ביוני 1667 חדר צי הולנדי אל נהר מדוויי, פרץ את מערך ההגנה האנגלי והעלה באש את ספינות המלחמה של המלך צ'ארלס השני. ■ הפשיטה על מדוויי הפכה לאחת התבוסות המשפילות בתולדות הצי האנגלי, וחשפה כיצד מגפה, שריפה, משבר כלכלי ושאננות שלטונית מסוגלים להכריע מלחמה עוד לפני שנורתה הירייה הראשונה.
בבוקר שבו התקרבו הספינות ההולנדיות אל מספנות צ'טהאם, היה הצי האנגלי אמור להיות מוגן היטב. ספינות המלחמה הגדולות עגנו במעלה נהר מדוויי שבמחוז קנט, ביצורים ניצבו לאורך גדות הנהר, ושרשרת ברזל עצומה נמתחה לרוחב נתיב השיט כדי למנוע מכלי שיט עוינים להתקדם. אלא שמאחורי מערך ההגנה המרשים לכאורה הסתתרה מציאות עגומה: ספינות רבות הושבתו, מלחים לא קיבלו את שכרם, הביצורים סבלו ממחסור בתחמושת והמלך היה משוכנע שהשלום קרוב. כאשר הגיעו ההולנדים ביוני 1667, התברר כי הצי שנועד להגן על הממלכה אינו מסוגל להגן אפילו על עצמו.
הפשיטה על מדוויי הייתה אחד האירועים המכריעים במלחמה האנגלית-הולנדית השנייה, שהתנהלה על רקע מאבק על נתיבי מסחר ונחלות מעבר לים. האדמירל ההולנדי מִיכִיאֵל דֶה רוֹיטֶר הוביל כוח ימי גדול אל שפך התמזה, ומשם חדרו כלי שיט קטנים יותר אל המדוויי, השמידו ספינות אנגליות ולקחו שלל יוקרתי במיוחד: אוניית הדגל המלכותית HMS Royal Charles. התבוסה האיצה את סיום המלחמה בתנאים שהיטיבו עם הרפובליקה ההולנדית, והותירה אחריה שאלות קשות על ניהול המדינה, מימון הצבא ואחריותם של בעלי השררה. עבור ההולנדים היה זה ניצחון צבאי ומדיני מרשים; עבור האנגלים, שיעור יקר במיוחד במחירה של הזנחה.
שתי מעצמות ימיות, עולם אחד של מסחר
היריבות שהפכה למלחמה
במהלך המאה ה-17 התחרו אנגליה והרפובליקה ההולנדית על השליטה בנתיבי המסחר הימיים ועל החזקת מושבות ונחלות מעבר לים. היריבות התפרשה על פני אזורים נרחבים, ובהם אמריקה ואפריקה, ולא הייתה מוגבלת לקרבות בין ציי מלחמה. אוניות סוחר, תחנות מסחר ומושבות הפכו למטרות צבאיות, והצלחתה הכלכלית של מדינה אחת נתפסה לעיתים כאיום ישיר על האחרת. המלחמה האנגלית-הולנדית השנייה צמחה מתוך העימות המתמשך הזה, שבו לא תמיד היה קל להבחין בין תחרות מסחרית לבין פעולה מלחמתית.
האנגלים החלו לפשוט על מאחזים הולנדיים באמריקה ובאפריקה, וההולנדים הגיבו בפעולות נגד. המלך צָ'ארְלְס השני הכריז רשמית על מלחמה, מתוך כוונה להחליש את השליטה ההולנדית בנתיבי המסחר הימיים. מן הצד ההולנדי החל המדינאי יוֹהָאן דֶה וִיט, שכיהן בתפקיד הפנסיונר הגדול, לגייס כוחות כדי לבלום את ההתקפות על אוניות הסוחר ההולנדיות ולהשיב לרפובליקה מושבות שאיבדה. שני הצדדים הבינו כי השליטה בים אינה עניין של יוקרה בלבד: היא קשורה ישירות להכנסות, למסחר ולהשפעה המדינית.
