יורי לוז׳קוב: לבנות את החלום הרוסי של מוסקבה

במשך יותר מ-18 שנים עמד יורי לוז׳קוב בראש עיריית מוסקבה והיה שותף להפיכתה מעיר סובייטית אפרורית במשבר למטרופולין עשיר, צבעוני, בנוי ושאפתני בהרבה. ■ הוא הותיר אחריו כבישים רחבים, שכונות חדשות, גורדי שחקים מרהיבים וכנסיה מפוארת, אך גם ויכוחים חריפים על אדריכלות, כוח, כסף, פוליטיקה והמחיר ששילמה מוסקבה על השינוי.

ב-10 בדצמבר 2019 מת יוּרִי לוּזְ׳קוֹב במינכן, לאחר הליך רפואי בלבו. האיש שניהל את מוסקבה מ-6 ביוני 1992 עד 28 בספטמבר 2010 היה בן 83 במותו. יומיים לאחר מותו הובא ארונו לקתדרלת ישו המושיע, אחד המבנים שהחזרתם לנופה של מוסקבה נקשרה עמוקות בשנות שלטונו בעיר. שם נפרדו ממנו בני משפחתו, אנשי ציבור ופוליטיקאים והמוני תושבים, ולאחר מכן נקבר בבית העלמין נובודוויצ׳יה. מעגל שהיה כמעט ספרותי נסגר: ראש העיר שסייע להחזיר את הקתדרלה שנהרסה בתקופה הסובייטית, הובא אליה לבסוף כדי שמוסקבה תיפרד ממנו.

נשיא רוסיה וְלָדִימִיר פּוּטִין תיאר אז את לוז׳קוב במברק תנחומים כ"אישיות בקנה מידה בלתי רגיל", וכ"פוליטיקאי בהיר ואמיץ, מארגן נמרץ ומוכשר, אדם פתוח ומסביר פנים". פוטין כינה אותו גם "ראש עיר אמיתי" של הבירה, אדם שלדבריו זכה לכבודם ולאמונם של המוסקבאים. אלה היו דבריו של נשיא רוסיה על מי שכמעט עשור קודם לכן סולק מראשות מוסקבה בצו נשיאותי שנשא את הניסוח החריף "עקב אובדן אמונו של נשיא הפדרציה הרוסית". בין שני הרגעים הללו נפרשת אחת הקריירות העירוניות והפוליטיות הארוכות והמורכבות ביותר של רוסיה הפוסט-סובייטית.

לוּז׳קוב נולד במוסקבה ב-21 בספטמבר 1936, ובדיוק 90 שנה לאחר מכן, בספטמבר 2026, רוסיה ציינה את יום הולדתו העגול במסגרת אירועי הנצחה שאושרו ברמה הממלכתית. אבל סיפורו של לוז׳קוב הוא במידה רבה גם סיפורה של מוסקבה ברגע שבו חדלה להיות בירתה של ברית המועצות והחלה לחפש צורה, זהות וכלכלה בעידן חדש של קפיטליזם רוסי ומציאות חדשה לגמרי. תקופת לוז׳קוב קבעה מגמות שהשפיעו על כמעט כל תחומי העיר המודרנית, מאדריכלות ושימור מונומנטים ועד תכנון עירוני, תחבורה, רפואה וסיוע חברתי לגמלאים.

בן למשפחת פועלים במוסקבה הסובייטית

יורי מִיכַאִילוֹבִיץ׳ לוז׳קוב נולד במוסקבה למשפחתו של עובד שהיה נגר במקצועו. אבות משפחתו מצד האב חיו בכפר לוז׳קובו שבפלך טבר, יישוב שאינו קיים עוד, והוא היה האמצעי מבין שלושת בניהם של מִיכַאִיל אַנְדְרֵיֶבִיץ׳ לוּזְ׳קוֹב ושל אַנָּה פֶּטְרוֹבְנָה סִירוֹפְיַאטוֹבָה. אביו, שנולד בשנת 1902, הגיע למוסקבה ב-1928 והחל לעבוד בבסיס נפט. מקום לידתו מופיע בשתי גרסאות: הכפר מולודוי טוד, המצוי כיום במחוז אולנינו שבחבל טבר, או בולשאיה חמליובקה שבמחוז מולודוטוד של חבל קלינין.

מלחמת העולם השנייה הותירה על המשפחה חותם ממושך. מיכאיל לוז׳קוב גויס לצבא האדום ב-1941 על ידי לשכת הגיוס של מחוז קירוב במוסקבה, נפצע קשה ב-16 במרץ 1942 ונפל בשבי. ב-1944 גויס מחדש לצבא באמצעות לשכת הגיוס באנאנייב שבאודסה, וב-1945 שירת ברגימנט הרובאים ה-960 של דיוויזיית הרובאים ה-299 בחזית האוקראינית השלישית. הוא עוטר פעמיים במדליה "על הצטיינות בקרב". בתיאור אחר של הסיפור המשפחתי נאמר כי לפני המלחמה החזיק האב במשרה טובה בקומיסריון העממי לתעשיית הנפט, איבד אותה מסיבה שאינה מפורטת, ולאחר שנפצע ונשבה הצליח, לדברי בנו, להימלט, לחזור לחזית ואף להשתתף בשחרור יוגוסלביה. לאחר המלחמה עצם היותו שבוי לשעבר הקשה עליו להשתלב בעבודה יוקרתית, ובמשפחה נותר זיכרון של איש כוח אדם שאמר לו כי טוב שלפחות לא נשלח לכלא.

אמו של לוז׳קוב, אנה פטרובנה, נולדה בשנת 1912 בכפר קלגינו שבאוייזד בירסק של פלך אופה, כיום במחוז קלטסי שבבשקורטוסטן, ועבדה כפועלת כללית במפעל. חלק מילדותו ונעוריו העביר יורי בקונוטופ שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, אצל סבתו. לאחר שסיים שם בית ספר בן שבע שנות לימוד חזר למוסקבה. את כיתות ח׳ עד י׳ למד בבית הספר שמספרו כיום 1259, ובעבר היה מספרו 529, וסיים אותו בשנת 1953.

המצב הכלכלי בבית לא היה קל. המשפחה לא חיה מעבודות מזדמנות בלבד, אך כסף היה חסר דרך קבע, והעבר הצבאי של האב תואר כצל שהשפיע גם על אפשרויותיו של הבן. האפשרות ללמוד בכמה מן המוסדות היוקרתיים יותר נחשבה בעייתית עבורו, ולוז׳קוב פנה למכון לתעשיית הנפט והגז על שם גובקין, מוסד שכונה בשפת היום-יום "הקרוסינקה". בתיאור התקופה נזכר גם כי בשנות ה-50 קיבל המכון סטודנטים יהודים שבמוסדות אחרים נתקלו בחסמי קבלה. תעשיית הנפט והגז טרם נהנתה אז מהמעמד והעושר שידבקו בה בתקופות מאוחרות יותר, ולוז׳קוב הוכשר כמהנדס כימיה וטכנולוגיה ובהמשך קיבל תואר מועמד למדעים.

מהנדס, כימאי ואיש אדמיניסטרציה

לפני שהפך לדמות המזוהה עם בית העירייה של מוסקבה, לוז׳קוב בילה כמעט שלושה עשורים במערכות המדע, התעשייה והמינהל הסובייטיות. בין 1958 ל-1963 עבד במכון המחקר לפלסטיקה, תחילה כחוקר זוטר ובהמשך כראש קבוצה וכסגן ראש המעבדה לאוטומציה. בין 1964 ל-1971 עמד בראש מחלקה לאוטומציה במינהל של הוועדה הממלכתית לכימיה, ומ-1971 עד 1974 ניהל את תחום מערכות הניהול האוטומטיות במשרד התעשייה הכימית של ברית המועצות. בשנת 1974 התמנה למנהל לשכת התכנון הניסויית לאוטומציה, וב-1980 כבר עמד בראש איגוד המחקר והייצור "חימאבטומטיקה", שכלל בתוכו את לשכת התכנון המוסקבאית. בשנת 1986 עבר לעמוד בראש מינהל המדע והטכנולוגיה של משרד התעשייה הכימית הסובייטי.

הניסיון הזה חשוב להבנת האופן שבו תואר לימים כראש עיר. לוז׳קוב לא הגיע למוסקבה של שנות ה-90 כעורך דין, כלכלן ליברלי או נואם שצמח באספות המחאה של הפרסטרויקה, אלא כמהנדס ומנהל מערכות. הוא הכיר מפעלים, מנגנונים, לוחות זמנים, תקציבים ושרשראות ביצוע. בשנותיו המאוחרות יותר ייחס לו בוקוב "סוג תודעה הנדסי", נטייה ללמידה, המצאה וחידושים, בעוד שבני תקופתו הדביקו לו את הכינוי "מנהל משק חזק", ביטוי שלפי אחת הגרסאות אף הומצא במיוחד לתיאורו.

בשנת 1968 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ונשאר חבר בה עד האיסור על פעילותה בנובמבר 1991. במקביל לקריירה המקצועית החל לבנות נתיב במוסדות השלטון המקומי: ב-1975 נבחר לציר בסובייט של מחוז בבושקין, מ-1977 עד 1990 היה ציר בסובייט העירוני של מוסקבה, ובין 1987 ל-1990 כיהן גם כציר בסובייט העליון של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. לא הייתה כאן עדיין "קריירה לאומית" במובן שבו תובן הקריירה שלו בסוף שנות ה-90. זה היה מסלול מוכר יותר של איש מערכת שטיפס דרך תעשייה, מקצוע ומינהל.

אחת האפיזודות שהעניקו לו מוניטין כמבצע נגעה דווקא לדבר פרוזאי מאוד: מחסני ירקות. כאשר בּוֹרִיס נִיקוֹלַיֶבִיץ׳ יֶלְצִין, ששימש אז המזכיר הראשון הנמרץ של הוועדה העירונית של המפלגה במוסקבה, יזם תוכנית מורכבת ויקרה להקמת מתקנים לאחסון ירקות, תואר לוז׳קוב כפקיד המוסקבאי היחיד שהשלים עד הסוף את המשימה שהוטלה עליו. הקשר ביניהם לא היה קשר של חברות קבועה. לאחר הדחת ילצין מן המוקד הפוליטי הם לא קיימו קשר במשך כמה שנים, אולם כשילצין חזר לעמדת כוח כיושב ראש הסובייט העליון של רוסיה הוא זכר את המנהל המעשי שהכיר קודם לכן.

הדרך לבית העירייה

ב-1987 מונה לוז׳קוב לסגן הראשון של יושב ראש הוועד הפועל העירוני של מוסקבה, המוסגוראיספולקום. באחת הגרסאות מיוחסת היוזמה לקידומו לילצין. במקביל עמד לוז׳קוב בראש הוועדה האגרו-תעשייתית העירונית ובראש הוועדה העירונית שעסקה בקואופרטיבים ובעבודה פרטית. מזכירת אותה ועדה הייתה יֶלֶנָה נִיקוֹלַאייֶבְנָה בַּטוּרִינָה, שתהפוך בהמשך לאשתו השלישית ולאחת הדמויות הבולטות בסביבתו האישית והציבורית.

באפריל 1990, לאחר הבחירות החופשיות הראשונות לסובייט העירוני של מוסקבה, הפך גַבְרִיל חָרִיטוֹנוֹבִיץ׳ פּוֹפּוֹב לדמות המרכזית בממשל העירוני החדש. פופוב הגיע מן האופוזיציה הדמוקרטית, אולם לצורך תפעולה של עיר ענקית חיפש גם אדם מתוך מנגנון המינהל הישן. ההיסטוריון אוֹלֶג יַחְשִיאַן הסביר לימים כי בעלייתו של לוז׳קוב היה גם יסוד של מקריות: פופוב מצא בין אנשי המנגנון ששרדו מן הוועד הפועל מנהל שנראה לו נמרץ, יוזם ובעל יכולת ביצוע, אך לא כבול באדיקות לאידאולוגיה הקומוניסטית. פופוב עצמו תיאר את הצורך באופן מעשי עוד יותר: עיר אינה יכולה להתקיים רק באמצעות נואמי עצרות ופובליציסטים. מישהו צריך לוודא שהשירותים העירוניים פועלים.

ב-12 ביוני 1991 נערכו הבחירות הראשונות לתפקיד ראש עיריית מוסקבה. פופוב נבחר לראש העיר ולוז׳קוב נבחר לצדו כסגן ראש העיר. ב-24 ביוני הוקמה ממשלת מוסקבה במקום הוועד הפועל העירוני, ולוז׳קוב המשיך זמנית למלא גם סמכויות שהיו קשורות לתפקידו הישן. מקורות בני התקופה ואחריהם סקירות ביוגרפיות מתארים אותו כאיש שעמד בצל פופוב בראשית הדרך, אך כמי שכבר ידע כיצד להחזיק בידיו את מערכות השירות העירוניות. ([RadioFreeEurope/RadioLiberty][3])

ואז הגיע אוגוסט 1991.

אוגוסט 1991: מהמינהל העירוני אל הפוליטיקה הגדולה

בין 19 ל-22 באוגוסט 1991 ניסתה ועדת החירום הממלכתית להשתלט על השלטון הסובייטי. לוז׳קוב גינה את המהלך והצטרף להגנת "הבית הלבן", בניין הפרלמנט הרוסי, יחד עם בטורינה שהייתה אז בהיריון. יוּרִי פְּרוֹקוֹפְיֶב, המזכיר הראשון של הוועדה העירונית של המפלגה במוסקבה, התקשר אליו והציע שיתוף פעולה עם מארגני ההפיכה, אך לוז׳קוב סירב בחריפות. באחד הזיכרונות מאותה תקופה מתואר ילצין מבחין בלוז׳קוב ובבטורינה בין המגינים ומזמין אותם להצטרף לארוחה הצנועה של אנשי המחנה, שהתבססה על כריכים.

תמיכתו בילצין ברגע הזה הייתה נקודת ציון פוליטית. כעבור שנתיים, במשבר החוקתי של 1993, יתייצב לוז׳קוב שוב לצדו. סקירות ביוגרפיות מאוחרות מציבות את שני הרגעים יחד: ב-1991 תמך בהתנגדות להפיכה נגד הנהגת ברית המועצות, וב-1993 תמך בילצין בעימותו עם הפרלמנט הרוסי.

