כאשר זלזול בערך של חפץ פשוט הוביל להתלקחות של יריבות אלימה בין שתי ערי-מדינה איטלקיות, נכתב פרק בלתי נשכח ומביך בספרי ההיסטוריה.

השנה הייתה 1325. האוויר באיטליה היה רווי במתחים פוליטיים בין שני מחנות יריבים אשר חצו את חצי האי: הגואלפים, שצידדו באפיפיור, והגיבלינים, שתמכו בקיסר האימפריה הרומית הקדושה. בלב הסכסוך הגדול הזה, ששיסע משפחות וערים, התרחשה תקרית שולית לכאורה, אך בעלת השלכות סמליות מרחיקות לכת, שנצרבה בתודעה הקולקטיבית של חבל אמיליה-רומאניה. בתוך הדינמיקה האלימה של ימי הביניים, שבה כבוד ויוקרה היוו את המטבע העובר לסוחר של השליטים המקומיים, כל התגרות קטנה הפכה בן רגע למלחמת חורמה.

מלחמת הדלי והדם: העימות שקרע את איטליה

ב-15 בנובמבר 1325, עת נטתה השמש לערוב, ניצבו משני עברי המתרס כ-35,000 חיילים רגלים ו-4,000 פרשים לקראת אחת ההתנגשויות הגדולות של ימי הביניים. האדמה שעליה דרכו, למרגלות טירת זָאפּוֹלִינוֹ (Zappolino) שבטריטוריה הבולונזית, עמדה לספוג את דמם של יותר מאלפיים קורבנות בתוך שעות ספורות. מול כוח אימתני של 30,000 רגלים ו-2,000 פרשים מבולוניה, ניצב צבא מודנזי קטן אך מיומן להחריד, שמנה 5,000 רגלים ו-2,000 פרשים בלבד, רבים מהם שכירי חרב גרמנים עתירי ניסיון צבאי.

אולי יעניין אותך

הסודות של הגלדיאטורים הרומיים

נימוסים, אנשים ומסורות. על הסמלים של נאפולי

עד דלא ידע: על הסעודות הבזבזניות ביותר בהיסטוריה

סבסטיאן הקדוש: מחייל במשמר הקיסרי לקדוש נוצרי

אירוע דמים זה, שנודע לימים כ"קרב זאפולינו", היה שיאו של סכסוך ארוך ומורכב בין עיר-המדינה בּוֹלוֹנְיָה, שהייתה נתונה למרות האפיפיורות (הגואלפים), לבין יריבתה מוֹדֶנָה, עיר גיבלינית התומכת בקיסרות הרומית הקדושה. סכסוך פוליטי זה, שניצת בשל מחלוקות טריטוריאליות והתעצם נוכח הגידול הדמוגרפי המהיר בבולוניה בעקבות יוקרת האוניברסיטה שלה, משקף מאבק רחב יותר אשר פילג את צפון ומרכז איטליה לדורות.

שורשי הקרע: גואלפים, גיבלינים ומאבק האינווסטיטורה

כדי להבין את המלחמה על הדלי, יש להרחיק נדוד אל שלהי ימי הביניים, אל פילוג פוליטי שנבע מ"מאבק האינווסטיטורה", שהיה מאבק על שאלת הסמכות למנות בישופים ואבות מנזר, שהחל בשנת 1075 והסתיים בהסכם קונקורדט וורמס בשנת 1122. הפילוג העמיק לאחר מותו של הקיסר הַיְנְרִיךְ הַחֲמִישִׁי מהשושלת הסאלית. הדוכסים בחרו ביריבו, לוֹתָאֵר הַשְּׁלִישִׁי (Lothair III), לקיסר החדש, צעד שעורר את זעמה של משפחת הוֹהֶנְשְׁטָאוּפֶן, שהייתה מקורבת לשושלת הישנה. מתוך חשש ממשפחת הוהנשטאופן, מסר לותאר את כל זכויותיו הקיסריות לאפיפיור. לאחר מות לותאר נבחר קוֹנְרָאד הַשְּׁלִישִׁי מבית הוהנשטאופן, בעוד שיורשו של לותאר, הַיְנְרִיךְ הַגֵּאֶה מבית וֶלְף, המשיך להילחם.

