הוא התנשא לגובה של 1.63 מטר בלבד, פניו נראו כפני נער ועיניו היו כחולות ובהירות, אך מאחורי החזות התמימה הסתתר אחד הפושעים האלימים ביותר בתולדות ארצות הברית. ■ לסטר גיליס, שנודע בכינוי בייבי פייס נלסון, הפך משודד מכוניות צעיר לאויב הציבור מספר אחת, הותיר אחריו סוכני FBI הרוגים וסיים את חייו בקרב יריות שהפך לאחד הפרקים הידועים במלחמתה של אמריקה בפשע המאורגן.
בבוקר 27 בנובמבר 1934 נסעה מכונית פורד V8 גנובה בכביש מספר 12, בדרכה דרומה לעבר שיקגו. מאחורי ההגה ישב אדם שבחייו האחרונים כבר ידע כי רשויות החוק מחפשות אותו כמעט בכל מקום שאליו יפנה. לצדו היו אשתו, הֶלֶן גִילִיס ושותפו לפשע, ג’וֹן פּוֹל צֵ’ייס. האיש הקטן שישב במכונית, לֶסְטֶר ג’וֹזֶף גִילִיס, היה מוכר לציבור בשם בייבי פייס נלסון, כינוי שהתאים למראהו הרבה יותר משהתאים לאופיו. כשזיהה מכונית ובה סוכנים פדרליים, החל רצף של מרדפים, יריות ופניות חדות שהסתיים בעיירה ברינגטון שבאילינוי. עד שעות הערב ימותו שלושה אנשים, ובהם נלסון עצמו ושני סוכני הבולשת הפדרלית. אבל גם ברגעיו האחרונים יוכיח הפושע בעל פני הנער מדוע הצליח להטיל אימה אפילו על אנשים שהתרגלו לחיות בעולם של כלי נשק, שוד ורצח.
סיפורו של בייבי פייס נלסון, שנולד בשיקגו ב־6 בדצמבר 1908 ונהרג ב-27 בנובמבר 1934, משתרע על פני שנות השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית. הוא החל בגניבות ובמעשי אלימות של נער צעיר, המשיך במעשי שוד מזוינים ובבריחה ממאסר, והגיע לשיאו בשותפות עם הכנופיה של ג’וֹן דִילִינְגֶ’ר ובמאבק ישיר נגד הבולשת הפדרלית, FBI. נלסון, שהשתמש גם בשם ג’ורג’ נלסון ושחבריו לעולם הפשע כינו אותו ג’ימי, נחשב לפושע שהרג יותר סוכני FBI מכל עבריין אחר בהיסטוריה האמריקאית. מסלולו האלים ובייחוד קרב ברינגטון, נקשרו לשינויים בסמכויות אכיפת החוק הפדרליות וללקחים מבצעיים שהמשיכו להשפיע על הכשרת סוכנים.
הילד משיקגו: ראשיתו של בייבי פייס נלסון
לסטר ג’וזף גיליס נולד ב-6 בדצמבר 1908 בשיקגו שבמדינת אילינוי, למשפחה של מהגרים בלגים ממוצא פלמי. ילדותו עברה באזור התעשייתי של תעלות העיר, סביבה שבה התוודע כבר מגיל צעיר לאלימות ולעבריינות. ב-4 ביולי 1921, כשהיה בן 12 בלבד, נעצר לאחר שירה בשוגג בלסתו של ילד ששיחק עמו, באמצעות אקדח שמצא. הירייה הראשונה המתועדת בחייו לא הייתה מעשה רצח מכוון, אך תוצאותיה היו חמורות דיין כדי להביא למעצרו ולשליחתו למוסד מדינתי לתיקון עבריינים צעירים, שבו שהה למעלה משנה. החוויה לא הרחיקה אותו מהפשע, וכבר בגיל 14 נחשב לגנב מכוניות מיומן.
מראהו החיצוני היה יוצא דופן ביחס למוניטין שצבר. גובהו היה כ-163 סנטימטרים, עיניו היו כחולות ובהירות, ותווי פניו העניקו לו חזות ילדותית כמעט מלאכית. מהמראה הזה נולד הכינוי “בייבי פייס”, דהיינו בעל פני תינוק, אף שנלסון עצמו שנא אותו. בעולם הפשע העדיפו חבריו לקרוא לו ג’ימי, בעוד שבעיתונים הופיעו בהמשך שמותיו האחרים, לרבות ג’ורג’ נלסון. הסתירה בין החזות הצעירה לבין ההתנהגות האלימה לא הייתה רק עניין של מראה. היא שבה והופיעה בעדויותיהם של אנשים שפגשו אותו בעת מעשי שוד, ולעיתים התקשו להאמין שהאיש שניצב מולם מסוגל להפעיל אלימות כה קשה.
מתחנת הדלק אל כנופיות שיקגו
בצעירותו עבד נלסון בתחנת דלק של חברת סטנדרד אויל בשכונת מגוריו. התחנה שימשה גם מקום מפגש של חבורת גנבי צמיגים צעירים, שנודעו בכינוי “סטריפרס” ונלסון החל להתרועע עמם. דרך החבורה הכיר עבריינים מקומיים נוספים, ובהם אדם שהעסיק אותו בהובלת משקאות אלכוהוליים מוברחים בפרברי שיקגו. באותה תקופה יצר קשרים גם עם אנשי כנופיית טוּהִי, שפעלה באזורי הפרברים. עבודתו החוקית בתחנת הדלק התקיימה אפוא לצד התבססותו בעולם של גניבות, הברחות וקשרים פליליים וההפרדה בין שני העולמות הלכה והצטמצמה.
באותן שנים הכיר גם את מי שתהיה אשתו, הֶלֶן וַאוְוזִ’ינְיַאק, נערה שעבדה כמוכרת מאחורי דלפק בחנות של רשת וולוורת’. נלסון הבחין בה במהלך עבודתה, וב-1928 נישאו השניים. הקשר ביניהם נמשך עד מותו, למרות מעצריו, בריחותיו וחייו כעבריין נמלט. הלן לא נשארה תמיד הרחק מהסכנה: בהמשך הצטרפה אליו בנסיעותיו ברחבי ארצות הברית, שהתה עמו במקומות מסתור ואף נעצרה משום שסייעה לו. הנישואים האלה עתידים היו להפוך לאחד המרכיבים הקבועים היחידים בחייו של אדם שהחליף ערים, זהויות ושותפים לפשע בתדירות הולכת וגוברת.
כנופיית שודדים עם סרטי הדבקה
בתוך כשנתיים מהשתלבותו בחבורת גנבי הצמיגים כבר היה נלסון מעורב בפשע מאורגן ובעיקר במעשי שוד מזוינים.
ב־6 בינואר 1930 פרצו הוא ושותפיו לביתו של צַ’רְלְס מ’ רִיכְטֶר, מנהל בתחום כתבי העת. השודדים כפתו את בעל הבית באמצעות סרט הדבקה, חתכו את קווי הטלפון ובזזו את הרכוש. הם יצאו מהבית עם תכשיטים בשווי של כ-205 אלף דולר, סכום שערכו המקביל הוערך בארבעה מיליון דולר לערך במונחי 2026. השימוש בסרט הדבקה לצורך ריתוק הקורבן היה פרט בולט בשיטת הפעולה של החבורה והוא עתיד היה להעניק לה את שמה העיתונאי.
כעבור כחודשיים ביצעו אנשי הכנופיה שוד דומה בבונגלו של לוֹטִי בְּרֶנֶר פוֹן בִּילוֹ, ברחוב שרידן. הפעם הסתכם השלל בתכשיטים בשווי של כ-50 אלף דולר. לאחר מעשה השוד הזה החלו עיתוני שיקגו לכנות את החבורה “שודדי סרט ההדבקה”, או The Tape Bandits. הכינוי נולד מתוך שיטת הפעולה שלהם, אך הסכומים שנלקחו בשני מעשי השוד הצביעו על פעילות פלילית שהייתה רחוקה מגניבות הנעורים שבהן החל נלסון את דרכו. הוא כבר פעל עם אנשים שידעו לבחור מטרות בעלות רכוש רב, לחדור לבתים ולנטרל את יושביהם.
השוד הראשון בבנק והאישה שראתה ילד
ב-21 באפריל 1930 ביצע נלסון את שוד הבנק הראשון שלו, ונמלט עם כ-4,000 דולר. כחודש לאחר מכן השיגו הוא ואנשיו תכשיטים בשווי 25 אלף דולר נוספים באמצעות פריצות לבתים. ב-3 באוקטובר נשדד בנק איטסקה סטייט בסכום של 4,600 דולר, ואחד הפקידים זיהה בהמשך את נלסון כאחד המשתתפים. שלושה לילות לאחר מכן פגעו השודדים באחת הדמויות המוכרות בשיקגו, כשגנבו תכשיטים בשווי 18 אלף דולר מאשתו של ראש העיר, ויליאם “ביג ביל” תומפסון. האישה שנשדדה התקשתה ליישב בין פניו הצעירות של התוקף לבין מעשיו.
עד אחר תיאר את נלסון במילים “הוא דיבר יותר כמו ילד מאשר כמו אדם מבוגר”. שתי העדויות העניקו ביטוי לאותה תופעה: האיש שהטיל פחד על קורבנותיו נראה ונשמע צעיר מכפי שהיה. אלא שבנובמבר 1930 כבר נעשתה האלימות שלו קטלנית באופן ברור. ב-23 בנובמבר נקשרו נלסון ואנשיו לניסיון שוד כושל של בית מרזח לצד הדרך בסאמיט שבאילינוי. בחילופי האש שהתפתחו נהרגו שלושה בני אדם ושלושה נוספים נפצעו. שלושה לילות לאחר מכן שדדה הכנופיה בית מרזח ברחוב ווקיגן, ושם ירה נלסון למוות בסוכן המניות אֶדְוִוין ר’ תוֹמְפְּסוֹן. הרצח הזה נחשב למעשה ההרג הבולט הראשון שביצע נלסון בעצמו, והוא סימן שלב חדש בפעילותו הפלילית.