ב-24 באוגוסט 1991, ימים לאחר כישלון ההפיכה, מונה לוז׳קוב לאחד מסגני יושב ראש הוועדה לניהול תפעולי של כלכלת ברית המועצות, גוף שהוקם במקום קבינט השרים. תחומי אחריותו כללו את המתחם האגרו-תעשייתי, המסחר, קשרי כלכלה חיצוניים והתחום החברתי. הוא לא נשאר שם זמן רב. לאחר כחודשיים עזב משום שלא יכול היה לשלב את העבודה הזאת עם תפקידו כסגן ראש עיריית מוסקבה. האימפריה הסובייטית עצמה התקרבה באותם ימים לסופה, בעוד הקריירה העירונית של לוז׳קוב רק החלה.

1992: מוסקבה עוברת לידי לוז׳קוב

בקיץ 1992 הייתה מוסקבה עיר במשבר עמוק. בוקוב תיאר את מוסקבה של השעות האחרונות של השלטון הסובייטי כעיר ענייה, רעבה, מדוכאת ומתפוררת, עם מאפיינים של עבריינות. זהו תיאורו של אדריכל שהיה מעורב עמוקות בעבודת התכנון של העיר, לא נתון סטטיסטי ניטרלי, אך הוא ממחיש את נקודת המוצא שממנה ביקשו אנשי ממשל העיר לתאר את השינוי שבא אחר כך. לפי הנתונים שהוא מציג, הכנסות מוסקבה ב-1992 הסתכמו, לאחר התאמת ערכי המטבע, ב-192 מיליון רובל, בעוד שב-2010 כבר עלו הכנסות תקציב העיר על 1.2 טריליון רובל.

גבריל פופוב התקשה לנהל את העיר בתנאים האלה. ב-6 ביוני 1992 התפטר מראשות העיר, על רקע שיבושים באספקת המזון והנהגת תלושי חלוקה למוצרים מסוימים. ילצין מינה בצו את לוז׳קוב לראש עיריית מוסקבה, תוך איחוד התפקיד עם ראשות ממשלת העיר. הסובייט העירוני ניסה לערער על חוקיות המינוי, אך ללא הצלחה. לוז׳קוב, שבבחירות שנה קודם לכן נבחר רק כסגנו של פופוב, הפך כך לראש העיר השני של מוסקבה בעידן התפקיד הנבחר. ([RadioFreeEurope/RadioLiberty][3])

המעבר היה גם מעבר בסגנון. פופוב היה פרופסור וכלכלן המזוהה עם האופוזיציה הדמוקרטית. לוז׳קוב היה מהנדס, איש מערכת ומנהל. וְלָדִימִיר רֶסִין, ששימש בהמשך כסגנו הראשון, הפך ליד ימינו בענייני בנייה ופיתוח. בהדרגה נוצר סביב ראש העיר דימוי של אדם היודע באיזה מחוז הוצף מרתף, איפה דולף גג ובאיזו שכונה לא פינו שלג, ודורש פתרון. הכינוי "מנהל משק חזק" היה כמעט לתיאור אישיות, לא רק תפקיד.

בסוף 1992 התרחשה בלשכתו סצנה שנראית כאילו נכתבה בדיעבד כדי להשתלב באגדה עירונית. אישה מבוגרת ורזה הצליחה להיכנס לפגישה עם ראש העיר. לוז׳קוב העייף הניח שהיא עומדת לבקש תוספת לפנסיה או מעבר מדירה משותפת. במקום זאת הוציאה מחבילה ספר ישן וכבד בכריכת עור והניחה אותו על שולחנו.

האישה הייתה אלמנתו של היסטוריון מוכר. לדבריה, הספר היה אחד מעותקי התנ״ך הקדומים ברוסיה, ובעלה הותיר לה לפני מותו הוראה ברורה: למסור אותו לאדם שיקים מחדש את קתדרלת ישו המושיע, כדי שזה ימסור אותו לבסוף לכומר הממונה על הקתדרלה. לוז׳קוב השיב שאין לו שום תוכנית לבנות מחדש את המקדש שנהרס. האלמנה התעקשה שבעלה ראה בחזונו כי הקתדרלה תקום מחדש וכי ראש העיר החדש יהיה האיש שיעשה זאת. לוז׳קוב, שהניח שהאבל השפיע על שיקול דעתה, קיבל לבסוף את הספר והבטיח רק דבר אחד: הספר יגיע בסופו של דבר למקדש וישרת אנשים. הוא לא היה מוכן להבטיח שהמקדש יהיה קתדרלת ישו המושיע.

במקום שבו עמדה הקתדרלה עד שפוצצה ב-1931 הוקמה בריכת שחייה פתוחה. גם היא כבר לא פעלה בראשית שנות ה-90, ובמרכז מוסקבה נותר בור עצום ולא מטופח. בדיקות במקום הניבו גילוי מעניין: בוני ארמון הסובייטים, פרויקט עצום שתוכנן במקום הקתדרלה אך מעולם לא הושלם בשל עלותו ופרוץ המלחמה, הספיקו בשנות ה-30 להקים יסוד מונוליתי. אז, כך מסופר, נזכר לוז׳קוב בדבריה של האלמנה והציע להקים מחדש את קתדרלת ישו המושיע על הבסיס הסובייטי. הרעיון זכה לתמיכתו של הפטריארך אָלֶכְּסִיי הַשֵּׁנִי, והחל אחד הפרויקטים המזוהים ביותר עם תקופת לוז׳קוב.

הסיפור הזה קיבל משמעות גדולה עוד יותר במבט לאחור. ב-31 בדצמבר 1999 נערכה חנוכת הקתדרלה, ובאותו יום בדיוק הודיע בוריס ילצין על התפטרותו מתפקיד נשיא רוסיה. מבנה שנהרס בידי המדינה הסובייטית קם מחדש בדיוק ביום שבו נשיא רוסיה הפוסט-סובייטית הראשון ירד מן הבמה. לוז׳קוב עצמו, האיש שקיבל את אותו תנ״ך שבע שנים קודם לכן, עמד בין שני העולמות האלה.

1993: מוסקבה בתוך משבר השלטון הרוסי

שנותיו הראשונות של לוז׳קוב לא היו רק שנים של בנייה. בספטמבר ובאוקטובר 1993 נקלעה רוסיה לעימות חוקתי אלים בין הנשיא ילצין לבין הפרלמנט. לוז׳קוב התייצב לצד הנשיא. הנהגת מוסקבה הורתה, במסגרת הלחץ שהופעל על אנשי הפרלמנט שהתבצרו בבית הלבן, לנתק את אספקת החשמל והמים החמים לבניין וכן לנתק קווי טלפון באזור. ב-24 בספטמבר פרסם סגן הנשיא אָלֶכְּסַנְדֶר רוּצְקוֹי, שהציג את עצמו כנשיא בפועל, צו המורה על הדחת לוז׳קוב. לצו לא הייתה השפעה מעשית, ולוז׳קוב נותר בתפקיד. תמיכתו בילצין במשבר 1993 מתועדת גם בסקירות התקופה.

הקרבה הפוליטית לילצין הייתה חשובה, אבל היחסים בין השניים לא תוארו מעולם כידידות פשוטה. הם יכלו להיות בעלי ברית בנקודת זמן אחת ויריבים פוטנציאליים באחרת. לימים יספר ראש שירות הביטחון הנשיאותי לשעבר, אָלֶכְּסַנְדֶר וַסִילְיֶבִיץ׳ קוֹרְזַ׳קוֹב, כי באמצע שנות ה-90 שקל ילצין ברצינות את האפשרות שלוז׳קוב, הצעיר והבריא ממנו, יהיה יורשו, לאחר שראש הממשלה וִיקְטוֹר צֶ׳רְנוֹמִירְדִין דחה אפשרות דומה. מדובר בעדות של קורז׳קוב על המתרחש סביב הנשיא, ולא בהחלטה רשמית שהתקבלה.

לפי אותה גרסה, הקשר האפשרי נתקע בין השאר בשל יחסיו של לוז׳קוב עם איש העסקים וְלָדִימִיר גוּסִינְסְקִי, שהיה יריבו של בּוֹרִיס בֶּרֶזוֹבְסְקִי, דמות מרכזית בסביבת ילצין. נטען גם שילצין חשש מהשפעתה של בטורינה על בעלה. כאן כבר מדובר בפרשנות שיוחסה לאנשי התקופה, ולא בעובדה הניתנת להפרדה מלאה ממשחקי הכוח של הקרמלין בשנות ה-90.

עיר שרוצה שוב לזוז

במקביל לפוליטיקה החל לוז׳קוב להפעיל את מכונת הבנייה של מוסקבה. אחד המאפיינים המרכזיים של התקופה היה השימוש במערכת הבנייה הסובייטית שנותרה בעיר לאחר קריסת ברית המועצות. במקום לפרק אותה, העירייה הפכה אותה לכלי בהתמודדות עם משבר הדיור והתשתיות. מפעלי הבנייה הגדולים DSK-1 ו-DSK-2 לא הפכו, לפי תיאורו של בוקוב, למונופולים, והענף התפתח בסביבה תחרותית יותר. יזמים קיבלו מן העיר זכויות בנייה וקרקע, ובתמורה העבירו לעיר דירות וקיבלו על עצמם התחייבויות חברתיות. המנגנון החל על בסיס הסכמות ואמון והפך בהמשך למודל מוסדר של חוזי השקעה.

האדריכלים והמתכננים שעבדו בתקופה הזאת ראו בשיקום מנגנוני התכנון עניין לא פחות חשוב מהבניינים עצמם. לוז׳קוב ייחס חשיבות לתוכנית המתאר הכללית של מוסקבה, ואחד האנשים המרכזיים בתחום היה אָלֶכְּסַנְדֶר קוּזְמִין, האדריכל הראשי של העיר מ-1996 עד 2012. תחת קוזמין ובתמיכת ראש העיר נעשה ניסיון להפוך את מוסקבה מעיר שמגיבה ליוזמות בנייה נפרדות לעיר הנחקרת ומתוכננת באופן שיטתי. נבנתה חלוקה טריטוריאלית ברורה יותר למחוזות ורבעים, ובמקביל החלה עבודה על פלטפורמה דיגיטלית שתאחד תוכנית מתאר, כללי שימוש בקרקע, תוכניות תכנון וכלים נוספים למערכת אחת שניתן לעדכן ולשנות. הרעיון נשען גם על כיוונים שהחל לקדם כבר בשנות ה-70 וה-80 המתכנן אָלֶכְּסֵיי גוּטְנוֹב, שחלק מעמיתיו היו בהמשך חלק מליבת צוות התכנון של קוזמין.

שימור, הריסה והשאלה מהי "מוסקבה ההיסטורית"

הוויכוח סביב מוסקבה של לוז׳קוב מתחיל כבר כאן. בוקוב התנגד לדימוי הפשוט של ראש העיר כאויב המורשת ההיסטורית וטען כי לוז׳קוב עצר דפוסים של הרס שהתקיימו לאורך התקופה הסובייטית ואף איפשר לארגונים ציבוריים ומקצועיים המתנגדים למדיניות העירייה להשתתף בדיונים. לדבריו, לוז׳קוב הקשיב למתנגדים ודעותיהם אף השפיעו על החלטות. זוהי הערכתו של בוקוב, והיא עומדת לצד ביקורת חריפה בהרבה שתופיע בהמשך על הרס מבנים היסטוריים בתקופת לוז׳קוב.

בלב המחלוקת עמדו שתי תפיסות שונות של שימור. פעילי השימור הדגישו את קדימותם ואת אי-פגיעותם של השרידים עצמם, האבנים, המבנים והחורבות שנותרו. בעיני חלק מהם גם שימור של חורבה היה לגיטימי אם ניתן היה להסביר את משמעותה באמצעות מחקר וסיורים. מתכנני הערים, האדריכלים ולוז׳קוב נטו יותר לראות בסביבה העירונית השלמה את הערך שיש לשמור עליו. לכן הסתגלות, התאמה ואף שחזור של מבנה שנהרס יכלו להיראות בעיניהם כפתרון מקובל.

מתוך התפיסה הזאת שוחזרו שערי איוורסקי וכנסיית אם האלוהים מקאזאן בכיכר האדומה, ומאוחר יותר קתדרלת ישו המושיע. בוקוב תיאר את הדוגמאות הללו כהצלחות, אך ציין מקרים מוצלחים פחות בעיניו, ובהם ויינטורג ומלון מוסקבה. כבר בתוך המחנה המקצועי שתמך ברבים ממפעלי העירייה היה אפוא מקום להבחנה בין שיקום עירוני לבין תוצאה אדריכלית מוצלחת.

1994 עד 1996: לוז׳קוב הופך מראש עיר לדמות לאומית

בדצמבר 1994 נוסדה במוסקבה חברת הטלוויזיה המסחרית "טלאקספו", המתוארת כחברת הטלוויזיה המסחרית הראשונה ברוסיה. בתקופה הזאת תמך לוז׳קוב פעם אחר פעם במדיניות ילצין וממשלתו בנוגע לצ׳צ׳ניה. ב-1995 השתתף בהקמת תנועת "הבית שלנו – רוסיה", ותמך בה במסע הבחירות לדומה, אף שלא הצטרף אליה כחבר. בכך החל להתרחב מעמדו מעבר לניהול העירוני: ראש עיריית מוסקבה נעשה בהדרגה שחקן שיש לו עמדות מפורשות בענייני המדינה.

שנת 1995 הייתה גם שנה מכרעת בנוף הפיזי של מוסקבה. החל השיקום הנרחב של כביש הטבעת של מוסקבה, הונחה אבן היסוד לקתדרלת ישו המושיע ונפתח מתחם ההנצחה בגבעת פּוֹקְלוֹנַאיָה. בעיני האדריכלים שעבדו לצד העירייה, זה היה הרגע שבו הבנייה המוסקבאית החלה לצאת מן ההישרדות של תחילת שנות ה-90 ולחזור לפעילות רחבת היקף.

