מהסטודנט המצטיין שסולק מהאוניברסיטה ועד למצביא, מדינאי, רפורמטור ושותפה הקרוב ביותר של יקטרינה הגדולה: סיפורו של גריגורי פוטיומקין עבר דרך הפיכות חצר, מלחמות, קרים, הצי בים השחור, ערים חדשות ורפורמה עמוקה בצבא הרוסי. ■ מאחורי הביטוי המפורסם "כפרי פוטיומקין" הסתתר אדם הרבה יותר מורכב, שהמיזמים, השאיפות וחייו הפרטיים נשזרו במדיניותה של רוסיה בסוף המאה ה-18.
באוקטובר 1791, בדרך מיאשי לניקולאייב, הורה הנסיך גְרִיגוֹרִי פּוֹטְיוֹמְקִין לעצור את המרכבה. מצבו הידרדר במהירות. הוא ביקש שיורידו אותו אל הקרקע, הוצא אל השדה, הצמיד איקונה אל חזהו, הצטלב ונשם את נשימתו האחרונה. האיש שבמשך שנים עסק בגבולות, בציים, בערים, בצבאות, בארמונות ובתוכניות לשינוי מפת אירופה, מת הרחק מן הפאר שבו חי.
הדרך אל אותו שדה הייתה יוצאת דופן. פוטיומקין היה בן אצולה מחוזית מסמולנסק, סטודנט מבריק שסולק מן האוניברסיטה בשל "עצלות ואי-הגעה לשיעורים", איש משמר שהשתתף בהפיכה שהעלתה את יקטרינה השנייה לשלטון, מפקד במלחמות נגד האימפריה העות'מאנית, אהובה ואולי אף בעלה החשאי של הקיסרית, מושל, דיפלומט, רפורמטור צבאי, ממייסדי הצי בים השחור ומי שהיה מעורב בהקמתן ובפיתוחן של ערים ובהתיישבות בשטחים הדרומיים של האימפריה. בשנים האחרונות לחייו היה גם שליט בפועל של נסיכות מולדובה.
הילד מצ'יז'בו שכמעט הפך לאיש אקדמיה
תאריך לידתו של אַלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' פּוֹטְיוֹמְקִין-טַבְרִיצֶ'סְקִי מופיע בשני נוסחים שונים. מסורת אחת מציינת את 24 בספטמבר 1739, 13 בספטמבר לפי הלוח הישן. ברישום ביוגרפי אחר מופיע 30 בספטמבר לפי הלוח הישן, המקביל ל-11 באוקטובר. כך או כך, מקום לידתו היה הכפר צ'יז'בו שבמחוז סמולנסק.
אביו, אלכסנדר ואסילייביץ' פוטיומקין, היה אציל מסמולנסק, רב-סרן בדימוס ולפי אחד התיאורים גם משתתף במלחמות תקופתו של פיוטר הגדול. הוא מת כאשר גריגורי היה בן שבע בערך. אמו, דאריה ואסילייבנה פוטיומקינה, לבית קונדירבה, עברה עם בנה למוסקבה ושם גידלה אותו.
בן המקום סרגיי ניקולאייביץ' גלינקה תיאר לימים את אמו כאישה שהשפעתה חרגה הרבה מעבר למשפחתה: לדבריו, בסביבה כולה התלבשו, ערכו שידוכים וארגנו סעודות לפי הנורמות שהנהיגה, ונטייתה לפקד ולעצב את סביבתה עברה אל בנה.
פוטיומקין למד תחילה במוסד החינוכי של יוהאן-פיליפ ליטקה ברובע הגרמני במוסקבה. שם למד, בין היתר, גרמנית. ליטקה היה סבו של חוקר האזור הארקטי לעתיד, האדמירל פיודור ליטקה.
לאחר מכן למד בגימנסיה של אוניברסיטת מוסקבה לצד אישים כגון יעקב בולגקוב, איפוליט בוגדנוביץ' ודניס פונביזין. ב-1755 התקבל לאוניברסיטת מוסקבה. כעבור שנה זכה במדליית זהב על הישגיו בלימודים, וביולי 1757 נכלל בין שנים-עשר התלמידים המצטיינים שנשלחו לסנקט פטרבורג בהזמנת איוואן שובאלוב והוצגו לפני הקיסרית יליזבטה פטרובנה.
זו הייתה פתיחה מבטיחה מאוד לקריירה אקדמית. אלא שבתוך שנים מעטות הכול התהפך. בתחילת 1760 סולק פוטיומקין מן האוניברסיטה, יחד עם ניקולאי נוביקוב, בנימוק הרשמי של "עצלות ואי-הגעה לשיעורים".
לגבי הסיבה האמיתית לסילוקו הועלו השערות שונות, ובהן האפשרות שהשתתף בתככים בחצר. כך או כך, הסילוק לא העיד על מחסור בכישרון. גלינקה הביא סיפור שלפיו המתרגם ירמיל קוסטרוב השאיל לפוטיומקין כמה כרכים מ"תולדות הטבע" של בופון. כעבור שבוע החזיר אותם פוטיומקין. כאשר קוסטרוב התקשה להאמין שהספיק לקרוא את כל החומר, פוטיומקין חייך וסיפר לו את עיקרי הדברים שקרא.
חייל על הנייר, ואחר כך במציאות
עוד בזמן לימודיו נרשם פוטיומקין לשירות צבאי. ב-30 במאי, 10 ביוני לפי הלוח החדש, 1755, נרשם במקביל לאוניברסיטת מוסקבה ולרגימנט משמר הפרשים כרייטר, וקיבל אישור שלא להתייצב ביחידתו עד לסיום לימודיו.
ב-15 באוגוסט, 26 באוגוסט לפי הלוח החדש, 1757, הועלה לדרגת קורפורל בעקבות דיווחו של שובאלוב על ידיעותיו ביוונית עתיקה ובתיאולוגיה. הוא נשאר באוניברסיטה. ב-31 בדצמבר 1758, 11 בינואר 1759 לפי הלוח החדש, הועלה לדרגת גפרייטר-קורפורל. ב-19 ביולי, 30 ביולי לפי הלוח החדש, 1759, הועלה לדרגת קפטנארמוס.
רק ב-1761 נעשה ואחמיסטר במשמר הפרשים והתייצב בפועל לשירות. במרץ 1762, בימי הקיסר פיוטר השלישי, מונה לאורדוננס של מפקד משמר הפרשים, הגנרל-פלדמרשל הנסיך גאורג לודוויג, דוכס שלזוויג-הולשטיין.
שנה קודם לכן היה עדיין סטודנט שסולק מן האוניברסיטה. כעת מצא את עצמו בתוך אחת היחידות המקורבות ביותר למוקדי הכוח של האימפריה.
הפיכת 1762 והאישה שתשנה את חייו
הפיכת החצר ב-1762 העלתה את יקטרינה השנייה לכס הקיסרות, ופוטיומקין היה בין המשתתפים בה. תפקידו לא היה הגדול ביותר, אך הוא הצליח לסייע בהעברת משמר הפרשים, שבו שירת כוואחמיסטר, לצדה של יקטרינה.
לאחר ההפיכה הוצגו אנשי היחידה לקידום. האחרים נועדו להתקדם מדרגת ואחמיסטר לקורנט, אולם לצד שמו של פוטיומקין הוסיפה הקיסרית בכתב ידה הוראה להעניק לו דרגת פודפורוצ'יק, קידום של שתי דרגות במקום אחת. ב-30 בנובמבר, 11 בדצמבר לפי הלוח החדש, 1762, מונה לקאמר-יונקר בחצר, נוסף על שירותו ברגימנט. הוא קיבל גם בעלות על 400 נפשות איכרים.