מאסר, בריחה והדרך מערבה
בחורף 1931 החלו רשויות החוק לפרק את כנופיית שודדי סרט ההדבקה. מרבית חבריה נעצרו, ובהם נלסון. העיתון שיקגו טריביון תיאר אותו כמנהיג החבורה בשם “ג’ורג’ בייבי פייס נלסון”, והוא נידון למאסר שנע בין שנה אחת למאסר עולם בבית הכלא המדינתי בג’וֹלְיֶיט. גזר הדין יכול היה להרחיק אותו מן הרחובות לשנים ארוכות, אולם בפברואר 1932 הצליח להימלט במהלך העברתו בין מתקני כליאה. הבריחה הפכה אותו שוב לעבריין חופשי, והקשרים שטיפח קודם לכן בעולם הפשע סייעו לו למצוא מקומות מסתור הרחק משיקגו.
באמצעות אנשי כנופיית טוהי הגיע נלסון לרִינוֹ שבנבדה, שם העניק לו מחסה וִילְיַאם גְרָהָאם, בוס פשע ומהמר מוכר. משם המשיך לסוֹסַלִיטוֹ שבקליפורניה, כשהוא משתמש בשם הבדוי ג’ימי ג’ונסון, ועבד עבור מבריח המשקאות ג’וֹ פָּרֶנְטֶה. במהלך פעילותו באזור מפרץ סן פרנסיסקו הכיר את ג’ון פול צ’ייס ואת פַאטְסוֹ נֶגְרִי, ששניהם עתידים היו להיות שותפים קרובים שלו. הקשר עם צ’ייס היה חשוב במיוחד: השניים יפעלו יחד לאורך חלק ניכר מן התקופה האחרונה בחייו, וצ’ייס יישאר לצדו גם בקרב שבו נפצע נלסון אנושות.
בחורף הבא פגש נלסון ברינו את אַלְוִוין קַרְפִּיס, ששהה בעיר בחופשה. קרפיס הכיר לו את שודד הבנקים מן המערב התיכון אֶדִי בֶּנְץ, ונלסון החל לשתף עמו פעולה. בקיץ 1933 חזרו השניים למערב התיכון, וב-18 באוגוסט השתתף נלסון בשוד בנק גדול בגְרַנְד הֵייוֶן שבמישיגן. זה היה שוד הבנק הגדול הראשון שלו באזור מאז חזרתו, אך התוצאה הכספית הייתה מאכזבת. למרות השלל הדל הצליחו רוב המשתתפים להימלט, ונלסון יצא מן המעשה משוכנע כי הגיע הזמן להקים כנופיה שתפעל תחת הנהגתו.
כנופיה משלו: שוד הבנק בבריינרד
באמצעות קשרים בבית המרזח גרין לנטרן בסנט פול שבמינסוטה גייס נלסון שלושה שותפים: הוֹמֶר וַאן מִיטֶר, טוֹמִי קֶרוֹל ואֶדִי גְרִין. יחד עם שני גנבים מקומיים נוספים תקפה החבורה ב-23 באוקטובר 1933 את הבנק פירסט נשיונל בעיר בְּרֵיינֶרְד שבמינסוטה. השודדים נמלטו עם 32 אלף דולר, סכום שערכו המקביל הוערך בכ-796 אלף דולר במונחי 2026. עדים סיפרו כי במהלך ההימלטות ירה נלסון בפראות מתת מקלע לעבר עוברי אורח. הירי לא נועד רק להתגבר על התנגדות מצד שומרים או שוטרים, אלא הופנה גם כלפי אנשים שנקלעו לסביבת השוד.
לאחר השוד אסף נלסון את אשתו הלן ואת בנם רוֹנַלְד, שהיה אז בן ארבע, ויצא עם אנשיו לסן אנטוניו שבטקסס. שם רכשו אנשי הכנופיה כלי נשק אחדים מהנשקייה המחתרתית של הַיימַן לֶמַן, איש העולם התחתון שהתמחה בכלי ירייה. בין כלי הנשק שנרכשו היה אקדח קולט בקוטר .38 סופר, שעבר שינוי מכני ואפשר ירי אוטומטי מלא. האקדח הזה עתיד היה למלא תפקיד קטלני חודשים אחדים לאחר מכן, כשנלסון ישתמש בו כדי להרוג את סוכן ה-FBI ו’ קרטר באום בליטל בוהמיה.
המלשינות בסן אנטוניו והשוטר שנרצח
ב-9 בדצמבר 1933 מסרה אישה מקומית למשטרת סן אנטוניו מידע על נוכחותם של “גנגסטרים צפוניים רבי עוצמה” באזור. כעבור יומיים נקלע טומי קרול לעימות עם שני בלשים שדחקו אותו לפינה. קרול פתח באש, הרג את הבלש ה’ סי’ פֶּרִין ופצע את הבלש אַל הַרְטְמַן. בעקבות התקרית נמלטו כל אנשי הכנופיה מסן אנטוניו, למעט נלסון עצמו. הוא והלן נסעו מערבה לאזור מפרץ סן פרנסיסקו, שם שב וגייס את ג’ון פול צ’ייס ואת פאטסו נגרי לקראת סדרה חדשה של מעשי שוד בנקים באביב הבא.
ההתפרקות המהירה של הכנופיה הראשונה שהקים נלסון לא הביאה לסיום פעילותו. במקום זאת, הוא הסתמך על רשת הקשרים שבנה בשיקגו, בנבדה ובקליפורניה, והחליף שותפים בהתאם לנסיבות. בתוך חודשים ספורים עתיד היה להצטרף לאחת הכנופיות הידועות ביותר בארצות הברית, תחת שמו של שודד בנקים שכבר זכה לפרסום עצום: ג’ון דילינג’ר.
בייבי פייס נלסון וג’ון דילינג’ר: ברית בין שודדים
ב-3 במרץ 1934 נמלט ג’ון דילינג’ר מבית הכלא בקְרָאוּן פּוֹינְט שבאינדיאנה, בפרשה שהתפרסמה בזכות אקדח העץ שבו השתמש במהלך הבריחה. פרטי התכנון נותרו שנויים במחלוקת, אך עלה חשד שאנשי הכנופיה החדשה של נלסון היו מעורבים בארגון הבריחה ובמימונה. בין המעורבים האפשריים נמנו הומר ואן מיטר, טומי קרול, אדי גרין וג’וֹן “רֶד” הַמִילְטוֹן. ההבנה ביניהם הייתה שדילינג’ר יחזיר לפחות חלק מכספי השוחד מתוך חלקו בשוד הראשון שיבצע לאחר שחרורו.
המפגש בין נלסון לאנשי דילינג’ר במלון סנט פרנסיס שבסנט פול בראשית 1934 חשף מיד את אופיו של השותף החדש. בעוד דילינג’ר טיפח תדמית של שודד ג’נטלמן, נלסון לא התעניין במיוחד בנימוסים או בהיררכיה. הוא הבהיר לחברי הכנופיה כי אינו מתכוון לקבל הוראות מאיש, ותיאר את הדרך שבה הוא מעדיף לבצע שוד בנק.
ההצהרה הזאת הבחינה בין נלסון לבין כמה משודדי הבנקים המפורסמים של התקופה. דילינג’ר טיפח חזות של עבריין בעל קסם אישי, ואילו צַ’רְלְס “פְּרִיטִי בּוֹי” פְלוֹיְד זכה לאהדה ציבורית מסוימת בעקבות השמדת מסמכי משכנתה במהלך מעשי שוד. נלסון, לעומתם, לא ניסה להציג את מעשיו כמרד חברתי או כהתרסה נגד הבנקים. האלימות הייתה חלק גלוי ומוצהר משיטת הפעולה שלו, ובמקרים אחדים הופעלה גם כאשר לא נשקפה לו סכנה מיידית.
רצח מוכר הצבע והפשיטה על סו פולס
בלילה שבו הגיע דילינג’ר לאזור הערים התאומות במינסוטה, נסעו נלסון וג’ון פול צ’ייס במכוניתם כאשר נהג אחר, תֵיאוֹדוֹר קִידֶר, מוכר צבע מקומי, חתך את נתיב נסיעתם. נלסון איבד את עשתונותיו, החל לרדוף אחר המכונית ודחק אותה לשפת הכביש. קידר יצא מרכבו כדי למחות על ההתנהגות, ונלסון ירה בו למוות. הרצח, שנולד מתקרית תנועה ולא מפעולה פלילית מתוכננת, המחיש עד כמה מהר היה נלסון מוכן לעבור מכעס לירי קטלני.
כעבור יומיים תקפה הכנופיה החדשה את הבנק סקיוריטי נשיונל בעיר סוּ פוֹלְס שבדקוטה הדרומית. זהות המשתתף השישי, ג’ון המילטון, אינה ודאית, אך השוד עצמו הסתיים בשלל של כ-49 אלף דולר, אף שהסכומים המדווחים אינם אחידים לחלוטין. במהלך השוד הבחין נלסון בשוטר האופנועים הֵייל קִית, שהגיע לזירה, ופתח לעברו באש מתת מקלע דרך חלון הזכוכית הגדול של הבנק. קית נפצע קשה, אף שלא תואר כמי שפתח ראשון באש לעבר נלסון.
