בנדיקט ארנולד: גיבור המהפכה האמריקאית שבגד בארצו

בנדיקט ארנולד היה מגיבוריה הבולטים של המהפכה האמריקאית, קצין אמיץ שזכה לאמונו של ג'ורג' וושינגטון ונפצע שוב ושוב בשירות המטרה האמריקאית. ■ בתוך שנים ספורות הפך אותו אדם לסמל כמעט מוחלט של בגידה, לאחר שניסה למסור לבריטים את וסט פוינט ולאחר מכן יצא למלחמה נגד החיילים שלצדם לחם.

בספטמבר 1780 המתין מייג'ור גנרל בֶּנֶדִיקְט אַרְנוֹלְד לארוחת בוקר עם ג'וֹרְג' וָשִׁינְגְטוֹן. כמה שנים קודם לכן היה אפשר לראות בכך תמונה כמעט מובנת מאליה: וושינגטון העריך את ארנולד, חייליו העריצו את אומץ לבו, וגופו נשא את הפציעות שספג בשירות המהפכה. אלא שבאותו בוקר ארנולד כבר היה אדם אחר, או לפחות אדם שפעל למען צד אחר. הוא ניהל משא ומתן חשאי עם הבריטים, מסר להם מודיעין וניסה להעביר לידיהם את אחד המעוזים האמריקאיים החשובים ביותר, וסט פוינט. כאשר נודע לו שהקצין הבריטי ג'וֹן אַנְדְרֵה נתפס כשברשותו המסמכים שחושפים את המזימה, ארנולד לא המתין לוושינגטון. הוא ירד אל נהר ההדסון, עלה על ספינה בריטית ונמלט לניו יורק.

השאלה הגדולה איננה אם ארנולד בגד. על כך אין כמעט עמימות: הוא הציע את שירותיו לבריטים, העביר להם מידע על הצבא האמריקאי, ניסה למסור את וסט פוינט, ולאחר שנמלט אף פיקד על חיילים בריטים במבצעים נגד מי שהיו עד לא מכבר חבריו לנשק. השאלה המסובכת יותר היא כיצד הגיע לשם אדם שנלחם בעקשנות בקוויבק, ברידג'פילד ובסרטוגה, ושחזר ב-1778 לצבא כשהחיילים ששירתו תחתיו מקבלים אותו בתשואות. התשובה עוברת דרך ילדות שידעה אובדן והתדרדרות כלכלית, שאפתנות יוצאת דופן, חובות, תחושת קיפוח עמוקה, סכסוכים בלתי פוסקים, פציעות קשות, נישואים לתוך חברה אוהדת בריטים, מאבק פוליטי בפילדלפיה ולבסוף החלטה מודעת לתרגם את כל המרירות הזאת למגע חשאי עם האויב.

ילדות עגומה

בנדיקט ארנולד נולד בנוריץ' שבמושבת קונטיקט ב-14 בינואר 1741, תאריך המקביל ל-3 בינואר 1740 לפי הלוח הישן. הוא היה השני מבין ששת ילדיהם של בֶּנֶדִיקְט אַרְנוֹלְד השלישי, שחי בין 1683 ל-1761, ושל הָאנָה וֹוטֶרְמַן קִינְג. השם בנדיקט ארנולד כבר היה כמעט מסורת משפחתית: ארנולד היה בן המשפחה הרביעי שנקרא על שם סבא-רבא שלו, בנדיקט ארנולד הראשון, שהיה מושל מוקדם של מושבת רוד איילנד. גם סבו בנדיקט ארנולד השני, אביו ואח מבוגר שמת בינקות נשאו את אותו שם. מבין הילדים, רק בנדיקט ואחותו האנה הגיעו לבגרות. אחיו בנדיקט חי בשנים 1738-1739, האנה בשנים 1742-1803, מרי בשנים 1745-1753, אבשלום בשנים 1747-1750 ואליזבת בשנים 1749-1755; כמה מן הילדים מתו מקדחת צהובה. מצד סבתו מצד אמו היה ארנולד מצאצאיו של ג'וֹן לוֹתְרוֹפּ, שהיה גם מאבותיהם של שישה נשיאים.

אביו של ארנולד היה בתחילה איש עסקים מצליח, והמשפחה השתייכה לשכבות הגבוהות של החברה בנוריץ'. בגיל עשר נשלח בנדיקט לבית ספר פרטי בקנטרברי, מתוך ציפייה שילמד בעתיד במכללת ייל. אלא שכעבור כשנתיים החלה המשפחה להתערער. מותם של הילדים נקשר להתדרדרות במצב הבית, האב החל לשתות ובגיל 14 כבר לא נותר כסף למימון החינוך הפרטי של בנדיקט. מצבו הבריאותי והאלכוהוליזם של האב מנעו ממנו להכשיר את בנו בעסקי המסחר המשפחתיים, ולכן קשריה של משפחת האם סיפקו לבנדיקט נתיב חלופי: הוא נעשה שוליה של דֶּנִיאֵל וג'וֹשׁוּעַ לָאתְרוֹפּ, בני דודיה של אמו, שניהלו בנוריץ' בית מרקחת ועסק מצליח למסחר כללי. תקופת החניכות שלו אצלם נמשכה שבע שנים.

ארנולד היה קשור מאוד לאמו. היא מתה ב-1759, ולאחר מותה הידרדר האלכוהוליזם של אביו עוד יותר. בנדיקט הצעיר קיבל על עצמו את האחריות לפרנסת אביו ואחותו הצעירה. אביו נעצר כמה פעמים בגלל שכרות בפומבי, הכנסייה סירבה לאפשר לו להשתתף בטקס הקודש והוא מת ב-1761. שנים לאחר מכן ינסו כותבים והיסטוריונים לזהות בתקופה הזאת את שורשיהן של תכונות שהפכו את ארנולד לאדם שהוא היה. אֶרִיק ד' לֶמַן, מחבר הספר "טרור תוצרת בית: בנדיקט ארנולד ושריפת ניו לונדון", בחן מכתבים ועדויות ממקור ראשון וטען כי השאפתנות האנוכית שמצא אצל ארנולד נבעה מחוסר עמוק בהערכה עצמית שהתגבש בילדותו ובנעוריו. הוא גם מצא תיאורים סותרים: בחלקם ארנולד נתפס כמי ש"חסר רגש", אפילו במובן שמזכיר התנהגות סוציופתית, ובאחרים כאדם שסבל דווקא מעודף רגש ולא הצליח לשלוט במזגו.

מהמלחמה למסחר

כבר ב-1755 משך את ארנולד קולו של תוף צבאי, והוא ביקש להתגייס למיליציה המחוזית של קונטיקט לשירות במלחמת הצרפתים והאינדיאנים, שנחשבה בקנדה לחלק מן המלחמה הגלובלית הרחבה יותר שנודעה כמלחמת שבע השנים. אמו סירבה לתת את הסכמתה. ב-1757, כשהיה בן 16, הוא כבר התגייס למיליציה. היחידה יצאה לכיוון אולבני, ניו יורק ואגם ג'ורג', בזמן שהצרפתים צרו על מבצר ויליאם הנרי בצפון-מזרח ניו יורק. לאחר הניצחון הצרפתי ביצעו בעלי בריתם האינדיאנים מעשי זוועה, והידיעות על תוצאות המצור גרמו ליחידתו של ארנולד להסתובב ולשוב על עקבותיה. כל שירותו באותה מערכה נמשך 13 ימים. סיפור נפוץ שלפיו ערק מן המיליציה ב-1758 נשען על תיעוד שאמינותו אינה ודאית.

ב-1762, בסיוע משפחת לאתרופ, התבסס ארנולד בניו הייבן שבקונטיקט כרוקח וכמוכר ספרים. הוא עבד קשה והצליח להרחיב במהירות את העסק. ב-1763 החזיר כספים שלווה מבני משפחת לאתרופ, רכש מחדש את בית המשפחה שאביו מכר בתקופת החובות הקשים, וכעבור שנה מכר אותו ברווח ניכר. ב-1764 יצר שותפות עם סוחר צעיר אחר מניו הייבן, אָדָם בֶּבְּקוֹק. השניים השתמשו ברווחים ממכירת הבית כדי לרכוש שלוש ספינות מסחר ובנו פעילות רווחית באיי הודו המערבית.

ארנולד הביא את אחותו האנה לניו הייבן והפקיד בידיה את ניהול בית המרקחת בזמן מסעותיו. הוא עצמו נע ברחבי ניו אינגלנד, מקוויבק ועד איי הודו המערבית, ולעיתים קרובות פיקד על אחת מספינותיו. לא כל הסיפורים מתקופה זו ניתנים לאימות. לפי סיפור אחד, במהלך הפלגה להונדורס הוא ניהל דו-קרב עם קברניט בריטי שכינה אותו "יאנקי ארור, חסר נימוסים והתנהגות של ג'נטלמן". הקברניט נפצע בחילופי האש הראשונים והתנצל לאחר שארנולד איים שבסיבוב השני יכוון כדי להרוג. עצם התרחשותו של הדו-קרב אינה ודאית, והיו היסטוריונים שסברו שהסיפור אינו אלא המצאה.

