יותר מ-650 שנה לאחר קרב ויסבי, חוקרים ניסו להבין מה יצר את החורים המרובעים שהתגלו בגולגולות הלוחמים. ■ ניסוי שכלל עצמות בקר, ג'ל בליסטי, שריונות משוחזרים וכלי נשק מימי הביניים הצביע על תשובה אלימה במיוחד.
בקיץ 1361, בשדה קרב באי השוודי גוטלנד, לא היה לאיש זמן לתהות כיצד ייראו העצמות בעוד מאות שנים. הלוחמים המקומיים שניסו לעצור את הצבא הדני נאבקו על חייהם, ובתוך זמן קצר התמלא השטח בגופותיהם של מגיני האי. מאות שנים אחר כך, כאשר נותרו מהאנשים הללו בעיקר עצמות, שריונות וסימני פציעה, דווקא כמה חורים קטנים ומרובעים בגולגולות הפכו לאחת החידות העקשניות שהותיר הקרב אחריו.
במשך שנים הוצעו הסברים שונים. אולי היו אלה חניתות. אולי חצים שפגעו בדיוק יוצא דופן. אלא שבחינה מחודשת של הפציעות, יחד עם ניסויים בכלי נשק משוחזרים ומידול של תנועות הלחימה, הובילה קבוצת חוקרים למסקנה אחרת: החורים המרובעים נגרמו ככל הנראה ממכת אלה כבדה מעץ, שעליה שובצו דוקרנים חדים ממתכת. הניסוי לא הסתפק בהשערה. החוקרים ניסו לשחזר את התנאים הפיזיים של הפגיעה, ולאחר מכן השוו את הנזק שנוצר לזה שנשמר בעצמותיהם של ההרוגים בקרב ויסבי.
קיץ 1361: מדוע יצאו הדנים לגוטלנד?
כדי להבין כיצד הגיעו אותם לוחמים אל קברי האחים שמחוץ לוויסבי, צריך לחזור כמה שבועות לאחור. גוטלנד לא היה אי שולי בקצה העולם הסקנדינבי. במאה ה-14 הוא ניצב בלבו של מערך התחבורה והמסחר של צפון אירופה, ועושר רב עבר דרך עיר הנמל המרכזית שלו, ויסבי. מיקומו בים הבלטי הפך אותו לנקודת מפגש של נתיבי מסחר, אנשים וסחורות, ועושרה של ויסבי היה אחד המאפיינים הבולטים של האי.
בקיץ 1361 הפליג לעבר גוטלנד צי דני גדול בפיקודו של וַלְדֶמָר הרביעי אַטֶרְדָאג, מלך דנמרק. מטרתו הייתה להשתלט על האי ועל ויסבי, העיר העשירה שבמרכז מערכת המסחר הזאת. אולם הפלישה לא הסתכמה בהגעה ישירה אל חומות העיר ובקרב יחיד. המקורות הכתובים מן התקופה דלים, אך המחקר הארכאולוגי וההיסטורי מצביע על מערכה שבה התנגשו הכוחות הדניים והמקומיים בכמה נקודות ברחבי האי לפני הקרב המכריע.
בין זירות הלחימה שנקשרו לפלישה נמצאת מֶסְטֶרְבִּי, שם התנהלו קרבות בימים שקדמו להתנגשות בוויסבי. ממצאים משדה הקרב, ובהם פריטי נשק ושריון, הפכו את מסטרבי לחוליה חשובה בניסיון להבין את מסלול הפלישה הדנית ואת התנגדותם של תושבי גוטלנד. מה שהתרחש מחוץ לחומות ויסבי ב-27 ביולי היה אפוא שיאה של מערכה שכבר גבתה דם באי.
27 ביולי: הקרב לפני שערי ויסבי
צלב זיכרון מאבן, שהוצב באזור קברי האחים ככל הנראה בסביבות 1375, מנציח את הגוטלנדים שנפלו "לפני שערי ויסבי" ב-27 ביולי 1361 מידי הדנים. ביום ההוא התייצבו מגיני גוטלנד מול צבאו של ולדמר מחוץ לעיר המבוצרת. אחת הכרוניקות הקרובות יחסית לתקופה תיארה את הכוח הגוטלנדי כאיכרים שאינם חמושים כראוי ואינם מורגלים בלחימה. התיאור הזה השפיע במשך זמן רב על האופן שבו סופר הקרב: צבא דני מנוסה ומצויד מול המון כפרי חסר הכשרה.
אלא שהמקורות על הרכב שני הצבאות מעטים, והמחקר המודרני מתייחס בזהירות לתמונה הפשוטה הזאת. הממצאים הארכאולוגיים, השריונות והפציעות שנשמרו בעצמות מאפשרים לבחון אותה מחדש. העובדה שחלק מן המגינים היו תושבי הכפר אינה מלמדת כשלעצמה כיצד נלחמו, מה היה ניסיונם או באיזה ציוד השתמשו.