התנגשות זו הובילה לכך שסיעת הוהנשטאופן נודעה כגיבלינים – מפלגת הקיסרות, ואילו משפחת ולף נודעה כגואלפים – תומכי האפיפיורות. ערים שאוימו ישירות מהתרחבות מדינת האפיפיור נטו לתמוך בגיבלינים, ואילו אלו שביקשו אוטונומיה מהאימפריה חברו לגואלפים. עימות מוקדם ומשמעותי אירע ב-1176, כאשר הליגה הלומברדית הגואלפית, שתמכה באפיפיור אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַשְּׁלִישִׁי, הביסה את הקיסר פְּרִידְרִיךְ בַּרְבָּרוֹסָה בקרב לֶנְיָאנוֹ ואילצה אותו להכיר באוטונומיה המלאה של הערים.

המאבק האימפריאלי של פרידריך השני

בתחילת המאה ה-13 ניצבו זה מול זה פִילִיפּ מִשְּׁוָואבִּיָה הגיבליני, בנו של פרידריך הראשון, אל מול אוֹטוֹ מִבְּרוּנְסְוִיק הגואלפי. אף שאוטו הוכתר תחילה לקיסר בסיוע הגואלפים, הוא פנה נגד האפיפיורות, נודה, והוחלף ביורשו של פיליפ, הקיסר פְּרִידְרִיךְ הַשֵּׁנִי. בתקופתו, החלוקה התחדדה: פרידריך ספג נידוי מהאפיפיור גְרֵגוֹרְיוּס הַתְּשִׁיעִי ב-1227 על שלא יצא למסע צלב, ושוב נודה לאחר שיצא למסע הצלב השישי בעודו מנודה.

הסכסוך החריף. ב-1237 נכנס פרידריך לאיטליה עם צבא גדול והביס את הליגה הלומברדית בקוֹרְטֶנוּאוֹבָה. משסירב פרידריך להצעות השלום, גירש מנזירים פרנציסקנים ודומיניקנים מלומברדיה, וסיפח שטחים ממדינת האפיפיור, האפיפיור מת. במקומו נבחר אִינוֹקֶנְטְיוּס הָרְבִיעִי, שעד מהרה תמך בגואלפים ובהמשך אף קשר קשר להתנקש בחייו של פרידריך תוך תמיכה בהַיְנְרִיךְ רָסְפֶּה (Henry Raspe), רוזן תורינגיה. פרידריך, בסיוע עָצֵלִינוֹ הַשְּׁלִישִׁי דָּה רוֹמָאנוֹ, הטיל מצור על פָּארְמָה, אך נחל תבוסה מרה במארב גואלפי.

למרות התבוסה, פרידריך ניסה לשקם את מעמדו. ב-1248 בנו הלא-חוקי רִיצָ'רְד מִקְּיֵטִי הביס צבא אפיפיורי בפיקוד הוּגוֹ נוֹבֶלוּס ליד צִ'יוִויטָנוֹבָה מַרְקֶה. אך כוחותיו של פרידריך ספגו מכה נוספת ב-1249 בקרב פוֹסָלְטָה, שבו צבא בולוניה שבה את בנו, אנְצוֹ, שנותר כלוא בארמון בבולוניה עד מותו ב-1272 (וריצ'רד מקייטי כנראה נהרג באותו קרב). למרות זאת, הגיבלינים הצליחו להחזיר שטחים רבים בתחילת 1250, בייחוד לאחר מותו של רָנְיֵרִי מִוִויטֶרְבּוֹ, ממנהיגי הגואלפים. צבא אפיפיורי נוסף בהנהגת הקרדינל פְּיֶיטְרוֹ קַפּוֹצִ'י נמחץ בקרב צִ'ינְגוֹלִי והקיסר זכה לסיוע כספי מיוֹחָנָן הַשְּׁלִישִׁי דּוּקָס וָטָאצֶס, קיסר ניקאה.

