ממכונות מכניות שחיפשו מידע באמצעות כרטיסים מנוקבים ועד לכלי נגינה שמנגן בלי שנוגעים בו: רוסיה וברית המועצות הצמיחו שורה של דמויות שהקדימו את זמנן. ■ עשרה סיפורים על מדענים, ממציאים ואמנים שהשפעתם חרגה הרחק מהמעבדות, האולמות והמוסדות שבהם פעלו.
בשנת 1832 הגיע אציל רוסי בשם סמיון קורסקוב אל האקדמיה למדעים בסנקט פטרבורג עם רעיון שנשמע משונה למדי: לבנות מכונות שיוכלו לעזור לבני אדם להשוות רעיונות, למיין מידע ולמצוא בתוך כמויות גדולות של נתונים את הפרטים המתאימים לשאלה מסוימת. חברי הוועדה בחנו את המכשירים שלו, התרשמו מכישרונו כממציא, ואז קבעו שהשיטה שלו אינה יכולה לשמש בהצלחה באף תחום מדעי. קורסקוב חזר לחייו, והמכונות נשכחו.
זה היה יכול להיות סוף נאה לסיפור על ממציא שהקדים את זמנו. אלא שכעבור יותר ממאה שנה החלו חוקרים להביט שוב במכשירים שלו, הפעם בעיניים של עידן המחשוב, ולראות בהם משהו אחר לגמרי: ניסיון מוקדם להשתמש בכרטיסים מנוקבים לצורך חיפוש, השוואה וסיווג של מידע.
קורסקוב אינו היחיד ברשימה הזאת. ולדיסלב סטארביץ' ניסה לצלם קרב בין חיפושיות וכשגילה שהן מסרבות לשתף פעולה תחת אורות הצילום, הפך אותן לבובות ויצר מן הסרטים המוקדמים באנימציית הסטופ-מושן. מיכאיל צ'כוב יצא מבית מדרשו של קונסטנטין סטניסלבסקי ופיתח תפיסה אחרת של עבודת השחקן, שהגיעה לבסוף עד הוליווד. לב טרמן הפך ניסוי פיזיקלי לכלי נגינה אלקטרוני שאפשר לנגן עליו מבלי לגעת בו, ובהמשך ניצל את אותה גאונות אלקטרונית גם לצורכי ריגול.
אחריהם יבואו זינאידה ירמולייבה, שעסקה באנטיביוטיקה ובכולרה ואף ערכה ניסוי מסוכן על גופה; ולדימיר דמיחוב, שדחף את השתלות האיברים למחוזות שנעו בין פריצת דרך מדעית לזוועה מוסרית; יורי קנורוזוב, שפיצח את כתב המאיה מבלי שראה במשך רוב חייו אתר מאיה במו עיניו; לאוניד קופריאנוביץ', שפיתח מכשירי רדיו-טלפון ניידים עשרות שנים לפני שהטלפון הנייד הפך לחפץ יומיומי; יורי אוגנסיאן, שהשתתף בהרחבת הטבלה המחזורית אל מעבר ליסודות המצויים בטבע; ואלכסיי פז'יטנוב, שיצר כמה צורות גאומטריות נופלות והעניק לעולם את טטריס.
סֶמְיוֹן קוֹרְסָקוֹב: האיש שניסה לבנות מנוע חיפוש במאה ה-19
סֶמְיוֹן נִיקוֹלַיֶיבִיץ' קוֹרְסָקוֹב נולד בחרסון בינואר 1787 למשפחת אצולה רוסית ותיקה. אביו, ניקולאי איוואנוביץ' קורסקוב, היה הבנאי הראשי בעיר, וסנדקיו של הילד היו הנסיך גריגורי פוטיומקין-טאבריצ'סקי והנסיכה ויאזמסקאיה. אביו מת כשהיה צעיר, ואמו, אנה סמיונובנה לבית מורדבינובה, דאגה לחינוכו. גם דודו, האדמירל ניקולאי מורדבינוב, מילא בחייו תפקיד אבהי.
הביוגרפיה של קורסקוב אינה מתחילה בחדר מלא גלגלי שיניים וכרטיסים מנוקבים. לפני שהפך לממציא הוא השתתף במלחמת 1812 ולאחר מכן במערכות הצבאיות מחוץ לרוסיה נגד נפוליאון בשנים 1813-1814. אחרי המלחמה עבר אל עולם אחר לחלוטין ושירת במינהל הסטטיסטי של משרד הפנים בסנקט פטרבורג. הוא התקדם בסולם הדרגות, היה יועץ קולגיאלי, שימש בתפקידים מיוחדים במשרד, נעשה יועץ מדינה ב-19 באוקטובר 1837 וב-6 בנובמבר 1842 הגיע לדרגת יועץ מדינה בפועל. ב-1845 פרש.
קורסקוב גם זכה לעיטורים מכובדים: מסדר אנה הקדושה מדרגה שנייה, מסדר ולדימיר הקדוש מדרגה רביעית עם סרט, וכן העיטור הפרוסי "פור לה מריט". אך דווקא העבודה הפחות רשמית שלו, זו שלא העניקה לו מעמד ציבורי משמעותי בחייו, היא שהפכה אותו לדמות מסקרנת במיוחד בתולדות עיבוד המידע.
כשמטרת המכונה היא לחזק את השכל
הרעיון שהעסיק את קורסקוב היה כמעט פילוסופי: כיצד אפשר להרחיב את יכולתו של המוח האנושי להתמודד בבת אחת עם מספר גדול של עצמים, רעיונות ותכונות? הוא לא ביקש לבנות מחשבון שמבצע פעולות חשבון בלבד. הוא רצה ליצור מכונות שיוכלו למצוא, להשוות ולסווג רשומות על פי מאפיינים רבים.
לשם כך השתמש בטבלאות מנוקבות. הכרטיס או הטבלה לא היו המצאה שלו. עוד קודם שימשו כרטיסים מנוקבים בנולים כדי לשלוט בדוגמאות האריג, ובתחילת המאה ה-19 התפשט השימוש במנגנון של ז'וזף מארי ז'אקאר בצרפת. קורסקוב לקח את עקרון הניקוב לתחום אחר: מידע.
הוא בנה חמישה מכשירים שכינה "מכונות אינטלקטואליות". הפשוט שבהם היה הומאוסקופ ליניארי בעל חלקים קבועים. באמצעותו ניתן היה לעבור על מספר גדול של רשומות המיוצגות בטבלה מנוקבת ולמצוא רשומה שמכילה את כל המאפיינים של רשומה שנבחרה מראש. במילים אחרות, המשתמש הגדיר אוסף תכונות, והמכונה עזרה לו לאתר את הרשומה המתאימה.
בגרסה אחרת, הומאוסקופ ליניארי בעל חלקים נעים, ניתן היה לא רק למצוא את ההתאמה, אלא גם להפריד בין התכונות המתאימות ובין אלה שאינן מתאימות לרשומה הנבדקת.
אחר כך הגיע ההומאוסקופ השטוח. כאן כבר שאיפותיו של קורסקוב נעשו רחבות יותר. המכשיר נועד להשוות רשומות שכל אחת מהן עשויה לכלול אלפי תכונות. קורסקוב אף טען שבעזרת מוטות מדורגים ניתן יהיה להגיע עד מיליון מאפיינים. יותר ממאה שנה לפני שהמונח "מאגר נתונים" נעשה חלק מן השפה הטכנולוגית, הוא חשב על מכונה שתתמודד עם כמויות מידע שהאדם מתקשה להקיף במבט אחד.
המכשיר המורכב ביותר היה האידאוסקופ. הוא נועד לבצע בו-זמנית כמה סוגים של השוואה: לזהות תכונות אפשריות שאינן קיימות בשתי הרשומות; תכונות הקיימות ברשומה אחת אך לא באחרת; תכונות משותפות; תכונות משותפות שנחשבו חשובות במיוחד; וכן תכונות חשובות של הרשומה המושווית שאינן מופיעות ברשומה שנבחרה.
לצדו בנה קורסקוב גם קומפרטור פשוט. הוא נועד לבצע פעולות דומות, אך עם יתרון מעשי: לא היה צורך להכין מראש טבלה מנוקבת, משום שניתן היה להגדיר את המאפיינים באופן ישיר לפני ההשוואה. החיסרון היה שאפשר היה להשוות בכל פעם רק שני "רעיונות".
הטרמינולוגיה שלו השתייכה כמובן למאה ה-19, אבל השאיפה ברורה: לאחסן ייצוגים של מידע, להגדיר קריטריונים, לבצע ביניהם פעולות ולהחזיר תוצאות בצורה מכנית.
האקדמיה אומרת לא
ב-1832 ניסה קורסקוב להוציא את הרעיונות מן הסדנה אל העולם. הוא פרסם בצרפתית חוברת שכותרתה, בתרגום, "מתווה לשיטה חדשה של מחקר באמצעות מכונות המשוות רעיונות". באותה שנה הציג את המצאותיו בפני האקדמיה למדעים בסנקט פטרבורג.
ועדה שכללה את האקדמאים גאורג פרוט, אדולף קופפר, מיכאיל אוסטרוגרדסקי ופיודור ברנדט בחנה את התיאור. המסקנה הייתה קטלנית למדי מבחינת עתיד המכשירים: השיטה שהציע קורסקוב, קבעו חברי הוועדה, לא תוכל לשמש בהצלחה בשום תחום מדעי. הם אמנם הכירו בכישרונו כממציא, אבל לא נתנו לרעיון את ההכרה שקורסקוב קיווה לקבל.
האיש שנמצא מחדש בארכיון
ב-1961 פרסם ההיסטוריון משה רדובסקי מסמכים מארכיון האקדמיה למדעים של ברית המועצות שנגעו לבקשתו של קורסקוב. בשנות ה-80 משכו המסמכים את תשומת לבו של גליי פוברוב, פרופסור במחלקה לקיברנטיקה במכון לפיזיקה הנדסית במוסקבה.
ב-1982 הציג פוברוב הערכה מחודשת של עבודת קורסקוב בסמינר לבינה מלאכותית בבית התרבות המרכזי של עובדי הרפואה במוסקבה. ב-2001 פרסם באנגלית מאמר על המצאותיו בספר "Computing in Russia", שראה אור בגרמניה. ארבע שנים לאחר מכן הופיע מאמר נרחב ברוסית מאת אלכסנדר ניטוסוב בשבועון PC Week/RE.
ב-2008 תיאר ולרי שילוב את פעולת המכונות בחוברת שפורסמה כתוספת לכתב העת "טכנולוגיות מידע", ובהמשך הקדיש להן פרקים בספרים על תולדות המכונות הלוגיות. בשנת 2009 פורסמו שני תרגומים לרוסית של החוברת המקורית של קורסקוב: האחד בהוצאת המכון לפיזיקה הנדסית במוסקבה בעריכת אלכסנדר מיכאילוב, והשני באסופה של המכון הממלכתי לתרבות במוסקבה בעריכת אנדריי אלכסייב. באותה תקופה הוצעו גם פרשנויות מודרניות לעבודת המכונות במונחים של פעולות על קבוצות, וכל חמש "המכונות האינטלקטואליות" זכו להמחשה במחלקה לקיברנטיקה.
קורסקוב עצמו כבר לא היה שם כדי ליהנות מן הקריאה המחודשת. לאחר פרישתו מן השירות חי באחוזת טארוסובו שבמחוז דמיטרוב בפלך מוסקבה, ושם מת בדצמבר 1853. הוא נקבר בבית העלמין טרויצה-ויאזניקי הסמוך.
חייו האישיים היו רחבים לא פחות מן הביוגרפיה הציבורית שלו. הוא היה נשוי לסופיה ניקולאייבנה מורדבינובה ונולדו להם ילדים רבים: ניקולאי, שפעל במסגרת הזמסטבו ונישא לנטליה מוראביובה, בתו של ניקולאי מוראביוב-קרסקי; אנה, שנולדה ב-1821 והוטבלה בקתדרלת ההתגלות הימית; סרגיי, שהיה מהנדס תחבורה; ורה; מיכאיל, שנעשה מדינאי רוסי בולט, מושל כללי של מזרח סיביר וחבר במועצת המדינה של האימפריה הרוסית; נטליה, שנישאה לפאבל בקונין; אלכסנדר, שהיה שלישו של מוראביוב-קרסקי והשתתף בכיבוש מבצר קארס ב-1855; וכן ולדימיר.
לכאורה, קורסקוב השתייך לחלוטין לעולמה של רוסיה הקיסרית: אציל, חייל במלחמות נפוליאון, פקיד בכיר ומעוטר. ובכל זאת, החלק החריג ביותר בסיפורו נמצא דווקא במכשירים שנדחו ב-1832. הוא ניסה להעניק למכונה תפקיד שלא היה מובן מאליו כלל בתקופתו: לא לחשב מספרים בלבד, אלא לעזור לאדם למצוא משמעות בתוך מידע.
