אמדאו מודיליאני: חייו, יצירתו והמיתוס

אַמֶדֵאוֹ מוֹדִילְיַאנִי הפך לאחר מותו לאחד האמנים המבוקשים והמזוהים ביותר עם פריז של ראשית המאה ה-20, אף שבחייו זכה להצלחה מועטה. ■ מאחורי הצווארים המוארכים, הדיוקנאות והעירום המפורסם הסתתרו ילדות יהודית בליבורנו, מחלה כרונית, חיי בוהמה סוערים, אהבות טרגיות וקריירה שנקטעה בגיל 35.

ב-24 בינואר 1920 שכב אמדאו מודיליאני בבית החולים לה שאריטה בפריז. במשך כמה ימים כמעט שלא שמעו ממנו. כאשר שכן נכנס לבדוק מה קרה, הוא מצא את האמן במיטה, הוזה ואוחז בז'אן אבוטרן. רופא הוזעק, אך המחלה כבר הגיעה לשלב האחרון. דלקת קרום המוח השחפתית הכריעה אותו בגיל 35.

בתוך שנים מעטות השתנה כמעט לחלוטין מעמדו של האיש שמת חסר כל. האמן האיטלקי-יהודי, שפעל בעיקר בצרפת ונודע בדיוקנאות, בעירום ובדמויות בעלות פנים וצווארים מוארכים, לא זכה להכרה משמעותית בחייו. לאחר מותו הפכו עבודותיו למבוקשות מאוד, מחירי ציוריו טיפסו לעשרות ואף למאות מיליוני דולרים, וסיפור חייו נעשה חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה של האמן הטרגי.

משפחה יהודית בליבורנו

אַמֶדֵאוֹ קְלֶמֶנְטֶה מוֹדִילְיַאנִי נולד ב-12 ביולי 1884 בליבורנו שבאיטליה, למשפחה יהודית ספרדית. עיר הנמל הייתה במשך דורות מקום מקלט לנרדפים בשל דתם ובה התקיימה קהילה יהודית גדולה.

אחד מאבותיה של משפחת אמו, סולומון גארסן, היגר לליבורנו במאה ה-18 כפליט. אמו של אמדאו, אֵזֶ'נִי גַארְסַן, נולדה וגדלה במרסיי והשתייכה למשפחה אינטלקטואלית ומשכילה ממוצא ספרדי, שחיה במשך דורות לאורך חופי הים התיכון.

בני המשפחה שלטו בשפות רבות. בין אבותיה היו מומחים לטקסטים יהודיים מקודשים, ואף מייסדי מוסד ללימודי תלמוד. מסורת משפחתית ניסתה לייחס את השושלת לפילוסוף ההולנדי בן המאה ה-17 בָּרוּךְ שְׂפִּינוֹזָה, אך מדובר באגדה בלבד, שכן לשפינוזה לא היו ילדים.

עסקי המשפחה התבססו על הלוואת כספים והחזיקו סניפים בליבורנו, מרסיי, תוניס ולונדון. אלא שההצלחה לא הייתה קבועה, והונה של המשפחה ידע עליות וירידות.

אביו של אמדאו, פְלָמִינְיוֹ מוֹדִילְיַאנִי, השתייך אף הוא למשפחה יהודית איטלקית של אנשי עסקים ויזמים מצליחים. משפחתו הייתה אולי פחות משכילה מבחינה תרבותית ממשפחת גארסן, אך ידעה להשקיע ולהקים עסקים משגשגים.

כאשר שתי המשפחות הודיעו על אירוסיהם של פלמיניו ואז'ני, פלמיניו היה מהנדס מכרות צעיר ואמיד. הוא ניהל מכרה בסרדיניה וכן שטחי יער בהיקף של כ-121 קמ"ר, שהיו בבעלות המשפחה.

בשנת 1883 התהפך מזלם. ירידה כלכלית במחירי המתכות הובילה את משפחת מודיליאני לפשיטת רגל. אז'ני ניצלה את קשריה החברתיים והקימה בית ספר. יחד עם שתי אחיותיה היא הצליחה להפוך אותו לעסק מצליח. אמדאו היה הילד הרביעי במשפחה, ולידתו התרחשה בשעה שבה עסקיו של אביו קרסו כמעט לחלוטין.

לפי סיפור שעבר במשפחה, עצם לידתו אף הצילה חלק מרכוש הבית. חוק עתיק אסר על נושים להחרים את מיטתה של אישה הרה או של אם שזה עתה ילדה. פקידי ההוצאה לפועל נכנסו לבית בדיוק כאשר אז'ני החלה ללדת, ובני המשפחה מיהרו לערום את חפצי הערך שלהם על מיטתה.