פרידריך מתבפתאומיות מדיזנטריה ב-13 בדצמבר 1250 בקַסְטֶל פְיוֹרֶנְטִינוֹ שבאפוליה, לבוש בגלימת נזיר ציסטרציאני. בצוואתו, הוריש לבנו קוֹנְרָאד את הכתר הקיסרי והסיציליאני, בעוד שמנפרד קיבל את נסיכות טראנטו ו-100,000 אונקיות זהב. בנו הַיְנְרִיךְ קָארְל אוֹטוֹ קיבל גם הוא 100,000 אונקיות זהב ואת ממלכת ארל או ירושלים.

המסלול הישיר אל קרב זאפולינו

האווירה המתוחה לא פסחה על ערי הגבול. ב-1296 כבשה בולוניה הגואלפית את בָּאצָאנוֹ וסָבִינְיוֹ מידי מודנה. האפיפיור בּוֹנִיפָטְיוּס הַשְּׁמִינִי לא רק שאישר את בעלותה של בולוניה באותה שנה, אלא אף הוציא פסק דין מחייב (Lodo) ב-1298 שמכיר רשמית בבעלות הגואלפית על טירות אלו.

במודנה התפתחה בעיית ירושה משלה. לאחר מותו של אוֹרְבִּיצּוֹ ד'אֶסְטֶה, פרץ מאבק בין בניו. אָצוֹ הַשְּׁמִינִי ד'אֶסְטֶה, מרקיז פרארה ששלט במודנה מ-1293 עד 1308, ניסה לחזק את יוקרתו העורערת בקרב אצילי העיר על ידי התגרות ישירה בבולוניה. הוא הובס, אך ממשיך דרכו, פַּסֶּרִינוֹ בּוֹנָקוֹלְסִי ממנטובה, סוכן של הקיסר לוּדְוִויג הָרְבִיעִי (Louis IV) מבוואריה, החריף את מדיניות המלחמה הגיבלינית והשתלט גם על פארמה ורֶגְ'יוֹ. בתגובה, הכריז עליו האפיפיור יוֹחָנָן ה-22 כמורד בכנסייה, ואף העניק שטרות מחילה (אינדולגנציות) של צלבן לכל מי שיפגע בו או ברכושו.

בחודשים שקדמו לקרב, שנת 1325, גברו תקריות הגבול והפכו למערכה אלימה. ביולי נכנסו כוחות בולונזיים לשטחי מודנה והעלו באש את השדות באזור ש"בין התעלות". באוגוסט, המון בולונזי בהנהגת הפּוֹדֶסְטָה (podestà, ראש העיר) עסק במשך שבועיים בהרס אדמות מודנה. בספטמבר החריב צבא ממנטובה נחלות מודנזיות, אך לקראת סוף החודש חלה תפנית חדה. בזכות בגידה של גורמים ממורמרים, הצליחו הגיבלינים של מודנה לכבוש את טירת מוֹנְטֶוֶולְיוֹ (Monteveglio) האסטרטגית, ששימשה מעוז חיוני בהגנה על בולוניה. שני מפקדי טירה שבגדו נערפו. בשלב זה הפכה טירת זאפולינו למעוז ההגנה המשמעותי האחרון של בולוניה.

קרב זאפולינו והדלי הגנוב

מערך הכוחות בשדה הקרב התגבש במהירות. הגיבלינים של מודנה תפסו עמדה באזור המישורי שעליו שוכן כיום היישוב זִירִיבֶּגָה. במקביל, כוחות בולוניה الجואלפים נערכו בתחילת המדרון העולה מהבֶּרְסָלְיֶרָה לכיוון זאפולינו, אזור שכונה "פְּרָאטִי דִי סוֹלֶטּוֹ", כאשר הטירה מגבה אותם מאחור. הצבא הבולונזי נאלץ להתארגן בחיפזון, לאחר שהוזעק מבאצאנו ומפּוֹנְטֶה סַנְט אָמְבְּרוֹגְ'יוֹ, לשם פותה להגיע באמצעות תחבולות מודנזיות.