בשנים שלאחר מכן הקריירה שלו התקדמה בהדרגה. ב-13 באוגוסט 1763 מונה לעוזרו של האובר-פרוקורור של הסינוד הקדוש, מבלי לעזוב את השירות הצבאי. ב-19 באפריל 1765 הועלה לדרגת פורוצ'יק במשמר הפרשים. באותה שנה מילא תפקיד הקשור לקופת היחידה והופקד על פיקוח על תפירת המדים היומיומיים החדשים.
ב-19 ביוני 1766, בעקבות יציאתו לחופשה של הרוטמיסטר מלגונוב, פיקד על הפלוגה התשיעית. ב-1767 נשלח למוסקבה עם שתי פלוגות בזמן פעילות הוועדה לחקיקה. בוועדה שימש אפוטרופוס לצירים בני דתות אחרות וכן חבר בוועדה דתית-אזרחית, אך לא התבלט שם במיוחד.
ב-22 בספטמבר 1768 מונה לקאמרהר בפועל של הוד מלכותה ונשאר ברגימנט. ב-11 בנובמבר אותה שנה הוצא מן היחידה בצו הקיסרית בשל שירותו בחצר. באותו שלב נשא את תואר הקאמרהר בפועל והחזיק בדרגת גנרל-מאיור בצבא.
אלא שהקפיצה האמיתית במעמדו עדיין הייתה לפניו.
המלחמה שהפכה אותו למפקד
ב-1769 יצא פוטיומקין כמתנדב למלחמה הרוסית-עות'מאנית של 1768-1774. הוא התבלט באזור חוטין, השתתף בהצלחה בקרבות פוקשאן, לארגה וקאגול, הביס כוחות טורקיים באולטה, שרף את ציברי ותפס כלי שיט טורקיים רבים.
הוא פיקד על פרשים ונודע באומץ לב וביכולת פיקוד. הגנרל-אנשף אלכסנדר גוליצין, שתחתיו שירת, הדגיש כי הפרשים הרוסים לא פעלו קודם לכן בסדר ובאומץ כפי שפעלו תחת פוטיומקין.
ב-27 ביולי, 7 באוגוסט לפי הלוח החדש, 1770, קיבל הגנרל-מאיור פוטיומקין את עיטור גאורגי הקדוש מדרגה שלישית. ב-1770 וב-1771 שהה בסנקט פטרבורג וניסה להשיג רשות לכתוב ישירות לקיסרית, אך באותו שלב ללא הצלחה מיוחדת. ב-1774 כבר הועלה לדרגת גנרל-לויטננט.
יקטרינה החלה להתכתב עמו. באחד ממכתביה ביקשה ממנו שלא לסכן את חייו ללא צורך. בתוך חודש חזר לסנקט פטרבורג, מונה לגנרל-אדיוטנט ולסגן-אלוף של רגימנט פראובראז'נסקי של משמר החיים, ונציגים זרים החלו לתארו כ"אדם המשפיע ביותר ברוסיה".
יקטרינה ופוטיומקין: אהבה, ברית ואולי גם נישואים
יחסיהם של פוטיומקין ויקטרינה השנייה חרגו מזמן מתחומי רומן החצר הרגיל. קיימות כמה מסורות באשר לנישואים חשאיים ביניהם. בחלקן מיוחס הטקס ל-1774, ואפילו ל-8 ביוני של אותה שנה, ובאחרות ליולי 1775.
גם מקום הטקס אינו ודאי. הוצעו קתדרלת סמפסון הקדוש בצד ויבורג של סנקט פטרבורג וכנסיית העלייה לשמים ליד שער ניקיטסקי במוסקבה, שלא שרדה. בחלק מהתיאורים מופיע פוטיומקין אף כבן זוגה המורגנטי של הקיסרית. באותה תקופה לא יכלה יקטרינה להינשא לו בגלוי. היא הייתה קיסרית והוא, למרות העלייה המסחררת במעמדו, לא היה בן לבית מלוכה.
למרות זאת, במשך זמן רב חיו בארמון החורף כמעט כבעל ואישה. חדריו האישיים של פוטיומקין היו מעל חדר השינה של הקיסרית, והוא היה מן האנשים המעטים שיכלו להיכנס אליה ללא הזמנה. במכתביה פנתה אליו בביטויים כמו "בעלי היקר", ולעצמה התייחסה כאשתו או בת זוגו.
קיימת גם השערה כי לשניים נולדה בת בשם יליזבטה גריגורייבנה טיומקינה, שקיבלה שם משפחה שנוצר מהשמטת ההברה הראשונה משמו של פוטיומקין. היא נישאה לאיוואן חריסטופורוביץ' קלאגאורגי, שהיה סגן-מאיור של אביה, ובנישואיהם נולדו עשרה ילדים. בין צאצאיהם נמנה המדען דמיטרי אובסיאניקו-קוליקובסקי, וקיימת גם השערה על קשר אל השושלת הסרבית קראג'ורג'ביץ'.
גם לאחר שהקשר הרומנטי בין יקטרינה לפוטיומקין נחלש, מעמדו המדיני לא התמוטט. בדצמבר 1775 הציג פוטיומקין עצמו לקיסרית את פיוטר זבדובסקי, שהפך למזכירה ולאחד ממקורביה. פוטיומקין התקשה מאוד לקבל את השינוי, ואף כתב כי מי שיתפוס את מקומו "לא יישאר בחיים".
יקטרינה השיבה לו במכתב חריף אך מרגיע.
הופעתו של אלכסנדר ירמולוב כמקורב חדש ב-1785 לא פגעה באופן משמעותי במעמדו של פוטיומקין. ההתכתבות בינו לבין הקיסרית נמשכה, מסמכים מדיניים מרכזיים עברו תחת ידיו, מסעותיו לוו בכבוד יוצא דופן והיא המשיכה להעניק לו מתנות יקרות.
במשך כ-15 שנה לאחר התרחקותם הרומנטית נותר פוטיומקין אחד המוציאים לפועל החשובים ביותר של מדיניות יקטרינה.
לאחר מותו כתבה עליו:
האדם שהחל לעצב מחדש את הצבא הרוסי
פוטיומקין לא היה רק איש חצר ומדינאי. השירות הצבאי נותר חלק מרכזי בחייו, ומ-1774, כאשר היחסים עם יקטרינה היו בשיאם והוא נשא דרגת גנרל-לויטננט, נעשה למעשה האיש שהוביל את הקולגיה הצבאית. פורמלית נותרה משרת הנשיא פנויה, אך כסגן הנשיא היה פוטיומקין מי שהחזיק בידיו את ניהול התחום הצבאי.
כבר ב-1775 החל ברפורמות בחיל הרגלים. ואחד השינויים הראשונים היה הנהגת מבנה ארגוני אחיד ליחידות חיל הרגלים במקום מגוון תקנים ששרד עוד מן התקופה הפטרינית. השינוי נועד לפשט את האספקה ואת השלמת כוח האדם.
גם שיטת הכשרת המגויסים השתנתה. במקום ללמד כל טירון מעט מכל מקצוע צבאי כדי שיוכל להישלח מאוחר יותר לכל יחידה, ביקש פוטיומקין להכשירו מלכתחילה לתפקיד צבאי מוגדר.
