חוות המכשפה: סיפור האימה האמיתי של חוות היול פאנוג בוויילס

הבית בראש ההר: ההתחלה שהבטיחה שקט

ממועקות העבר אל חווה מבודדת

במאי 1989 הגיעו בני המשפחה לחווה עם רכושם, לאחר שעזבו את לונדון. ליז הייתה אז בהיריון, וביל הביא עמו את בנו לוֹרֶנְס רִיץ' (Laurence Rich) מנישואיו הראשונים. בית האבן שבו התיישבו לא היה חורבה נטושה, אלא מבנה שהוסב מאסם ישן עוד יותר. החווה עמדה מאחורי שורת עצים, ובמרחק של כ־800 מטרים (כחצי מייל) מן השכן הקרוב. מן הבית לא נראו בתים אחרים. השם הוולשי היול פאנוג הוסבר כ"הדרך אל הפסגות". הריחוק, השלווה והמרחב התאימו למה שבני הזוג ביקשו למצוא.

מאחורי השאיפה לחיים כפריים הסתתרו שנים לא קלות. נישואיו הקודמים של ביל, שנמשכו 16 שנים, הסתיימו כאשר אשתו עזבה אותו לטובת אדם אחר. ליז התמודדה במשך שנים עם אנורקסיה, עזבה בשלב מסוים לאזור הים התיכון ושבה כשהיא סובלת מדיכאון, מגזזת ומפסיטקוזיס. על אותה תקופה אמרה: "הייתי בודדה באופן נואש ומבולבלת לחלוטין". במהלך ניסיונותיה להשתקם פנתה גם לרפואת צמחים, הוכשרה כמטפלת בתחום וכך הכירה את ביל, שפנה אליה כדי לבקש סיוע בהתמודדות עם הדיכאון שלו.

הסופר והעיתונאי לשעבר מַארְק צַ'דְבּוֹרְן, שכתב את הספר Testimony על הפרשה, תיאר את מציאת החווה כ"רגע של צירוף מקרים מושלם". בני הזוג הגיעו אל האפשרות לשכור את המקום לאחר תקופה קשה, כשביקשו לצאת מביתם הקודם והתקשו למצוא חלופה. הקיץ הראשון בהיול פאנוג עבר בשיפוץ הבית והגן, בהתארגנות ובתקווה שמכאן יתחיל פרק רגוע יותר.

התקווה הזאת לא נעלמה ברגע אחד. תיאורים מאוחרים של הפרשה אינם אחידים בנוגע לרגע המדויק שבו החלו הסימנים. באחד מתיאורי העיבוד הטלוויזיוני נשמעים צעדים כבר בלילה הראשון; בדיווחים האחרים מתוארת החרפה עם התקרבות החורף, ולאחר לידת התינוק בֶּן (Ben). ההבחנה חשובה: הלילה הראשון הוא גם בחירה דרמטית מוצלחת, אבל אין סיבה להפוך אותה לתאריך מוכח בהיסטוריה של המשפחה.

צעדים שלא הגיעו לתחתית המדרגות

קולות, דלתות, ריחות ושינויי טמפרטורה

עם התקרבות חורף 1989 טענו בני הבית כי הם שומעים צעדים כבדים במסדרונות ובמדרגות, ולעיתים אף קול של ריצה. ליז הבחינה בפרט שהטריד אותה במיוחד: הצעדים חזרו שוב ושוב, אך לכאורה לא הגיעו עד לתחתית גרם המדרגות. דלתות נטרקו בפתאומיות, לעיתים לנגד עיניה, גם כשלא ראתה אדם שנגע בהן. בבית הורגשו אזורים של חום וקור עז, ובחללים שונים הופיעו ונעלמו ריחות גופרית וקטורת.

היו גם תקריות שליז התקשתה ליישב עם תפקודו המוכר של הבית. היא תיארה רדיאטור נפט שהתחמם אף שלדבריה מיכל הדלק היה ריק. לעיתים התרחשויות אלה נפסקו לזמן מה, ורק אחר כך חזרו. לדבריה, השגרה הפכה בהדרגה לחיים תחת ציפייה תמידית לסימן הבא. "כשחזרת הביתה, לא ידעת מה עומד לקרות", הסבירה כעבור שנים. היא סיפרה גם על הרגשה דוחקת, כאילו האווירה בבית הולכת ונעשית סגורה ומאיימת, בעוד בני המשפחה מתרגלים בהדרגה למה שהיה בעיניהם בלתי מתקבל על הדעת בתחילה.

