מהומות הרופאים של 1788: כשניו יורק יצאה למלחמה בשודדי הקברים

באפריל 1788 התקוממו אלפי תושבים בניו יורק נגד רופאים וסטודנטים לרפואה שנחשדו בגנבת גופות מבתי קברות. ■ מה שהחל בזעם על חילול קברים הפך להתנגשות קטלנית בין המון זועם למיליציה, וחשף את המחיר האנושי של התקדמות מדע הרפואה.

ב-14 באפריל 1788 התאספו אלפי בני אדם מחוץ לבית הכלא של ניו יורק. חלקם נשאו אבנים ולבנים, אחרים הסתפקו בצעקות, אך לכולם הייתה דרישה אחת: להוציא אליהם את הרופאים שהסתתרו מאחורי חומות המבנה. האנשים שההמון ביקש לתפוס לא היו אסירים שהורשעו בפשע, אלא רופאים וסטודנטים לרפואה שהובאו לשם כדי להצילם מידי הציבור. במשך שנים גברה בעיר תחושת הזעם על אנשי רפואה שנטלו גופות מקברים לצורכי לימוד אנטומיה, וכעת נדמה היה שכל החשדות, השמועות והעלבונות שנצברו סביב בתי הקברות עומדים להתפרץ בבת אחת.

ההתקוממות, שנודעה בשם מהומות הרופאים, התרחשה בניו יורק בשנת 1788 על רקע מחסור בגופות למחקר רפואי, שוד קברים ופגיעה בקהילות העניות של העיר. בתוך יומיים הגיע מספר המשתתפים בהפגנות לכ-5,000 בני אדם, כמעט רבע מאוכלוסיית ניו יורק באותה תקופה. האירועים הסתיימו בירי של אנשי מיליציה לעבר המפגינים, במותם של עשרות בני אדם ובדיון ציבורי שהוביל כעבור חודשים אחדים לחקיקה נגד הוצאת גופות מקברים. מאחורי ההתנגשות עמדה שאלה קשה שהרפואה המודרנית עדיין נדרשה ללמוד כיצד להתמודד עמה: מה מותר לעשות בשם המדע, ומי נדרש לשלם את המחיר?

הדרך אל חדרי הנתיחה: כיצד נוצר המחסור בגופות?

נתיחת גופות לצורך לימוד מבנה גוף האדם הייתה מוכרת כבר בעת העתיקה, אך במהלך ימי הביניים פחת השימוש בה במידה ניכרת. בתקופת הרנסאנס, ובהמשך בעידן הנאורות, שבה האנטומיה לתפוס מקום מרכזי בחינוך הרפואי. רופאים וחוקרים ביקשו להכיר את גוף האדם באמצעות התבוננות ישירה באיבריו, ברקמותיו ובמערכותיו, ולא להסתפק בידע שהועבר בספרים. ככל שהתרחב השימוש בנתיחה, כך גברה הדרישה לגופות שאפשר היה ללמוד מהן.

מייקל סאפול, היסטוריון של הרפואה מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה, הסביר כי בתקופה זו התחזקה התפיסה שלפיה הכשרה אנטומית מעשית היא תנאי חיוני להפיכתו של אדם לרופא או למנתח מוסמך. אלא שההתפתחות המדעית לא לוותה במערכת מסודרת לאספקת גופות למחקר. בגרמניה ובצרפת יכלו חוקרים להשתמש בגופות שלא נדרשו מבתי חולים ציבוריים גדולים, ואילו בבריטניה הוטלו הגבלות מחמירות בהרבה. החוק הבריטי התיר לנתח באופן חוקי רק את גופותיהם של רוצחים שהוצאו להורג, ובהמשך אומצו הגבלות דומות גם בארצות הברית.

כך נוצר פער הולך וגדל בין צורכי ההוראה הרפואית לבין מספר הגופות שהיה אפשר להשיג בדרכים חוקיות. מוסדות ההכשרה נדרשו ללמד סטודנטים כיצד בנוי גוף האדם, אך החוק לא העמיד לרשותם כמות מספקת של גופות. במציאות הזאת התפתח שוק בלתי חוקי, שבו הפכה גופת אדם למצרך בעל ערך כספי. מי שהיו מסוגלים לספק גופות טריות למוסדות הרפואה מצאו לקוחות שהיו מוכנים לשלם, ולעיתים העדיפו שלא לשאול שאלות רבות מדי על הדרך שבה הושגה הסחורה.