ההתנגשות הייתה הרסנית עבור מגיני גוטלנד. כ-1,800 מהם נהרגו לפי ההערכות המקובלות, ובמחקרים חדשים המספר מעוגל לעיתים לכ-2,000. הנתון שנמסר לגבי הצד הדני עומד על כ-300 הרוגים. מחוץ לחומות העיר נותר שדה מכוסה בגופותיהם של אנשים שרק שעות קודם לכן ניסו לעצור את הפלישה.
העיר שמאחורי החומה
הניצחון בשדה הקרב לא היה זהה לכיבוש העיר עצמה. ויסבי הייתה עדיין עיר מבוצרת היטב, מוקפת חומות ומגדלים, והסתערות או מצור היו מחייבים את ולדמר להשקיע זמן, כסף ולוחמים נוספים. מנגד, מצבם של תושבי העיר נעשה מסוכן: הכפרים שסביבה כבר לא יכלו לספק לה משאבים באופן רגיל, והצי הדני יכול היה להקשות על הכנסת אספקה דרך הים.
במקום לפתוח מיד במצור ממושך, החלו הצדדים במשא ומתן. ב-29 ביולי 1361, יומיים בלבד לאחר הקרב הקטלני, העניק ולדמר יחד עם בנו כריסטופר כתב זכויות לוויסבי. כך הסתיימה ההתמודדות עם העיר לא בהסתערות על החומות, אלא בהסדר שהושג כאשר הצבא הדני כבר שלט למעשה במצב הצבאי סביבן.
סביב קרב ויסבי צמחו במשך מאות שנים סיפורים דרמטיים על יחסיה של העיר עם תושבי הכפר, ובהם הטענה שאנשי ויסבי עמדו מאחורי חומותיהם בזמן שאנשי האי נטבחו בחוץ. אלא שהמקורות בני התקופה קצרים מכדי לאשר סיפור חד ופשוט של בגידה. חלק מן הנרטיב המוכר נבנה והתעצב בדורות מאוחרים יותר, ולכן קשה לדעת בדיוק מה ראו תושבי העיר, מה יכלו לעשות ומה התרחש בין הצדדים בשעות שבהן התנהל הקרב.
קברי האחים שנשארו מאחור
לאחר הקרב היה צורך להתמודד במהירות עם מספר עצום של גופות. המגינים שנהרגו נקברו בקברי אחים סמוך למקום שבו נפלו, ורבים מהם הובאו לקבורה כשהם עדיין נושאים על גופם חלקים מציוד הלחימה שלהם.
במובן מסוים, דווקא קצב הקבורה והיקף המוות הם שאפשרו למאות שנים של מחקר להיוולד. שריונות וחלקי ציוד שבנסיבות אחרות היו עשויים להילקח מן המתים, להימכר או לשמש מחדש נשארו עם חלק מן הגופות. כאשר החלו הארכאולוגים לחשוף את קברי האחים בראשית המאה ה-20, הם מצאו לא רק שלדים אלא מעין חתך קפוא של שדה קרב מימי הביניים.
החפירות הראשונות נערכו ב-1905, ובעשורים הבאים נחשפו ממצאים נוספים. השלדים, השריונות והפציעות הפכו את ויסבי לאחד מאתרי המפתח בחקר הלחימה של ימי הביניים. מחקרם של הקברים לא הסתיים עם חשיפתם. למעשה, ככל שהתפתחו שיטות המחקר, ניתן היה לחזור אל אותם שרידים ולשאול שאלות שהחופרים הראשונים כלל לא היו מסוגלים לבדוק.
מה באמת מספרות הפציעות של מגיני ויסבי?
אחד החוקרים שחזרו אל השרידים היה הביולוג והאנתרופולוג פָּטְרִיק רֶנְדוֹלְף-קוִינִי מאוניברסיטת אופסלה בשוודיה. רנדולף-קויני ביקש להבין לא רק מאיזה נשק מתו הלוחמים, אלא גם כיצד התנהל הקרב עצמו.
כאן קיבלה שאלת זהותם של המגינים משמעות חדשה. במקום להסתמך רק על התיאורים הכתובים של כוח מקומי נחות ולא מנוסה, ניתן היה לבדוק את האלימות שנחרתה בעצמות. אופי הפציעות הצביע על לחימה שבה נעשה שימוש שיטתי בכלי נשק שונים ובשיטות תקיפה מתואמות. שדה הקרב לא נראה עוד רק כהתנגשות חסרת סדר בין צבא מסודר לבין המון כפרי חסר הכשרה.