הילד החולה שרצה לראות אמנות

מודיליאני היה קרוב מאוד לאמו. היא לימדה אותו בבית עד גיל עשר, ונראה שכבר בילדותו היה ברור כי בריאותו תהיה גורם מרכזי בחייו. בסביבות גיל 11 חלה בדלקת קרום הריאה. כמה שנים לאחר מכן לקה בטיפוס, ובגיל 16 חלה שוב, הפעם בשחפת. המחלה עתידה הייתה ללוות אותו עד מותו.

לאחר שהחלים מהתקף נוסף של דלקת קרום הריאה, לקחה אותו אמו למסע בדרום איטליה. הם ביקרו בנאפולי, קאפרי, רומא ואמאלפי, ולאחר מכן המשיכו צפונה לפירנצה ולוונציה. אז'ני הייתה דמות מכרעת בהחלטתו להפוך לאמן. כאשר היה בן 11 כתבה ביומנה:

מודיליאני צייר ורשם מגיל צעיר מאוד. עוד לפני שהחל לימודי אמנות מסודרים הוא כבר חשב על עצמו כעל "צייר", כפי שכתבה אמו. למרות החשש שלימודי אמנות יבואו על חשבון לימודיו האחרים, היא אפשרה לבנה לטפח את התשוקה.

כאשר היה בן 14 וחלה בטיפוס, סיפר מתוך הזיותיו כי יותר מכל הוא רוצה לראות את הציורים שבפאלאצו פיטי ובגלריית אופיצי בפירנצה. המוזיאון המקומי בליבורנו החזיק רק מעט יצירות של אמני הרנסאנס האיטלקי, והסיפורים ששמע על האוספים בפירנצה הציתו את דמיונו.

במצבו החולה הוא היה מיואש מהמחשבה שאולי לעולם לא יזכה לראותם. אמו הבטיחה כי לאחר שיחלים תיקח אותו בעצמה לפירנצה. היא קיימה את הבטחתה, ואף דאגה לרשום אותו ללימודים אצל מי שנחשב למורה הציור הטוב ביותר בליבורנו, גוּלְיֶלְמוֹ מִיקֶלִי.

מיקלי, המקיאיולי והמרד בנוף

בין 1898 ל-1900 למד מודיליאני בבית הספר לאמנות של מיקלי. בין חבריו ללימודים היו לְוֶולִין לוֹיְד, ג'וּלְיוֹ צֶ'זָארֶה וִינְצְיוֹ, מַנְלְיוֹ מַרְטִינֶלִי, גִ'ינוֹ רוֹמִיטִי, רֵנָאטוֹ נָטָאלִי ואוֹסְקַר גִילְיָה.

ההכשרה שקיבל שם הייתה שקועה בעולם הסגנונות והנושאים של האמנות האיטלקית במאה ה-19. אפילו ביצירותיו הפריזאיות המוקדמות ניתן היה עדיין לזהות עקבות להשפעה הזאת וללימודיו באמנות הרנסאנס.

על יצירתו הצעירה השפיעו גם אמנים שפעלו בפריז, בהם ג'וֹבַאנִי בּוֹלְדִינִי וטוּלוּז-לוֹטְרֶק. מודיליאני הפגין כישרון רב בתקופת לימודיו אצל מיקלי, והפסיק אותם רק כאשר השחפת אילצה אותו לעשות זאת.

בשנת 1901, בעת שהותו ברומא, התפעל מעבודתו של דוֹמֶנִיקוֹ מוֹרֶלִי, שצייר סצנות דתיות וספרותיות דרמטיות. מורלי היה מקור השראה לקבוצת אמנים פורצי דרך שכונתה "המקיאיולי", מהמילה האיטלקית macchia, כתם או נגיעת צבע. מודיליאני כבר נחשף קודם לכן להשפעת הקבוצה.

המקיאיולי פעלו כתגובה לסגנון הבורגני של הציור האקדמי. הם היו קשורים מבחינה רעיונית לאימפרסיוניסטים הצרפתים ואף קדמו להם, אך לא זכו להשפעה בינלאומית דומה לזו של קלוד מונה ובני דורו, וכיום הם כמעט נשכחו מחוץ לאיטליה.

הקשר של מודיליאני לתנועה עבר דרך מורהו הראשון, מיקלי. מיקלי היה בעצמו בן המקיאיולי ותלמידו של ג'וֹבַאנִי פַטוֹרִי, ממייסדי התנועה. אבל דווקא כאן החל הצעיר להתמרד.

עבודתו של מיקלי הייתה אופנתית מאוד, והז'אנר נעשה נפוץ כל כך, עד שמודיליאני העדיף להתעלם מן האובססיה לציורי נוף שאפיינה את המקיאיולי, ממש כפי שאפיינה את האימפרסיוניזם הצרפתי.

