אנרי הרביעי: המלך המהולל של צרפת

אפשר לכנות את אנרי הרביעי המלך הצרפתי היחיד שגם בימינו נהנה מחיבת ואהבת העם הצרפתי. בזיכרונם של הצרפתים נותר אנרי הרביעי מבית בורבון, שנרצח ב-14 במאי 1610, כאדם עליז, חובב קטטות ורודף נשים יוצא דופן, שבמקביל דאג לרווחת נתיניו והצטיין בסובלנות דתית. ברם הייתה תקופה שבה רבים מנתיניו של אנרי שנאו אותו וראו בו משרת של השטן…

אנרי מבית בורבון, יורש ממלכת נווארה, פיסת אדמה זעירה בהרי הפירנאים שבין צרפת לספרד, נולד בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר ב-13 בדצמבר 1553, בטירת פו. סבו המאושר, מלך נווארה, נטל את התינוק בזרועותיו, מרח שום על שפתיו וטפטף לפיו כמה טיפות של יין אדום, כדי להעניק לו כוח.

נראה שתרופת הסבתא העממית הייתה יעילה, שכן כוחו של הילד היה רב במיוחד. אנרי המשיך לאהוב יין ושום לאורך כל חייו, אף שהשום נחשב למאכל איכרים שאינו הולם אדם ממעמד האצולה. בכך דמה לסבו: מלכי נווארה מעולם לא התאפיינו בעידון מיוחד של הליכותיהם, אך ידעו למצוא בקלות שפה משותפת עם פשוטי העם.

כפי שתיאר אלכסנדר דיומא את אופיו: "כדי לפטפט, כל אדם ראשון שנקרה בדרכו היה טוב בעיניו, וכל אישה ראשונה שפגש התאימה להיות חברתו". ממילא, גם גילויי חשיבות עצמית מיוחדים לא היו הולמים את מעמדו של אנרי. במקרה הטוב היה יכול לפתח קריירה צבאית בחצר המלוכה הצרפתית, בדומה לאביו, אנטואן דה בורבון, שייחס את מוצאו לרוזן קלרמון, בנו השישי של לואי הקדוש. לחלופין, היה עשוי להישאר כל חייו שליט נווארה הקטנה, גם אם הגאה מאוד.

בשנת לידתו ישב על כס המלוכה הצרפתי אנרי השני, מלך צעיר ומלא כוח, אב לשלושה בנים שילדה לו הנסיכה הפלורנטינית קתרין דה מדיצ'י. באותם ימים, אולי רק נוסטרדמוס היה יכול לחזות שהנער מנווארה יתיישב יום אחד על כס מלכותו של לואי הקדוש. אגב, אנרי הרביעי עצמו אהב מאוד לספר בשנים מאוחרות יותר שבגיל 11 פגש את האסטרולוג הגדול, וזה ניבא לנסיך הצעיר שיום אחד יהיה למלך צרפת.

הנבואה התגשמה. אנרי נועד לייסד שושלת חדשה על כס המלוכה הצרפתי ולשים קץ למלחמות הדת.

מלך מהולל

אנרי, בן הדרום שחום העור וכהה השיער, היה נמוך למדי, וגובהו היה 170 סנטימטרים. מכל מקום, הוא נראה כננס בהשוואה ליריביו במאבק על השלטון, הנסיך אנרי מאנז'ו, לימים אנרי השלישי, והדוכס אנרי דה גיז, שנראו כענקים של ממש.

סגנון התקשורת שלו התאים לחלוטין להופעתו החיצונית. הוא מעולם לא ניסה להכניע את בן שיחו: הוא התבדח, צחק מבדיחותיהם של אחרים, חיקה אנשים, החניף והקסים. לאחר שניצל בנס מטבח ליל ברתולומאוס הקדוש, בילה מלך נווארה ארבע שנים בחצר המלוכה הצרפתית במעמד של שבוי, מוקף ברוצחי חבריו ושותפיו, כשהוא מעמיד פנים שהוא נהנה מן החיים. אנשי החצר לעגו לא פעם ל"מלך הקטן שאפו גדול מממלכתו", אבל הדבר התאים לאנרי בהחלט, שכן סביר להניח שאיש לא ירצה לרצוח אדם שכולם לועגים לו.