פרסומו של דילינג’ר הביא לכך שששת השודדים זוהו במהרה כ”כנופיית דילינג’ר השנייה”, אף שלא היה להם מנהיג רשמי. השם העיתונאי יצר רושם של ארגון מלוכד יותר מכפי שהיה בפועל, ובתוכו פעלו אנשים בעלי מזג שונה מאוד. נלסון לא חדל לראות בעצמו אדם עצמאי, וגם כאשר שיתף פעולה עם דילינג’ר, נותרה נטייתו לאלימות בלתי מרוסנת מאפיין מרכזי של פעילותו.
מייסון סיטי, אדי גרין והעד שנעלם
ב-13 במרץ 1934, כשבוע לאחר השוד בסו פולס, תקפה הכנופיה את הבנק פירסט נשיונל במֵייסוֹן סִיטִי שבאיווה. השוד הסתיים בשלל של 52 אלף דולר, אך דילינג’ר והמילטון נפצעו שניהם מירי. ב-3 באפריל ארבו סוכנים פדרליים לאדי גרין והרגו אותו, אף שהיה בלתי חמוש והם לא היו בטוחים בזהותו. מותו של גרין היה מכה נוספת לחבורה, שכבר נאלצה להתמודד עם פציעות, מעקבים וסכנת מעצר הולכת וגוברת.
לאחר השוד במייסון סיטי נמלטו נלסון וצ’ייס מערבה לרינו, שם הסתבכו שניים ממכריהם הוותיקים, ביל גרהאם וגִ’ים מֶקֵיי, במשפט פדרלי בגין הונאת דואר. שנים לאחר מכן קבע ה-FBI כי ב-22 במרץ 1934 חטפו נלסון וצ’ייס את עד התביעה המרכזי נגד השניים, רוֹי פְרִיטְש, ורצחו אותו. גופתו של פריטש בותרה, ועל פי הדיווח הושלכה לפיר מכרה נטוש. שרידיו מעולם לא נמצאו. כך נוספה לרשימת מעשי האלימות של נלסון גם פרשה שבה לא היה בנק לשדוד ולא היה שוטר שניסה לעצור אותו, אלא עד מרכזי במשפט פלילי.
ליטל בוהמיה: הפשיטה שהפכה לאסון עבור ה-FBI
בשעות אחר הצהריים של 20 באפריל 1934 הגיעה חבורת שודדי הבנקים לאכסניית לִיטְל בּוֹהֶמְיָה, ששכנה באזור המיוער של מַנִיטוֹוִיש ווֹטֶרְס שבמדינת ויסקונסין. המקום המבודד נראה מתאים לסוף שבוע של מנוחה הרחק מן המרדף המשטרתי. עם ג’ון דילינג’ר הגיעו לסטר נלסון, הומר ואן מיטר, טומי קרול, ג’ון המילטון ופַּט רַיילִי, ששימש שליח ועוזר של הכנופיה. אליהם הצטרפו הלן, אשתו של נלסון, ושלוש מבנות זוגם של הגברים האחרים. החבורה שהתה במקום לאחר חודשים של מעשי שוד, חילופי אש ובריחות, אך הניסיון למצוא מקלט שקט דווקא באכסניה המבודדת עתיד היה להסתיים באחת התקלות המבצעיות החמורות בתולדות המרדף אחר דילינג’ר.
הקשר בין הכנופיה לאכסניה נוצר ככל הנראה בעקבות היכרות קודמת בין לוּאִיס פִּיקֶט, עורך דינו של דילינג’ר, לבין אֶמִיל וַאנַטְקָה, בעל המקום. כאשר הגיעו השודדים, הם בירכו את ואנטקה בשמו, אולם הוא טען כי לא ידע מיד מי היו אורחיו. הזיהוי הגיע, לדבריו, רק מאוחר יותר באותו ערב. במהלך משחק קלפים עם דילינג’ר, נלסון והמילטון הבחין ואנטקה באקדח שהוסתר מתחת למעילו של דילינג’ר. לאחר מכן הבחין שגם האחרים נשאו נרתיקי אקדח מתחת לכתפיהם. נוכחותם של גברים חמושים באכסניה לא הייתה פרט שקל להתעלם ממנו, ובנסיבות האלה החלה להתברר זהותם האמיתית של האורחים.
למחרת יצאה אשתו של ואנטקה מן האכסניה עם בנה הצעיר כדי להשתתף במסיבת יום הולדת לילדים. במהלך שהותה מחוץ למקום סיפרה לידידה, הֶנְרִי ווֹס, כי כנופיית דילינג’ר מתארחת באכסניה. המידע הגיע לידי ה-FBI בשעות המוקדמות של 22 באפריל. סוכן הבולשת מֶלְוִין פֶּרְוִיס יצא משיקגו במטוס עם כמה סוכנים נוספים, והקבוצה מיהרה אל ליטל בוהמיה. מאחר שהסוכנים חששו כי השודדים עומדים לעזוב, הם החליטו לפעול במהירות, ללא הכנות מספקות וללא תיאום או בקשת סיוע מרשויות החוק המקומיות. ההחלטה הזאת תעמוד במרכז הביקורת שתתעורר לאחר מכן.
בערבי יום ראשון נהג ואנטקה להציע באכסניה ארוחת ערב מיוחדת במחיר דולר אחד. באותו ערב התארחו במקום כ-75 בני אדם, ואחרוני הסועדים עזבו בדיוק כאשר מכוניות סוכני הבולשת נכנסו לשביל הגישה הקדמי. מכונית שברולט קופה משנת 1933 יצאה מן המקום ובה שלושה אורחים תמימים: ג’וֹן הוֹפְמַן, יוּג’ִין בּוּאַזְנוֹ וג’וֹן מוֹרִיס. הסוכנים צעקו לעבר המכונית לעצור, אולם ככל הנראה נוסעיה לא שמעו את ההוראה בשל הרדיו שפעל ברכב. אנשי הבולשת פתחו באש כמעט מיד, הרגו את בואזנו במקום ופצעו את שני האחרים. היריות לא רק פגעו באנשים שלא היה להם קשר לכנופיה, אלא גם התריעו בפני השודדים שהסתתרו בתוך האכסניה כי הכוחות הפדרליים הגיעו.
באותו זמן שב פט ריילי משליחות שביצע מחוץ לאכסניה עבור ואן מיטר, כשהוא מלווה בפַּט צֶ’רִינְגְטוֹן, חברתו של ג’ון המילטון. השניים נתקלו בסוכנים, נסוגו והצליחו להימלט תחת אש. בתוך האכסניה הבינו דילינג’ר ואנשיו כי המבנה נתון למתקפה, אך חלקו האחורי נותר ללא שמירה. דילינג’ר, ואן מיטר, המילטון וקרול הצליחו לצאת דרך האזור הזה, לנוע צפונה ברגל בין העצים ולאורך האגם, ולהגיע לאתר נופש במרחק של כ-1.6 קילומטרים. שם השתלטו על מכונית ועל נהגה. קרול הצליח בהמשך להגיע למניטוויש, גנב מכונית אחרת ונסע לסנט פול ללא תקלות נוספות.
הפשיטה שתוכננה כדי ללכוד את אחת הכנופיות המבוקשות ביותר בארצות הברית הפכה במהירות למבצע שבו נפגעו אזרחים, השודדים המרכזיים נמלטו והסוכנים איבדו את יתרון ההפתעה. אולם בעוד דילינג’ר ואנשיו חיפשו נתיב מילוט הרחק מן האכסניה, נלסון בחר בדרך פעולה שונה לחלוטין. במקום להסתלק מיד מהזירה, הוא החל לירות לעבר הכוח הפדרלי.
נלסון יוצא למתקפה
כאשר החלה הפשיטה שהה נלסון בבקתה סמוכה לאכסניה. הוא פתח באש לעבר אנשי הבולשת והתעמת ישירות עם מלווין פרוויס, לפני שנסוג אל תוך המבנה בעקבות אש שהשיבו סוכנים אחרים. משם הצליח לחמוק דרך היציאה האחורית, אך בניגוד לחבריו נמלט בכיוון אחר. במשך כשעה וחצי נע ביערות, עד שהגיע למרחק של כ-1.6 קילומטרים מליטל בוהמיה. הוא פרץ לביתם של בני הזוג לַאנְג, השתלט עליהם והורה להם להסיע אותו הרחק מן האזור. הבריחה הזאת הייתה אמורה להרחיק אותו מן הסוכנים, אך חוסר סבלנותו כלפי מהירות הנסיעה הוביל אותו במהרה לעימות נוסף.
נלסון הורה לבני הזוג לעצור ליד בית מואר היטב. בבית התגורר אַלְוִוין קוֹרְנֶר, מרכזן טלפוני שהיה מודע להתרחשויות באזור. כאשר הבחין במכונית החשודה שחנתה ליד ביתו, מיהר להתקשר לרשויות באחת האכסניות שהיו מעורבות במבצע ולדווח על הרכב. זמן קצר לאחר מכן נכנס נלסון לבית והפך גם את בני משפחת קורנר לבני ערובה. אל המקום הגיעו בינתיים אמיל ואנטקה, גיסו ג’וֹרְג’ לַפּוֹרְט ועובד של האכסניה, בעוד אדם רביעי נותר במכונית שבה הגיעו. גם שלושת הבאים נשבו בידי נלסון. הוא הורה לקורנר ולוואנטקה לחזור למכונית, כשוואנטקה נדרש לנהוג תחת איום אקדח. האיש הרביעי שישב במושב האחורי נותר מבלי שנלסון הבחין בו.
בעוד בני הערובה והשודד התכוננו לעזוב, הגיעה מכונית נוספת. בתוכה ישבו שני סוכנים פדרליים, ו’ קַרְטֶר בָּאוּם וגֵ’יי נְיוּמַן, ולצדם השוטר המקומי קַרְל קְרִיסְטֶנְסֶן. נלסון שאל את השלושה מי הם, וכאשר הזדהו כאנשי חוק פתח מיד באש מאקדח הקולט האוטומטי שרכש חודשים קודם לכן בסן אנטוניו. קריסטנסן וניומן נפצעו קשה, ובאום נפגע משלושה קליעים בצווארו ונהרג. האקדח שעבר שינוי מכני בידי היימן למן מילא כעת את התפקיד הקטלני שלשמו נשא אותו נלסון.