ההכשרה נועדה להתבסס יותר על פעולה מעשית ופחות על תרגילי סדר במגרש. יחידות חיל הרגלים היו אמורות להיות מסוגלות לפעול באופן עצמאי, לבצע מסעות מהירים וארוכים, לנוע בחשאי, לפעול בשטח משובש ולשפר את דיוק הירי של החייל הבודד.
ציידים צבאיים החלו להתארגן בגדודים נפרדים, מ-1777 ללא ארטילריה אורגנית, גדל מספר הגרנדירים והוקמו רגימנטים מוסקטריים בני ארבעה גדודים. בין 1785 ל-1788 הוקמו תחת הנהגתו תשעה קורפוסים של ייגרים, שחייליהם וקציניהם הפכו לנושאי רעיון הלחימה במבנה מפוזר.
אחד מגדודי המוסקטרים שנוצרו בתקופה זו היה גדוד ולדימיר, שעתיד היה כעבור כשבעה עשורים להתפרסם בקרב אלמה בחצי האי קרים.
פוטיומקין ביקש לשנות גם את היחסים בתוך הצבא. מסורת ההכשרה באמצעות מכות, שנמשכה מן התקופה הפטרינית, הוחלפה בהדרגה בדגש על הסבר ושכנוע. באחת מהוראותיו כתב כי יש להקפיד שקציני המטה והקצינים ילמדו את החיילים "יותר בשכנוע ובעצה, ובשום אופן לא במכות".
השימוש בחיילים לעבודות פרטיות של מפקדיהם נאסר תחת איום בענישה חמורה. פוטיומקין דרש יחס אנושי יותר לפקודים, פיקח על אספקתם ודרש שמירה על תנאים סניטריים והיגייניים.
בתיאורים שונים נכתב כי פוטיומקין לא הרשה לעצמו להשתמש בגידופים כלפי פקודיו, ועדויות אחרות מספרות כי נהג להקפיד שלא להשפיל את הכפופים לו, גם כאשר דרש מהם בתקיפות לבצע את הוראותיו. מנגד, תיאור פופולרי אחר מייחס לו דווקא שימוש חופשי למדי בלשון בוטה בשיחות פרטיות ועם כפופים.
כך או כך, במסמכים הצבאיים שלו מופיעה תפיסה ברורה: כשירות לקרב הייתה חשובה יותר מן הברק החיצוני.
מלחמה חדשה דרשה גם מדים חדשים
לאחר שהפך ב-1784 לפלדמרשל ולנשיא הקולגיה הצבאית, הרחיב פוטיומקין את הרפורמות. גם הפרשים עברו שינוי. מספרם גדל, ורגימנטים של דרגונים קיבלו הכשרה בחיל רגלים כדי שיוכלו לפעול ללא תמיכה צמודה של רגלים.
ב-1786 הופיעו בצבא מעילים ומכנסיים מרווחים יותר, שהחלק התחתון שלהם חופה בעור, לצד מגפיים קלים ונוחים. על ראשי החיילים הופיעו קסדות שחורות עם ציצה כתומה וקוקארדה לבנה.
פוטיומקין ביטל את הפאות, הצמות והפודרה, שהיו לא רק בלתי מעשיות אלא גם כר נוח לכינים ולמחלות עור. החיילים נדרשו מעתה להסתפר בצורה מסודרת. הוא ניסח את גישתו בצורה בלתי נשכחת: "להסתלסל, להתפדר, לקלוע צמות, האם זה עניינו של חייל? אין להם משרתים אישיים".
במקום מדים כפולים מצמר ורצועות מהודקות סביב הגוף, שהיו מרשימים במראה אך בלתי נוחים, הונהגו מכנסיים פשוטים יותר, מעילים ומגפיים.
פוטיומקין עסק גם במה שכיום היה נקרא מערך לוגיסטי. הוא הבין שחייל מאומן היטב אינו מועיל אם הוא רעב או קופא מקור, ולכן ארגן מחדש את שירותי האספקה ואף לקח אותם בתחילה תחת פיקוחו האישי.
דרישתו המרכזית הייתה שכל מה שמגיע לחיילים על פי התקן, לרבות ציוד אישי ואספקת מזון, יימסר להם בזמן. ב-1786 פרסם תקנה שקבעה את ההוצאות הנדרשות לצבא, ובהן שכר, ביגוד, תיקון כלי נשק, שיירות, אחזקת סוסים והקצבות לרגימנטים השונים.
הצבא הקוזאקי חוזר לתמונה
פוטיומקין הקדיש תשומת לב מיוחדת לקוזאקים. חוויית מרד פוגצ'וב חיזקה את המסקנה כי אי אפשר להשאיר את הקוזאקים לעצמם ובאותו זמן לצפות מהם לשירות גבול יעיל.
לאחר חיסול הסיץ' הזפורוז'י עלה אצלו הרעיון להקים מחדש מסגרת קוזאקית שתגן על גבולות המחוז הדרומי החדש. ב-1783 התיר לאנטון גולובאטי, זכרי, או חורקו, צ'פגה וסידור בלי, שכונה גם לגקוסטופ, להזמין מתנדבים לשירות "במעמד קוזאקי".
ב-1787 התייצבו נציגי הזפורוז'ים לשעבר לפני יקטרינה השנייה בקרמנצ'וג, והיא הסכימה להקים מחדש את הכוח בשם "צבא הקוזאקים הנאמנים". ממנו צמח צבא הקוזאקים של הים השחור.
פוטיומקין הקים גם את צבא הקוזאקים של יקטרינוסלב והידק את הקשר בין צבא הדון לבין הצבא הסדיר. רגימנטים קוזאקיים אורגנו במסגרת צבאית סדירה יותר ונכפפו לתקנות הצבא. מספר הלוחמים שסיפקו הקוזאקים עלה מכ-4,000 עד 5,000 לכ-10,000.
הקוזאקים של יקטרינוסלב והים השחור בחרו בפוטיומקין כהטמאן הגדול שלהם. ב-1790 קיבל באופן רשמי את תואר ההטמאן הגדול של הכוחות הקוזאקיים של יקטרינוסלב והים השחור.
קרים והרעיון הגדול בדרום
כבר בשנות ה-1770 העסיקו את פוטיומקין במיוחד גבולותיה הדרומיים של רוסיה ועתידה של האימפריה העות'מאנית. הוא החזיק סוכנים במקומות רבים ברחבי חצי האי הבלקני והגיש ליקטרינה תוכנית להשתלטות על קרים.
מאז 1776 החלה התוכנית להתממש בפועל. מלחמת 1768-1774 הסתיימה בהכרה בחאנות קרים כישות חופשית, אך העות'מאנים לא מיהרו לסגת מן האזור. במשך השנים פעלו הרוסים, בהנהגת פוטיומקין, להסדרת סיפוחה של קרים לרוסיה.
ב-1783, על הפסגה השטוחה של הר אק-קאיה, קיבל פוטיומקין באופן אישי את שבועת הנאמנות לכתר הרוסי מצד האצולה והתושבים המקומיים. באותה שנה סופחה קרים לרוסיה.
בעקבות סיפוח קרים קיבל את הכינוי טאבריצ'סקי, וב-2 בפברואר, 13 בפברואר לפי הלוח החדש, 1784, נעשה פלדמרשל. פוטיומקין החזיק בקרקעות עצומות בקרים והיה מעורב בארגון הראשוני של חצי האי במסגרת האימפריה.