לאחד מאנשי אמונו כתב אנרי מנווארה: "החצר היא המקום המוזר ביותר בעולם. אנחנו מוכנים כמעט תמיד לשסף זה את גרונו של זה. מתחת לגלימותינו אנחנו נושאים פגיונות, שריונות שרשראות ולעיתים קרובות גם שריוני חזה". אולם הוא עצמו הקפיד להפגין ידידותיות מיוחדת כלפי הסובבים אותו. אפילו לאחר שעלה לכס המלוכה הצרפתי לא שינה את אופן התנהגותו כלפי אחרים, ולכמה מנתיניו נדמה היה שהמלך הזה חסר בבירור את ההוד וההדר הראויים למעמדו.

לעומת זאת, הוא הצליח להימנע מן המלכודת האורבת לכל שליט סמכותני: אנרי לא האמין לחנפנים, משום שהוא עצמו ידע היטב כיצד להחניף. האנשים שמינה לתפקידים בכירים התאימו בהחלט למשרותיהם, וכל הקנוניות שנרקמו נגדו נחשפו בזמן.

לאחר שספג השפלות רבות במהלך חייו, השתדל אנרי שלא להשפיל אחרים לעולם, אפילו את אויביו. כאשר נכנס לפריז בשנת 1594, התיר המלך לחיל המצב הספרדי לעזוב את העיר כשדגליו פרושים, ואמר למפקדיו בשעת הפרידה: "מסרו בשמי דרישת שלום לאדונכם, אך אל תחזרו אלינו עוד".

ובכל זאת, למרות נדיבות רוחו של אנרי, הייתה לסביבתו סיבה רצינית לחוסר שביעות רצון. אנשי החצר הצרפתים התלוננו שמעולם לא פגשו קמצן גדול ממנו. ואכן, בחיי היומיום נהג המלך בצניעות רבה למדי, ובין היתר מעולם לא לבש בגדים מפוארים. הוא גם ידע היטב לחשב את כספו. באחד ממכתביו לאהובתו קוריזנדה דיווח אנרי בסיפוק שבמקום שבו שהה היו הדגים זולים מאוד: מחירו של קרפיון ענקי היה שלושה סו בלבד. כוח הקנייה של מטבע סו באותה תקופה היה שווה בקירוב לכמה אירו.

לעומת זאת, אנרי מעולם לא חסך בהוצאות לצורכי הציבור: סלילת דרכים, חפירת תעלות, הכנסת טכנולוגיות חקלאיות חדשות וגידולים חקלאיים חדשים, כגון תירס שהובא מאמריקה. לא בכדי מייחסת לו המסורת העממית את המשפט: "אני רוצה שלכל אחד מאיכריי תהיה תרנגולת במרק ביום ראשון". ואף שלמעשה המלך מעולם לא אמר מילים כאלה, הן בהחלט התאימו לסגנונו.

ייתכן שתכונתו המפתיעה ביותר של אנרי הייתה סובלנותו הדתית. אפשר לומר שבעולם שרוב בני דורו ראו בשחור ולבן בלבד, הוא הצליח להבחין בגוני ביניים רבים. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שהמלך עצמו נאלץ להחליף את דתו שש פעמים במהלך חייו.

כבר מגיל צעיר מאוד הכיר את עיקרי האמונה הקתולית והפרוטסטנטית גם יחד. הייתה לו אפשרות להשוות ביניהן, ונראה שהגיע למסקנה שאפשר להציל את הנשמה באמצעות הליכה בדרכה של כל אחת מן הדתות. ואף שבעיני הרוב נחשב במשך שנים רבות למנהיג הפרוטסטנטים, רק פעם אחת הפגין בפומבי חוסר כבוד כלפי הקתוליות, כשהיה בן שבע.