לאחר חילופי האש השתלט נלסון על מכונית ה-FBI ונמלט. אלא שגם הפעם לא הצליח להתרחק ללא תקלות. במרחק של פחות מ-24 קילומטרים התפנצ’ר אחד מצמיגי המכונית, וכאשר ניסה להחליפו שקע הרכב בבוץ. ניסיונו לחלץ את המכונית נכשל, והוא נאלץ לנטוש אותה ולהמשיך ברגל. השודד המבוקש, שהצליח לחמוק מן האכסניה, לקחת בני ערובה ולהרוג סוכן פדרלי, מצא את עצמו שוב ביער ללא רכב תקין. לבסוף הגיע לבקתה מבודדת של משפחה מבני הצ’יפווה, שהעניקה לו מחסה במשך כמה ימים. רק לאחר מכן הצליח להימלט סופית באמצעות מכונית נוספת שעליה השתלט.
שלוש מן הנשים שהגיעו עם הכנופיה לליטל בוהמיה, ובהן הלן נלסון, נתפסו בתוך האכסניה. הן עברו חקירות קשות וממושכות בידי ה-FBI, הורשעו בסופו של דבר בעבירות של מתן מחסה לעבריינים ושוחררו על תנאי. מעצרה של הלן היה חלק מן המחיר האישי ששילמה על חייה לצד בעלה, אך גם לאחר מכן המשיכה להיות קשורה אליו ולנדוד עמו. הקשר ביניהם לא התנתק בעקבות הפשיטה, כשם שלא נותק בעקבות מעצריו ובריחתו הקודמים.
מאזן הפשיטה היה הרסני מבחינת הבולשת. סוכן פדרלי ואזרח חף מפשע נהרגו, וארבעה בני אדם נוספים נפצעו קשה, ובהם שני אזרחים שלא היו קשורים לכנופיה. דילינג’ר ואנשיו הצליחו להימלט כמעט כולם, והפעולה שנועדה להציג את יכולתו של ה-FBI ללכוד את השודדים הפכה למוקד של ביקורת ציבורית חריפה. נשמעו קריאות להתפטרותו של מנהל הבולשת ג’יי אֶדְגַר הוּבֶר, והופצה עצומה בדרישה להשעות את מלווין פרוויס מתפקידו. הפשיטה בליטל בוהמיה הפכה לדוגמה למחיר שעלול להיגבות כאשר כוחות אכיפה פועלים במהירות, ללא הכנה מספקת וללא תיאום עם הרשויות המקומיות.
המרדף מתהדק: הכנופיה מאבדת את אנשיה
בזמן הפשיטה בליטל בוהמיה ידע ה-FBI על השתייכותו של נלסון לכנופיית דילינג’ר במשך כשבועיים בלבד. רצח קרטר באום הפך אותו בתוך זמן קצר לדמות מוכרת ומבוקשת בכל רחבי ארצות הברית, והבולשת הציבה את לכידתו בעדיפות גבוהה. ההתמקדות בנלסון ובמותו של באום סייעה להסיט חלק מתשומת הלב מן הביקורת החריפה שנמתחה על הובר ופרוויס בעקבות הכישלון המבצעי. נלסון, שממילא היה אלים באופן חריג, הפך כעת גם לסמל ציבורי של הסכנה שנשקפה מסדרת מעשי השוד והירי שביצעה הכנופיה.
יום לאחר הפשיטה ניסו דילינג’ר, המילטון וואן מיטר לפרוץ מחסום משטרתי סמוך להֵייסְטִינְגְס שבמינסוטה. השוטרים פתחו לעברם באש, ואחד הקליעים ניתז ופגע בגבו של המילטון. הפציעה הייתה קטלנית, אף שהמילטון לא מת מיד. הוא המשיך להסתתר עם חבריו, ולפי הדיווחים נפטר ב-30 באפריל או ב-1 במאי 1934. דילינג’ר ואחרים קברו אותו בחשאי, ובין המשתתפים בקבורה היה גם נלסון, שהצליח לשוב ולהצטרף לחבורה באוֹרוֹרָה שבאילינוי. בתוך ימים אחדים הפך סוף השבוע בליטל בוהמיה לאירוע שגבה את חייהם של אנשי חוק ואזרחים, ובעקיפין גם את חייו של אחד מחברי הכנופיה המרכזיים.
ב-7 ביוני 1934 נהרג טומי קרול בווטרלו שבאיווה, בעת שניסה להתחמק ממעצר. קרול וחברתו, גִ’ין קְרוֹמְפְּטוֹן, התקרבו במהלך החודשים הקודמים לבני הזוג נלסון. קרומפטון עצמה נתפסה בעקבות פרשת ליטל בוהמיה והועמדה לדין לצד הלן גיליס, כך שהקשר בין שני הזוגות כלל גם את ההתמודדות המשותפת עם חקירות ומעצרים. מותו של קרול היה מכה אישית קשה לנלסון ולהלן, והצטרף לאובדן של המילטון וגרין בחודשים הקודמים.
בשבועות שלאחר מכן ירדו נלסון ואשתו למחתרת. הם שהו באזור שיקגו, אך תנועותיהם המדויקות בתקופה הזאת אינן ידועות במלואן. לפי הדיווחים עברו בין מחנות תיירים ומקומות לינה שונים, ובמקביל ניסו להמשיך לפגוש בחשאי בני משפחה בכל הזדמנות אפשרית. ב-27 ביוני נעצר בסנט פול פט ריילי, השליח לשעבר של הכנופיה שנמלט מן הפשיטה בליטל בוהמיה. כך המשיכה טבעת המעצרים וההרוגים להצטמצם סביב נלסון, גם כאשר הצליח להישאר מחוץ להישג ידם של הסוכנים.
השוד בסאות’ בנד: הקרב האחרון של כנופיית דילינג’ר
בבוקר 30 ביוני 1934 הגיעו נלסון, דילינג’ר, ואן מיטר ושותף נוסף אחד לפחות לבנק מֶרְצַ’נְטְס נֶשְיוֹנָל בעיר סָאוּת’ בֶּנְד שבאינדיאנה. זהותם של חלק מן המשתתפים לא נקבעה בוודאות. לפי כמה זיהויים של עדי ראייה, וכן לפי עדותו המאוחרת של ג’וזף “פאטסו” נגרי, ייתכן שגם פריטי בוי פלויד השתתף בשוד. נגרי, שהיה מכר ותיק של נלסון מתקופתו בקליפורניה, שימש באותה עת כשליח של הכנופיה. שמו של ג’ק פֶּרְקִינְס, חבר ילדות של נלסון שהיה קשור גם הוא לחבורה, הוזכר כמשתתף אפשרי נוסף. פרקינס הועמד בהמשך לדין בגין השוד, אך זוכה.
כאשר החל השוד עמד השוטר הָאוַורְד וַאגְנֶר מחוץ לבנק וכיוון את התנועה. הוא הגיב במהירות להתרחשות וניסה לשלוף את אקדחו, אך ואן מיטר, שהוצב מחוץ לבנק, ירה בו למוות. הירי הזה היה תחילתו של קרב שהתפשט אל הרחוב ומשך לתוכו גם אזרחים. נלסון נקלע לחילופי אש עם הָארִי בֶּרְג, תכשיטן מקומי שירה בו ופגע בחזהו. אלא שנלסון לבש אפוד חסין קליעים, והפגיעה לא עצרה אותו. כאשר ברג נסוג אל תוך חנותו, ירה נלסון לעברו, ובמהלך הירי נפצע גם אדם שישב במכונית חונה.
באותו עימות נאבק נלסון לזמן קצר גם עם נער בשם ג’וֹזֶף פַּבְלוֹבְסְקִי, שהתנפל עליו וניסה להשתלט עליו. המאבק הסתיים כאשר נלסון, או ייתכן שהיה זה ואן מיטר, היכה את הנער בקת הנשק והימם אותו. בשעה שהירי נמשך ברחוב יצאו דילינג’ר ואדם שזוהה בידי חלק מן העדים כפלויד מן הבנק, כשהם נושאים שקים ובהם 28 אלף דולר. עמם יצאו שלושה בני ערובה, ובהם נשיא הבנק, שנועדו למנוע מן השוטרים לירות לעבר השודדים הנמלטים.
אולי יעניין אותך
שלושת השוטרים שנמצאו בזירה פתחו באש למרות נוכחותם של בני הערובה. שניים מן השבויים נפצעו, ואחד הקליעים שרט את ראשו של ואן מיטר. הפגיעה לא הייתה קטלנית, והוא התאושש ממנה. הכנופיה הצליחה להימלט, אך הרחוב נותר לאחר חילופי האש כשהוא זרוע נפגעים. מלבד השוטר ואגנר שנהרג ושני בני הערובה שנפצעו, נפגעו עוברי אורח נוספים מקליעים, מנתזים ומשברי זכוכית שהתעופפו במהלך הקרב.
השוד בסאות’ בנד היה מעשה השוד האחרון שאושר בוודאות עבור כל המשתתפים הידועים והחשודים, לרבות פלויד, שמעורבותו נותרה בלתי מוכחת. הוא הסתיים בשלל קטן מזה שהשיגו אנשי הכנופיה בחלק ממעשי השוד הקודמים, ובמחיר של הרוג ופצועים רבים. נלסון, שכבר היה מבוקש בשל רצח קרטר באום, הצליח שוב להימלט. אך ההרכב האנושי של הכנופיה המשיך להתפורר, והאפשרות לשחזר את תקופת השודים המשותפים הלכה והתרחקה.