"הפרויקט היווני": תוכנית לשינוי מפת אירופה
שאיפותיו בדרום לא הסתיימו בקרים. פוטיומקין נחשב לאחד ממפתחי "הפרויקט היווני", תוכנית מרחיקת לכת לעיצוב מחדש של המרחב העות'מאני והבלקני.
על פי התוכנית, הטורקים היו אמורים להיות מגורשים לחלוטין מאירופה, האימפריה הביזנטית הייתה אמורה לקום מחדש, וכתרה נועד לנכדה של יקטרינה, הנסיך הגדול קונסטנטין פאבלוביץ'.
ממולדובה ומוולאכיה אמורה הייתה לקום מדינת חיץ בשם דאקיה, שתפריד בין גבולות רוסיה, אוסטריה והישות היוונית החדשה. הגבול הדרומי של רוסיה נועד לעבור לאורך הים השחור, והשטחים שבין הבוג לדנייסטר אמורים היו להיכלל באימפריה הרוסית.
בתיאור אחר של התוכנית מופיעה אף האפשרות שב-1782 נועד פוטיומקין עצמו להיות מלכה של דאקיה, אך המהלך לא יצא לפועל על רקע חילוקי דעות בין יקטרינה השנייה, הקיסר יוזף השני ואישים נוספים ובהם הדוג'ה הוונציאני פאולו רנייר.
פוטיומקין מונה למפקד הראשי ולמושל הכללי של האזור הדרומי החדש. ב-10 ביולי, 21 ביולי לפי הלוח החדש, 1775, הועלה לרוזן של האימפריה הרוסית, לו ולצאצאיו. ב-26 בנובמבר, 7 בדצמבר לפי הלוח החדש, 1775, זכה בעיטור גאורגי הקדוש מדרגה שנייה.
במסגרת פעילותו בדרום מזוהה פוטיומקין עם הקמת שורה של ערים שהפכו למרכזים אזוריים: יקטרינוסלב ב-1776, חרסון ב-1778, סבסטופול ב-1783 וניקולאייב ב-1789.
חרסון כבר תואר ב-1782 כעיר משמעותית. יקטרינוסלב הוגדרה כעיר "בנויה היטב". במרחבים ששימשו קודם לכן נתיב לפשיטות של הטטרים מקרים הופיעו כפרים במרווחים של 20 עד 30 ורסט.
לא הכול הוגשם. פוטיומקין חלם על אוניברסיטה, קונסרבטוריון ועשרות בתי חרושת ביקטרינוסלב, אך תוכניות אלה נותרו על הנייר. גם מניקולאייב לא הצליח ליצור בתוך זמן קצר את המרכז הגדול שתכנן.
אולי יעניין אותך
משרדו, שנוהל בידי וסילי סטפנוביץ' פופוב, יד ימינו, טיפל במגוון עצום של עניינים: הזמנת מתיישבים, הקמת ערים, נטיעת יערות וכרמים, עידוד גידול תולעי משי, פתיחת בתי ספר, בתי חרושת, בתי דפוס ומספנות.
העשייה הייתה רחבת היקף ולעיתים קדחתנית. כסף, עבודה, אנשים ואפילו בריאותו שלו לא נחסכו. חלק מן המיזמים החלו ונזנחו, אחרים לא עברו את שלב התכנון ורק חלק קטן מן התוכניות הגדולות הוגשם במלואו. ובכל זאת, העדים שהגיעו לאזור נדהמו מן השינויים שכבר התרחשו.
האיש שבנה את צי הים השחור
אחד ממפעליו המרכזיים היה הקמת צי צבאי רוסי בים השחור. משנת 1779 התנהל בהנהגתו תהליך אינטנסיבי של בניית צי. ב-13 באוגוסט, 24 באוגוסט לפי הלוח החדש, 1785, אושרו תקני האדמירליות של הים השחור והצי, שהוכפפו ישירות לפוטיומקין. יקטרינה העניקה לו אף את הזכות להניף דגל קייזר.
בניית הצי התבצעה במהירות עצומה, וחלק מכלי השיט נבנו מחומרים שלא נחשבו אידיאליים. למרות זאת, במלחמה הבאה נגד האימפריה העות'מאנית מילא הצי תפקיד משמעותי בהצלחות הרוסיות.
פוטיומקין נחשב ליוצרו של צי הים השחור הרוסי ולמפקדו הראשון.
מסע קרים הגדול והולדת "כפרי פוטיומקין"
ב-1787 ארגן פוטיומקין את מסעה של יקטרינה השנייה לקרים. הקיסרית הייתה אז בת 57.
זה היה מבצע לוגיסטי בקנה מידה עצום. כ-3,000 בני אדם ליוו את החצר. השיירה הקיסרית כללה 14 כרכרות, 124 מזחלות עם כיסויים ו-40 מזחלות רזרביות. יקטרינה נסעה בכרכרה שיועדה ל-12 נוסעים ונרתמה ל-40 סוסים.
לאורך חלקים נרחבים מן הדרך הואר המסלול בלפידים ובחביות בוערות. במוקדי העצירה הגדולים קיבלו את פני הקיסרית מושלים כלליים. בקרים הצטרף אליה הקיסר הרומי הקדוש יוזף השני.
יקטרינה שהתה בחצי האי 12 ימים. חרסון ומבצרה הרשימו גם את האורחים הזרים. בסבסטופול הוצגה לעיני המשלחת שייטת שכללה 15 כלי שיט גדולים ו-20 קטנים. זו הייתה אחת מנקודות השיא של המסע.
באותה שנה קיבל פוטיומקין את התוספת "טאבריצ'סקי" לשמו. המסע הפך לימים לבסיסו של הביטוי "כפרי פוטיומקין". לפי הסיפור המפורסם, פוטיומקין, שלא הצליח באמת בפיתוח הדרום, הציב תפאורות וכפרים מדומים כדי להטעות את הקיסרית. אלא שגם בתוך החומר ההיסטורי עצמו מופיעה עמדה אחרת: האקדמאי אלכסנדר פאנצ'נקו ראה בסיפור מיתוס.
קישוטים מפוארים באירועי חצר היו מקובלים ממילא, ובמקרה הזה הפאר היה כה יוצא דופן עד שעורר ספק באשר למה אמיתי ומה מבוים. לכך נוספה גם החשיבות הדיפלומטית של המסע, שבו השתתף יוזף השני.
מאה נשים במדים למען הקיסרית
אחת האטרקציות שפוטיומקין הכין ליקטרינה הייתה "פלוגת האמזונות". הוא סיפר לה על נשים יווניות בקרים שלחמו באומץ לצד בעליהן נגד הטורקים. כאשר יקטרינה הטילה ספק בסיפור, הבטיח לה פוטיומקין להציג הוכחה לחוסנן של הנשים.
הוא הורה למפקד הגדוד היווני של בלקלאווה, יחידה שהורכבה מיוונים שנמלטו מן השלטון העות'מאני, להקים פלוגה של מאה נשים. נשותיהם ובנותיהם של החיילים הרכיבו את היחידה.
בראש הפלוגה עמדה ילנה סרנדובה בת ה-19, שקיבלה דרגת קפטן ונחשבת בתיאור שנמסר לאישה הקצינה הראשונה באימפריה הרוסית. האמזונות עברו אימונים ברכיבה, סיף וירי.