כדי להגיע לתמונה מפורטת ככל האפשר של חייהם ושל מותם האלים של הלוחמים, רנדולף-קויני הרכיב צוות רב-תחומי. הוא כלל מומחים לארכאולוגיה צבאית, פלאוגנטיקאים, היסטוריונים המתמחים בימי הביניים ובעלי מלאכה בעלי ידע בכלי הנשק ובשריונות של התקופה.
אולי יעניין אותך
המטרה לא הייתה רק לזהות להב, חוד או מכה. החוקרים רצו לקרוא את דפוסי הפציעה כאילו היו רצף של פעולות שהוקפא בתוך העצם. בתוך המכלול הזה בלטה חידה אחת: כמה מן הגולגולות נשאו חורים בעלי צורה מרובעת.
החידה המרובעת
כאשר קברי האחים נחפרו בראשית המאה ה-20, החוקרים הראשונים ניסו להסביר גם את הפגיעות החריגות הללו. אחת האפשרויות הייתה שהחורים נוצרו ממכות חנית. אפשרות אחרת הייתה שהם נגרמו מפגיעות מדויקות של חצים.
אלא שלרוֹנְיָה בַּגְלִינְג, ארכאולוגית ודוקטורנטית באוניברסיטת אופסלה, הייתה השערה אחרת. לדעתה, יש לחפש את הנשק לא בין החניתות או הקשתות, אלא בכלי קהה, כבד ופשוט לכאורה: אלת עץ כבדה שעליה הותקנו דוקרנים חדים ממתכת.
הבעיה הייתה שהשערה כזאת אינה נפתרת רק בהתבוננות בצילום של גולגולת. כדי לבדוק אותה היה צורך לברר כיצד נשק כזה מתנהג כאשר הוא פוגע בגוף, באילו תנאים הוא מסוגל לחדור עצם ואיזה סימן הוא מותיר אחריו. לשם כך החליט רנדולף-קויני וצוותו לעבור מהמעבדה לשחזור מעשי.
כיצד משחזרים פגיעה בגוף שלא שרד?
החוקרים בנו מודל מלאכותי שנועד לדמות גוף אנושי בתנאי פגיעה. בבסיס המודל הונחו עצמות בקר. סביבן נכרך ציפוי עבה של ג'ל בליסטי, חומר המדמה את הצפיפות וההתנגדות של השרירים האנושיים. מעל שכבת הג'ל הולבש המודל בהעתקים של שריונות מימי הביניים.
כך נוצרה מטרה שלא הייתה גוף אנושי, אך אפשרה לבדוק כיצד סוגים שונים של כלי נשק מתנהגים כאשר הם נדרשים לעבור דרך שכבות שמטרתן לדמות שריר, עצם והגנה חיצונית.
החוקרים לא הסתפקו בכך. כדי לבחון גם את תנועות התוקף, הם נעזרו ברֵיי וִיצֶ'ר, מומחה מנוסה לשחזור היסטורי. ויצ'ר הולבש בחליפה מיוחדת ללכידת תנועה בארבעה ממדים. כל הנפה וכל מכה תועדו מזוויות שונות, כך שניתן יהיה לנתח לאחר מכן לא רק את תוצאת הפגיעה אלא גם את הדרך שבה בוצעה.
לאחר שהמערכת הוכנה, נמסר לו מבחר של כלי נשק משוחזרים מימי הביניים. ההוראה שקיבל הייתה ברורה בהרבה מהניסוח הזהיר המקובל בדרך כלל במחקר: להיכנס ל"מצב ברסרקר" ולתקוף את הבובות שהוכנו לניסוי.
הארבלט והגרזן נכשלו במבחן
לאחר סדרת התקיפות הגיע שלב ההשוואה. החוקרים בחנו את העצמות שנפגעו בניסוי וחיפשו אחר אותו סימן מסוים שנראה בגולגולות מוויסבי. אם כלי נשק מסוים יצר נזק בעל מאפיינים דומים, הוא יכול היה לספק הסבר מתקבל על הדעת לפציעות שנראו בשלדים.
ירי רב-עוצמה מארבלט לא יצר את החורים המרובעים שחיפשו החוקרים. גם מכות כבדות של גרזנים לא הותירו בעצמות שמתחת לג'ל את אותו דפוס.
ואז הגיע תורה של האלה המשובצת בדוקרני מתכת. הנזק שגרמה היה שונה. עוצמת הפגיעה הייתה עצומה, וסימני החדירה בעצם התאימו בצורה מדויקת לאופי הפציעות שנמצאו בגולגולותיהם של מגיני ויסבי.
ההשערה של בגלינג קיבלה בכך חיזוק ניסויי משמעותי: החורים המרובעים המסתוריים התאימו לפגיעת הדוקרנים של האלה הכבדה. הגילוי לא רק זיהה כלי נשק אפשרי. הוא העניק לחוקרים אמצעי חדש לקרוא את זירת הקרב עצמה, משום שהפגיעה מן האלה לא הופיעה לבדה.