וְלָדִיסְלָב סְטָארֶבִיץ': האיש שהחיפושיות שלו התחילו לשחק בקולנוע
אם קורסקוב ביקש לגרום למכונה להשוות רעיונות, וְלָדִיסְלָב אָלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' סְטָארֶבִיץ' נתקל בבעיה אחרת לגמרי: הוא רצה לגרום לשתי חיפושיות להילחם מול מצלמה. החיפושיות סירבו.
בשנת 1910 ביקש סטארביץ' לצלם סרט תיעודי על אייליות, ובמיוחד קרב בין שני זכרים על נקבה. אלא שהתאורה שנדרשה לצילום גרמה לחרקים להפוך לפסיביים. במקום לוותר על הסרט, הוא השתמש בשריוניהן של החיפושיות כדי ליצור דגמים, הזיז אותם בהדרגה וצילם תמונה אחר תמונה.
כך נולד "Lucanus Cervus", מן הסרטים המוקדמים בעולם באנימציית בובות. מה שהתחיל כפתרון טכני לבעיה של אנטומולוג חובב הפך את סטארביץ' לאחד מחלוצי האנימציה.
הילד שבנה חרקים
סטארביץ' נולד במוסקבה ב-1882 למשפחה של פולנים ליטאים. הוריו, אלכסנדר ואנטונינה, השתייכו לאצולה הפולנית הענייה ונאבקו למען עצמאותה של פולין מן האימפריה הרוסית. אמו מתה כשהיה צעיר. התיאור הביוגרפי של שנות ילדותו כולל שתי תחנות גידול: ב-1889 נמסר לחסותה של דודתו, ובהמשך, מ-1901, גדל אצל הורי אמו בקובנה.
כבר בילדותו ניכרה עצמאות שלא תמיד התאימה למסגרת החינוכית, עד כדי כך שסולק מגימנסיה. הוא לא נחשב תלמיד מצטיין, אבל השתתף בהתלהבות בהצגות חובבים ואהב במיוחד תפקידים קומיים. מכיתות ה'-ו' התגבשו אצלו שני תחביבים רציניים: צילום ואנטומולוגיה.
הוא אסף חרקים וייבש אותם לאוסף, אך לא הסתפק בכך. הוא בנה בעצמו דגמים של חרקים בדיוק כה רב, עד שקשה היה להבחין בינם ובין חרקים אמיתיים. בדיעבד, שתי האובססיות הצעירות הללו, מצלמה וחרקים, התחברו כמעט באופן מתבקש לקריירה שלו.
לאחר סיום לימודיו עבד כשומר במוזיאון להיסטוריה מקומית. עם כניסתו לתפקיד העניק למוזיאון שני אלבומים ובהם תצלומים שצילם בקובנה. מנהל המוזיאון התרשם והציע לצעיר להשתמש במצלמת הקולנוע של המוסד.
הסרט הראשון שהציג לעובדי המוזיאון נקרא "מעל הניימן", ורמתו הטכנית הפתיעה אותם. אחריו ניסה להפיק סרטים חינוכיים על אנטומולוגיה. במקביל עסק גם בפרסום כתב עת סאטירי חובבני ולא מצונזר בשם "אוסה", פרסם קריקטורות בעיתון המקומי "מראת קובנה", ובמשך כמה שנים זכה בפרסים בחגיגות ראש השנה המקומיות על תחפושות הקרנבל הטובות ביותר.
ב-25 בנובמבר 1906 נישא לאנה צימרמן. בתם אירינה נולדה ב-1907, וב-1913 נולדה בתם השנייה, ז'אן.
הדרך מהמוזיאון אל מוסקבה
בשנת 1909 צילם סטארביץ' שני סרטים מחיי החרקים: "חיי השפיריות", באורך 230 מטרים של סרט צילום, ו"חיפושיות חרפושית", באורך 150 מטרים. מנהל המוזיאון, שראה את התוצאות, הציע לו לנסוע למוסקבה ולמצוא שם שימוש רחב יותר בכישוריו.
במוסקבה הכיר את מפיק הקולנוע אלכסנדר חנז'ונקוב וסיפר לו שהוא רוצה לצלם סרטי נוף ותיעוד. חנז'ונקוב נתן לו מצלמה משומשת וכמה גלילי סרט, בתנאי שסטארביץ' יעביר לו את הזכויות על כל הסרטים שיצלם. הוא גם שכר עבורו דירה והעניק לו חמישה חודשים לסיים את הסרט הראשון. סטארביץ' חזר אחרי עשרה שבועות עם שלושה סרטים.
מכאן השתפרו תנאיו במהירות. הוא קיבל חדר עבודה נפרד, ציוד רציני יותר וחופש יצירתי רחב. ואז הגיע אותו ניסיון ב-1910 לתעד קרב בין אייליות, ואתו ההבנה שאם חרק חי אינו מתכוון לשחק בשבילך, אפשר לבנות גרסה שלו שתעשה בדיוק את מה שהבמאי דורש.
ב-1912 עלה למסכים סרט קצר נוסף באותה טכניקה, "לוקנידה היפה, או מלחמת ארוכי המחוש באייליות". החיפושיות גילמו בו עלילה שפרודיה על סיפורי אבירים. הסרט הצליח מאוד ברוסיה ומחוצה לה. הטכניקה הייתה כה בלתי מוכרת, עד שחלק מן הצופים והמבקרים לא הבינו שהם רואים אנימציה. היו שסברו שסטארביץ' הצליח איכשהו לאלף את החרקים.
העיתון הלונדוני Evening News ניסח את התדהמה בפשטות: "כיצד כל זה נעשה? איש מן הצופים לא הצליח להסביר." מבחינת העיתון, אם החיפושיות אכן מאולפות, הרי שמאלפן אותן ניחן בדמיון ובסבלנות יוצאי דופן.
מעולם החרקים אל קולנוע שלם
אחרי "לוקנידה" הגיעו סרטי אנימציה נוספים באותה שיטה: "נקמתו של צלם הקולנוע" ב-1912, "השפירית והנמלה" ב-1913, "חג המולד אצל שוכני היער" באותה שנה, וגם "סצנות משעשעות מחיי בעלי החיים". יצירות אלה תוארו כחלק מן הקרן הקלאסית של הקולנוע העולמי.
אבל סטארביץ' לא נשאר רק באנימציה. הוא החל לביים גם סרטים עם שחקנים. בין הראשונים הייתה גרסה ל"נקמה נוראה" מאת ניקולאי גוגול מ-1912. הסרט עצמו לא שרד, אך זכה להכרה בינלאומית רחבה ואף במדליית זהב בתחרות סרטים בזמן התערוכה העולמית במילאנו.
ב-1913 המשיך לעבד את גוגול ב"הלילה שלפני חג המולד", שבו גילם איוואן מוז'וחין את השטן. בסרט שולבו לראשונה באותו פריים משחק של שחקן ואפקט מצויר. הוא עבד גם על סרט פנטסטי בשם "מסע אל הירח", שהוצג לימים בפסטיבל Pacific Meridian, ושימש כצלם גם בסרטים של במאים אחרים, ובהם הקומדיה "הבית בקולומנה" של פיוטר צ'רדינין מ-1913.
במהלך מלחמת העולם הראשונה יצר כמה סרטים בהזמנת ועדת סקובלב. המוכר שבהם היה "שושנת בלגיה", יצירה ששילבה אנימציה ומשחק חי. לאותה תקופה משתייכים גם "רוסלן ולודמילה", "טמאן", שלא שרדו, וכן "סשקה הרוכב", "אל שלטון העם" ו"פאן טברדובסקי".
הלאה אל צרפת
באביב 1917, לאחר מהפכת פברואר, עזב חנז'ונקוב את מוסקבה עם הצוות האמנותי והטכני של האולפן ועבר ליאלטה. סטארביץ' הצטרף אליו. ב-1918 ביים בחצי האי קרים את "קליאוסטרו", "היריד בסורוצ'ינצי", "ויי", "ליל מאי" וסרטים נוספים, שרובם אבדו.
באותה תקופה יצר את סרטו העלילתי האחרון, "כוכב הים", עיבוד לרומן "סטלה מאריס" מאת ויליאם ג'ון לוק. סטארביץ' עצמו החשיב אותו לטוב בסרטיו. זה היה הסרט היחיד שחנז'ונקוב לקח אתו כאשר עזב את רוסיה.
ב-18 בינואר 1919 חתם סטארביץ' על חוזה שלפיו הצטרף כצלם ללהקת הופעות בחזית של הצבא האדום. הוא נדרש להשתתף בלפחות חמישה קונצרטים בחודש ולקבל שבעה אחוזים מן ההכנסה מכל מופע, עם אפשרות להאריך את השירות בחודש נוסף.
אלא שבאותה שנה עזב עם משפחתו את רוסיה. תחילה עברו לאיטליה, ולאחר מכן לצרפת. שם פנה אליו נציג של חברת "מרקורי" והציע לו שכר שלא יפחת מן השכר שקיבל ברוסיה. סטארביץ' הסכים והחל ליצור ולהפיק סרטי אנימציה בפונטנה-סו-בואה, סמוך לפריז.
השועל שהפך לסרט באורך מלא
אחת היצירות הראשונות שלו מחוץ לרוסיה הייתה עיבוד למשל של ז'אן דה לה פונטיין, "כיצד ביקשו הצפרדעים לעצמן מלך", משנת 1923. הסרט זכה במדליית רוזנפלד מזהב, מן הפרסים הקולנועיים החשובים של התקופה. באותה שנה יצר גם את "שירת הזמיר" ו"אהבה בשחור ולבן", ובהמשך את "עכבר העיר ועכבר הכפר" מ-1927 ואת "המצעד הקטן" מ-1928.
אחד מסימני ההיכר של עבודתו היה הבעות הפנים העשירות והמציאותיות של הבובות שיצר. התנועה המדויקת אפשרה לו לשלב באותו מרחב קולנועי דמויות חיות ודמויות מונפשות באופן שהיה יוצא דופן לזמנו.
הפרויקט הגדול ביותר שלו היה "ריינקה השועל", המתואר כסרט האנימציה באורך מלא הראשון בעולם שנעשה כולו באנימציית בובות. העבודה החלה ב-1926. הסרט צולם כסרט אילם והושלם ב-1930, בדיוק כאשר הפצת סרט ארוך ללא קול כבר נעשתה בעייתית.
רק שמונה שנים לאחר מכן נוספה לו גרסה קולית בגרמנית, בהזמנת הרייך השלישי, שהתעניין בעיבוד קולנועי ל"פואמה העממית" של גתה. ב-1941 יצאה גם גרסה צרפתית. הסרט זכה בשמונה פרסים בינלאומיים, ובהם מדליית רוזנפלד שנייה, אבל המימון שהגיע מן השלטון הגרמני בתקופה הנאצית השפיע לאחר מכן על גורלו בהפצה. במדינות רבות הסרט לא יצא אפילו בפורמטים ביתיים.
בין שנות ה-30 לשנות ה-50 המשיך סטארביץ' ליצור סרטי אנימציה, ואחת היצירות המוכרות ביותר מתקופתו המאוחרת הייתה "הכלבלב הקמע" מ-1934. המלחמה לא שינתה באופן מהותי את עבודתו. אחרי 1945 שקל לחזור לפריז אך החליט שהיא סואנת מדי ושב לפונטנה-סו-בואה. בני משפחתו סייעו לו, אך רוב העבודה נעשתה בידיו. הוא אף סבר שהשיטה שפיתח אישית ומורכבת מכדי שניתן יהיה להכשיר לה בקלות עוזר או יורש.
בשנותיו המאוחרות רצה לחזור לרוסיה ולהעניק לברית המועצות את כל אוסף הבובות שלו. הוא כתב לממשלה הסובייטית, אך בקשתו נדחתה. בשנות ה-50 דעכה הפופולריות שלו. ההצעות לסרטים פחתו, והוא התפרנס בין היתר מיצירת פרסומות. בתקופות הקשות ביותר, כאשר בתו הבכורה החלה לאבד את ראייתה, מכר גם בובות שיצר בעצמו.
ולדיסלב סטארביץ' מת בפונטנה-סו-בואה ב-26 בפברואר 1965. האיש שהתחיל משום ששתי חיפושיות סירבו להילחם תחת פנסי צילום השאיר אחריו עולם קולנועי שבו חרקים, שועלים, צפרדעים ובובות יכלו לעשות כמעט כל מה שהמצלמה דרשה מהם.
מִיכָאִיל צֶ'כוֹב: השחקן שביקש לצאת מעצמו
לשחקן, חשב מִיכָאִיל אָלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' צֶ'כוֹב, יש בעיה מוזרה. הוא נדרש לגלם שוב ושוב אנשים אחרים, אבל אם בכל פעם הוא רק שואל כיצד "אני" הייתי מתנהג בנסיבות של הדמות, יש סכנה שכל הדמויות יתחילו להיראות כמוהו.