במקביל החלו להתגבש כלים תכנוניים חדשים. בתקופת לוז׳קוב הוצע לראשונה להגן לא רק על בניינים בודדים אלא גם על פנורמות היסטוריות ועל הנוף העירוני שהתפתח סביבן. ניתוח חזותי-נופי של ההשלכות האפשריות של מבנים חדשים הפך לכלי תכנוני, וחזרו לתכנון מושגים של שימוש בקרקע וחלוקה למגרשים. הוכנסו גם כללי שימוש ופיתוח בקרקע, כלי רגולטורי שלא היה קיים קודם במתכונת הזאת.

בחירות 1996

ב-16 ביוני 1996 נערכו בחירות לראשות העיר במקביל לבחירות לנשיאות רוסיה. לוז׳קוב, שכיהן עד אז מכוח המינוי של ילצין, ביקש לראשונה מנדט ישיר כראש העיר. הנתון על שיעור התמיכה בו מופיע בשתי גרסאות קרובות, 87.5% ו-88.49%, אך בשתיהן מדובר בניצחון מוחץ. ולרי שאנצב נבחר אז לצדו כסגן ראש העיר. לוז׳קוב תמך באותה שנה בבחירתו מחדש של ילצין לנשיאות. מסמכים בני התקופה אכן מתארים את הבחירות העירוניות של 1996 ואת לוז׳קוב כמועמד הדומיננטי.

בחירתו העניקה לו בסיס כוח עצמאי. הוא כבר לא היה רק מי שילצין מינה לאחר התפטרותו של פופוב. הוא היה ראש העיר שנבחר ברוב גדול בעיר המרכזית של רוסיה, ובראש עיר שהחלה להציג סימני התאוששות ברורים. מכאן ועד להתנגשות עם הפוליטיקה הפדרלית בסוף העשור היה מרחק קצר.

מוסקבה, סבסטופול וצי הים השחור

אחת הסוגיות שבהן חרג לוז׳קוב באופן בולט מתפקידו העירוני הייתה שאלת סֶבַסְטוֹפּוֹל והצי הרוסי של הים השחור. בדצמבר 1996 אישרה מועצת הפדרציה של רוסיה החלטה לא מחייבת שדרשה להעביר את סבסטופול לריבונות רוסית. ההחלטה עברה ברוב של 110 מול 14, והיוזמה יוחסה ללוז׳קוב. הוא טען שההחלטה הסובייטית מ-1954 להעביר את חצי האי קרים מרוסיה לאוקראינה לא כללה את סבסטופול בשל מעמדה המיוחד של העיר. אוקראינה דחתה עמדה זו וראתה בהחלטת מועצת הפדרציה תביעה טריטוריאלית.

לוז׳קוב לא הסתפק בהצהרות. מוסקבה קיבלה עליה חסות על הסיירת "מוסקבה", ובהמשך על כל אוניותיה של אחת מדיוויזיות הצי. העיר מימנה בסבסטופול בניית דירות למלחים רוסים, גן ילדים ובית ספר תיכון רוסי, וסייעה בשיפוץ בית הקצינים, מפקדת הצי ובית החולים. בדיווח מ-1997 נמסר כי מוסקבה הקצתה שישה מיליארד רובל לשיפוץ הסיירת "מוסקבה" ובנתה בין 300 ל-500 דירות לקציני הצי.

ב-1999 פתח לוז׳קוב יחד עם רקטור אוניברסיטת מוסקבה, וִיקְטוֹר סָדוֹבְנִיצ׳י, שלוחה של האוניברסיטה בסבסטופול. הפעילות הזאת הפכה לחלק חשוב בזהותו הפוליטית, אבל גם הרחיקה אותו מהתפקיד המצומצם של ראש עיר העוסק בכבישים, ביוב ודיור. כשאחד הפרשנים הפוליטיים טען כי ראש עיר צריך לטאטא רחובות, לדאוג לצינורות החימום ולטפל בסוגיות חברתיות במקום לעסוק בגאופוליטיקה, לוז׳קוב דחה את ההבחנה הזאת.

בעיניו, מוסקבה לא הייתה רק יחידה מוניציפלית. הוא הציג אותה כמערכת פוליטית, חברתית ותרבותית בעלת מעמד בתוך המדינה, ולכן סבר שלראש העיר מותר לעסוק גם בבניין המדינה, בגורל האוכלוסייה דוברת הרוסית ברפובליקות הסובייטיות לשעבר ובשאלות גאופוליטיות. העמדה הזאת תהיה חשובה מאוד בהמשך: ככל שהעיר שבניהולו התחזקה, כך גברה גם נטייתו לדבר כמדינאי רוסי ולא רק כראש עיר.

טענת ההתנקשות שהסעירה את רוסיה

ב-19 באוקטובר 1996 פורסמה בעיתון המוסקבאי "נובי וזגליאד" הצהרה סנסציונית של אלכסנדר קורז׳קוב, ראש שירות הביטחון של נשיא רוסיה לשעבר. קורז׳קוב טען כי האוליגרך בוריס ברזובסקי ניסה לשכנע אותו להרוג את לוז׳קוב, וכן את ולדימיר גוסינסקי, הזמר יוֹסִיף קוֹבְּזוֹן ואת סֶרְגֵיי לִיסוֹבְסְקִי. מדובר היה בטענה של קורז׳קוב, לא בקביעה שיפוטית, והיא עוררה תגובות גם בתקשורת המערבית.

האפיזודה ממחישה את הסביבה שבה פעלה האליטה הרוסית של אמצע שנות ה-90. לוז׳קוב כבר היה ראש עיר נבחר של הבירה, דמות שהוזכרה בהקשרים של ירושת הנשיאות, בעל קשרים עם אנשי עסקים רבי עוצמה ומי שהחזיק במנגנון עירוני עצום. האיבה סביבו לא הייתה עוד עניין מקומי.

הקתדרלה, הכבישים והחיפוש אחר סגנון חדש

בסוף שנות ה-90 כבר קשה היה ללכת במוסקבה ולא לראות את השינוי. התנועה בכבישים גברה, חנויות ומסעדות התרבו, פרויקטים חדשים החלו לעלות מן הקרקע, והשפה האדריכלית של העיר נעשתה נועזת ולעיתים ראוותנית. האדריכל אוֹלֶג שַׁפִּירוֹ תיאר את התחושה של מוסקבה המתעשרת באמצעות זיכרון פשוט: בשנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000 הוא יכול היה להיתקע בשעה עשר בלילה בפקק ברחוב טברסקאיה ולהרגיש דווקא שמחה. פעם, לדבריו, הרחובות היו ריקים בשעה כזאת; כעת נדמה היה לו שמוסקבה מתחילה לחיות כמו פריז או לונדון.

החופש הכלכלי החדש בא לידי ביטוי בחנויות, במסעדות, במועדוני לילה, ברשתות מסחר ובסופרמרקטים, אבל גם בעולם חזותי כאוטי. לאורך הדרכים הופיעו שלטים מוארים במרווחים של 15 עד 20 מטרים, הבנייה הייתה אינטנסיבית, והעיר ביקשה להיראות אחרת. הארכיטקטורה הפוסט-מודרניסטית העולמית כבר התקרבה לסוף מחזור אופנתי, אך במוסקבה נפתח חלון שבו אדריכלות צבעונית, פרובוקטיבית ולעיתים אקסצנטרית נתפסה כאפשרית.

כאן נולד המושג "הסגנון הלוז׳קובי", אף שבוקוב הסתייג מן הביטוי. הוא טען שהפרויקטים הגדולים שקבעו את פני התקופה שונים מכדי לראות בהם סגנון אדריכלי אחיד: קתדרלת ישו המושיע, חודינקה, כביש הטבעת התחבורתי השלישי, אצטדיון לוקומוטיב, מרכז ההחלקה המקורה, גוסטיני דבור ומוסקבה סיטי אינם חולקים שפה צורנית ברורה. לטענתו, אדריכלות של תקופת מעבר נוטה ממילא להיות בלתי יציבה ולא מושלמת. לאחר שנים של בנייה תעשייתית אחידה, צנע והגבלות, פרצה החוצה אנרגיה עצומה שלא תמיד עמדה לרשותה מסורת מקצועית, כסף או טכנולוגיה מתאימים.

קתדרלת ישו המושיע כ"מרכז כוח"

בעיני בוקוב היה שחזור קתדרלת ישו המושיע המהלך התרבותי הנועז ביותר של לוז׳קוב. הוא ראה בו ניסיון ליצור למוסקבה ולרוסיה "מרכז כוח" חדש במקום המאוזוליאום. בתחילה, לדבריו, ילצין עצמו פקפק באפשרות המעשית והסמלית של הפרויקט, ולוז׳קוב שכנע אותו בחשיבותו. הבנייה מומנה מתרומות, ללא משיכת כספי תקציב על פי תיאור זה, והתקדמה במהירות יוצאת דופן למבנה מורכב כל כך. מנהל הבנייה וַסִילִי מוֹרוֹז נאלץ להוביל צוותים שלא החזיקו ניסיון רב בבניית מקדשים מן הסוג הזה.

הקתדרלה הייתה גם ביטוי לדרך שבה הבין לוז׳קוב היסטוריה עירונית. הוא לא הסתפק תמיד בשימור מה שנותר. לעיתים העדיף לשחזר את מה שנעלם, גם כאשר השחזור עצמו היה חדש לגמרי. עבור תומכי הגישה היה זה תיקון של נזק היסטורי ושיקום מרקם העיר; עבור מבקרים, השאלה האם העתק חדש יכול להיחשב מורשת היסטורית אמיתית נותרה פתוחה.

"עם כסף כל טיפש יודע לבנות"

גם מערכת התחבורה נכנסה בהדרגה לעידן של פרויקטים גדולים. האדריכל אָלֶכְּסַנְדֶר וִיגְדוֹרוֹב, שתכנן מתקנים עיליים ותת-קרקעיים במטרו של מוסקבה, חילק את תקופת לוז׳קוב למספר שלבים. בתחילה שרר מחסור כמעט מוחלט בכסף והעיר נשענה גם על סובסידיות מן המרכז הפדרלי. לוז׳קוב נהג לומר: "עם כסף כל טיפש יודע לבנות, נסה לבנות בלי כסף."

אחר כך בא שלב ההתאוששות, ובהמשך שלב של בנייה רחבת היקף. עבודות על קו ליובלינסקאיה של המטרו, שתכנונו החל עוד בשנות ה-70, חודשו. פרויקט תחנת וורוביובי גורי הונע מחדש, נבנה דלובוי צנטר, הונחו כמה תחנות נוספות ואחת מהן נפתחה ב-2005. במקביל נוסו רעיונות שהתבררו, בעיני ויגדורוב, כמוצלחים פחות, ובהם מטרו קל, מיני-מטרו ומונורייל. שינויי הכיוון בין פתרונות שונים עלו כסף רב.

פרויקט ענק נוסף היה טבעת התחבורה השלישית. המנהרה הראשונה באזור קוטוזובסקי פרוספקט התגלתה כפרויקט יקר ומורכב, אך הכביש הטבעתי כולו נעשה לאחד הסמלים של מדיניות התחבורה של ראש העיר. לוז׳קוב אף זכה בשל חיבתו לכבישים טבעתיים לכינוי משועשע המקביל ל"אדון הטבעות". למשך תקופה מסוימת, לפי ויגדורוב, נדמה היה שהאדריכל והמתכנן, ולא רק קומפלקס הבנייה עצמו, חזרו לקבוע מה ייבנה בעיר וכיצד.

1998: מהעיר אל מפלגת "המולדת"

ב-1998 כבר לא הסתיר לוז׳קוב את שאיפותיו הפוליטיות הרחבות. הוא הקים והנהיג את תנועת "המולדת", או Otechestvo, והחל לבנות מערכת יחסים עם מנהיגים אזוריים רבי כוח. רוסיה עצמה נכנסה באותה שנה למשבר כלכלי חריף ולחדלות פירעון שהעמיקה את חוסר שביעות הרצון מן השלטון הפדרלי. לוז׳קוב, שמוסקבה תחתיו הציגה לעצמה דימוי של עיר המסוגלת לבנות, לשלם תוספות חברתיות ולנהל מנגנונים יעילים, החל להצטייר כחלופה אפשרית בזירה הלאומית.

התפיסה הפוליטית שיוחסה לו לא התאימה בפשטות לחלוקה של ימין מול שמאל. הפרשן אָלֶכְּסַנְדֶר בְּרָטֶרְסְקִי תיאר אותו כתומך בכלכלת שוק בעלת אוריינטציה חברתית, וכפוליטיקאי שמיקומו היה בצד השמאלי יותר של המפה הכלכלית החדשה. לוז׳קוב עצמו לא ראה סתירה בין יזמות פרטית לבין אחריות חברתית של המדינה והעיר. במוסקבה שלו עודדו עסקים, מסחר ובנייה פרטית, אך במקביל הועברו דירות לעיר, שולמו תוספות לפנסיה והתפתחו מנגנונים עירוניים רחבים.

באותה תקופה החלה להתגבש גם הברית הפוליטית שהפכה בהמשך ל"מולדת – רוסיה כולה", OVR. באפריל 1999 הודיע לוז׳קוב שהנהגת "המולדת" אישרה את הצעתו להתאחד עם "רוסיה כולה", גוש של מנהיגים אזוריים רבי השפעה. בין הדמויות שהוזכרו במסגרתו היו נשיא טטרסטן מִינְטִימֶר שַׁיְמִיֶב, נשיא בשקורטוסטן מוּרְטַזָה רַחִימוֹב, נשיא אינגושטיה רוּסְלָן אוֹשֶׁב ומושלים מאזורים נוספים. באוגוסט אותה שנה אושרה התקדמות לקראת הברית באופן רשמי יותר. ([RadioFreeEurope/RadioLiberty][7])

אִילְיָה גְרַשְׁצֶ׳נְקוֹב, מנהל המרכז לפיתוח מדיניות אזורית, יראה שנים לאחר מכן במהלך הזה אחד המרכיבים המרכזיים במורשת הפוליטית של לוז׳קוב. לדעתו, לוז׳קוב ומושלי המחוזות הכבדים של OVR הציעו נתיב אחר להתפתחות המבנה הפוליטי של רוסיה, אך לא הצליחו לממשו. הוא העריך כי ניצחון של הגוש היה עשוי להוליד רוסיה אחרת, וראה בתוצאה ההיסטורית המאוחרת תהליך של צמצום הפדרליזם והתחזקות "אנכיות השלטון". זו הייתה פרשנותו של גרשצ׳נקוב למהלך ההיסטורי, לא עובדה שניתן להוכיח באמצעות תוצאה חלופית שלא התרחשה.