מיקלי ניסה לעודד את תלמידיו לצייר באוויר הפתוח, אך מודיליאני לא אימץ את שיטת העבודה הזאת. הוא אמנם רשם בבתי קפה, אך העדיף לצייר בתוך חללים סגורים, ובעיקר בסטודיו שלו. אפילו כאשר צייר נופים, ומוכרות רק שלוש עבודות כאלה, הוא בחר בפלטת צבעים פרוטו-קוביסטית שהייתה קרובה יותר לפול סזאן מאשר למקיאיולי. אצל מיקלי למד נוף, דיוקן, טבע דומם ועירום.

חבריו ללימודים זכרו כי דווקא בעירום התבלט כישרונו במיוחד. אלא שאצל המתבגר הצעיר העניין בגוף האנושי לא היה אקדמי בלבד: כאשר לא צייר מודלים בעירום, סיפרו חבריו, היה עסוק בניסיון לפתות את משרתת הבית.

למרות דחייתו את הגישה האמנותית של המקיאיולי, מיקלי חיבב אותו ואף העניק לו את הכינוי "סופרמן". הכינוי ביטא לא רק את כישרונו אלא גם את הרגלו לצטט מתוך "כה אמר זרתוסטרא" של פְרִידְרִיךְ נִיטְשֶׁה. גם פטורי ביקר לעיתים בסטודיו ואישר את החידושים של האמן הצעיר.

פירנצה, ונציה והפילוסופיה של המרד

בשנת 1902 המשיך מודיליאני את עיסוקו בציור מהחיים ונרשם ל-Scuola Libera di Nudo, "בית הספר החופשי ללימודי עירום", באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה. שנה לאחר מכן, כשהוא עדיין סובל משחפת, עבר לוונציה ונרשם ללימודים ב-Regia Accademia ed Istituto di Belle Arti. בוונציה גם עישן חשיש לראשונה.

במקום להתמסר ללימודים החל לבלות באזורים המפוקפקים יותר של העיר. קשה לקבוע באיזו מידה השפיעו בחירות החיים הללו על סגנונו האמנותי המתפתח, אך הן נראו כיותר ממרד נעורים או ניסיון לחקות את אורח החיים הבוהמייני שהיה כמעט צפוי מאמן בתקופה ההיא.

המשיכה שלו לשוליים נקשרה גם לעניין שגילה בפילוסופיות רדיקליות, ובמיוחד בכתביו של ניטשה.

ניטשה, בודלר ולוטריאמון

עוד בילדותו נחשף מודיליאני לספרות פילוסופית מלומדת בהדרכת סבו מצד אמו, אִיזָקוֹ גַארְסַן. בשנות לימודיו באמנות המשיך לקרוא ולהיות מושפע מכתביהם של ניטשה, שַׁארְל בּוֹדְלֵר, ג'וֹזוּאֶה קַרְדוּצִ'י, קוֹנְט דֶה לוֹטְרֵיאַמוֹן ואחרים.

בהדרגה התגבשה בו אמונה שלפיה הדרך היחידה ליצירתיות אמיתית עוברת דרך התרסה ואי-סדר. מכתבים שכתב בתקופת שהותו בקאפרי בשנת 1901 מראים עד כמה התעצמה השפעתו של ניטשה עליו.

באחד מהם כתב לחברו אוסקר גיליה:

גם לוטריאמון השפיע עליו עמוקות. "שירי מלדורור" נעשה לימים טקסט מרכזי עבור הסוריאליסטים הפריזאים בני דורו של מודיליאני, והיה הספר האהוב עליו במידה כזאת שלמד אותו בעל פה.

שירתו של לוטריאמון, ששילבה יסודות פנטסטיים ודימויים סדיסטיים, התאימה לטעם שמודיליאני החל לפתח כבר בשנות העשרה המוקדמות. גם בודלר וגַבְּרִיאֵלֶה ד'אַנּוּנְצְיוֹ משכו אותו בזכות עיסוקם ביופי מושחת ובביטויו באמצעות דימויים סימבוליסטיים.

מודיליאני הרבה לכתוב לגיליה מקאפרי, שאליה לקחה אותו אמו כדי לסייע בהחלמתו מהשחפת. גיליה היה מבוגר ממנו בשבע שנים, וככל הנראה היה האיש שהציג בפניו את מגבלות האופק התרבותי של ליבורנו.

כמו מתבגרים מוכשרים רבים, מודיליאני העדיף את חברתם של אנשים מבוגרים ממנו. גיליה נעשה לאוזן קשבת למחשבותיו, בעיקר באמצעות מכתבים ארוכים ומפותלים שחלקם השתמרו.