לצד הצעדים והריחות הופיעו בתיאורים גם חלומות מבעיתים, תחושה של נוכחות עוינת, חשש מתמיד שמישהו מתבונן בדיירים והצטברות של פגיעות ומכות מזל רע. בני המשפחה דיווחו על פציעות גופניות ועל תופעות שהגדירו כהשתלטות של כוח זר. הפרטים הללו עמדו במשך השנים במוקד החקירות והסיפורים על החווה, אך רובם נשענים על עדויות אישיות ועל הפרשנות שנתנו להן הנוכחים.

חשבון חשמל של 750 ליש"ט בשלושה חודשים

אחד מסימני השאלה המוחשיים ביותר נגע דווקא לחשמל. בני הזוג סיפרו כי מונה החשמל הסתובב במהירות חריגה, ובמיוחד בשעות שבהן הורגשו, לטענתם, תופעות אחרות. חשבון החשמל הראשון הגיע ל־750 ליש"ט עבור שלושה חודשים בלבד. דני רובינס ציין שכאשר בחן את הסיפור ב־2022, הסכום היה שקול לכמעט 2,000 ליש"ט בכסף של אותה שנה.

נציגים של חברת החשמל בדקו את הבית, ובני המשפחה טענו כי איש מהם לא הצליח להסביר את רמת הצריכה או את פרצי השימוש. מכאן נולדה השערה יוצאת דופן: אולי נוכחות כלשהי "שואבת" אנרגיה מן החשמל כדי להתקיים. אלא שהשאלה שנוסחה כך אינה תשובה. תקלה אפשרית באספקה, במכשירים או במדידה נותרה אפשרות חלופית, וכך גם העובדה שהבדיקות שתוארו לא הניבו הסבר מספק.

הדמויות שראו בני הבית: מן האישה הזקנה אל הצללית השחורה

עם הזמן נוספו לקולות ולריחות גם דיווחים על דמויות. רֶבֶּקָה רִיץ' ובֶּן, ילדיה של ליז, סיפרו על אישה זקנה שישבה לכאורה בפינת חדר הילדים והתבוננה בהם משחקים. ליז עצמה טענה שראתה דמות של אישה מבעד לאחד החלונות. לצד הופעות אלה תוארה נוכחות אפלה, שליז זיהתה כמאיימת במיוחד.

באחד ממפגשיה, כך סיפרה לצ'דבורן, עברה מן המסדרון אל אזור המטבח והבחינה בצללית גבר שחורה בגובה של כשני מטרים ועשרה סנטימטרים (שבע רגל), סמוך לפתח המטבח. "נכנסתי למטבח, והוא כבר לא היה שם", תיארה. לדבריה, לא היה זה מראה שעמד מולה למשך דקות ארוכות ואפשר לה לבחון אותו. להפך: "הכול קרה מהר כל כך". היא זכרה שחור מוחלט, ללא תווי פנים או פרטים נראים לעין, ותחושה שהדמות הייתה גבר. תיאורים מאוחרים יותר הזכירו גם דמות ברדס, גבוהה וחסרת פנים, שנראתה במסדרון.

צ'דבורן ראה במפגש עם הצללית נקודת מפנה בסיפור: כאילו מחסום בלתי נראה נחצה, ולאחריו הלכו הפחדים וגברו. ליז הוסיפה שתחושת האיום לא נבעה רק ממראה הדמות, אלא גם מן הביטחון ומהנוכחות שייחסה לה. בראיונותיה המאוחרים העידה שהיא כבר אינה חוששת כל כך מרוחות רפאים, משום שלדבריה התייצבה מול מה שהרגישה כ"רוע" של ממש. האמירה הזאת מלמדת על עוצמת החוויה מבחינתה, לא על זהותו של מה שראתה. "אולי זה נשמע כאילו המצאנו את הכול, אבל לא המצאנו דבר", התעקשה ליז בראיון אחר.

גם סביב בעלי החיים התרבו סיפורים קשים. המשפחה דיווחה על מקרי מוות בלתי מוסברים של חיות משק ועל הידרדרות במצבו של הכלב בּוֹ (Beau). ואולם, כשפקח כלבים מקומי בדק אותו, לא זיהה לכאורה בעיה רפואית חריגה. אותו פקח אף תיאר, בעדות נפרדת, קולות שנשמעו לו כמו ריצה במסדרון הקומה העליונה בזמן שהבית היה ריק. זה היה אחד ממאפייניה המבלבלים של הפרשה: עדויות של אנשים שלא ראו בבית דבר חריג לצד זיכרונות נקודתיים שהם עצמם לא ידעו להסביר.

