בשנים שלפני המהפכה האמריקאית התקוממו מתיישבים בקרוליינות נגד שחיתות, מיסוי, פשיעה ושלטון מקומי שנתפס בעיניהם ככושל. ■ בצפון קרוליינה הגיע העימות לשיאו ב-16 במאי 1771 בקרב אלאמנס, שהסתיים בתבוסת הרגולטורים אך חשף עד כמה החלו יסודות הסמכות המלכותית במושבות להיסדק.
ב-16 במאי 1771 ניצבו כ-2,500 אנשי רגולטורים מול כוח קטן מהם בהרבה, כ-1,100 אנשי מיליציה, ליד נחל אלאמנס שבצפון קרוליינה. מבחינה מספרית היה נדמה כי היתרון נמצא בצד המתקוממים. אלא שהמספרים הסתירו את הבעיה האמיתית: הרגולטורים היו מצוידים ומאומנים פחות מיריביהם. בתוך כשעתיים הכריעו המשמעת וכוח האש של המיליציה את הקרב. כ-300 בני אדם נפגעו, רובם מקרב הרגולטורים, והמאבק המזוין שהסעיר במשך שנים את אזורי הספר של המושבה הגיע למעשה לסיומו.
קרב אלאמנס זכה בדורות קודמים לכינוי "הקרב הראשון של המהפכה האמריקאית", אבל הקשר בינו לבין המאבק לעצמאות מורכב בהרבה. אנשי הרגולטורים לא יצאו בראש ובראשונה נגד בריטניה או נגד הפרלמנט בלונדון. הם מחו נגד שחיתות של פקידים מקומיים, ספקולציות קרקע, מיסוי שהוטל מן הבירות הקולוניאליות, אוזלת יד של השלטונות ולעיתים גם העדר בתי משפט ואכיפת חוק. תנועות רגולטורים הופיעו בכמה מושבות בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה ה-18, ובהן חלקים מניו יורק, האזור שהוא כיום ורמונט ושתי הקרוליינות. המניעים השתנו ממקום למקום, אך עצם העובדה שמתיישבים החלו להתארגן נגד מוסדות השלטון המקומיים חשפה חולשה הולכת וגוברת בסמכות המלכותית בצפון אמריקה הבריטית.
לפני המהפכה: מי היו הרגולטורים?
סיפור מקורותיה של המהפכה האמריקאית מתמקד בדרך כלל במסצ'וסטס ובהחרפת העימות בין המתיישבים בצפון אמריקה לבין הפרלמנט בלונדון. ואולם בשנים שקדמו למלחמת העצמאות ניכרו גם במקומות אחרים סימנים לכך שהשלטון הבריטי אינו איתן כפי שנדמה. אחת הדוגמאות הבולטות הייתה תנועת הרגולטורים.
בשנות ה-60 של המאה ה-18, בזמן שמתיישבים מסוימים מחו נגד מה שראו כעוולות שהגיעו מלונדון, הרגולטורים התמקדו בבעיה קרובה בהרבה לביתם: תפקודם של מוסדות השלטון הקולוניאליים. ההיסטוריון אַלָן טֵיילוֹר ציין שתנועות מסוג זה התקיימו בכמה מושבות בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70. הרשויות המקומיות נתקלו בהתנגדות מאורגנת בחלקים מניו יורק, באזור של ורמונט כיום ובקרוליינות.
לא כל תנועות הרגולטורים התקוממו מאותן סיבות. במקומות מסוימים עמדו במרכז טענות נגד ספקולציות מפוקפקות בקרקעות, ובאחרים נגד פקידים מושחתים. גם מיסוי היה מקור למרירות, אבל בניגוד למחלוקות שעתידות לעמוד במרכז המהפכה האמריקאית, המסים שהרגיזו את הרגולטורים לא הוטלו בידי הפרלמנט בלונדון. מקורם היה בממשלות המושבות עצמן.
גם השם "רגולטורים" מלמד משהו על מטרותיהם. הם ביקשו הסדרה טובה יותר של השלטון וחוקים שייאכפו בפועל. רבים מהם לא רצו לפרק את הסדר הבריטי, אלא דווקא לגרום למוסדות המקומיים לתפקד כפי שסברו שעליהם לתפקד. משום כך אי אפשר להציג אותם בפשטות כמבשריהם הישירים של הפטריוטים שיילחמו למען עצמאות אמריקאית כמה שנים אחר כך.