הפוליטיקה הבריטית נכנסה ישירות לכיסו של הסוחר הצעיר. חוק הסוכר של 1764 וחוק הבולים של 1765 פגעו קשות במסחר במושבות. ב-1766 אף הופצה קריקטורה פוליטית שעסקה בביטול חוק הבולים. ההתנגדות לחוק הבולים הביאה את ארנולד להצטרף ל"בני החירות", ארגון חשאי שתמך בהתנגדות לחוקים האלה ולצעדים מגבילים אחרים של הפרלמנט הבריטי. בתחילה הוא לא השתתף בהפגנות פומביות, אך כמו סוחרים אחרים המשיך לסחור בגלוי בניגוד לחוקים, פעילות שנחשבה מבחינה משפטית להברחה. במקביל הוא התקרב לסף קריסה כלכלית וצבר חובות של 16,000 ליש"ט, סכום שהוערך כשווה לכ-2.444 מיליון ליש"ט בערכי 2025. נושיו הפיצו שמועות שהוא חדל להיות מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו, וארנולד נקט נגדם הליכים משפטיים.

בלילה של 28 בינואר 1767 תקפו ארנולד ואנשי צוותו אדם שנחשד בכך שניסה להלשין לשלטונות על ההברחות שלהם. ארנולד הורשע בהתנהגות מפרת סדר ונקנס ב-50 שילינג בלבד. הפרסום סביב הפרשה והאהדה הציבורית לעמדותיו תרמו ככל הנראה לעונש הקל. ב-22 בפברואר אותה שנה נישא למַרְגָּרֶט מֶנְסְפִילְד, בתו של סַמְיוּאֵל מֶנְסְפִילְד, השריף של ניו הייבן וחבר עמו בלשכת הבונים החופשיים המקומית. בנם בנדיקט נולד בשנה שלאחר מכן, ריצ'רד ב-1769 והנרי ב-1772. סמואל מנספילד נעשה גם שותפו העסקי של ארנולד והשתמש במעמדו כשריף כדי להגן עליו מפני נושים. גם כאשר מרגרט הייתה בחיים, אחותו האנה הייתה הדמות הדומיננטית במשק הבית.

ב-5 במרץ 1770, כאשר התרחש הטבח בבוסטון, היה ארנולד באיי הודו המערבית. תגובתו מעידה עד כמה רחוק היה אז מן האיש שיעבור למחנה הבריטי כעבור עשור. הוא כתב כי היה "מזועזע מאוד", ותהה מדוע האמריקאים אינם נוקמים מיד באנשים שאותם תיאר כנבלים.

מהמצור על בוסטון לכיבוש טיקונדרוגה

עם פרוץ מלחמת העצמאות האמריקאית כבר לא היה ארנולד רק סוחר בעל דעות נחרצות. במרץ 1775 נבחר לקפטן במיליציה של קונטיקט, ובחודש שלאחר מכן צעדה יחידתו לצפון-מזרח כדי לסייע במצור על בוסטון, שבא בעקבות קרבות לקסינגטון וקונקורד. ארנולד הציע לוועדת הביטחון של מסצ'וסטס לכבוש את מבצר טיקונדרוגה שבצפון מדינת ניו יורק, שלדעתו היה מוגן בצורה חלשה. ב-3 במאי 1775 קיבל דרגת קולונל ומיהר לקאסלטון, באזור מענקי ניו המפשייר השנוי במחלוקת, בשטח ורמונט. שם הצטרף לאִיתָן אַלֶן ואנשיו בכיבוש מבצר טיקונדרוגה.

ארנולד לא הסתפק בכך ויצא לפשיטה נועזת על מבצר סן-ז'אן שעל נהר רישלייה, מצפון לאגם שמפליין. אלא שגם בשלב שבו החל לצבור מוניטין של מפקד יוזם, הופיע הדפוס שילווה אותו לאורך המלחמה: הצלחה צבאית שמתחברת כמעט מיד למריבה על סמכות וכבוד. כוח מיליציה מקונטיקט הגיע לטיקונדרוגה ביוני, ארנולד הסתכסך עם מפקדו בשאלת השליטה במבצר ולבסוף התפטר מן המינוי שקיבל ממסצ'וסטס. בדרך חזרה מטיקונדרוגה נודע לו שאשתו מרגרט מתה ב-19 ביוני 1775. היא נקברה בקריפטה של כנסיית המרכז בניו הייבן גרין.

מסע קוויבק: תהילה, אסון ורגל מרוסקת

הקונגרס הקונטיננטלי השני אישר פלישה לקוויבק, בין השאר בעקבות עידוד מצדו של ארנולד, אך לא העניק לו את הפיקוד על המערכה. ארנולד נסע לקיימברידג' שבמסצ'וסטס והציע לוושינגטון משלחת נוספת לעבר קוויבק סיטי, הפעם דרך אזורי הפרא של מה שהיא כיום מיין. הוא קיבל דרגת קולונל בצבא הקונטיננטלי ובספטמבר 1775 יצא מקיימברידג' בראש 1,100 איש. הדרך הייתה קשה להחריד. 300 מן החיילים הסתובבו ושבו לאחור, ו-200 נוספים מתו בדרך. כאשר הגיע ארנולד אל מול קוויבק סיטי בנובמבר, כבר היה הכוח שיצא איתו קטן בהרבה.

אנשיו הצטרפו לצבאו הקטן של רִיצַ'רְד מוֹנְטְגוֹמֶרִי, וב-31 בדצמבר השתתפו בהסתערות על העיר. מונטגומרי נהרג ורגלו של ארנולד רוסקה. הכומר הצבאי שלו, הכומר סַמְיוּאֵל סְפְּרִינְג, נשא אותו לבית חולים מאולתר באוטל דייה. למרות התבוסה, עצם הצלחתו להוביל את אנשיו עד קוויבק זיכתה אותו בקידום לדרגת בריגדיר גנרל. הוא המשיך לנהל מצור שלא השיג את יעדו עד שמייג'ור גנרל דֵיוִיד ווּסְטֶר החליף אותו באפריל 1776.

משם עבר ארנולד למונטריאול ושימש כמפקדה הצבאי עד שצבא בריטי שהגיע לקוויבק במאי אילץ את האמריקאים לסגת. במהלך הנסיגה מסן-ז'אן פיקד ארנולד על המשמר האחורי. גֵ'יימְס וִילְקִינְסוֹן דיווח כי היה האדם האחרון שעזב לפני הגעת הבריטים. לאחר מכן ארגן ארנולד בניית צי שנועד להגן על אגם שמפליין. באוקטובר 1776 הובס הצי בקרב ואלקור איילנד בידי כוח עדיף, אך פעולותיו של ארנולד בסן-ז'אן ובאגם שמפליין מילאו תפקיד משמעותי בעיכוב ההתקדמות הבריטית לעבר מבצר טיקונדרוגה עד 1777.

במקביל להישגים נוצרה סביבו שורה הולכת ומתארכת של יריבויות. היו לו יחסים טובים למדי עם וושינגטון ועם פִילִיפּ סְקַיילֶר והוֹרֵיישׁוֹ גֵייטְס, ששניהם פיקדו בשנים 1775 ו-1776 על המחלקה הצפונית של הצבא. לעומת זאת, סכסוך חריף עם מוֹזֶס הֵייזֶן, מפקד הרגימנט הקנדי השני, הסתיים במשפט צבאי נגד הייזן בטיקונדרוגה בקיץ 1776. רק התערבות של ממונה על ארנולד מנעה את מעצרו שלו בעקבות האשמות נגדיות מצד הייזן. היו לו גם עימותים עם ג'וֹן בְּרָאוּן וג'יימס איסטון, קצינים זוטרים יותר שנהנו מקשרים פוליטיים והוסיפו להפיץ טענות בדבר התנהלות בלתי תקינה מצדו.

בראון היה אכזרי במיוחד. בעלון שפרסם הופיעה קביעה שתקבל משמעות מצמררת כעבור כמה שנים:

רידג'פילד וסרטוגה: הגיבור המאוכזב

לאחר שהבריטים כבשו את ניופורט בדצמבר 1776, מינה וושינגטון את ארנולד להגנת רוד איילנד. המיליציה המקומית הייתה מצוידת בצורה גרועה עד כדי כך שאפילו מתקפת נגד לא הייתה מעשית. ארנולד ניצל את הקרבה לביתו כדי לבקר את ילדיו, ואת רוב החורף בילה בחיי חברה בבוסטון, שם חיזר ללא הצלחה אחר צעירה בשם בֶּטְסִי דֶּבְּלוֹיְס. בפברואר 1777 נודע לו שהקונגרס דילג עליו בקידום למייג'ור גנרל. ארנולד הציע להתפטר. וושינגטון סירב לקבל את ההתפטרות ואף כתב לחברי הקונגרס כי אם ימשיכו לקדם קצינים משיקולים פוליטיים, הם עלולים לאבד "שניים או שלושה קצינים טובים מאוד" נוספים.