המשפחה בתוך הסיפור: לורנס, בן והמשבר ההולך ומחריף

החווה הייתה זירת התרחשותן של טענות על תופעות מוזרות, אבל גם ביתה של משפחה בשינוי עמוק. עם לידת בֶּן החלה, על פי התיאורים, הידרדרות במצבו הרגשי ובהתנהגותו של לוֹרֶנְס, בנו של ביל מנישואיו הראשונים. הוא הסתגר, ביטא כעס ודיכאון, ובהמשך הפגין עוינות הולכת וגוברת. צ'דבורן תיאר מקרים שבהם הכה בקיר חדרו ויצר בו חורים, ואף ירק בפניהם של אביו וסבתו.

ביל אמר שלא הבין מה עומד מאחורי השינוי: "זה היה מעבר להבנתו של כל אדם". הוא עצמו הבחין כי "הוא התחיל להשתנות בערך בתקופה שבה התחילו הצעדים". בני הבית קשרו את המצוקה לתופעות בחווה, ולימים הוזכרה גם האפשרות שלורנס היה נתון להשפעה חיצונית. פרשנות אחרת מתמקדת בשינויים במשפחה, בלידת האח למחצה ובתחושת דחיקה אפשרית של הילד הבכור. אין דרך לקבוע מתוך העדויות שגורם אחד הסביר את מצבו, אך אין ספק שהמתיחות המשפחתית והפחדים מן הבית נשזרו אלה באלה.

לבסוף נשלח לורנס למגורים בפנימייה, ובהמשך תואר כמי שמצבו השתפר. העובדה שהתופעות שעליהן דיווחה ליז נמשכו גם לאחר עזיבתו, ואף הוחמרו בחלק מהתיאורים, מערערת את הניסיון להעמיד את הסיפור כולו על מצוקתו של נער אחד. דני רובינס בחן גם את ההידרדרות הנפשית של ביל. לדברי ליז, בעלה הלך והסתגר בסטודיו שלו, שתה יותר אלכוהול, נעשה רגזן וחש כי הבית שואב ממנו בהדרגה את שמחת החיים ואת הכבוד העצמי.

"הבית כרסם בנשמתו", אמרה ליז לימים, והוסיפה כי ביל השתנה בעיניה לאדם "שנרקב מבפנים". במקום אחר הסבירה את חיי המשפחה בתחושת בידוד כמעט מוחלטת: "הרגשנו כאילו אנחנו חיים בתוך בועה". לדבריה, ילדיה ישנו לידה משום שלא העזה להשאירם לבדם בלילה. קשה לאמוד היום את כל גורמי הפגיעה במשפחה. ברור מן העדויות שהפחד היה ממשי עבור בני הבית, גם אם הסיבות שנתנו לו שנויות במחלוקת.

עוד טקס ועוד טקס: ניסיונות לטהר את היול פאנוג

ליז ניסתה בתחילה למצוא הסבר לתופעות, ולאחר מכן פנתה לאנשים שסברה שיוכלו לעזור. "חשבתי שאולי כשדבר כזה קורה פונים לכומר", סיפרה. היא הגיעה לקתדרלת ברקון (Brecon Cathedral), וכומר שבא אל הבית עבר בין חדריו, דיבר בלטינית והתיז מים קדושים. למשך זמן מה, לדברי בני הזוג, שרר שקט. לאחר מכן חזרו התופעות, ולתפיסתם אף ביתר שאת.

"גירוש שדים אחר גירוש שדים", כך תיארה ליז את השנים שלאחר מכן. אל המקום באו כמרים, אנשי רוח, ספיריטואליסטים, מחפשי מים ואנרגיות באמצעות מוטות, אנשים מן הציבור, אנשי האגודה למחקר פסיכי (Society for Psychical Research), וכן הכומר הבפטיסטי דֵּיוִיד הוֹלְמְווּד (David Holmwood) ומגרש השדים אֶדִי בֶּרְקְס (Eddie Burks). באחד התיאורים נזכר גם מַאט טְרִיקֶר (Matt Tricker), שהיה מעורב במאמצי הסיוע ונמנה עם המרואיינים שחזרו אל הפרשה.

מספר הטקסים המדויק אינו מבוסס על רישום מוסכם. בעדויות נפוצות ההיקף תואר כעשרות, ובאחרות כ"מאות פעמים"; מכאן נולד הכינוי "הבית שעבר הכי הרבה גירושי שדים בבריטניה". אפשר לתאר בביטחון את מוניטין החווה ואת ריבוי ההתערבויות, אך אין בידינו דירוג היסטורי מאומת המאפשר לקבוע שזה אכן שיא בריטי. גם תוצאות הטקסים לא היו חד־משמעיות: הפוגות קצרות הציתו תקווה, ואחריהן חזרו התופעות על פי בני הבית.