מסע הבחירות המלוכלך של 1999

לקראת הבחירות לדומה הממלכתית ב-1999 עלה המאבק מדרגה. בראש OVR עמדו לוז׳קוב ויֶבְגֶנִי מַקְסִימוֹבִיץ׳ פְּרִימָקוֹב, ראש הממשלה לשעבר. השניים ביקרו את מדיניותו של ילצין ולוז׳קוב אף קרא להתפטרותו המוקדמת של הנשיא. מול הגוש קם "אחדות", גוש שנתמך בידי הקרמלין ושבראש רשימתו עמד סֶרְגֵיי שׁוֹיְגוּ. המאבק על הקולות היה גם מאבק על הירושה הפוליטית של עידן ילצין.

לוז׳קוב הפך באותם חודשים יעד למסע תקשורתי אגרסיבי. נגדו הועלו טענות בדבר נכסים בספרד, אחוזה באזור מוסקבה, וילה בקרלובי וארי ודירה בארצות הברית; נטען כי קיים סביב עצמו פולחן, כי היה מעורב בזיוף הנוגע לבניית בית החולים בבודיונובסק, בהעדפת עסקי משפחתו, בהונאות בנקאיות ובקשרים עם גורמים עברייניים. הועלו נגדו אפילו האשמות בקשר לרצח איש העסקים האמריקאי פּוֹל טֵייטוּם, לבגידה באינטרסים לאומיים, לניסיון לסכל את המערכה בצ׳צ׳ניה ולמזימות נגד ילצין. אלה היו האשמות במסגרת המאבק הפוליטי והתקשורתי, ולא מכלול של עובדות שהוכחו בבית משפט.

אחד הקולות הבולטים ביותר במסע היה העיתונאי ומגיש הטלוויזיה סֶרְגֵיי דוֹרֶנְקוֹ, שכונה בשל סגנונו "מחסל טלוויזיוני". שידוריו בערוץ ORT עסקו שוב ושוב בלוז׳קוב, ובתרבות הפוליטית הרוסית נשארה מאותה תקופה גם השאלה האירונית "ולכאורה, מה הקשר של לוז׳קוב לזה?", ביטוי שנולד מן האופן שבו חיבר דורנקו את ראש העיר לפרשות שונות.

לוז׳קוב עצמו השווה את המתקפה התקשורתית לעולם הפשע שאותו הכיר בצעירותו כאשר עבד באתר בניית מתקן נפט לצד אסירים. הוא טען כי בעולם הפלילי יש "כללים" בלתי כתובים, וכי חלק מן הטכנולוגיה התקשורתית שהופעלה נגדו פעלה באופן דומה: האשמות ועלבונות ללא הוכחות. לדבריו, הדרך הנכונה להתמודד עם השמצה במדינה מתוקנת היא משפטית ואזרחית, והוא הדגיש כי ניצח בתביעות שהגיש באותה תקופה.

לימים תעלה תמונה מורכבת יותר. לוז׳קוב עצמו יהפוך לאדם שהרבה להגיש תביעות על פגיעה בכבודו ובשמו, ובמקרה אחד אף יגיע הוויכוח עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם. אבל ב-1999 עמד במרכז המתקפה, והמאבק לא היה רק על מוסקבה אלא על השלטון הפדרלי.

בחירות 1999: ניצחון במוסקבה, אכזבה בזירה הארצית

ב-19 בדצמבר 1999 נערכו במקביל הבחירות לדומה והבחירות לראשות עיריית מוסקבה. בעיר עצמה שמר לוז׳קוב על יתרון גדול וקיבל כ-69.9% מן הקולות. סֶרְגֵיי קִירִיֶנְקוֹ ופָּאבֶל בּוֹרוֹדִין היו בין יריביו. בכך זכה לוז׳קוב בכהונה נוספת והוכיח כי מסע הביקורת הארצי לא הצליח לערער את מעמדו בקרב ציבור הבוחרים במוסקבה במידה שאיימה על שלטונו בעיר. דיווחים בזמן ספירת הקולות הציבו אותו סביב 71% כאשר כשלושה רבעים מן הקלפיות כבר נספרו.

ברמה הארצית התוצאה הייתה אחרת. בתוצאות הסופיות קיבלה המפלגה הקומוניסטית 24.29% מקולות רשימות המפלגות, גוש "אחדות" קיבל 23.32%, ו"מולדת – רוסיה כולה" קיבל 13.33%. OVR סיים במקום השלישי בהצבעת הרשימות, עם 37 מושבים שהגיעו מן הרשימה הפדרלית ועם ייצוג נוסף במחוזות חד-נציגיים. יורי לוז׳קוב ויבגני פרימקוב הופיעו בראש רשימת הגוש.

הנתון הזה היה משמעותי משום שהראה את גבולות כוחו של לוז׳קוב. בתוך מוסקבה הוא היה ראש עיר כמעט בלתי ניתן לערעור. בזירה הפדרלית התברר שהמנגנון העירוני, המוניטין של "מנהל משק", רשת המושלים והחיבור לפרימקוב אינם מספיקים כדי להפוך את OVR לכוח הראשון ברוסיה. גרשצ׳נקוב תיאר זאת בדיעבד ככישלון של ניסיון המנהיגים האזוריים לעצב לרוסיה מסלול פוליטי אחר. אין דרך לדעת כיצד הייתה נראית רוסיה אילו ניצחו, אך מבחינה היסטורית ברור שהניסיון להעתיק את מודל הכוח של לוז׳קוב ממוסקבה אל המדינה כולה לא השיג את היעד שלשמו נבנה.

ובאותו חודש שבו נבלמה שאיפתו הפדרלית, הגיע אחד הפרויקטים העירוניים הסמליים ביותר שלו אל רגע השיא שלו. ב-31 בדצמבר 1999 נחנכה קתדרלת ישו המושיע. באותו יום התפטר בוריס ילצין. מוסקבה נכנסה לשנת 2000 עם ראש עיר שעדיין שלט בה בביטחון, עם קתדרלה שחזרה אל קו הרקיע ועם רוסיה שעברה לידיו של דור פוליטי חדש. עבור לוז׳קוב, העשור הבא יהיה עשור של בנייה גדולה עוד יותר, תקציבים גדולים בהרבה, מערכת רווחה עירונית רחבה, מטרו וכבישים, מוסקבה סיטי ודיור חדש, אך גם של הריסות שנויות במחלוקת, שאלות על עסקיה של משפחתו, מאבקים תרבותיים ופוליטיים, עימות גובר עם הקרמלין ולבסוף הדחה שנוסחה במילים שאינן מותירות מקום לעמימות: "אובדן אמון".

שנות ה-2000: מוסקבה הופכת לעיר עשירה, יקרה וחברתית יותר

המעבר למאה החדשה לא החליש את כוחו של לוז׳קוב. להפך. לאחר שניסיון הפריצה שלו לפוליטיקה הפדרלית נבלם, מרכז הכובד חזר אל המקום שבו היה חזק ביותר: מוסקבה. העיר כבר לא הייתה אותה בירה ענייה של ראשית שנות ה-90. תקציבה תפח, תנופת הבנייה נמשכה, עסקים חדשים מילאו את הרחובות וממשלת העיר הפעילה מערך חברתי רחב שנועד לוודא שלפחות חלק מעושרה החדש של הבירה יגיע גם לתושבים שלא היו שותפים לחגיגת הנדל"ן והעסקים.

אחד המנגנונים החשובים ביותר נולד למעשה עוד בראשית שנות ה-90. במסגרת הסדרי הבנייה החדשים נדרשו משקיעים בפרויקטים מסחריים להעביר לעיר חלק משטחי המגורים שנבנו. העיר השתמשה במשאב הזה ובכספים שהתקבלו מן השוק המסחרי כדי לבנות דירות עבור זכאים ותושבים שנכללו בתוכניות דיור ציבוריות. באוגוסט 2006 נבנו במוסקבה במסגרת תוכניות חברתיות כ-2 מיליון מ"ר של דיור בשנה. ב-2005 נפתחה גם תוכנית "המשכנתה החברתית", שבמסגרתה יכלו זכאים לקבל אשראי בריבית נמוכה ולרכוש דירות במחירים מועדפים. עד נובמבר 2009 חולקו במסגרת התוכנית כ-10,600 הלוואות משכנתה בסכום כולל של יותר מ-5.6 מיליארד רובל.

גם למשפחות צעירות נוצר מנגנון תמיכה עירוני המזוהה בשמו של ראש העיר. משנת 2004 קיבלו משפחות שבהן שני ההורים היו בני פחות מ-30 תשלום עם הולדת ילד. התשלומים, שכונו בציבור "תשלומי לוז׳קוב", נקבעו לפי מדרגות: חמש יחידות בסיס עבור הילד הראשון, שבע עבור השני ועשר עבור הילד השלישי וכל ילד נוסף. לצד זאת קיבלו גמלאים תושבי מוסקבה תוספות עירוניות לפנסיה עד ל"תקן החברתי העירוני", מושג שנכנס לשימוש בתקופתו. בסוף 2009 עמד מינימום המחיה של גמלאי בעיר על 5,124 רובל, בעוד עיריית מוסקבה השלימה את הכנסת הגמלאים, ללא קשר לגובה הפנסיה הפדרלית שלהם, עד 10,275 רובל. גם התוספות הללו זכו בפי התושבים לכינוי "לוז׳קוביות".

אולי יעניין אותך

קארל לוץ, הדיפלומט שהציל אלפי יהודים במהלך השואה

ינס-פרדריק נילסן: עלייתו של המנהיג ששינה את פני גרינלנד

טנזינג נורגיי: הדרך אל פסגת האוורסט

תומאס אדיסון: הגאון השנוי במחלוקת ששינה את פני העולם

כך נוצרה אחת הסתירות המעניינות של מוסקבה הלוז׳קובית. זו הייתה עיר קפיטליסטית יותר ויותר, שבה הקרקע התייקרה, בנייני משרדים ומרכזי קניות צמחו במהירות ועסקים פרטיים הפכו לחלק בלתי נפרד מן הנוף, אך במקביל נשמרה מערכת עירונית שהתערבה בשוק באופן עמוק, גבתה מן היזמים חלק מן הרווח העירוני והעבירה אותו למערכות דיור, חינוך ורווחה. לוז׳קוב לא הציג את עצמו כתומך בשוק חופשי במובנו הטהור. המודל שלו היה פרגמטי יותר: השוק רשאי להרוויח, אך העירייה דורשת ממנו לשלם גם על העיר.

חינוך, אוניברסיטאות והעיר כמערכת ידע

מדיניותו של לוז׳קוב לא הסתכמה בדיור, כבישים וקצבאות. הוא השקיע משאבים ניכרים גם במערכות החינוך של הבירה, ובייחוד באוניברסיטת מוסקבה על שם לומונוסוב. בשנות ה-90 פעלה הנהגת העיר לשמר את מעמדה הממלכתי של האוניברסיטה ולסייע לפיתוח ההוראה והמחקר. בשנות ה-2000, ביוזמת לוז׳קוב ובמימון תקציב מוסקבה, נבנו עבור האוניברסיטה מבני הוראה גדולים וחדשים שצוידו בציוד מודרני. ראש העיר היה מעורב גם בדיונים על תוכניות הלימודים ועל ארגון תהליך ההוראה.

בשנת 2008 הוקמה ביוזמתו באוניברסיטה הממלכתית לבנייה של מוסקבה קתדרה שהתמחתה בבנייה לגובה. גם כאן ניכרת אותה תפיסה מעשית שאפיינה אותו עוד מתקופתו כמהנדס: אם מוסקבה עומדת לבנות מגדלים, עליה להכשיר גם את האנשים שיידעו לתכנן ולבנות אותם.

הערכות מאוחרות יותר של מערכת החינוך בתקופתו היו מורכבות. מבקרים הצביעו על חסרונות, אך לצד זאת ציינו את רשת הליציאומים, בתי הספר והגימנסיות שבהם פעלו צוותים פדגוגיים בעלי עצמאות יחסית, ואת העובדה שמוסקבה השקיעה בחינוך התיכוני סכומים גבוהים בהרבה מאזורים רבים אחרים. גם בתחום הזה העיר השתמשה בעושרה החדש כדי לייצר לעצמה מערכת נפרדת כמעט, חזקה מזו שניתן היה למצוא במקומות רבים מחוץ לבירה.

בשנת 2004 החל בעיר לראשונה גם איסוף נפרד של פסולת. זה היה פרט קטן יחסית בתוך מכונת הבנייה העצומה של מוסקבה, אך הוא מלמד על התרחבות תחומי ההתערבות של העירייה: מן הדיור והכבישים ועד לאופן שבו תושבים השליכו את האשפה שלהם.

מוסקבה סיטי: כשהעיר החליטה לבנות לעצמה קו רקיע חדש

אם קתדרלת ישו המושיע ייצגה את הרצון להשיב למוסקבה חלק מהעבר שאבד לה, מוסקבה סיטי סימלה את הכיוון ההפוך לחלוטין: בניית עתיד שלא היה קיים קודם.

בתקופת לוז׳קוב החלה מוסקבה לראשונה להקים מתחם של גורדי שחקים בקנה מידה גדול. בנייני מרכז העסקים הבינלאומי מוסקבה סיטי שינו בהדרגה את קו הרקיע של הבירה והעניקו לעיר דימוי חדש של מרכז עסקים בינלאומי. "המגדל על הגדה", אחד המבנים הראשונים במתחם, נעשה לסמל מוקדם של אותו מעבר. עבור אנשי התקופה, עצם העובדה שמוסקבה מסוגלת להרים שכונת מגדלים חדשה הייתה הצהרה על המרחק שעברה מן המשבר של 1992.