בשנים 1665 ו-1666 התנהלו בין שני הציים קרבות ימיים קשים, שגרמו לאבדות כבדות לשני הצדדים. לאנגלים ולהולנדים היה ניסיון ימי רב, שנרכש בין היתר בעימותים קודמים עם ספרד וצרפת. שתי המדינות הסתייעו גם בפריבטירים, בעלי כלי שיט שפעלו נגד הספנות המסחרית של האויב. בשלב מסוים הצליחו האנגלים לדחוק את הצי ההולנדי אל מחוץ לתעלת למאנש ולפשוט על שפך נהר פלִי, שם השמידו 140 אוניות סוחר הולנדיות. ההישג העניק לאנגליה יתרון זמני, אך הוא לא הביא להכרעת המלחמה.
המגפה, השריפה והקופה הריקה
בעוד הציים נאבקים בים, נקלעה אנגליה למשבר קשה מבית. בשנת 1665 פגעה בלונדון מגפה גדולה, שהכבידה על כלכלת הממלכה ופגעה קשות בכספי הכתר. בשנת 1666 נוספה לכך השריפה הגדולה של לונדון, שהעמיקה את המשבר. בראשית 1667 התקשתה הממשלה לממן את אחזקת הצי ולשלם את שכר המלחים, ובכך נפגעה יכולתה להמשיך במלחמה ימית ממושכת.
צ'ארלס השני בחר לצמצם את ההוצאות באמצעות השבתת אוניות המלחמה הכבדות ועגינתן במספנות צ'טהאם. במקום להחזיק צי קרבי גדול בכוננות, הסתמך המלך על כוחות ימיים קטנים וניידים יותר, שכונו באנגלית "Flying Fleets", ועל המשא ומתן לשלום שהתנהל בעיר בְּרֵדָה. ההחלטה הייתה מובנת מבחינת מצוקתה הכלכלית של הממלכה, אך היא יצרה פגיעות צבאית חמורה. אוניות מלחמה גדולות, שנבנו כדי להתמודד עם צי אויב בלב ים, הפכו למטרות נייחות בתוך נתיב מים שהגנתו הייתה תלויה בביצורים, בכוח אדם ובתחמושת שלא תמיד היו זמינים.
ההולנדים זיהו את ההזדמנות. המלחמה עדיין לא הסתיימה, אך חלק ניכר מעוצמתו של הצי האנגלי הוצא למעשה מכלל פעולה. במקום להמשיך ולהתמודד עם אוניות אנגליות בקרבות ימיים יקרים, יכלו ההולנדים לנסות לפגוע בהן בעודן עוגנות בנמליהן. הרעיון היה מסוכן, משום שחייב חדירה אל מערכת נהרות מוגנת בשטח האויב, אך הצלחה הייתה עשויה לשנות את מאזן הכוחות ואת תנאי המשא ומתן.
האדמירל שכבר הכיר את האנגלים
מִיכִיאֵל דֶה רוֹיטֶר: מהים המסחרי אל הפיקוד העליון
מיכיאל דה רויטר היה אחד המפקדים הימיים הבולטים של הרפובליקה ההולנדית. הוא החל את חייו בים כבר בגיל 11, וצבר ניסיון רב עוד לפני המלחמה האנגלית-הולנדית השנייה. במהלך הקריירה שלו השתתף במלחמה האנגלית-הולנדית הראשונה והגן על אוניות סוחר הולנדיות מפני ספרדים, פיראטים ופריבטירים אנגלים. הניסיון הזה הפך אותו למפקד שהכיר היטב הן את הלחימה הימית והן את חשיבות ההגנה על המסחר.