ברקס אמר שהבחין במקום ב"נוכחות קדם־נוצרית", ועל פי תיאוריהם של בני הזוג, דווקא ביקורו הביא בסופו של דבר להפסקת ההתרחשויות. לעומת זאת, עיבוד טלוויזיוני מוקדם של הסיפור הציב את איש הדת במרכז סיום הפרשה. הסתירה הזאת אינה משנה את העובדה שהמשפחה ביקשה כל דרך אפשרית לצאת מן המצב, אך היא ממחישה עד כמה גם השאלה "מי עצר את הרדיפה?" תלויה בזהות המספר ובאופן העריכה של הסיפור.

ליז תיארה גם חוויה במטבח שבה הרגישה כאילו כוח אחר השתלט לרגע על גופה. "הרגשתי שחדרו אליי", אמרה על החוויה, "עצם המחשבה שמשהו, איזו אנרגיה, העז להשתלט על הגוף שלך, אפילו לזמן קצר". במרוצת הזמן עזבה המשפחה את היול פאנוג ועברה לקאוברידג'. נישואי ליז וביל התפרקו, והשניים נפרדו. ביל מת לפני הפקת ההסכת של ה־BBC ב־2022. ליז נותרה אחת הדוברות המרכזיות של הפרשה, והחווה עצמה המשיכה להיות מאוכלסת.

הבית שהפחיד משפחה אחת והיה אהוב על אחרת

העדויות שאינן מתיישבות עם סיפור הרדיפה

המוניטין המאיים של היול פאנוג נבחן היטב דווקא מול הדברים שאמרו אחרים שהכירו את המקום. בעל הבית, שהשכיר אותו למשפחת ריץ', אמר כי מעולם לא שמע על משהו חריג ושאיש מן הדיירים הקודמים לא סיפר לו על תופעות בלתי מוסברות. היסטוריון מקומי שהתבקש לבחון את הנושא לא הכיר אף הוא סיפור חריג הקשור לחווה. בנאי שעבד במקום אמר כי לא חש מעולם באווירה הרעה שתוארה: "זה פשוט נראה לי כמו בית רגיל".

עדותה של בְּרִידְגֶ'ט בַּסְקוֹמְבּ, שהתגוררה בבית במשך שנים לפני משפחת ריץ', חריפה עוד יותר בניגודה לסיפור האימה. "אהבתי את הבית ההוא והרגשתי בו מאושרת מאוד", סיפרה. היא ציינה שעזבה אותו בחוסר רצון, ושזה היה המקום האהוב עליה מכל הבתים שבהם חיה. "אילו היה לי הכסף, הייתי קונה אותו", הוסיפה. גם דיירים מאוחרים, שסיפרו כי התגוררו בחווה כ־25 שנה, פנו לדני רובינס לאחר פרסום ההסכת והבהירו שלא חוו תופעות על־טבעיות. הם אף אמרו שצריכת החשמל החריגה לא חזרה "לאורך כל המאה ה־21", וש"המסתורין העדין של הטבע" הוא המסתורין היחיד שהכירו שם.

ואף על פי כן, גם לעדויות השוללות רדיפה היו נספחים תמוהים. שוליית שרברב שעבד בחווה, כך דווח, פחד מן המקום עד שסירב להישאר בו לבדו. פקח הכלבים, שכאמור לא מצא פגם מיוחד בכלב המשפחה, טען ששמע קול ריצה מן הקומה העליונה בבית ריק. ובסקומב עצמה, לאחר שסיפרה כמה אהבה את החווה, נזכרה בלילה שבו שכבה במיטתה וקראה לבדה. רעש גרם לה להרים את עיניה, והיא הבחינה בגלגל טווייה ישן בפינת החדר מסתובב ללא מגע יד אדם. לדבריה, קמה, תחבה פיסת נייר אל הגלגל כדי לעצור אותו ולא הצליחה להבין מה גרם לתנועה. "מדוע זה קרה? לא יכולתי להסביר", הודתה.