במכתב אחר כתב: "ידידי היקר, אני כותב כדי לשפוך את עצמי בפניך ולאשר את עצמי בפני עצמי. אני טרף לכוחות גדולים המתפרצים ואז מתפוררים… בורגני אחד אמר לי היום, העליב אותי, שאני, או לפחות המוח שלי, עצלן. זה עשה לי טוב. הייתי רוצה אזהרה כזאת בכל בוקר כשאני מתעורר: אבל הם אינם יכולים להבין אותנו, כפי שאינם יכולים להבין את החיים…"

פריז: האמן האיטלקי מגיע אל האוונגרד

בשנת 1906 עבר מודיליאני לפריז, שהייתה אז מוקד מרכזי של האוונגרד.

הגעתו אל לב הניסויים האמנותיים התרחשה כמעט במקביל להגעתם של שני זרים נוספים שעתידים היו להשאיר חותם בעולם האמנות: גִ'ינוֹ סֶוֶורִינִי וחוּאַן גְרִיס. בהמשך התיידד מודיליאני עם הפסל גֵ'ייקוֹב אֶפְּשְׁטַיְין. השניים דמיינו הקמת סטודיו או "מקדש היופי" שיהיה פתוח לכול.

מודיליאני תכנן לצייר וליצור דימויים של קריאטידות אבן עבור "עמודי הרוך", שאמורים היו לשאת את המקדש הדמיוני. הוא התגורר ב-Bateau-Lavoir, קומונה של אמנים חסרי אמצעים במונמארטר, ושכר סטודיו ברחוב קולנקור.

השכונה הייתה מזוהה עם עוני, אבל מודיליאני שהגיע לפריז עדיין נראה כבן למשפחה המבקשת לשמר את זיכרון מעמדה הכלכלי שאבד. בגדיו היו מוקפדים אך לא ראוותניים. הסטודיו עוצב בטעם של אדם שאהב וילונות מהודרים ורפרודוקציות מתקופת הרנסאנס.

אולי יעניין אותך

אלכסנדר בֶּנְקֶנְדוֹרף: צל האימפריה

אלכסנדר לוקשנקו: הדיקטטור האחרון באירופה?

יוזף מנגלה כסמל לאכזריות הנאצית

פיתגורס – האיש, האגדה והמורשת המתמטית

הוא ניסה בהדרגה לאמץ מראה של אמן בוהמייני. מכנסי קורדרוי חומים, צעיף ארגמן וכובע שחור גדול נעשו חלק מהופעתו, ובכל זאת נדמה היה כאילו הוא רק מתחפש לאדם שירד מנכסיו. כשהגיע לפריז כתב בקביעות לאמו, רשם מודלים בעירום באקדמי קולארוסי ושתה יין במתינות. מי שהכירו אותו אז תיארו אדם מעט מסויג, כמעט לא חברותי.

מסופר כי כאשר פגש את פָּבְּלוֹ פִּיקָאסוֹ, שלבש אז את בגדי העבודה המזוהים עמו, העיר כי העובדה שהאיש גאון אינה פוטרת אותו מהופעה גסה.

בתוך שנה הכול השתנה

בתוך כשנה בלבד עבר מודיליאני שינוי קיצוני. האמן האקדמי המטופח הפך למעין "נסיך הנוודים".

המשורר והעיתונאי לוּאִי לַטוּרֶט ביקר בסטודיו שבעבר היה מסודר ומעוצב ומצא מקום הפוך לחלוטין. הרפרודוקציות מתקופת הרנסאנס הוסרו מן הקירות, הווילונות המהודרים היו זרוקים, והחלל כולו שיקף את השינוי בבעליו. באותה תקופה מודיליאני כבר היה אלכוהוליסט ומשתמש בסמים.

הסטודיו עצמו נעשה כמעט סמל פולחני להשמדת כל מה שהאמן תיעב באמנות האקדמית שהקיפה את חייו ואת הכשרתו. הוא לא הסתפק בסילוק שרידי חייו הבורגניים מן החדר. מודיליאני השמיד כמעט את כל יצירותיו המוקדמות, שאותן הגדיר "קישוטי ילדות שנעשו כשהייתי בורגני מלוכלך".

מדוע דחה בכזאת אלימות את זהותו המוקדמת? על כך נכתבו השערות רבות. כבר מראשית ימיו בפריז עיצב לעצמו במודע דמות של שיכור חסר תקנה ומשתמש נלהב בסמים. ייתכן שההחמרה בשתייה ובצריכת הסמים שימשה גם דרך להסתיר את השחפת. מעטים ממכריו ידעו שהוא חולה.