הקיץ האחרון של ג’ון דילינג’ר
במהלך יולי 1934 נמלטו נלסון והלן לקליפורניה יחד עם ג’ון פול צ’ייס, שהפך לשותפו הקבוע של נלסון בחודשים האחרונים לחייו. ב-15 ביולי חזרו לאזור שיקגו והשתתפו בפגישת איחוד של אנשי הכנופיה במקום מפגש שהיה מוכר להם. אלא שהפגישה הופרעה כאשר שני שוטרי מדינת אילינוי, פְרֶד מֶקְאָלִיסְטֶר וגִילְבֶּרְט קְרוֹס, הגיעו למקום. נלסון פתח באש לעבר מכוניתם באמצעות האקדח שהוסב לירי אוטומטי, ופצע את שניהם בעוד אנשי הכנופיה נסוגים מהזירה.
קרוס נפצע קשה, אך הוא ומקאליסטר שרדו. במשך זמן מה לא הייתה ודאות מוחלטת באשר לאחריותו של נלסון לירי, עד שהודאה מאוחרת של צ’ייס אישרה את מעורבותו. התקרית המחישה כי גם בשעה שהבולשת והמשטרה הגבירו את הלחץ על השודדים, נלסון לא שינה את נטייתו לפתוח באש כאשר נתקל באנשי חוק. הוא המשיך להשתמש באקדח האוטומטי שלו ככלי מרכזי בעימותים, גם כאשר לא מדובר היה בשוד בנק אלא במפגש בלתי צפוי.
ב-22 ביולי 1934 הגיע מסלולו של ג’ון דילינג’ר לסיומו. סוכני FBI ארבו לו מחוץ לקולנוע בַּיוֹגְרַף בשכונת לינקולן פארק בשיקגו וירו בו למוות. מותו של השודד המפורסם ביותר בחבורה שינה את סדר העדיפויות של רשויות החוק ואת חלוקת הפרסום בין העבריינים שנותרו בחיים. למחרת הכריז ה-FBI כי פריטי בוי פלויד הוא כעת אויב הציבור מספר אחת. נלסון עדיין לא נשא את התואר הזה, אף שהיה אחראי למותו של סוכן פדרלי וכבר נקשר לשורה ארוכה של מעשי שוד וירי.
ב-23 באוגוסט נהרג גם הומר ואן מיטר במארב משטרתי בסנט פול שבמינסוטה. לאחר מותו נותר נלסון השורד היחיד מבין חברי הליבה של מה שכונה כנופיית דילינג’ר השנייה. הוא המשיך להסתתר עם הלן וצ’ייס, בעוד השמות שהיו מזוהים עם תקופת פעילותה המפורסמת של הכנופיה נעלמו בזה אחר זה. ב-22 באוקטובר נהרג גם פריטי בוי פלויד בחילופי אש עם סוכנים פדרליים, ובהם מלווין פרוויס. בעקבות מותו הכריז ג’יי אדגר הובר כי בייבי פייס נלסון הוא אויב הציבור מספר אחת של ארצות הברית.
ההכרזה העניקה לנלסון את המעמד הציבורי שבו החזיקו קודם לכן דילינג’ר ופלויד, אך לא בהכרח את היחס שלו ציפה. נלסון התרעם על כך שה-FBI הציע עבור לכידתו פרס כספי שהיה מחצית בלבד מן הסכום שהוצע קודם לכן עבור דילינג’ר. בעיניו, כך נראה, גם מעמדו כעבריין מבוקש היה עניין של יוקרה והשוואה לאחרים. האירוניה הייתה גלויה: האיש שנמלט מן החוק במשך שנים כעס על כך שהרשויות לא העריכו את סכנתו בסכום גבוה מספיק.
אויב הציבור מספר אחת
בחודשים האחרונים לחייו נדד נלסון עם אשתו, ולרוב גם עם צ’ייס, בין ערים במערב ארצות הברית. מסלוליהם כללו את סַקְרָמֶנְטוֹ וסן פרנסיסקו שבקליפורניה, וכן את רינו ולַאס וֶגַאס שבנבדה. הם התארחו לעיתים קרובות במחנות דרכים ובמקומות לינה שיועדו לנוסעים במכוניות. אחד המקומות שבהם הסתתרו היה ווליס הוט ספרינגס, סמוך לגֶ’נוֹאָה שבנבדה, שם שהו החל מ-1 באוקטובר. בסביבות 1 בנובמבר חזרו לאזור שיקגו, אף שתנועותיו המדויקות של נלסון בחודש האחרון לחייו נותרו ברובן בלתי ידועות.
המעברים בין מקומות מסתור לא הביאו להפסקת המרדף. ה-FBI המשיך לחפש אחריו, ובסוף נובמבר התמקדו הסוכנים באכסניה בשם לֵייק קוֹמוֹ אִין, באזור לֵייק גֶ’נִיבָה שבוויסקונסין. המקום שימש בעבר מסתור של נלסון, והסוכנים העריכו כי הוא עשוי לשוב אליו לקראת החורף. ההשערה התבררה כנכונה ב-27 בנובמבר, כאשר נלסון, הלן וצ’ייס הגיעו לאכסניה ונתקלו לזמן קצר בסוכנים שהמתינו שם. שני הצדדים הופתעו, והסוכנים לא היו מוכנים לפעולה מיידית. שלושת הנמלטים הסתלקו במהירות לפני שנורתה ירייה אחת.
אף שהמפגש הסתיים ללא חילופי אש, הוא סיפק לבולשת מידע חשוב. הסוכנים קיבלו תיאור של מכונית פורד V8 שחורה, וכן את מספר הרישוי שלה, 639-578. המידע הופץ לכוחות שפעלו באזור, וסוכנים נוספים החלו לחפש אחר המכונית. נלסון הצליח להתרחק מן האכסניה, אך הפעם כבר הייתה בידי רודפיו אפשרות לזהות את הרכב שבו נסע. בתוך שעות אחדות יוביל הזיהוי הזה לקרב האחרון בחייו.
קרב ברינגטון: 27 בנובמבר 1934
בבוקר 27 בנובמבר נסעו נלסון, הלן וצ’ייס דרומה לעבר שיקגו במכונית פורד V8 גנובה, לאורך כביש 12 האמריקאי, המוכר כיום כחלק מכביש 14. נלסון היה דרוך במיוחד לזיהוי סוכנים פדרליים, ולכן הבחין במכונית סדאן שנסעה בכיוון הנגדי ובה ישבו הסוכנים תוֹמַאס מֶקְדֵייד ווִילְיַאם רַייאן. גם הסוכנים זיהו את מכוניתו של נלסון, ושני הצדדים ביצעו כמה פניות פרסה בניסיון להגיב לתנועת האחר. בתוך זמן קצר הפך המפגש האקראי למרדף, אלא שבניגוד למצב המקובל, הפעם היה זה נלסון שרדף אחר מכונית הסוכנים.
מכונית הפורד החזקה הצליחה לצמצם את המרחק ממכונית הסדאן האיטית יותר של אנשי הבולשת. צ’ייס פתח באש לעבר הסוכנים, וראיין ומקדייד השיבו בירי. השניים האיצו את נסיעתם, ולאחר מכן סטו לתוך שדה והמתינו לנלסון ולצ’ייס, שכבר הפסיקו לרדוף אחריהם. באותו שלב לא ידעו הסוכנים שאחד הקליעים שירו פגע במשאבת מים במנוע הפורד. הנזק המכני החל להשפיע במהירות על ביצועי המכונית, והכוח שלה הלך ופחת.
בעוד הפורד מאבדת מכוחה, הצטרפה למרדף מכונית הדסון שבה נסעו שני סוכנים אחרים, הֶרְמַן “אֶד” הוֹלִיס וסַמְיוּאֵל פּ’ קַאוּלִי. הוליס היה אחד הסוכנים שקיבלו הכרה על חלקם בירי הקטלני לעבר דילינג’ר ביולי הקודם. כעת מצא את עצמו במרדף אחר אחד משותפיו לשעבר של אותו שודד. קאולי, ששימש מפקח ב-FBI, נסע עמו, והשניים ניסו להתקרב אל מכונית הפורד הפגועה. ההתנגשות בין המכוניות לא התרחשה, אך המרדף הסתיים בכניסה לפארק נורת’ סייד שבעיירה בֶּרִינְגְטוֹן שבאילינוי.
כאשר ניסו הוליס וקאולי להתקרב לצד מכוניתו, החליק נלסון עם הפורד אל הכניסה לפארק. מכונית ההדסון של הסוכנים חלפה על פניו ביותר מ-30 מטרים ונעצרה בזווית. שני הסוכנים יצאו מדלת הנוסע והסתתרו מאחורי מכוניתם. יותר מתריסר בני אדם היו עדים לחילופי האש שהתפתחו במקום, קרב קצר ואכזרי שבו התערבבו ירי מתת מקלע, רובה ציד וכלי נשק אוטומטיים. נלסון כבר היה מבוקש בגין רצח סוכן FBI, אך באותן דקות עמד להרוג שני סוכנים נוספים.
נלסון צעק להלן לתפוס מחסה בתעלה סמוכה, ואז פתח באש יחד עם צ’ייס לעבר הוליס וקאולי. שני הסוכנים השיבו אש ממקומם מאחורי ההדסון. קליע בודד בקוטר .45 מתת המקלע של קאולי פגע בחלק התחתון של בטנו של נלסון. הפציעה הייתה קשה, אך הוא לא התמוטט מיד. הוא נשען על מדרגת הצד של מכונית הפורד והחליף נשק עם צ’ייס מבלי לומר דבר. בתוך רעש היריות שמע צ’ייס את נלסון מתלונן שהנשק שלו נתקע, והשניים החליפו אותו ברובה אוטומטי, ככל הנראה וינצ’סטר בקוטר .351 או קולט מוניטור.