האנשים שהחזירו את המתים מהקבר

בבריטניה ובארצות הברית החלו רופאים להיעזר בשודדי קברים מקצועיים, שנודעו בכינויים Resurrectionists או Body Snatchers, דהיינו חוטפי גופות. הכינוי הראשון, שמשמעותו המילולית היא מעין מחיי מתים, נשמע כמעט מכובד בהשוואה לעיסוק עצמו. האנשים הללו פעלו בדרך כלל בחסות החשכה, פתחו קברים והוציאו מהם גופות שנמכרו לצורכי לימוד אנטומיה. ככל שהגופה הייתה מתאימה יותר לנתיחה, כך היה אפשר להפיק ממנה תועלת רבה יותר עבור הרופאים שביקשו לחקור את גוף האדם.

אלא ששוד הקברים לא נותר תמיד בגבולות חילול המתים. באדינבורו של המאה ה-19 הגיע הסחר בגופות לשלב אכזרי במיוחד, כאשר שני גברים רצחו לפחות 16 בני אדם ומכרו את גופותיהם לרופא מקומי. אחד מהם, ויליאם ברק, הוצא להורג, וגופתו שלו נותחה בפומבי לאחר מותו. שלדו נותר מוצג במוזיאון אנטומי, וכך הפך האיש שסחר בגופותיהם של אחרים למוצג מדעי בעצמו.

לא כל מי שסיפק גופות לבתי הספר לרפואה היה שודד מקצועי. כדי להימנע מהתשלום שנדרש עבור גופות טריות, עודדו לעיתים רופאים את תלמידיהם המתבגרים לצאת בעצמם לבתי הקברות. סאפול תיאר את האופן שבו חלק מהסטודנטים התייחסו לפעילות הזאת כאל שעשוע קבוצתי מחוץ למסגרת הלימודים, והזכיר ספרות רפואית שעסקה בהרפתקאותיהם של צעירים שיצאו לחפש גופות. מה שבעיני המשתתפים היה עשוי להיראות כהרפתקה משעשעת, נתפס בעיני משפחות המתים כהפרה חמורה של כבוד יקיריהן.

ניו יורק של המאה ה-18: הרפואה והמתים העניים

אחד ממורי הרפואה הבולטים בניו יורק של המאה ה-18 היה ד"ר רִיצַ'רְד בֵּיילִי. ביילי נולד בקונטיקט, רכש את השכלתו באנגליה ועסק בהוראת אנטומיה ובנתיחות בבית החולים של ניו יורק. מיקומו של בית החולים העניק לו יתרון מעשי משמעותי, שכן בקרבתו נמצאו שני אתרי קבורה של אוכלוסיות מוחלשות. הראשון היה בית קברות לעניים, והשני היה בית הקברות האפריקאי, שבו נקברו במשך הדורות כ-15 אלף מתושבי ניו יורק השחורים.

ההבדל בין בתי הקברות הללו לבין בתי הקברות של השכבות האמידות היה בולט. במקומות שבהם נקברו בני משפחות עשירות הוצבו לעיתים שומרים, וארונות הקבורה הוגנו באמצעות מתקני ברזל שנועדו להקשות על פתיחתם. לעומת זאת, בבתי הקברות של העניים ושל האוכלוסייה השחורה כמעט שלא היו אמצעי הגנה מפני שודדי גופות. הקברים היו לעיתים רדודים, כמה בני אדם נקברו באותו קבר, ובחלק מהמקרים לא נעשה כלל שימוש בארונות קבורה.

המציאות הזאת הפכה את קברי העניים למטרות נוחות במיוחד. בעוד שמשפחות בעלות אמצעים יכלו להשקיע בשמירה על קברי יקיריהן, לאוכלוסיות המוחלשות לא הייתה הגנה דומה. בתי הקברות הסמוכים למוסדות הרפואה סיפקו גישה נוחה לגופות, והעובדה שהמתים השתייכו לקבוצות חסרות כוח פוליטי או כלכלי הקלה על המשך הפעילות. במובן הזה, הוויכוח על לימודי האנטומיה היה קשור גם למעמדות חברתיים, לגזע ולפערים בין קבוצות שונות בחברה העירונית.

