הוא שחרר למעלה מ־23 מיליון צמיתים, פתח את שערי המשפט והאקדמיה והעניק תקווה למיליוני יהודים – אך סירב לוותר על שיטת האוטוקרטיה. • על השליט שביקש לקדם את רוסיה אל המערב ונקרע לגזרים על ידי מחתרת הטרור הראשונה בהיסטוריה.
ביום ראשון הקפוא של 13 במרץ 1881, נשמע קול נפץ מחריש אוזניים לאורך סוללת תעלת יקטרינה בסנקט פטרבורג. כרכרת הפלדה המשוריינת של קיסר רוסיה כולה, שניתנה לו במתנה מנפוליאון השלישי, נפגעה ממטען חבלה שהושלך על ידי מהפכן צעיר. קוזאק ממשמר הליווי נהרג במקום וסביב הכרכרה התגוללו עוברי אורח פצועים זועקים מכאב. אולם הצאר, אַלֶכְסַנְדֶר השני, יצא מהכרכרה אפופת העשן המום אך שלם בגופו. כאשר מיהר מפקד המשטרה להתחנן בפניו שיעזוב את המקום לאלתר, השיב הקיסר בקול שקט: "התהילה לאל, אני חי". באותה שנייה ממש צעד קדימה צעיר פולני בן 24 בשם אִיגְנָצִי הְרִינְיֶבִיצְקִי, זעק: "מוקדם מדי להלל את האל!" והשליך פצצה שנייה שפגעה בדיוק בין רגליו של הצאר.
הפרדוקס של "הצאר המשחרר"
אלכסנדר השני נרשם בספרי ההיסטוריה כאיש שהעניק חירות ליותר מ־23 מיליון בני אדם בביטול הצמיתות הרוסית בשנת 1861 – יותר מכמות העבדים ששוחררו על ידי אברהם לינקולן במלחמת האזרחים האמריקאית. אולם דווקא הניסיון לפתוח את רוסיה לקדמה, למשפט הוגן, לחופש ביטוי חלקי ולחינוך מודרני מבלי לוותר על האוטוקרטיה האבסולוטית, יצר את הוואקום הרדיקלי שהביא בסופו של דבר לרציחתו המזעזעת וסלל את הדרך למהפכות הדמים של המאה העשרים.
עשן הפיצוץ התפזר וחשף מחזה בלהות: רגליו של הקיסר רוסקו לחלוטין, בטנו נקרעה ופניו הושחתו. כשהוא מדמם למוות, הובהל הצאר במהירות אל ארמון החורף – אותו ארמון שבו חתם, כמעט בדיוק 20 שנה קודם לכן, על המניפסט ההיסטורי שביטל את עבדות הצמיתים והעניק לו את הכינוי "הצאר המשחרר". בתוך פחות משעה נדם לבו של השליט שפתח את רוסיה לעולם המודרני ובמותו חתם סופית את הגולל על הסיכוי של האימפריה הרוסית להפוך למונרכיה חוקתית ואירופית בדרכי שלום.
שנות החינוך והחניכה: יורש העצר של "הז'נדרם של אירופה"
אַלֶכְסַנְדֶר נִיקוֹלָאיֶבִיץ' רוֹמָאנוֹב נולד במוסקבה ב־29 באפריל 1818. אביו היה הדוכס הגדול ניקולאי פאבלוביץ', שלימים הפך לצאר נִיקוֹלַאי הָרִאשׁוֹן – שליט נוקשה, מיליטריסט ואבסולוטי שזכה לכינוי המפוקפק "הז'נדרם של אירופה" בשל דיכוי כל ניצוץ של מרד וחופש מחשבה. אמו הייתה הנסיכה שַׁרְלוֹטָה מִפְּרוּסְיָה (הקיסרית אָלֶכְּסַנְדְרָה פְיוֹדוֹרוֹבְנָה), בתו של פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיה. בשנת 1825, כאשר מת בפתאומיות דודו הצאר אלכסנדר הראשון ופרץ מרד הדקבריסטים שזעזע את פטרבורג, תפס ניקולאי את השלטון ואלכסנדר הצעיר בן השבע הפך באחת ליורש העצר של האימפריה העצומה בעולם.