התמונה, אם כן, מורכבת יותר מחלוקה נוחה בין מאמינים למכחישים. היו מי שלא הבחינו במשך שנים בכל דבר חריג, היו מי שזכרו רגע בודד של אי־הבנה, והייתה משפחה אחת שייחסה לבית רצף ארוך ומתמשך של חוויות מבעיתות. צ'דבורן סבר כי ריבוי העדים, ובהם דייר קודם, פקח הכלבים ומנהיגים רוחניים, מקשה לדחות את הסיפור כאשליה. הוא שאל אם כולם "שיקרו, טעו או סבלו מפגם מוחי מוזר", וטען שבעיניו ההסבר של אשליה כללית תמוה אף יותר מן האפשרות שהתרחש שם דבר נורא שמעבר להבנה הרגילה. אין בכך הוכחה לעל־טבעי, אך זו הסיבה שהסיפור סירב להסתיים עם עזיבת המשפחה.

מה באמת קרה בחווה? בין הסבר סביבתי, פסיכולוגי ועל־טבעי

הבידוד, תנור הנפט ומצוקת בני הבית

שאלת הסיבה לתופעות הובילה את רובינס ואת משתתפי ההסכת לכמה מסלולי חקירה. אפשרות אחת הייתה חשיפה לחומרים מזיקים, למשל עקב תקלה בתנור הנפט בבית או ממקור טבעי אחר. אפשרות אחרת הייתה השפעה פסיכולוגית של הבידוד הממושך, של לחצים זוגיים ומשפחתיים ושל חוויות עבר. בית ללא שכנים נראים לעין עשוי להעצים פחד, אך עצם ריחוקו של הבית אינו מוכיח כי כל העדויות נוצרו בדמיון.

חוקר התופעות החריגות ד"ר קִיארָן אוֹ'קִיף הציע פרשנות פסיכולוגית המשלבת מצבי דחק, אירועים מוקדמים בחיי בני הבית ונטייה אפשרית לפנטזיה. החוקר והכותב מַארְק פוֹקְס בחן את הפרשה דרך שאלה אחרת: האם מוקד ההתרחשויות, אם היו כאלה, הוא הבית עצמו או האנשים שחיו בו? במקרים המסווגים כרדיפת רוחות נוהגים לייחס את התופעות למקום. במקרים של "פולטרגייסט" מרבים להצביע על אדם מסוים, לעיתים הנתון במצוקה, שסביבו מתרחשים הדברים. דוגמה שעמדה ברקע הדיון הייתה שִׁירְלִי הִיצִ'ינְגְס בפרשת הפולטרגייסט בבטרסי שבלונדון, שאותה חקר רובינס בהסכת מוקדם יותר, The Battersea Poltergeist.

פוקס, שכתב את ניתוחו גם מתוך עניין בקשר שבין הנצרות לחקר התופעות הפאראפסיכולוגיות ובשאלות שהעסיקו את קהילת CFPSS, הציע לבחון את שתי האפשרויות יחד, כתיאור של "אנשים ומקום" ולא של "אנשים או מקום". גם הוא הדגיש את הרקע הקשה של בני הזוג, את מצוקתו של לורנס ואת השינוי שהתרחש עם לידת בן. לשיטתו, אפשר לדמות את משפחת ריץ' לזרז שהגביר דבר מה הקשור למקום, בלי לטעון שהם יצרו אותו בכוונה. זו פרשנות של כותב התומך באפשרות לקיומן של תופעות חריגות, ולא הסבר מדעי שהוכח. יתר על כן, היא מחייבת לשאול מדוע משפחות אחרות גרו שם בשלום.

שני מקרי השוואה: דרבישייר ודרום דקוטה

כדי להמחיש את הקושי בהשוואה בין חוויות קשות לבין חוויות שגרתיות, פוקס חזר לעדות בלתי מפורסמת שבחן על חופשה בת שבועיים באוגוסט 1999 בבית נופש בעמק הוֹפּ (Hope Valley), באזור פיק דיסטריקט (Peak District) שבדרבישייר. כותבת העדות סיפרה על תחושת ישות עוינת, סיוטים, שלוליות מים בלתי מוסברות, תופעות חשמליות, לחץ חזק על החזה, כתם שחור שנראה בגינה וכלב מבוהל. פוקס זיהה את בית הנופש ובדק ביקורות אורחים לאורך שנים, אך לא מצא בהן אף אזכור לתופעה דומה. המקרה לא הוכיח את טיבו של סיפור היול פאנוג; הוא המחיש כיצד אותו מקום עשוי להיחוות באופן שונה לחלוטין בידי אנשים שונים.