בשנת 1664 יצא דה רויטר בראש כמה אוניות בשליחות הרפובליקה ההולנדית, והשיב לשליטתה מספר מאחזים בחוף מערב אפריקה. לאחר שחזר להולנד בשנת 1665, קיבל את הפיקוד העליון על הצי ההולנדי ומונה ללוטננט-אדמירל של הולנד. המינוי הגיע לאחר שקודמו בתפקיד נהרג בקרב לוֹוֶסְטוֹפְט. ביוני 1666 הוביל דה רויטר את ההולנדים לניצחון קשה אך משמעותי על הצי האנגלי, באחד הקרבות הימיים הארוכים בהיסטוריה. האנגלים לא הושמדו, אולם הניצחון ביסס את מעמדו כאחד המפקדים הימיים המוכשרים של המאה ה-17.
בהולנד זכה דה רויטר לכינוי חיבה יוצא דופן עבור אדם שתפקידו היה להטביע אוניות אויב. בני ארצו כינו אותו "Bestevaêr", שמשמעותו בקירוב "סבא". הכינוי ביטא את מעמדו הציבורי ואת הקרבה שחשו אליו ההולנדים, אך מאחוריו עמד מפקד מנוסה שלא היסס להוביל פעולות התקפיות מסוכנות. כאשר החלה האדמירליות ההולנדית לתכנן את השמדת האוניות האנגליות שעגנו במדוויי, התכוון דה רויטר לעמוד בעצמו בראש המתקפה.
ג'ורג' מונק: האיש שהופקד על ההגנה האנגלית
מול דה רויטר ניצב הגנרל ג'וֹרְג' מוֹנְק, שנשא בתואר General-at-Sea והיה אחראי לכוחות הימיים האנגליים באזור מדוויי. מונק היה חייל ותיק ממלחמת האזרחים האנגלית, ונחשב לאחד האישים המרכזיים שהביאו להשבת המלוכה באנגליה. הוא נהנה מאמונו של צ'ארלס השני ונחשב למנהיג המסוגל להתמודד עם משברים לאומיים. במשך שנים פיקד על אוניות אנגליות בים, אך לאחר השריפה הגדולה של לונדון הוחזר מן הצי בהוראת המלך כדי לסייע בניהול המשבר בעיר.
מונק מילא את המשימה האזרחית ביעילות, אך כאשר גברה הסכנה ההולנדית התברר שהבעיה המרכזית אינה בהכרח יכולתו האישית של המפקד. רוב אוניותיו הושבתו משום שהממשלה לא הייתה מסוגלת לממן את אחזקתן, וספינות המשמר שנותרו ליד מספנות צ'טהאם לא היו מוכנות להתמודד עם מתקפה גדולה. לאורך גדות התמזה והמדוויי ניצבו ביצורים, אך גם הם סבלו ממחסור בכוח אדם, באבק שריפה ובתחמושת. למונק נותרה האחריות להגן על הצי, אך לא עמדו לרשותו מלוא האמצעים הדרושים לביצוע המשימה.
התוכנית ההולנדית: להיכנס אל לב ההגנה האנגלית
משא ומתן תקוע והחלטה נועזת
בשנת 1667 כבר התנהל משא ומתן לסיום המלחמה, אולם השיחות נקלעו למבוי סתום. צ'ארלס השני חשש שהסכם שלא ייטיב עם אנגליה יחליש את מעמדו בתוך הממלכה, ולכן התקשה לקבל תנאים שההולנדים ביקשו לקדם. יוהאן דה ויט איבד את סבלנותו וקיווה שניצחון ימי נוסף יעניק לרפובליקה יתרון מכריע בשולחן הדיונים. הוא הורה לדה רויטר להוציא לים כוח גדול ככל האפשר, ואף נמנע מלחשוף את התוכנית בפני בכירים אחרים באדמירליות ההולנדית.
המשימה שניתנה לדה רויטר הייתה לתקוף את האוניות האנגליות שעגנו במעלה מערכת הנהרות המובילה מן התמזה אל המדוויי. לשם כך הועמד לרשותו כוח שכלל 62 אוניות מלחמה גדולות, 15 כלי שיט קטנים יותר ו-12 ספינות תבערה. על כלי השיט שירתו 17,500 אנשי צוות, ולצדם פעל כוח משמעותי של נחתים הולנדים, שנועד לתקוף ביצורים ולעלות על ספינות אויב. ההולנדים היו הראשונים שהקימו חיל נחתים עצמאי למטרות כאלה, והשימוש בכוח הזה היה אחד המרכיבים החשובים בתוכנית המבצעית.