בדרכו לפילדלפיה כדי לדון בעתידו נודע לארנולד שכוח בריטי מתקדם לעבר מחסן אספקה בדנברי שבקונטיקט. יחד עם ווסטר וגנרל המיליציה של קונטיקט גוֹלְד סֶלֶק סִילִימַן הוא ארגן את תגובת המיליציה, ולאחר מכן פיקד על כוח קטן שניסה לעצור או לפחות לעכב את הבריטים בדרכם בחזרה לחוף בקרב רידג'פילד. גם שם נפצע ברגלו השמאלית. פעולתו בקרב, יחד עם מותו של ווסטר מפצעיו, הביאה סוף סוף לקידומו למייג'ור גנרל, אך הוותק שלו לא הוחזר מעל הקצינים שקודמו לפניו.

ב-11 ביולי, בעיצומו של המאבק בעניין הוותק, כבר כתב ארנולד מכתב התפטרות. באותו יום הגיעה לפילדלפיה הידיעה שמבצר טיקונדרוגה נפל בידי הבריטים. וושינגטון שוב סירב לקבל את התפטרותו ושלח אותו צפונה. ב-24 ביולי הגיע ארנולד למחנהו של סקיילר בפורט אדוארד שבניו יורק. ב-13 באוגוסט שלח אותו סקיילר בראש 900 איש לסייע לנצורים בפורט סטנוויקס. ארנולד הצליח לגרום לאויב לסגת בעזרת הונאה: הוא שלח שליח אינדיאני למחנהו של בריגדיר גנרל בָּארִי סֶנְט לֶגֶר עם מידע כוזב שלפיו הכוח המתקרב גדול וקרוב בהרבה מכפי שהיה בפועל. בעלי בריתו האינדיאנים של סנט לגר נטשו אותו, והוא נאלץ לוותר על המצור.

ארנולד חזר לעמק ההדסון, שם כבר קיבל גנרל גייטס את הפיקוד על הצבא האמריקאי לאחר נסיגתו למחנה מדרום לסטילווטר. בשני קרבות סרטוגה בלט ארנולד באופן יוצא דופן, אך גם שם כישרונו הצבאי וחוסר יכולתו להסתדר עם סמכות הופיעו יחד. לאחר הקרב הראשון הסיר גייטס את ארנולד מפיקוד בשדה בעקבות סדרה של עימותים שהגיעה עד חילופי צעקות. בקרב השני הפר ארנולד את פקודותיו של גייטס, יצא בעצמו אל שדה הקרב והוביל התקפות על מערכי ההגנה הבריטיים. לקראת סוף הלחימה נפצע שוב באותה רגל שמאל. מאוחר יותר אמר שהיה מעדיף שהכדור יפגע בחזהו ולא ברגלו.

עשרה ימים לאחר הקרב השני, ב-17 באוקטובר 1777, נכנע המפקד הבריטי ג'וֹן בֶּרְגוֹיְן. הקונגרס החזיר לארנולד את הוותק הפיקודי שלו כהכרה באומץ שהפגין בסרטוגה, אך הוא הצליח לפרש גם את המחווה הזאת כעלבון: בעיניו לא הייתה זו הודאה בכך שנעשה לו עוול אלא מחווה של רחמים כלפי קצין פצוע. הוא בילה חודשים בהחלמה ובחר ליישר בצורה גסה את רגלו במקום לכרות אותה. התוצאה הייתה שהרגל נותרה קצרה בכחמישה סנטימטרים מן הרגל הימנית.

במאי 1778 חזר למחנה הצבא בוואלי פורג' שבפנסילבניה וזכה לתשואות מצד החיילים ששירתו תחתיו בסרטוגה. ב-30 במאי השתתף, עם חיילים רבים אחרים, בשבועת האמונים המתועדת הראשונה לארצות הברית. זהו אחד הפרטים שמעניקים לסיפורו של ארנולד את האירוניה הקשה ביותר: האיש ששמו יהפוך למילה נרדפת לבגידה נשבע באותה שנה אמונים למדינה שבדרך להיוולד.

פילדלפיה: כסף, מעמד, פגי שיפן והולדת המרירות

ביוני 1778 פינו הבריטים את פילדלפיה, וושינגטון מינה את ארנולד למפקדה הצבאי של העיר. עוד לפני שהאמריקאים חזרו לשלוט בה החל ארנולד לתכנן כיצד להרוויח כלכלית משינוי השלטון. הוא נכנס לעסקאות שנועדו להפיק רווח מתנועות האספקה של המלחמה תוך שימוש בהגנה שסיפקה לו סמכותו הצבאית. עסקאות כאלה לא היו חריגות לחלוטין בקרב קצינים אמריקאים, אך פעולותיו של ארנולד עוררו התנגדות, במיוחד מצד ג'וֹזֶף רִיד, דמות פוליטית בכירה בפנסילבניה, שצבר חומר נגדו והעלה בפומבי האשמות בשחיתות.

מערכת היחסים בין השניים נעשתה מרה ואישית. ריד, שכיהן כנשיא המועצה המבצעת העליונה של פנסילבניה, תואר גם כמי שפיתח סלידה אישית מארנולד וב-1779 ביקש להעמידו לדין בשורת האשמות שהגיעו עד לטענות של בגידה, רכישת סחורות בלתי חוקיות והעדפת חברתם של נאמני הכתר. הוא גם הואשם בהפצת שמועות על ארנולד מבלי לספק תמיד הוכחות לטענותיו. מנגד, הצטבר נגד ארנולד חומר ממשי בנוגע להתנהלותו הכלכלית. בסופו של דבר נוקה מרוב ההאשמות, אך הורשע בשני סעיפים קלים.

ארנולד עצמו דרש משפט צבאי כדי לטהר את שמו. במאי 1779 כתב לוושינגטון: "לאחר שנעשיתי נכה בשירות ארצי, לא ציפיתי לקבל בתמורה כפיות טובה". המשפט הצבאי באשמת הפקת רווחים החל ב-1 ביוני 1779, אך כיבוש סטוני פוינט שבניו יורק בידי כוחותיו של הֶנְרִי קְלִינְטוֹן גרם לדחייתו עד דצמבר. כמה מחברי בית הדין כבר היו מסוכסכים עם ארנולד בשל אירועים קודמים במלחמה. ב-26 בינואר 1780 הוא נוקה מכל האישומים פרט לשניים קלים.

וושינגטון לא ראה בכך זיכוי מוחלט מבחינה מוסרית. בתחילת אפריל פרסם נזיפה רשמית בהתנהלותו של ארנולד, שבוע בלבד לאחר שבירך אותו על הולדת בנו אֶדְוַרְד שִׁיפֶּן אַרְנוֹלְד ב-19 במרץ. בנזיפה כתב כי היה שמח הרבה יותר אילו האירוע היה מאפשר לו להרעיף שבחים על קצין שהעניק לארצו שירות כה מכובד, אך תחושת החובה והיושר חייבה אותו לקבוע שהתנהלותו של ארנולד הייתה בלתי זהירה ובלתי ראויה.

גם החשבונות לא נעלמו. חקירה של הקונגרס קבעה כי ארנולד לא הצליח להסביר באופן מלא את הוצאותיו במהלך הפלישה לקוויבק וכי הוא חייב לקונגרס כ-1,000 ליש"ט, סכום שהוערך בכ-155,000 ליש"ט בערכי 2025. חלק גדול מהמסמכים הדרושים להוכחת הוצאותיו אבד במהלך הנסיגה מקוויבק. ארנולד הגיב בזעם ובתסכול והתפטר מפיקודו הצבאי בפילדלפיה בסוף אפריל.

נאמנות לכתר

פילדלפיה הייתה גם המקום שבו חי ארנולד חיי מותרות והפך לדמות בולטת בחברה הגבוהה. מטהו שכן בבית הנשיא בעיר, מבנה שישמש בשנים 1790-1800 כמעון הנשיאותי של וושינגטון ושל ג'וֹן אָדַמְס. בקיץ 1778 פגש ארנולד את פֶּגִי שִׁיפֶּן בת ה-18, בתו של השופט אֶדְוַרְד שִׁיפֶּן הרביעי. אביה נטה לצד נאמני הכתר ואף קיים עסקים עם הבריטים בזמן שכבשו את פילדלפיה. פגי עצמה זכתה לחיזור מצד מייג'ור ג'ון אנדרה בתקופת הכיבוש הבריטי. ב-8 באפריל 1779 נישאו פגי ובנדיקט.