בסביבות שנת 1900 הייתה השחפת גורם המוות המוביל בצרפת. המחלה הייתה מדבקת מאוד ולא היה לה מרפא. חולים עוררו פחד, הורחקו מן החברה וזכו לרחמים.

מודיליאני, שחי מחיי חברה ומשותפות עם אחרים, סירב להפוך לחולה מבודד. אלכוהול וסמים שימשו גם כאמצעים להפחתת כאביו הגופניים, אפשרו לו לשמר חזות של חיוניות ולהמשיך ליצור. משנת 1914 ואילך החריף השימוש שלו באלכוהול ובסמים. לאחר שנים שבהן המחלה נסוגה ושבה, תסמיני השחפת החמירו וסימנו את התקדמותה.

הנסיך המקולל של הבוהמה

מודיליאני חיפש את חברתם של אמנים כמו מוֹרִיס אוּטְרִילוֹ וחַיִּים סוּטִין, וביקש מחבריו האמנים הכרה ואישור לעבודתו. אפילו בעולם הבוהמייני של פריז בלט אורח חייו.

היו לו מערכות יחסים רבות, הוא שתה בכבדות והשתמש באבסינת ובחשיש. כאשר היה שיכור נהג לעיתים להתפשט במפגשים חברתיים. לאחר מותו בגיל 35 נעשה כמעט התגלמות "האמן הטרגי", ודמותו הולידה אגדה שלא נפלה בפרסומה מזו של וִינְסֶנְט וַאן גוֹךְ. בשנות ה-20 של המאה ה-20 ניסו אמנים צעירים לחקות את מה שתפסו כ"סוד" הצלחתו.

הסופר והמבקר אַנְדְרֶה סַלְמוֹן טען כי חשיש ואבסינת היו קשורים להולדת סגנונו של מודיליאני. לדבריו, כאשר היה פיכח היה אמן רגיל לחלוטין, אך: "מהיום שבו התמסר לצורות מסוימות של הוללות, אור בלתי צפוי ירד עליו ושינה את אמנותו. מאותו יום נעשה לאחד מאלה שחייבים למנות בין אמני האמנות החיה."

כמה היסטוריונים של האמנות העלו אפשרות הפוכה לחלוטין: מודיליאני היה עשוי להגיע לשיאים אמנותיים גבוהים עוד יותר אילו לא נשאב להרגלים שבסופו של דבר הרסו אותו.

מאה רישומים ביום

בשנותיו הראשונות בפריז עבד מודיליאני בקצב מסחרר. הוא רשם ללא הפסקה ולעיתים יצר עד מאה רישומים ביום. רבות מן העבודות לא שרדו. חלקן הושמדו בידיו משום שסבר שהן נחותות, אחרות נשכחו במעברי הדירה הרבים שלו, ואחרות נמסרו לנשים בחייו שלא שמרו עליהן.

בתחילה הושפע מטולוז-לוטרק. בסביבות 1907 נשבה בקסמו של פּוֹל סֶזָאן. בהמשך פיתח סגנון עצמאי שלא ניתן היה לשייך באופן מלא לזרם אמנותי אחר.

אנה אחמטובה

בשנת 1910, כשהיה בן 26, הכיר מודיליאני את מי שמתוארת כאהבה הרצינית הראשונה בחייו, המשוררת הרוסייה אַנָּה אַחְמָטוֹבָה. הסטודיו שלהם היו באותו בניין. אחמטובה הייתה בת 21 ונישאה זמן קצר קודם לכן, אך בין השניים החל רומן. היא הייתה גבוהה, בעלת שיער כהה, עור חיוור ועיניים אפורות-ירוקות. מבחינתו של מודיליאני היא גילמה את האידיאל האסתטי שחיפש. השניים נשבו זה בזו, אך כעבור שנה חזרה אחמטובה אל בעלה.

הדיוקנאות שהשאיר אחריו

עבודתו של מודיליאני כללה ציורים ורישומים, ולימים נודע בעיקר בדיוקנאות ובדמויות מלאות. בין העבודות המוזכרות מתקופה זו נמצאים "דיוקן מוד אברנטס" מ-1907, "הצ'לן" מ-1909, "פול גיום, נובו פילוטה" מ-1915, "חתן וכלה" מ-1915 ו"דיוקן מואיז קיסלינג" מ-1915.

בשנת 1916 יצר בין היתר את "ראש נערה צעירה", "דיוקן הצייר מנואל אומברט", "ז'אק וברט ליפשיץ", "ליאון אינדנבאום" ו"דיוקן ביאטריס הייסטינגס". ב-1917 צייר את "מאדאם קיסלינג" ואת דיוקנו של בְּלֶז סַנְדְרָאר.