הנסיך הצעיר נכנס רכוב על חמור נוער בקולי קולות לאולם שבו נועצה קתרין דה מדיצ'י עם שגריר האפיפיור. ליוו אותו מלך צרפת בן העשר, שארל התשיעי, ושני אחיו הצעירים, אנרי מאנז'ו ופרנסואה מאלנסון, וכן אנרי דה גיז בן העשר, מי שעתיד היה להיות מנהיג הליגה הקתולית. כולם היו לבושים בבגדי בישופים וקרדינלים.

עם זאת, המעבר מדת אחת לאחרת לא היה עבורו עניין פורמלי בלבד. מיוחס לו המשפט "פריז שווה מיסה", שאותו אמר כביכול כשקיבל עליו את הקתוליות כדי להיכנס לבירת צרפת. למעשה, אנרי כלל לא הפגין ציניות כזאת, ולפני שחזר לחיק הכנסייה הקתולית ניהל שיחות ארוכות עם אנשי דת על הנקודות השנויות במחלוקת בין שתי הדוקטרינות: חובת הווידוי, פולחן הקדושים ומוחלטות סמכותו של האפיפיור.

ב-13 באפריל 1598 חתם אנרי על אחד מחוקיו המפורסמים ביותר, שהקדים את זמנו במידה רבה: האדיקט של נאנט. על פי הצו, קיבלו הפרוטסטנטים חופש אמונה מלא וכן את הזכות לכהן בכל תפקיד ממשלתי. עם זאת, הם הורשו לקיים טקסי פולחן רק באזורים שבהם התגוררו ההוגנוטים בריכוזים גדולים, ולא בבירה או בערים הגדולות.

המסמך הזה היה מהפכני לתקופתו. מעתה לא הייתה ההשתייכות הדתית הדבר המרכזי עבור הצרפתים, אלא הנאמנות למלך ולמדינה. אנרי הציב לעצמו מטרה לחסל את הפילוג במדינה מבלי להפעיל אלימות, וקרא ללא הרף לחבריו ולשותפיו הוותיקים ללכת בעקבותיו ולהמיר את דתם. הוא הקיף את עצמו במטיפים קתולים מבריקים, שהבולט שבהם היה הבישוף ז'אק דו פרון, שהתפרסם בכך שהצליח להחזיר הוגנוטים רבים "לדרך הישר".

תשוקתו למלחמה

ז'אן ד'אלברה רצתה שבנה לא יהפוך ל"חמור עטור כתר", אלא יקבל השכלה ראויה. על פי דרישתה, במשך שש שנים למד אנרי בקולג' קתולי בפריז, ובמקביל למד אצל מורים הוגנוטים שמינתה אמו. כתוצאה מכך דיבר בחופשיות לטינית, יוונית וספרדית, וסגנון מכתביו בצרפתית הפך מעודן למדי, אף שכתיבתו הייתה מלאה שגיאות כתיב.

שנים רבות לאחר מכן היה זה אנרי שהזמין לצרפת את הישועים, שלא נהנו מאהדה מיוחדת בקרב הצרפתים. אולם חברי מסדר ישו לא היו רק מן האנשים המשכילים ביותר בתקופתם, אלא גם מחנכים מוכשרים. הם שהניחו את יסודותיה של מערכת החינוך הצרפתית, שרבים ממאפייניה קיימים עד היום.

במהלך שנות לימודיו שינן המלך לעתיד אמרות רבות של מחברים מן העת העתיקה, שבהן אהב לימים להתהדר בשיחותיו. אולם סיסמתו האהובה ביותר הייתה הביטוי הלטיני Aut vincere, aut mori!, כלומר "לנצח או למות!". למרות נכונותו הרבה לפשרות, בקרב הפגין אנרי אופי נחוש ואומץ לב.

לראשונה השתתף בקרב בגיל 14, וכעבור שנה כבר עמד באופן רשמי בראש צבא הפרוטסטנטים, אף שבפועל פיקד עליו האדמירל המנוסה מאוד קוליני. כשנלחם לצד ההוגנוטים, השיג אנרי שלושה ניצחונות גדולים: בקרב קוטרה בשנת 1587, בקרב ארק בשנת 1589 ובקרב איברי בשנת 1590.