פגי וחוג חברותיה מצאו דרכים לשמור על קשרים רומנטיים וחברתיים מעבר לקווי החזית למרות האיסור הצבאי על תקשורת עם האויב. חלק מן המסרים הועברו באמצעות הסוחר הפילדלפי ג'וֹזֶף סְטַנְסְבֶּרִי. הקשרים האלה יהפכו במהרה מתופעת שוליים חברתית לתשתית של אחת מפרשות הריגול החמורות במלחמה.

יש היסטוריונים שהעניקו לפגי תפקיד מרכזי בהחלטתו של ארנולד לעבור צד. משפחת שיפן הייתה רגילה לרמת חיים גבוהה ואף הצליחה יחסית תחת השליטה הבריטית בפילדלפיה. האפשרות לקבל מן הבריטים סכום גדול התאימה הן למצוקתו הכספית של ארנולד והן לסגנון החיים שאליו התרגלו בני הזוג. הביוגרף נָתַנְיֵאל פִילְבְּרִיק תיאר את פגי כמי שהשפיעה מאוד על בעלה וכצינור שדרכו עבר מידע לבריטים. ווֹלְטֶר ד' וֶתֶרֶל ניסח את ההסבר הקצר ביותר לבגידתו של ארנולד בצורה כמעט אכזרית: הוא "התחתן עם האדם הלא נכון".

אלא שהניסיון להטיל את הבגידה על פגי לבדה פותר את ארנולד מאחריות שאינה ניתנת להעברה. הוא כבר היה מריר בשל שתי פציעות קרב חמורות ואובדן עסקיו בקונטיקט, כעס על קצינים יריבים וצעירים ממנו שקודמו לפניו וקיבלו כבוד שלדעתו הגיע לו, וניהל סכסוך ארוך עם הרשויות האזרחיות בפילדלפיה. גם הנזיפה הקלה של וושינגטון העמיקה את תחושת הקיפוח שלו. והנקודה החשובה ביותר מבחינה כרונולוגית היא שמגעיו עם הבריטים החלו עוד לפני שהמשפט הצבאי נגדו הגיע לשלביו הסופיים.

כבר ב-10 בנובמבר 1778 כתב מייג'ור גנרל נָתַנְיֵאל גְרִין לבריגדיר גנרל ג'וֹן קַדְוָלָדֶר כי שמע שארנולד נעשה בלתי פופולרי בשל התרועעותו המרובה עם נאמני הכתר. כעבור כמה ימים כתב ארנולד עצמו לגרין ותיאר את מצבה של הארץ במילים "עגום" ו"מחריד". הוא הצביע על ירידת ערך המטבע, חוסר שביעות הרצון בצבא והמאבקים הפנימיים בקונגרס, וחזה "חורבן מתקרב" אם הדברים לא ישתנו במהרה.

אז למה בנדיקט ארנולד בגד?

וֶתֶרֶל הגדיר את ארנולד כאחת הדמויות הקשות ביותר להבנה בהיסטוריה האמריקאית והציב שורה של הסברים אפשריים זה לצד זה: העוולות האמיתיות והמדומיינות שחווה מצד הקונגרס הקונטיננטלי ומצד גנרלים קנאים; הכאב המתמשך משתי פציעות הקרב ברגל שסבלה גם משיגדון; הפצעים הרגשיים מילדותו בקונטיקט, כאשר אביו האלכוהוליסט איבד את הון המשפחה; שינוי פוליטי קיצוני באמצע חייו; ונישואיו לפגי שיפן הצעירה, היפה ובת המשפחה המזוהה עם נאמני הכתר.

למן הגיע למסקנה שאנשים אחרים בני התקופה נקלעו למצבים קשים דומים ולא בגדו במדינתם, ולכן נסיבות בלבד אינן מסבירות את החלטתו של ארנולד. במכתביו ובעדויות עליו הוא זיהה מצד אחד קור רגשי ומצד אחר מזג כה עז עד שארנולד התקשה לשלוט בכעסו. בעיני למן, התכונה הבולטת ביותר הייתה שאפתנות אנוכית שנבעה מחוסר עמוק בהערכה עצמית בילדות ובנעורים.

הניסיון ההיסטורי לצייר את ארנולד באחד משני הצבעים בלבד מחמיץ אפוא את האיש. הוא אכן היה גיבור בשנותיה הראשונות של המלחמה והעניק שירות צבאי יוצא דופן למטרה האמריקאית. הוא גם בגד בחברים קרובים, היה מוכן להביא למותם של מי שהיו חבריו לנשק ואף נלחם בהם בעצמו. למן הזהיר הן מפני הסיפור הפשוט של טוב מוחלט מול רוע מוחלט והן מפני הגישה ההפוכה, המציגה את ארנולד רק כגיבור לא מובן. אפילו המרקיז דה לאפייט וושינגטון התקשו ליישב את שני ארנולדים האלה באדם אחד.

ארנולד מציע את עצמו לבריטים

בתחילת מאי 1779 נפגש ארנולד עם ג'וזף סטנסברי. סטנסברי נסע בחשאי לניו יורק והציע בשמו של ארנולד את שירותיו למפקד הבריטי, סר הנרי קלינטון. ארנולד הורה לו שלא לערב אדם נוסף, אך סטנסברי לא ציית. הוא חצה את הקווים ונפגש עם ג'וֹנָתָן אוֹדֶל, נאמן לכתר שעבד עם וִילְיָאם פְרַנְקְלִין, המושל הקולוניאלי האחרון של ניו ג'רזי ובנו של בֶּנְגָ'מִין פְרַנְקְלִין. ב-10 במאי הציג פרנקלין את סטנסברי בפני אנדרה, שזה עתה מונה לראש מערך הריגול הבריטי.

כך החל הקשר החשאי בין ארנולד לאנדרה, שנמשך יותר משנה והסתיים במעברו של ארנולד לצד הבריטי. אנדרה התייעץ עם קלינטון וקיבל סמכות רחבה לבדוק את הצעתו של ארנולד. מנגנון התקשורת שנבנה היה מתוחכם. מכתבים נועדו לעבור דרך מעגל הנשים שאליו השתייכה פגי, ורק היא אמורה הייתה לדעת שחלקם מכילים הוראות לאנדרה שנכתבו בדיו בלתי נראה. המסרים הוצפנו באמצעות שיטה שנודעה לאחר מכן כ"צופן ארנולד", שהשתמשה בספרו של וִילְיָאם בְּלֶקְסְטוֹן, "פירושים על חוקי אנגליה", כמפתח הצפנה. באחד המכתבים המוצפנים השתלבו שורות שכתב ארנולד בשורות שכתבה פגי.

עד יולי 1779 כבר מסר ארנולד לבריטים את מיקומי הכוחות האמריקאיים, את גודלם ואת מיקומי מחסני האספקה. במקביל התנהל ויכוח על המחיר. בתחילה דרש החזר על הפסדיו ו-10,000 ליש"ט, סכום שהוערך בכ-1.504 מיליון ליש"ט בערכי 2025 ושאותו קיבל בעבר צ'רלס לי מן הקונגרס בעבור שירותו בצבא הקונטיננטלי. קלינטון ביקש להשתלט על עמק ההדסון והתעניין במיוחד במערכי ההגנה של וסט פוינט ובמתקנים אחרים לאורך הנהר. הוא דרש גם מפגש פנים אל פנים ועודד את ארנולד לחפש לעצמו פיקוד בכיר נוסף שיוכל להפוך את ערכו לבריטים לגדול עוד יותר.

באוקטובר 1779 נתקע המשא ומתן. במקביל החלו המונים מהפכניים בפילדלפיה לחפש נאמני כתר, וארנולד ובני משפחת שיפן קיבלו איומים. בקשותיו מן הקונגרס ומן הרשויות המקומיות לספק אבטחה לו ולמשפחת אשתו נדחו. ככל שתחושת המצור האישית שלו גדלה, כך נעשה גם שיתוף הפעולה עם הצד השני קונקרטי יותר.

אולי יעניין אותך

בצל הק.ג.ב.: האם פוטין הקים יחידת חיסולים פרטית?

לא לצפור ליד כריכים: החוקים המוזרים ביותר בארצות הברית

מוחמד עלי: אגדת איגרוף מחוץ לזירה ובתוכה

מתי תבעה ארצות הברית בעלות על השם ״אמריקה״?

המחיר של וסט פוינט

בתחילת אפריל 1780 העלה פיליפ סקיילר בפני ארנולד את האפשרות שיקבל את הפיקוד על וסט פוינט. עד תחילת יוני עדיין לא הבשילו השיחות בין סקיילר לוושינגטון, אך עצם האפשרות הספיקה לארנולד כדי לפתוח מחדש את הערוצים הסודיים עם הבריטים. הוא עדכן אותם בהצעתו של סקיילר ובמצבו של וסט פוינט, ואף מסר מידע על פלישה צרפתית-אמריקאית מוצעת לקוויבק דרך נהר קונטיקט. ארנולד לא ידע שהתוכנית הזאת הייתה למעשה הטעיה שנועדה למשוך משאבים בריטיים.