בשנת 1918 הופיעו בין יצירותיו "דיוקן אשת האמן, ז'אן אבוטרן", "ז'אן אבוטרן בסוודר צהוב", "האיכר הקטן", "דדי היידן", "דיוקן אישה צעירה" ו"דיוקן ז'אן אבוטרן יושבת", שנמצא במוזיאון ישראל בירושלים.

דיוקן נוסף של ביאטריס הייסטינגס מתוארך לשנים 1916-1919. בשנת 1919 צייר דיוקן עצמי בשמן על בד, את "אישה צוענייה עם תינוק", את "אישה עם מניפה", שנגנבה ממוזיאון האמנות המודרנית של פריז, וכן יצירות נוספות ובהן "בוסט של אישה" ו"דיוקן גבר".

מודיליאני רצה להיות פסל

בשנת 1909 חזר לליבורנו כשהוא חולה ותשוש מאורח חייו. אך הוא לא נשאר באיטליה זמן רב. עד מהרה שב לפריז ושכר סטודיו במונפרנאס. באותם ימים הוא תפס את עצמו קודם כול כפסל ולא כצייר.

סוחר האמנות הצעיר והשאפתן פּוֹל גִיוֹם התעניין בעבודתו ועודד אותו להמשיך. גיום גם הכיר לו את הפסל קוֹנְסְטַנְטִין בְּרַנְקוּשִׁי, ומודיליאני היה תלמידו במשך שנה. ב-1912 הוצגה סדרה מפסליו בסלון הסתיו לצד הקוביסטים. אולם עד 1914 נטש את הפיסול והתמקד בציור בלבד.

שני גורמים תרמו למעבר: פרוץ המלחמה הקשה על השגת חומרי פיסול, ובריאותו של מודיליאני הלכה ונחלשה. ביוני 2010 נמכר הפסל "Tête", ראש אישה מאבן גיר, ובאותו זמן היה לפסל השלישי היקר ביותר שנמכר אי פעם.

החברים של מונפרנאס

מודיליאני צייר שורה ארוכה של אמנים, סופרים וחברים שחיו ופעלו סביבו במונפרנאס. בין היושבים מולו היו חיים סוטין, מוֹאִיז קִיסְלִינְג, פבלו פיקאסו, דִּיֶגוֹ רִיבֶרָה, מארי "מארבנה" ווֹרוֹבְיֶיב-סְטֶבֶּלְסְקָה, חואן גריס, מַקְס זַ'קוֹב, ז'אק ליפשיץ, בלז סנדראר וזַ'אן קוֹקְטוֹ.

כאשר הוא וסוטין חיו יחד בסיטה פלגייר בסביבות 1916, צייר מודיליאני את סוטין כמה פעמים.

מלחמת העולם הראשונה ו"מודי"

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ניסה מודיליאני להתגייס לצבא, אך נדחה בשל מצבו הבריאותי. פריזאים רבים הכירו אותו בכינוי "מודי", משחק מילים עם המילה הצרפתית maudit, "מקולל". בני משפחתו וחבריו קראו לו "דדו".

הוא נחשב לגבר נאה וזכה לתשומת לב רבה מנשים. נשים נכנסו ויצאו מחייו עד שבִּיאָטְרִיס הֵייסְטִינְגְס נעשתה בת זוגו. הקשר נמשך כמעט שנתיים.

הייסטינגס הופיעה בכמה מדיוקנאותיו, ובהם "מאדאם פומפדור", אך הייתה גם מטרה להתפרצויות הזעם השיכורות שלו. כאשר הציירת הבריטית נִינָה הַמְנֶט הגיעה למונפרנאס ב-1914, סיפרה כי כבר בערבה הראשון במקום פנה אליה האיש המחייך שישב בשולחן הסמוך בבית הקפה והציג את עצמו במילים: "מודיליאני, צייר ויהודי."

השניים נעשו חברים טובים. בשנת 1916 התיידד עם המשורר וסוחר האמנות הפולני לֵאוֹפּוֹלְד זְבּוֹרוֹבְסְקִי ועם אשתו אנה. זבורובסקי נעשה לסוחר האמנות המרכזי שלו ולחבר חשוב בשנותיו האחרונות, תמך בו כלכלית ואף ארגן את תערוכתו בפריז בשנת 1917.

העירום שהסעיר את פריז

בין 1916 ל-1919 צייר מודיליאני כמה עשרות ציורי עירום שנעשו לחלק מיצירותיו הידועות ביותר. הסדרה הוזמנה בידי זבורובסקי. הסוחר העמיד לרשותו את דירתו, סיפק מודלים וחומרי ציור ושילם לו בין 15 ל-20 פרנק ליום.