העצמות שמרו את סדר המכות
על רבים מן השלדים נמצאו לצד סימני האלה גם פציעות קשות אחרות. החוקרים בחנו בקפידה את האופן שבו סדקים, שברים וחדירות נחתכו או כיסו זה את זה.
המיקום של פציעה אינו מספר רק במה נפגע אדם. כאשר פגיעה אחת חוצה סימן אחר, או כאשר שבר מסוים נקטע על ידי פציעה נוספת, אפשר לעיתים לקבוע גם איזה נזק נגרם קודם ואיזה אחריו.
באמצעות חפיפת השברים והסדקים הצליח הצוות לשחזר את רצף הפגיעות בחלק מן הלוחמים ולהבין איזה נשק הופעל תחילה ואיזה הגיע לאחר מכן. כך הפכו הגולגולות והעצמות למעין תיעוד פיזי של רגעי הלחימה האחרונים.
אחת הגולגולות סיפקה דוגמה ברורה במיוחד. עליה זוהה סימן עמוק של פגיעת גרזן. אולם הסימן לא נמשך ברציפות. הוא נקטע וכוסה בחלקו על ידי חור שנוצר מפגיעת האלה המשובצת בדוקרנים.
מבחינת החוקרים, הסידור הזה של הפציעות הצביע על כך שהקורבן לא נפגע מאדם אחד שהחליף נשק. הוא הותקף בידי כמה אנשים שפעלו יחד.
דו-קרב או פעולה קבוצתית?
ככל שהצטברו הנתונים, החלה להתבהר תמונה של שיטת לחימה מתואמת. רנדולף-קויני תיאר קבוצות של לוחמים שפעלו יחד כדי להוציא יריב מכלל פעולה.
התיאור מעניק משמעות נוספת לפציעות שנמצאו. הפגיעה ברגליים, מכות הגרזן והחורים המרובעים בגולגולת אינם בהכרח אוסף מקרי של פציעות שנוצרו בתוך הכאוס. מיקומן וסדרן מאפשרים לשחזר תרחיש שבו כמה לוחמים ביצעו תפקידים שונים באותה תקיפה.
לוחם אחד העסיק את היריב מלפנים. אחרים הגיעו מהצד ומאחור ופגעו ברגליו. לאחר שהיריב הופל ואיבד את היכולת להגן על עצמו, ניתן היה להנחית את המכה מלמעלה. בנקודה הזאת מקבלת האלה המשובצת בדוקרנים תפקיד מוגדר מאוד ככלי נשק שהסתובב בשדה הקרב. לפי השחזור, היא התאימה למכת סיום שניתנה לאדם שכבר הופל ואיבד חלק ניכר מיכולתו להתגונן.
החורים שמתקנים תמונה היסטורית
קברי ויסבי מאפשרים לחבר בין המחקר ההיסטורי של הפלישה לבין הראיות הפיזיות שנותרו מגופם של האנשים שהשתתפו בה. המקורות הכתובים מימי הביניים מותירים חללים גדולים. הם אינם מפרטים כיצד נראו דקות הלחימה, כיצד נעו קבוצות הלוחמים או מי היכה את מי ובאיזה סדר. העצמות אינן ממלאות את כל החסר, אך הן מספקות סוג אחר של עדות: שברים, חתכים וחורי חדירה שאפשר למדוד, להשוות ולנסות לשחזר.
במקרה של ויסבי, העדות הזאת גם מסבכת את התיאור המסורתי של מגינים כמעט חסרי אונים מול מכונת מלחמה דנית. הממצאים אינם הופכים את המיליציה הגוטלנדית לצבא מקצועי ואינם משנים את העובדה שהיא הובסה באופן קטסטרופלי. הם כן מראים ששדה הקרב היה מורכב יותר מן הניגוד הפשוט בין לוחמים מקצועיים לבין איכרים מבוהלים.
השימוש בכלי נשק שונים, סדר המכות והאפשרות של פעולה קבוצתית מתואמת מצביעים על לחימה שבה התקיימו שיטות ברורות להכנעת יריב. מבחינת המחקר, זהו הבדל משמעותי: במקום לראות את מאות הפציעות רק כתוצאה של טבח, אפשר להתחיל לזהות בתוכן את המכניקה של הקרב.
אם גם אתם מגלים שהיסטוריה נעשית מעניינת במיוחד כאשר פרט קטן בעצם משנה את הדרך שבה מבינים קרב שלם, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא סיפורים נוספים ב-HistoryIsTold. אחרי הכול, לפעמים מאות שנים של תעלומה מסתתרות בתוך חור מרובע אחד בגולגולת.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