ההתקפה נפתחה בהובלתו של בונאקולסי. שורות הפרשים הבולונזיות הראשונות ספגו מהלומה חזיתית מאת אָצוֹנֶה וִיסְקוֹנְטִי והמרקיז רִינָאלְדוֹ ד'אֶסְטֶה. בד בבד, הוביל גַנְגָלָנְדּוֹ בֶּרְטוּצִ'י דִי גְוִוילְיָה כוח פרשים במתקפת איגוף קטלנית מכיוון אוֹלִיבֶטוֹ. לתמרונים אלה הצטרף גם מוּצָארֶלוֹ דָה קוּצָאנוֹ, לורד טירת קוצאנו, שהכיר את השטח לפני ולפנים.

ההתנגשות נמשכה כשעתיים בלבד, אך הסתיימה בתבוסה מוחלטת של הצבא הבולונזי. יתרונם המספרי העצום נמחק נוכח מתקפת הפתע מהאגף. חלק מהלוחמים נסו לטירות זאפולינו ואוליבטו, ואחרים נמלטו עד לבולוניה, שם מצאו מחסה מבעד לשער סַן פֶלִיצֶה (Porta S. Felice). המודנזים המנצחים רדפו אחריהם עד שערי בולוניה. בדרכם, הם החריבו את הטירות של קְרֶסְפֶּלָאנוֹ, זוֹלָה, סָמוֹגְ'יָה, אַנְצוֹלָה, קַסְטֶלְפְרַנְקוֹ ופְּיוּמָאצוֹ. בנוסף, הרסו המודנזים את הסכר שעל נהר הרֶנוֹ (Reno) ליד קָזָאלֶקְיוֹ, אשר אפשר את הזרמת מי הנהר לעיר בולוניה.

הם לא הטילו מצור על בולוניה, אלא הסתפקו בלעג: במשך מספר ימים התחרו הלוחמים בארבעה מירוצי סוסים (palii) מחוץ לחומות העיר. בסיום החגיגות שבו למודנה, כשבידם שלל בלתי צפוי – דלי עץ אלון שנלקח מבאר מחוץ לשער סן פליצה. דלי זה שמור עד היום תחת מכסה בעיר.

בינואר 1326, נחתם הסכם שלום בו הושבו אדמות וטירות לידי בולוניה, ככל הנראה בתמורה לתשלום כספי לידיו של פאסרינו בונאקולסי. הקרבתם של אלפיים לוחמים ירדה לטמיון. המשורר הנודד אַנְטוֹנְיוֹ בֶּקָארִי (Antonio Beccari), אשר שהה בחצר משפחת אוֹלֶגְ'יוֹ, הקדיש חרוזים לטרגדיית זאפולינו הממחישה את אכזריות הלב האנושי.

אדריכלות, אמנות ותרבות בצל הפילוג

החלוקה המרה לא נגמרה בשדות הקרב, אלא הוטבעה בנוף הפיזי והתרבותי. משפחות אצולה שילבו בסמלי הגיבורים שלהן את השתייכותן, כפי שניכר בסמלים המכילים "ראש משלט" (Capo): אצל הגואלפים היה זה "ראש אנז'ו" עם פרחי חבצלת (Fleurs-de-lys) צהובים על רקע כחול, בעוד הגיבלינים התהדרו ב"ראש האימפריה" עם הנשר האימפריאלי השחור על רקע זהב.