למרות הפציעה בבטנו יצא נלסון ממחסה המכונית והחל להתקדם לעבר הסוכנים תוך כדי ירי. שניים מן הקליעים שירה פגעו בקאולי. הוליס השיב אש מרובה הציד שלו, וכמה כדוריות עופרת פגעו ברגליו של נלסון והפילו אותו ארצה. אלא שגם הנפילה לא סיימה את הקרב. נלסון הצליח לקום על רגליו ולהמשיך להתקדם, בעוד הוליס, שייתכן שכבר נפצע, נע לעבר עמוד שירות כדי למצוא מחסה טוב יותר.
כאשר הוליס הגיע לעמוד השירות וניסה לשלוף את אקדח השירות שלו, ירה בו נלסון בראשו והנחית עליו פגיעה קטלנית. נלסון התקרב אל גופתו של הסוכן, התעכב לרגע כשנשקו מכוון לעבר האיש שנפל, ולאחר מכן צלע לעבר מכונית ההדסון של אנשי הבולשת. קאולי כבר נפגע מן הירי, והוליס לא היה מסוגל להמשיך להילחם. נלסון השתלט על ההדסון, נהג בה עד למכונית הפורד המושבתת והעביר אליה את כלי הנשק והציוד שנותרו ברכבם של הנמלטים.
לאחר שהעמיסו את הציוד הורה נלסון לצ’ייס להתיישב מאחורי ההגה של מכונית הסוכנים. הלן הצטרפה אליהם, ושלושתם נמלטו מן הזירה במכונית ה-FBI. מבחינה מבצעית הצליח נלסון לבצע דבר שנראה כמעט בלתי אפשרי: לאחר שנפצע בבטנו וברגליו, המשיך להילחם, הרג סוכן אחד, פצע אחר, השתלט על מכוניתם והצליח להימלט. אולם פציעתו הפנימית הייתה קטלנית, והבריחה לא יכלה עוד להציל את חייו.
תשע פגיעות והנסיעה האחרונה לווילמט
הפגיעה הקטלנית בנלסון נגרמה מקליע בודד של תת המקלע שפגע בבטנו. שמונה פגיעות נוספות נגרמו מכדוריות רובה הציד של הוליס, שפגעו ברגליו. בסך הכול נפגע נלסון תשע פעמים, אף שדיווחים מאוחרים יותר תיארו אותו כמי שנפגע מ-17 קליעים. ההבדל בין מספר הפגיעות המתועד לבין המספר שהתקבע בחלק מן הדיווחים ממחיש כיצד סיפורו של קרב יריות אלים יכול להתעצם במהירות עם הפיכתו לידיעה עיתונאית. גם ללא המספר המנופח, העובדה שנלסון המשיך להתקדם ולירות לאחר פציעת בטן קשה הייתה יוצאת דופן.
במהלך הנסיעה מן הזירה אמר נלסון להלן את המילים שהבהירו כי הוא מבין את חומרת מצבו. אף שהיה פצוע אנושות, המשיך להנחות את צ’ייס בדרך אל בית מסתור ברחוב וולנאט בווִילְמֶט, פרבר של שיקגו. הוא הגיע לבית, אך כבר לא היה בכוחו להמשיך להימלט.
בשעה 19:35 בערב 27 בנובמבר 1934 מת לסטר ג’וזף גיליס במיטה בבית המסתור, כשהלן נמצאת לצדו. האיש שהצליח לברוח מבית הכלא, לשרוד מרדפים ומארבים ולחמוק שוב ושוב מן הבולשת, מת בגיל 25, תשעה ימים בלבד לפני יום הולדתו העשרים ושישה. הוא לא מת במקום שבו נורה, וגם לא בבית חולים תחת משמר פדרלי, אלא לאחר שנמלט ממכונית סוכנים גנובה והגיע למקום שבו קיווה להסתתר.
הרמן הוליס הובהל לבית החולים, אך מותו נקבע זמן קצר לאחר שהגיע. סמואל קאולי פונה לבית חולים אחר, שם נותר בחיים זמן מספיק כדי לשוחח בקצרה עם מלווין פרוויס ולעבור ניתוח. גם מאמצי הרופאים לא הצליחו להצילו, והוא מת מפציעה בבטנו, בדומה לפציעה שממנה מת נלסון. כך הסתיים קרב ברינגטון במותם של שלושה בני אדם, שניים מהם אנשי הבולשת הפדרלית.
מותם של הוליס וקאולי הצטרף לרצח קרטר באום בליטל בוהמיה. שלושת ההרוגים הפכו את נלסון לפושע שהרג יותר סוכני FBI מכל עבריין אחר בתולדות ארצות הברית. ההישג המחריד הזה לא נבע ממספר גדול במיוחד של שנות פעילות פלילית, אלא מהנכונות החריגה שלו להתעמת ישירות עם אנשי חוק, לפתוח באש ולנסות להכריע אותם גם כאשר אפשרות הבריחה הייתה קיימת. בחייו הקצרים הצליח ליצור מאזן הרוגים שהיה יוצא דופן אפילו ביחס לתקופה שבה פעלו דילינג’ר, פלויד וכנופיות שודדים חמושות אחרות.
שמיכה בדוגמה אינדיאנית ותעלומה שנפתרה
לאחר מותו של נלסון נדרשו הלן וצ’ייס להחליט כיצד להיפטר מגופתו מבלי להסגיר את מקום המסתור. בימים שלאחר קרב ברינגטון עדיין חיפשו סוכני הבולשת את העבריין המבוקש, ולא היה ברור להם בתחילה כי האיש שהצליח להימלט מן הקרב כבר מת. הגופה נמצאה לבסוף בעקבות שיחת טלפון שהתקבלה מעובד חברת הטלפונים של שיקגו, קַרְל פַיירִי, שעסק בעבודה על קווי הטלפון והבחין בגופה המוטלת על הקרקע. הדיווח הוביל את הסוכנים אל תעלה בפינה הצפון-מזרחית של בית הקברות הלותרני סנט פול בסְקוֹקִי שבאילינוי.
הסוכן הפדרלי וולטר וולש הגיע למקום וגילה את גופתו של נלסון כשהיא עטופה בשמיכה בעלת דוגמה אינדיאנית. הגופה הועברה לבית הלוויות הֵייבֶּן, מוסד שנותר קיים, כמו גם בית הקברות שבו נמצאה. הפרט הביתי לכאורה, השמיכה שבה נעטף גופו של אחד הפושעים האלימים ביותר באמריקה, קיבל בהמשך משמעות אישית כאשר הלן סיפרה מדוע בחרה לעטוף אותו דווקא כך. לדבריה, לא הייתה זו פעולה שנועדה להסתיר סימני זיהוי או להטעות את החוקרים, אלא מחווה אחרונה לבעלה המת.
במילים המעטות האלה נחשף צד בחייהם המשותפים שלא היה קשור לשוד בנקים, למכוניות גנובות או למרדפים משטרתיים. הלן הכירה את הרגליו של בעלה, זכרה את סלידתו מן הקור ודאגה לכסות את גופתו גם לאחר שכבר לא היה יכול לחוש דבר. המחווה אינה משנה את מעשי הרצח שביצע, אך היא מעניקה לסיום חייו ממד אנושי מורכב. נלסון היה אדם שהטיל אימה על זרים, ובה בעת בעל שאשתו המשיכה לדאוג לו גם לאחר מותו.
הלן גיליס: אויבת הציבור הראשונה
מותו של נלסון לא סיים את המרדף אחר בני משפחתו ושותפיו. הלן נמלטה לאחר קרב ברינגטון ושוטטה ברחובות שיקגו במשך כמה ימים, כאשר הבולשת המשיכה לחפש אחריה. הוראה תקיפה שהוציא ג’יי אדגר הובר לאנשיו, למצוא את האישה ולא לגלות כלפיה רחמים, פורשה בעיתונות כאילו ה-FBI הוציא פקודת חיסול נגד אלמנתו של נלסון. הניסוח החריף הוליד דיווחים על “פקודת מוות”, אף שהטענה העיתונאית נשענה על פרשנות להוראתו של הובר ולא על הצגת צו רשמי להריגתה.
בתקופת בריחתה הקצרה תוארה הלן בעיתונים כאישה הראשונה בארצות הברית שנשאה את הכינוי אויבת הציבור מספר אחת. זה היה תואר יוצא דופן לאישה שהייתה מוכרת בעיקר בשל נישואיה לשודד בנקים ובשל סיועה לו במהלך שנות בריחתו. אולם בעיני רשויות החוק היא כבר לא הייתה רק רעייתו של אדם מבוקש. היא שהתה לצדו בעת פעילותו הפלילית, נעצרה בליטל בוהמיה, שוחררה על תנאי והמשיכה ללוות אותו עד לקרב האחרון.
בחג ההודיה של 1934 הסגירה הלן את עצמה לרשויות. בעקבות סיועה לבעלה, ולאחר שכבר שוחררה על תנאי בעקבות מעצרה בליטל בוהמיה, נשלחה למאסר של שנה. ג’ון פול צ’ייס, שנמלט עמה ועם נלסון מקרב ברינגטון, נתפס מאוחר יותר וריצה תקופת מאסר בכלא אַלְקַטְרַז. בכך הגיע לסיומו גם הקשר הפלילי שנוצר בין נלסון לצ’ייס שנים קודם לכן בקליפורניה, קשר שהחל בימי הברחות המשקאות והסתיים במכונית פדרלית גנובה, עם שודד פצוע אנושות ואשתו הנמלטת.