מכאן יצאה אחת התפיסות המרכזיות בשיטה שפיתח: במקום לחפש רק את הדמיון בין השחקן לדמות, חפש דווקא את ההבדל. אל תסתפק בזיכרונות הפרטיים שלך. השתמש בדמיון. בנה גוף אחר, מרכז כובד אחר, מחוות אחרות ואופי פסיכולוגי אחר. בקיצור, אל תשאל רק כיצד אתה היית חי את הסצנה. נסה לברר כיצד הדמות חיה אותה.
מיכאיל צ'כוב נולד ב-1891 למשפחת צ'כוב. הוא היה בנו של אלכסנדר צ'כוב, אחיו הבכור של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב, ושל אשתו השנייה נטליה אלכסנדרובנה גולדן. התיאורים הביוגרפיים המצורפים אינם אחידים לחלוטין בנוגע למקום הלידה, אך הביוגרפיה המפורטת מציינת את סנקט פטרבורג. מצד אביו הגיע ממשפחה נוצרית, ואמו באה ממשפחה יהודית-רוסית.
מסטודנט לתיאטרון אל תלמידו של סטניסלבסקי
בשנת 1907 נכנס צ'כוב לבית הספר לתיאטרון של תיאטרון מאלי הפטרבורגי, שנודע גם כתיאטרון סובורין. בין מוריו היו ולדימיר סלאדקופבצב ובוריס גלגולין, והוא אף גילם תפקידים של גלגולין על במת התיאטרון.
ב-1912 הזמין אותו קונסטנטין סטניסלבסקי לתיאטרון האמנותי של מוסקבה. שנה לאחר מכן כבר עבד בסטודיו הראשון של התיאטרון בהדרכת לאופולד סולרז'יצקי ויבגני וכטנגוב.
ב-1921 גילם את חלסטקוב בהפקה הידועה של "רביזור" בבימוים של סטניסלבסקי וולדימיר נמירוביץ'-דנצ'נקו. תפקידו נחשב לאחד הביצועים הבולטים של הדמות בתולדות התיאטרון הרוסי. ב-1922 נעשה לראש הסטודיו הראשון, וב-1924 הפך המוסד לתיאטרון האמנותי השני של מוסקבה.
אבל כבר ב-1918 הקים צ'כוב סטודיו משלו לחקר הפסיכוטכניקה של השחקן. באותן שנים הושפע מאוד מתורתו האנתרופוסופית של רודולף שטיינר ומאנדריי ביילי. צ'כוב ראה באנתרופוסופיה גם מקור להתחדשות רוחנית וגם דרך לפיתוח כישורי המשחק, ואף תיאר את המפגש עמה כתקופה המאושרת ביותר בחייו.
הוא גם עיבד לבמה את "סיפורו של איוואן השוטה" מאת לב טולסטוי. בשנים 1922-1923 יצא עם התיאטרון למסע הופעות בארצות הברית, ושם תיארה אותו העיתונות בכינויים כמו "מוצרט של הבמה" ו"האיש בעל אלף הפנים".
לעזוב את רוסיה כדי לבנות שיטה
ב-1928, במהלך מסע הופעות בגרמניה, החליט צ'כוב שלא לשוב. לאחר מכן הופיע בשלושה סרטים בשנים 1929-1930 ועבד בתיאטרונו של מקס ריינהרדט. ב-1930 ניסה להקים תיאטרון בצ'כוסלובקיה, אך לאחר שלא קיבל סבסוד עבר לפריז. הוא הופיע בתיאטראות בברלין, וינה, פריז ולונדון.
ב-1932 פתח בריגה סטודיו תיאטרלי משלו. שם החל ליישם באופן שיטתי את הטכניקות והתרגילים שפיתח. הוא עבד כבמאי וכשחקן בריגה, סיגולדה וקובנה. לאחר השינוי הפוליטי בלטביה ב-1934 עזב את ריגה, וב-1936 הקים בית ספר נוסף באנגליה, בדארטינגטון הול שבדבון.
לקראת מלחמת העולם השנייה עבר בית הספר לארצות הברית והפך לתיאטרון מקצועי בשם Chekhov Players. השחקנים הופיעו בברודוויי ויצאו לסיורים במדינות אחרות. הניסוי נקטע כאשר שחקנים צעירים גויסו לשירות במהלך המלחמה.
צ'כוב אסף את שיטתו מתוך שנים של צפייה ועבודה עם שחקנים שפגש ברוסיה, לטביה, ליטא, פולין, צ'כוסלובקיה, אוסטריה, גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית. במקום לראות בה אוסף מקרי של תרגילים, הוא ניסה לפשט, למיין ולחבר את הטכניקות לכדי מערכת אחת.
לא הזיכרון שלך, אלא הדמיון שלך
הבדל יסודי בין צ'כוב לסטניסלבסקי היה נקודת המוצא. אצל סטניסלבסקי, הדימוי של הדמות הוא במידה רבה תוצאה של תהליך שבו השחקן נכנס בהדרגה אל הנסיבות המוצעות ומחפש קשר בינן ובין עצמו. צ'כוב הציע לעבוד עם הדימוי עצמו כחומר.
בתרגיל המופיע בהסבר השיטה ניתנת סצנה פשוטה: קיסר נכנס לחדר הקבלה ומגלה שכל השומרים ישנים. גישה אחת מבקשת מן השחקן להתחיל מהתגובה האנושית המוכרת לו ולהיכנס לאט לנסיבות. צ'כוב מציע לשאול איזה דימוי הסצנה מעוררת. אולי הקיסר נכנס כחיה מסתערת; אולי הוא מציץ בפחד דרך הדלת; אולי הוא נע בקשיחות צבאית. העבודה מתחילה מן הדמיון הגופני והפסיכולוגי, ולא מן הצורך לשחזר חוויה פרטית.
אותו רעיון מופיע גם בתרגילי "הגוף המדומה". השחקן מדמיין גוף שאינו גופו, בעל מאפיינים התואמים לדמות, כמעט כאילו הוא לובש אותו כבגד. שינוי היציבה והתנועה אמור להשפיע בהדרגה גם על הקול, ההתנהגות ותחושת הדמות.
דרך נוספת היא להרפות את הגוף והמחשבה, לדמיין את הדמות כאילו היא ישות נפרדת, לשוחח איתה ולשאול אותה שאלות, ואז לדמיין כיצד היא נכנסת אל הגוף. השחקן משנה, בוחן ומלטש את הגוף החדש עד שהוא חש שהוא מתאים לתפקיד, ורק לאחר מכן מצטרף הטקסט.
מכאן מגיע גם "המרכז המדומה". השחקן מגדיר היכן נמצא המרכז של הדמות מבחינה גופנית ופסיכולוגית, ומאפשר למיקום הזה להשפיע על כל תנועה ופעולה. המרכז יכול להשתנות בין סצנות בהתאם למצב שבו נמצאת הדמות.
צ'כוב הקדיש מקום משמעותי גם לאלתור. הוא רצה שהשחקן ילמד לסמוך על עצמו ועל תהליכים שאינם מודעים לחלוטין, כך שלא יפעל רק בתוך השורות הכתובות אלא גם ביניהן. הוא פיתח תרגילי אלתור ליחיד וגם אלתור של היחיד בתוך קבוצה.
הפריצה בהוליווד
משנת 1939 חי צ'כוב בארצות הברית. הוא הקים שם בית ספר למשחק שזכה להכרה רחבה בקרב שחקנים, ובמקביל הופיע מדי פעם בקולנוע. תפקידו בסרט "בכבלי השכחה" של אלפרד היצ'קוק הביא לו מועמדות לפרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר ב-1946. באותה שנה נעשה חבר באקדמיה האמריקאית לקולנוע.
דרך שיטתו עברו שחקנים שלימים נעשו מן השמות המוכרים בהוליווד, ובהם מרילין מונרו, קלינט איסטווד, אנתוני קווין, יול ברינר ולויד ברידג'ס. בית הספר אף תואר כ"בית חרושת לכישרונות תיאטרליים". תשומת לב מיוחדת ניתנה להשפעתו על מונרו, כאשר עמיתים מסוימים הטילו ספק בתחילת דרכה ביכולתה המקצועית, ואילו היא המשיכה להשתמש בגישה של צ'כוב לאורך הקריירה.
בשנת 1952 פורסם ספרו "To the Actor", שבו תיאר את תגליותיו, תפיסתו ותרגילים מעשיים ליישום השיטה. הספר נכתב באנגלית ולאחר מלחמת העולם השנייה תורגם גם לרוסית. ב-2019 ראה אור תרגומו לעברית בשם "לשחקן".
בחייו האישיים היה צ'כוב נשוי תחילה, בשנים 1914-1917, לשחקנית אולגה קונסטנטינובנה צ'כובה לבית קניפר. היא הייתה אחייניתה של אולגה קניפר-צ'כובה, אשתו של אנטון צ'כוב, ובהמשך פיתחה קריירה קולנועית בגרמניה. בתם אולגה, שנולדה ב-1916, נעשתה שחקנית גרמנייה בשם עדה צ'כובה. נכדתו ורה הייתה אף היא שחקנית קולנוע גרמנייה, ונכדו מיכאיל מת ב-2003. אשתו השנייה הייתה קסניה צילר הגרמנייה.
בפרטים הביוגרפיים מופיעים שני תאריכים סמוכים למותו: 30 בספטמבר ו-1 באוקטובר 1955. מוסכם כי מת בבוורלי הילס שבקליפורניה בגיל 64. אפרו נקבר בבית העלמין פורסט לון בהוליווד.
צ'כוב היה אחיינו של אחד הסופרים הידועים בעולם, אבל המורשת שלו לא נשענה על שם המשפחה בלבד. הוא לקח שאלה שמעסיקה כל שחקן, כיצד להפוך לאדם אחר מבלי להפסיק להיות עצמך, והציע תשובה שבה הדמיון אינו קישוט לעבודה אלא מנוע שלה.
לֵב טֶרְמֶן: מוזיקה מהאוויר, ריגול מהקיר
יש מעט ממציאים שהביוגרפיה שלהם נשמעת כאילו חוברה מכמה ספרים שונים. לֵב סֶרְגֵיֶיבִיץ' טֶרְמֶן היה פיזיקאי, מהנדס אלקטרומכני, מוזיקאי וממציא. הוא יצר כלי נגינה שמנוגן בלי מגע, פיתח מערכות אזעקה ודלתות אוטומטיות, עסק בראשית הטלוויזיה, עבד בניו יורק לצד מוזיקאים ואמנים, נעלם מארצות הברית, נעצר בברית המועצות, נשלח למערכת מחנות ועבד לאחר מכן על מערכות האזנה חשאיות.
ואולי הדבר המוזר ביותר הוא שכל החלקים האלה קשורים זה בזה. הטכנולוגיה שאפשרה לו ליצור צלילים באמצעות תנועות ידיים בשדה אלקטרומגנטי הייתה חלק מאותו עולם פיזיקלי שהוביל אותו גם למערכות רגישות המסוגלות לקלוט תנועה ורעידות בלי מגע ישיר.
צ'לו, מעבדה ומצפה כוכבים בבית
טרמן נולד בסנקט פטרבורג באוגוסט 1896 למשפחת אצולה אורתודוקסית בעלת שורשים הוגנוטיים צרפתיים. התאריך הגרגוריאני מופיע בשתי גרסאות, 27 ו-28 באוגוסט; בדרכון ועל מצבתו מופיע 28 באוגוסט. אביו, סרגיי אמילייביץ' טרמן, היה משפטן ידוע, ואמו הייתה יבגניה אנטונובנה. לב היה הבכור במשפחה.
הוריו עודדו את נטיותיו החריגות. הוא למד צ'לו, בבית הוקמה עבורו מעבדת פיזיקה ובהמשך אף מצפה כוכבים קטן. כבר בכיתה ג' התעניין בפיזיקה, ובכיתה ד' הציג ניסויים הקשורים לתהודה חשמלית. את הגימנסיה הקלאסית הראשונה לבנים בסנקט פטרבורג סיים ב-1914 במדליית כסף.
הוא למד צ'לו בקונסרבטוריון של פטרבורג ובמקביל למד בפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה של אוניברסיטת פטרוגרד ושמע הרצאות של הפיזיקאי אברם יופה. ב-1916, במהלך שנתו השנייה באוניברסיטה, גויס לצבא, עבר הכשרה מואצת בבית הספר להנדסה ניקולאייבסקי ולאחר מכן קורסים אלקטרוטכניים לקצינים.
המהפכה תפסה אותו כקצין זוטר בגדוד אלקטרוטכני מילואים שטיפל בתחנת הרדיו בצארסקויה סלו ליד פטרוגרד. לאחר מהפכת אוקטובר המשיך לעבוד בתחנה ובהמשך נשלח למעבדת רדיו צבאית במוסקבה.
הניסוי שהתחיל להשמיע קול
ב-1919 נעשה טרמן מנהל מעבדה במכון הפיזיקלי-טכני בפטרוגרד. יופה הזמין אותו כמומחה לרדיו והטיל עליו משימה שנשמעה רחוקה מאוד מן המוזיקה: למדוד את הקבוע הדיאלקטרי של גזים בלחצים ובטמפרטורות שונים.