האיבה חדרה גם למנהגים פשוטים. אנשים חבשו את כובעיהם כשנוצה מוטה לצד מסוים, או אפילו נהגו לחתוך פירות בשיטה ייחודית כדי לסמן אם הם מגואלפים או מהגיבלינים. מלחמות הסיעות המשיכו, כמו קרב מונטפרטי (Montaperti) ב-1260 שבו הגיבלינים מסיינה חגגו על פירנצה הגואלפית, או קרב קמפאלדינו ב-1289 בו הגואלפים ניצחו. בהמשך התפצלו הגואלפים של פירנצה לגואלפים השחורים והלבנים. דנטה אליגיירי היה מבין הלבנים, והוגלה מן העיר בשנת 1302 על ידי השחורים. הדי הסכסוך חלחלו ליצירות כמו "התופת" של דנטה (המתאר את מוֹסְקָה דֶי לַמְבֶּרְטִי נושא בעונש הגיהינום על שעורר את הפילוג), ב"דקאמרון" של ג'ובאני בוקאצ'ו, שם אחת הגברות מזדהה כגיבלינית, ובחיי קַסְטְרוּצְ'יוֹ קַסְטְרָקָאנִי מאת ניקולו מקיאוולי. גם פילוסופים מאוחרים כגון שופנהאואר ציינו את השנאה התהומית במאמר "על נשים", בו טען כי "נשים בוחנות זו את זו כגואלפים וגיבלינים".

הדי הדלי הפואטיים: הפואמה "הדלי הגנוב"

בשנת 1622 יצאה לאור הפואמה האפית-קומית "הדלי הגנוב" (La Secchia Rapita) פרי עטו של אַלֶסַנְדְרוֹ טָאסוֹנִי. היצירה, המורכבת משנים עשר קנטות הכתובות בשיטת אוקטבה חרוזה, לועגת לאירועי הסכסוך. כדי להימנע מפגיעה ברגשות באיטליה המפולגת, פורסם הספר לראשונה בפריז על ידי Tussan du Bray תחת השם הבדוי אַנְדְּרוֹבִינְצִ'י מֶלִיסוֹנֶה, אך מהר מאוד הודפס שוב בוונציה בשמו האמיתי של טאסוני, מלווה באיורים של גַסְפָּארוֹ סַלְבִיאָנִי. הסופר ג'ובאני מריו קרשצ'ימבני ציין ב-1698 כי סופר בשם בַּרְטוֹלוֹמֵאוֹ בּוֹקִינִי פרסם ב-1641 את הפואמה "שיגעון החכמים" (או "הלמברטאצ'ו") כדי לנקום את כבוד הבולונזים.

יצירתו של טאסוני עוררה הדים עמוקים והשפיעה על ספרות היתולי-אפית באירופה. ב-1710 הומרה לאנגלית על ידי ג'ון אוזל כ"דלי השלל" (The Trophy Bucket), ואף השפיעה על הסופר ניקולא בואלו ביצירתו "Le Lutrin" ועל אלכסנדר פופ ביצירתו "The Rape of the Lock".

נאמנויות בעולם של גואלפים וגיבלינים

קשה לתאר את הפילוג ללא ציון הנאמנויות הגיאוגרפיות והמשפחתיות שהרכיבו את צפון איטליה. הערים הגיבליניות כללו את מוֹדֶנָה, פִּיזָה, אָרֶצּוֹ, אָסִיזִי, אָסְטִי, קוֹמוֹ, פַבְּרִיאָנוֹ, פוֹלִינְיוֹ, פוֹרְלִי, גְרוֹסֶטוֹ, פַּאבְיָה, פִּיסְטוֹיָה, סְפּוֹלֶטוֹ, טֶרְנִי, טְרֶוִויזוֹ ואוּרְבִּינוֹ. הערים הגואלפיות היו בּוֹלוֹנְיָה, מַנְטוֹבָה, מִילָאנוֹ (בחלק מהזמן), גֶנוֹאָה, פָאֶנְצָה, קְרֶמוֹנָה, פְלוֹרֶנְץ, פָּדוּאָה, לֶקוֹ, פְּיָאצֶ'נְצָה ורבות אחרות. חלקן, כדוגמת פֵרָארָה וסְיֶנָה, החליפו נאמנויות בהתאם לרוח התקופה.

משפחות מרכזיות הובילו את הסיעות: דלה סקאלה ממילאנו ולמברטאצי מבולוניה הנהיגו את הגיבלינים, בעוד משפחות פְיֶסְקִי מגנואה, אסטה מפרארה, ומלטסטה מרימיני החזיקו בנטיות גואלפיות.