דה רויטר הפליג על סיפונה של אוניית הדגל De Zeven Provinciën, שהייתה חמושה ב-80 תותחים. לצדו פעל האדמירל וִילֶם יוֹזֶף וָאן חֶנְט, ואילו המדינאי קוֹרְנֵלִיס דֶה וִיט התלווה לצי כדי לפקח על הפעולה מטעם אחיו יוהאן. נוכחותו של קורנליס המחישה את החשיבות המדינית שיוחסה למבצע. לא הייתה זו פשיטה שנועדה להשיג שלל בלבד, אלא פעולה צבאית שנועדה להשפיע על גורל המלחמה ועל תנאי השלום.
אזהרות שלא הועילו
רשת המודיעין האנגלית באירופה היבשתית העבירה התרעות על כך שהצי ההולנדי מתכונן להפליג לעבר חופי אנגליה. למרות זאת, הרשויות האנגליות לא נקטו צעדים משמעותיים כדי להשיב את האוניות במדוויי לכשירות מבצעית. מן הצד השני שמרו ההולנדים על חשאיות: רוב קברניטי האוניות גילו מהו יעדם רק לאחר שכבר יצאו לים. דה רויטר הסתייע גם בעריקים אנגלים שהכירו היטב את הנהר ואת תנאי השיט בו.
כאשר הגיע הצי ההולנדי אל שפך התמזה, השאיר דה רויטר את אוניותיו הכבדות יותר באזור כדי לשמש כוח חיפוי ולהטיל מצור. למשימת החדירה במעלה הנהר הוקצה כוח ייעודי של כלי שיט קטנים ובעלי יכולת תמרון טובה יותר, בפיקודו של וילם יוזף ואן חנט. הכוח הזה כונה "Flying Squadron", טייסת ימית ניידת במונחי התקופה, אף שלא היה כמובן כל קשר לתעופה. הבחירה בכלי שיט קטנים יותר התאימה לתנאי הנהר, שבהם אוניות גדולות היו מתקשות לתמרן ולהגיב במהירות.
בחוף האנגלי המשיכו השאננות והמחסור בכסף להכתיב את ההתנהלות. צ'ארלס השני האמין שהסכם שלום קרוב, ואוצר הממלכה לא היה מסוגל לממן את שכרם של החיילים והמלחים הדרושים לאיוש מלא של העמדות. כאשר הגיעו ללונדון הדיווחים הראשונים של התצפיתנים על התקרבות הצי ההולנדי, חלון ההזדמנויות להצלת האוניות הלך ונסגר. האנגלים עמדו להתמודד עם כוח אויב שכבר התקדם לעבר יעדיו, בעוד מערך ההגנה שלהם טרם הוחזר לכוננות.
אולי יעניין אותך
10 ביוני 1667: המבצר הראשון נופל
ההתקפה על שירנס
לפני הכניסה למדוויי תקפו ההולנדים את המבצר בשִׁירְנֶס, שעל האי שֶׁפִּי. המבצר נועד להגן על הגישה אל הנהר, ולכן הייתה לו חשיבות ישירה לביטחון המספנות האנגליות במעלה נתיב השיט. ההולנדים הפגיזו את המקום, אך חיל המצב האנגלי היה חסר מוטיבציה וסבל מתנאי שירות ירודים וממחסור בשכר. במקום לנהל הגנה ממושכת, נטשו החיילים את עמדותיהם.
ב-10 ביוני השתלטו הנחתים ההולנדים על המבצר. כיבוש שירנס פתח בפני הכוח התוקף את הדרך להמשך ההתקדמות אל מספנות צ'טהאם, והמחיש את חולשתו של מערך ההגנה האנגלי. במהלך הנחיתות שביצעו לאורך גדות המדוויי שמרו ההולנדים על משמעת ונמנעו מביזת בתים או מהעלאתם באש. ככל שהתקדמו לעבר המספנות, לא נתקלו אוניותיו של דה רויטר בהתנגדות אנגלית משמעותית.