במקביל שוחזרו ונבנו מחדש מבנים ומתחמים היסטוריים רבים. קתדרלת ישו המושיע, קתדרלת קאזאן והשערים האיבריים חזרו אל נופה של העיר. בשנת 1995 החליטה ממשלת מוסקבה, בהשתתפות פעילה של לוז׳קוב, להקים את השמורה האדריכלית רוגוז׳סקאיה סלובודה ולהעביר את מבני המתחם לשימוש ללא תשלום וללא הגבלת זמן של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית של המאמינים הישנים. בשנת 2000 חתם לוז׳קוב גם על צו להקמת המקדש הבודהיסטי טובדן שדובלינג ברובע אוטראדנויה.

לציון 50 שנה לניצחון במלחמת העולם השנייה נפתחו מתחם ההנצחה ופארק הניצחון בגבעת פוקלונאיה. העיר שיקמה את גוסטיני דבור הישן והוסיפה לו גג זכוכית, שיחזרה חלקים מחומת קיטאי-גורוד ואת ארמון פטרובסקי, וטיפלה בפארקים גדולים ובהם קוסקובו, קוזמינקי וצאריצינו. בשנת 2008 הועברה כנסיית קלמנט האפיפיור לכנסייה הרוסית האורתודוקסית, וביוזמת לוז׳קוב החל בה שיקום שנועד להשיב לה את חזותה ההיסטורית. בפברואר 2010 הורה לשחזר את כיכר חיטרובסקאיה ואת הבינוי ההיסטורי שסביבה.

אבל אותו ראש עיר שבנה מחדש כנסיות, שערים וארמונות היה גם ראש העיר שבתקופתו נהרסו מאות מבנים היסטוריים.

מוסקבה שנבנתה ומוסקבה שנהרסה

תוכנית פינוי בתי המגורים הישנים הייתה מן הפרויקטים החברתיים והנדל"ניים הגדולים של תקופתו. החל מ-1999 נהרסו בתי חרושצ׳וב ישנים, ובמקומם הוקמו בנייני מגורים חדשים. היזם קיבל את הקרקע ואת הזכות לבנות, ובתמורה העביר לעיר דירות שאליהן ניתן היה להעביר את הדיירים שפונו. מנגנון ההשקעה הזה נעשה לאחד הכלים המרכזיים להתחדשות של שכונות מגורים שלמות.

אלא שהדחפורים לא נעצרו בבתי חרושצ׳וב. בתקופת כהונתו נהרסו, לפי הנתונים המופיעים בחומר, כ-700 מבנים היסטוריים. בין המקרים הבולטים היו בניין ויינטורג וכ-80% ממבני שורות המסחר החמות. במקומם של מבנים היסטוריים נבנו לעיתים בניינים חדשים שנקשרו למה שהמבקרים כינו "הסגנון הלוז׳קובי", ביטוי שחלק מן האדריכלים והיסטוריוני האמנות השתמשו בו בביקורת.

לאחר החלפת השלטון בעיר ב-2010 פורקה "ועדת ההריסה" שעסקה במבנים היסטוריים. ראש העיר החדש, סֶרְגֵיי סוֹבְּיַאנִין, טען כי לחשבון הוועדה יש לזקוף יותר מ-3,000 מבנים עתיקים שנהרסו. הנתון הזה היה חלק מן הביקורת המאוחרת על תקופת לוז׳קוב, והוא התקיים לצד טענתם של אנשי מקצוע אחרים כי דווקא תחתיו החלה מוסקבה לפתח מנגנונים מסודרים יותר להגנת פנורמות היסטוריות, נוף עירוני ואזורים לשימור.

אין דרך לתאר את מדיניות הבנייה שלו באמצעות מילה אחת. היא שיקמה והרסה, שיחזרה ובנתה מחדש, שמרה על חלק מן המרקם ההיסטורי ובאותו זמן החליפה חלק אחר שלו במבנים חדשים. גם האדריכלים עצמם לא הגיעו להסכמה. בוקוב דחה את הטענה שקיים בכלל "סגנון לוז׳קובי" אחיד וטען כי קתדרלת ישו המושיע, מוסקבה סיטי, חודינקה, טבעת התחבורה השלישית ואצטדיון לוקומוטיב שונים מדי זה מזה כדי להיות חלק מאותה אסכולה. אחרים ראו דווקא באקלקטיות, בראוותנות ובניסיון לייצר "מוסקבאיות" חדשה את סימן ההיכר של התקופה.

הביקורת לא הייתה תיאורטית בלבד. ההיסטוריון אולג יחְשִיאַן תהה מדוע היה צורך להרוס את אולם הקונצרטים המרכזי "רוסיה", וטען כי העיר לא קיבלה במקומו אולם טוב יותר. תושב מוסקבה ואדים צ׳רניקוב הזכיר מצדו שווקים מאולתרים, כריתת פארקים לטובת מחלפי תחבורה, בנייה מסיבית ואת יצירותיו של הפסל זוראב צרתלי כמרכיבים שהותירו אצלו זיכרון שלילי מן התקופה. אלה היו הערכותיהם של מבקרים, לא קביעה מוסכמת על העיר כולה.

המכונית כובשת את מוסקבה

השינוי הקיצוני ביותר בחיי היום-יום של מוסקבה התרחש אולי בכלל על הכביש. בין ראשית שנות ה-90 לשנות ה-2000 גדל מספר כלי הרכב הפרטיים בעיר כמעט פי שישה, בקצב ממוצע של 150 עד 200 אלף מכוניות נוספות מדי שנה. העיר שהתעשרה קנתה מכוניות, והמכוניות בתורן החלו לחנוק את העיר.

לוז׳קוב הגיב באמצעות בנייה בקנה מידה גדול. כביש הטבעת של מוסקבה שוקם והורחב, טבעת התחבורה השלישית הוקמה כדי להסיט תנועה ולהפחית עומסים, ומחלפים, מנהרות ועורקי תחבורה חדשים נוספו למפה. אחד הפרויקטים המורכבים היה מנהרת לפורטובו, חלק מן הטבעת השלישית. אנשי המקצוע שעבדו עליה זכרו את העלויות העצומות ואת הקושי ההנדסי של הפרויקט. חיבתו של לוז׳קוב לכבישים טבעתיים הולידה גם את הכינוי המשועשע "שר הטבעות".

גם התחבורה הציבורית קיבלה פרויקטים חדשים. במוסקבה הופעל לראשונה ברוסיה מונורייל עירוני. במטרו נוספו בתקופת לוז׳קוב שני קווים חדשים, קו ליובלינסקאיה וקו בוטובסקאיה, אף שקצב הרחבת הרשת תואר כמתון ביחס לצרכים הגדלים. תוכנית להפעלת שירות נוסעים בטבעת מסילת הברזל העירונית לא מומשה בתקופתו, ואילו עבודות ראשונות על טבעת תחבורה רביעית כבר החלו.

לא כל הניסויים הצליחו. האדריכל אלכסנדר ויגדורוב תיאר את המעבר בין רעיונות של מטרו קל, מיני-מטרו ומונורייל כ"חיפוש מצד לצד" שגרם לכך שכסף הופנה לעיתים לכיוונים שלא הצדיקו את עצמם.

באותן שנים איבדה רשת החשמליות חלק ממעמדה. אורכם הכולל של קווי החשמלית ירד מ-460 ק"מ ב-1989 ל-420 ק"מ ב-2004. קווים בפרוספקט מירה, ניז׳ניה מסלובקה, רחוב בגובאיה ולנינגרדסקי פרוספקט נסגרו, בין השאר לצורך הרחבת כבישים. נתוני הנוסעים המופיעים בחומר מצביעים גם על ירידה חדה בתנועת הנוסעים בין 1995 ל-2010. המכונית הפרטית הייתה אפוא גם סימן להצלחתה הכלכלית של מוסקבה וגם אחת הבעיות הגדולות שיצרה אותה הצלחה.

עיר שהחלה להיראות כמו מטרופולין עולמי

האדריכל אולג שפירו זכר את מוסקבה של שנת 2000 כעיר שכבר הייתה שונה לחלוטין מזו של תחילת העשור הקודם. חנויות חדשות, מסעדות אופנתיות, מועדוני לילה ורשתות מסחר מילאו אותה. באחד הלילות מצא את עצמו תקוע בפקק ברחוב טברסקאיה בסביבות השעה עשר, אך במקום להתעצבן שמח: בעיניו, עצם העובדה שיש כל כך הרבה אנשים ומכוניות ברחוב הייתה סימן לכך שהעיר חיה. פעם, סיפר, בשעה כזאת הרחוב היה ריק; עכשיו מוסקבה הזכירה לו מטרופולינים כמו פריז ולונדון.

אותו שגשוג יצר גם כאוס. שלטי פרסום ענקיים נתלו לאורך הכבישים לעיתים בהפרשים של 15 עד 20 מטרים. בעלי עסקים ניסו למשוך תשומת לב באמצעות אור, צבע וגודל. הרחובות יכלו להיות מלוכלכים, עמוסים ולא מאורגנים, בעוד הסופרמרקט החדש שבפנים הציע עולם מסודר, מואר ומתוכנן היטב. שפירו תיאר את הניגוד הזה כמאפיין של התקופה: בחוץ החיים פרצו לכל כיוון; בפנים השוק כבר למד לסדר את המדפים.

השאיפה שמוסקבה "תבלוט" בין ערים אחרות השפיעה גם על האדריכלות. הפוסט-מודרניזם העולמי התקרב אז לסוף תקופתו כאופנה אדריכלית, אך במוסקבה נפתח לפתע מרחב לניסויים צורניים, לצבעים, לקישוטים ולמבנים שניסו למשוך את העין. במקרים מסוימים נוצרה אדריכלות נועזת; במקרים אחרים נוצרו מבנים שאפילו בני התקופה ראו בהם מוגזמים. מוסקבה חיפשה את פניה החדשות תוך כדי בנייה, ולעיתים נדמה היה שאין זמן לעצור ולהחליט מראש כיצד הפנים הללו אמורות להיראות.

2003: עוד בחירות, עוד ניצחון

בשנת 2003 התמודד לוז׳קוב שוב על ראשות העיר. הפעם קיבל כמעט 75% מן הקולות ונבחר לכהונה נוספת. מבחינה פוליטית היה זה אישור לכך שהכישלון של OVR בזירה הארצית לא פגע משמעותית במעמדו המקומי. מוסקבאים יכלו לבקר בניין כזה או אחר, להתלונן על פקקים או מחירים וללעוג לכובע המצחייה המפורסם של ראש העיר, אך רוב גדול מבין המצביעים המשיך לתת לו את קולו.

גם יחסיו עם הקרמלין השתנו. OVR התמזגה בסופו של דבר לתוך המערכת הפוליטית החדשה שנבנתה סביב ולדימיר פוטין. לוז׳קוב היה בין מקימי "רוסיה המאוחדת", ומשנת 2001 עד 2010 כיהן כיושב ראש משותף של המועצה העליונה שלה. האדם שב-1999 עמד בראש גוש שהתחרה במחנה הקרמלין היה כעת חלק מרכזי ממפלגת השלטון.

המהלך היה אופייני ללוז׳קוב. הוא יכול היה להילחם במרכז השלטוני כאשר חש שמעמדה של מוסקבה או מעמדו שלו מאוימים, אבל ידע גם להשתלב מחדש במערכת כאשר מאזן הכוחות השתנה. הוא לא היה מהפכן אידאולוגי. הוא היה פוליטיקאי של עיר, מוסדות ומנגנונים, עם נטייה חזקה לפתרונות מעשיים ועם אינסטינקט מפותח מאוד לשימור כוח.

ערכים שמרניים, פליקס דזרז׳ינסקי והפוליטיקה שמעבר למוסקבה

לוז׳קוב לא הסתיר את עמדותיו בסוגיות תרבותיות וחברתיות. הוא הזדהה עם מה שתיאר כ"ערכים מסורתיים" והתבטא בחריפות נגד נורמליזציה ציבורית של הומוסקסואליות ושינוי מין. הדברים הללו היו חלק מתפיסת עולם פוליטית רחבה יותר שבה ראה את הליברליזם המערבי בעין חשדנית. הוא אף הביע הערכה לפֶלִיקְס דְזֶרְזִ׳ינְסְקִי, מייסד הצ׳קה הסובייטית, ותמך בהחזרת פסלו לכיכר לוביאנקה. לוז׳קוב הציג את דזרז׳ינסקי כאדם חזק, משכיל ובעל כישורי ניהול, והדגיש במיוחד את פעילותו נגד חסרות הבית של ילדים ואת עיסוקו בענייני משק. זו הייתה עמדתו של לוז׳קוב, והיא עמדה במחלוקת ציבורית רחבה סביב דמותו ההיסטורית של דזרז׳ינסקי.

בשנת 2006 דרש לוז׳קוב מאמנים לציין בפני הקהל כאשר שירים מבוצעים בהשמעת פלייבק ולא בשירה חיה. גם כאן ניכרה התערבות אופיינית שלו בעניינים שנראו רחוקים לכאורה מעבודת ראש עיר. מבחינתו, אם משהו התרחש על במה במוסקבה והשפיע על הקהל, לעירייה היה מה לומר עליו.

אוקראינה, סבסטופול והאיסור להיכנס למדינה

העמדות שהביע לוז׳קוב במשך שנים על סבסטופול וקרים הגיעו לנקודת שיא ב-12 במאי 2008, כאשר אוקראינה הכריזה עליו "אישיות בלתי רצויה". הנימוק היה פעילות שנתפסה כפוגעת באינטרסים הלאומיים של אוקראינה ובשלמותה הטריטוריאלית. בנאום בסבסטופול טען לוז׳קוב כי יש לפעול להשבת העיר לרוסיה באמצעות בית דין בינלאומי, משום שלטענתו מסמכים היסטוריים הראו שהיא מעולם לא הועברה לאוקראינה.

זו הייתה טענתו הפוליטית של לוז׳קוב, והיא נדחתה בידי אוקראינה. שנתיים לאחר מכן דרשו חברי מועצת העיר סוורודונצק לבטל את ההכרזה עליו כאישיות בלתי רצויה, וב-4 ביוני 2010, בתקופת נשיאותו של וִיקְטוֹר יַנוּקוֹבִיץ׳, בוטל האיסור.

ביוני 2008 נשקלה גם האפשרות להכריז עליו אישיות בלתי רצויה בגאורגיה בעקבות התבטאויות שתוארו כאנטי-גאורגיות.