ב-16 ביוני בדק ארנולד את וסט פוינט בדרכו לקונטיקט לצורך ענייניו האישיים ושלח לבריטים דו"ח מפורט מאוד. כשהגיע לקונטיקט החל לארגן את מכירת ביתו ולהעביר נכסים ללונדון באמצעות מתווכים בניו יורק. בתחילת יולי כבר היה שוב בפילדלפיה. ב-7 ביולי כתב לקלינטון הודעה חשאית שממנה השתמע כי מינויו לווסט פוינט מובטח, ואף הציע לספק "שרטוט של הביצורים… שבאמצעותו תוכלו לכבוש את וסט פוינט ללא אבדות".

אנדרה חזר ב-18 ביוני מן המצור על צ'רלסטון, וקלינטון, שהיה מודאג מהאפשרות שצבאו של וושינגטון והצי הצרפתי יתאחדו ברוד איילנד, התרכז מחדש בווסט פוינט. מרגלים ומודיעים עקבו אחר ארנולד כדי לוודא את תנועותיו. קלינטון התלהב כל כך מההזדמנות עד שעדכן את ממוניו בהישג המודיעיני, אבל דווקא למכתבו של ארנולד מ-7 ביולי לא השיב מיד.

ב-11 ביולי התלונן ארנולד כי הבריטים אינם נותנים בו אמון ואיים להפסיק את המגעים. למחרת כתב שוב והפעם הציע במפורש למסור את וסט פוינט. המחיר עלה ל-20,000 ליש"ט, סכום שהוערך בכ-3.104 מיליון ליש"ט בערכי 2025, בנוסף לפיצוי על הפסדיו. הוא דרש מקדמה של 1,000 ליש"ט, כ-155,000 ליש"ט בערכי 2025, שתימסר יחד עם התשובה. הפעם הועברו המכתבים באמצעות סַמְיוּאֵל וָולִיס, איש עסקים פילדלפי ששימש מרגל בריטי, ולא באמצעות סטנסברי.

האיש שוושינגטון סמך עליו מקבל את וסט פוינט

ב-3 באוגוסט 1780 קיבל ארנולד את הפיקוד על וסט פוינט. האירוניה כמעט מושלמת: וושינגטון, שהעריך אותו מאוד ונתן בו אמון רב, העניק למי שכבר הציע למכור את המבצר לבריטים את הסמכות הדרושה כדי לעשות זאת. ב-15 באוגוסט קיבל ארנולד מאנדרה מכתב מוצפן ובו הצעתו הסופית של קלינטון: 20,000 ליש"ט, ללא פיצוי נוסף על הפסדיו. קשיי העברת המסרים בין הקווים גרמו לכך שבמשך כמה ימים אף צד לא ידע שהשני הסכים למעשה לעסקה. ב-25 באוגוסט העבירה פגי לבעלה את אישורו של קלינטון.

פיקודו של ארנולד העניק לו סמכות לא רק על המבצר אלא על כל נהר ההדסון שבשליטה אמריקאית, מאולבני ועד הקווים הבריטיים מחוץ לניו יורק. בדרכו למקום חידש את היכרותו עם ג'וֹשׁוּעַ הֶט סְמִית, אדם שריגל לשני הצדדים ובבעלותו היה בית ליד הגדה המערבית של ההדסון, כ-24 קילומטרים מדרום לווסט פוינט.

לאחר שהתבסס בווסט פוינט החל ארנולד להחליש באופן שיטתי את הגנותיו. תיקונים חיוניים בשרשרת שחצתה את נהר ההדסון לא הוזמנו. הוא פיזר חיילים בנדיבות ברחבי תחום הפיקוד שלו, הותיר בווסט פוינט עצמו כוח קטן יחסית ושלח יחידות נוספות לוושינגטון כאשר התבקש. במקביל הציף את וושינגטון בתלונות על מחסור בציוד וכתב לו: "הכול חסר". הוא ניסה לרוקן את מלאי האספקה של המבצר כדי להפוך מצור בריטי לאפקטיבי יותר. חלק מפקודיו, ובהם אנשים שהכירו אותו זמן רב, החלו להתלונן על חלוקת האספקה המיותרת ולבסוף הסיקו שהוא מוכר אותה בשוק השחור לצורך רווח אישי.

ב-30 באוגוסט שלח ארנולד מכתב שבו קיבל את תנאיו של קלינטון והציע פגישה עם אנדרה. הוא העביר אותו באמצעות וִילְיָאם הֶרוֹן, חבר האספה של קונטיקט שאותו חשב לאדם אמין. הסיפור קיבל תפנית כמעט קומית: הרון נסע לניו יורק בלי להבין באמת את משמעות המכתב והציע לבריטים את שירותיו שלו כמרגל. לאחר מכן נעשה חשדן כלפי ארנולד, חזר לקונטיקט ומסר את המכתב לראש המיליציה המקומית, גנרל סַמְיוּאֵל הוֹלְדֶן פַּארְסוֹנְס. פרסונס ראה בו דיון עסקי מוצפן והניח אותו בצד. ארבעה ימים אחר כך שלח ארנולד מסר מוצפן דומה באמצעות אשתו של שבוי מלחמה.

פגישה נקבעה לבסוף ל-11 בספטמבר ליד דובס פרי, אך גם היא כמעט נהרסה בידי האבסורד של המלחמה: ספינות תותחים בריטיות שלא עודכנו כי ארנולד אמור להגיע פתחו באש על סירתו ומנעו את הפגישה.

ג'ון אנדרה נושא את המזימה בכיס

ארנולד ואנדרה הצליחו להיפגש לבסוף ב-21 בספטמבר בבית ג'ושוע הט סמית. בבוקר 22 בספטמבר ירו שני מורדים אמריקאים, ג'וֹן "ג'ק" פִּיטֶרְסוֹן ומוֹזֶס שֶׁרְווּד, שפעלו תחת פיקודו של קולונל גֵ'יימְס לִיוִינְגְסְטוֹן, לעבר הספינה הבריטית "וולצ'ר" מטלר'ס פוינט. הספינה נועדה להחזיר את אנדרה לניו יורק. הירי לא גרם נזק משמעותי, פרט לרסיס שפגע באפו של הקברניט אַנְדְרוּ סַתֶ'רְלֶנְד, אך אותו רסיס הספיק כדי לגרום לספינה לסגת. אנדרה נאלץ לעשות את דרכו חזרה ביבשה. ארנולד סיפק לו אישורי מעבר וגם מסר בידיו את תוכניות וסט פוינט.

בשבת, 23 בספטמבר, נתפס אנדרה ליד טריטאון שבניו יורק בידי שלושה אנשי מיליציה מווסטצ'סטר: דֵיוִיד וִילְיָאמְס, ג'וֹן פוֹלְדִינְג ואִייזֶק וָאן וֶרְט. שלושתם נשכחו במידה רבה בהמשך, אך בזמנם נחשבו גיבורים, ואף מחוזות באוהיו נקראו על שמם. הם מצאו אצל אנדרה את המסמכים שחשפו את התוכנית להשתלט על וסט פוינט והעבירו אותם לממונים עליהם.

אנדרה הצליח לשכנע את קולונל ג'וֹן ג'יימסוֹן, שאליו הובא, לשלוח אותו בחזרה לארנולד בווסט פוינט. הוא כמעט הצליח. מייג'ור בֶּנְגָ'מִין טַלְמַדְג', חבר טבעת הריגול קאלפר וקצין בכיר במודיעין הנגדי של הצבא הקונטיננטלי, התעקש שג'יימסון יורה לעצור את העברת האסיר ולהחזירו. ג'יימסון החזיר את הקצין שנשלח עם אנדרה, אך ביצע במקביל טעות גורלית: הוא שלח את אותו קצין כשליח כדי להודיע לארנולד שאנדרה נתפס.

"ארנולד בגד בי. במי נוכל לבטוח עכשיו?"

בבוקר 24 בספטמבר המתין ארנולד לוושינגטון לארוחת בוקר במטהו, בית הקיץ לשעבר של הקולונל הבריטי בֶּוֶורְלִי רוֹבִּינְסוֹן שעל הגדה המזרחית של ההדסון. אז הגיעה הודעתו של ג'יימסון. ארנולד הבין לא רק שאנדרה נתפס אלא שגם המסמכים שהיו ברשותו נשלחו לוושינגטון.

הוא מיהר אל החוף והורה לחותרים להשיט אותו במורד הנהר אל "וולצ'ר". משם נמלט לניו יורק. בעודו על הספינה כתב לוושינגטון וביקש לאפשר לפגי מעבר בטוח למשפחתה בפילדלפיה. וושינגטון נענה לבקשה.