המערכת שבנה השתמשה במחולל תנודות חשמליות. בשלב מסוים שילב שני מחוללים, והפרש התדרים ביניהם היה רגיש מאוד לשינויים בתנאי הניסוי. כאשר ההפרש נפל בתחום הנשמע, ניתן היה לשמוע אותו.
מכאן הדרך אל כלי נגינה הייתה קצרה באופן שרק אצל טרמן יכולה הייתה להיות קצרה. ב-1920 בנה על בסיס המערכת את הטרמנווקס, הידוע כטרמין. הנגן אינו לוחץ על קלידים או מותח מיתר. תנועת הידיים בקרבת האנטנות משנה את השדה האלקטרומגנטי וכך שולטת בגובה הצליל ובעוצמתו.
במרץ 1922 הוצגו המצאותיו בקרמלין בפני ולדימיר לנין. טרמן הדגים מערכת אזעקה ואת הטרמין והסביר כיצד הוא פועל. לנין עצמו ניסה לנגן עליו את "העפרוני" מאת גלינקה.
טרמן לא הסתפק בכלי הנגינה. הוא פיתח מערכות אוטומטיות שונות, ובהן דלתות ותאורה אוטומטיות ומערכות אבטחה. משנת 1923 היה גם חוקר במכון הממלכתי למדע המוזיקה במוסקבה. בשנים 1925-1926 פיתח אחת ממערכות הטלוויזיה המוקדמות, שאותה כינה "ראייה חשמלית למרחק", תחילה בתמונה בת 64 קווים על מסך בגודל 1.5 על 1.5 מטר ולאחר מכן ב-100 קווים.
"מוזיקה של אוויר"
ב-1927 הוזמן לתערוכת מוזיקה בינלאומית בפרנקפורט. ההרצאה והדגמת ההמצאות הצליחו מאוד. אחריה הגיעו הזמנות מדרזדן, נירנברג, המבורג וברלין. הקהל והעיתונות ניסו לתאר את הדבר המוזר ששמעו בכינויים כמו "מוזיקת האוויר", "מוזיקת גלי האתר" ו"מוזיקת הספֵרות".
הקושי להבין מאין בדיוק מגיע הצליל היה חלק מן הקסם. הכלי יכול היה להזכיר מיתרים, כלי נשיפה ולעתים אפילו קול אנושי שאינו מחובר לגוף נראה לעין. ב-1928 עבר טרמן לארצות הברית בעודו אזרח סובייטי. הוא רשם שם פטנטים על הטרמין ועל מערכת האבטחה שלו ומכר ל-RCA רישיון לייצור סדרתי של גרסה פשוטה של הכלי.
בניו יורק הקים את Teletouch ואת Theremin Studio ושכר בניין בן שש קומות לתקופה של 99 שנים כדי לשמש סטודיו למוזיקה ולמחול. בשנים 1931-1938 ניהל את Teletouch ואף פיתח מערכות אזעקה לבתי הכלא סינג סינג ואלקטרז.
הסטודיו שלו הפך למקום מפגש יוצא דופן. בין המבקרים שהוזכרו בו היו ג'ורג' גרשווין, מוריס ראוול, יאשה חפץ, יהודי מנוחין, צ'רלי צ'פלין ואלברט איינשטיין. בין מכריו הופיע גם איש הכספים ג'ון רוקפלר.
אחת המבצעות החשובות בכלי הייתה קלרה רוקמור, שסייעה לשכלל את אופן הנגינה ואת הכלי עצמו. טרמן הציע לה נישואים יותר מפעם אחת, אך היא סירבה. הוא פיתח גם את הטרפסיטון, מערכת שבה רקדן הנע על משטח ובקרבת אנטנות יכול ליצור מוזיקה באמצעות תנועות הגוף. הרעיון כמעט מילולי: אם הטרמין הפך תנועת יד לצליל, הטרפסיטון ניסה להפוך את הגוף כולו לכלי נגינה.
ב-2 באוגוסט 1938, לאחר שהתגרש מאשתו יקטרינה קונסטנטינובה, נישא טרמן ללביניה ויליאמס, רקדנית בלהקת הבלט האפרו-אמריקאית הראשונה בארצות הברית. ואז הוא נעלם.
חזרה לברית המועצות ומאסר
בשנת 1938 נקרא טרמן בחזרה למוסקבה ועזב את ארצות הברית בחשאי, לאחר שהעניק לבוב זינמן, בעל חברת Teletouch, ייפוי כוח לטפל ברכושו, בפטנטים ובענייניו הכספיים. הוא רצה לקחת את לביניה לברית המועצות ונאמר לו כי תוכל להגיע מאוחר יותר. כאשר באו לקחת אותו, לביניה הייתה בבית וקיבלה את הרושם שבעלה נלקח בכוח. בלנינגרד ניסה למצוא עבודה ולא הצליח. גם במוסקבה לא מצא משרה.
במרץ 1939 נעצר. סביב ההאשמות נגדו נוצרו במשך השנים כמה סיפורים. אחת הגרסאות קשרה אותו לארגון פשיסטי ואחרת דיברה על מזימה להתנקש בסרגיי קירוב באמצעות חומר נפץ ומנגנון רדיו. התיק הפלילי עצמו תואר אחרת: ההאשמה הרשמית הייתה השתתפות בארגון אנטי-מהפכני, ובפועל נקשרה ליציאתו לחו"ל ב-1927 ולכך שלא שב לברית המועצות עד 1938.
ב-15 באוגוסט 1939 גזר עליו גוף מיוחד של המשטרה החשאית הסובייטית 8 שנות מאסר לפי סעיף 58-4 של החוק הפלילי. הוא נשלח מזרחה ובשלב מסוים עבד במחנות באזור קולימה. בהמשך הועבר למסגרת מחקר סגורה שבה עבדו מדענים ומהנדסים כלואים. בין האנשים שאִתם עבד נמנו אנדריי טופולב וסרגיי קורוליוב.
שם קיבלה הקריירה שלו תפנית נוספת. כלי הנגינה שזיכה אותו במחיאות כפיים באירופה ובאמריקה הוחלף בציוד ריגול.
אולי יעניין אותך
מתנה לשגריר שלא הייתה רק מתנה
טרמן פיתח מערכת האזנה בשם "בוראן", שבה ניתן היה לקלוט את רעידות חלון החדר המואזן באמצעות קרן תת-אדומה מוחזרת. אבל ההמצאה המפורסמת יותר הייתה "זלטאוסט", התקן האזנה שלא כלל מקור כוח משלו ופעל באמצעות תהודה בתדר גבוה.
המכשיר הוסתר בתוך לוח עץ עשוי עצים יקרים ועליו החותם הגדול של ארצות הברית. בשנת 1945 הוענק הלוח במתנה לשגריר האמריקאי אוורל הרימן בעת ביקור בחגיגות עשרים שנה למחנה החלוצים ארטק. השגריר תלה אותו במשרדו.
הבדיקות האמריקאיות לא גילו דבר. המכשיר פעל במשרדיהם של שגרירי ארצות הברית במשך שבע שנים מבלי להתגלות. רק ב-1952 נמצא התקן ההאזנה, ובהמשך הוצג באו"ם כהוכחה לפעילות הריגול הסובייטית. גם לאחר שהתגלה לקח זמן להבין במלואו כיצד פעל.
ב-1947 שוחרר טרמן ממאסר ורישומו הפלילי הוסר, אך הוא המשיך לעבוד במשרדי תכנון סגורים של מערכת הביטחון הסובייטית. באותה שנה הוענק לו פרס סטלין מדרגה ראשונה על פיתוח מערכות האזנה, אף ששמו לא הופיע ברשימה שפורסמה בעיתונות.
ב-1948 נולדו לו ולאשתו מריה גושצ'ינה שתי בנות, נטליה וילנה. ב-1954 עבר שיקום משפטי. בחומר הביוגרפי האחר מופיע גם 1956 כתאריך שבו טוהר שמו, והפער בין התאריכים נשאר חלק מן התיעוד המצורף.
הממציא שאיש כמעט לא ידע שהוא עדיין חי
בשנים 1964-1967 עבד טרמן במעבדה בקונסרבטוריון של מוסקבה והקדיש מאמצים לפיתוח כלי נגינה אלקטרוניים חדשים ולשחזור המצאות משנות ה-30. קיימת גם גרסה שלפיה עשה זאת ללא שכר.
ב-1967 זיהה אותו מבקר המוזיקה הרולד שונברג בקונסרבטוריון. עצם הגילוי היה חדשות: במשך שנים במערב לא היה ברור מה קרה לאיש שנעלם מניו יורק. הפרסום ב-New York Times עורר תגובה עוינת בברית המועצות. המעבדה נסגרה, ובתיאור שנותר מן הפרשה נאמר שכליו "נבקעו בגרזן ונזרקו". טרמן פוטר מן הקונסרבטוריון, אם כי קיימת גם גרסה שלפיה יצא לגמלאות.
הוא הצליח למצוא עבודה במעבדה בפקולטה לפיזיקה של אוניברסיטת מוסקבה. באופן רשמי היה מכונאי. בפועל המשיך לערוך מחקר עצמאי, וגם קיים סמינרים למעטים שבאו לשמוע אותו וללמוד את הטרמין.
פעילותו המדעית נמשכה כמעט עד סוף חייו. ב-1989 נסע עם בתו נטליה לפסטיבל בעיר בורז'. ב-1991, כשהיה כבר באמצע שנות ה-90 לחייו, ביקר בארצות הברית בהזמנת אוניברסיטת סטנפורד עם נטליה ונכדתו אולגה, ושם פגש שוב את קלרה רוקמור.
באותה שנה הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לאחר שנים שבהן לא התקבל אליה. לשם כך אף סיים לימודים במכון למרקסיזם-לניניזם. כאשר נשאל מדוע הוא מצטרף למפלגה בשעה שהיא עצמה מתפוררת, יוחסה לו תשובה קצרה:
בשנת 1992 פרצו אל חדר המעבדה שלו בשדרות לומונוסוב במוסקבה. כליו נשברו וחלק מן הארכיון נגנב. המשטרה לא פתרה את הפרשה.
באותה שנה הוקם במוסקבה "מרכז טרמן", שנועד לתמוך במוזיקאים ובאמני סאונד העוסקים במוזיקה אלקטרואקוסטית ניסיונית. באופן אירוני, טרמן עצמו לא היה מעורב בהקמתו ואף ביקש מן הקונסרבטוריון שלא להשתמש בשמו ללא רשותו.
לב טרמן מת ב-3 בנובמבר 1993 ונקבר בבית העלמין קונצבו במוסקבה. בתו נטליה ונינו פיוטר המשיכו לנגן בטרמין ולפעול להפצתו. גם המוזיקאי ז'אן-מישל ז'אר נזכר כמעריץ של טרמן וכמי שמשתמש בכלי בהופעות ובהקלטות. ב-1989 נפגש טרמן במוסקבה גם עם בריאן אינו.
בין השנים 1896 ל-1923 התגורר טרמן ברחוב מאראט 50 בסנקט פטרבורג, ובספרי הכתובות של השנים 1925-1931 הופיעה כתובתו ברחוב פיוטר לברוב 32. פרטים כמעט טריוויאליים, אבל במקרה שלו הם מקבלים גוון משונה: קשה לחשוב על אדם שחייו עברו בין כל כך הרבה עולמות, ובכל זאת ניתן עדיין להצביע על הבתים שבהם התחילו הניסויים.
הוא הותיר אחריו כלי נגינה, טכנולוגיות מעקב, מערכות אבטחה, ניסויים בטלוויזיה וקריירה שנחתכה ונבנתה מחדש פעם אחר פעם. אצל טרמן, מוזיקה וריגול לא היו שתי קריירות נפרדות לחלוטין. בשתיהן עמדה אותה שאלה פיזיקלית בסיסית: כמה מידע אפשר לחלץ מתנועה שאיננו נוגעים בה.
זִינָאִידָה יֶרְמוֹלְיֶיבָה: המדענית ששתתה חיידקי כולרה
יש דרכים רגועות יותר לבדוק טיפול רפואי חדש מאשר להדביק את עצמך במחלה מסוכנת. זִינָאִידָה וִיסָרְיוֹנוֹבְנָה יֶרְמוֹלְיֶיבָה בחרה בדרך האחרת.
היא נולדה ב-24 באוקטובר 1898 והייתה מיקרוביולוגית סובייטית ממוצא קוזאקי מן הדון. חלק מרכזי בעבודתה הוקדש למחלות זיהומיות, לחומרים אנטי-מיקרוביאליים ולאנטיביוטיקה, ובמהלך מלחמת העולם השנייה מילאה תפקיד חשוב בפיתוח פניצילין עבור מערכת הרפואה הסובייטית. בעת מותה ב-2 בדצמבר 1974 הייתה חברה באקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות.
