמוקה מדי של בני אדם מכדי לטעות בהערכת אופיו של יורש העצר הרוסי. היא הבינה שאין מדובר באדם קל דעת, אלא באדם בעל לב עדין ורגיש, מאופק ורגוע. היא הייתה משוכנעת שמאנשים כמוהו יוצאים בעלים טובים, ושלאליקס יהיו חיים טובים לצדו.
אולם על המדינה שבה עמדה נכדתה לחיות לא יכלה ויקטוריה לומר שום דבר טוב. היא פחדה מן המעצמה העצומה הזאת ולא נתנה בה אמון, שכן לדעתה אפשר היה לצפות ממנה לכל דבר. זמן קצר לפני החתונה הזהירה ויקטוריה את אליקס: "מצבה של רוסיה כה גרוע, כה רקוב, עד שבכל רגע עלול לקרות דבר נורא". חליפת המכתבים המאוחרת יותר בין המלכה לנכדתה, שהייתה ערה מאוד ומלאת אמון הדדי, הייתה גדושה בדאגה ובתחושות מבשרות רעות מן הקשות ביותר.
המלכה הזקנה לא טעתה לא בהערכתו של בעלה של נכדתה האהובה ולא בהערכתה את רוסיה עצמה…
סוף העולם המוכר
המלכה הלכה והזדקנה, ואופייה, שמעולם לא היה נוח במיוחד, הלך והחמיר. כעת היא ממש הטרידה את שריה בקטנוניות ובחוסר שביעות רצון מתמיד. אולם גם ילדיה לא סבלו פחות. ויקטוריה, שהייתה אם קפדנית, כתבה: "ילדים הם אכזבה מרה: יותר מכול הם אוהבים לעשות דווקא את הדברים שהוריהם אינם אוהבים יותר מכול".
אף שבמהלך שנות שלטונה הגדילה ויקטוריה את הונה של משפחת המלוכה במידה עצומה, היא החלה לגלות קמצנות יוצאת דופן. בנה הבכור אדוארד ספג ממנה נזיפות על כך שהעניק לאשתו תכשיטים. למעשה, עצם אהבתו של אדוארד לאשתו הרגיזה אותה. כשהוא התחתן, רבים היו משוכנעים שאמו תוותר למענו על כס המלוכה. אולם המלכה, שנאנחה והתלוננה על הנטל הכבד מנשוא של ענייני המדינה, לא מיהרה להיפרד מן השלטון. כתוצאה מכך נאלץ אדוארד להמתין לכתר כמעט 40 שנה.
בדצמבר 1900 ציינו המלכה, ועמה אנגליה כולה שאהבה אותה והעריכה אותה, יום שנה נוסף למותו של הנסיך אלברט. מדי שנה, מאז שהתאלמנה, הופיע ביומנה של המלכה רישום מתאים ביום הזה. באותה פעם, 38 שנים לאחר מותו, שוב כתבה על "האסון הנורא" שניפץ את חייה, אך אפשר היה לחוש שוויקטוריה כבר ראתה בבירור גם את סופם של חייה שלה.
היא לא חשה בטוב. מצבה הבריאותי, עונת השנה ומזג האוויר הנורא לא התאימו כלל למסע בים. אולם למרות זאת החליטה המלכה לנסוע לאי וייט, מקום המפלט האהוב על בני הזוג.
כאן, לפני שנים רבות, התרוצצו סביבם ילדיהם הקטנים, שעדיין לא הספיקו לגרום להם עוגמת נפש, וכאן טיפח אלברט את ערוגות הפרחים האהובות עליו. כאן גם תכננה ויקטוריה, בבדידות מוחלטת, את כל פרטי טקס הלווייתה שלה, והורתה להלביש אותה בשמלה לבנה. האלמנה שלא הסירה מעליה בגדים שחורים במשך ארבעים שנה החליטה לצאת לפגישה המחודשת עם בעלה דווקא בלבן.
המלכה רצתה מאוד למות לא בטירת וינדזור, אלא במקום שבו עדיין ריחפו צללי העבר. ואכן, כך היה. לבה חדל לפעום ב-22 בינואר 1901. היא הייתה אז בשנתה ה-82.
האנגלים קיבלו את מותה כסוף העולם. קשה היה להאמין שמלכתם יכולה למות כמו כל אדם רגיל. נראה שנתיניה כבר הספיקו להתרגל למחשבה שהיא נצחית. אפילו מבקריה הארסיים ביותר לא העזו להכחיש שעשרות שנות שלטונה הבלתי נגמרות איחדו את האומה, הפכו את המדינה לאימפריה והצעידו אותה קדימה. המלכה "הותירה לאנגלים ירושה איתנה, וזו הייתה התעמולה הטובה ביותר בעד מוסד המלוכה". אנגליה אהבה אותה. וזה היה הדבר החשוב ביותר.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