— המשורר הרומנטי וָסִילִי ז'וּקוֹבְסְקִי, מתוך תוכנית החינוך שהכין עבור יורש העצר אלכסנדר
בניגוד לאביו שראה בצבא ובמשמעת ברזל את חזות הכול, זכה אלכסנדר לחינוך הומניסטי יוצא דופן בפיקוחו של המשורר הרומנטי הנאור וָסִילִי זְ'וּקוֹבְסְקִי. ז'וקובסקי החדיר בנפשו של הנער כבוד לתרבות האירופית, יראת שמיים מוסרית, חמלה ורגישות חברתית. אלכסנדר למד רוסית, צרפתית, גרמנית, אנגלית ופולנית, העמיק בהיסטוריה ובמדעי המדינה, וגילה נטייה מובהקת לפשרנות. בשנת 1837 יצא אלכסנדר למסע חסר תקדים בן חצי שנה ברחבי רוסיה, וביקר בעשרים מחוזות שונים כולל עומק סיביר – יורש העצר הראשון בתולדות רומנוב שפגש במו עיניו גולים פוליטיים וראה את תנאי החיים העלובים של האוכלוסייה הכפרית.
בשנים 1838–1839 סייר במערב אירופה. בלונדון ניהל רומן קצרצר וסוער עם המלכה הצעירה וִיקְטוֹרְיָה, שכתבה ביומנה בהתלהבות על "הדוכס הגדול שכבש את לבי", אך הפוליטיקה הבינלאומית מנעה כל התפתחות. בדרכו חזרה ביקר בנסיכות הסן-דרמשטאדט שבגרמניה, שם פגש בנסיכה מָארִי בת ה-14. אלכסנדר התאהב בה ממבט ראשון, והודיע להוריו כי לא יישא אישה אחרת. חרף ההיסוסים בחצר פטרבורג, באפריל 1841 נישאו השניים בטקס מפואר, ומארי אימצה את השם מָרִיָה אָלֶכְּסַנְדְרוֹבְנָה. הנישואים הניבו שישה בנים ושתי בנות, אך השקט המשפחתי עמד להתרסק מול סערות ההיסטוריה.
ההשפלה בחצי האי קרים: קריסת המודל הישן
בפברואר 1855, בעיצומה של מלחמת קרים הקשה, מת הצאר ניקולאי הראשון בפתאומיות מדלקת ריאות (שרבים לחשו כי הייתה התאבדות מוסווית לאחר שנוכח בכישלון צבאו). אלכסנדר השני עלה לכס המלוכה ומצא אימפריה על סף פשיטת רגל וקריסה טוטאלית. מול צבאותיהם המודרניים של בריטניה, צרפת והאימפריה העות'מאנית, התגלה הצבא הרוסי – שנחשב למפחיד באירופה מאז תבוסת נפוליאון – כצבא מיושן, מסורבל, חמוש ברובים נחותים, חסר מסילות ברזל להעברת אספקה, ומנוהל על ידי גנרלים מושחתים וחסרי יכולת.
במרץ 1856 נאלץ אלכסנדר לחתום על חוזה פריז המשפיל, ששלל מרוסיה את הזכות להחזיק ציים ומבצרים צבאיים בים השחור. ההשפלה הצבאית והכלכלית הייתה ברורה: רוסיה לא הייתה מסוגלת עוד להתחרות במעצמות המערב המתועשות. אלכסנדר הבין את מה שסירבו אבותיו להבין: הסיבה העיקרית לנחשלותה של רוסיה אינה צבאית, אלא מבנית. המדינה הייתה כבולה במוסד חברתי מימי הביניים ששיתק את הכלכלה, מנע פיתוח תעשייתי והחזיק עשרות מיליוני בני אדם במעמד של בהמות משא – מוסד הַצְּמִיתוּת.
— הצאר מבהיר לאצולה השמרנית במוסקבה כי ביטול הצמיתות הוא צו השעה למניעת מהפכה עממית עקובה מדם, מרץ 1856.