המחאה שלא זכתה למענה

בפברואר 1788, כחודשיים לפני פרוץ המהומות, פנתה קבוצה של שחורים חופשיים בניו יורק לרשויות העיר בבקשה להגן על בית הקברות שלהם. אנשי הקבוצה התלוננו על סטודנטים לרפואה שנהגו להגיע בלילות, לפתוח קברים ולהוציא מהם את גופותיהם של חברים ובני משפחה שנפטרו. הפנייה תיארה מעשים חוזרים של חילול קברים והבהירה כי בני הקהילה מודעים היטב למתרחש במקום שבו הובאו יקיריהם למנוחת עולמים.

מועצת העיר התעלמה מן הבקשה. במשך השבועות הבאים לא ננקטו צעדים שהניחו את דעתם של המתלוננים, והחשש מפני המשך שוד הגופות נותר בעינו. כאשר פרצו המהומות באפריל, כבר לא היה מדובר בתגלית פתאומית של תושבים שלא ידעו דבר על פעילות הסטודנטים. המחאה נשענה על חשדות ועל תלונות שהועלו קודם לכן בפני הרשויות, אך לא זכו למענה.

היד שנשלפה מחלון בית החולים

הסיפור הידוע ביותר על ראשיתן של מהומות הרופאים מתמקד בסטודנט לרפואה בשם ג'וֹן הִיקְס. על פי הגרסה הנפוצה, היקס עסק בנתיחת גופה בבית החולים של ניו יורק כאשר קבוצת ילדים התאספה מחוץ לחלון החדר. הילדים עוררו רעש שהפריע לו, והוא החליט להגיב באופן שנראה לו, ככל הנראה, משעשע. הסטודנט הרים זרוע של גופה, הציג אותה לעיני הילדים וטען כי היא שייכת לאמו של אחד מהם, שאותה הוציא מקברה.

אחד הילדים אכן איבד את אמו זמן קצר קודם לכן. הילד המבוהל חזר לביתו וסיפר לאביו על הדברים ששמע ועל המראה שנגלה לעיניו בחלון בית החולים. האב יצא לבדוק את קברה של אשתו המנוחה, ולתדהמתו גילה כי הארון ריק. חשוב להדגיש כי זהו סיפור המוצג במסורת ההיסטורית כאחת הגרסאות להתלקחות המהומות, ולא כתיאור שכל פרטיו אומתו באופן עצמאי. עם זאת, הוא ממחיש היטב את האווירה הציבורית שבה די היה בחשד אחד כדי להצית זעם שהצטבר במשך זמן רב.

הידיעה על הארון הריק ועל התנהגותו של הסטודנט התפשטה במהירות. תושבים זועמים התאספו סביב בית החולים, והיקס וסטודנטים נוספים נמלטו מן המקום כאשר ההמון החל לפרוץ אל חדרי הנתיחה. האנשים שנכנסו למעבדות גילו שם גופות בשלבים שונים של פירוק ונתיחה. עבור מי שחששו כי יקיריהם הוצאו מקבריהם, המראות הללו היו הוכחה מוחשית לכך שהחששות מפני שוד הגופות לא היו דמיוניים.

אולי יעניין אותך

מעבר לחומות: היסטוריה של ניסיונות הפריצה לבית הלבן

סברינה פסטרסקי: כשהשמיים ממש לא הגבול

פרנק קוסטלו. ראש המאפיה האגדי שהעניק השראה ל״הסנדק״

המלחמה הקרה – קווים לדמותה

העדות מחדר הנתיחה

ד"ר גֵ'יימְס תַאצֶ'ר, שנכח בבית החולים בזמן ההתפרצות, תיאר לימים בזיכרונותיו את המתרחש. ההמון מצא חלקי גופות, ובהם ראשים, רגליים וזרועות, והציג אותם לעיני הציבור דרך החלונות והדלתות. המעשה הפך את מה שהתרחש עד אז בחדרי הנתיחה, הרחק מעיני הציבור, למחזה שנחשף ברחוב. הזעם על חילול המתים התחבר עתה למראה האיברים שהוצאו מן המעבדות, והעימות עם אנשי הרפואה החריף.