ב-24 במאי 1787 קיבלה הפלוגה את פניה של יקטרינה בכפר קאדיקוי. הנשים רכבו על סוסים ולבשו חצאיות קטיפה ארגמניות עם שוליים, ז'קטים ירוקים המעוטרים בפסי זהב וטורבנים לבנים עם נצנצים מוזהבים ונוצת יען. הקיסרית התרשמה. הפלוגה ליוותה אותה במסעה בקרים ולאחר מכן פורקה. היא לא השתתפה בקרב.
מלחמה נוספת עם האימפריה העות'מאנית
ב-1787 פרצה מלחמה נוספת בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, מלחמה שהייתה קשורה בין היתר לפעילותו של פוטיומקין ולמסעה של יקטרינה בקרים. פוטיומקין נדרש כעת לא רק לבנות ולנהל אלא גם לפקד.
במשך כחודש ארגן את העתודות, הכין מספוא לצבא, ביקש תגבורות מן הרוזן פיוטר רומיאנצב ופנה ליקטרינה בבקשה לגיוס נוסף. ב-24 בספטמבר 1787 הגיעה ידיעה קשה: צי הים השחור החדש נקלע לסערה ולפי הדיווחים הראשונים הושמד.
פוטיומקין נשבר. הוא כתב ליקטרינה כי כל מה שהוא עושה מתהפך נגדו, שהצי בסבסטופול נהרס בסערה ושנשארו רק כלי שיט קטנים ולא אמינים. הוא אף ביקש להעביר את הפיקוד לרומיאנצב וכתב שהוא כמעט מת מבפנים וכי הוא מוכן לוותר על החסדים והרכוש שקיבל ולהסתגר מן העולם.
ביום הבא התברר כי רוב הצי שרד וחזר לסבסטופול לתיקונים. יקטרינה ניסתה במכתביה לחזק את רוחו.
אוצ'קוב: חודשים של המתנה, שעה וחצי של הסתערות
מתנגדיו של פוטיומקין, ובמיוחד המחנה המזוהה עם וורונצוב וזבדובסקי, דרשו מראשית המלחמה לכבוש במהירות את מבצר אוצ'קוב, שנחשב לאחד המבצרים החזקים בתקופתו.
המצור החל ביולי 1788 ונמשך עד 6 בדצמבר. פוטיומקין ספג ביקורת על האיטיות. חיילים מתו ממחלות, מקור ומחסור. הוצעו כמה הסברים לכך שלא הסתער מוקדם יותר: הכשרה לקויה של המגויסים, חוזקו של המבצר ורצונו להמתין לתנאי מזג אוויר שיקשו על שוודיה ופרוסיה לפתוח חזית נוספת.
לאחר שהקרח כיסה את הלימאן נעלם גם האיום של הגעת צי עות'מאני. כאשר ניתנה לבסוף פקודת ההסתערות, נכבש המבצר בתוך כשעה וחצי. האבדות הרוסיות הסתכמו ב-2,630 איש, מספר שתואר כנמוך באופן יוצא דופן בהתחשב בגודלו של המבצר ובחוזקו.
ב-16 בדצמבר, 27 בדצמבר לפי הלוח החדש, 1788, זכה פוטיומקין בעיטור גאורגי הקדוש מדרגה ראשונה. לאחר אוצ'קוב חזר פוטיומקין לסנקט פטרבורג והתקבל בכבוד רב. יקטרינה העניקה לו מתנות נדיבות, ובהן מגש זהב אובלי מעשה ידי פרנסואה סגן, המתוארך ל-1788.
הוא ניהל עמה שיחות תכופות על מדיניות חוץ ונקט קו מפויס יחסית כלפי שוודיה ופרוסיה. כשחזר לזירת המלחמה דאג להשלמת כוח האדם והתקדם באיטיות עם עיקר הצבא לעבר הדנייסטר. הוא לא השתתף ישירות במבצעיהם של ניקולאי רפנין ואלכסנדר סובורוב.
עם זאת, בנדרי, שעליה הטיל מצור, נכנעה ללא שפיכות דמים. תיאור אחר מציין את 4 בנובמבר 1789 כמועד הכיבוש נטול הקרב. לקראת סוף 1789 כבר נוקה אזור טרנסניסטריה מן הכוחות העות'מאניים. בכפר יאגורליק הוקם באופן זמני מטהו של הצבא הרוסי בפיקוד פוטיומקין. באותו מרחב בלט גם צבא הקוזאקים של הים השחור, שקיומו היה קשור ישירות למדיניותו.
לקוזאקים הוקצו שטחים שנכבשו במהלך המלחמה בגדה השמאלית של הדנייסטר. סלובודזיה נבחרה למקום מושבו של מטה צבא הקוזאקים של הים השחור. שם שכנו ממשלת הצבא, החותם והאוצר.
יותר מעשרים יישובים קוזאקיים התקיימו לאורך הדנייסטר, מחוף הים השחור ועד הכפר טרנובקה. מנהלת איחוד המוזיאונים של סלובודזיה, ויקטוריה צ'באן, תיארה את ההשפעה הקוזאקית כעמוקה ומתמשכת. לדבריה, שמות משפחה קוזאקיים כמו צ'רנוב, זביאגין ונבייגולובה עדיין נפוצים באזור. היא ציינה גם הבדלים בין החלק הרוסי לחלק המולדבי של סלובודזיה, הן בדיבור והן בארכיטקטורת הבתים.
הצלחותיו של אלכסנדר סובורוב ברימניק ובאיזמאיל ופעולות צי הים השחור של האדמירל פיודור אושקוב יצרו תנאים להסכם שלום שהיה נוח לרוסיה. פוטיומקין לחץ להוציא את נסיכות מולדובה לחלוטין משליטת האימפריה העות'מאנית.
אלא שהעמדה העוינת של מעצמות מערביות, ובראשן בריטניה ואוסטריה, הובילה לנסיגה מן התוכנית הרחבה. בהסכם יאשי של 1791 עברו לידי רוסיה אדמות אוצ'קוב, ובהן האזור הדרומי של טרנסניסטריה, בעוד השטחים שממערב לדנייסטר נשארו תחת השלטון העות'מאני. הדנייסטר הפך לגבול הדרום-מערבי של האימפריה וקיבל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה.
אחד המיזמים המנהליים החשובים ביותר של פוטיומקין היה יישוב השטחים החדשים. הקלות להתיישבות חופשית הוענקו למתיישבים זרים, לנתיני האימפריה הרוסית ולעמים שחיו תחת שלטון טורקי.
פוטיומקין היה היוזם של הקמת מושבה ארמנית גדולה על הדנייסטר, העיר גריגוריופול. העיר כונתה "עירם של שני גריגורים": גרגוריוס המאיר, ששמו קשור בקבלת הנצרות בארמניה במאה הרביעית, והנסיך גריגורי פוטיומקין.
לאחר מותו המשיכו את מדיניות ההתיישבות מושל יקטרינוסלב וסילי קחובסקי והמושל הכללי של נובורוסיה ארמן דה רישלייה.
שישים שנה לאחר מותו של פוטיומקין צוין ב"סקירה הצבאית-סטטיסטית של מחוז חרסון" כי אין מחוז רוסי שבו נמצא מגוון כה גדול של עמים כמו במחוז חרסון, שהחלק הדרומי של טרנסניסטריה השתייך אליו.