הרפורמות הגדולות: 1861 והפיכת רוסיה לחברה מודרנית
במשך חמש שנים ניהל אלכסנדר מאבק עיקש מול האצולה בעלת הקרקעות, שחששה מאיבוד עושרה וכוחה. ב־6 במרץ 1861 (19 בפברואר לפי הלוח היוליאני) פורסם מניפסט האמנציפציה ההיסטורי. המניפסט העניק חירות אישית מלאה ליותר מ-23 מיליון צמיתים פרטיים (ובהמשך לצמיתי המדינה):
- האיכרים חדלו להיות רכושם של האדונים; נאסר לקנותם, למכרם או להענישם פיזית.
- הם זכו בזכויות אזרחיות להינשא ללא אישור האדון, לרכוש נדל"ן, לפתוח עסקים ולפנות לבתי משפט.
- אולם הפשרה הקרקעית הייתה מורכבת ובעייתית: האדמות לא חולקו לאיכרים בחינם. המדינה שילמה לאצילים פיצויים, והאיכרים חויבו להחזיר את הכסף למדינה באמצעות ״תשלומי גאולה״ דרקוניים שנפרסו על פני 49 שנים, כאשר הקרקע נותרה בבעלות קולקטיבית של קהילת הכפר (הַמִּיר).
בעקבות שחרור הצמיתים, הוביל אלכסנדר השני שרשרת חסרת תקדים של רפורמות מקיפות בכל תחומי החיים ברוסיה, שזכו לכינוי "הרפורמות הגדולות":
- רפורמת המשפט (1864): המערכת המשפטית הישנה, שהייתה סודית, נבערת ומושחתת, הוחלפה במערכת מודרנית המבוססת על המודל הצרפתי. נקבע עקרון השוויון בפני החוק, משפטים פומביים בנוכחות קהל ועיתונאים, חבר מושבעים בתיקים פליליים, מוסד עורכי דין עצמאי, ושופטים שמונו לכל ימי חייהם ללא תלות ברצון השלטון.
- השלטון המקומי – הזֶמְסְטְבוֹ (1864 ו-1870): הוקמו מועצות נבחרות מקומיות באזורים הכפריים, ובהמשך דומות עירוניות בערים. המועצות הללו, שכללו נציגים מכל המעמדות (כולל איכרים), קיבלו סמכות לנהל בתי ספר מקומיים, לסלול דרכים, להקים מרפאות ובתי חולים כפריים ולספק סיוע חקלאי.
- רפורמת החינוך (1863–1864): האוניברסיטאות זכו באוטונומיה אקדמית רחבה ובזכות לבחור את הרקטורים והפרופסורים שלהן; צנזורת הדפוס הוקלה דרמטית; לראשונה בהיסטוריה הרוסית הותר לנשים ללמוד בבתי ספר תיכוניים (גימנסיות) ולשמוע הרצאות באוניברסיטאות במעמד של שומעות חופשיות.
- הרפורמה הצבאית (1874): שר המלחמה הגנרל דְמִיטְרִי מִילְיוּטִין ביטל את גיוס החובה האכזרי שחל רק על פשוטי העם ונמשך 25 שנה. במקומו הונהג שירות חובה אוניברסלי לכל המעמדות ללא הבדל עושר וייחוס (לתקופה של 6 שנים בלבד בצבא סדיר), נאסרו לחלוטין עונשי הגוף וההלקאות בצבא, והוקמו בתי ספר צבאיים מודרניים להכשרת קצינים.
- מודרניזציה פיננסית: שר האוצר המבריק מִיכָאֵל פוֹן רוֹיטֶרְן ייסד את הבנק הממלכתי (1860), ביטל את שיטת חכירת המסים הפרטית, הקים תקציב מדינה שקוף ומפוקח והוביל תנופת בנייה אדירה של מסילות ברזל. עד שנת 1867 חוסל הגירעון הכרוני של רוסיה ומשנת 1873 נרשמו לראשונה עודפי תקציב.