המפגינים הצליחו לתפוס כמה מן הרופאים שנותרו במקום וגררו אותם אל הרחוב. מספר המשתתפים בהתפרעות הגיע לכ-2,000 בני אדם, והסכנה לחייהם של אנשי הרפואה הייתה ממשית. ראש עיריית ניו יורק, גֵ'יימְס דְיוּאֵיין, הורה להעביר את הרופאים והסטודנטים לבית הכלא העירוני כדי להגן עליהם מפני ההמון. בהמשך הצטרף אליהם גם ד"ר ביילי, וההתפרעות נמשכה אל תוך הלילה.

14 באפריל 1788: חמשת אלפים איש מול בית הכלא

למחרת התברר כי העברת הרופאים לבית הכלא לא הביאה לסיום המשבר. מספר המשתתפים בהתקוממות גדל לכ-5,000 בני אדם, וההמון החל לנוע לעבר בית הספר לרפואה של קולומביה קולג', המוסד שנודע לימים כאוניברסיטת קולומביה. בין האנשים שניסו להרגיע את המפגינים היה אַלֶכְּסַנְדֶר הַמִילְטוֹן (Alexander Hamilton), אחד מבוגריו הבולטים של המוסד. המילטון פנה אל ההמון וביקש ממנו להתפזר, אך דבריו לא הצליחו לעצור את התנועה לעבר בית הספר.

המפגינים פרצו למבנה וחיפשו גופות, אך לא מצאו בו את מה שקיוו לגלות. משם פנו לבתיהם של רופאים, ולאחר מכן התקדמו לעבר בית הכלא שבו הסתתרו אנשי הרפואה. המרדף אחר הרופאים כבר לא הוגבל לבית החולים שבו התרחשה ההתפרצות הראשונה. כעת התפשט העימות אל מוסדות נוספים בעיר, והפך למשבר של סדר ציבורי שהנהגת ניו יורק התקשתה להשתלט עליו.

מושל ניו יורק, ג'וֹרְג' קְלִינְטוֹן, הזעיק את המיליציה כדי להגן על בית הכלא. במקביל פנה לאישים בעלי מעמד ציבורי וביקש מהם לסייע בהרגעת ההמון. אחד מהם היה ג'וֹן גֵ'יי, מאבותיה המייסדים של ארצות הברית ומי שכיהן כנשיא הראשון של בית המשפט העליון האמריקאי. ג'יי ניסה לפנות אל המפגינים ממדרגות בית הכלא, אך במהלך דבריו פגעה אבן ברקתו והפילה אותו ארצה.

רעייתו, שָׂרָה גֵ'יי, תיארה לאחר מכן את הפגיעה הקשה שנגרמה למצחו. העובדה שאדם בעל מעמד ציבורי כה בכיר נפגע במהלך ניסיון לפייס את ההמון המחישה עד כמה הידרדר המצב. הנוכחות של המיליציה ושל מנהיגי העיר לא הצליחה להשיב את הסדר, והמתח סביב בית הכלא המשיך לעלות. הרופאים שהסתתרו בפנים נותרו מבודדים, בעוד שהרחוב התמלא באנשים שדרשו להוציאם החוצה.

הגנרל, הלבנה והירי לעבר ההמון

אישיות ציבורית נוספת שניסתה להתמודד עם ההתפרעות הייתה הברון פְרִידְרִיךְ פוֹן שְׁטוֹיבֶּן (Baron Friedrich von Steuben), גיבור מלחמת העצמאות האמריקאית. גם הוא הפך למטרה לאלימות המפגינים, כאשר לבנה הושלכה לעברו ופגעה בו. הגנרל ההמום ניסה להתאושש מן המכה, ועל פי התיאור ההיסטורי קרא למושל להורות למיליציה לפתוח באש. החיילים, שניצבו מול המון זועם וחששו מן המצב שהתפתח סביבם, אכן ירו לעבר המפגינים.

הירי הפך את המהומות לאסון קטלני. שישה בני אדם נהרגו במהלך העימות, וכ-20 נוספים מתו בהמשך מפצעיהם. מספר הנפגעים הוחמר בשל נסיבות אירוניות במיוחד: בשעה שאנשים גססו ברחובות ניו יורק, הרופאים שהיו יכולים להעניק להם טיפול הסתתרו בבית הכלא מחשש לחייהם. ההתקוממות שפרצה בשל זעם על מעשי אנשי הרפואה הסתיימה אפוא במצב שבו היעדרם של אותם אנשי רפואה תרם להחמרת תוצאות האלימות.