בשנת 1921 סיימה את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת דון. מ-1925 עמדה בראש כמה מכוני מחקר למיקרוביולוגיה ולאפידמיולוגיה במוסקבה, ובאותה שנה מונתה לראש המחלקה לביוכימיה מיקרוביאלית באקדמיה למדעים של ברית המועצות.
שם עסקה בין השאר בבקטריופאג'ים ובחומרים אנטי-מיקרוביאליים טבעיים, ובמיוחד בליזוזים. עם השנים התרחב תחום המחקר שלה לאנטיביוטיקה, פוליסכרידים חיידקיים, חומרים פעילים ביולוגית שמקורם ברקמות בעלי חיים, אינטרפרון וכימותרפיה של זיהומים.
אבל הפרק החריג במיוחד בקריירה שלה עסק בכולרה: בשנת 1942 פרסמה ירמולייבה תוצאות של ניסוי שערכה על עצמה. היא שתתה תמיסה שהכילה את החיידק Vibrio cholerae, מחולל הכולרה, ובכך הדביקה את עצמה במכוון. לאחר מכן קיבלה טיפול והחלימה.
זה היה מחקר שבו המרחק המקובל בין החוקר לבין נושא הניסוי נעלם לחלוטין. תוצאות עבודתה נתפסו כבעלות חשיבות רבה לפיתוח אמצעי מניעה נגד כולרה במסגרת המאמץ הסובייטי בחזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה.
באותה תקופה התמודדה הרפואה הצבאית לא רק עם פציעות קרב אלא גם עם האיום שמחלות זיהומיות עלולות להתפשט בתנאים של מלחמה, תנועה המונית של אנשים ופגיעה בתשתיות. עבודתה של ירמולייבה בתחום הכולרה השתלבה ישירות במאבק הזה.
הפניצילין הסובייטי
במהלך מלחמת העולם השנייה עבדה ירמולייבה עם תמרה בלזינה. השתיים בודדו זן של Penicillium crustosum שהיה מסוגל לייצר פניצילין. החומר החל לשמש בבתי חולים סובייטיים בשנת 1943.
עבודתה הפכה אותה לאחת הדמויות המרכזיות בתחום האנטיביוטיקה בברית המועצות. בשנת 1947 מונתה למנהלת המכון החדש לאנטיביוטיקה של משרד הבריאות הסובייטי. החל משנת 1952 ועד מותה עמדה בראש המחלקה למיקרוביולוגיה במכון המרכזי ללימודים מתקדמים לרופאים במוסקבה, המוסד שנודע לימים כאקדמיה הרוסית לרפואה של לימודים מתקדמים.
היקף עבודתה המדעית היה גדול במיוחד. ירמולייבה פרסמה יותר מ-500 מאמרים, וכן כמה ספרים, ובהם "פניצילין" ו"אנטיביוטיקה, פוליסכרידים חיידקיים, אינטרפרון". היא ייסדה את כתב העת הסובייטי "אנטיביוטיקי", כלומר "אנטיביוטיקה", ושימשה עורכתו הראשית.
בשנת 1943 קיבלה את פרס סטלין. כמו כן הוענקו לה פעמיים עיטור לנין ועיטור הדגל האדום של העמל.
מדענית שהפכה גם לדמות ספרותית
ירמולייבה הייתה נשואה למיקרוביולוג לב זילבר. אחיו, הסופר וניאמין קברין, השתמש בקריירה של בני הזוג כבסיס לסיפור בדיוני בטרילוגיה שלו "ספר פתוח", שפורסמה בשנים 1949-1956.
הדמות טטיאנה, שנבנתה בהשראת ירמולייבה, תוארה בצורה חיה ומציאותית וזכתה לפופולריות. בעקבות הספר נעשתה המיקרוביולוגיה תחום מקצועי מוכר ומושך יותר בעיני נערות צעירות בברית המועצות.
כך נוצרה לירמולייבה השפעה כפולה. במעבדה עסקה במחלות, חיידקים, אנטיביוטיקה ומניעת מגפות. מחוץ למעבדה הפכה סיפורה, דרך הספרות, לדגם של אישה מדענית בעולם שבו מקצועות כאלה לא תמיד הוצגו לנערות כאפשרות טבעית. במקרה שלה, הביטוי "הקדישה את גופה למדע" חדל להיות מטפורה כבר ב-1942, כאשר הרימה תמיסה ובה חיידקי כולרה ושתתה אותה.
וְלָדִימִיר דֶמִיחוֹב: אבי ההשתלות שהלך רחוק מדי
ההיסטוריה של הרפואה מלאה ברגעים שבהם גבול אפשרי חדש מופיע לפני החוקרים, ומיד אחריו מגיעה השאלה הלא נעימה: רק מפני שאפשר לנסות משהו, האם צריך לנסות אותו?
מעטים מגלמים את המתח הזה בצורה חריפה כמו וְלָדִימִיר פֶּטְרוֹבִיץ' דֶמִיחוֹב. דמיחוב נולד ב-18 ביולי 1916 למשפחת איכרים בכפר במחוז וולגוגרד. תחילה למד מסגרות בבית ספר מקצועי, וב-1934 נרשם לפקולטה לביולוגיה באוניברסיטת מוסקבה. כבר בתקופת לימודיו החל לעסוק במחקר.
עיקר מחקריו הראשונים נערך בשנות ה-30, ה-40 וה-50, אם כי מלחמת העולם השנייה קטעה את עבודתו. במהלך המלחמה שירת כרופא בחזית.
כבר ב-1937 יצר דמיחוב לב מלאכותי ניסיוני. בשנים שלאחר מכן ערך שורה של ניסויים בבעלי חיים בניסיון לבדוק האם ניתן להחליף איברים חיוניים ולשמר את מחזור הדם. ב-1946 ביצע השתלת לב בכלב. הוא ערך גם ניסויים בהשתלת ריאה, במערכת משולבת של לב וריאה, בכליות ובכלי דם. עבודתו בתחום החיבור הכירורגי של כלי דם ומחזור הדם הייתה חלק מן התשתית הניסיונית שעליה התפתחה רפואת ההשתלות.
במהלך שנות ה-60 ביקר הכירורג הדרום אפריקאי כריסטיאן בארנרד פעמיים בברית המועצות והביע הערכה רבה לעבודתו של דמיחוב. אלא שהשם דמיחוב אינו מזוהה בזיכרון הציבורי בעיקר עם ניתוחי כלי דם.
הוא מזוהה עם כלבים בעלי שני ראשים. הרעיון של השתלת ראש לא התחיל אצל דמיחוב. כבר בשנת 1908 השתיל המנתח האמריקאי צ'רלס גתרי ראש של כלב על צווארו של כלב אחר. החיה שרדה לזמן קצר בלבד.
במחצית הראשונה של שנות ה-50 חזר דמיחוב אל רעיון דומה והרחיק אותו. משנת 1954 ערך ניסויים שבהם חיבר את ראשו ואת חלקו העליון של גופו של גור כלבים לצווארו ולמערכת הדם של כלב בוגר.
התוצאה הייתה חיה שלה שני ראשים פעילים מבחינה מסוימת. שני הראשים יכלו להגיב לסביבה, לשתות ואף לאכול בנפרד. עם זאת, המערכת החיסונית דחתה את הרקמות, והחיות שרדו בדרך כלל זמן קצר. במקרה הממושך ביותר המתואר בחומר, ההישרדות הגיעה לכחודש.
הצילומים שנוצרו מן הניסויים הפכו את דמיחוב לדמות מפורסמת ומעוררת חלחלה גם יחד. מבחינה רפואית ניסה להוכיח שרקמות ואיברים מורכבים יכולים להמשיך לתפקד כאשר מחברים אותם למערכת מחזור דם אחרת. מבחינה מוסרית, הניסוי הפך לדוגמה חריפה למחיר ששילמו בעלי חיים עבור התפתחות הכירורגיה הניסיונית.
בשנת 1970 ערך הנוירוכירורג האמריקאי רוברט ג'יי וייט ניסוי מקביל בקוף רזוס והשתיל ראש על גוף אחר. גם הקוף שרד זמן קצר בלבד. ההיסטוריה של הניסויים האלה נולדה מתוך השאיפה למצוא פתרונות למצבים של אי-ספיקת איברים, אבל היא גם ממחישה עד כמה רחוק הייתה הרפואה הניסיונית של אמצע המאה ה-20 מוכנה ללכת.
בין פריצת דרך לפרסום מצמרר
האופי הקיצוני של ניסויי הראש כמעט מחק בזיכרון הציבורי את יתר עבודתו של דמיחוב. אלא שמחקריו על השתלות לב, ריאות, מערכות לב-ריאה, כליות וכלי דם היו קשורים ישירות להתפתחותן של טכניקות כירורגיות שנעשו בסיס לעולם השתלות האיברים.
הוא קיבל דוקטורט על עבודתו בתחום ההשתלות. בשנת 1988 זכה בפרס המדינה על הישגיו בתחום. ובכל זאת, חייו הסתיימו הרחק מן התהילה שממנה נהנו מנתחים אחרים בתחום. הוא תואר כאדם שמת עני, כמעט אלמוני ולא מוערך במידה שהתאימה לחשיבות עבודתו. דמיחוב מת ב-22 בנובמבר 1998 ממפרצת, בביתו שבפאתי מוסקבה.
יוּרִי קְנוֹרוֹזוֹב: האיש שקרא את המאיה מבלי להגיע אליה
במשך שנים סופר על יוּרִי וָלֶנְטִינוֹבִיץ' קְנוֹרוֹזוֹב סיפור מושלם מדי. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, כך טענה האגדה, הגיע החייל הסובייטי הצעיר לברלין הבוערת, נכנס לספרייה שעלתה באש והציל מן הלהבות ספר נדיר שבו העתקים של שלושת כתבי היד הגדולים של המאיה. הוא לקח את הספר למוסקבה, ומתוכו התחיל לפצח כתב שאיש לא הצליח לקרוא.
יש רק בעיה אחת קטנה עם הסיפור הזה. קנורוזוב עצמו אמר שזה לא קרה.
ילד מוזר מחרקוב
יוּרִי וָלֶנְטִינוֹבִיץ' קְנוֹרוֹזוֹב נולד בחרקוב ב-19 בנובמבר 1922. הוריו היו אינטלקטואלים רוסים שעברו מסנקט פטרבורג לחרקוב ב-1911. אביו בנה למשפחה בית בכפר יוז'ני, אך אמו העדיפה ללדת בעיר, שבה היו רופאים ובתי חולים. סבתו מצד אביו, זאבל, הייתה שחקנית במה בעלת מוניטין בארמניה.
כילד פיתח חיבה עמוקה לחתולים, קשר שנמשך כל חייו. בבית הספר היה תלמיד קשה, אקסצנטרי ולעתים מרדן, וכמעט סולק בשל התנהגותו. בגיל חמש ספג פגיעת ראש קשה שכמעט גרמה לו לאבד את ראייתו.
במקביל התברר שהוא תלמיד מבריק וסקרן. הוא ניגן היטב בכינור, כתב שירה רומנטית וצייר בדיוק רב. ציוניו היו מצוינים כמעט בכל המקצועות, למעט השפה והספרות האוקראינית.
בשנת 1940, בהיותו בן 17, עזב את חרקוב למוסקבה והחל ללמוד במחלקה החדשה לאתנולוגיה בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת מוסקבה. תחום ההתמחות הראשון שלו היה אגיפטולוגיה.
הפלישה הגרמנית לברית המועצות קטעה את לימודיו. בשל מצבו הבריאותי לא היה כשיר לשירות צבאי רגיל. בין 1941 ל-1943 שהו הוא ומשפחתו בשטח שנכבש בידי הגרמנים. כדי להימנע משירות כפוי עבור המאמץ הנאצי עבר מכפר לכפר והתפרנס כמורה בבית ספר.
ב-1943 שרד מחלת טיפוס. בספטמבר אותה שנה הצליח להגיע עם משפחתו למוסקבה וחזר ללימודי האגיפטולוגיה. ב-1944 נקרא בכל זאת לשירות, אך אביו, שהיה קולונל בצבא הסובייטי, סידר לו תפקיד כטלפונאי ביחידת ארטילריה ליד מוסקבה.
מכאן נולדה לימים אגדת ברלין. הסיפור טען שקנורוזוב הגיע עם הצבא לעיר, נכנס לספרייה בוערת ומצא שם ספר ובו העתקים של כתבי היד מדרזדן, מדריד ופריז. תלמידתו גלינה ירשובה לא מצאה ראיה לכך שיצא מאזור מוסקבה בשנים 1943-1945.
כשנשאל על כך שנה לפני מותו, קנורוזוב עצמו דחה את הגרסה.
האמת פחות קולנועית, אבל ההישג המדעי אינו זקוק למדורה כדי להיות מרשים.