אלכסנדר השני והיהודים: פתיחת צוהר של תקווה
עבור מיליוני יהודי רוסיה, שנות שלטונו של אלכסנדר השני סימנו "תור זהב" קצר ויוצא דופן לאחר שנות האופל של ניקולאי הראשון. מיד עם עלייתו ב-1856, ביטל אלכסנדר את גזרת הקנטוניסטים האכזרית, שחטפה ילדים יהודים בני 12 לצבא ל-25 שנה כדי להמיר את דתם. הוא התיר לסוחרים מהגילדה הראשונה, לבעלי תארים אקדמיים, לרופאים ולבעלי מלאכה מיומנים לצאת מחוץ לתחום המושב ולהתיישב בערי המרכז כסנקט פטרבורג, מוסקבה ואודסה. מדיניות זו הציתה את תנועת ההשכלה היהודית (השכלה), הולידה דור של משכילים יהודים שהשתלבו בכלכלה ובמשפט, ועוררה תקווה לשוויון זכויות מלא.
סתירות האימפריה: דיכוי פולין, הטיהור הצ'רקסי ומכירת אלסקה
חרף מדיניותו הליברלית מבית, אלכסנדר השני סירב בתוקף לכל פשרה בכל הנוגע לשלמות האימפריה הרוסית. פתיחותו הראשונית כלפי פולין התנפצה כאשר פרץ מרד ינואר (1863–1864), שבו דרשו הפולנים, הליטאים והבלארוסים להשיב את עצמאותם.
הצאר דיכא את ההתקוממות באגרוף ברזל: מאות מורדים הוצאו להורג, עשרות אלפים הוגלו לסיביר, ומשטר צבאי הוטל על ליטא במשך ארבעים שנה. השפות הליטאית, הבלארוסית והאוקראינית נאסרו לחלוטין בדפוס ובחינוך (בצו אֶמְס הידוע מ-1876), ופולין הפכה רשמית לפרובינציה רוסית תחת השם "חבל הוויסלה". הוויתור היחיד של הצאר היה שחרור האיכרים הפולנים מהצמיתות בתנאים נדיבים בהרבה מאלו שקיבלו עמיתיהם הרוסים, וזאת במטרה מודעת לסכסך בין האיכרים הפולנים לאצולה המורדת.
בדרום האימפריה הגיעה לסיומה המלחמה הממושכת בקווקז. בשנת 1864 השלימו הכוחות הרוסיים את הכנעת צ'רקסיה, מערכה שלבשה אופי מובהק של טיהור אתני חסר רחמים. בין 85% ל-95% מהאוכלוסייה הצ'רקסית (למעלה ממיליון בני אדם) נהרגו או גורשו באכזריות דרך הים השחור אל שטחי האימפריה העות'מאנית. אלכסנדר השני אישר באופן מלא את עמדתו של הגנרל דמיטרי מיליוטין, לפיה "סילוק הצ'רקסים הוא מטרה בפני עצמה כדי לטהר את האדמה מעוינות".
לעומת זאת, כלפי פינלנד נקט הצאר גישה הפוכה לחלוטין. בשנת 1863 כינס מחדש את הפרלמנט הפיני (הדיאט), העניק לפינלנד אוטונומיה נרחבת, מטבע עצמאי (הַמַּרְקָה) והעלה את השפה הפינית ממעמד של דיאלקט עממי נחות לשפה רשמית שוות מעמד לשוודית. עד היום ניצב פסלו של אלכסנדר השני בכיכר הסנאט בהלסינקי כאות הוקרה לפועלו.
עסקת המאה: מכירת אלסקה (1867)
במרץ 1867 החליט אלכסנדר השני למכור את המושבה הרוסית באלסקה לארצות הברית תמורת סכום של 7.2 מיליון דולר (כ-140 מיליון דולר במונחי ימינו – פחות מחמישה סנט לדונם). המושבה סבלה מהפסדים כלכליים כבדים לאחר דעיכת סחר הפרוות, והצאר ידע כי במקרה של מלחמה מול בריטניה, הצי המלכותי הבריטי יוכל לכבוש את אלסקה בקלות מקנדה השכנה. העסקה הסירה את רוסיה מיבשת אמריקה וחיזקה את הברית עם וושינגטון.