העימות הותיר אחריו עיר שנדרשה להתמודד עם השאלות שהביאו להתפרצות מלכתחילה. עצם העובדה שהמיליציה הצליחה להגן על הרופאים לא פתרה את בעיית שוד הקברים, ולא שינתה את המציאות שבה בני משפחות עניות חששו כי גופות יקיריהם עלולות להיעלם. האירועים הבהירו כי הסכסוך בין צורכי המחקר הרפואי לבין זכויותיהם של המתים ומשפחותיהם לא יוכל להיפתר באמצעות שמירה צבאית על מוסדות הרפואה בלבד.

מהומות האנטומיה: ניו יורק לא הייתה היחידה

מהומות הרופאים של ניו יורק השתייכו לתופעה רחבה יותר של התנגדות ציבורית לנתיחת גופות ולדרכים שבהן השיגו אותן מוסדות הרפואה. מייקל סאפול תיעד בספרו A Traffic of Dead Bodies לפחות 17 מקרים של מהומות אנטומיה שהתרחשו בין השנים 1765 ל-1854. ההתפרעויות לא הוגבלו לערים גדולות או למרכזים רפואיים ידועים. הן התרחשו גם בפילדלפיה ובבוסטון, וכן ביישובים קטנים יותר בוורמונט ובאילינוי.

המכנה המשותף להתפרעויות הללו היה המתח שבין מוסדות שביקשו לקדם את לימודי הרפואה לבין ציבור שלא היה מוכן להשלים עם חילול קברי קרוביו. המאבק התנהל במקומות שונים ובתקופות שונות, אך שב וחשף את אותה בעיה בסיסית: הדרישה לגופות לצורכי לימוד גדלה, בעוד שההסדרים החוקיים לא סיפקו פתרון שהתקבל על דעת הציבור. כל עוד המשיכו בתי הספר לרפואה להסתמך על גופות שהוצאו מקברים ללא הסכמת המשפחות, נותרה האפשרות להתפרצות מחודשת של אלימות.

מהומות הרופאים והחקיקה נגד שוד קברים

בינואר 1789, פחות משנה לאחר ההתקוממות בניו יורק, העבירה הרשות המחוקקת של מדינת ניו יורק חוק שאסר להוציא גופות מבתי קברות ומאתרי קבורה לצורך נתיחה. החוק נועד להתמודד עם המנהג שהביא לזעם הציבורי ולהבהיר כי קברים אינם יכולים לשמש מאגר חופשי של גופות עבור מוסדות הרפואה. בכך ניתן ביטוי משפטי לדרישה שהשמיעו תושבים עוד לפני ההתפרצות האלימה. אולם עצם האיסור על הוצאת גופות לא פתר את המחסור שממנו סבלו בתי הספר לרפואה.

פתרון מסוג אחר הופיע בשנת 1831 במדינת מסצ'וסטס, שבה נחקק חוק האנטומיה הראשון שהתיר לסטודנטים לרפואה לנתח גופות שלא נדרשו מבתי מחסה לעניים ומבתי חולים. ההסדר החדש נועד לספק למוסדות הרפואה גישה חוקית לגופות, ובמקביל להפחית את החשש של משפחות מפני פתיחת קברי יקיריהן. סאפול הסביר כי החקיקה העניקה לרופאים ולסטודנטים אפשרות להשיג גופות לצורכי לימוד בלי להסתמך באותה מידה על שודדי קברים. השינוי היה חלק מתהליך ממושך שבו החלו הרשויות להסדיר את היחסים בין המחקר הרפואי לבין הציבור.

מגופות גנובות לתרומת גוף למדע

בהמשך השתנתה גם הגישה הציבורית כלפי נתיחת גופות. אנשים החלו להסכים לתרום את גופם למחקר רפואי לאחר מותם, ובכך נוצרה דרך אחרת לספק את צורכי ההוראה האנטומית. אחד האנשים הראשונים שבחרו לעשות זאת היה הפילוסוף התועלתני גֶ'רֶמִי בֶּנְתָם, שמת בשנת 1832. החלטתו ביטאה אפשרות שונה מזו שהייתה מוכרת בתקופה שבה נאלצו סטודנטים לחפש גופות בבתי קברות: שימוש בגוף המת מתוך בחירה והסכמה.