אם בשני הקרבות הראשונים הפגין בעיקר את כישרונו כאסטרטג, כאשר תכנן היערכות כוחות שהעניקה לו יתרון, הרי שבקרב איברי הציל למעשה את המצב בזכות דוגמה אישית. אנרי הוביל את חייליו להתקפה כשהוא חובש קסדה המעוטרת בנוצה לבנה, שנראתה למרחוק. כאשר החלו כוחותיו להסס ולהישבר, עצר אנרי את החיילים הנמלטים וקרא: "אם אינכם רוצים להילחם, לפחות הביטו כיצד אני עומד למות!" באותו יום הובסה הליגה הקתולית.

ובכל זאת, אף שהיה מצביא מבריק, העדיף אנרי לפתור עניינים בדרכי שלום בכל מקום שבו הדבר התאפשר. ברגע שפריז וערים אחרות עברו לצדו, הוא לא פתח במרדף אחר מנהיגי הליגה, אלא פשוט קנה את תמיכתם. מטבע הדברים, הכול נראה אצילי ומכובד: בני האצולה הקתולים עברו לצדו של המלך, והוא העניק להם מתנות כהכרת תודה.

ההצגה הזאת עלתה לאוצר הצרפתי ביוקר, אולם המשך המלחמה היה עולה עוד יותר. עם זאת, בחייו של אנרי היו גם מצבים שבהם שכח מכל דבר בעולם, הן מן הפוליטיקה והן מן המלחמה.

יקיר הנשים?

שמה של אהבתו הראשונה של אנרי, שנשמר בזיכרון העממי, היה פלורט, בתו של הגנן בטירת נראק. השניים נהגו להיפגש ליד מזרקה, שבה, לפי האגדה, הטביעה עצמה הצעירה הנטושה לאחר שהנסיך יצא למלחמה.

הסיפור הנוגע ללב הזה סופר שוב ושוב פעמים רבות כל כך, עד ששמה של אהובת המלך הפך למושג בפני עצמו. קיימת אפילו גרסה שלפיה המילה "פלירט" נגזרה דווקא משמה. אולם כפי שקבעו היסטוריונים, הנערה המשיכה לחיות בנראק עוד שנים רבות. ואילו אנרי, לאחר שעבר לפריז, החליף אהובות כמו כפפות, שכן בחצרה של קתרין דה מדיצ'י לא חסרו הזדמנויות לרודף נשים כמוהו.

אולי יעניין אותך

דניאל אורטגה: מהמהפכה לביטול הבחירות

גוגליֵלמו מרקוני: ממציא הרדיו וחלוץ התקשורת האלחוטית

ז'בוטינסקי: מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית, סופר ולוחם

גריגורי פרלמן: המתמטיקאי שהוכיח את השערת פואנקרה

כפי שציין השגריר הפלורנטיני באחד מדיווחיו, "אין דבר הדומה לבית בושת יותר מן החצר הזאת". נשים רבות נפלו בקסמו של בן נווארה, אף שלעיתים קרובות נדף ממנו ריח של שום והוא לא ידע לכתוב שירים. דבר לא השתנה גם לאחר שאנרי שב לנווארה. גם שם לא התעלם מנשים בנות אצולה, ממשרתות או מבנות איכרים.

אנרי מנווארה ומרגריט דה ולואה. המיניאטורה הזאת, מתוך ספר התפילות של קתרין דה מדיצ'י, צוירה זמן קצר לאחר חתונתם. מקור התמונה: Wikimedia Commons

באותה עת התפתחה בין אנרי לבין אשתו הראשונה, הנסיכה הצרפתייה מרגריט דה ולואה, מערכת יחסים יוצאת דופן. מרגו לא הייתה מאוהבת בבעלה, אך ייחסה חשיבות רבה למעמדה כמלכה. משום כך, כאשר קתרין דה מדיצ'י ביקשה, ימים אחדים לאחר טבח ליל ברתולומאוס הקדוש, להביא לגירושי בני הזוג משיקולים פוליטיים, התנגדה בתה בנחישות לתוכניותיה.