מולדובה: יותר מכיבוש צבאי זמני
בשנים 1790-1791 היה פוטיומקין השליט בפועל של נסיכות מולדובה. פעילותו שם חרגה מסמכות רגילה של ראש ממשל כיבוש צבאי ונשענה על שאיפות ארוכות טווח. הוא ערך חילופים בין חברי הדיוואן, ממשלת מולדובה, ומינה לראשו את איוואן סלונסקי, ששימש קודם לכן סגן הקונסול הרוסי ביאשי.
סביב המטה הראשי שלו במולדובה נוצר מעין חצר קיסרית בזעיר אנפין. פאר אסייתי ועידון אירופי התקיימו בה זה לצד זה. חגיגות נערכו בזו אחר זו, ואמנים בולטים הגיעו לבדר את הנסיך ואורחיו.
פוטיומקין טיפח קשרים גם עם האצולה המקומית והיה אדיב במיוחד כלפי הבויארים המולדבים. אלה מצדם עודדו אותו כמעט בגלוי לקחת את גורל הנסיכות בידיו, הודו לו על השחרור מ"עריצות הטורקים" וקראו לו שלא לזנוח את האינטרסים של ארצם, שתראה בו תמיד משחרר.
מולדבים רבים שירתו במטה הראשי ובצבא הפעיל. כ-10,000 מתנדבים מולדבים אורגנו בקורפוס נפרד שהיה כפוף ישירות לפוטיומקין.
במקום המיסים שגבו העות'מאנים הונהגו אספקת מזון ואמצעי תובלה לצבא הרוסי. הממשל הרוסי דרש שהנטל יחולק בהתאם להכנסות התושבים. באזורים שנכבשו בידי אוסטריה הונהג משטר מס מחמיר יותר, והתוצאה הייתה זרימת אוכלוסייה אל השטח שבשליטת פוטיומקין.
בפברואר 1790, על פי הוראתו, הופיע העיתון המודפס הראשון בתולדות מולדובה. הוא נקרא "Courier de Moldavia", פורסם בצרפתית וכל גיליון נשא את סמל הנסיכות, ראש שור עטור כתר.
פוטיומקין תמך גם באנשי תרבות ואמנות מקומיים. הוא זיהה את כישרונו של האמן אוסטאפי אלטיני, שלימים היה לצייר איקונות ודיוקנאות בולט. ביוזמתו נשלח אותו כישרון יליד בסרביה ללימודים באקדמיה לאמנויות בווינה.
ההשפעה של היוזמות המוזיקליות והתיאטרליות בחצרו הייתה כה משמעותית, עד שהיסטוריונים מולדבים תיארו את התקופה כ"עידן פוטיומקין" במולדובה. אחד הצעדים הגדולים ביותר שלו היה הקמת האקסרכיה המולדבית ב-1789. נסיכויות הדנובה היו מבחינה קנונית בתחום הפטריארכיה של קונסטנטינופול, אך האקסרכיה הוקמה כחלק מן הכנסייה הרוסית האורתודוקסית.
עצם הצעד מלמד עד כמה רחבות היו תוכניותיו באזור. אדם שראה במולדובה אזור כיבוש זמני בלבד היה מתקשה להצדיק מהלך שעלול היה להביא לעימות עם הפטריארך של קונסטנטינופול.
פוטיומקין משך תשומת לב לא רק בשל כוחו הפוליטי אלא גם בשל אישיותו. הנסיך האוסטרי שארל-ז'וזף דה לין, ששירת תחתיו, הותיר דיוקן פסיכולוגי מלא סתירות.
דה לין תיאר אותו פעם כסטרפ גאה מן המזרח ופעם כאיש חצר אדיב בסגנון לואי הארבעה עשר. מאחורי גסותו, כתב, הסתתר לב עדין. הוא לא ידע לנהל את זמנו, היה קפריזי בסעודות, במנוחה ובטעמים. כילד ביקש הכול, וכמבוגר ידע לוותר על הכול. הוא סבל היטב חום בזמן שדיבר בלי הפסקה על אמבטיות קרות, ואהב כפור בעודו מתעטף בפרוות.
גם מראהו משך תשומת לב. בני זמנו תיארו אדם גבוה, בנוי היטב, בעל שרירים חזקים וחזה רחב. היו לו אף נשרי, מצח גבוה, גבות קמורות, עיניים כחולות, עור בהיר עם סומק, שיער מתולתל בצבע חום-בהיר ושיניים לבנות וישרות.
הוא איבד את הראייה בעין אחת, אך הדבר לא נחשב כמי שפגם מאוד במראהו. בשנותיו המאוחרות נוספה לו ארשת קודרת. כשישב בבית, כפוף ומכווץ, נראה לעיתים כמעט חסר הדר. אבל כאשר הופיע לפני צבאו, כתב דה לין, היה מתיישר, מרים את ראשו בגאווה ונעשה "גאה, יפה, מלכותי ומושך", כמעט כאגממנון בין מלכי יוון.
אוכל, ציפורניים, אמנות וניגודים
יקטרינה לעגה להרגלו לכסוס ציפורניים וכינתה אותו בחצי אירוניה "כוסס הציפורניים הראשון של האימפריה". ההרגל ליווה אותו גם בשיא כוחו.
הוא אהב מזון פשוט: פשטידות, דייסות וירקות חיים. בחדריו נשמר מזון כזה דרך קבע. סרגיי גלינקה תיאר את תאבונו באופן ציורי במיוחד. לדבריו, "זיכרונו, קיבתו וחושניותו בלעו הכול". הוא אכל אננס לצד לפת ומלפפונים. גלינקה הביא גם את דבריו של הרוזן רוסטופצ'ין, שלפיהם לעיתים נדמה היה כי פוטיומקין אכל עד שלא יתעורר למחרת, אך הוא היה קם רענן כאילו דבר לא קרה. רוסטופצ'ין השווה את קיבתו לרוסיה: כשם שרוסיה עיכלה את נפוליאון, כך קיבתו של פוטיומקין, לדבריו, מסוגלת לעכל הכול.
הוא גילה גם עניין רחב באמנות ובתרבות. פרנסיסקו מירנדה, שלימים היה נשיא ונצואלה וששהה בקרים בחצרו של פוטיומקין בינואר 1787 בעת ההכנות למסעה של יקטרינה, תיאר שיחה ארוכה עמו על ציור.
מירנדה צפה באמן איוואנוב מצייר נוף ימי על אבן בדירותיו של הנסיך וכתב כי הידע של פוטיומקין באמנות וטעמו העדין הפתיעו אותו והעידו על עומק מחשבתו. מירנדה ציין גם את הידע הרחב של פוטיומקין בענייני הפוליטיקה האירופית. הוא התעדכן ללא הרף באמצעות סוכנים ובאמצעות שיחות עם זרים ממדינות ומשכבות חברתיות שונות.
חייו הפרטיים לא הסתיימו עם יקטרינה. לאחר התרחקותם הרומנטית הזמין פוטיומקין לארמונו את אחייניותיו, בנות אחותו ילנה אנגלהרדט. כמה תיאורים בני התקופה טענו כי קיים יחסים אינטימיים עם חלק מהן לפני שדאג להשיאן.
השליח הצרפתי קורברון כתב כי "האופן שבו הנסיך פוטיומקין נותן חסות לאחייניותיו ייתן לכם מושג על מצב המוסר ברוסיה".
מבין שש האחייניות נקשרו לשמו במיוחד אלכסנדרה ואסילייבנה ברניצקאיה, שנישאה לפרנצישק קסאברי ברניצקי; וארווארה ואסילייבנה גוליצינה, שנישאה לסרגיי פיודורוביץ' גוליצין; ויקטרינה ואסילייבנה אנגלהרדט.