כאשר הונחו לפניו ההוכחות לבגידתו של אחד הקצינים שבהם בטח יותר מכל, אמר וושינגטון: "ארנולד בגד בי. במי נוכל לבטוח עכשיו?" למרות ההלם הוא שמר על קור רוח, ולפי אחד התיאורים היה "האדם היחיד בווסט פוינט באותו יום שהתנהג בשלווה". הוא בדק עד כמה עמוקה הייתה המזימה ואף הציע במשא ומתן עם קלינטון להחליף את אנדרה בארנולד. קלינטון סירב.

בית דין צבאי גזר על אנדרה מוות, והוא נתלה בטאפן שבניו יורק ב-2 באוקטובר. וושינגטון שלח גם אנשים לחדור לניו יורק ולנסות לחטוף את ארנולד. בין המשתתפים היה הסמל הבכיר ג'וֹן צֶ'מְפּ. המבצע כמעט הצליח, אבל לפני יציאתו לווירג'יניה בדצמבר החליף ארנולד את מקום מגוריו וניצל.

באוקטובר 1780 פרסם ארנולד בעיתונים מכתב פתוח בשם "אל תושבי אמריקה", שבו ניסה להצדיק את החלטתו. גם במכתב שבו ביקש מעבר בטוח לפגי הציג את עצמו כמי שפועל מתוך נאמנות עקרונית ולא מתוך בגידה פשוטה: "אהבה לארצי מניעה את התנהגותי הנוכחית, גם אם היא עשויה להיראות בלתי עקבית בעיני העולם, אשר רק לעיתים רחוקות שופט נכונה את מעשיו של אדם".

ארנולד חוזר לאמריקה במדים בריטיים

אפשר היה לדמיין שהסיפור יסתיים בניסיון הכושל למסירת וסט פוינט. הוא לא הסתיים שם. הבריטים העניקו לארנולד דרגת בריגדיר גנרל בצבאם והכנסה שנתית של כמה מאות ליש"ט. בשל כישלון המזימה הוא לא קיבל את כל התמורה שעליה דובר. בפועל שולמו לו 6,315 ליש"ט, כ-980,000 ליש"ט בערכי 2025, וכן קצבה שנתית של 360 ליש"ט, כ-56,000 ליש"ט בערכי 2025. תיאורים אחרים מסכמים את הסכום החד-פעמי כיותר מ-6,000 ליש"ט, לצד אותה קצבה שנתית. הוא קיבל גם את הפיקוד על הלגיון האמריקאי בצבא הבריטי.

כאן נמצאת אחת הסיבות לכך שגם בקרב הבריטים עורר ארנולד אי נוחות. מעבר צד במסגרת ריגול היה דבר אחד; לבישת מדי האויב ויציאה לקרב נגד האנשים שעד לפני זמן קצר נלחמו לצדו נתפסו אחרת לחלוטין. למן הדגיש שהבריטים, אף שהפיקו תועלת ממעשיו, ראו בו לעיתים אדם לא מכובד ולא אמין. הוא לא הפסיק לאחר חשיפת וסט פוינט, אלא יצא לתקוף את וירג'יניה ואת קונטיקט, מדינת הולדתו.

בדצמבר 1780 הוביל ארנולד כוח של 1,600 חיילים לווירג'יניה בפקודת קלינטון. הוא הפתיע וכבש את ריצ'מונד, ובמהלך הפשיטה עברו כוחותיו ברחבי המושבה והרסו מחסני אספקה, בתי יציקה וטחנות. במהלך הפעילות כמעט נפל תוֹמַס גֶ'פֶרְסוֹן בידיו. המיליציה של וירג'יניה יצאה נגדו בפיקוד קולונל סַמְפְּסוֹן מַתְ'יוּז, וארנולד נסוג לבסוף לפורטסמות' כדי לקבל תגבורת או להתפנות.

בין הכוחות האמריקאיים שרדפו אחריו היה המרקיז דה לָפָאיֶיט. פקודותיו של וושינגטון היו חד-משמעיות: אם ארנולד ייתפס, יש לתלות אותו ללא דיחוי. בסוף מרץ הגיעו תגבורות בריטיות בפיקוד מייג'ור גנרל וִילְיָאם פִילִיפְּס, ששירת בעבר תחת בורגוין בסרטוגה. פיליפס המשיך בפשיטות בווירג'יניה והביס בין השאר את הברון פוֹן שְׁטוֹיבֶּן בפטרסבורג. ב-12 במאי 1781 מת פיליפס מחום, וארנולד פיקד על הצבא עד 20 במאי, כאשר לוטננט גנרל צ'רְלְס קוֹרְנווֹלִיס הגיע בראש הצבא הדרומי ותפס את הפיקוד.

גם בקרב הבריטים נותר החשד כלפיו. קולונל אחד כתב לקלינטון כי "יש קצינים רבים שמוכרחים לרצות גנרל אחר בפיקוד". ארנולד יעץ לקורנווליס להקים בסיס קבוע הרחק מן החוף. קורנווליס התעלם מן ההצעה, החלטה שהייתה עשויה, אילו נהג אחרת, למנוע את כניעתו ביורקטאון.

ניו לונדון: המלחמה חוזרת לעיר הולדתו

ביוני חזר ארנולד לניו יורק והציע שורה של התקפות על מטרות כלכליות במטרה לכפות על האמריקאים לסיים את המלחמה. קלינטון לא התעניין ברוב רעיונותיו האגרסיביים, אך אישר לו לבסוף לתקוף את נמל ניו לונדון בקונטיקט. ארנולד יצא בראש יותר מ-1,700 איש. ב-4 בספטמבר שרפו כוחותיו את רוב ניו לונדון וגרמו נזק שהוערך ב-500,000 דולר.

במקביל תקפו הבריטים את פורט גריזוולד שמעבר לנהר בגרוטון. לאחר קרב גרוטון הייטס כבשו את המבצר והרגו אמריקאים גם לאחר שנכנעו. כל זה התרחש במרחק של קילומטרים ספורים בלבד במורד נהר התמז מנוריץ', העיר שבה גדל ארנולד. המחיר ששילמו הבריטים היה כבד: כמעט רבע מן הכוח נהרג או נפצע. קלינטון העיר שאינו יכול להרשות לעצמו עוד הרבה ניצחונות מהסוג הזה.

מבחינתו של ארנולד היה בכך מעבר שקשה היה לעכל אפילו במונחי מלחמת אזרחים מהפכנית. האיש שפעם תהה בזעם מדוע האמריקאים אינם נוקמים בבריטים לאחר הטבח בבוסטון פיקד כעת על כוח בריטי ששרף עיר במדינת הולדתו.

גם הבריטים לא שכחו כיצד הגיע אליהם

עוד לפני כניעת קורנווליס באוקטובר ביקש ארנולד מקלינטון אישור לנסוע לאנגליה ולהציג בפני הלורד ג'וֹרְג' גֶ'רְמֵיין את מחשבותיו על המלחמה. לאחר שנודע לו על הכניעה חידש את הבקשה, והפעם קלינטון אישר. ב-8 בדצמבר 1781 עזבו ארנולד ומשפחתו את ניו יורק בדרכם לאנגליה. הוא לא דרך עוד לעולם בארצות הברית.

בלונדון קשר את עצמו למחנה הטורי וניסה לשכנע את ג'רמיין ואת המלך ג'וֹרְג' השלישי לחדש את המאמץ הצבאי נגד האמריקאים. המלך והטורים קיבלו אותו בצורה חיובית יותר, אך הוויגים ורבים מקציני הצבא הבריטי הביטו בו בחשד. בבית הנבחרים הביע אֶדְמוּנְד בֶּרְק תקווה שהממשלה לא תעמיד את ארנולד "בראש חלק מן הצבא הבריטי", מפני שהדבר יפגע בתחושת "הכבוד האמיתי שכל קצין בריטי מוקיר יותר מחייו".

הוויגים שהתנגדו למלחמה התחזקו בפרלמנט. ג'רמיין נאלץ להתפטר וממשלתו של הלורד נורת' נפלה זמן קצר לאחר מכן. ארנולד ביקש להצטרף ללוטננט גנרל גַאי קַרְלְטוֹן בדרכו לניו יורק כדי להחליף את קלינטון כמפקד העליון, אך בקשתו לא הובילה לשום מקום. ניסיונות נוספים לקבל תפקיד בממשלה או בחברת הודו המזרחית הבריטית נכשלו בשנים הבאות, והוא נאלץ להסתפק בשכר המצומצם של שירות בתקופה שאינה מלחמה.

העיתונות הבריטית תרמה אף היא לבעיית המוניטין שלו. אנדרה, שנתלה בגלל המזימה, הוצג כפטריוט בריטי. ארנולד הוצג בצורה שונה לגמרי. מבקר אחד כינה אותו "שכיר חרב שפל" שבחר במטרה לשם ביזה ונטש אותה כאשר הואשם בכך. ג'וֹרְג' ג'וֹנְסְטוֹן דחה את בקשתו לתפקיד בחברת הודו המזרחית. הוא כתב לארנולד כי הוא עצמו אמנם משוכנע בטוהר התנהלותו, אך הציבור אינו חושב כך, וכל עוד זה המצב שום כוח במדינה לא יוכל להציב אותו במהירות בתפקיד שאליו הוא שואף.