לקראת המאה ה-16, המושגים גואלפים וגיבלינים נותרו רק כצל של העבר, במיוחד כאשר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ביסס את שלטונו באיטליה ב-1529 והביא לקץ העימותים. ב-25 במרץ 2015 הוקמה מחדש "מפלגת הגואלפים" במתכונת של מסדר קתולי כנסייתי, תחת הנהגתו של אנדראה קלאודיו גלוצו ובחסות הקונסול לוצ'יאנו ארטוזי, אשר מטהו שוכן בארמון המפלגה הגואלפית בפירנצה, סמל נצחי לעימות שעדיין חי בזיכרון.

הסיפור שמאחורי קרב זאפולינו מזכיר לנו כיצד פוליטיקה, אידיאולוגיה ואמונה יכולות להמיט חורבן אדיר על אדמה ושורשיה. מאבק בו נשפך דמם של אלפים, אשר בסופו הושבו האדמות לבעליהן הראשונים וכל שנותר למנצחים הוא למסגר דלי עץ אלון כמצבת נצח לאיוולת האנושית.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט ״הלהבה והחץ״ מ-1950,The Flame and the Arrow, הוא סרט קולנוע בכיכובו של ברט לנקסטר, המתרחש בלומברדיה של המאה ה-12 על רקע מאבקי הגואלפים והגיבלינים.

הסרט ״ברברוסה״ בכיכובו של רוטגר האוור מציג את תולדות המאבק בתקופת פרידריך ברברוסה וספציפית בקרב לניאנו. יצא לאקרנים ב-2009.

הקומדיה The Little Hours מ-2017, מבוססת בחלקה על יצירת הדקאמרון. דמות של לורד (בגילומו של ניק אופרמן) מציגה תאוריות קונספירציה על הגואלפים הרודפים אותו.

חומר מעשיר למשחק

משחק המחשב האסטרטגי Europa Universalis V, מאפשר לשחקן להתערב בסכסוך בין הגואלפים לגיבלינים באיטליה, שם לתוצאות המאבק יש השפעה ישירה על החברות באימפריה הרומית הקדושה.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

הספר ״פרידריך השני: קיסר ימי הביניים״, Frederick II: A Medieval Emperor מ-1988 שכתב דוד אבולעפיה, מתאר את קורותיו של פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה אשר היווה דמות מרכזית במאבק בין הקיסרות לאפיפיורות. הוא הודח ונודה מספר פעמים תוך מאבק בערים הלומברדיות והגואלפים באיטליה, כמתואר בהרחבה בכתבה.

המאמר Il convito del 1216. La vendetta all'origine del fazionalismo fiorentino, הוא מאמר מ-2006 העוסק בשורשי הפילוג והנקמה שהביאו למאבקי הסיעות בפירנצה, היכן שהגואלפים פיצלו את עצמם בסופו של דבר לשחורים ולבנים.

הביוגרפיה ״פרידריך השני, 1194–1250״, Frederick the Second, 1194–1250, מאת ארנסט קנטורוביץ׳ היא ביוגרפיה נוספת של הקיסר פרידריך השני העוקבת אחר שנות שלטונו ומלחמתו נגד האפיפיור, החל מנידויו ועד למותו, אירוע בעל משמעות אדירה לגורל הגיבלינים. יצאה לאור ב-1973.

ניקולו מקיאוולי תיעד את ההיסטוריה של פירנצה ואיטליה בכלל, וכלל בין השאר את מאבקם של הגואלפים והגיבלינים תחת הנהגתו של קסטרוצ'יו קסטראקאני בלוקה, בספר ״ההיסטוריה של ענייני איטליה והזמנים המוקדמים עד למותו של לורנצו דה מדיצ׳י״ שיצא ב-1532.

ההיסטוריה מספקת לנו את הרעיונות הטובים ביותר, גם כשמדובר בדליים של מים. אם נהניתם מהצלילה הזו אל תוך האבסורד של ימי הביניים, אולי כדאי לכם לרענן את הניוזלטר שלנו בתיבת המייל. אל תהיו כמו בולוניה, אל תחמיצו את מה שקורה ממש מתחת לאף שלכם.