היעדר ההתנגדות היה משמעותי במיוחד משום שהמבצע התנהל בשטח שבו הייתה לאנגלים אפשרות עקרונית להסתמך על ביצורי חוף ועל היכרות עם הנהר. אולם הביצורים לא היו מאוישים ומצוידים במידה מספקת, והצי העוגן לא היה ערוך לקרב. ההולנדים ניצלו את הפער בין מערך ההגנה שהתקיים על הנייר לבין הכוחות שעמדו בפועל לרשות המפקדים האנגלים. בתוך זמן קצר הפכה הפשיטה מאיום מרוחק לסכנה ישירה לאוניות המלחמה החשובות של הממלכה.
22 ביוני: השרשרת נשברת והצי האנגלי עולה באש
קו ההגנה האחרון בגילינגהאם
ב-22 ביוני 1667 השלימו הכוחות ההולנדיים את התקרבותם למספנות צ'טהאם. בלב ההגנה האנגלית ניצבה שרשרת ברזל כבדה שנמתחה לרוחב המדוויי באזור גִילִינְגְהָאם, ונועדה לחסום את מעברן של אוניות אויב. האנגלים ניסו להקשות עוד יותר על התנועה בנהר באמצעות הטבעת אוניות סוחר משלהם בתוך נתיב השיט. אלא שההולנדים לא נרתעו מן המחסומים והמשיכו להתקדם.
כמה מספינות התבערה ההולנדיות הצליחו לפרוץ את שרשרת הברזל, וכלי השיט התוקפים עברו דרך הפתח שנוצר. אוניות משמר אנגליות הושמדו כמעט מיד, וההולנדים החלו להתמקד באחת המטרות החשובות ביותר בנמל: HMS Royal Charles. האונייה נשאה את שמה של המלוכה האנגלית, והייתה סמל יוקרתי של עוצמת הכתר. ההגנה האנגלית לא הצליחה למנוע את נפילתה בידי הכוח התוקף.
לכידת Royal Charles הייתה הישג צבאי בעל משמעות סמלית ברורה. בעוד המלך האנגלי ממתין לתוצאות המשא ומתן לשלום, הצליחו ההולנדים להשתלט על אחת מאוניותיו החשובות ביותר. המתקפה גם הוכיחה שהשרשרת והאוניות שהוטבעו לצורך חסימת הנהר לא הספיקו כדי לעצור כוח ימי נחוש ומאורגן. מרגע שנפרץ המחסום המרכזי, נחשפו האוניות האנגליות העוגנות לסכנה שממנה כמעט לא הייתה להן אפשרות להימלט.
23 ביוני: האש מגיעה אל אוניות המלחמה הגדולות
למחרת המשיך דה רויטר להתקדם במעלה הנהר, אך הפעם כבר החלו האנגלים לארגן התנגדות משמעותית יותר. סוללות התותחים של טירת אַפְּנוֹר פתחו באש לעבר האוניות ההולנדיות, וסוללות חוף נוספות ניסו לעצור את התקדמותן. אף על פי כן, רוב האוניות האנגליות עדיין סבלו ממחסור באנשי צוות, ולא היו מסוגלות להשתתף בלחימה בצורה יעילה. האש מן החוף הייתה למעשה ההתנגדות המשמעותית היחידה שהצליחו האנגלים להעמיד מול הכוח התוקף.
הגנרל מונק הורה להטביע במים רדודים שלוש אוניות מלחמה: Royal James, Royal Oak ו-Loyal London. ההוראה נועדה למנוע את נפילתן בידי ההולנדים, אך צוותי התקיפה הצליחו להעלות את האוניות באש לפני שניתן היה להשלים את המהלך. שלוש האוניות נהרסו, והנזק שנגרם לצי האנגלי המשיך להצטבר. לאחר שהשיג את יעדיו, הצליח דה רויטר להסיג את הכוח ההולנדי לפני שכלי השיט שלו יילכדו במעלה הנהר.
