סיפורו של ח'אלד אבן אל-וליד, המצביא שהביס את צבאו של מוחמד בקרב אוחוד, התאסלם והפך לאחד ממפקדי הצבא המפורסמים בתולדות האסלאם ■ מהמאבקים על מכה ועד לכיבושי עיראק וסוריה, חייו נקשרו בניצחונות מזהירים, במחלוקות קשות ובמאבק על כוח, אמונה ונאמנות.
בשנת 625, למרגלות הר אוחוד שמצפון למדינה, עמד הצבא המוסלמי בפני מה שנראה כניצחון על אויביו ממכה. שורות בני שבט קורייש החלו להתפורר, פרשיהם התקשו לפרוץ את מערך ההגנה, ולוחמיו של מוחמד כבר נעו לעבר מחנה האויב. אלא שבאותו רגע הבחין מפקד פרשים ממכה בהזדמנות שנוצרה בעורף המוסלמי. הקשתים שנצטוו לשמור על אחת הגבעות נטשו ברובם את עמדותיהם כדי לאסוף שלל, והותירו פרצה בהגנה. המפקד, ח'אלד אבן אל-וליד, הוביל את אנשיו למתקפת נגד ששינתה את מהלך הקרב. בתוך זמן קצר הפך הניצחון המסתמן של המוסלמים לתבוסה כואבת, ומוחמד עצמו נפצע בלחימה.
ח'אלד בן אל-וליד בן אל-מֻע'ירה אל-מַחְ'זוּמי (خالد بن الوليد), שמת בשנת 642, היה בן לאצולה של מכה ומצביא ערבי שפעל במאה השביעית. בראשית דרכו נלחם נגד מוחמד בשם שבט קורייש, אך לאחר שהתאסלם הפך לאחד ממפקדיו הצבאיים ולאחר מכן שירת את שני הח'ליפים הראשונים, אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב. הוא מילא תפקיד מכריע במלחמות הרדה שהתחוללו בחצי האי ערב בשנים 632-633, במסעות הצבאיים נגד האימפריה הסאסאנית בעיראק ובכיבוש סוריה מידי האימפריה הביזנטית. במסורת המוסלמית זכה לכינוי סיף אללה, חרבו של אללה, אך תהילתו הצבאית לוותה גם במחלוקות על אופן הפעלת כוחו ועל יחסיו עם ההנהגה הפוליטית של המדינה המוסלמית המתהווה.
משפחת אצולה במכה: השנים המוקדמות של ח'אלד אבן אל-וליד
שבט בני מח'זום והעולם שבו גדל המצביא
כדי להבין את מקומו של ח'אלד בחברה הערבית שלפני עליית האסלאם, יש לחזור אל משפחתו ואל השבט שאליו השתייך. אביו, אל-וַלִיד בן אל-מֻע'ירה, היה איש בעל מעמד במכה שבחבל חִג'אז, במערב חצי האי ערב, ושימש כבורר בסכסוכים מקומיים. ההיסטוריונים אבן השאם, שמת בשנת 833, אבן דורייד, שמת בשנת 837, ואבן חביב, שמת בשנת 859, זיהו אותו עם הדמות שלעגָה למוחמד ונזכרת בסורות המכניות של הקוראן. משפחתו השתייכה לבני מח'זום, אחד מבתי האב הבולטים של קורייש, השבט ששלט במכה והחזיק במעמד מרכזי בחברה המקומית. בני מח'זום נודעו בעושרם, בייחוסם ובמוניטין שרכשו בזכות כישוריהם ומעמדם החברתי.
לבני מח'זום יוחסה תרומה משמעותית להתרחבות המסחר של מכה אל מעבר לסביבתה הקרובה, ובמיוחד לכיוון תימן וחבש, היא אתיופיה של ימינו. הצלחתם המסחרית הייתה אחד ממקורות השפעתם, אך כוחם נבע גם מהנהגה שבטית בעלת שורשים עמוקים. סבו של ח'אלד מצד אביו, אל-מֻע'ירה בן עבדאללה, נחשב למי שביסס את מעמד המשפחה. דודו, השאם, נשא את הכינוי "אדון מכה", ומעמדו היה כה בולט עד ששנת מותו, 598, שימשה את בני קורייש כנקודת מוצא למניין השנים שלהם. ההיסטוריון מוחמד עבד אל-חי שעבאן תיאר את ח'אלד כאדם בעל מעמד נכבד הן בקרב בני משפחתו והן במכה בכלל.