ניו ברנזוויק: סוחר פעם נוספת, ושוב מוקף בסכסוכים

ב-1785 עברו ארנולד ובנו ריצ'רד לסנט ג'ון שבניו ברנזוויק. הוא עסק בספקולציות קרקע ובמסחר עם איי הודו המערבית, רכש שטחים גדולים באזור מאוג'רוויל ומגרשים עירוניים בסנט ג'ון ובפרדריקטון. בתקופה זו ניסה למעשה לחזור לתפקיד שהיה לו לפני המהפכה: סוחר, בעל ספינות ואיש עסקים.

גם הפעם לא חלף זמן רב לפני שהחלו העימותים. מסירת ספינתו הראשונה, "לורד שפילד", לוותה בהאשמה מצד בונה הספינה שארנולד רימה אותו. ארנולד השיב כי רק ניכה מן התשלום את הסכום שהחוזה התיר לו לנכות בשל האיחור במסירה. לאחר הפלגתה הראשונה חזר ארנולד ללונדון ב-1786 כדי להביא את משפחתו לסנט ג'ון. במהלך הביקור סיים גם תביעה שעסקה בחוב שפגי נאלצה להתמודד איתו בהיעדרו: הוא שילם 900 ליש"ט, כ-122,000 ליש"ט בערכי 2025, כדי ליישב הלוואה של 12,000 ליש"ט, כ-1.629 מיליון ליש"ט בערכי 2025, שאותה לקח בזמן שחי בפילדלפיה.

המשפחה עברה לסנט ג'ון ב-1787. ארנולד הסתבך בשורת עסקאות מפוקפקות ותביעות קטנות. במקרה החמור ביותר הגיש תביעת לשון הרע נגד שותף עסקי לשעבר וזכה. תושבי המקום הגיבו בשריפת דמות שלו מול ביתו, כאשר פגי והילדים עומדים וצופים. בדצמבר 1791 עזבה המשפחה את סנט ג'ון וחזרה ללונדון. התקופה הקנדית שלו הותירה אחריה תיאור של מחלוקות, תרעומת והסתבכויות משפטיות. הוא לא היה אהוד במיוחד לא על אמריקאים ולא על נאמני כתר שחיו באזור.

ביולי 1792 מצא את עצמו ארנולד שוב בדו-קרב, הפעם עם גֵ'יימְס מֵייטְלֶנְד, הרוזן השמיני מלאודרדייל, לאחר שזה פגע בכבודו בבית הלורדים. הדו-קרב הסתיים ללא שפיכות דמים. עם פרוץ מלחמות המהפכה הצרפתית צייד ארנולד ספינת פריבטיר והמשיך במסחר באיי הודו המערבית, למרות הסיכון הגובר. הרשויות הצרפתיות בגוואדלופ עצרו אותו בחשד לריגול למען הבריטים, והוא כמעט נתלה. ארנולד שיחד את שומריו, נמלט והגיע אל הצי הבריטי שהטיל מצור על האי.

לאחר מכן סייע בארגון כוחות מיליציה באיי הודו המערבית הבריטיים וזכה לשבחים מבעלי האדמות. הוא קיווה שהפעילות תשקם את שמו ותביא לו פיקוד חדש. זה לא קרה. במקום זאת הוענקו לו ולבניו כ-61 קמ"ר של קרקע בקנדה העליונה, 15,000 אקרים שהם כ-6,100 הקטרים, ליד רנפרו של ימינו באונטריו.

השנים האחרונות והמוות בלי כבוד צבאי

בינואר 1801 החל מצבו הבריאותי של ארנולד להידרדר. מאז 1775 סבל משיגדון, וכעת תקפה המחלה את רגלו שלא נפצעה עד שלא היה מסוגל עוד לצאת לים. הרגל שנפצעה בקרבות כאבה דרך קבע, והוא היה מסוגל ללכת רק בעזרת מקל. הרופאים אבחנו בצקת. נסיעה אל הכפר הביאה שיפור זמני בלבד.

לאחר ארבעה ימים של הזיות מת ארנולד ב-14 ביוני 1801, בן 60. אגדה מספרת שעל ערש דווי ביקש: "הניחו לי למות במדים הישנים האלה שבהם נלחמתי בקרבותיי. מי ייתן ואלוהים יסלח לי על כך שלבשתי אי פעם מדים אחרים". הסיפור עשוי להיות אפוקריפי, ולכן אי אפשר לדעת אם אכן אמר את המילים.

ארנולד נקבר בכנסיית סנט מרי בבטרסי שבאנגליה. טעות ברישומי הקהילה הביאה לכך שכמאה שנים לאחר מכן, במהלך עבודות שיפוץ בכנסייה, הועברו שרידיו לקבר אחים בלתי מסומן. מסע ההלוויה שלו כלל "שבע כרכרות אבל וארבע כרכרות ממלכתיות", אך לא הוענקו לו כבודי קבורה צבאיים.

העיזבון שהותיר אחריו היה קטן מכפי שיכול היה להיות בשל חובותיו. פגי נטלה על עצמה להסדיר אותם. בצוואתו העניק ארנולד מתנות משמעותיות לאדם בשם ג'וֹן סֵייג', שייתכן שהיה בן בלתי חוקי שלו, אם כי אפשר שהיה למעשה נכדו.

המשפחה שהותיר אחריו

לארנולד היו שלושה בנים מאשתו הראשונה מרגרט מנספילד. בֶּנֶדִיקְט אַרְנוֹלְד הבן, שחי בשנים 1768-1795, נעשה קפטן בצבא הבריטי בג'מייקה. רִיצַ'רְד אַרְנוֹלְד, 1769-1847, היה לוטננט בחיל הפרשים של הלגיון האמריקאי. הֶנְרִי אַרְנוֹלְד, 1772-1826, שירת גם הוא כלוטננט בחיל הפרשים של הלגיון.

מנישואיו לפגי נולדו לו חמישה ילדים. אֶדְוַרְד שִׁיפֶּן אַרְנוֹלְד, 1780-1813, שירת כלוטננט בצבא הבריטי בהודו במסגרת הקשורה לצבא בנגל. גֵ'יימְס רוֹבֶּרְטְסוֹן אַרְנוֹלְד, 1781-1854, הגיע לדרגת לוטננט גנרל בחיל ההנדסה המלכותי. סוֹפְיָה מָטִילְדָה אַרְנוֹלְד חיה בשנים 1785-1828. ג'וֹרְג' אַרְנוֹלְד, 1787-1828, הגיע לדרגת לוטננט קולונל בחיל הפרשים השני או השביעי של בנגל. וִילְיָאם פִיץ' אַרְנוֹלְד, 1794-1846, היה קפטן ברגימנט נושאי הרומח המלכותי התשיעי.

ג'ון סייג', שנולד ב-1786 וקיבל מארנולד חלק משמעותי מן הירושה, זוהה בידי כמה היסטוריונים כבן בלתי חוקי אפשרי, אך ייתכן שהיה נכדו. צאצאיו אימצו את שם המשפחה ארנולד.

בנדיקט ארנולד כמילה נרדפת לבוגד

המוניטין של ארנולד התקבע כמעט מיד. זמן קצר לאחר חשיפת הבגידה כבר נעשה שמו שם נרדף ל"בוגד" בארצות הברית. דימויים מקראיים הופיעו במהירות. ספר לימוד מ-1794 קבע כי "השטן נכנס ללבו של בנדיקט". בנג'מין פרנקלין כתב: "יהודה מכר רק אדם אחד, ארנולד שלושה מיליון". אָלֶכְּסַנְדֶר סְקַמֶל תיאר את מעשיו של ארנולד כ"שחורים כמו הגיהינום".

גם בנוריץ', המקום שבו נולד, הזיכרון לא היה סלחני. מישהו כתב "הבוגד" ליד רישום לידתו בבית העירייה. כל מצבות משפחתו נהרסו פרט לזו של אמו.

ב-1794 פגש המדינאי הצרפתי טַלֵירָאן את ארנולד בפאלמות' שבקורנוול. בעל הפונדק שבו אכל סיפר לו שאחד האורחים הוא גנרל אמריקאי. טליראן ביקש להכירו, ולאחר חילופי ברכות שאל אם יוכל לתת לו מכתבי המלצה לחבריו באמריקה. ארנולד סירב, שתק לרגע ואז הסביר שהוא אולי האמריקאי היחיד שאינו מסוגל לתת לאדם מכתבים לארצו שלו, משום שכל קשריו שם נותקו והוא לעולם לא יוכל לשוב לארצות הברית. הוא אפילו לא העז לומר לטליראן את שמו. רק לאחר מכן הבין הצרפתי כי האיש שמולו היה גנרל ארנולד. טליראן כתב שחש כלפיו רחמים רבים והוסיף כי ראה במו עיניו את ייסוריו.