הפעילות הזאת המחישה עד כמה התרחק לוז׳קוב מן ההגדרה המצומצמת של ראש עיר. הוא התייחס שוב ושוב לנושאי מדיניות חוץ, לגבולות ולמעמדם של רוסים מחוץ לרוסיה, גם כאשר עמדותיו יצרו משברים דיפלומטיים.

אשתו, העסקים והשאלה שאי אפשר היה להפריד מהעיר

אחת הביקורות העקשניות ביותר על שלטונו נגעה לאשתו השלישית, יֶלֶנָה בַּטוּרִינָה. השניים הכירו במסגרת עבודתם במנגנון העירוני ונישאו ב-1991. בטורינה הפכה בהמשך לאשת עסקים מצליחה במיוחד, וחברת אינטקו שבשליטתה פעלה בתחום הבנייה והנדל"ן.

העובדה שאשתו של ראש העיר החזק ביותר ברוסיה הייתה גם אחת מאנשי העסקים הבולטים בתחום שתלוי במידה רבה בהחלטות עירוניות יצרה לאורך שנים טענות על ניגוד עניינים והעדפה. מבקרים טענו שחברות הקשורות אליה נהנו ממעמדה של משפחת לוז׳קוב. לוז׳קוב ובטורינה דחו את הטענות כי הצלחת עסקיה נבעה מהתערבות בלתי חוקית שלו. חלק מן ההאשמות נגד המשפחה הופיעו במסגרת מאבקי תקשורת ופוליטיקה חריפים, ולא כולן הוכחו.

דווקא בגלל העוצמה שהחזיקה העירייה בכל הקשור לקרקע, בנייה וחוזי השקעה, השאלה הזאת לא נעלמה. היא נותרה צמודה לשמו של לוז׳קוב עד סוף כהונתו, והיא תשוב בעוצמה מיוחדת במסע התקשורתי שקדם להדחתו.

הכובע, הדבורים והאיש שנעשה לדמות מצוירת כמעט

עם השנים הפך לוז׳קוב לדמות שקל לזהות גם בלי לומר את שמו. כובע המצחייה שלו נעשה כמעט לחלק מסמלי מוסקבה של שנות ה-90 וה-2000. הוא הופיע בו באירועים, באתרי בנייה, בטקסים ובמפגשים רשמיים, עד שהכובע עצמו הפך לקריקטורה פוליטית.

תחביביו תרמו לדימוי העממי. הוא עסק בגידול דבורים, שיחק טניס והתעניין בספורט רכיבה. דבש מן המכוורות שלו שימש אותו כמתנה לחברים באירועים חגיגיים. לאחר הדחתו הועברה אחת המכוורות למדין שבחבל קלוגה, האזור שבו חי אחיו סרגיי, ומכוורות נוספות היו לו גם באזור קלינינגרד.

גם אהבתו לכדורגל הייתה מוכרת. הוא שיחק בעצמו במשחקים חובבניים והיה מעורב בהקמת מועדון הכדורגל "מוסקבה". במובן הזה, הדמות הציבורית של לוז׳קוב הייתה כמעט הפוכה מדמותו של הביורוקרט האנונימי: ראש עיר בכובע מצחייה, שנכנס לאתרי בנייה, משחק כדורגל, מחלק דבש ומדבר על צינורות, גשרים וגאופוליטיקה באותה נחרצות.

המשפט נאמר לאחר מאבקי הכוח של 1999 ושורת עריקות של אנשים שאותם ראה קודם לכן כבני ברית. הוא מתאים היטב לאיש שהפוליטיקה לימדה אותו כי כוח עירוני עצום אינו מבטיח נאמנות.

2010: הקיץ שבו האוויר של מוסקבה הפך לעשן

ביולי ובאוגוסט 2010 בערו שריפות כבול נרחבות באזור מוסקבה. עשן כבד וריח חריף של שרפה כיסו את הבירה. השהייה בחוץ הייתה קשה, חלק מן התושבים עזבו זמנית את העיר ואחרים הסתגרו בבתיהם.

מוסקבאים התרגלו במשך שנים לדימוי של ראש עיר שמסוגל, לפחות לכאורה, לפתור כמעט כל בעיה עירונית בכוח רצון, תקציב וטכנולוגיה. העירייה אפילו הייתה מזוהה עם פעולות לפיזור עננים לקראת חגיגות 9 במאי ויום העיר. אבל מול העשן של קיץ 2010 לא היה קסם כזה.

דווקא בשיא המשבר יצא לוז׳קוב לחופשה. פורסם כי נסע לאתר נופש אלפיני מחוץ לרוסיה, וההחלטה עוררה ביקורת ציבורית. לאחר שהתפזר העשן התחדש גם הלחץ התקשורתי נגדו. פרשת כריתת יער חימקי, קשריו עם איש העסקים טֶלְמַן אִיסְמַעִילוֹב ועניינים נוספים חזרו לכותרות. העימות עם הנשיא דְמִיטְרִי מֶדְבֶדֶב כבר לא היה נסתר.

הקרמלין מול ראש העיר

בתחילת ספטמבר 2010 יצא הסכסוך אל המרחב הציבורי. כלי תקשורת ציטטו מקור בקרמלין שהזהיר כי ניסיונות של הנהגת מוסקבה ליצור עימות בין הנשיא מדבדב לראש הממשלה פוטין לא יעברו ללא תגובה. שנה קודם לכן כבר הודח מפקד משטרת מוסקבה, הגנרל וְלָדִימִיר פְּרוֹנִין, שנחשב מקורב ללוז׳קוב.

בספטמבר שידרו ערוצי הטלוויזיה המרכזיים סרטים ביקורתיים על ראש העיר. NTV שידר את "העניין בכובע", ולאחר מכן שודר ב"רוסיה 24" הסרט "הפקרות. מוסקבה שאיבדנו". ב-27 בספטמבר העביר לוז׳קוב לראש הסגל הנשיאותי, סֶרְגֵיי נָרִישְׁקִין, מכתב המיועד למדבדב שבו מחה על כך שהנשיא אינו פועל נגד השידורים השליליים עליו. למחרת הגיע הצו.

ב-28 בספטמבר 2010 חתם מדבדב על צו לסיום מוקדם של כהונתו של ראש עיריית מוסקבה. הניסוח היה חד: לוז׳קוב הודח "עקב אובדן אמונו של נשיא הפדרציה הרוסית". לוז׳קוב קיבל את הידיעה בעת שישב בלשכתו עם חברי הדומה העירונית שבאו לברך אותו באיחור על יום הולדתו. הוא לא הגיע עוד לישיבת ממשלת מוסקבה. סגנו הוותיק וְלָדִימִיר רֶסִין ניהל אותה במקומו. לאחר יותר מ-18 שנים, שלטונו של לוז׳קוב במוסקבה הסתיים ביום אחד.

מדוע הודח? כמה גרסאות לסופה של תקופה

לוז׳קוב עצמו טען שנים לאחר מכן כי שורש העימות היה בסירובו לתמוך בכהונה נשיאותית שנייה של מדבדב. באוטוביוגרפיה שלו כתב כי באפריל 2010 פנה אליו איש העסקים בוריס חאיט וביקש ממנו לתמוך במדבדב בבחירות 2012. לדבריו, הובהר לו כי סירוב עלול להביא לסיום הקריירה הפוליטית שלו. לוז׳קוב טען כי סירב פעמיים וכי גל ההאשמות והסרטים בטלוויזיה שבא אחר כך היה נקמה פוליטית. הוא סיפר גם שנרישקין הציע לו להתפטר מרצונו, אך הוא סירב. כל אלה היו טענותיו של לוז׳קוב בדיעבד על מניעי הדחתו, ולא ניסוחו הרשמי של צו הנשיא.

גרסאות אחרות קשרו את ההדחה למחלוקות על מדיניות חברתית, למערכת היחסים בין לוז׳קוב למדבדב, לטענות בדבר שחיתות בעירייה ולשאלת עצמאותו הפוליטית של ראש העיר הוותיק. וְלָדִימִיר ז׳ירִינוֹבְסְקִי, למשל, קרא כבר באפריל 2010 להדיח את ממשלת מוסקבה ואת לוז׳קוב בטענה לשחיתות. בּוֹרִיס נֶמְצוֹב קישר את המהלך ליחסו המזלזל של לוז׳קוב כלפי מדבדב. לוז׳קוב עצמו סיפר כי העימות ביניהם התחיל כבר ב-2005 סביב החלטתו להעלות את שכר הרופאים במוסקבה במקביל להעלאת שכר האחיות ברמה הפדרלית. מדובר בגרסאות שונות ובפרשנויות של המעורבים, ולא בהסבר יחיד שהוסכם על כולם.

גרשצ׳נקוב ניסח את ההדחה כחלק מתהליך פוליטי רחב יותר. בעיניו, לוז׳קוב כבר חדל בשלב מסוים להיות פוליטיקאי עצמאי כפי שהיה בשנות ה-90 והפך לעוד אחד ממושלי האזורים במערכת הפדרלית. כאשר מדבדב החליט להחליפו, הוא לא מצא עוד הגנה מספקת "למעלה". זו הייתה פרשנותו של גרשצ׳נקוב למקומו של לוז׳קוב בתוך מערכת השלטון שנוצרה ברוסיה לאחר תקופת ילצין.

יום אחד ראש עיר, למחרת דיקן

המעבר היה כמעט מיידי. ב-1 באוקטובר 2010, שלושה ימים בלבד לאחר הדחתו, מונה לוז׳קוב לדיקן הפקולטה לניהול ערים גדולות באוניברסיטה הבינלאומית במוסקבה. על צו המינוי חתם נשיא האוניברסיטה, גבריל פופוב, אותו אדם שלוז׳קוב החליף בראשות העיר 18 שנה קודם לכן. הפקולטה עצמה הוקמה ב-2002 ביוזמת לוז׳קוב, והוא כבר שימש בה מנהל מדעי ופרופסור של כבוד. באותו יום החזיר את סמל ראש העיר ועזב את מקום עבודתו הישן. כך, האיש שניהל את אחד המטרופולינים הגדולים בעולם במשך כמעט שני עשורים עבר ללמד ניהול ערים גדולות.

ניסיון לעבור ללטביה והתרחקות ממפלגת השלטון

בסוף 2010 הגיש לוז׳קוב בקשה לקבלת היתר שהייה בלטביה. הבקשה נשענה בין השאר על השקעה של כ-200 אלף דולר בהון של בנק לטבי. בינואר 2011 אישרו הרשויות הלטביות את דבר הגשת הבקשה, אולם זמן קצר לאחר מכן הוכנס לוז׳קוב לרשימת האנשים שאינם רצויים במדינה. שרת הפנים לינדה מורנייצה אמרה שהסיבה הייתה יחסו העוין כלפי לטביה.

כשנה לאחר הדחתו טען לוז׳קוב כי הרשויות ברוסיה רודפות את משפחתו וכי בעיניו כבר אי אפשר לנהל עסקים במדינה. הוא קשר לכך את מגורי משפחתו בלונדון.

בדצמבר 2011 הודיע כי בבחירות לדומה לא הצביע עבור "רוסיה המאוחדת", אף שהיה ממייסדי המפלגה. הוא סירב לומר למי כן הצביע, אך ציין שלא היה זה ל-LDPR, ל"רוסיה צודקת" או למפלגות הימין. על רקע המחאות שפרצו לאחר הבחירות אמר כי הוא מתעניין בפעילותו של אלכסיי נבלני וכי הוא מסכים עם חלק מרעיונותיו.

האיש שהיה במשך שנים חלק מרכזי ממפלגת השלטון מצא את עצמו כעת מחוצה לה ומבקר את המערכת שאליה השתייך.

חזרה למה שהוא הכיר לפני הפוליטיקה: ייצור, חקלאות ודבורים

לוז׳קוב לא פרש לחיים שקטים לחלוטין. בשנת 2012 הצטרף לדירקטוריון של חברת הנפט המאוחדת. ב-2013 רכש 87% ממניות חוות הסוסים "ויידרן" ופנה לעבודה חקלאית באזור קלינינגרד. משנת 2015 ייצר המפעל כוסמת, והיו תוכניות לעסוק גם בגידול פטריות.

המעבר היה יוצא דופן רק למי שהכיר את לוז׳קוב כראש עיר. עבור מי שזכר את המהנדס, מנהל המפעלים והאיש שאהב דבורים, סוסים ועבודה מעשית, היה בו היגיון. לאחר שנים של ישיבות ממשלה, מחלפים, בחירות ועימותים עם הקרמלין, הוא חזר לעסוק בדברים שאפשר לגדל, לבנות ולייצר.

גרשצ׳נקוב ראה בכך פרט שיש בו משמעות: לוז׳קוב סיים את חייו הציבוריים כדבוראי ואיש חקלאות, אדם שהצליח, לדבריו, לבחור מחדש את סדרי העדיפויות שלו.

סוף הגלות

בספטמבר 2016, ביום הולדתו ה-80, חתם הנשיא פוטין על צו שהעניק ללוז׳קוב את עיטור "בעד שירות למולדת" מדרגה רביעית, בגין פעילות ציבורית פעילה. לוז׳קוב קיבל את העיטור בעצמו למחרת ותיאר אותו כ"סמל לחזרה מן האין-זמן" וכ"סוף הגלות".

באותה שנה שימש גם איש אמונו של מועמד המפלגה הקומוניסטית, האדמירל וְלָדִימִיר קוֹמוֹיֶדוֹב, לשעבר מפקד צי הים השחור, בבחירות לדומה. העובדה שאחד ממייסדי "רוסיה המאוחדת" תמך כעת במועמד קומוניסטי המחישה עד כמה התרחק מן המערכת המפלגתית שבה פעל בשנות שלטונו האחרונות. בינואר אותה שנה, לאחר 25 שנות חיים משותפים, ערכו לוז׳קוב וילנה בטורינה גם טקס נישואים דתי.

בסוף נובמבר 2019 הגיע לוז׳קוב יחד עם ילנה בטורינה למשחקי הגמר של גביע דייוויס בין נבחרות רוסיה וסרביה. זו הייתה הופעתו הציבורית האחרונה. בערב 9 בדצמבר טס עם אשתו ממוסקבה לגרמניה לקראת ניתוח לב בבית החולים האוניברסיטאי גרוסהאדרן במינכן. הוא כבר טופל שם בעבר בשל בעיות לב. ב-10 בדצמבר, לאחר הניתוח, התפתח דימום מהעורקים הכליליים והוא מת מסיבוכים לאחר אוטם שריר הלב. הוא היה בן 83 במותו.