השאלה כיצד הגיעו מתיישבים שלא בהכרח התנגדו לעצם השלטון הבריטי למצב שבו הם אוחזים בנשק תלויה במושבה שבה פעלו. שתי הקרוליינות מספקות שתי תשובות שונות מאוד.
דרום קרוליינה: כשהשלטון כמעט לא הגיע אל הספר
תנועת הרגולטורים בדרום קרוליינה נולדה מתוך מציאות של פשיעה הולכת וגוברת, מחסור באכיפת חוק והעדר בתי משפט מספקים באזורי הספר. לאחר סיום מלחמת הצ'רוקי בראשית שנות ה-60 גדל מספר המתיישבים בפנים המושבה, ולצדם הגיעו גם פורעי חוק.
עד 1766 כבר הטילו כנופיות עבריינים פחד על קהילות באזורי הספר של דרום קרוליינה. בעיני המתיישבים, השלטון בצ'רלס טאון, היא צ'רלסטון, לא הקדיש די תשומת לב למצוקתם. כשלא נמצא מי שיגן עליהם, החלו תושבים מקומיים לשאת נשק ולהגן בעצמם על קהילותיהם מפני פשיטותיהם של פורעי החוק.
האנשים הללו קיבלו את הכינוי רגולטורים. דרישתם המרכזית הייתה שהממשלה והאליטות שישבו באזורי החוף יעשו יותר כדי להגן על המתיישבים בפנים הארץ. בשלב הראשון הם אף הצליחו ללכוד כמה מפורעי החוק שהטרידו את האזור.
אלא שאז נכנס לתמונה המושל המלכותי החדש של דרום קרוליינה, הלורד צ'ארלס גְרֶווִיל מוֹנְטָגוּ. ההיסטוריון וולטר אדגר כתב שמונטגו החליט לחון את העבריינים שנלכדו, כמחווה של רצון טוב בימיו הראשונים בתפקיד. אם קיווה להרגיע את הרוחות, התוצאה הייתה הפוכה.
בעיני מתיישבי אזורי הספר, שנטלו נשק משום שסברו שהשלטון אינו מסוגל להגן עליהם, שחרור האנשים שאותם לכדו נראה בלתי נתפס. מונטגו החריף את הכעס כאשר הציג דווקא את הרגולטורים, ולא את פורעי החוק שנתפסו בידיהם, כעבריינים האמיתיים.
ביוני 1768 התכנסו הרגולטורים ב"קונגרס הקונגרי" ואישרו את "תוכנית ההסדרה". מאחר שהממשלה לא חוקקה צעדים שידכאו את הפעילות הפלילית באזור, הפכה התוכנית למעשה לחוק בפועל בחלקים מאזורי הספר של דרום קרוליינה.
אלא שגם שלטון עצמי מאולתר מסוג זה נשא עמו בעיות משלו. האכיפה שביצעו הרגולטורים נעשתה בהדרגה שרירותית יותר ויותר. לבסוף הגיב המחוקק הקולוניאלי של דרום קרוליינה ביצירת בתי משפט אזוריים חדשים. בכך ניטל חלק משמעותי מן הבסיס לתנועה, ועד ראשית שנות ה-70 דעכה תנועת הרגולטורים בדרום קרוליינה.
העימות שם הסתיים אפוא באמצעות שינוי מוסדי. בצפון קרוליינה הדברים יתפתחו בכיוון אחר לגמרי.
צפון קרוליינה: חקלאים, מיסים וקרקעות שנעלמו בבית המשפט
באזורי הספר של צפון קרוליינה נולדה תנועת רגולטורים רדיקלית יותר. בלבה ניצבה אוכלוסייה הולכת וגדלה של חקלאים קטנים, שכעסם נבע ממיסוי גבוה, משחיתות בקרב פקידים מקומיים ומפרקטיקות מפוקפקות של ספקולציות בקרקעות.