היצירות הללו היו שונות מן הדיוקנאות שצייר קודם לכן של חברים ומאהבות. הן מומנו בידי זבורובסקי לצורך האוסף שלו, כמחווה לחברו או מתוך מחשבה על "הפוטנציאל המסחרי" שלהן. בשנת 1917 נערכה בפריז תערוכת היחיד היחידה של מודיליאני בחייו.

היא נעשתה לאחד הפרקים הידועים בקריירה שלו דווקא בגלל תגובת הציבור והוויכוח סביב העירום שהוצג בה. המשטרה סגרה את התערוכה כבר ביום הפתיחה. עם זאת, לאחר מכן היא המשיכה להתקיים, ככל הנראה לאחר שציורים הוסרו מחלון הראווה שפנה לרחוב. "Nude Sitting on a Divan", עירום יושב על דיוואן, היה אחד מציורי העירום שעוררו סערה באותה תערוכה.

לפי קטלוג המכירה של סותביס משנת 2010, שבעה ציורי עירום הוצגו בה. אחד המפורסמים שבהם, "Nu couché", נמכר בכריסטיס בניו יורק ב-9 בנובמבר 2015 תמורת 170,405,000 דולר. המחיר קבע שיא לציור של מודיליאני והציב אותו בין הציורים היקרים ביותר שנמכרו אי פעם.

בסדרת העירום נמנות גם "Iris Tree" מסביבות 1916, "Reclining Nude" מ-1917, "Seated Nude", "Nude", "Nude Sitting on a Divan", "Nude on a Blue Cushion", "Nu couché" משנים 1917-1918, "Seated Nude" מ-1918 ו-"Nu couché (sur le côté gauche)" מ-1917.

ניס: ציורים שנמכרו בפרוטות

במסע לניס שזבורובסקי הגה וארגן, ניסו מודיליאני, צוּגוּהָרוּ פוּגִ'יטָה ואמנים אחרים למכור את עבודותיהם לתיירים עשירים. מודיליאני הצליח למכור כמה תמונות, אך רק תמורת פרנקים בודדים לכל אחת.

דווקא בתקופה זו יצר את רוב הציורים שהפכו בהמשך לפופולריים וליקרים ביותר שלו. במהלך חייו מכר מספר עבודות, אך מעולם לא תמורת סכומים גדולים. גם הכסף שהצליח לקבל נעלם במהירות לטובת הרגליו.

ז'אן אבוטרן

באביב 1917 הכירה לו הפסלת האוקראינית חַנָּה אוֹרְלוֹף סטודנטית לאמנות בת 19 בשם זַ'אן אֶבּוּטֶרְן, ששימשה קודם לכן מודל לפוג'יטה. אבוטרן באה ממשפחה בורגנית שמרנית וקתולית אדוקה.

משפחתה התנערה ממנה בשל יחסיה עם מודיליאני היהודי, שאותו ראו כלא יותר מאדם הולל וחסר כל. למרות התנגדות המשפחה, בתוך זמן קצר חיו השניים יחד.

מודיליאני סיים את מערכת היחסים עם ביאטריס הייסטינגס. זמן קצר לאחר מכן עברו הוא ואבוטרן לסטודיו ברחוב דה לה גראנד שומייר. ז'אן החלה לשמש לו מודל והופיעה בכמה מציוריו, עד שנעשתה לאחד הנושאים המרכזיים ביצירתו. מודיליאני נודע כמי שהתנהג באלימות כלפי בנות זוגו. אבוטרן סבלה מדיכאון לאחר שנכנסה להיריון בפעם השנייה.

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, בראשית 1918, עזב מודיליאני את פריז יחד איתה כדי להתרחק מן המלחמה. הם נסעו לניס ולקאן-סור-מר ובילו כשנה בדרום צרפת. באותה תקופה קיימו חיי חברה פעילים ופגשו חברים רבים, בהם פייר-אוגוסט רנואר, פבלו פיקאסו, ג'ורג'ו דה קיריקו ואנדרה דרן.

ב-29 בנובמבר 1918, לאחר שעברו לניס, ילדה אבוטרן בת שקיבלה את השם ז'אן, וחייתה בין השנים 1918 ל-1984.

למודיליאני כבר היה בן ממערכת יחסים עם סִימוֹן טִירוּ, זֶ'רָאר טִירוּ, שחי בין השנים 1917 ל-2004, וכן לפחות שני ילדים נוספים מחוץ לנישואים. במאי 1919 שבו מודיליאני, אבוטרן ובתם התינוקת לפריז ועברו לדירה ברחוב דה לה גראנד שומייר.