תוצאות הקרב היו חד-צדדיות במידה יוצאת דופן. האנגלים איבדו שתי אוניות שנפלו בשבי, 13 אוניות שהושמדו בלחימה ועוד 30 אוניות שהוטבעו בידי צוותיהן. כ-500 אנשי צוות אנגלים נהרגו או נפצעו. מן הצד ההולנדי נוצלו שמונה ספינות תבערה, ומספר הנפגעים עמד על 50 עד 100 איש. הפער בין האבדות המחיש את היקף הכישלון האנגלי ואת יעילות הפעולה ההולנדית.
מי היה אחראי לתבוסה?
בין אחריות צבאית לכישלון שלטוני
לאחר הפשיטה נדרשו האנגלים להתמודד לא רק עם אובדן האוניות, אלא גם עם שאלת האחריות לאסון. מי שנבחר לשאת באשמה הרשמית היה פִּיטֶר פֶּט, נציב מספנת צ'טהאם, שנכלא בעקבות התבוסה. אולם רבים מבני התקופה לא ראו בו את האחראי העיקרי למצבו של הצי. בין המבקרים היה גם כותב היומנים סֶמְיוּאֵל פִּיפְּס, שהטיל באופן פרטי את האחריות על צ'ארלס השני ועל אנשי חצרו.
הביקורת התמקדה בניהול הכספי של הממלכה ובהחלטה שלא לשלם למלחים ולאחזקת האוניות. מחסור במימון הביא להשבתת ספינות המלחמה, להחלשת מערכי השמירה ולפגיעה בכשירותם של הביצורים. כאשר הופיע הצי ההולנדי, לא היה מדובר בכישלון של קרב ימי רגיל בין שני כוחות מוכנים, אלא בהתנגשות בין צי שהגיע למשימתו בכוח מלא לבין צי שחלק גדול ממנו הושבת עוד לפני המתקפה. הניסיון להטיל את האשמה על בעל תפקיד יחיד לא פתר את הבעיה הרחבה יותר שחשפה הפשיטה.
הניצחון ההולנדי משנה את תנאי השלום
מהמדוויי אל חוזה ברדה
לאחר שהסתיימה הפשיטה, המשיכו ההולנדים להחזיק אוניות בשפך התמזה. נוכחותן החריפה את המצוקה הכלכלית האנגלית והוסיפה לחץ על הממשלה בלונדון. המשבר גרם לבריחה המונית מן העיר והעמיד את צ'ארלס השני על סף פשיטת רגל. בנסיבות האלה נאלצה אנגליה לקבל תנאי שלום שהיטיבו בדרך כלל עם הרפובליקה ההולנדית.
חוזה בְּרֵדָה, שסיים את המלחמה, חיזק את מעמדם של ההולנדים בכמה מנתיבי המסחר באוקיינוס האטלנטי. במסגרת ההסדר הותר לאנגליה להחזיק בשטחי ניו נדרלנד בצפון אמריקה, שכללו את ניו יורק של ימינו. בתמורה שמרה הרפובליקה ההולנדית על המושבה הרווחית סורינאם שבדרום אמריקה. החוזה כלל גם שינויים בחוקי הספנות המגבילים של אנגליה, שהיו ויתור משמעותי לטובת האינטרסים המסחריים ההולנדיים.
הניצחון במדוויי סייע לבסס את עליונותה הימית של הולנד בצפון אירופה למשך שנים נוספות. מבחינת יוהאן דה ויט, ההישג הצבאי סיפק את היתרון המדיני שקיווה להשיג כאשר הורה לדה רויטר לצאת למתקפה. עבור אנגליה, לעומת זאת, הסכם השלום לא העלים את הקשיים הכלכליים שעמדו בבסיס התבוסה. בשנת 1672 נאלץ צ'ארלס השני להפסיק את תשלומי החובות במסגרת מהלך שנודע בשם Stop of the Exchequer.