הדמות רק הלכה וגדלה במאה ה-19. הביוגרפיה הגדולה הראשונה, "חייו ובגידתו של בנדיקט ארנולד" מאת ההיסטוריון גָ'ארֶד סְפַּארְקְס, הופיעה ב-1832 והציגה בצורה חריפה את האופן שבו כביכול צמח אופיו הבוגדני מחוויות הילדות. ג'וֹרְג' קֶנִינְג הִיל פרסם באמצע המאה סדרה של ביוגרפיות מוסרניות, ובביוגרפיה שלו מ-1865 פתח במילים: "בנדיקט, הבוגד, נולד…"

ההיסטוריון החברתי בְּרַיְאָן קַארְסוֹ ציין כי במהלך המאה ה-19 קיבלה בגידתו של ארנולד ממדים כמעט מיתולוגיים כחלק מן הסיפור הלאומי. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים האמריקאית שימש שמו שוב ושוב בדיון על פירוק האיחוד. וָושִׁינְגְטוֹן אִירְווִינְג השתמש בפרשה בספרו "חיי ג'ורג' וושינגטון" משנת 1857 כחלק מטיעון נגד פירוק האיחוד. הוא הדגיש שהאחדות בין ניו אינגלנד למדינות הדרום, שאפשרה את השגת העצמאות, התבטאה בין השאר בשמירה על וסט פוינט.

ג'פֶרְסוֹן דֵיוִיס ומנהיגי הפרישה הדרומיים הושוו לארנולד באופן שלילי, והרעיון של פרישה מן האיחוד הושווה לבגידה. ב-1861 כתב השבועון "הרפרס ויקלי" על מנהיגי הקונפדרציה כעל "כמה אנשים המכוונים את הבגידה העצומה הזאת, שלצדם בנדיקט ארנולד זוהר לבן כמו קדוש". קריקטורה פוליטית מ-1865 אף הציגה את ארנולד, ג'פרסון דייוויס והשטן יחד בגיהינום.

גם ספרות הילדים התגייסה למלאכה. סיפור מוסר פופולרי מן המאה ה-19 בשם "הילד האכזר" סיפר על ילד שגנב ביצים מקיני ציפורים, תלש כנפיים מחרקים וביצע מעשי אכזריות אחרים, ולבסוף גדל והפך לבוגד בארצו. רק בסוף הסיפור נחשף שמקום הולדתו של הילד הוא נוריץ' שבקונטיקט ושמו בנדיקט ארנולד. עם זאת, לא כל הייצוגים היו חד-ממדיים. כמה מחזות במאה ה-19 ניסו להבין את כפילותו במקום להסתפק בהפיכתו למפלצת.

הזיכרון הציבורי של ארנולד יצר פרדוקס כמעט מושלם. קשה למחוק את תרומתו לניצחון האמריקאי בסרטוגה, אך לא פחות קשה להעניק לו את הכבוד הרגיל של גיבור מלחמה.

בפארק ההיסטורי הלאומי סרטוגה ניצבת "אנדרטת המגף", המנציחה את ארנולד בלי להזכיר את שמו. היא נתרמה בידי גנרל מלחמת האזרחים ג'וֹן וָאטְס דֶה פֵּייסְטֶר. על האנדרטה נכתב: "לזכר החייל המבריק ביותר של הצבא הקונטיננטלי, שנפצע אנושות במקום הזה, זכה עבור בני ארצו בקרב המכריע של המהפכה האמריקאית, ועבור עצמו בדרגת מייג'ור גנרל". גם אנדרטת הניצחון בסרטוגה בנויה סביב היעדרו. יש בה ארבע גומחות. בשלוש ניצבים פסליהם של הגנרלים גייטס, סקיילר ומוֹרְגָן. הגומחה הרביעית נותרה ריקה במכוון.

בקפלת הצוערים הישנה באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט נמצאים לוחות המנציחים את הגנרלים ששירתו במהפכה. אחד מהם אינו נושא שם כלל. כתובים עליו רק הדרגה והתאריך: "מייג'ור גנרל… נולד 1740".

לעומת זאת, קיימים סמנים היסטוריים הנושאים את שמו במקומות אחרים. בדנברס ובניובוריפורט שבמסצ'וסטס מציינים לוחות את מסעו לקוויבק ב-1775. לוחות נוספים נמצאים באזור המנוחה ויימן לייק שעל כביש 201 מצפון למוסקבה שבמיין, בגדה המערבית של אגם שמפליין ובשני מקומות בסקוהיגן שבמיין.

גם בלונדון נותר זיכרון מורכב. הבית שבו חי ארנולד ברחוב גלוסטר פלייס 62 נושא לוח המתאר אותו כ"פטריוט אמריקאי", במובן שהוא עצמו האמין כי מעשיו נעשו למען האינטרסים של אמריקה. בכנסיית סנט מרי בבטרסי, שבה נקבר, נמצא חלון ויטראז' המשלב את דגלי ארצות הברית ובריטניה.

בקנדה נותר ארנולד דמות משנית יחסית. התקופה שלו בניו ברנזוויק תוארה כרצף של "מחלוקת, תרעומת והסתבכויות משפטיות". ההיסטוריון בָּארִי וִילְסוֹן הדגיש עם זאת כי צאצאיו של ארנולד היכו שורשים עמוקים בקנדה והיו למתיישבים בולטים בקנדה העליונה ובססקצ'ואן. צאצאיו פזורים ברחבי קנדה, ובהם במיוחד צאצאי ג'ון סייג' שאימצו את שם המשפחה ארנולד.

חומר מעשיר לצפייה

סרט הטלוויזיה "בנדיקט ארנולד: שאלה של כבוד" משנת 2003, בבימויו של מִיקָאֵל סָלוֹמוֹן ובכיכובם של אֵיידֶן קְוִוין, קֶלְסִי גְרַמֶר, פְלוֹרָה מוֹנְטְגוֹמֶרִי וג'וֹן לַייט, עוסק בקריירה של ארנולד במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית ובמעבר הדרמטי שלו ב-1780 ממאבק למען העצמאות האמריקאית לתמיכה בשימור השלטון הבריטי.

הסרט שם דגש על יחסיו עם פגי שיפן ועם ג'ון אנדרה ועל הסכסוך בינו לבין הוריישו גייטס. החיכוך עם גייטס מבוסס על עימות היסטורי אמיתי; באחת הסצנות ארנולד אף מכנה אותו בלעג "סבתא גייטס". הסרט מדגיש גם את העובדה שלפני בגידתו נחשב ארנולד פטריוט וגיבור. בתחילתו נקרא מכתב מוושינגטון הממליץ עליו בהתלהבות לקידום, קובע שאין גנרל בצבא הראוי לכך ממנו ואף משווה אותו לחניבעל. החלק האחרון עוסק בשנות גלותו באנגליה ומתאר אותו כמי שמבין עד כמה הוא שנוא וכי שמו מושווה ליהודה איש קריות וללוציפר.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

ארנולד עצמו פרסם ב-1780 את "אל תושבי אמריקה", המכתב הפומבי שבו ניסה להצדיק את מעברו לצד הבריטי לאחר חשיפת מזימת וסט פוינט. באותה שנה פרסם גם "הכרזה לקצינים ולחיילים של הצבא הקונטיננטלי". שתי היצירות מעניינות במיוחד משום שהן מאפשרות לראות כיצד ניסה ארנולד להציג את מעשיו במילותיו שלו לאחר שכבר עבר למחנה הבריטי.

הספר "חייו ובגידתו של בנדיקט ארנולד" מאת ג'ארד ספארקס, שראה אור ב-1832, היה הביוגרפיה הגדולה הראשונה שלו והציג את חייו דרך פרשנות מוסרית חריפה של הבגידה. מאוחר יותר יופיעו גישות מורכבות יותר, ובהן זו של אריק ד' למן ב"טרור תוצרת בית: בנדיקט ארנולד ושריפת ניו לונדון", שבחן את מכתביו ועדויות מן התקופה בניסיון להבין את אופיו, שאפתנותו ומניעיו בלי למחוק את הישגיו הצבאיים ובלי לטשטש את אחריותו לבגידה.

אם הסיפור הזה השאיר אתכם עם השאלה האם אפשר לזכור אדם גם כגיבור וגם כבוגד, כנראה שבנדיקט ארנולד עדיין עושה בדיוק את מה שעשה להיסטוריונים כבר יותר ממאתיים שנה: מסרב להיכנס בנוחות למשבצת אחת. שתפו את הכתבה או המשיכו לקרוא באתר על האנשים שההיסטוריה זוכרת הרבה פחות בפשטות מכפי שהיו רוצים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.