חקלאים באזור פידמונט שבמרכז צפון קרוליינה נשאו בנטל מיסוי כבד. לכך נוספה בעיה שעלולה הייתה לעלות להם במקור פרנסתם עצמו. ספקולנטים טענו לבעלות על מיליוני אקרים של קרקע באזור ודרשו מהחקלאים תשלומים. כאשר המחלוקות הגיעו לבתי המשפט, הספקולנטים נהנו מיתרון משמעותי: שריפים ושופטים שמונו בידי המושל המלכותי היו בעצמם מעורבים בעסקאות הקרקע המפוקפקות.
מבחינת החקלאי הקטן היה זה מאבק במערכת שבה אותם אנשים שעמדו מאחורי התביעות יכלו ליהנות גם מקרבתם למנגנון המשפטי שאמור היה להכריע בהן. חקלאי שהפסיד בבית המשפט הסתכן באובדן כל רכושו. השילוב בין מסים, דרישות תשלום מצד ספקולנטים, תביעות משפטיות ופקידים שנתפסו כמושחתים יצר באזורי הספר תחושת מרירות הולכת ומעמיקה.
מתוך האוכלוסייה הזאת בלט הֶרְמָן הָאזְבֶּנְד כאחד ממנהיגי הרגולטורים. הרקע שלו לא התאים לכאורה לדמותו של מנהיג חקלאים עניים. הוא נולד במרילנד למשפחה אמידה שהחזיקה עבדים, אך ויתר על מעמדו העשיר ועבר עם משפחתו אל האזור הכפרי של צפון קרוליינה.
האזבנד התחבר גם להיבט נוסף שהיה חשוב בתנועת הרגולטורים בצפון קרוליינה: האמונה הדתית. המעבר שלו לחיי חקלאי צנועים יותר התרחש במקביל להמרתו הדתית במהלך ההתעוררות הגדולה, ורבים מחבריו בתנועה חלקו אמונות דתיות דומות.
אולי יעניין אותך
ההיסטוריונית מַרְג'וֹלֵיין קָארְס הסבירה כי זעמם של הרגולטורים הופנה כלפי מושלה המלכותי של צפון קרוליינה, וִילְיָאם טְרַיוֹן, וגם כלפי הסוחרים ועורכי הדין העירוניים שישבו באזורי החוף. המרחק הגאוגרפי בין הספר לבין מוקדי הכוח הפך גם למרחק פוליטי וחברתי.
הדרך לאלאמנס
לקראת סוף שנות ה-60 החלה המרירות להפוך לפעולה ישירה. קבוצות של חקלאים זועמים מאזורי הספר הטרידו בעלי קרקעות מקומיים בולטים, שופטים ועורכי דין. לצד ההפחדה והאלימות הם גם פנו אל השלטון בדרכים רשמיות יותר: הרגולטורים הגישו עצומות לממשלה הקולוניאלית בדרישה להפחית מסים ולהעמיד פקידים מושחתים לדין.
אחד המסים שעורר תרעומת נועד למימון משכנו של המושל בבירה הקולוניאלית החדשה ניו ברן. המבנה נודע בהמשך בשם "ארמון טריון", על שמו של המושל המלכותי ויליאם טריון. במאי 1768 נעצר הרמן האזבנד בשל פעילותו. תגובת הרגולטורים המחישה עד כמה כבר גדלה התנועה. קבוצה של כ-700 רגולטורים התארגנה במטרה לשחררו מן הכלא.
המתיחות לא שככה. בסתיו 1770 הפכה אי השקט לחריפה עוד יותר. מהומות של תומכי הרגולטורים פרצו ברחבי אזורי הספר, חנויות רבות נבזזו ושופטים ועורכי דין הפכו גם הם למטרות לאלימות.
שני מנהיגים מקרב הרגולטורים נפגשו לבסוף עם המושל טריון והציגו בפניו את תלונותיהם של המתיישבים באזורי הספר. ההיסטוריון רוֹבֶּרְט דַנְקֶרְלִי כתב כי טריון גילה מידה מסוימת של אהדה לטענותיהם, אך גינה בסופו של דבר את האלימות וההפחדה שבהן השתמשה התנועה.
במקום לבלום את העימות, צעדים נוספים מצד טריון תרמו להעמקתו. המושל פירק כמה אסיפות קולוניאליות, משום שסבר כי מספר גדול מדי של מחוקקים תומכים ברגולטורים.