בסוף ימי שלטונו, בין השנים 1877 ל-1878, הוביל אלכסנדר את רוסיה למלחמה העות'מאנית-רוסית. במערכה זו, שנערכה בהסכמה דיפלומטית של המעצמות, הביס הצבא הרוסי המשוקם את הכוחות העות'מאניים בקרבות מופת במעבר שִׁיפְּקָה ובפלֶבֶן.
הניצחון השיב לרוסיה את מעמדה בים השחור, הביא להכרזת עצמאותן של סרביה, רומניה ומונטנגרו, ושחרר את בולגריה לאחר חמש מאות שנות עול עות'מאני. בבולגריה נחשב אלכסנדר השני עד היום לגיבור לאומי עליון ול"צאר המשחרר", ופסל פרש ענקי בדמותו ניצב מול בניין הפרלמנט בסופיה.
הצאר, הפילגש והשערורייה בחצר
חייו האישיים של אלכסנדר השני היו סוערים לא פחות ממדיניותו. רעייתו, הקיסרית מריה אלכסנדרובנה, חלתה בשחפת קשה והלכה ושקעה בחולשה גופנית. בשנת 1859 פגש הצאר בנסיכה הצעירה יקָתְרִינה דּוֹלְגוֹרוּקוֹבָה כשהייתה בת 11 בלבד, בעת שביקר באחוזת אביה. חמש שנים לאחר מכן, ב-1864, נפגשו שוב במכון סמולני לנערות אצולה.
אולי יעניין אותך
בשנת 1866, לאחר ניסיון ההתנקשות הראשון בחייו, הפכה קתרין למאהבתו הקבועה והסודית של הקיסר. הקשר ביניהם לא היה הרפתקה חולפת אלא אהבה עמוקה וטוטאלית. בין השנים 1872 ל-1878 ילדה לו קתרין ארבעה ילדים מחוץ לנישואין. הצאר שיכן אותה בדירה מיוחדת בארמון החורף, ישירות מעל מגורי אשתו הגוססת – מהלך שעורר זעזוע עמוק וסלידה גלויה בקרב משפחת רומנוב, הכנסייה הפרבוסלבית והחברה הגבוהה.
הנישואים המורגנטיים והסערה המשפחתית (1880)
ב־3 ביוני 1880 הלכה הקיסרית מריה לעולמה. פחות מחודש לאחר מכן, ב-6 ביולי 1880, הדהים אלכסנדר את האימפריה כולה כאשר נישא ליקתרינה דולגורוקובה בנישואים מורגנטיים סודיים, והעניק לה ולילדיה את התואר הנסיכה יוּרְיֶבְסְקָאיָה. בנו ויורש העצר, אלכסנדר השלישי, ראה בכך חילול כבוד אמו ובגידה במוסד המלוכה. הצאר תכנן להכתיר את קתרין כקיסרית באופן רשמי באוגוסט 1881 – תוכנית שלא יצאה אל הפועל בשל הירצחו.
ציד הצאר: מניהיליזם ועד למטען בארמון החורף
הטרגדיה הגדולה של שלטון אלכסנדר השני הייתה שהרפורמות שלו לא השביעו את רעבונם של איש: השמרנים והאצולה ראו בו הורס הסדר החברתי המסורתי ומסוכן, בעוד שהאינטליגנציה הצעירה, התלמידים והחוגים הרדיקליים ראו ברפורמות לעג לרש כל עוד נשמר שלטון האוטוקרטיה ונמנעה חוקה דמוקרטית.