ייחוסו של ח'אלד קשר אותו לשורה ארוכה של אישים בעלי חשיבות בתולדות מכה והאסלאם המוקדם. בין בני המשפחה נמנה עמר בן השאם, שנודע בכינוי אבו ג'הל, בן דודו של ח'אלד ואחד ממתנגדיו הבולטים של מוחמד. ברשומות המשפחתיות נזכרים גם עִכְרִמה, בנו של אבו ג'הל, שמת בשנת 634 או 636; אל-חארית, שמת בשנת 639; עַיָאש, שמת בשנת 636; וכן קרובים נוספים ובהם אבו רביעה, פאכִּה, אבו אומיה, אל-מֻהאג'יר, עבדאללה, אסמאעיל ועבד אל-רחמן. קשרי המשפחה כללו גם את אום סלמה, שמתה בשנות השמונים של המאה השביעית, ואת חַנְתַמה, אמו של עומר בן אל-ח'טאב. בין הצאצאים המוזכרים בשושלת נמנים עבד אל-רחמן בן ח'אלד, שמת בשנת 666, ומֻהאג'יר, שמת בשנת 657.
אמו של ח'אלד הייתה אל-עַסְמָא בת אל-חארית בן חַזְן, שנודעה בשם לֻבּאבּה א-סֻע'רא, כלומר לובאבה הצעירה. הכינוי נועד להבחין בינה לבין אחותה למחצה, לובאבה אל-כוברא, המבוגרת ממנה. היא השתייכה לשבט בני הִלאל, שבט ערבי נוודי, והתאסלמה ככל הנראה בסביבות שנת 622. אחותה למחצה מצד אביה, מַיְמוּנה, הייתה לאחת מנשותיו של מוחמד. קרובת משפחה נוספת הייתה אַסְמָא בת עֻמַיְס, שנישאה בזה אחר זה לג'עפר בן אבי טאלב, לאבו בכר ולעלי בן אבי טאלב. קשרים אלה העניקו לח'אלד זיקה למשפחות ולדמויות שימלאו תפקידים מרכזיים בעולם המוסלמי המתפתח.
מוצאה של אמו העניק לח'אלד היכרות קרובה עם אורח החיים של הבדואים בחצי האי ערב. לצד סביבתו העירונית והמסחרית במכה, הוא הכיר את החברה הנוודית, שעתידה הייתה למלא תפקיד חשוב במערכות הצבאיות שבהן השתתף. תיאורים מפורטים של מראהו החיצוני נדירים, אך קיימות עדויות שלפיהן דמה מאוד לעומר בן אל-ח'טאב, הן במראהו והן בקולו, עד שאנשים שראייתם הייתה לקויה התקשו לעיתים להבחין ביניהם. הדמיון החיצוני הזה בולט על רקע היחסים המורכבים שהתפתחו בהמשך בין שני האישים, כאשר אחד נעשה למצביא עטור תהילה והאחר לח'ליף שבידיו הסמכות להעניק לו פיקוד או לשלול אותו.
ממכה למדינה: כיצד נולדה המלחמה בין קורייש למוחמד
עליית מוחמד והתפוררות היחסים עם האצולה
מוחמד, שנולד ככל הנראה בסביבות שנת 570, החל להכריז על שליחותו הנבואית בסביבות שנת 610. פעילותו הדתית החלה במכה, אולם התנגדותם של בני העיר גברה כאשר יצא נגד אמונותיהם הפוליתאיסטיות. בני מח'זום נמנו עם מתנגדיו הנחרצים, ועמר בן השאם, אבו ג'הל, מילא תפקיד מרכזי במאבק נגדו. בשנים 616-618 לערך ארגן אבו ג'הל חרם נגד בני האשם, בית האב של מוחמד בתוך שבט קורייש. העימות בין הקבוצות לא נותר בגדר מחלוקת דתית בלבד, אלא התפתח למאבק חברתי ופוליטי שבו היו מעורבות משפחות האצולה של מכה.
בשנת 622 עזבו מוחמד ותומכיו את מכה ועברו למדינה, בעקבות מגעים שקיים עם בני השבטים אַוְס וחַ'זְרַג', שביקשו להסדיר את הסכסוכים ביניהם. ההגירה, שנודעה בשם ההג'רה, סימנה שלב חדש בהתפתחות הקהילה המוסלמית. במדינה החל מוחמד לבסס מסגרת מדינית חדשה, בעוד בני קורייש במכה ראו בו ובמאמיניו יריבים. במקביל גבר המתח סביב שיירות המסחר המכניות, שהיו מרכיב מרכזי בחיי הכלכלה של קורייש. פשיטות מוסלמיות על נתיבי המסחר החריפו את העוינות, והיחסים בין מכה למדינה הידרדרו לעימות צבאי מתמשך.