לאחר שסיימה לרצות את עונשה חזרה הלן לחיים שקטים. היא לא נישאה בשנית, ונשארה קשורה לזכרו של נלסון עד מותה בשנת 1987. חייה לאחר המאסר היו שונים בתכלית מן השנים שבהן נדדה עמו בין שיקגו, קליפורניה, נבדה, ויסקונסין ומקומות מסתור אחרים. היא שרדה את האיש שעמו התחתנה כנערה, את שותפיו לפשע ואת המרדף הפדרלי שהפך את שמו למוכר ברחבי המדינה.
לסטר ג’וזף גיליס והלן נקברו בבית הקברות סנט ג’וזף ברִיבֶר גְרוֹב שבאילינוי. שני קברים קטנים השקועים בדשא מציינים את מקום מנוחתם. בסופו של דבר חזרו בני הזוג, לפחות במותם, לאותו אזור של אילינוי שבו החל סיפורם המשותף. האיש שבילה את שנותיו האחרונות בבריחה בלתי פוסקת, ואשתו שליוותה אותו כמעט עד הרגע האחרון, נקברו זה לצד זו לאחר שחייהם הסתיימו בהפרש של יותר מחמישים שנה.
כיצד שינה בייבי פייס נלסון את אכיפת החוק בארצות הברית?
ממעשי שוד מקומיים למאבק פדרלי
פעילותו של נלסון התרחשה בתקופה שבה כנופיות שודדים יכלו לנוע בין מדינות בארצות הברית, להחליף מקומות מסתור ולנצל את המרחקים שבין תחומי הפעולה של רשויות אכיפה שונות. מסלולו שלו ממחיש היטב את הבעיה. הוא החל לפעול בשיקגו, נמלט ממאסר באילינוי, מצא מחסה בנבדה, עבד עבור מבריח משקאות בקליפורניה, שדד בנקים במישיגן ובמינסוטה, השתתף בפעולות בדקוטה הדרומית ובאיווה, הסתתר בוויסקונסין וחזר שוב ושוב לאזור שיקגו. היכולת לעבור במהירות ממדינה למדינה הייתה חלק מרכזי בשיטת ההישרדות של הכנופיות.
מעשי האלימות של נלסון ושל עבריינים בני תקופתו סייעו לקדם את חקיקת חוק שוד הבנקים הלאומי של 1934, ה-National Bank Robbery Act. החוק הרחיב את סמכויות הרשויות הפדרליות במאבק בשודדי בנקים ואפשר להן לפעול נגד עבריינים גם כאשר פעילותם חצתה גבולות בין מדינות. עבור ה-FBI הייתה זו התפתחות חשובה במעבר ממאבק שהתבסס במידה רבה על שיתוף פעולה בין גופי אכיפה מקומיים למאבק שבו לרשויות הפדרליות היו סמכויות רחבות יותר.
גם מבחינה מבצעית הותיר נלסון אחריו לקחים. הפשיטה בליטל בוהמיה הדגימה את המחיר של פעולה מהירה ללא הכנה מספקת, ללא תיאום עם המשטרה המקומית ותוך סיכון אזרחים שלא היו מעורבים בפשע. קרב ברינגטון המחיש את הסכנות הכרוכות במרדף אחר עבריין חמוש המוכן להמשיך להילחם גם לאחר שנפצע קשה. לקחים מן הקרב נותרו חלק מהליכי ההכשרה המודרניים של ה-FBI, והעימות ממשיך לשמש נקודת התייחסות בהיסטוריה המבצעית של הבולשת.
שלושת הסוכנים שלא חזרו
ו’ קרטר באום, הרמן אדוארד הוליס וסמואל פ’ קאולי היו שלושת אנשי הבולשת שמותם נקשר ישירות לנלסון. באום נהרג בליטל בוהמיה ב-22 באפריל 1934, לאחר שנלסון פתח באש לעבר המכונית שבה הגיע עם ג’יי ניומן וקרל קריסטנסן. הוליס וקאולי נהרגו בעקבות קרב ברינגטון ב-27 בנובמבר של אותה שנה, לאחר שניסו לעצור את נלסון וצ’ייס במכוניתם. שלושתם מתו בתוך תקופה של מעט יותר משבעה חודשים, ובשלושה מקרי המוות האלה טמון הבסיס לקביעה כי נלסון הרג יותר סוכני FBI מכל עבריין אחר בתולדות ארצות הברית.
בפארק המחוזי של ברינגטון שבאילינוי מוצב לוח הנצחה המזכיר את שלושת סוכני ה-FBI שנהרגו בידי נלסון. עצם קיומו של אתר הנצחה הקשור לקרב האחרון מדגיש את מקומם של ההרוגים בסיפור. במשך שנים זכה נלסון לייצוגים קולנועיים ולעיסוק ציבורי בדמותו של השודד בעל פני הילד, אך מאחורי הכינוי המפורסם עמדו גם שמותיהם של האנשים שנהרגו במפגשים עמו. לצד הסוכנים היו קורבנות נוספים, ובהם אדווין תומפסון, תיאודור קידר, השוטר הווארד ואגנר ואזרחים שנקלעו לחילופי האש.
האם בייבי פייס נלסון נולד אלים?
לאחר מותו של נלסון פנתה אמו לעיתונאים וניסתה להסביר כיצד הפך בנה לאחד העבריינים האלימים ביותר במדינה. מבחינתה, לסטר לא היה ילד רע מטבעו. היא ראתה בו אדם שנסיבות חייו והסביבה שבה גדל עיצבו את התנהגותו, ולא ביקשה לראות במעשיו ביטוי לאופי שהיה קיים בו מלכתחילה.
דבריה של האם ניצבים מול רצף המעשים שתועדו לאורך חייו של בנה. הירי בילד אחר בגיל שתים עשרה תואר כתאונה, אך בשנים שלאחר מכן השתתף נלסון במעשי שוד שבהם נרצחו אנשים, ירה לעבר שוטרים, הרג אדם בעקבות תקרית תנועה והמשיך להפעיל אלימות גם כאשר לא נדרשה לצורך הימלטות. אין במעשים האלה כדי לקבוע מה הייתה אישיותו בילדותו או מה חלקן של הנסיבות החברתיות בהתפתחותו. הם כן מבהירים שבבגרותו חזר ובחר בירי קטלני כאמצעי פעולה, לעיתים גם במצבים שבהם לא נשקפה לו סכנה מיידית.
הפער בין דברי האם לבין מעשי הבן אינו היחיד בסיפורו. הלן ראתה בו בעל שליוותה בנאמנות במשך שנים, בעוד רשויות החוק ראו בו עבריין מסוכן שיש ללכוד בכל מחיר. חבריו לעולם הפשע הכירו את מזגו האלים, אך המשיכו לשתף עמו פעולה. עדי שוד זכרו פנים של נער, בעוד מי שניצבו מול קנה נשקו גילו עד כמה מטעה היה הרושם הראשוני. כך התקיימו סביב נלסון כמה דימויים שונים, שלא תמיד אפשר ליישב ביניהם.
האיש שהקולנוע לא הפסיק להחיות
מותו של נלסון לא סיים את נוכחותו בתרבות האמריקאית. דמותו המשיכה להופיע בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, לעיתים כנושא המרכזי ולעיתים כחלק מסיפור רחב יותר על כנופיות השודדים של שנות השלושים. המראה הצעיר, המזג האלים והקשר עם דילינג’ר העניקו ליוצרים חומר דרמטי עשיר, אך העיבודים לא תמיד שמרו על רצף האירועים ההיסטורי. בחלקם שונו נסיבות מותו, ובאחרים נוצרה דמות קולנועית בעלת תכונות שלא נכללו בתיאור ההיסטורי של חייו.
כבר בשנת 1957 הופיע הסרט Baby Face Nelson, שבו גילם מִיקִי רוּנִי את השודד. שנתיים לאחר מכן, ב-1959, יצא הסרט The FBI Story, בכיכובו של גֵ’יימְס סְטְיוּאַרְט, ובו גילם וִילְיַאם פִיפְּס את נלסון. שני הסרטים הציגו את דמותו בתקופה שבה סיפורם של השודדים והסוכנים הפדרליים כבר היה חלק מן הזיכרון הציבורי של שנות השפל הגדול. ההופעות האלה היו ראשיתה של שורת עיבודים שבהם שב נלסון למסך, לעיתים במרכז העלילה ולעיתים כדמות משנה.
בשנת 1973 יצא הסרט Dillinger, שבו גילם רִיצַ’רְד דְרֵייפוּס את נלסון. הסרט שינה פרט היסטורי מרכזי כאשר הציג את חילופי האש שבהם התעמת נלסון עם הסוכנים קאולי והוליס כאילו התרחשו במהלך הפשיטה בליטל בוהמיה. בפועל התרחש הקרב שבו נהרגו השניים בברינגטון, יותר משבעה חודשים לאחר הפשיטה בוויסקונסין. בשנת 1975 הופיעה דמותו בסרט הטלוויזיה The Kansas City Massacre, שבו גילם אותו אֶלְיוֹט סְטְרִיט. בשנת 1995 הופק סרט נוסף בשם Baby Face Nelson, הפעם בכיכובו של סִי תוֹמַאס הָאוֶול.
אחי, איפה אתה? והגנגסטר שלא היה יכול להפסיק לשדוד
אחד העיבודים החריגים לדמותו הופיע בסרט O Brother, Where Art Thou? משנת 2000. השחקן מַייקְל בַּדַלוּקוֹ גילם בו דמות בשם ג’ורג’ נלסון, שהוצגה כשודד בנקים הפועל בעיקר לבדו. במהלך הסרט הוא פוגש את הדמויות המרכזיות, מצרף אותן למעשי השוד שלו וממהר לשדוד בנק נוסף בניסיון לשבור שיא. התנהגותו מאופיינת במעברים חדים בין התלהבות ואנרגיה מוגברת לבין מצבי רוח ירודים, והדמויות האחרות מעלות אפשרות שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית. מדובר בתיאור קולנועי של הדמות, ולא בקביעה רפואית לגבי נלסון ההיסטורי.