"כל מערכת שאדם יצר, אדם יכול לפענח"
אחרי המלחמה חזר קנורוזוב לאוניברסיטת מוסקבה. הוא המשיך באגיפטולוגיה אבל עסק גם בסין, במערכות כתב קדומות וקרא ספרות יפנית וערבית מימי הביניים.
חברו לחדר סיפר שכאשר קיבל מלגה, קנורוזוב נהג להוציא את הכסף על ספרים ולחיות בצמצום עד המלגה הבאה. עוד בהיותו סטודנט עבד במכון מיקלוחו-מקליי לאתנולוגיה ולאנתרופולוגיה של האקדמיה למדעים. במסגרת לימודיו השתתף גם במשלחת לשטחי הרפובליקות הסובייטיות של אוזבקיסטן וטורקמניסטן, שם עסק בחקר השפעת ההתפשטות הרוסית והשינויים המודרניים על קבוצות נוודים.
המאיה עדיין לא עמדה במרכז מחקרו. זה השתנה ב-1947.
בהמלצת אחד ממוריו החל לעסוק ב"אלפבית של דה לנדה", מסמך מן המאה ה-16 שכתב הבישוף הספרדי דייגו דה לנדה. דה לנדה ניסה להתאים אותיות ספרדיות לסימני כתב המאיה. אלא שהרשימה הייתה מלאה סתירות: לאותיות מסוימות הופיעו כמה סימנים, וחלק מן הסימנים לא התאימו לכתובות ששרדו.
חוקרים קודמים ניסו להשתמש בו כמפתח ולא הצליחו. קנורוזוב חשב שהבעיה אינה במסמך אלא באופן שבו קראו אותו.
המפתח היה הברה, לא אות
בשנת 1952, כשהיה בן 30, פרסם קנורוזוב את המאמר "הכתב העתיק של אמריקה המרכזית". נקודת המוצא שלו הייתה השוואתית. כתבים קדומים אחרים, ובהם הירוגליפים מצריים וכתב יתדות, אינם מורכבים רק מסמלים המייצגים רעיון או מילה שלמה. יש בהם גם יסודות פונטיים, כלומר סימנים המייצגים צלילים.
מדוע שהמאיה יהיו שונים?
החידוש החשוב היה באופן שבו קרא את רשימת דה לנדה. קנורוזוב טען שאין מדובר באלפבית במובן האירופי אלא במערכת הברתית. כאשר דה לנדה ביקש מסופר מאיה לרשום, לדוגמה, את המקבילה לאות הספרדית B, הסופר לא בהכרח כתב סימן ל-"B". הוא כתב את הסימן להברה שנשמעה "בה".
ברגע שמבינים זאת, הסתירות באלפבית מתחילות לקבל משמעות אחרת. קנורוזוב הפך את המסמך שכמעט כולם ראו בו כישלון למעין אבן רוזטה של כתב המאיה.
הוא גם הציג עיקרון נוסף הנוגע לכתיבת מילים שבהן מופיע מבנה עיצור-תנועה-עיצור. במקרים כאלה ניתן היה להשתמש בשני סימנים הברתיים, כאשר התנועה של הסימן השני אינה נהגית. מחקרים מאוחרים יותר אישרו במידה רבה את העיקרון.
עולם המחקר לא ממהר למחוא כפיים
התגובה לא הייתה מיידית או נעימה. אחד החוקרים הבולטים ביותר של המאיה באותה תקופה, ג'יי אריק ס. תומפסון, התנגד בתקיפות לתפיסה הפונטית. לפי גישתו, כתובות המאיה לא תיעדו את ההיסטוריה הממשית של בני המאיה אלא היו מבוססות בעיקר על רעיונות וסמלים.
השפעתו של תומפסון על התחום הייתה גדולה, וחוקרים רבים אימצו את עמדתו. מייקל קו כתב שלפני מותו של תומפסון ב-1975 רק מעטים מחוקרי המאיה העזו להתנגד לו בסוגיות כאלה. קנורוזוב מצא את עצמו במשך שנים מחוץ לזרם המרכזי של המחקר המערבי.
אלא שהראיות הלכו והצטברו: בשנות ה-60 המשיכו חוקרים אחרים לעבוד על יסודות השיטה. טטיאנה פרוסקוריאקוף הראתה שהכתובות על מצבות המאיה מכילות אירועים היסטוריים, ולא רק מידע אסטרונומי ולוח שנה. מייקל קו ודייוויד קלי תמכו אף הם בגישה הפונטית.
ב-1963 פרסם קנורוזוב את המונוגרפיה "כתבם של אינדיאני המאיה". ב-1975 פרסם תרגומים של כתבי יד של המאיה. בכנס בפלנקה בשנת 1973 השתמשו המשתתפים בגישה ההברתית ופענחו בין השאר רשימה של שליטים קדומים של עיר-המדינה.
בעשורים שלאחר מכן הפך חלק גדול מן הכתובות שנותרו לקריאות, וקנורוזוב קיבל בהדרגה את המקום המרכזי שהיה ראוי לו בתולדות הפענוח. מייקל קו סיכם את הפרדוקס: אדם שהיה מנותק במידה רבה מן הממסד המדעי המערבי, ושעד סוף שנות ה-80 לא ראה חורבת מאיה ולא נגע בכתובת מאיה מקורית, הניח למרות הכול את היסודות לפענוח המודרני של כתב המאיה.
החתולה אסיה
החיבה לחתולים שליוותה אותו מילדות הפכה לחלק מן הדימוי הציבורי שלו. חתולתו אסיה נקשרה אליו במידה כזו שבמרידה שבחצי האי יוקטן הוקמה ב-2018 אנדרטה המציגה את קנורוזוב לצד החתולה.
בתיאור שהועבר על חייו נמסר כי ביקש שאסיה תקבל את מקומה בקרדיט של מחקריו. בין אם רואים בכך eccentricity של חוקר ובין אם סוג של הומור יבש, החתולה הפכה לחלק בלתי נפרד מן הסיפור שנבנה סביבו.
סוף סוף מול המאיה
ב-1956 הציג את עבודתו בקונגרס הבינלאומי של חוקרי אמריקה בקופנהגן. בשנים שלאחר מכן לא התאפשר לו לצאת כמעט כלל לחו"ל. רק לאחר חידוש היחסים הדיפלומטיים בין גואטמלה לברית המועצות ב-1990 הוזמן לבקר במדינה בידי הנשיא ויניסיו סרסו. הוא קיבל את עיטור הקצאל וביקר באתרים מרכזיים של המאיה, ובהם טיקאל.
מקסיקו העניקה לו את עיטור הנשר האצטקי, העיטור הגבוה ביותר שהמדינה מעניקה למי שאינם אזרחיה. הטקס נערך בשגרירות מקסיקו במוסקבה ב-30 בנובמבר 1994.
שם אמר בספרדית:
מלבד חקר המאיה עסק גם בארכאולוגיה, סמיוטיקה, הגירת בני אדם ליבשת אמריקה והתפתחות התודעה. בשנותיו האחרונות הצביע על אזור בצפון מקסיקו כמיקום אפשרי של צ'יקומוסטוק, הארץ הקדומה שממנה, לפי מסורות עתיקות שחוקרים רבים ראו כמיתולוגיות, הגיעו קבוצות ילידיות של מקסיקו.
קנורוזוב מת בסנקט פטרבורג ב-30 במרץ 1999. הוא הותיר אחריו בת בשם יקטרינה ונכדה בשם אנה. ההיסטוריה נתנה לו בסופו של דבר משהו שלא קיבל במשך רוב הקריירה: הזדמנות לעמוד פיזית בעולם שאת כתביו קרא ממרחק של אלפי קילומטרים.
לֵאוֹנִיד קוּפְּרִיאַנוֹבִיץ': הטלפון הנייד שנולד מוקדם מדי
כאשר מספרים את תולדות הטלפון הנייד, קל להתחיל בעולם של תאגידים, רשתות מסחריות ומכשירים שהפכו לסמלי סטטוס. אבל בשנות ה-50 של המאה ה-20 הסתובב במוסקבה מהנדס שכבר חשב על טלפון שאדם יוכל לשאת בידו, לקבל בו שיחות מהרשת העירונית ולדבר תוך כדי תנועה.
לֵאוֹנִיד אִיוָואנוֹבִיץ' קוּפְּרִיאַנוֹבִיץ' נולד ב-14 ביולי 1929 בכפר קונצבו שבמחוז מוסקבה. המידע הביוגרפי על שנותיו הראשונות מצומצם. ידוע כי ב-1953 סיים את האוניברסיטה הטכנית הממלכתית על שם באומן במוסקבה, בהתמחות ברדיו-אלקטרוניקה בפקולטה להנדסת מכשור.
אפילו בני משפחתו לא ידעו במדויק היכן עבד עד אמצע שנות ה-60. הוא הועסק במכון מחקר סודי, בתקופה שבה מידע על מוסדות כאלה ועל עובדיהם נשמר בקפדנות. אלא שהפטנטים וכתבי העת המקצועיים השאירו עקבות.
מהרדיו אל הטלפון בכיס
בשנת 1955 פיתח תחנת רדיו קצרת-גל מוקדמת. האב-טיפוס שקל כמעט שני קילוגרמים. קופריאנוביץ', שאהב טיפוס הרים, חשב שזה כבד מדי. הוא המשיך במזעור.
בהמשך הצליח ליצור דגם במשקל כ-300 גרם ובטווח של כשלושה קילומטרים. אבל זאת הייתה רק הקדמה.
ב-4 בנובמבר 1957 קיבל פטנט מספר 115494 על "מכשיר לקריאה ולמיתוג ערוצים בתקשורת רדיו-טלפונית". בתיאור הופיעו עקרונות של תקשורת טלפונית ניידת, דחיסה ופריסה של אותות ותרשים עקרוני של מכשיר טלפון נייד. המכשיר שנבנה כונה LK-1.
הגרסה הראשונה שקלה יותר משלושה קילוגרמים והייתה מסוגלת לפעול בטווח של עד כ-30 קילומטרים מתחנת ממסר. הייתה בה סוללה פנימית שסיפקה בערך יום של פעולה. היא לא הייתה בדיוק טלפון שאפשר להחליק לכיס המכנסיים. קופריאנוביץ' המשיך לעבוד.
בתוך כשנה הופיע אב-טיפוס במשקל כ-500 גרם. ב-1961 כבר הציג מכשיר שכינה "רדיו-פון", שנכנס לכף היד ושקל כ-70 גרם. בתיאור נוסף מופיע דגם סופי במשקל כ-60 גרם. טווחו הגיע עד כ-80 קילומטרים, והיה בו אפילו חוגה זעירה לחיוג מספרים.
המשמעות הייתה חריגה לזמנה: לא מכשיר רדיו שמדבר רק עם מכשיר רדיו אחר, אלא מכשיר נייד שמתחבר באמצעות תחנת בסיס לרשת הטלפונים העירונית.
רשת בסיס במקום מכשיר בודד
קופריאנוביץ' לא ראה בהמצאה צעצוע ניסיוני. הוא הציע להקים רשת של תחנות בסיס אוטומטיות שתאפשר למספר גדול של מנויים להשתמש ברדיו-טלפון. לדבריו, כדי לספק שירות לעיר בגודל מוסקבה יידרשו כעשר תחנות רדיו-טלפון אוטומטיות.
ב-1957 ובפברואר 1958 פורסמו עקרונות פעולת המכשיר ותרשימיו בכתב העת "יוני טכניק". בגיליונות מאוחרים יותר השיב קופריאנוביץ' לשאלות קוראים. מאמרים הופיעו גם ב"נאוקה אי ז'יזן", כלומר "מדע וחיים", ושימוש אפשרי במערכת בתוך מכונית הוצג בכתב העת "זא רוליומ".
גם סוכנויות הידיעות הסובייטיות הרשמיות דיווחו על ההמצאה. ב-1959 הופק קטע תיעודי בשם "הרדיו-טלפון של המהנדס קופריאנוביץ'" ליומן הקולנוע "מדע וטכנולוגיה". המכשיר הוצג בחווה ממלכתית ליד מוסקבה. בסרט הודגמה שיחה נכנסת מטלפון ציבורי אל מכשיר נייד במכונית נוסעת, ולאחר מכן שתי שיחות יוצאות, אחת מן השדה ואחת מגדת הנהר.
באותה שנה הגיע הסיפור גם למגזין "אוגוניוק". קופריאנוביץ' הוזמן למועדון היצירה של המגזין. בגיליון מספר 7 נכתב כי בעל רדיו-טלפון שקיבל מספר ברשת העירונית יוכל לקבל שיחות מכל מקום שבו יהיה, וכי טלפון אלחוטי כזה יוכל להרחיב את רשת הטלפונים תחילה בתוך ברית המועצות ולאחר מכן גם מעבר לגבולותיה.
אז מדוע לא היה לכל אזרח סובייטי טלפון נייד?