במדינה עצמה נדרש מוחמד להתמודד עם חברה שבטית מורכבת. לצד שני השבטים הערביים, אווס וח'זרג', התגוררו בעיר שלוש קבוצות יהודיות מרכזיות: בני קַיְנוּקַאע, בני נַדִיר ובני קֻרַיְט'ה. בני קינוקאע היו הקטנים מבין השלושה, ואילו בני קורייט'ה היו הגדולים שבהם. מוחמד פעל ליצירת הסדרים בין הקבוצות באמצעות מסמך שנודע בשם חוקת מדינה. בהסדר נכללו המֻהאג'ירוּן, המהגרים המוסלמים ממכה, והאַנְצַאר, תומכיהם המקומיים במדינה, וכן השבטים היהודיים שהיו שותפים לו. עקרונותיו כללו סיוע הדדי לנוכח מתקפה חיצונית, הסדרת היחסים בין הקהילות, הכרה בזכותן לקיים את דתן ומעמדו של מוחמד כמנהיג המסגרת המדינית.
המציאות הביטחונית בעיר הייתה מתוחה. תיאורים מן התקופה מספרים כי אנשי הקהילה המוסלמית חששו מפני התקפות עד כדי כך שישנו כשנשקם לצידם. ככל שהתגבר האיום ננקטו אמצעי הגנה, ובהם הצבת שומרים סביב מוחמד ושליחת סיורים לאיסוף מידע. בראשית הדרך הסתייג מוחמד מבקשותיהם של חלק מחסידיו לצאת למלחמה נגד אנשי מכה, אך בהמשך הוצגה בקוראן הצדקה ללחימה מצד מי שנפגעו וגורשו מבתיהם בשל אמונתם.
הפשיטות הראשונות והדרך לקרב בדר
בשנת 623 החלו להתרבות המסעות הצבאיים שנוהלו בידי מוחמד ואנשיו. המסע לוואדאן, שנודע גם בשם אל-אבווא, נערך בינואר או בפברואר 623, בשנת 1 להג'רה, והיה הראשון במסעות שבהם השתתף מוחמד כמפקד. מטרתו הייתה קשורה לבני קורייש ולבני דַמְרַה, אולם הוא הסתיים ללא לחימה ובהסכם עם בני דמרה. במרץ אותה שנה יצא מוחמד למסע בֻּוַאט נגד שיירה של בני אומיה מקורייש, אך השיירה הצליחה להימלט. אחריו נערך מסע צַפְוַאן, המכונה גם בדר הראשון, במרץ או באפריל 623, שבמהלכו נוהל מרדף אחר הפושט כֻּרְז בן ג'אבר אל-פִהרי, אך גם הוא הסתיים ללא קרב. בחודשים מאי ויוני 623 נערך מסע עֻשַיְרַה נגד שיירת קורייש, שבמהלכו נחתם הסכם עם בני מֻדְלִג' ללא התנגשות צבאית.
לצד המסעות שמוחמד פיקד עליהם אישית, נשלחו יחידות בפיקודם של מפקדים אחרים. ביולי 623 הוביל חַמְזַה בן עבד אל-מֻטַלִב מסע נגד שיירת קורייש באזור החוף סמוך לאל-עִיס, שבו היה מעורב אבו ג'הל, אך המפגש לא התפתח ללחימה. באוגוסט נשלחה יחידה בפיקוד עֻבַיְדַה בן אל-חארית לעבר תַ'נִיַּת אל-מֻרַּה, ובספטמבר יצא סַעְד בן אבי וַקַּאץ לעבר חַ'רַּאר. גם במסעות אלה לא נערכו קרבות. בינואר 624 השתנתה התמונה, כאשר כוח בפיקוד עבדאללה בן גַ'חְש יצא לנַחְ'לַה, ושם נהרג עמר בן אל-חַדְרַמי. התקרית עוררה מחלוקת גם משום שהלחימה התרחשה בחודש שנחשב קדוש.
המפנה הגדול הגיע בשנת 624. מוחמד למד כי שיירת מסחר גדולה של קורייש עושה את דרכה מעזה למכה, ובה כאלף גמלים הנושאים סחורות בשווי של 50 אלף דינרים. הוא הורה לאנשיו לנסות וליירט אותה, אולם מפקד השיירה, אַבּוּ סֻפְיַאן בן חַרְבּ, גילה את כוונתם, שלח שליחים מהירים למכה בבקשה לתגבורת והסיט את השיירה לנתיב אחר. הכוח שיצא ממכה לעזרתו חנה באזור בדר, ושם פגש את צבאו של מוחמד. בקרב שנערך ב-13 במרץ 624, בשנת 2 להג'רה, הצליחו המוסלמים להביס את הכוח המכני שהיה גדול מהם במספרו.