גם בהמשך תמכו בני הזוג זה בזה בעניינים פוליטיים, אולם כל אחד מהם נהנה מחופש מוחלט בחייו האישיים.

כאשר "דורשי טובתו" של אנרי היו מודיעים לו שוב על בגידתה של מרגו, הוא היה מעמיד פנים שאינו מאמין לרכילות ומזהיר את אשתו ששוב מנסים לסכסך ביניהם. היא, מצדה, אף הייתה מפייסת אותו לעיתים עם אהובותיו.

עם זאת, ברגע שהמלך בן ה-26 השתכנע ביכולתו להוליד ילדים, לאחר שאחת מאהובותיו, פרנסואז דה מונמורנסי-פוסה הצעירה, נכנסה להיריון, החליט להתגרש מאשתו העקרה. אולם הוא הצליח לעשות זאת רק כעבור שני עשורים, בשנת 1599, לאחר שהתפייס עם האפיפיור.

עטור ניצחונות

עם הזמן הפכו קשריו הרומנטיים של אנרי לממושכים יותר ויותר. ייתכן שחיפש אישה שלא רק תבלה עמו את לילותיו, אלא גם תהיה שותפה וחברה עבורו, כפי שהייתה מרגו. חברה נאמנה כזאת הייתה למלך במשך שנים רבות דיאן ד'אנדואן, שכונתה קוריזנדה על שם גיבורת הרומן האבירי "אמדיס מגאליה".

דווקא בחברתה חגג אנרי את ניצחונו על הצבא הקתולי בקרב קוטרה. במקום לבסס את הצלחתו, עזב את הצבא, אסף את הדגלים שנלקחו שלל מן האויב ונסע אל קוריזנדה, שם הכין מהם מיטה. המלך היה אמן המחוות היפות, לא רק כלפי העם או החיילים, אלא גם כלפי נשים.

ביוני 1590, בטירת קובר שבפיקארדי, עשה אחד ממקורביו הבכירים של המלך, רוז'ה דה בלגארד, טעות כשהציג בפניו את אהובתו, גבריאל ד'אסטרה, יפהפייה כחולת עיניים בת 17. אנרי איבד מיד את ראשו.

אלא שהמלך כלל לא מצא חן בעיניה. הנערה אהבה את בלגארד ונשארה נאמנה לו. אנרי נאלץ להשקיע מאמצים רבים כדי לזכות באהבתה. פעם אחת, כדי להיפגש עם גבריאל היפה, אף התחפש לאיכר, חלף על פני כמה סיורים של האויב וחדר לשטחי פיקארדי שהיו נתונים לכיבוש ספרדי.

באותו רגע סיכן המלך את הכול, אפילו את חייו. אילו נפל בשבי הקתולים, ספק רב אם היה יכול לצפות לרחמיהם. אולם היפהפייה לא העריכה את מעשה הגבורה הזה. כשראתה את אנרי בבגדים עלובים, כשגופו מוכתם בפיח, קראה: "אדוני המלך! כמה מכוער אתה!"

בסופו של דבר הצליח אנרי בכל זאת לכבוש את לבה. וגם זאת, כפי שריכלו לשונות רעות, אירע רק הודות להתערבותם העיקשת של בני משפחתה של הנערה, שאותם לא חדל המלך להרעיף בכסף ובתארים.

במשך שנים רבות הייתה גבריאל ד'אסטרה פילגשו הרשמית של אנרי, ומילאה את תפקידה של הגברת הראשונה של צרפת. היא ילדה לו שני בנים, סזאר ואלכסנדר, וכן בת בשם קתרין הנרייט, וקיוותה להפוך למלכה החדשה.

יועצי החצר היו עצבניים למחשבה על הזעזוע שיחול בקרב הנתינים אם סזאר, דוכס ונדום, שנולד מחוץ לנישואים, יוכרז כיורש העצר. אולם גבריאל לא נועדה לעלות על כס המלוכה. באפריל 1599 נפטרה בעקבות הפלה, זמן קצר בלבד לפני גירושיו הרשמיים של אנרי ממרגריט דה ולואה.