כך נוצר מעגל שהלך ונסגר: הרגולטורים ראו במוסדות המושבה מערכת מושחתת שאינה מוכנה לתקן את עצמה, ואילו טריון ראה בהתנהגותם איום הולך וגובר על הסדר ועל סמכותה של הממשלה.
ויליאם טריון מחליט לצאת למערכה
האלימות והוונדליזם הגוברים באזורי הספר, בצד התנגדותו של טריון לרפורמות שדרשו הרגולטורים, הכינו את הקרקע לעימות צבאי. בסוף 1770 הורה טריון לגייס יחידות מיליציה במזרח צפון קרוליינה. מטרתו הייתה להכין משלחת צבאית אל החלק המערבי של המושבה ולפעול נגד הרגולטורים.
מבחינתו של טריון הגיע רגע השבירה לאחר שאחד ממקורביו, הקולונל אֶדְמוּנְד פֶנִינְג, הותקף. פנינג היה דמות בולטת במושבה וגם שריף ועורך דין. שני התפקידים האחרונים הפכו את רכושו למטרה טבעית בעיני רגולטורים שראו בשריפים ובעורכי הדין חלק מן המערכת שנגדה יצאו.
בשלב הזה כבר לא נותר הרבה מרחב לפשרה. כוחו של המושל נע מערבה. הרגולטורים התכנסו מולם.
16 במאי 1771: קרב אלאמנס
ב-16 במאי 1771 נפגשו שני הכוחות ליד נחל אלאמנס, בסמוך לעיר ברלינגטון של ימינו בצפון קרוליינה. מבחינה מספרית עמד היתרון לצד הרגולטורים. כ-2,500 מהם ניצבו מול כ-1,100 אנשי מיליציה בפיקודו של טריון. אלא שהיתרון הכמותי לא פיצה על ההבדלים באימון ובציוד.
הרגלי הלחימה, המשמעת וכוח האש של המיליציה הכריעו את המערכה. לאחר כשעתיים הובסו הרגולטורים. לפי רוברט דנקרלי, מספר הנפגעים הכולל הגיע לכ-300, ורובם היו מקרב הרגולטורים. מלחמת הרגולטורים בצפון קרוליינה הסתיימה. הכינוי הזה יהיה לימים חלק חשוב מן הזיכרון של הקרב, אך המציאות ב-1771 הייתה מסובכת בהרבה מהתמונה של מורדים אמריקאים הנלחמים בצבא בריטי.
אחרי הקרב: כניעה, חנינות ותליות
אחרי אלאמנס החלו הרגולטורים למסור בהדרגה את נשקם. טריון הורה למנתחים שלו לטפל ברגולטורים שנפצעו בקרב, ורוב המשתתפים זכו לחנינה. הרמן האזבנד, לעומת זאת, נמלט לפנסילבניה וחי שם תחת כמה שמות בדויים. השם הראשון שאימץ היה "טסקייפ דת". הוא לא שב להשתמש בשמו האמיתי עד לסיום המהפכה האמריקאית.
האזבנד הצליח להימלט מן הגורל שפקד כמה מחבריו. ג'יימס פּיוּ, גיסו של האזבנד ואחד מאנשי הרגולטורים, היה בין כמה מן המורדים שנתלו בהוראת טריון. אלן טיילור תיאר כיצד פיו המשיך לגנות את השחיתות הרשמית עד נשימתו האחרונה.
הקרב אמנם סיים את מלחמת הרגולטורים, אך הוא לא מחק את היריבויות שנוצרו במהלך שנות ההתנגשות. לדברי רוברט דנקרלי, המאבק השפיע לפחות בשתי דרכים על מה שיתרחש מאוחר יותר במהפכה האמריקאית.
ראשית, אלאמנס העניק ניסיון צבאי יקר לאנשים שיישאו נשק אחר כך, בין אם בשורות הפטריוטים ובין אם בשורות הלויאליסטים. שנית, הוא העמיק יריבויות מקומיות. שכנים שנלחמו זה בזה משני צדי המתרס באלאמנס מצאו את עצמם שוב אויבים בזמן המהפכה האמריקאית.
כך אלאמנס היה מבוא לעימות הגדול שיגיע בתוך שנים ספורות, אך לא משום שהמחנות של 1771 פשוט נשמרו והפכו למחנות של המהפכה.
מה חיבר בין הרגולטורים למהפכה?