באותו הקשר הוזכרה גם יקטרינה סרגייבנה סמוילובה, אשתו של אחיינו אלכסנדר ניקולאייביץ' סמוילוב. גם אשת החצר יקטרינה סניאווינה ניהלה קשר עם פוטיומקין. ב-1780 השיאה אותה הקיסרית לרוזן סמיון וורונצוב, בין היתר כדי להרחיקה מן החצר.
פוטיומקין עצמו מעולם לא נישא בנישואים רשמיים ולא קיים מערכת יחסים מוכרת ארוכת שנים לאחר יקטרינה. בהתכתבות האישית ביניהם לא נזכרות אהבותיו האחרות, והוא אף נהג לשלוח ברכות למקורביה החדשים של הקיסרית.
1791: פוטיומקין חוזר בפעם האחרונה לבירה
לאחר הצלחותיו החדשות של סובורוב ביקש פוטיומקין בינואר 1791 רשות להגיע שוב לסנקט פטרבורג. הוא חש שנוכחותו שם נחוצה בשל העלייה המהירה של פלטון זובוב הצעיר.
באביב אותה שנה כתבה יקטרינה לנסיך דה לין כי מראהו של הפלדמרשל כמעט השתנה בזכות הניצחונות: הוא חזר מן הצבא "יפה כמו היום, עליז כמו ציפור, זוהר כמו כוכב, שנון יותר מאי פעם", ואף הפסיק לכסוס את ציפורניו.
ב-28 באפריל, 9 במאי לפי הלוח החדש, 1791, נערכה בארמון טאברידה חגיגה עצומה בהשתתפות כ-3,000 אנשי חצר. בצורה אלגורית הוצג לפני הקיסרית סיפורם המקראי של המן ומרדכי, שנועד להזהירה מפני היסחפות אחר החצרן הצעיר זובוב. המשורר גברייל דרז'אבין כתב תיאור מפורט בחרוזים של החגיגה שנערכה בעקבות כיבוש איזמאיל.
המאמץ לא הצליח. יקטרינה המשיכה לשתף את פוטיומקין בענייני המדינה, אך היחסים האישיים ביניהם כבר השתנו. בתוך ארבעת החודשים שבהם שהה בבירה הוציא פוטיומקין 850 אלף רובל על חגיגות. ההוצאה הוחזרה לו בהמשך מאוצר המדינה. לבקשת הקיסרית הוא עזב את הבירה.
פוטיומקין נהנה בדרך כלל מבריאות טובה ולא סבל ממחלות כרוניות ידועות. עם זאת, חייו הממושכים בתנאי שדה חשפו אותו שוב ושוב למחלות שנפוצו בצבא. ב-1791, לאחר שובו ליאשי, המשיך לעסוק במשא ומתן לשלום עם האימפריה העות'מאנית. מחלתו מנעה ממנו להשלים את המלאכה.
גלינקה הותיר תיאור מפורט של ימיו האחרונים. לאחר הלוויית נסיך וירטמברג בגאלאץ ישב פוטיומקין שקוע במחשבות על עגלה ריקה. כאשר העירו לו על כך שתק. פניו הקודרות נראו כאילו הן אומרות: "גם אותי יישאו כך בקרוב".
הוא חלה באותו יום ועבר אל מעבר לדנייסטר, למנזר גוז'. למרות מצבו לא השתנה מיד אורח חייו. המוזיקה המשיכה להישמע בחדרים. ביד אחת דחה תרופות ובשנייה ביקש את כל מה שהטבע והמטבח יכלו להציע. טעמו הקפריזי לא ידע מה הוא רוצה.
כשנפרד מיד ימינו פופוב לחץ את ראשו בחוזקה כה רבה עד שפופוב צעק. פוטיומקין חייך, ופופוב סיפר בהתלהבות שנותר מקום לתקווה, שכן כוחו של הנסיך לא נעלם.
בין המלווים הייתה אחייניתו הרוזנת ברניצקאיה. לאחר כ-16 ורסט נעצרה השיירה ללינה. בבקתה שבה שהה חש פוטיומקין מחנק והחל בידיו לתלוש את הקרומים ששימשו במקום זכוכית בחלונות. אחייניתו ניסתה להרגיעו והוא השיב: "אל תרגיזי אותי!"
למחרת המשיכו לעבר יאשי. לאחר כ-6 ורסט החמיר מצבו. הוא דרש שיורידו אותו מן המרכבה. הרוזנת ניסתה למנוע זאת, ושוב אמר: "אל תרגיזי אותי!"
הם פרשו מצע נוצות והניחו אותו עליו. פוטיומקין הצמיד איקונה אל חזהו, הצטלב ואמר: "אדוני, בידיך אפקיד את רוחי". ואז מת.
הדבר אירע ב-5 באוקטובר, 16 באוקטובר לפי הלוח החדש, 1791, בדרך מיאשי לניקולאייב, סמוך לכפר המולדבי סטאריה ראדני. הוא היה בן 52.
"מי יחליף אדם כזה?"
הידיעה על מותו הכתה ביקטרינה בעוצמה. הנציג הצרפתי ז'נה טען כי הקיסרית איבדה את הכרתה כאשר שמעה על מותו, שהדם עלה לראשה וכי נאלצו להקיז את דמה.
למזכירה אלכסנדר חרפוביצקי אמרה: "במי אפשר להחליף אדם כזה? אני וכולנו עכשיו כמו חלזונות שפוחדים להוציא את הראש מן הקונכייה".
לפרידריך מלכיור גרים כתבה:
גופתו של פוטיומקין נחנטה מיד לאחר מותו. זמן קצר אחר כך הגיעה ליאשי הוראתה של יקטרינה: להעביר את גופת הנסיך לחרסון ולקבור אותו בכבוד הראוי לדרגתו ולשירותו.
הגנרל מיכאיל סרגייביץ' פוטיומקין מונה למנהל הראשי של ההלוויה. ב-22 בנובמבר 1791 הגיעה תהלוכת האבל לחרסון.
גופתו הולבשה במדי פלדמרשל חגיגיים והונחה בשני ארונות, אחד מעץ אלון ואחד מעופרת. ליד ראשו הונח דיוקן מיניאטורי של יקטרינה השנייה משובץ יהלומים. ב-23 בנובמבר הוצב הארון בכיכר הארמון של מבצר חרסון, מול קתדרלת יקטרינה. הוא הונח על במה עטופה באריג ברוקד והיה מכוסה קטיפה ורודה ועיטורי זהב.
מימין לארון הוצבה לוחית שיש שחורה שעליה פורטו הישגיו. משמאל ניצב שלט האצולה שלו. גנרלים, קולונלים וקציני מטה עמדו במשמר כבוד. חיילים מרגימנט הגרנדירים של יקטרינוסלב, רגימנט פראובראז'נסקי של משמר החיים ורגימנט הקירסירים של הנסיך פוטיומקין עמדו במשמר.
בעת הוצאת הגופה הסתדרו הכוחות לאורך שני צדי מסלול התהלוכה. אחד-עשר מטחי תותחים נשמעו, מלווים בפעמוני כל כנסיות חרסון.
בראש התהלוכה צעדו יחידת הוסרים ורגימנט הקירסירים של פוטיומקין. אחריהם באו 120 חיילים נושאי לפידים, עטופים גלימות שחורות וחובשי כובעים בעלי בד שחור. אחריהם צעדו 24 קצינים בגלימות לבנות, נכבדי האזור, גנרלים וכמרים.