כיצד התאושש הצי האנגלי?
התבוסה במדוויי הובילה גם לשינויים ארוכי טווח בצי המלכותי. הפרלמנט האנגלי מימן תוכנית משמעותית לבניית אוניות מלחמה חדשות במקום אלה שאבדו. לצד חידוש הצי קודמו רפורמות מנהליות, שבהן מילאו אישים כדוגמת סמואל פיפס תפקיד חשוב. הרפורמות נועדו לשפר את הארגון ואת המימון של הכוח הימי, שני תחומים שחולשתם נחשפה בצורה כה בולטת במהלך הפשיטה.
השינויים הללו סייעו להניח את היסודות להתעצמותו העתידית של הצי המלכותי. במהלך המאה ה-18 הצליחה בריטניה להשיג שליטה רחבה בימים, וההצלחה המאוחרת דחקה במידה רבה את זיכרון התבוסה במדוויי. מבחינת קציני צי והיסטוריונים צבאיים, לעומת זאת, המשיכה הפשיטה לשמש מקרה מבחן חשוב של כשלי מוכנות, מימון והגנה. הניצחון ההולנדי הותיר גם מורשת בתחום המבצעים האמפיביים, משום שהפעלת הנחתים לצד כלי השיט הייתה שלב משמעותי בהתפתחות הלחימה המשלבת כוחות ים ויבשה.
ההשפלה שנשארה במוזיאון
אוניית הדגל שהפכה למזכרת מלחמה
הפשיטה על מדוויי נחשבת לאחת התבוסות הקשות בתולדות הצבא הבריטי. עוצמת הפגיעה המורלית הושוותה להשפעת ההתקפה היפנית על הצי הרוסי בפורט ארתור בשנת 1904. עבור ההולנדים היה זה ניצחון שחיזק את ביטחונם ביכולתו של דה רויטר והעניק אישור לדרך הפעולה הנועזת שנבחרה. עבור האנגלים היה זה רגע שבו התברר כי עוצמה ימית אינה נמדדת במספר האוניות הרשומות בצי, אלא ביכולת להפעיל אותן כאשר האויב מגיע.
שריד מוחשי במיוחד של הניצחון ההולנדי נשמר עד היום במוזיאון הרייקסמוזיאום באמסטרדם. מדובר בחלק האחורי של אוניית הדגל האנגלית HMS Royal Charles, שנלקחה שלל במהלך הפשיטה. החלק המוצג, המכונה באנגלית transom, הפך למזכרת ניצחון יוצאת דופן. בניגוד לתיאורים כתובים של קרבות, הוא מאפשר למבקרים לראות שריד ממשי של האונייה שנפלה בידי האויב.
האירוע הונצח גם באמנות. ציור המתאר את שריפת הצי האנגלי בצ'טהאם נוצר בידי פִּיטֶר וָאן דֶה וֶלְדֶה בסביבות שנת 1670, והוא שמור ברייקסמוזיאום באמסטרדם. כותרתו מתייחסת ל-20 ביוני 1667, אף שהתיאור הכרונולוגי של הקרבות מציב את החדירה למספנות ב-22 ביוני ואת המשך הלחימה ביום שלאחר מכן. הפער בין תאריך הציור לתאריכי הקרב מחייב זהירות בעת השימוש בתיעוד החזותי כבסיס לשחזור רצף האירועים.
לצד ציור הקרב קיימים תיעודים חזותיים נוספים של האנשים והאוניות שהשתתפו במערכה. דיוקן של דה רויטר צויר בידי פֶרְדִינַנְד בּוֹל בשנת 1676, ואילו דיוקנו של ג'ורג' מונק מתוארך לשנת 1665. שני הדיוקנאות מופיעים בתיעוד של המוזיאון הימי הלאומי בגריניץ'. דגם של אוניית הדגל ההולנדית De Zeven Provinciën משנת 1665, לצד מפות של המלחמה ושל נתיב הפשיטה שהופקו בשנים 2008 ו-2013, מסייעים להמחיש את כלי השיט ואת המרחב שבו התנהלה המתקפה.