דוגמה נוספת שהביא פוקס התרחשה בשנת 1985 באתר קרוואנים בדרום דקוטה שבארצות הברית. כותב העדות סיפר שלאחר שטיפל במכונית לקראת נסיעה, שמע ויכוח קולני בין שתי נשים לגבר שעמדו ליד קרוואן סמוך. כשהתכופף לקחת מפתח ראצ'ט מארגז הכלים, הבחין בזווית עינו בתנועה על שביל הדשא שמאחורי הקרוואנים. לדבריו, ראה דמות שחורה בגובה של כ־90 סנטימטרים (שלוש רגל), בעלת ידיים ורגליים דקות וראש ללא פנים. היא צעדה כאדם, אך נראתה לו כהה כל כך עד שדימה אותה ל"חור באוויר" הבולע אור. הדמות התקרבה לעץ שגזעו היה בעובי של פחית קפה, כרכה סביבו זרוע ועמדה מול המתווכחים. הוא התרשם כאילו היא נהנית מן הריב.

בעל העדות תהה לאחר מכן: "אולי היא אהבה כעס; אולי היא הביאה את הכעס". הדמיון לצללית שתיארה ליז ניכר בצבע, בהיעדר תווי הפנים ובאופן התנועה, אך גם ההבדל בגובה רב. הצמדת שני הסיפורים אינה ראיה לזהות של ישות כלשהי, ובוודאי אינה קובעת שתופעות כאלה ניזונות מכעס. היא ממחישה את האופן שבו תיאורי פחד ומתח אנושי נקשרים לסיפורי צלליות, ואת הפיתוי להפוך הקבלה רעיונית להסבר עובדתי.

אגדות מקומיות, אמיטיוויל והשאלה מי כותב את הסיפור

הנוף המקיף את היול פאנוג העניק לסיפור ממד נוסף. רובינס תיאר אזור רווי אגדות על פיות, מכשפות, דמויות זקנות מפחידות והשטן, וכן שמועות על כשפים, רצח, טקסים קלטיים קדומים וקווי אנרגיה מסתוריים. לא הרחק מן החווה מצויים גם שרידים של בית אחוזה ישן. המורשת העממית הזאת סיפקה שלל השערות: רוחה של מכשפה שעונתה, קורבן רצח או כוח טבע קלטי קדום. רובינס עצמו הזהיר מפני ערבוב בין פולקלור, שמועות ובין מידע שניתן לבסס, וציין שחלק מן הסיפורים הדרמטיים ביותר שנקשרו לחווה מתייחסים למעשה למקומות מרוחקים ממנה.

החווה זכתה לכינויים "חוות אש הגיהינום" (Hellfire Farm) ו"אמיטיוויל הוולשית" (The Welsh Amityville), בהשוואה לפרשת הבית הרדוף המפורסמת בארצות הברית. ההשוואה עוררה גם ביקורת: פוקס הזכיר כי דווקא אמיטיוויל מציגה שורה ארוכה של חולשות וסתירות, ולכן הדבקת הכינוי לסיפור בוויילס אינה יכולה לשמש הוכחה. כשסיפור אחד נעשה אמת מידה לסיפור אחר, המוניטין עצמו עלול להפוך לחלק מן האימה.

רובינס, שיצר בעבר את The Battersea Poltergeist ובהמשך את ההסכת Uncanny, סדרת הטלוויזיה שנלוותה לו, מופע סיבובי ההופעות והספר Into the Uncanny, הסביר מה מושך אותו לסיפורי רוחות. "סיפורי רוחות הם סיפורי בלשים", אמר. "אם אתה ספקן, השאלה היא 'איך עשו את זה?'; אם אתה מאמין, השאלה היא 'מי עשה את זה?'". הוא אף הודה שהמקרה בבטרסי קרב אותו לאפשרות שמעולם לא ציפה לשקול ברצינות: שרוחות רפאים אולי קיימות. עם זאת, תפקיד החקירה בהיול פאנוג היה בעיניו להפריד בין הרקע הדרמטי, העדויות והאפשרויות ההסבריות.

בשיחה המסכמת עם ליז שאל אותה רובינס מדוע, לדעתה, כל זה קרה דווקא למשפחתה. תשובתה הייתה מהורהרת: "זה קצת כמו להכין קוקטייל, אני מניחה. צריך מרכיבים מסוימים כדי שהוא יצא כמו שצריך. ואני מניחה שביל ואני היינו המרכיבים החסרים". היא הוסיפה שאולי יש אנשים הנושאים בתוכם אפלה שאחרים אינם נושאים. התשובה אינה פותרת את שאלת הגורם להתרחשויות, אך היא מעניקה קול למי שנשאה עמה את הזיכרונות במשך שנים. והיא גם אינה מייחסת את הכול ללורנס, שעל מצוקתו הורחב כה רבות.