ז'אן נכנסה שוב להיריון. מודיליאני התארס איתה, אך הוריה התנגדו לנישואים, בין היתר בשל המוניטין שלו כאלכוהוליסט וכמשתמש בסמים. למרות זאת הכיר מודיליאני רשמית בבתם כבתו. תוכניות החתונה קרסו מסיבה אחרת לחלוטין כאשר התברר לו שהוא סובל מצורה חמורה של שחפת.

ימיו האחרונים

בריאותו הידרדרה במהירות, אף שהמשיך לצייר. ההתעלפויות שנגרמו בעקבות צריכת האלכוהול נעשו תכופות יותר. בשנת 1920, לאחר שכמה ימים לא נשמע ממנו דבר, הגיע שכן לבדוק את מצבו.

מודיליאני נמצא במיטה כשהוא הוזה ואוחז בז'אן. רופא הוזעק, אך כבר לא היה כמעט מה לעשות. המחלה הגיעה לשלב הסופי שלה. ב-24 בינואר 1920 מת מודיליאני בבית החולים לה שאריטה מדלקת קרום המוח השחפתית.

להלווייתו הגיע קהל גדול מבין קהילות האמנים של מונמארטר ומונפרנאס. ז'אן אבוטרן הייתה אז בת 21 ובהיריון של שמונה חודשים עם ילדם השני.

יום לאחר מותו הובאה לבית הוריה. שם, שבורה ממותו, קפצה מחלון בקומה החמישית ומתה יחד עם העובר שברחמה. מודיליאני נקבר בבית הקברות פר לשז. היא נקברה בבית הקברות בבאניו שליד פריז.

רק בשנת 1930 הסכימה משפחתה, שעדיין נשאה טינה, להעביר את גופתה כדי שתיקבר לצד מודיליאני. מצבה אחת משותפת לשניהם, על מצבתו נכתב: "הוכה בידי המוות ברגע התהילה." בעוד על מצבתה נכתב: "בת לוויה מסורה עד הקורבן הקיצוני."

בכל חייו זכה מודיליאני לתערוכת יחיד אחת בלבד, ולעיתים מסר את עבודותיו למסעדות בתמורה לאוכל. הוא מת חסר כל.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

"Modigliani: Man and Myth" הוא ספרה של ז'אן מודיליאני, בתו של האמן, שאומצה לאחר מותו בידי אחותו בפירנצה. הספר הוא ביוגרפיה שכתבה הבת על אביה, ולכן הוא קשור ישירות למיתוס שנבנה סביב חייו לאחר מותו.

"Modigliani: A Life" מאת מריל סקרסט נזכר במסגרת ביקורת שפרסם פיטר שלדאל בשנת 2011. אחד הרעיונות המובאים ממנו הוא האפשרות שמודיליאני לא מיהר לתקן את הרושם שהוא אלכוהוליסט ומשתמש בסמים, משום שהדימוי הזה הסתיר את תסמיני השחפת.

לצד ספרים ביוגרפיים קיימת ספרות קטלוגית ענפה וסבוכה סביב יצירתו. אמברוג'ו צרוני, ארתור פפנשטיל, ג'וזף לנתמן, אוזוולדו פטאני, כריסטיאן פריזו ומרק רסטליני חיברו או הכינו קטלוגים שיטתיים ליצירותיו. מורשתו נעשתה מסובכת במיוחד בשל ריבוי הזיופים והוויכוחים סביב אותנטיות העבודות.

חומר מעשיר לצפייה

"Les Amants de Montparnasse" משנת 1958, בבימוי זַ'אק בֶּקֶר ובכיכובו של ז'ראר פיליפ, הוא אחד הסרטים העלילתיים שהוקדשו לדמותו של מודיליאני.

"Modigliani" משנת 2004, בבימויו של מיק דייוויס ובכיכובו של אנדי גרסיה, עוסק אף הוא בחייו של האמן.

"Modì, Three Days on the Wing of Madness" בוים בידי ג'וני דפ, הופק בשיתוף פעולה עם פאצ'ינו ובארי נבידי, וצולם החל מספטמבר 2023. הסרט יצא ב-2024.

"The Curse of Modigliani", בבימויה של דיאנה רינגו ובכיכובו של אדוארד פישייסקי, יצא ב-7 בדצמבר 2025 והציג גרסה מודרנית לחייו.

גם "אישה עם מניפה", אחת מיצירותיו של מודיליאני שנגנבה בפריז ב-2010, זכתה לחיים קולנועיים משלה והופיעה בסרטים "Trance" ו"Skyfall".

אם הסיפור של מודיליאני עורר רצון להמשיך אל האנשים, הערים והיצירות שמאחורי האמנות המודרנית, אפשר להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold ולשתף את הכתבה עם מי שחושב שצייר שמת חסר כל אינו יכול להפוך יום אחד לאחד האמנים היקרים בעולם.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.