אשתו השנייה של אנרי הייתה מארי דה מדיצ'י, בתו בת ה-25 של פרנצ'סקו הראשון, דוכס טוסקנה. הבלונדינית בעלת הגוף המלא נראתה כאילו הטבע עצמו ייעד אותה ללדת נסיכים. נוסף על כך, היא באה ממשפחה קתולית, והדבר הבטיח את יכולתה לגדל את ילדיה כקתולים טובים.

לבסוף, נדונייתה של מארי הסתכמה ב-600 אלף אקו מזהב, סכום כסף שנישואים מלכותיים בצרפת מעולם לא הניבו כמותו. עם זאת, אוצר המלוכה הצרפתי קיבל במזומן רק מחצית מן הסכום. המחצית השנייה קוזזה כנגד החוב הלאומי לבנקאים פלורנטינים.

מארי הייתה רעיה למופת עבור אנרי. רק מדי פעם איבדה את עשתונותיה כשנודע לה על בגידה נוספת של בעלה. במהלך עשר שנות נישואיהם ילדה המלכה שלושה בנים, לואי, גסטון וניקולא אנרי, ושלוש בנות, אליזבת, הנרייט וכריסטין מארי, שהיו עתידות להיות מלכות ספרד ואנגליה ודוכסית סבויה.

היא מעולם לא הסתכסכה ברצינות עם בעלה, אפילו כשהחליט לגדל יחד את כל ילדיו, החוקיים והלא חוקיים.

יש לציין שיחסיו של המלך עם ילדיו היו קרובים באופן יוצא דופן. יורש העצר הצעיר לואי נהג לקרוא לו פשוט "אבא", במקום "אדוני אבי", כפי שנדרש על פי כללי הנימוס של החצר.

פעם אחת הגיע השגריר הספרדי לפגישה רשמית ומצא את אנרי מתרוצץ על ארבע, כששני ילדים יושבים בגאווה על גבו. כשהבחין במבטו ההמום של השגריר, שאל המלך רק: "אדוני, האם יש לך ילדים?"

האגדה על "המלך הטוב"

דמותו של אנרי הרביעי החלה להתעטף במיתוסים עוד בחייו, והוא עצמו השתתף בשמחה ביצירתם. המלך הזה הפך לגיבורם של כמה משירי העם היפים ביותר.

באחד מהם, "יחי אנרי הרביעי", מכונה אנרי "שד פי ארבעה", ומיוחס לו "כישרון משולש": לשתות, להילחם ולפתות נשים. את השיר הזה שרו החיילים הצרפתים כאשר צעדו בשנת 1812 ברחבי רוסיה.

לאחר הרסטורציה הולבשו על המנגינה הישנה מילים חדשות ו"מהוגנות" יותר, והשיר הפך להמנון הלא רשמי של תומכי בית בורבון. כל כוח פוליטי בצרפת ניסה לקשור את עצמו בדרך כלשהי לאנרי הרביעי. בעוד שבני בית בורבון אהבו להדגיש שהם צאצאיו, עבור הוגי הנאורות של המאה ה-18 הפך המלך הזה לסמל של סובלנות דתית ושל פעילות למען טובת המדינה.

בשנותיה הראשונות של המהפכה הצרפתית נוצר פולחן של ממש סביב "המלך הטוב", ונכתבו עליו עשרות מחזות, אם לא מאות. אולם בשנת 1793, כאשר הצרפתים התאכזבו ממוסד המלוכה, הם השמידו את כל דמויות המלכים, ובהן גם את פסלו של אנרי הרביעי שעל הגשר החדש בפריז.

מנקודת מבטם של המהפכנים, אף שהיה שליט טוב, הוא עדיין היה עריץ. הפסל שוחזר בשנת 1818, כמעט מיד לאחר שובם של בני בית בורבון לפריז.