בהופעתו האחרונה בסרט נלקח ג’ורג’ נלסון בידי המון זועם לקראת הוצאתו להורג בכיסא החשמלי. גם מסגרת הזמן של העלילה אינה תואמת את חייו האמיתיים: הסרט מתרחש במיסיסיפי בשנת 1937, שלוש שנים לאחר מותו של נלסון בקרב ברינגטון. הפערים האלה מבהירים כי הסרט משתמש בדמותו של השודד לצרכים עלילתיים, מבלי לנסות לשחזר את הביוגרפיה שלו. השם והדימוי הציבורי נותרו, אך גורלו הקולנועי התרחק לחלוטין מן המוות שאירע בווילמט בנובמבר 1934.
השם בייבי פייס נלסון הגיע גם למשחק המחשב Team Fortress 2. במשחק מופיע נשק עיקרי לדמות הסקאוט בשם Baby Face’s Blaster, רובה ציד בעל מנגנון מנוף המזכיר את הווינצ’סטר בקוטר .351 שנקשר לקרב היריות האחרון של נלסון. זהו שימוש תרבותי שונה מן הסרטים הביוגרפיים, משום שהשודד עצמו אינו נדרש להופיע כדמות בעלילה. שמו משמש השראה לכלי נשק בדיוני, ובכך נשמר הקשר בין הכינוי המפורסם לבין המוניטין האלים שלו.
המעבר מסרטי פשע של שנות החמישים ועד למשחק מחשב ממחיש את הדרך שבה הפכה דמותו של נלסון לחלק מן התרבות הפופולרית. לעיתים הוצג כשודד בנקים אכזרי, לעיתים כדמות גרוטסקית ולעיתים כחלק מסיפור רחב יותר על תקופת השפל הגדול. אולם דווקא ריבוי העיבודים מחייב להבחין בין הסיפור ההיסטורי לבין ההמצאות הקולנועיות: נלסון לא הוצא להורג בכיסא החשמלי, לא נהרג בליטל בוהמיה ולא מת לצד ואן מיטר. מותו התרחש ב-27 בנובמבר 1934, לאחר קרב ברינגטון, כשאשתו לצדו בבית מסתור בווילמט.
המורשת של הרוצח בעל פני התינוק
בייבי פייס נלסון חי פחות מ-26 שנים, אך הצליח להותיר אחריו שורה ארוכה של מעשי שוד, פציעות ומקרי מוות. הוא נולד למשפחת מהגרים בשיקגו, נעצר כילד, החל לגנוב מכוניות כנער, הפך לשודד חמוש, ברח ממאסר והשתלב בכנופייתו של ג’ון דילינג’ר. במקביל לחיי הפשע ניהל קשר זוגי ממושך עם הלן, גידל עמה בן ונע בין מקומות מסתור שבהם ניסו לשמור על קשר עם בני משפחה. שני מסלולי החיים האלה, המשפחתי והפלילי, התקיימו זה לצד זה עד שנפגשו בקרב האחרון, כאשר הלן נאלצה להסתתר בתעלה בזמן שבעלה החליף אש עם הסוכנים.
האירועים בליטל בוהמיה ובברינגטון העניקו לנלסון מקום מיוחד בהיסטוריה של ה-FBI. הוא היה אחראי למותם של שלושה מסוכני הבולשת, והעימותים שבהם השתתף המחישו את הסכנות שעמדו בפני רשויות החוק במאבקן בשודדי בנקים חמושים. חקיקת חוק שוד הבנקים הלאומי בשנת 1934 והלקחים שהופקו מן הקרבות היו חלק מן השינוי שעברה אכיפת החוק האמריקאית בתקופה הזאת. מנגד, הסיפורים על כישלונות מבצעיים, אזרחים שנפגעו ופעולות שבוצעו בחיפזון מבהירים שגם המרדף אחר הפושעים גבה מחיר כבד.
בסופו של דבר נותרו שתי תמונות מנוגדות של אותו אדם. באחת נראה צעיר נמוך קומה, בעל עיניים כחולות ופנים תמימות, שאמו טענה כי אחרים הפכו אותו לאדם רע. באחרת נראה שודד בנקים חמוש, הממשיך להתקדם לעבר סוכנים פדרליים גם לאחר שנפגע בבטנו וברגליו. בין שתי התמונות נמצאים האנשים שנפגעו ממעשיו, האישה שליוותה אותו עד מותו והקברים הקטנים בריבר גרוב. הכינוי בייבי פייס נלסון נשאר בזיכרון הציבורי, אך השם לסטר ג’וזף גיליס מזכיר שמאחורי הדמות הקולנועית היה אדם אמיתי, שחייו הקצרים הסתיימו לאחר שהותיר אחריו שובל ארוך של אלימות.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
סיפורו של בייבי פייס נלסון זכה לתיעוד בספרי ביוגרפיה, במחקרים על כנופיות השודדים של שנות השלושים, בעיתונות התקופה ובמסמכים העוסקים באנשי החוק שנהרגו במרדף אחריו.
בין הפרסומים מצויים מחקרים המוקדשים לנלסון עצמו, יצירות הבוחנות את כנופיית דילינג’ר וספרים המתמקדים בהתפתחות הבולשת הפדרלית. לצד אלה מופיעים דיווחים עיתונאיים שנכתבו סמוך למותו, וכן פרסומים מאוחרים יותר שבחנו מחדש את האירועים.
Baby Face Nelson: Portrait of a Public Enemy, מאת סְטִיבֶן נִיקֶל ווִילְיַאם ג’ הֶלְמֶר, יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת Cumberland House Publishing. הספר מוקדש לדמותו של נלסון ולמסלולו הפלילי, ומשמש מקור מפורט לתקופות שונות בחייו, החל מהרקע המשפחתי והפעילות הפלילית המוקדמת ועד למותו ולגורל אשתו.
Public Enemies: America’s Greatest Crime Wave and the Birth of the FBI, 1933–34, מאת בְּרַייאַן בֶּרוֹ, יצא לאור בשנת 2004 בהוצאת Penguin. הספר עוסק בגל הפשיעה האמריקאי של 1933-1934 ובצמיחתה של הבולשת הפדרלית על רקע המאבק בשודדי הבנקים. בספר מתואר הקשר בין נלסון לדילינג’ר, לפשיטה בליטל בוהמיה ולמרדף שהסתיים בקרב ברינגטון.
Dillinger, the Hidden Truth Reloaded, מאת טוֹנִי סְטְיוּאַרְט, הוא ספר העוסק בדילינג’ר ובהיבטים של סיפורו ההיסטורי. הספר עוסק בדילינג’ר ובסביבתו הפלילית, שבה פעל גם נלסון.
Dillinger: A Short And Violent Life, מאת רוֹנֶרְט קְרוֹמִי וג’וֹזֶף פִּינְקְסְטוֹן, יצא לאור בשנת 1962 בהוצאת Chicago Historical Bookworks. הספר עוסק בחייו האלימים של ג’ון דילינג’ר ומספק חומר לקריאה על הכנופיה שעמה היה נלסון מזוהה.
חומר מעשיר לצפייה
הסרטים והיצירות שבהם הופיעה דמותו של נלסון מציעים דרכים שונות להכיר את הדימוי הציבורי שלו, אך חשוב להבחין בין שחזור היסטורי לבין חופש אמנותי. חלק מההפקות שינו תאריכים, איחדו אירועים או הציגו נסיבות מוות שלא התרחשו במציאות.
בסרט Baby Face Nelson מ-1957 מיקי רוני גילם את נלסון בסרט ביוגרפי הנושא את שמו.
בסרט The FBI Story מ-1959 ג’יימס סטיוארט מככב בסרט, כאשר וויליאם פיפס גילם את נלסון.
בסרט הפשע Dillinger מ-1973 ריצ’רד דרייפוס מגלם את נלסון. קרב ברינגטון מועבר בסרט להתרחשויות בליטל בוהמיה.
בסרט הטלוויזיה The Kansas City Massacre מ-1975 אליוט סטריט מגלם את נלסון.
סיפורו עובד גם לסרט ביוגרפי Baby Face Nelson מ-1995 ומככב בו סי תומאס האוול.
בסרט אויבי הציבור (Public Enemies) מ־2009 ג’וני דפ מככב כדילינג׳ר, בעוד סטיבן גרהאם מגלם את נלסון. הסרט משנה את נסיבות מותו.
על כל פנים, כאשר נלסון מת בבית המסתור בווילמט, הוא כבר היה אחד העבריינים המבוקשים ביותר בארצות הברית. אך בניגוד לדימויו הציבורי, שהמשיך להתקיים בסרטים, בספרים ובמשחקי מחשב, חייו האמיתיים הסתיימו בתוך פחות מ-26 שנים.
המרדפים, הבריחות והאלימות העניקו לו מקום בהיסטוריה של הפשע האמריקאי, בעוד האנשים שנהרגו מידיו נותרו חלק בלתי נפרד מאותו סיפור. בין קברו בריבר גרוב ללוח ההנצחה בברינגטון נמתח המרחק שבין תהילתו של עבריין לבין המחיר ששילמו קורבנותיו.
אם הסיפור הזה עורר בכם עניין בתקופת השפל הגדול ובאנשים שהפכו את שוד הבנקים למלחמה של ממש, המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold ושתפו את הכתבה עם מי שמעדיפים את ההיסטוריה שלהם מורכבת מעט יותר מן הגרסה ההוליוודית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