ב-12 בדצמבר 2019 נערכה בקתדרלת ישו המושיע במוסקבה טקס ההשכבה של יורי לוז׳קוב. הפטריארך קיריל ערך את הטקס בנוכחות פוטין, לצד בכירי משטר נוספים, אנשי ציבור, אנשי תרבות ומאות מתושבי העיר. ארונו נשאר סגור. בני משפחתו הסבירו כי רצו שלוז׳קוב יישאר בזיכרונם כפי שהיה בחייו: אדם חי ונמרץ. לאחר הטקס נקבר בהלוויה צבאית בבית העלמין נובודוויצ׳יה.

מורשת לוז׳קוב

עוד בחייו, וביתר שאת לאחר מותו, התנהל ויכוח על השאלה איזו מוסקבה השאיר אחריו יורי לוז׳קוב. מצד אחד עמדה עיר עשירה, בנויה ומפותחת בהרבה מזו שקיבל לידיו ב-1992. מצד אחר נותרו האשמות בנוגע לאופן שבו חולקו הזדמנויות עסקיות, לבנייה שהרסה חלקים מן המרקם ההיסטורי ולמערכת שלטונית שבה ראש העיר החזיק בכוח עצום במשך כמעט שני עשורים.

הביקורת לא הייתה שולית. המדיניות הכלכלית ותכנון העיר של ממשלת מוסקבה תחת לוז׳קוב ספגו במשך השנים התקפות מצד אנשי עסקים, אדריכלים, פעילים לשימור עברה של מוסקבה ועיתונות ליברלית. עם זאת, אפילו באביב 2010, חודשים ספורים לפני הדחתו, כ-56% מתושבי מוסקבה עדיין סברו כי עליו להישאר בתפקיד ראש העיר. בכך נוצרה תמונה שאפיינה חלק גדול מתקופתו: ביקורת עזה לצד בסיס תמיכה עירוני שנשאר משמעותי עד סמוך מאוד לסיום שלטונו.

במרכז אחת המחלוקות הארוכות ביותר עמדה יֶלֶנָה בַּטוּרִינָה, אשתו של לוז׳קוב ואשת עסקים שהפכה למיליארדרית. המבקרים טענו שוב ושוב כי חברות הקשורות אליה זכו להעדפה בתקופה שבה בעלה עמד בראש העירייה.

בקיץ 2009, בשעה שחברות נדל"ן רבות התמודדו עם קשיים קשים בעקבות המשבר הכלכלי, חברת אינטקו שבשליטת בטורינה פרעה מוקדם מן המתוכנן הלוואות בנקאיות בהיקף של 27 מיליארד רובל. אחד המקורות לכסף היה מכירת שטח של 58 הקטר, כ-580 אלף מ"ר, בדרום-מערב מוסקבה תמורת 13 מיליארד רובל, כלומר כ-220 מיליון רובל להקטר. נטען כי המחיר התאים יותר למחירי התקופה שלפני המשבר והיה בערך כפול מן המחיר שהיה מקובל באותה עת. הקונה הייתה ישות שנקשרה לבנק מוסקבה, והעסקה, על פי הפרסום, מומנה באמצעות הלוואה מן הבנק עצמו. ממשלת מוסקבה הייתה בעלת המניות הגדולה בבנק. אף לאחר המכירה נותרה אינטקו היזם והנהנית מן הפרויקטים שנועדו לקום בשטח. לאחר הדחת לוז׳קוב פורסם כי ועדת החקירות ומשרד הפנים מבצעים בדיקה מקדמית של הנסיבות.

אלא שהסיפור לא הסתיים בכתב אישום נגד בטורינה. בשנת 2013 קיבלה ממשרד הפנים הרוסי מכתב שלפיו לא היו נגדה טענות בפרשה הפלילית הנוגעת לבנק מוסקבה. לוז׳קוב אמר כי מבחינתו היה התיק מלכתחילה "קליפה ריקה" וכי הוא רואה בו רדיפה פוליטית של משפחתו. סֶרְגֵיי סְטַנְקֶבִיץ׳ הציג פרשנות אחרת וטען כי כבר לקראת הבחירות לנשיאות ב-1996 אפשר היה להבחין בהתגבשותה של "קבוצה משפחתית" סביב ראש העיר ובהמראתה העסקית של בטורינה. זו הייתה הערכתו של סטנקביץ׳ למערכת היחסים בין העירייה למשפחה, לא פסק דין שקבע כי בוצעה עבירה.

גם טעמו האמנותי של לוז׳קוב היה מוקד קבוע לביקורת. אנשי תרבות, היסטוריוני אמנות ואדריכלים טענו כי העדפותיו האישיות השפיעו בצורה ניכרת מדי על חזותה של מוסקבה. תשומת לב מיוחדת הופנתה לחסותו על הצייר אָלֶכְּסַנְדֶר שִׁילוֹב ועל הפסל זוּרַאב צֶרֶתֵלִי, שיצירותיו המונומנטליות הפכו לחלק מן הנוף העירוני. מבקריו של לוז׳קוב ראו בחלק מן הבנייה של התקופה ביטוי לטעם ראוותני, עמוס וסנטימנטלי; אחרים ראו אותה כתוצר טבעי של עיר שבמשך עשרות שנים הייתה כפופה לאחידות תעשייתית ופתאום קיבלה רשות להתנסות.

איליה גרשצ׳נקוב, שלא חסך ממנו שבחים על בניית מוסקבה החדשה, היה חריף במיוחד בתחום הזה. הוא תיאר את טעמו של לוז׳קוב באדריכלות ובאמנות כגרוע, ואת פסלו של פטר הגדול על הסטרלקה כמין אנדרטה למוסקבה הלוז׳קובית שלדעתו היה ראוי להסירה. זו הייתה עמדתו של הפרשן, והיא עמדה לצד עמדות מקצועיות אחרות שראו דווקא בגיוון, בניסויים ובשיקום את החלק החשוב של אותה תקופה.

לוז׳קוב נגד לימונוב: כשהכובע הגיע לבית המשפט

באפריל 2007 אמר הסופר ומנהיג המפלגה הלאומית-בולשביקית אֶדוּאַרְד לִימוֹנוֹב בתוכנית של רדיו אירופה החופשית כי בתי המשפט במוסקבה נתונים לשליטתו של לוז׳קוב וכי אין לצפות מהם להחלטות נגדו. לוז׳קוב הגיש נגדו תביעת לשון הרע ודרש פיצויים בסך 500 אלף רובל. המגזין "קומרסנט-ולאסט" כינה אותו בעקבות ריבוי תביעות מסוג זה "מלך התביעות".

בנובמבר 2007 קיבל בית המשפט את תביעתו, ובפברואר 2008 אישר בית המשפט העירוני של מוסקבה את פסק הדין. רדיו אירופה החופשית פרסם הכחשה, ואצל לימונוב כבר עוקל רכוש בשווי 14,850 רובל. במחאה ביקש לימונוב מן הציבור לסייע לו לגייס את הכסף במטבעות קטנים. פעילי "רוסיה האחרת" ו"סמנה" אספו את המטבעות והביאו אותם לבית העירייה בתוך כובע שחור ענק שנבנה מגיליונות ישנים של עיתונו "לימונקה".

אלא שהפרשה נמשכה הרבה מעבר לכהונתו של לוז׳קוב. ביוני 2008 פנה לימונוב לבית הדין האירופי לזכויות אדם. בסתיו 2019 קבע בית הדין כי פסק הדין נגדו פגע בחופש הביטוי, וחייב בתשלום פיצויים בסך 19,500 אירו, שהוצגו גם כ-1,377,000 רובל.

עננים, תחנות מטרו וסטלין: עוד כמה קרבות קטנים של תקופה ארוכה

בשנת 2009 נמתחה ביקורת על יוזמה לפיזור ולשינוי דפוסי משקעים במוסקבה ובחבל מוסקבה, שנועדה לצמצם את עלויות פינוי השלג מן הרחובות. פעילי איכות סביבה והנהגת חבל מוסקבה חששו מפגיעה סביבתית אפשרית. לוז׳קוב ספג גם ביקורת בשל סירובו לשנות את שמה של תחנת המטרו וייקובסקאיה. לקראת ציון 65 שנה לניצחון במלחמת העולם השנייה הסכים להציב במוסקבה עשרה כרזות שעליהן הופיע יוסיף סטלין, החלטה שעוררה ביקורת גם בתוך "רוסיה המאוחדת" וגם בקרב ארגוני זכויות אדם.

אפילו עוד לפני שהתמנה לראש העיר נקשר שמו למהלך שנוי במחלוקת. בקיץ ובסתיו 1990 ניסה ליישם החלטה שעליה חתם גבריל פופוב, ולפיה מכירת מוצרים במוסקבה תתבצע באמצעות דרכונים בעלי רישום תושבות מוסקבאי ו"כרטיסי ביקור של הקונה". האזורים הסמוכים הגיבו בצמצום אספקת המזון לבירה.

מדבדב ונארישקין מסבירים מדוע לוז׳קוב היה צריך ללכת

לאחר ההדחה הפכה שאלת הסיבות למאבק ציבורי בפני עצמו. בספטמבר 2011 אמר דמיטרי מדבדב בראיון טלוויזיוני כי חובתו של כל מנהיג לדאוג לשטח שעליו הוא אחראי, ותיאר במוסקבה בעיות של שחיתות, פקקי תנועה, קריסה תחבורתית ובנייה חסרת שיקול דעת. הוא העלה גם את שאלת התחרות במכרזים עירוניים.

יושה ראש הפרלמנט ולימים ראש סוכנות הביון הרוסית, סרגיי נארישקין, היה מפורש אף יותר. בתגובה לטענתו של לוז׳קוב כי מוסקבה הפכה לנתח מושך עבור מי שרוצים "לנסר" את נכסיה, אמר נארישקין כי היו שתי סיבות מרכזיות להדחה: ניהול עירוני בלתי יעיל ורמת שחיתות קיצונית שלדבריו הותרה בתקופת לוז׳קוב וסביבתו. לוז׳קוב ראה בדברים לחץ פוליטי ותבע את נארישקין, אך תביעתו נדחתה. אלה היו טענותיהם של מדבדב ונרישקין כלפי הממשל הקודם, לא הכרעה פלילית נגד לוז׳קוב.

העובדה הרשמית ברורה יותר מן המחלוקת סביב מניעיה: ב-28 בספטמבר 2010 חתם מדבדב על צו מספר 1183 והדיח את לוז׳קוב מתפקיד ראש עיריית מוסקבה בנימוק של "אובדן אמונו של נשיא הפדרציה הרוסית". ולדימיר רסין מונה לממלא מקום עד כניסת ראש עיר חדש לתפקיד.

הקריירה המדעית והטכנית של לוז׳קוב נמשכה במקביל לפוליטיקה. עם זאת, גם שם הופיעה ביקורת. ההיסטוריון גֵאוֹרְגִי צֶ׳רְנְיַאבְסְקִי, פרופסור באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס, טען במאמר ביקורתי על כתיבתו של לוז׳קוב בנושאי סין כי חלק גדול מן הדברים שכתב ואמר בתחום קרובים מאוד לעבודותיו של חוקר סין אָלֶכְּסַנְדֶר פַּנְצוֹב, מבלי שפנצוב מוזכר. צ׳רניאבסקי אף דחה את הטענה כי לוז׳קוב גילה באופן מקורי השפעה של רעיונות נִיקוֹלַאי בּוּכָרִין על דֶנְג שְׂיָאוֹפִּינְג, וטען שהקשר הוצג במחקר קודם. זו הייתה ביקורתו של צ׳רניאבסקי על עבודתו של לוז׳קוב בתחום חדש עבורו.

לוז׳קוב תמך גם בחידוש הרעיון הסובייטי להטות חלק מן הנהרות הסיביריים לכיוון מרכז אסיה. היוזמה לא זכתה לתמיכה, לרבות בקזחסטן. מתחת לכל שכבות הפוליטיקה נשאר לוז׳קוב גם מהנדס. בבסיס הנתונים של רשות הפטנטים הרוסית הוא הופיע כמחבר משותף ב-123 פטנטים, ב-49 בקשות להמצאות ובעשרה עיצובים תעשייתיים. לצד זאת צוין כי החזיק בזכויות לשימוש ביותר ממאה המצאות.

הנושאים שבהם עסקו ההמצאות היו כמעט בלתי אפשריים לחיבור תחת כותרת אחת: ייצור מימן ואנרגיית חום, מנוע בעירה פנימית רוטורי, שתי גרסאות למתחם ספורט ובריאות בוורוביובי גורי ושיטה לפוטו-אינאקטיבציה של נגיף שפעת העופות. ברשימת הפטנטים הופיעו גם מתקן להפקת תרכיז דמוי ג׳ל מעיבוד שמנים פחמימניים, מתקנים להתפלת מים מלוחים ולאוזונציה של מים, שיטות להגנת חומרים לא-מתכתיים מפירוק ביולוגי ולחיטוי מים באמצעות אור, ייצור אלומיניום כלוריד, חומרי סינון וסיבים מסננים, ייצור הידרוכלוריד של חומצה אמינולבולינית, ניתוח תערובות גזים, גלאי תהודה גמא ופילטר רב-תכליתי למסכות גז.

תחומי הרפואה והביוטכנולוגיה הופיעו גם הם: פטנט לדיכוי גידול של גידולים, שיטה לטיפול בממברנה נאווסקולרית תת-רשתית וחומרים פוטוסנסיטיביים לטיפול פוטודינמי. לצד אלה נרשמו כוס חליבה למיכון חליבת פרות, מערכת לגידול שמרי אפייה, שיטות להכנת משקה סביטן, משקה מי גבינה בשם "אליונה", מורס, משקה דבש, קוואס ומשקאות מותססים מדגנים, וכן דרכי הכנת סביטן, ראסטגאי, קולביאקה, פשטידות ומוצרי מזון ביולוגיים משמרים. הופיע גם קונסורציום של מיקרואורגניזמים לייצור מוצרי חלב מותססים.