ההמצאה פעלה, פורסמה והודגמה בפומבי, אבל לא הפכה למוצר צרכני המוני. הסיבות המתוארות אינן מסתכמות בכשל טכנולוגי. לא נבנתה סביבה מערכת מסחרית או ממשלתית רחבה עבור האזרח הרגיל. המשאבים הסובייטיים הופנו יותר למערכות תקשורת ממלכתיות ומוסדיות, ובהן מערכת "אלטאי", ששימשה בעיקר כלי רכב של שירותים ומוסדות.
במילים אחרות, אפשר היה להדגים את העתיד, אבל כדי להפוך אותו לחיי היומיום נדרש משהו גדול בהרבה ממכשיר מוצלח: רשת, השקעה, תעשייה ויעד מדיניות שמעוניין במיליוני אנשים שמסתובבים עם טלפון אישי.
ב-1965 הוצג בתערוכת "אינפורגה-65" מכשיר נייד של החברה הבולגרית "רדיו-אלקטרוניקה" עם תחנת בסיס ל-15 מנויים. בתקשורת נכתב שהמפתחים השתמשו במערכת שפיתח כמה שנים קודם לכן המהנדס הסובייטי ל. קופריאנוביץ'.
בשנה שלאחר מכן הציגה בולגריה בתערוכת "אינטרורגטכניקה-66" מערכת ניידת שכללה את הטלפונים RAT-0.5 ו-ATRT-0.5 ותחנת בסיס RATC-10. המערכת יוצרה בבולגריה לתקשורת ארגונית באתרי תעשייה ובנייה ונשארה בשימוש עד שנות ה-90.
ואז הוא עבר לחקר השינה
מאמצע שנות ה-60 שינה קופריאנוביץ' את מרכז הכובד של עבודתו. הוא עבר למכון המחקר להיגיינת עבודה ומחלות מקצוע של האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות ועסק בציוד רפואי. בין היתר פיתח את "ריטמוסון", מכשיר שנועד להשפיע על מחזורי שינה וערות. הוא פרסם גם עבודות על שיפור הזיכרון ועל היפנופדיה, כלומר למידה בזמן השינה.
האקדמאי ניקולאי איזמרוב סיפר בסרט התיעודי "חידת LK-1" שקופריאנוביץ' המשיך לעבוד בתחום בהצלחה עד פרישתו, השלים עבודת מחקר אקדמית ואף נקרא מדי פעם לעסוק בפרויקטים מסווגים. באמצעות מכשיריו, כך נמסר, נערכו גם טיפולים לבכירים בממשל.
דמותו נותרה מסתורית בהיסטוריה של הרדיו-אלקטרוניקה הסובייטית. בשנת 2015 הפיק ערוץ "קולטורה" את הסרט התיעודי "חידת LK-1" על חייו ועל המצאותיו. בתו נקראה ורה, ולאחר נישואיה נשאה את שם המשפחה סוקולובה.
קופריאנוביץ' מת ב-1996. כשמסתכלים על הרדיו-טלפון שלו מן המאה ה-21, קל להתפתות ולומר שהוא "המציא את הסמארטפון". הוא לא. אבל הוא כן בנה, מזער והדגים רעיון בסיסי שהפך אחר כך למובן מאליו: אדם יכול לקבל מספר טלפון, לצאת מן הבית ולקחת את השיחה אתו. הבעיה הייתה שהעתיד הגיע למעבדה שלו לפני שהמערכת שסביבו הייתה מוכנה לקבל אותו.
יוּרִי אוֹגַאנֶסְיַאן: המדען שהכניס את שמו לטבלה המחזורית
ב-22 באוקטובר 2013, בשעה 09:29, צלצל פעמון קטן במעבדה בעיר דובנה, מצפון למוסקבה. בחדרים הצפופים ישבו 12 פיזיקאים גרעיניים בין שולחנות עמוסים ניירות ועטיפות חטיפים. מעבר למסדרון פעל ציקלוטרון, מאיץ חלקיקים שהטיח יוני סידן במטרה מתכתית.
הפעמון בישר שאחת ההתנגשויות הצליחה. למשך שבריר של שנייה התקיים בעולם אטום נוסף של יסוד 117. זה היה האטום ה-19 בלבד מסוגו שנוצר אי פעם. ואז גם הוא נעלם.
יוּרִי צוֹלָקוֹבִיץ' אוֹגַאנֶסְיַאן נולד ב-14 באפריל 1933 ברוסטוב על הדון למשפחה ממוצא ארמני. בשנת 1939 עברה המשפחה לירוואן בעקבות הצעת עבודה שקיבל אביו, ושם עברו עליו שנות ילדותו ולימודיו.
ב-1956 סיים את המכון לפיזיקה הנדסית במוסקבה. את הקריירה המדעית החל במכון לאנרגיה אטומית, ובהמשך נעשה תלמידו הקרוב של גאורגי פליורוב. משנת 1958 נקשרה עבודתו למעבדה לתגובות גרעיניות במכון המאוחד למחקר גרעיני בדובנה. ב-1970 קיבל תואר דוקטור למדעי הפיזיקה והמתמטיקה. עבודת הדוקטור שלו עסקה בביקוע של גרעינים מעוררים ובאפשרויות לסינתזה של איזוטופים חדשים.
ב-1990 נעשה חבר מתכתב באקדמיה למדעים של ברית המועצות בתחום הפיזיקה הגרעינית. בשנת 2003 נעשה חבר מלא באקדמיה הרוסית למדעים. הוא עמד בראש המועצה המדעית לפיזיקה גרעינית יישומית והיה קשור לאורך השנים גם למערכות כתבי עת מדעיים ולמוסדות מחקר מחוץ לרוסיה.
מנדלייב מילא את הטבלה. אוגאנסיאן המשיך מעבר לה
עד שנת 1940 כבר התגלו כל היסודות היציבים והעתיקים המופיעים באופן טבעי עד אורניום, היסוד שמספרו האטומי 92. מעבר אליו קיימים גרעינים שאינם יציבים מספיק כדי לשרוד מיליארדי שנים. כדי ללמוד אותם, צריך ליצור אותם.
הקושי נובע מן המבנה עצמו. הפרוטונים בגרעין נושאים מטען חשמלי חיובי ולכן דוחים זה את זה. הניטרונים מסייעים להחזיק את הגרעין יחד, אך הכוח הגרעיני שמאגד את החלקיקים פועל בטווח קצר מאוד ונחלש במהירות ככל שהגרעין גדל.
לכן נדמה היה במשך שנים שקיים גבול ברור: בשלב מסוים גרעין יהיה גדול מכדי להתקיים אפילו לרגע. ואז הופיע רעיון "אי היציבות", או "אי היציבות היחסית" של יסודות על-כבדים. התיאוריה הציעה שאם גרעין כבד מאוד מכיל מספרים מסוימים של פרוטונים וניטרונים, הוא עשוי להיות יציב יותר מן הצפוי.
המרדף אחר האי הזה הפך לאחת המשימות המרכזיות בקריירה של אוגאנסיאן: בשנת 1974 גילה וחקר סוג חדש של תגובות גרעיניות, המתואר כ"היתוך קר" של גרעינים מסיביים. השיטה שימשה במעבדות שונות לסינתזה של יסודות חדשים עד מספר אטומי 113.
כבר בשנות ה-60 וה-70 ערכו אוגאנסיאן ועמיתיו ניסויים בסינתזה של יסודות בעלי מספרים אטומיים 104 עד 108. לצורך יצירת גרעינים כבדים במיוחד נבחרה בהמשך דרך אחרת: התנגשות בין איזוטופים עשירים בניטרונים של אקטינידים לבין יוני סידן-48 מואצים.
בשנים 1999-2010 נוצרו באמצעות תגובות כאלה אטומים בעלי מספרים אטומיים 113, 114, 115, 116, 117 ו-118. בתיאור המחקר מופיעים, בהתאמה, ניסויים משנים שונות: 114 ב-1998, 116 ב-2000, 118 ב-2002, 113 ו-115 ב-2004 ו-117 ב-2010.
התארכות זמני החיים של חלק מן הגרעינים הללו נחשבה ראיה התומכת בקיומו של אזור יציבות יחסית סביב יסודות על-כבדים. במקביל לצוות בדובנה השתתפו במרוץ צוותים ממעבדות מרכזיות בארצות הברית, גרמניה, יפן וצרפת.
אוגאנסיאן היה שותף גם לגילויים הנוגעים ליסודות הכבדים 104, רתרפורדיום; 105, דובניום; 106, סיבורגיום; ו-107, בוהריום. הסינתזות הוכרו כתגליות מדעיות ונרשמו במרשם התגליות של ברית המועצות.
אוגאנסון
ביצירת יסוד 118 שיתפו פעולה צוותים מן המכון המאוחד למחקר גרעיני בדובנה ומן המעבדה הלאומית לורנס ליברמור בארצות הברית. הם הציעו לקרוא ליסוד אוגאנסון, בסמל Og. ב-28 בנובמבר 2016 אישר האיגוד הבינלאומי לכימיה טהורה ויישומית את השם.
אוגאנסיאן נעשה למדען השני, אחרי גלן סיבורג, שיסוד כימי נקרא על שמו בעודו בחיים. בתיאור המצורף הוא מופיע גם כאדם החי שעל שמו נקרא יסוד 118. הדבר מעניק למורשת שלו צורה שכמעט אינה קיימת בתחומים אחרים: שמו אינו מופיע רק על בניין, פרס או ספר. הוא נמצא בתוך הטבלה המחזורית.
אוגאנסיאן היה חבר מערכות של כתבי העת "פיזיקה של חלקיקים יסודיים והגרעין האטומי", Europhysics News ו"פיזיקה גרעינית", ובמשך שנים היה קשור גם ל-Journal of Physics G ול-Nuclear Physics News International. הוא היה חבר במועצות מדעיות של GANIL בצרפת ושל RIKEN ביפן.
בין תוארי הכבוד שלו מופיעים פרופסורה באוניברסיטה בפריז, פרופסורה באוניברסיטת קונאן בקובה שביפן, חברות זרה באקדמיה הסרבית למדעים ולאמנויות משנת 1995 וחברות זרה באקדמיה הלאומית למדעים של ארמניה.
ב-2002 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת גתה בפרנקפורט ומאוניברסיטת מסינה באיטליה. בשנת 2019 קיבל תואר כבוד מן האוניברסיטה הרוסית לטכנולוגיה כימית, בטקס שנערך ב-20 בדצמבר במסגרת סיום השנה הבינלאומית של הטבלה המחזורית. ב-2021 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד ממרכז המחקר מכון קורצ'טוב, וב-2022 נעשה פרופסור לשם כבוד של אוניברסיטת מוסקבה בטקס שנערך ב-1 בספטמבר בבניין הראשי של האוניברסיטה. בשנת 2018 העניקה לו ארמניה אזרחות בצו של ראש הממשלה ניקול פשיניאן.
באוגאנסיאן יש משהו כמעט מנדלייבי: השאלה איננה רק אילו יסודות קיימים בעולם, אלא עד היכן אפשר להמשיך את הרשימה. ההבדל הוא שבתקופתו, מי שרוצה להוסיף משבצת חדשה לטבלה צריך לעתים לייצר אטום יחיד, לזהות אותו בזמן ולראות אותו מתפרק כמעט מיד.
אָלֶכְּסֵיי פָּז'יטְנוֹב: בלוקים נופלים ששינו את תעשיית המשחקים
בשנת 1984 ישב מתכנת סובייטי מול מחשב אלקטרוניקה-60 במרכז המחשוב של האקדמיה למדעים. הוא לא ניסה לבנות אימפריית בידור. הוא אפילו לא יכול היה להיות בטוח שהמשחק שייצור יהיה שייך לו מבחינה מסחרית. הוא פשוט אהב חידות והתוצאה הייתה טטריס.
מתמטיקה, קולנוע ופאזלים
אָלֶכְּסֵיי לֵאוֹנִידוֹבִיץ' פָּז'יטְנוֹב נולד במוסקבה ב-16 באפריל 1955. אביו, לאוניד ניקולאייביץ' פז'יטנוב, היה חוקר ספרות ופילוסוף, וסבו מצד האב ניקולאי ויקטורוביץ' פז'יטנוב היה שחקן. אמו, לודמילה איוואנובנה, הייתה מבקרת קולנוע וחברה באיגוד הקולנוענים הסובייטי.
דרך אמו נחשף כבר בילדות לעולם הקולנוע ואף הצטרף אליה להקרנות רבות, בין השאר בפסטיבל הסרטים של מוסקבה. במקביל נמשך למתמטיקה, לחידות ולפתרון בעיות. בשנת 1967, כשהיה בן 11, התגרשו הוריו.
הוא למד בבית הספר המתמטי מספר 91 במוסקבה, החל ללמוד במכון התעופה של מוסקבה ולאחר השנה הראשונה עבר לפקולטה למכניקה ומתמטיקה באוניברסיטת מוסקבה. ב-1977 עשה התמחות קיץ באקדמיה למדעים של ברית המועצות. לאחר שסיים את לימודיו ב-1979 החל לעבוד שם תחילה כמומחה לפטנטים ובהמשך בתחום זיהוי הדיבור במרכז המחשוב על שם דורודניצין.