בשנת 1866 ירה הסטודנט הניהיליסט דְמִיטְרִי קָארָאקוֹזוֹב לעבר הצאר בסנקט פטרבורג, אך החטיא. ההתנקשות הזו זעזעה את ביטחונו של אלכסנדר. הוא החל להחליף שרים ליברלים בשמרנים נוקשים, הגביר את הפיקוח המשטרתי על האוניברסיטאות ואישר הקמת בתי דין צבאיים נגד חשודים פוליטיים. אולם הדיכוי רק ליבה את הלהבות. תנועת "הליכה אל העם" (נָארוֹדְנִיקִים) נכשלה, ומתוכה צמח ארגון הטרור המחתרתי המאורגן הראשון בהיסטוריה המודרנית: נָארוֹדְנָאיָה ווֹלְיָה ("רצון העם"). חברי הארגון גזרו דין מוות על הצאר ופתחו במצוד שיטתי אחריו:
- באפריל 1879: המהפכן אלכסנדר סולוביוב ירה חמישה כדורי אקדח לעבר הצאר בעת שטייל בגן הארמון; אלכסנדר נמלט בזיגזג וניצל בנס.
- בנובמבר 1879: מחתרת הטרור פוצצה רכבת מלכותית ליד מוסקבה באמצעות מוקש חשמלי; הצאר ניצל רק משום שרכבת המטען נסעה במקרה לפני רכבת הקיסר.
בפברואר 1880: הנגר המהפכן סְטֶפַן חַאלְטוּרִין, שהועסק בארמון החורף, החדיר מאות קילוגרמים של דינמיט למרתף שמתחת לחדר האוכל המלכותי. הפיצוץ האדיר מוטט את הרצפה, הרג 11 חיילים ממשמר הליווי הפיני ופצע 56, אך הצאר ניצל משום שאיחר לסעודה בעשר דקות עקב קבלת פנים לנסיך בולגריה.
אלכסנדר הבין כי משטר הטרור אינו בר קיימא. הוא מינה את הגנרל הליברלי והאהוד מִיכָאִיל לוֹרִיס-מֶלִיקוֹב לשר הפנים בעל סמכויות חירום. לוריס-מליקוב הגה תוכנית פוליטית מבריקה, שכונתה לימים "חוקת לוריס-מליקוב": הקמת שתי ועדות ייעוץ נבחרות של נציגי העם לצד מועצת המדינה.
בבוקר 13 במרץ 1881, שעות ספורות לפני שיצא למצעד הצבאי, חתם אלכסנדר השני על אישור עקרוני לתוכנית, שנועדה להתפרסם רשמית בעיתונות יומיים לאחר מכן ולהוות את הצעד הראשון לקראת פרלמנט ומשטר חוקתי ברוסיה.
ההתנקשות בתעלת יקטרינה: הדקות האחרונות של הצאר
בשעה אחת בצהריים השתתף הקיסר במצעד הצבאי בבית הספר לרכיבה מיכאילובסקי. בדרכו חזרה לארמון החורף דרך סוללת תעלת יקטרינה, המתינו לו שלושה מתנקשים של ארגון "נרודנאיה ווליה", בפיקודה של סוֹפְיָה פֶּרוֹבְסְקָאיָה.
כאשר השליך המתנקש הראשון, נִיקוֹלַאי רִיסָאקוֹב, את המטען שלו, נהרס גב הכרכרה. אלכסנדר סירב להימלט והתעקש לבדוק את שלום הפצועים. כאשר עמד מול ריסאקוב שנעצר על ידי השומרים, צעד לעברו המתנקש השני, איגנצי הרינייביצקי, והשליך את הפצצה בין רגלי שניהם. הפיצוץ קרע את גופו של הרינייביצקי (שמת באותו לילה בבית החולים) והותיר את הצאר גוסס בתוך שלולית דם על השלג המוכתם.
— מילותיו האחרונות של אלכסנדר השני, בלחישה חלושה, בעודו מוטל מרוסק על מזחלת השלג. 13 במרץ 1881.