כיום מבוססים לימודי האנטומיה כמעט לחלוטין על גופות שנתרמו למדע. ההבדל בין המציאות הזאת לבין ניו יורק של 1788 ניכר במיוחד כאשר חוזרים אל בית הקברות האפריקאי, אל תלונות התושבים ואל הרופאים שהסתתרו בבית הכלא. במשך שנים נתפסו צורכי המדע והחשש מפני חילול קברים כדרישות מתנגשות, אך המעבר להסדרים חוקיים ולתרומת גופות אפשר להתמודד עם המחסור בדרך אחרת. ההיסטוריה של לימודי האנטומיה כוללת משום כך גם את סיפורם של אנשים שביקשו להבטיח כי מותם של יקיריהם לא יהפוך להזדמנות מסחרית עבור אחרים.

סופה של התקוממות, ראשיתו של שינוי

מהומות הרופאים של 1788 הסתיימו לאחר שהמיליציה ירתה לעבר המפגינים, אך הבעיה שהביאה להתפרצותן לא נעלמה באותו יום. הוויכוח על נתיחת גופות, על שוד קברים ועל סמכותם של מוסדות הרפואה נמשך עוד עשרות שנים, והופיע מחדש בערים ובמדינות אחרות. רק בהדרגה התגבשו הסדרים חוקיים וחברתיים שאפשרו ללמד אנטומיה בלי להסתמך על פתיחת קברים בסתר.

במרכז הסיפור נותרות שתי קבוצות של בני אדם: הרופאים שביקשו להבין את גוף האדם, והמשפחות שביקשו להניח ליקיריהן לנוח בשלום. ניו יורק של אפריל 1788 לא הצליחה ליישב את המחלוקת ביניהן, והמחיר היה כבד. שנים לאחר מכן, כאשר תרומת גופות הפכה לחלק מקובל מן המחקר הרפואי, התאפשרה דרך אחרת לקיים את הלימוד האנטומי. הדרך אליה עברה גם דרך בתי קברות שנפתחו בלילה, תלונות שלא נענו והמון שהתאסף מול בית כלא ודרש לקבל לידיו את הרופאים.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

A Traffic of Dead Bodies הוא ספרו של ההיסטוריון מייקל סאפול, העוסק בסחר בגופות ובהיסטוריה של נתיחות אנטומיות. בין היתר תיעד סאפול לפחות 17 התפרעויות הקשורות לנתיחת גופות שהתרחשו בין השנים 1765 ל-1854. הספר מאפשר להרחיב את המבט מעבר להתקוממות בניו יורק ולבחון את הקשר שבין התפתחות הרפואה לבין המאבקים הציבוריים שהתעוררו סביב השגת גופות למחקר.

סיפורם של ויליאם ברק ושותפו באדינבורו ממחיש כיצד הביקוש לגופות למחקר רפואי עלול היה לעודד פשעים חמורים. השניים רצחו לפחות 16 בני אדם ומכרו את גופותיהם לרופא מקומי, ובכך הפכו את הסחר בגופות לפרשה שהסתיימה ברצח ובהוצאה להורג. לקריאה נוספת באתר History is Told,, קראו על ברק והייר: שודדי הקברים והרוצחים הידועים לשמצה באדינבורו.

חומר מעשיר לצפייה

במאמר המקורי שולב סרטון קצר העוסק במרי שלי, מחברת פרנקנשטיין, ובסיפור על לבו של בעלה המנוח. הסרטון נוגע ליחס התרבותי אל שרידי אדם ואל המוות, אך אינו עוסק ישירות במהומות הרופאים בניו יורק. הוא מוצג כחומר צפייה משלים בלבד ולא כחלק מן התיעוד ההיסטורי של ההתקוממות.

ההיסטוריה של הרפואה מלאה בסיפורים שבהם התקדמות מדעית התנגשה עם פחדים, אמונות ומוסכמות חברתיות. אם מצאתם עניין בסיפורם של הרופאים ושודדי הקברים, תוכלו להמשיך לקרוא על פרשות דומות באתר History is Told ולשתף את הכתבה עם מי שמתעניין בצדדים הפחות מוכרים של ההיסטוריה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.