מ־Testimony אל ה־BBC: איך הפכה הפרשה לדרמה

הספר, התוכנית בערוץ 4 וההסכת משנת 2022

מארק צ'דבורן, שהיה עיתונאי והפך גם לסופר של מותחנים על־טבעיים וספרי פנטזיה, הקדיש לחווה את הספר Testimony, המופיע ברשימות הביבליוגרפיות במהדורות משנת 2014 ו־2022 בהוצאת Emerald Eye. הספר שילב עדויות של אנשים שהיו מעורבים בפרשה עם תיאור כרונולוגי מפורט של חיי המשפחה. בהמשך השתתף צ'דבורן בעיבוד לערוץ 4, במסגרת התוכנית True Horror, שבה כונה הסיפור Hellfire Farm. המפיק בפועל ג'וֹאֶל וִילְסוֹן (Joel Wilson) הודה כי קרו בסיפור דברים רבים כל כך עד שהיה בלתי נמנע להשמיט חלק מהם. העיבוד סיים את ההתרחשויות בביקור איש הדת, ולא בהתערבותו של אדי ברקס.

ב־17 באוקטובר 2022 החל ה־BBC לפרסם את הסכת שמונת הפרקים The Witch Farm, בהגשת דֶּנִי רוֹבִּינְס (Danny Robins). שידור הפרקים המקוריים הסתיים ב־5 בדצמבר באותה שנה, ולאחריהם הופיעו פרקי בונוס. צ'דבורן שימש כיועץ. השחקנים ג'וֹזֶף פַיְינְס (Joseph Fiennes) ואַלֶכְּסַנְדְרָה רוֹץ' (Alexandra Roach) השתתפו בשחזורים הדרמטיים, שנשזרו בראיונות עם ליז, בתה רבקה, אנשי דת, חוקרים ובעלי זיקה נוספים למקרה. בין המשתתפים שהוזכרו גם עורך הדין גְלִין מַאדּוֹקְס (Glyn Maddocks), שהיה קשור גם לפרשת הרצח של דניאל מורגן, ומאט טריקר.

ההסכת לא ביקש להציג הצגה תיאטרלית בלבד. הוא העמיד זה לצד זה עדי ראייה, מומחים שהציעו הסברים פסיכולוגיים או סביבתיים, ואנשים שראו בחוויות סימן לדבר שחורג מחוקי הטבע המוכרים. רובינס תיאר את משפחת ריץ' כזוג רגיל שביקש לעבור לאזור שקט, ולכן סיפורו מעורר את המחשבה: "אם זה יכול היה לקרות להם, זה יכול היה לקרות לי". הסדרה הקולית עוררה עניין נרחב, אך הותירה שאלות פתוחות גם בקרב מאזינים שהקדישו לה זמן רב.

סדרת הדרמה חוות המכשפה

העיבוד החדש של ה־BBC הוא דרמה על־טבעית בת ארבעה פרקים, שכל אחד מהם נמשך כשעה. דני רובינס יצר וכתב אותה, הבמאית היא סְטֵייסִי גְרֶג, ששמה נקשר גם לסדרה Bad Sisters, וההפקה היא של Mammoth Screen בשיתוף הערוצים BBC One ו־BBC Cymru Wales. גַבְּרִיאֶל קְרִיבִי, שמוצאה מפורט טלבוט, מגלמת את ליז, ומַיְיקְל סוֹצָ'ה מגלם את ביל. לְיוּאִין לוֹיְד מגלם את ג'ונתן, בנו המתבגר של ביל בגרסת הדרמה. בצוות השחקנים נכללים גם שִׁיאָן גִּיבְּסוֹן, רוֹבֶּרְט פּיוּ, גֶ'רֶמִי סְוִויפְט, אֶדְוַורְד הוֹלְקְרוֹפְט, סוּזַן פַּקֶר ורוֹגֶ'ר אֶוַונְס.

ה־BBC הבהיר כי מדובר בדרמה שנוצרה בהשראת האירועים והעדויות, ולא בשחזור תיעודי. חלק מהדמויות, הפרטים וסדר הזמנים נוצרו מחדש או שונו לצרכים דרמטיים. בנו האמיתי של ביל נקרא לורנס, ואילו בטלוויזיה שמו ג'ונתן. פרטי העלילה שפורסמו כוללים גם לידת בית טראומטית שבמהלכה משוכנעת ליז שראתה דמות מסתורית בחדר השינה, אך אין להציג את הפרט הזה כעובדה היסטורית מאומתת רק משום שהוא נכלל בתסריט. גם התפרסות של שנים על פני ארבע שעות מסך מחייבת קיצור ושינוי כרונולוגי. שיאן גיבסון מגלמת דמות בשם בֶּתַ'אן וה־BBC הודיע כי חלק מן הדמויות הומצאו לצורך הדרמה.