ברשימה נכללו אפילו נחיר מתארך למנוע רקטי, כוורת מתרחבת ושיטה להחזקת דבורים בתוכה לאורך כל השנה, בגדי עבודה לעובדי רשת המזון המהיר "רוסקוייה ביסטרו", מבואת כניסה לרשת הזאת ועיצוב פנים של מונית.

ספרים, מאמרים והוויכוח על רוסיה

לוז׳קוב היה מחברם של יותר מ-200 פרסומים מודפסים. הוא החזיק בתואר מועמד למדעי הכימיה, ודחה את הטענה שהחזיק בדוקטורט כ"המצאה טובה של האינטרנט". הוא היה פרופסור של כבוד של האקדמיה הרוסית למדעים, אוניברסיטת מוסקבה, האקדמיה לעבודה וליחסים חברתיים ומוסדות נוספים ברוסיה ומחוצה לה. בקטלוג הספרייה הממלכתית הרוסית הופיעו 37 ספרים תחת שמו, וכמה מהם תורגמו לשפות אחרות.

כתיבתו החלה הרחק מן הקרמלין. כבר ב-1976 פרסם יחד עם י. ס. וולצ׳ק ספר על אוטומציה בייצור שרפים פוליקונדנסציוניים. לאחר קריסת הסדר הסובייטי פרסם את "72 שעות של ייסורים" על הפיכת אוגוסט 1991; "מדינת האנוכיות הבריאה"; "אנחנו ילדייך, מוסקבה"; "אנוכיות השלטון"; אוספים והרצאות על מטרות הרפורמות ברוסיה; "הרפורמות לטובת העם"; עבודה על ביטחונה המשפטי, החברתי-כלכלי והמדעי-טכני של רוסיה; וב-1999, בתקופת שאיפותיו הפדרליות, את "עשינו במוסקבה, נעשה גם ברוסיה!".

בשנים שלאחר מכן פרסם את "חוקי פרקינסון הרוסיים", את "באמונה בעצמנו וברוסיה" עם אלכסנדר ולדיסלבְלֶב, את "הדרך למדינה יעילה", "חידוש ההיסטוריה", "המחר של רוסיה מתחיל היום", "פרספקטיבה פתוחה" ו"מדריך לראש העיר העתידי: שתים-עשרה שיחות בספרייה". ב-2005 הופיעו "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה. מאה שנה לאחר מכן" ו"קפיטליזם כפרי ברוסיה", וב-2006 "סוד גוסטיני דבור. על העיר, על העולם, על עצמי". אחריהם הגיעו "על אהבה", "רוסיה 2050 במערכת הקפיטליזם העולמי", "תסמונת הקורילים" עם א. ב. טיטוב, "אופי רוסי", "מים והעולם", "קפיטליזם ורוסיה", "טרנסקפיטליזם ורוסיה", ו"האמנות שאסור לאבד" עם ס. מ. לינוביץ׳.

לאחר הדחתו המשיך לפרסם. ב-2012 הופיע "הומו? ספיינס? 'כבוש את היקום'" עם ו. נ. אורסוב וכן "סוקרטס תמיד סוקרטס"; ב-2014 ראה אור "אלגוריתמים של מנהיגות". בשנת 2017 פרסמה הוצאת אקסמו את ספרו האוטוביוגרפי "מוסקבה והחיים".

המשפחה שמאחורי ראש העיר

לוז׳קוב היה האח האמצעי במשפחה. אחיו סֶרְגֵיי מִיכַאִילוֹבִיץ׳ לוז׳קוב, יליד 1938, חי באזור מדין שבחבל קלוגה. נישואיו הראשונים, לאישה בשם אלבטינה, נערכו בתקופת לימודיו, היו ללא ילדים והסתיימו במהירות. ב-1958 נישא למָרִינָה מִיכַאִילוֹבְנָה בַּשִׁילוֹבָה, שאותה הכיר במכון לתעשיית הנפט, הגז והכימיה. היא נולדה ב-2 באוגוסט 1934 ומתה ב-13 באוקטובר 1988 מסרטן הכבד. לשניים נולדו שני בנים: מיכאיל, יליד 10 בספטמבר 1959, מהנדס כימיה שהחל את דרכו במפעל הכימיקלים קוסקובו וב-2010 שימש סגן מנכ"ל בגזפרום מזרגיונגז; ואלכסנדר, יליד 18 בספטמבר 1972, בוגר האקדמיה הכלכלית על שם פלחנוב, שעבד ב-2011 בתחום הפרסום. לאלכסנדר שני ילדים, ואחד מבניו נקרא יורי.

בשנת 1991 נישא לוז׳קוב בשלישית, לילנה בטורינה, ילידת 1963. לאחר 25 שנות חיים משותפים ערכו השניים גם טקס דתי בינואר 2016. נולדו להם שתי בנות: ילנה, ילידת 1992, ואולגה, ילידת 1994. לפני הדחת אביהן למדו באוניברסיטת מוסקבה ובהמשך עברו ללונדון ולמדו ביוניברסיטי קולג׳ לונדון. אולגה למדה תחילה כלכלה באוניברסיטת מוסקבה, לאחר מכן שנתיים בלונדון, השלימה תואר ראשון באוניברסיטת ניו יורק ובהמשך למדה לתואר מתקדם בתחומי מלונאות ומזון. בסוף 2015 פתחה בר בשם "הרבריום" סמוך למלון גרנד טירוליה בקיצביהל, שהיה בבעלות בטורינה.

מהביקורת אל ההנצחה

ב-12 בדצמבר 2019 נפתחה ישיבת מועצת הביטחון של רוסיה בדקת דומייה לזכר לוז׳קוב. באותה ישיבה הורה ולדימיר פוטין לממשלת רוסיה ולעיריית מוסקבה לגבש הצעות להנצחתו.

עוד בחייו יצר זוראב צרתלי שתי דמויות פיסוליות שלו: באחת נראה לוז׳קוב כעובד רחוב עם מטאטא ופנס; באחרת כספורטאי המשחק בעת ובעונה אחת כדורגל וטניס. שתיהן נמצאות בגלריה של צרתלי ברחוב פרצ׳יסטנקה. בצ׳ליאבינסק הוצב באמצע שנות ה-2000 מיצב של כדור שמתחת לכובע, ועל מדרכת רחוב קירובקה שובצה לוחית מתכת בדמות טביעת נעלו.

רחוב מרכזי בצחינוואלי שבדרום אוסטיה נקרא על שמו, וב-26 במרץ 2020 הופיע גם רחוב יורי לוז׳קוב בסימפרופול. בפברואר 2020 חתם פוטין על צו להנצחתו, שכלל המלצה להציב לוח זיכרון בבית שבו התגורר ולשקול לקרוא על שמו את האוניברסיטה העירונית לניהול של ממשלת מוסקבה. ב-10 בדצמבר 2020 הוצב לוח זיכרון בבית מספר 48 ברחוב טברסקאיה-יאמסקאיה השלישי, שבו חי משנת 2000 ועד מותו.

בספטמבר 2020 הקימו בטורינה ועובדים לשעבר בעיריית מוסקבה את קרן מורשת יורי לוז׳קוב. באפריל 2021 פנו יותר מ-30 חברי הדומה הממלכתית, ובהם גנאדי זיוגאנוב, סרגיי מירונוב וסרגיי נברוב, בבקשה לקרוא רחוב או כיכר במוסקבה על שמו. קבוצת תושבים הציעה לשנות את שמה של רחוב 8 במרץ הרביעי ברובע איירפורט, סמוך ללנינגרדסקי פרוספקט ולפרויקט "לנינגרדקה הגדולה" שהיה מזוהה עמו. העירייה סירבה ביוני 2021, בין השאר משום שעל פי הכללים נדרשו עשר שנים ממועד מותו וכן בשל דמיון צלילי לשמות מקומות אחרים בעיר כמו לוז׳ניקי ולוז׳נצקאיה.

ב-17 בספטמבר 2021 נחנכה אבן זיכרון בגן התפוחים בקולומנסקויה, ועליה צוין כי הגן שוקם בידי לוז׳קוב והורחב לכבוד יום הולדתו ה-85. שלושה ימים לאחר מכן נחנך פסל לזכרו בווליקי אוסטיוג. ב-21 בספטמבר קרא סוביאנין לפארק סדובניקי על שמו, ובאותו יום נחנך על קברו בנובודוויצ׳יה פסל של גאורגי הקדוש מעשה ידי אלכסנדר רוקאווישניקוב. יום לאחר מכן הוצב לוח זיכרון במחוז מדין, ולוז׳קוב הוכר כאזרח כבוד של חבל קלוגה. בדצמבר 2023 הוצב פסל ראש שלו באקדמיה לצבעי מים ולאמנויות יפות על שם סרגיי אנדריאקה, ובקתדרלת ישו המושיע נפתחה תערוכה שעסקה בתרומתו לשיקום הקתדרלה, מקדשים של דתות אחרות ולפיתוח מוסקבה בין 1990 ל-2010.

הקרן שנועדה להפוך את הזיכרון לפעילות

קרן יורי לוז׳קוב לא הסתפקה בהצבת לוחות ופסלים. בדצמבר 2020 הודיע פרס התיאטרון "קריסטל טורנדוט" על פרס שנתי חדש הנושא את שמו ומיועד למנהל התיאטרון המצטיין. הפרס הראשון הוענק ביוני 2021 לקיריל קרוק, מנהל תיאטרון וכטנגוב.

בין 28 במרץ ל-29 באפריל 2023 נערכה בפארק יורי לוז׳קוב התערוכה "באהבה למוסקבה", ובה נחשפו מסמכים ארכיוניים על הגדרת שטח פארק סדובניקי כאזור הפטור מבנייה. הקרן יצרה גם תוכניות לצעירים. במרץ 2021 החלה בשיתוף פעולה עם פסטיבל המדע והטכנולוגיה לילדים ולנוער "אוט וינטה!" והקימה את פרס "המחדש הצעיר". הפרס חולק בקרסנודר ב-2021, בסוצ׳י ב-2023 ובמסגרת פסטיבל הנוער העולמי בסוצ׳י ב-2024. במאי 2025 הוענק בפסטיבל ארטפרום בסמרה מענק של 300 אלף רובל למדענים צעירים. בנובמבר 2021 קיבל לוז׳קוב לאחר מותו פרס בקטגוריה המיוחדת "אדם-אגדה".

באפריל 2021 נפתח מיזם מחקרי לבחינת תרומתו המדעית לפיתוח מוסקבה, שמתקיים על בסיס האוניברסיטה הרוסית החדשה ומפיק עבודות תואר שני על האפשרויות ליישם את רעיונותיו בניהול מטרופולין מודרני. מספטמבר 2021 מחלקת הקרן מלגות לסטודנטים מצטיינים בשנים השלישית והרביעית באוניברסיטת גובקין, שבה למד לוז׳קוב. משנת 2022 היא משתתפת גם במיזם החינוכי "הדיקטט הכלכלי" ומעניקה פרס למחבר הצעיר ביותר של שאלה במבחן.

הקרן תמכה גם באירועי התנדבות בקולומנסקויה, שם חודשו גני פרי, ובהצגת עבודותיו המדעיות בחברה הכלכלית החופשית של רוסיה. בדצמבר 2023 הונפק בול דואר לזכרו במסגרת הסדרה המוקדשת לבעלי עיטור "בעד שירות למולדת". מאז ספטמבר 2021 נערך מדי שנה במוסקבה טורניר טניס לנוער לזכרו, ומשנת 2023 משתתפת הקרן בפסטיבל ספורט אתגרי בפארק הנושא את שמו. במועדון "מולטיספורט" נמשך גם טורניר הטניס החובבני "כובע העור", שנולד כבר בסוף שנות ה-90 בהשתתפותו הפעילה של לוז׳קוב. מטרתה המוצהרת של הקרן היא לאסוף, לסדר, לפרסם ולהנגיש לציבור את מורשתו הציבורית, הפוליטית, הספרותית והמדעית.

90 שנה להולדתו: לוז׳קוב חוזר לרחובות מוסקבה כפסל

ב-15 באוקטובר 2025 חתם פוטין על צו לקיום אירועים ממלכתיים בשנת 2026 לציון 90 שנה להולדת לוז׳קוב. תשעים שנה בדיוק לאחר לידתו, ב-21 בספטמבר 2026, נחנכה במוסקבה אנדרטת ארד ליורי לוז׳קוב בסמטת בולשוי סוחרבסקי פריאולוק. הפסל נוצר בידי סלוואט שצ׳רבקוב.

כך, שש עשרה שנה לאחר שהוצא מלשכת ראש העיר בשל "אובדן אמון", חזר לוז׳קוב אל המרחב הציבורי של מוסקבה כדמות ממלכתית מונצחת. זה לא מחק את הוויכוחים על הבנייה, המשפחה, האדריכלות, העסקאות או שיטת השלטון שלו. ההנצחה גם לא הוכיחה שמבקריו טעו. היא הראתה דבר אחר: קשה לכתוב את ההיסטוריה של מוסקבה שלאחר ברית המועצות ולמחוק ממנה את האיש שניהל אותה במשך יותר מ-18 שנה.

המורשת האמיתית של לוז׳קוב הייתה מוסקבה עצמה. הוא קיבל עיר שעדיין פעלה בהלך רוח סובייטי והשאיר בירה שאליה ביקשו להגיע תושבים מכל רחבי רוסיה. מוסקבה הפכה לקרנבל גדול, כמעט כפר עצום שבו נפגשו האליטה השלטונית ועובדי המשרדים, עולם שבו נולדה "החלום הרוסי הגדול החדש". את החלום הזה הלביש אחר כך ראש העיר החדש, סרגיי סוביאנין, בבגדי האורבניזם.

אבל מדיניות לוז׳קוב הייתה מחיה והרסנית בעת ובעונה אחת. שילוב נדיר של מנהל בסיס ירקות ופוליטיקאי בעל אינסטינקט כמעט חייתי. לוז׳קוב בנה עיר חדשה אך עשה זאת לעיתים בגסות וללא טעם אמנותי מספק. אך מוסקבה של לוז׳קוב היתה ללא ספק עיר חופשית וחיה יותר מזו שבאה אחריה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.