למרות ההבדלים, קשה להתעלם ממה שהתנועות חשפו. בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה ה-18 הצליחו מתיישבים בכמה מושבות להתארגן נגד הרשויות הקולוניאליות, לערער על הלגיטימיות של פקידים מקומיים ולעיתים אף ליצור מנגנוני שלטון ואכיפה משלהם.
בדרום קרוליינה הסתיים המאבק לאחר שהמחוקק הקולוניאלי הקים בתי משפט אזוריים חדשים. בצפון קרוליינה הסתיים המאבק בקרב, בחנינות, בבריחה ובתליות. בשני המקרים הבעיה שהופיעה על פני השטח הייתה מקומית, אך היא המחישה עד כמה קשה היה לשלטון המלכותי לשמור על אמון וסמכות באזורי הספר.
ויליאם טריון הצליח ב-1771 להסתמך על מיליציה נאמנה ולהגן בכוח על סמכותו כמושל צפון קרוליינה. כעבור שנים ספורות, כאשר שימש מושל מלכותי של ניו יורק, הוא ומושלים מלכותיים אחרים כבר ימצאו את עצמם נאלצים להימלט לנוכח התקוממות הפטריוטים.
הרגולטורים לא ביקשו בהכרח ליצור מדינה חדשה ולא היוו מפלגת חימום למהפכה האמריקאית. הם יצאו למאבק מסיבות משלהם, ובהן ביטחון אישי, מערכת משפט, מיסוי, קרקעות ושחיתות. דווקא משום כך סיפורם חשוב: עוד לפני שהעימות בין המושבות לבריטניה התגבש למאבק לעצמאות, התברר שהסדר הפוליטי במושבות מסוגל להישבר גם מבפנים.
קרב אלאמנס היה סוף של מרד קצר, אך לא סוף של המתחים שיצרו אותו. שכנים שכבר הכירו את טעמו של עימות חמוש, אנשים שכבר ראו פקידים ומושלים כמי שאפשר להתנגד להם, ומערכת קולוניאלית שכבר נאלצה להפעיל כוח נגד תושביה, ייכנסו בתוך זמן קצר לעידן אלים בהרבה. הסדקים נראו לעין עוד לפני שהבניין כולו החל לרעוד.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
רוברט דנקרלי, Redcoats on the River: Southeastern North Carolina in the Revolutionary War*, Dram Tree Books, 2008, עבודתו של דנקרלי משמשת לתיאור ניסיונות ההידברות בין מנהיגי הרגולטורים לטריון, פירוק האסיפות הקולוניאליות, מספר הנפגעים באלאמנס והשלכות הקרב על היריבויות שהתחדשו במהלך המהפכה האמריקאית.
מרג'וליין קארס, Breaking Loose Together: The Regulator Rebellion in Pre-revolutionary North Carolina*, UNC Press, 2002, קארס עוסקת בתנועת הרגולטורים בצפון קרוליינה ובהפניית זעמם כלפי המושל המלכותי ויליאם טריון, הסוחרים ועורכי הדין העירוניים של אזורי החוף.
ק' פיליפס, 1775: A Good Year for Revolution, Penguin, 2012, הספר מגולל את היווצרות תנועת הרגולטורים בדרום קרוליינה ולהחלטת תושבי אזורי הספר ליטול נשק ולהתגונן מפני כנופיות פורעי החוק בשנת 1766.
אלן טיילור, American Revolutions: A Continental History, 1750-1804, Norton, 2016, טיילור מספק את המסגרת הרחבה לתנועות הרגולטורים במושבות, לתביעות הקרקע והמיסוי בצפון קרוליינה, להתפתחויות שהובילו לקרב אלאמנס ולגורלם של הרמן האזבנד וג'יימס פיו לאחר התבוסה.
ההיסטוריה של המהפכה האמריקאית אינה מתחילה רק בנמלים, בפרלמנטים ובסיסמאות מפורסמות. לעיתים היא מתחילה בחקלאי שחושב שהשריף והאיש שתובע ממנו את אדמתו קרובים זה לזה קצת יותר מדי. אם הסיפור הזה גרם לכם להביט אחרת על השנים שלפני העצמאות האמריקאית, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא באתר על הרגעים שבהם הסדר הישן התחיל להתפורר הרבה לפני שמישהו הכריז עליו כמת.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