היול פאנוג אחרי משפחת ריץ': מה נשאר מהתעלומה?

הבית נשאר על תלו, ותושביו המאוחרים סיפרו על חיים שקטים, בלי חיובי חשמל עצומים ובלי ביקורים בלתי רצויים של דמויות אפלות. ליז, מנגד, המשיכה לתאר את שנותיה במקום כתקופה של סכנה ופחד ממשיים. ביל כבר לא היה בין החיים כאשר סיפורם שב והגיע לאוזני הציבור ב־2022. העובדות האלה מציבות זו לצד זו שתי חוויות שונות מאוד של אותו מקום, בלי שאחת מהן יכולה לבטל במחי יד את תחושותיה של האחרת.

אפשר להאמין שהיול פאנוג היה בית רדוף; אפשר גם לחשוב שהתרחשו בו תקלות, צירופי מקרים ותהליכים נפשיים מורכבים שזכו עם השנים למסגרת על־טבעית. ובין האפשרויות ניצבת אותה משפחה שהגיעה אל ההרים כדי להתחיל מחדש, וגילתה שהריחוק מן העולם אינו מבטיח שקט פנימי. אולי זאת הסיבה שהסיפור ממשיך לעורר שאלות: אין בו מסמך אחד שפותר הכול, וגם אין בו דרך הוגנת לצמצם שנות מצוקה אנושית לאגדה בלבד.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

Testimony מאת מארק צ'דבורן: הספר, המופיע במהדורות מ־2014 ומ־2022, הוא מן התיאורים המפורטים של החוויות שעליהן דיווחו משפחת ריץ' ואנשים נוספים שהכירו את החווה. הספר משמש נקודת מוצא חשובה לבחינת מה שתואר במהלך השנים ולקריאת העדויות זו מול זו.

"The Story of The Witch Farm" מאת דני רובינס, BBC: מאמר המתאר את מסעו של רובינס אל החווה עם ליז, את תחילת חיי המשפחה במקום ואת השאלות שהציב לעצמו לקראת חקירת הסיפור.

"Which Farm is The Witch Farm?" מאת מארק פוקס: עיון ביקורתי בספר, בהסכת ובעדויות של דיירים שחוו את הבית בדרכים שונות, לצד דיון ביחס בין האדם למקום בסיפורי רדיפה.

כתבת WalesOnline על ליז ריץ': ראיון ותיאור חוויותיה, החל בצללית חסרת הפנים ועד להתפוררות החיים המשותפים עם ביל.

"Heol Fanog: What Lies Beneath?" מאת קירן או'קיף: מאמר ב־Fortean Times, גיליון 430, עמ' 37, שהעלה אפשרויות לפירוש פסיכולוגי של הפרשה. הוא מוזכר בהקשר של הניסיונות להציע הסברים שאינם מחייבים הנחה של נוכחות על־טבעית.

It Happened To Me! Real-Life Tales of the Paranormal בעריכת דייוויד סאטון: אסופת סיפורים משנת 2012, בהוצאת Dennis Publishing בלונדון, עמ' 120-121, שבה פורסם סיפור הצללית שהופיעה לכאורה בדרום דקוטה ב־1985 וששימש מקרה השוואה בדיון של מארק פוקס.

חומר מעשיר לצפייה ולהאזנה

The Witch Farm, הסכת ה־BBC מ־2022: סדרת חקירה בת שמונה פרקים, בשילוב שחזורים בכיכובם של ג'וזף פיינס ואלכסנדרה רוץ', עדויות ודיונים בין בעלי עמדות שונות על הסיפור.

True Horror: Hellfire Farm, ערוץ 4: עיבוד דוקו־דרמטי מוקדם של הפרשה, שממחיש כיצד בחירת הפרטים והסיום עשויה לשנות את הרושם שנותר אצל הצופה.

The Battersea Poltergeist ו־Uncanny: יצירות נוספות של דני רובינס על חוויות שהוגדרו כעל־טבעיות. ההסכת על בטרסי חשוב במיוחד להבנת השאלות על מוקד אישי או מקומי של תופעות שעמדו גם במרכז הדיון בהיול פאנוג.

גם אם קשה להכריע בשאלת הרוחות, אפשר להמשיך ולחקור כיצד נולדות אגדות מודרניות מתוך חיים אמיתיים. אם הסיפור עורר אצלכם מחשבה, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא על פרשות היסטוריות מסקרנות באתר.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.