פוליטיקאים צרפתים בני זמננו רואים באנרי הרביעי את מבשר דרכם בבניית מדינה של סובלנות ושוויון חברתי. אולם נראה שאיש לא הצליח ליצור דמות חיה ומוחשית שלו יותר מאלכסנדר דיומא, שתיאר ברומן "המלכה מרגו" נסיך צעיר עוקצני וציני במידה מסוימת, אך בה בעת גם כן מאוד.

אבל המוות, מלא הבוגדנות

בשנות שלטונו של אנרי, שהפך למלך צרפת בשנת 1589, שגשגה צרפת. כמובן, העם רטן מדי פעם על כך שהמלך מבזבז סכומי כסף עצומים על נשים שאפילו אינן נאמנות לו, אך בסך הכול חש שבע רצון.

המלך עצמו, לאחר שחיבר את המדינה כולה ברשת של דרכים, פיתח את המסחר במזרח התיכון ושלח ספינות עם מתיישבים לקנדה ולברזיל, החל לחשוב גם על שינוי פניה של אירופה.

הוא תכנן לרסן את ספרד, שביקשה להשיג הגמוניה, באמצעות ברית עם הפרוטסטנטים. לאחר מכן ביקש לאחד את המדינות הנוצריות לברית אחת ולגרש מאירופה את הטורקים המוסלמים. אולם נתיניו של אנרי לא רצו במלחמה, בוודאי לא נגד ספרד והאפיפיור שתמך בה.

כאשר בשנת 1609 התעורר איום במלחמה, התברר עד כמה שברירי היה האמון במי שהיה בעבר הוגנוטי. צרפת יכלה להתייצב מול ההגמוניה הספרדית רק בברית עם מדינות פרוטסטנטיות.

אולם הקתולים הצרפתים החליטו שהכופר הנבזה היושב על כס המלוכה, שהחליף את דתו פעמים רבות, רק התחפש באופן זמני, וכעת הוא מתכוון, יחד עם אחיו ההוגנוטים, לחולל בצרפת ליל ברתולומאוס קדוש חדש, אלא שהפעם יהיו הקתולים הקורבנות.

מי שהחליט לעצור את המלך הכופר היה פרנסואה ראוואיאק, מורה בבית ספר מאנגולם, שהיה אחוז בחזיונות מיסטיים. הוא ניסה כמה פעמים, ללא הצלחה, להיפגש עם אנרי כדי לשכנעו לוותר על מלחמה נגד האפיפיור. בסופו של דבר, לאחר התלבטויות ממושכות, החליט ראוואיאק לרצוח את הבוגד.

ב-14 במאי 1610 האזין ראוואיאק לשיחות ליד דלתות הלובר, וכך גילה את מסלול נסיעתו של המלך.

כאשר כרכרת המלך נעצרה לזמן קצר בשל הצפיפות ברחוב דה לה פרונרי, שם המתין הרוצח, קפץ ראוואיאק על מדרגת הכרכרה ודקר במפתיע את המלך פעמיים בחזה. באותו רגע שוחח אנרי עם שני מלוויו, הדוכס ד'אפרנון והדוכס דה מונבזון, כשזרועותיו מונחות על כתפיהם. הוא הספיק לומר רק "נפצעתי", וכמעט מיד נפח את נשמתו.

הרוצח נתפס מיד ועונה באכזריות במשך זמן רב בתקווה שיסגיר את שותפיו. אולם גם אם היו לראוואיאק שותפים בעלי מעמד בכיר, הוא לא הסגיר איש מהם, אף שהועמד בפני עינויים מחרידים.

שבועיים לאחר מעצרו נידון רוצח המלך למוות באמצעות ביתור גופו לארבעה חלקים בכיכר גרב. אולם ההמון לא אפשר להשלים את ההוצאה להורג, וקרע את גופו של ראוואיאק לחתיכות.

כל הטענות והכעסים שהיו לנתיניו של אנרי כלפיו נשכחו איכשהו בבת אחת לאחר מותו, ובעיני העם הוא הפך באופן סופי ל"מלך הטוב". כך יישאר בזיכרונם של הצרפתים לעולם.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.