בארמון החורף הוכנס הקיסר לחדר עבודתו והונח על הספה. בני משפחת המלוכה מיהרו לחדר, כולל בנו יורש העצר אלכסנדר ונכדו בן -12, לימים הצאר נִיקוֹלַאי הַשֵּׁנִי. רעייתו יקתרינה דולגורוקובה השליכה את עצמה על גופו בזעקות שבר. כאשר שאל אלכסנדר השלישי את רופא החצר המלכותי, ד"ר סֶרְגֵיי בּוֹטְקִין, כמה זמן נותר לצאר לחיות, השיב הרופא בשקט: "עד חמש-עשרה דקות בלבד". בשעה 15:35 בצהריים, הורד הנס המלכותי מעל ארמון החורף: הצאר המשחרר איננו עוד.
על מקום הרצח המדויק על גדות התעלה הוקמה לימים אחת מיצירות המופת האדריכליות של רוסיה: כנסיית הגואל שעל הדם, שבתוכה נשמר קטע מרוצף ומגודר של סוללת האבן ואבני הריצוף המוכתמות בדמו של הקיסר.
האיש מאחורי המיתוס: אופי, אמונה וסתירות פנימיות
אלכסנדר השני היה אדם רדוף סתירות עמוקות שנקרע תמיד בין שתי זהויות סותרות: הוא האמין באמת ובתמים כי השלטון האוטוקרטי הוענק לו בחסד האל וכי הוא נושא באחריות ישירה כלפי הבורא על שלום נתיניו, אך בו בזמן הבין בחוש מפוכח כי ללא קדמה מערבית ורפורמות אזרחיות המדינה תתפרק; אלא שבניגוד לאביו הקר והקשוח, אלכסנדר היה אדם נוח להתרגש, שנטה לבכות בעת משברים אישיים ומדיניים. הוא סבל מחרדות מתמשכות ומנדודי שינה כבדים, במיוחד לאחר ניסיונות ההתנקשות החוזרים ונשנים.
הצאר היה חובב ציד מושבע שבילה שבועות ארוכים ביערות בחיפוש אחר דובים ואיילים. הוא היה מעשן כבד של סיגרים הוואניים מובחרים, שתה קפה שחור חזק ללא סוכר, והקפיד על צעידה רגלית יומית בטיילת הארמון ללא שומרי ראש צמודים – הרגל שנוצל שוב ושוב על ידי מתנקשיו.
צאר ליברל או אוטוקרט מיוסר?
ברוסיה הצארית הוא נתפס כקדוש מעונה שנפל קורבן לחוסר הכרת תודה של כנופיות מהפכנים רצחניות. התעמולה הסובייטית, לעומת זאת, גינתה אותו כ"צאר בורגני צבוע" שרפורמת השחרור שלו נועדה אך ורק להעשיר את בעלי האדמות ולשמר את הפיאודליזם הרוסי במסווה קפיטליסטי.
בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי, דווקא שנת 1881 ומות אלכסנדר השני סימנו את אחד השברים הטראומטיים ביותר בתולדות היהודים. השלטון הריאקציוני החדש של בנו, אלכסנדר השלישי, יחד עם חוגי הימין הקיצוניים, הפיצו עלילת כזב לפיה "היהודים עמדו מאחורי רצח הצאר המשחרר". האשמה זו הציתה את גל הפוגרומים האכזרי המכונה "סופות בנגב" (1881–1882), שהוביל לחקיקת "חוקי מאי" המפלים, להגירה המונית של למעלה משני מיליון יהודים לארצות הברית ולצמיחתה של התנועה הציונית המודרנית (הקמת תנועת ביל"ו ועליית חובבי ציון).
בזירה הבינלאומית, בייחוד במדינות הבלקן ובבולגריה, שמו נישא בהערצה כמשחרר האומות הסלאביות. בארצות הברית נזכרת תקופתו באהדה רבה בשל תמיכתו הדיפלומטית באיחוד הצפוני במלחמת האזרחים האמריקאית (שליחת הצי הרוסי לנמלי ניו יורק וסן פרנסיסקו כהרתעה מול בריטניה) ומכירת אלסקה.