מזיכרון לאומי לקולנוע ולשחזורים היסטוריים
בהולנד נותרה הפשיטה על מדוויי סיפור ניצחון מוכר, והאדמירל דה רויטר המשיך לתפוס מקום חשוב בזיכרון ההיסטורי של המדינה. בשנת 2016 יצא בהולנד סרט קולנוע על חייו, שהפך להצלחה בקרב הקהל המקומי. נוסף על כך נערכו שחזורים היסטוריים של הקרב בהשתתפות שחקנים אנגלים והולנדים. הפעילויות הללו מעידות על המשך העניין הציבורי בפרשה, גם מאות שנים לאחר שהאוניות האחרונות עזבו את המדוויי.
בבריטניה התמונה שונה במידה רבה. הפשיטה נשכחה כמעט לחלוטין מן הזיכרון הציבורי הרחב, למעט בקרב היסטוריונים צבאיים וקציני צי המבקשים ללמוד מן הכישלון האנגלי. התעצמותו של הצי המלכותי במאה ה-18 סייעה לדחוק את זכר ההשפלה הישנה, ואילו בהולנד נותרה לכידת Royal Charles מקור לגאווה. כך התפתחו סביב אותו קרב שני זיכרונות לאומיים שונים: האחד מדגיש ניצחון נועז, והאחר מעדיף לזכור את ההצלחות שבאו אחריו.
הלקח שנשאר אחרי שהעשן התפזר
הפשיטה על מדוויי לא הוכרעה באמצעות המצאה צבאית חדשה או יתרון טכנולוגי בלתי ניתן לגישור. ההולנדים הצליחו משום שהגיעו עם כוח מאורגן, תוכנית חשאית, מפקדים מנוסים ויכולת לנצל את חולשותיו של האויב. האנגלים, לעומתם, נכנסו למערכה לאחר שנים של מלחמה, מגפה, שריפה ומשבר כספי, כאשר חלק גדול מן הצי שלהם הושבת והביצורים לא היו מוכנים. השרשרת שנמתחה לרוחב הנהר נועדה לעצור אוניות, אך לא יכלה לתקן את הכשלים שהצטברו מאחוריה.
גורלה של Royal Charles העניק לסיפור הזה סיום כמעט סמלי מדי. אוניית מלחמה שנשאה את שם המלך האנגלי נלקחה בידי ההולנדים, וחלק ממנה נשמר באמסטרדם כמזכרת לניצחון. אנגליה התאוששה מן התבוסה, בנתה מחדש את הצי והפכה במאה שלאחר מכן למעצמה ימית אדירה, אך ההתעצמות המאוחרת לא שינתה את מה שהתרחש ביוני 1667. במשך כמה ימים הצליחו ההולנדים להיכנס אל לב ההגנה האנגלית ולהוכיח שממלכה יכולה להחזיק באוניות רבות, ועדיין להישאר חסרת הגנה ברגע המכריע.
חומר מעשיר לצפייה
בשנת 2015 יצא בהולנד סרט קולנוע בשם ״אדמירל״, העוסק באדמירל ההולנדי מיכיאל דה רויטר וזכה להצלחה בקרב הקהל המקומי. הסרט מוזכר בהקשר של האופן שבו נשמר זכרו של דה רויטר בתרבות ההולנדית. נוסף על כך התקיימו שחזורים היסטוריים של הפשיטה על מדוויי בהשתתפות שחקנים אנגלים והולנדים.
ההיסטוריה הימית מלאה בניצחונות מפוארים, אך לעיתים דווקא התבוסות מלמדות יותר על הדרך שבה מדינות פועלות. אם סיפור הפשיטה על מדוויי חידש לכם, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא על מלחמות, החלטות מדיניות ואנשים ששינו את מהלך ההיסטוריה ב-HistoryIsTold.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