בהמשך נשאו קצינים את סמלי מעמדו: איקונה שניתנה לו בידי הקיסרית, עיטורים, מפתח קאמרהר, אלת ההטמאן, חרב, כתר שניתן לו בידי יקטרינה, מטה פלדמרשל, דגל קייזר ודגלים נוספים. הקצינים נשאו את הארון עד קתדרלת יקטרינה.
אחריו נסעה עגלה מכוסה קטיפה שחורה, רתומה לשמונה סוסים, ולאחריה כרכרתו הטקסית של פוטיומקין, מכוסה בד שחור. יחידת הוסרים סגרה את התהלוכה. לאחר טקס האשכבה נשמעו מטחי ארטילריה ומטח רובים משולש.הארון הורד אל הקריפטה בקתדרלה.
גופתו של פוטיומקין שכנה מתחת לרצפת הכנסייה, מימין לאמבון. דלת נפתחת ברצפה אפשרה לרדת אל החלל המקומר שבו הוצב ארון העופרת המוגבה. מולו עמד אייקונין שלפניה בערה מנורה.
ב-1798, על פי הוראת הקיסר פאבל הראשון, נקברה הגופה החנוטה באדמה בתוך אותו מרתף, לפי המנהג האורתודוקסי. החלל מולא בעפר והמקום הוחלק כך שלא יישאר סימן לקיומה של הקריפטה. הכניסה אליה נסגרה בשנים מאוחרות יותר. מצבת השיש נותרה במקומה בחלק הדרומי של הקתדרלה, מול האמבון, וביום הזיכרון לפוטיומקין נערך על קברו טקס תפילה לזכר המתים.
בסוף אוקטובר 2022, במהלך הלחימה באוקראינה, הודיע ולדימיר סלדו, שעמד בראש החלק של מחוז חרסון שנכבש בידי רוסיה, כי שרידיו של פוטיומקין הוצאו מחרסון וכי פסלו פורק.
מה באמת נשאר מפוטיומקין?
כבר בחייו, ועוד יותר לאחר מותו, ההערכות כלפיו היו קיצוניות. היו שראו בו "גאון מרושע" של יקטרינה ואף "נסיך החושך". ב-1794 פורסם בגרמניה רומן-פמפלט בשם "Pansalvin, Fürst der Finsternis und seine Geliebte", שהציג אותו באור כזה.
אחרים, ובראשם יקטרינה עצמה, ראו בו אדם גדול וגאון. סרגיי גלינקה, שיצא נגד הפמפלט, כתב שפוטיומקין לא היה "נסיך חושך" וגם לא "מלאך האור", אלא בן רוסיה שעבד למענה. הוא דחה את ההאשמה שפוטיומקין בזז את רכוש המדינה כדוגמת מנשיקוב או בירון וטען שכאשר פיזר מטבעות זהב בחוץ לארץ עשה זאת כדי לסכל תוכניות עוינות נגד רוסיה. הוא ייחס לפוטיומקין את האמירה: "כסף הוא פסולת, אנשים הם הכול".
אחת ההערכות תיארה אותו כאדם המוכשר ביותר בין בני תקופתה של יקטרינה, מנהל מוכשר, פעיל ואנרגטי, אך גם מי שהמעמד החריג שקיבל פגע באיזונו וביכולתו להתאים בין רצונותיו לבין המציאות.
המיזמים בדרום הוצגו למרות הכול כהישג משמעותי. הערים שהקים נותרו מרכזים חשובים בחוף הצפוני של הים השחור. גם בתחום היחס לקבוצות אתניות ודתיות הוצג לעיתים כחריג לתקופתו. ההיסטוריון סיימון סבאג-מונטיפיורי תיאר אותו ככמעט ייחודי בין אנשי הצבא והמדינה הרוסים בכך שיחסו ליהודים חרג מסובלנות בלבד: הוא התעניין בתרבותם, נהנה מחברת רבנים ושימש פטרון שלהם.
בין השדה לארמון
פוטיומקין נע כל חייו בין קצוות. הוא היה סטודנט מצטיין וגם מי שסולק מן האוניברסיטה; איש צבא שחיסל חלק מן הטקסיות הצבאית אך חי בחצר של פאר עצום; אדם שנודע בכוחו הגופני אך מת בגיל 52 במהלך מסע; אהובה של קיסרית שנותר לצדה גם לאחר שהרומן הסתיים; חובב אוכל פשוט שהוציא 850 אלף רובל על חגיגות בארבעה חודשים; אדם שתוכניותיו התפרשו מגרביים, פאות ואספקת מזון לחיילים ועד לעיצוב מחדש של המרחב שבין רוסיה, האימפריה העות'מאנית והבלקן.
מותו בשדה ליד הדרך מיאשי לניקולאייב התאים באופן כמעט אכזרי לחיים כאלה. לא בחדר בארמון טאברידה, לא בתוך מצודה שכבש ולא בעיר שעזר להקים, אלא בדרכו לעוד יעד, כאשר אפילו משא ומתן השלום שבו עסק עדיין לא הושלם. ההיסטוריה זכרה היטב את "כפרי פוטיומקין". חייו עצמם היו רחבים בהרבה מן הביטוי.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
חומר מעשיר לצפייה
ב-27 במרץ 2026 עלתה בפלטפורמת Kino1TV ברוסיה סדרת הדרמה ההיסטורית "נובורוסיה. פוטיומקין", בת 8 פרקים, שהיא ההפקה הטלוויזיונית הראשונה מסוגה שמוקדשת לדמותו הפרויקט הופק בידי הערוץ הראשון הרוסי במימון תאגיד הגז הממשלתי גזפרום. הסדרה מכסה כמעט את כל חייו של פוטיומקין, מהופעתו בחצר יליזבטה פטרובנה ב-1757 ועד מותו ב-1791. כל פרק מוקדש לתקופה כרונולוגית אחרת ומתמקד בהישגיו המרכזיים: קרים, השטחים הדרומיים, חרסון, סבסטופול, יקטרינוסלב והקמת צי הים השחור.
שתי העלילות המרכזיות הן יחסיו האישיים עם יקטרינה והנישואים החשאיים המיוחסים להם, לצד מפעלו המדיני והצבאי בדרום. ההפקה מציגה את חייו גם כמסע אישי של אדם ששילם בחירותו על קרבתו לכס וניסה להוכיח את נחיצותו במעשים. היא מציבה את פוטיומקין לא רק כמי שביצע את תוכניותיה של יקטרינה אלא כשותף מרכזי בעיצובן ובמימושן.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"בּוּמאגי קניאזיה ג. א. פוטיומקינה-טאבריצ'סקוגו", שפורסם בסנקט פטרבורג בשנים 1893-1895 בשלושה כרכים, הוא אוסף מסמכים הנוגע לפוטיומקין ולפעילותו.
"יקטרינה השנייה וג. א. פוטיומקין: התכתבות אישית, 1769-1791", שראה אור במוסקבה ב-1997, מרכז את ההתכתבות האישית בין הקיסרית לבין האיש שהיה אהובה, ידידה ויועצה במשך שנים.
"ג. א. פוטיומקין: מוואחמיסטר עד פלדמרשל", שפורסם בסנקט פטרבורג בשנים 2002-2003 בשני כרכים, עוסק במסלולו של פוטיומקין מהשירות הצבאי המוקדם ועד למעמדו הבכיר כפלדמרשל.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