אלכסנדר השני בתרבות ובקולנוע
אישיותו הסוערת וסופו הטרגי שימשו השראה ליצירות תרבות רבות, בעיקר ברומנים שכתב פיודור דוסטויבסקי. דוסטויבסקי, שנחון בניתוח פסיכולוגי גאוני של המחתרות הניהיליסטיות, הושפע עמוקות ממשפט נצ'אייב ומניסיונות ההתנקשות בצאר ותיאר ברומן המופת שלו ״שדים״ את הטירוף המוסרי של תנועות הטרור הרוסיות.
ב-1938 פורסם הרומן ההיסטורי "קטיה" מאת מרתה ביבסקו. רומן רומנטי סוחף המתאר את פרשת האהבים בין אלכסנדר ליקתרינה דולגורוקובה, שעובד לקולנוע פעמיים: בשנת 1938 בכיכובה של דניאל דארייה, ובשנת 1959 בכיכובה של רוֹמִי שְׁנַיְידֶר.
סדרה "הכתר של האימפריה הרוסית" הוא אפוס טלוויזיוני רוסי המציג בשחזור תקופתי מדויק את מתקפת הטרור של "נרודנאיה ווליה" ואת הימים האחרונים של סנקט פטרבורג הצארית.
מקורות וחומר מעשיר לקריאה
אלכסנדר השני: הטרגדיה של התקוות הגדולות (Alexander II: The Tragedy of Great Hopes) מאת אֶדְוַוארְד רַדְזִינְסְקִי היא ביוגרפיה היסטורית עוצרת נשימה שיצאה לאור ב-2005, הנשענת על מסמכים סודיים מארכיוני הצאר שהותרו לפרסום רק לאחר נפילת ברית המועצות, ובוחנת דקה אחר דקה את המצוד הדרמטי אחר הקיסר.
רוסיה במבצר האוטוקרטיה: שלטונו של אלכסנדר השני (The Tsar Liberator: Alexander II of Russia) מאת דֶיְיוִיד סוֹנְדֶרְס הוא מחקר אקדמי קלאסי ומעמיק מ-1992 הבוחן את מנגנוני הרפורמות הגדולות, המודרניזציה הכלכלית והקונפליקטים החברתיים באימפריה.
רומנוב: 1613–1918 מאת סָיְימוֹן סֶבָּאג מוֹנְטֶפְיוֹרִי היא סקירה היסטורית רחבת היקף ומלאת צבע מ-2016 המקדישה פרקים מרתקים ומפורטים לאלכסנדר השני, ליחסיו עם קתרין דולגורוקובה ולפיצוץ בתעלת יקטרינה.
חומר מעשיר לצפייה
״אלכסנדר השני: הצאר המשחרר״ סדרה תיעודית היסטורית מושקעת מ-2011 המציגה שחזורי קרבות מקרים ומלחמת הבלקן, ראיונות עם היסטוריונים וניתוח טקטי של התנקשות 1881.
קָטְיָה בבימויו של רוֹבֶּרְט סְיוֹדְמַק היא דרמה היסטורית תקופתית מ-1959 בכיכובה של רומי שניידר בתפקיד יקתרינה דולגורוקובה וקורד יורגנס בתפקיד אלכסנדר השני, המתמקדת בדילמות המוסריות והאהבה מול חצר המלוכה העוינת.
״סודות המהפכה: לידת הטרור המודרני״ (Secrets of the Dead: The Romanov Assassination) בהפקת רשת PBS הוא תחקיר תיעודי מרתק מ-2008 הבוחן באמצעות מדע פורנזי וטכנולוגיית בליסטיקה את מטעני החבלה של "נרודנאיה ווליה" ואת שרשרת האירועים ביום הרצח.
אם הגעתם עד כאן, שרדתם את שלוליות הדם על גדות תעלת יקטרינה ואת גזרי הצמיתות של האימפריה הרוסית, כנראה שההיסטוריה זורמת בעורקיכם. כדי לא לפספס את המסע הבא אל נבכי העבר, מומלץ בחום להירשם לניוזלטר שלנו. אנחנו מבטיחים לא להטיל עליכם תשלומי גאולה ל-49 שנה ולא למכור את נכסיכם לארצות הברית, רק להביא לכם היסטוריה מרתקת, מדויקת ומזוקקת הישר לתיבת המייל.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