במרכז המחשוב הייתה מסורת שימושית מאוד עבור מי שאוהב משחקים: כאשר הגיע ציוד חדש, החוקרים כתבו תוכניות קטנות כדי לבדוק את יכולותיו. פז'יטנוב אמר שהדבר "הפך לתירוץ שלו ליצור משחקים".
מבחינתו, משחקי מחשב חיברו בין לוגיקה לרגש. הוא התעניין במתמטיקה, בחידות וגם בפסיכולוגיה של המחשוב. ב-1982 יצר משחק בשם Muddled Casino. ואז נזכר בקופסת פנטומינו מילדותו. פנטומינו הוא משחק שבו מסדרים צורות הבנויות מריבועים. פז'יטנוב זכר במיוחד כמה קשה היה לו להחזיר את כל החלקים לקופסה. הרעיון הפשוט הזה הפך לבסיס למשחק חדש.
על מחשב אלקטרוניקה-60 החל לבנות את טטריס. האב-טיפוס הראשון הושלם בתוך כשבועיים. לאחר בדיקות ושיפורים סיים את המשחק ב-6 ביוני 1984. הגרסה הראשונה הייתה בסיסית מאוד. לא היו בה שלבים וגם לא מערכת ניקוד מפותחת. אבל הייתה לה תכונה חשובה בהרבה מבחינת פז'יטנוב: הוא עצמו לא הצליח להפסיק לשחק בה בזמן העבודה.
המשחק משך גם עמיתים. דמיטרי פבלובסקי עזר לו ליצור קשר עם ואדים גרסימוב, מתמחה בן 16 באקדמיה למדעים. פז'יטנוב רצה גרסה צבעונית ל-IBM PC. גרסימוב בנה אותה בתוך פחות משלושה שבועות. בתוך כחודש נוספו בעזרתו ובעזרת פבלובסקי גם ניקוד ואפקטים קוליים.
טטריס הופץ תחילה בברית המועצות והגיע למערב ב-1986.
המשחק שלו, הזכויות של המדינה
כאן נכנסה לתמונה הכלכלה הסובייטית. הזכויות והרישוי של טטריס נוהלו בידי אלקטרונאורגטכניקה, או Elorg, חברה ממשלתית שהחזיקה במונופול על יבוא ויצוא של חומרת ותוכנת מחשבים בברית המועצות. פז'יטנוב היה עובד מדינה ולכן לא קיבל תמלוגים מן המשחק שהפך להצלחה עצומה. רק שנים מאוחר יותר השתנה המצב.
ב-1991 עבר לארצות הברית עם ולדימיר פוחילקו. ב-1996 ייסד עם מעצב המשחקים ההולנדי הנק רוג'רס את The Tetris Company, מהלך שאפשר לו לבסוף לקבל הכנסות מן המשחק שיצר. טטריס לא היה המשחק האחרון שלו.
הרבה יותר מטטריס
בשנת 1989 יצר את Welltris, גרסה שפיתחה את רעיון טטריס לסביבה תלת-ממדית שבה מביטים על שדה המשחק מלמעלה. בהמשך המשיך לעצב ולפתח משחקי חידה במגוון פלטפורמות.
רשימת המשחקים המופיעה בחומר מתארת מסלול ארוך: Muddled Casino מ-1982 נכתב תחילה לאלקטרוניקה-60 ובהמשך הועבר ל-IBM PC. טטריס מ-1984 התחיל באלקטרוניקה-60 והועבר ל-IBM PC בסיוע ואדים גרסימוב. Welltris מ-1989 הופיע ב-Amiga, Amstrad CPC, Atari ST, Commodore 64, DOS, Macintosh ו-ZX Spectrum, ופז'יטנוב היה אחראי לעיצוב הכולל יחד עם אנדריי סגנוב.
ב-1990 הופיע Faces ל-DOS ול-Macintosh, שנוצר עם ולדימיר פוחילקו. באותה שנה יצר את רעיון Hatris, שיצא לארקייד, TurboGrafx-16, Game Boy ו-NES, וכן את Knight Move עבור Famicom Disk System ביפן.
ב-1993 הופיע El-Fish ל-DOS, שוב במסגרת עבודתו עם פוחילקו. ב-1994 הופיע BreakThru! ל-Windows 3.x ותצלומו של פז'יטנוב הופיע על עטיפת המשחק. באותה שנה היה אחראי לעיצוב הכולל של Wild Snake ל-Game Boy ול-Super NES.
בשנת 1995 הופיעו Knight Moves ל-Windows, Ice & Fire ל-Windows ול-Macintosh בשיתוף פוחילקו, Clockwerx ל-Windows, שבו הופיעה שוב תמונתו על העטיפה, ו-Qwirks, עיבוד של Puyo Puyo היפני למחשבי Macintosh.
ב-1997 השתתף ב-Tetrisphere ל-Nintendo 64 והיה מעורב באוסף Microsoft Entertainment Pack: The Puzzle Collection ל-Windows ול-Game Boy Color, שבו עיצב את המשחקים Fringer, Mixed Genetics, Lineup, Color Collision, Charmer ו-Muddled Casino.
ב-1999 היה אחראי לעיצוב הכולל של Pandora's Box ל-Windows. ב-2005 יצר ועיצב את Hexic HD ל-Xbox 360. ב-2006 היה אחראי לעיצוב Dwice ל-Windows. ב-2007 המשיך עם Hexic 2 ל-Xbox 360, וב-2013 יצר ועיצב את Marbly עבור iOS.
הוא גם סייע בפיתוח חידות עבור Yoshi's Cookie ל-Super Nintendo. יחד עם פוחילקו הקים את AnimaTek, חברה שעסקה בתוכנות תלת-ממד ופיתחה את שומר המסך El-Fish.
מאוקטובר 1996 ועד 2005 עבד במיקרוסופט. שם היה מעורב בין השאר ב-Microsoft Entertainment Pack: The Puzzle Collection, ב-MSN Mind Aerobics וב-MSN Games. Hexic HD נכלל בכל חבילת Premium חדשה של Xbox 360.
ב-1997 הציב כתב העת Computer Gaming World את פז'יטנוב במקום הרביעי ברשימת האנשים המשפיעים בתעשיית המשחקים. בינואר 2005 נמכרה Elorg, שכבר הייתה חברה רוסית מופרטת, ל-The Tetris Company תמורת 15 מיליון דולר. ב-18 באוגוסט 2005 הודיעה WildSnake Software כי פז'יטנוב מצטרף לחברה כדי לפתח סדרת משחקים חדשה.
ב-7 במרץ 2007 קיבל את פרס First Penguin במסגרת Game Developers Choice Awards. ב-24 ביוני 2009 קיבל פרס כבוד במסגרת LARA, פרס המשחקים הגרמני. ב-2023 עלה בשירות Apple TV הסרט "טטריס", המתאר את סיפור המשחק. את פז'יטנוב גילם ניקיטה יפרמוב. הוא גם נכלל ב"היכל התהילה של תעשיית משחקי הווידאו של רוסיה".
בסוף העשור השני של המאה ה-21 התגורר פז'יטנוב בקלייד היל שבמדינת וושינגטון והחזיק גם דירה במוסקבה שבה נהג לבקר. הוא נשוי לנינה ולהם שני בנים, פיוטר ודמיטרי. דמיטרי, שנולד ב-4 בנובמבר 1986, נהרג ב-3 ביולי 2017 בתאונת סקי בהר ריינייר.
לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 פרסם פז'יטנוב הצהרה שבה גינה את המלחמה והביע תקווה שחיים שלווים יחזרו לאוקראינה ובהמשך גם לרוסיה. סיפורו מתחיל כמשחק שנוצר בתוך מוסד מחקר ממשלתי, ממשיך בסבך של זכויות שנוהלו בידי המדינה ומסתיים בכך שהממציא מקבל לבסוף שליטה מסחרית גדולה יותר על היצירה המזוהה עמו.
טטריס עצמו נשאר כמעט אבסורדי בפשטותו: צורות נופלות, שורות נעלמות, והמשחק הולך ונעשה מהיר יותר. כנראה שגם בשנת 1984 לא היה צורך בעלילה מורכבת כדי להשתלט על העולם.
עשרה מסלולים, רעיון אחד שחוזר על עצמו
אין מכנה משותף מקצועי פשוט לעשרת האנשים האלה. קורסקוב ניסה למכן חיפוש מידע. סטארביץ' הזיז חרקים מתים פריים אחר פריים. צ'כוב עסק בגופו ובדמיונו של שחקן. טרמן הפך שדה אלקטרומגנטי למוזיקה ולאחר מכן לכלי ריגול. ירמולייבה טיפלה בחיידקים ובאנטיביוטיקה. דמיחוב השתיל איברים בין בעלי חיים. קנורוזוב קרא כתב עתיק. קופריאנוביץ' ניסה להוציא את הטלפון מן הבית. אוגאנסיאן יצר אטומים שאינם נשארים בטבע. פז'יטנוב גרם לצורות גאומטריות ליפול על מסך.
גם גורלם לא היה אחיד. אחדים קיבלו עיטורים. אחרים זכו להכרה רק אחרי שנים. חלקם נאלצו לעבוד בתוך מערכת סובייטית שסיפקה להם מוסדות, ציוד ומעבדות ובה בעת הגבילה אותם, שלטה בזכויותיהם או שלחה אותם למאסר. אחרים עזבו את הארץ והמשיכו את עבודתם במערב.
המכנה המשותף הוא הנטייה להביט בבעיה קיימת ולסרב לקבל את הדרך המקובלת להתמודד איתה. קורסקוב שאל אם מכונה יכולה להשוות רעיונות. קנורוזוב שאל אם כולם פשוט קראו את דה לנדה בצורה הלא נכונה. טרמן שמע מוזיקה במכשיר שנועד למדוד גזים. סטארביץ' ראה בחיפושית שמסרבת להצטלם לא סוף של סרט אלא סיבה להמציא דרך חדשה לצלם אותו.
וכמעט בכל הסיפורים מופיעה גם אזהרה קטנה מפני ההנחה שההיסטוריה מחלקת קרדיט בצורה מסודרת. היא לא.
לפעמים היא נותנת למדען יסוד בטבלה המחזורית על שמו בעודו בחיים. לפעמים היא מחזירה לממציא את הזכויות על המשחק שלו אחרי יותר מעשור. ולפעמים היא משאירה רעיון בתוך מסמכים ישנים עד שחוקרים בדור אחר מבינים פתאום מה האיש ניסה לעשות.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
ספרו של מיכאיל צ'כוב "לשחקן", מציג את גישתו לעבודת השחקן ואת התרגילים שפיתח. הספר הוא המשך טבעי במיוחד לפרק על צ'כוב, משום שהוא מאפשר לעבור מהביוגרפיה אל השיטה עצמה.
יורי קנורוזוב פרסם ב-1952 את "הכתב העתיק של אמריקה המרכזית", העבודה שבה ניסח את התשתית לפענוח הפונטי של כתב המאיה. ב-1963 פרסם את "כתבם של אינדיאני המאיה", וב-1975 את "כתבי היד ההירוגליפיים של המאיה", שבהם המשיך לפתח וליישם את שיטתו.
סמיון קורסקוב פרסם ב-1832 בצרפתית את החוברת המתארת את שיטת המחקר באמצעות "מכונות המשוות רעיונות". היא חשובה במיוחד משום שהמכונות שלו נשכחו במשך זמן רב, והחוברת הפכה לאחד המפתחות להבנת המטרה שלשמה נבנו.
זינאידה ירמולייבה כתבה יותר מ-500 מאמרים וספרים ובהם "פניצילין" ו"אנטיביוטיקה, פוליסכרידים חיידקיים, אינטרפרון". היא גם ייסדה וערכה את כתב העת "אנטיביוטיקי".
עשרת הסיפורים האלה הם תזכורת לכך שהיסטוריה של המצאות אינה נכתבת רק סביב ההמצאות שהצליחו מסחרית בזמן הנכון. לפעמים דווקא מכשיר שנדחה, רעיון שנשכח או ניסוי שנראה מוזר לדורו מספרים משהו מעניין יותר על הדרך שבה העתיד נבנה. אם הכתבה חידשה לכם אפילו שם אחד, שתפו אותה או המשיכו למסע הבא בין האנשים והרעיונות שמסתתרים בשולי ספרי ההיסטוריה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היו הרוסים ששינו את העולם?
מי פענח את כתב המאיה וכיצד עשה זאת?
האם טלפון נייד פותח בברית המועצות כבר בשנות ה-50?
מדוע ולדימיר דמיחוב נחשב גם לחלוץ רפואי וגם לדמות שנויה במחלוקת?
כיצד נוצר טטריס ומתי אלכסיי פז'יטנוב התחיל לקבל ממנו תמלוגים?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