קרב בדר היה מכה קשה לקורייש. כשבעים מאנשי השבט נהרגו וכשבעים נוספים נפלו בשבי, ובין ההרוגים נמנו מנהיגים ואנשי צבא מנוסים, ובראשם אבו ג'הל. כעשרים וחמישה מבני דודיו של ח'אלד מצד אביו, לצד קרובי משפחה רבים אחרים, נהרגו אף הם בלחימה. מותם של אנשי האצולה פגע במעמדה של מכה והחליש את תחושת הביטחון של קורייש מול יריביו. שבטים שהיו עוינים לקורייש בעבר, ובהם בני הַוַאזִן, שבו להפנות את תשומת ליבם אל חולשתו. עבור מוחמד הייתה התוצאה הפוכה: הניצחון הגביר את יוקרתו, חיזק את מעמדו בקרב תומכיו והוצג על ידו כהוכחה לשליחותו הנבואית.
אבו סופיאן נשבע לנקום
לאחר התבוסה בבדר נבחר אבו סופיאן להנהיג את קורייש, והוא נשבע לנקום את מותם של בני השבט. כעבור חודשים אחדים יצא בראש כוח של מאתיים איש לעבר מדינה. במהלך המסע נפגש עם מנהיג בני נדיר, שהיה ידיד ותיק שלו, וזה אירח אותו לארוחה ומסר לו מידע על האזור. המפגש לא הוביל לסיוע צבאי נוסף, ואבו סופיאן ואנשיו יצאו מן העיר לאחר שהציתו שני בתים והשחיתו שדות. הפעולה נחשבה מבחינתו לקיום שבועת הנקמה, אך לא סיימה את העימות עם המוסלמים, והתנגשויות נוספות התרחשו בהמשך.
במקביל נמשכה פעילותו הצבאית של מוחמד. באפריל 624 יצא למסע נגד בני סֻלַיְם באזור אל-כֻדְר ללא קרב, ובמאי נערך מסע א-סַוִיק בעקבות פעולת התגמול של אבו סופיאן, שבמהלכו נסוגו אנשי קורייש. בינואר 625 יצאו הכוחות המוסלמיים למסע דִ'י אַמְר באזור נג'ד נגד בני עַ'טַפַאן ובני מֻחַארִבּ, ובפברואר או במרץ נערך מסע בַּחְרַאן נגד בני סוליים. במסע האחרון גויס הכוח הגדול ביותר שהעמיד מוחמד עד לאותה עת, אף שלא התפתח בו קרב. בתוך רצף הפעולות הזה החלה קורייש להיערך למערכה גדולה בהרבה.
קרב אוחוד: היום שבו ח'אלד אבן אל-וליד הביס את המוסלמים
בשנת 625 הצליח אבו סופיאן לגייס כוח של כשלושת אלפים לוחמים למסע נגד מדינה. מטרת הצבא הייתה לנקום את תבוסת קורייש בבדר ולהשיב לשבט את יוקרתו שנפגעה. מתוך כלל הלוחמים, כשבע מאות היו מצוידים בשריון שרשראות, יתרון משמעותי על פני רבים מיריביהם. עם הכוח יצאו גם נשים ממכה שתפקידן היה לעודד את הלוחמים ולחזק את רוחם. ההיסטוריון המוסלמי אבן אסחאק מזכיר בין המשתתפות את הִנְד בת עֻתְבַּה, אשתו של אבו סופיאן, שעתידה הייתה למלא מקום בולט בסיפורים על תוצאות הקרב.
הצבא המכני נע לעבר מדינה וחנה באזורי המרעה שמצפון לעיר, במטרה למשוך את המוסלמים לעימות בשטח פתוח. מוחמד היה מודע לקשיים הלוגיסטיים שעמם עלול צבא קורייש להתמודד אם ינסה להטיל מצור ממושך על העיר, ולכן נטה תחילה להישאר בתוך מדינה ולהיעזר במערך ההגנה שלה. חלק מחבריו תמכו בגישה הזהירה, אולם לוחמים רבים שלא השתתפו בניצחון בבדר ביקשו הזדמנות להילחם באויב בשדה הקרב. בעקבות הלחץ שהופעל עליו הסכים מוחמד לבסוף לצאת אל מחוץ לעיר, לבש את שריונו והחל בהכנות למפגש הצבאי.
הכוח המוסלמי התארגן בשלוש קבוצות שמנו יחד כאלף איש. מוחמד בחן את הלוחמים בעצמו והרחיק מן השורות את אלה שנראו לו צעירים מכדי להילחם, ובהם עבדאללה, בנו של עומר בן אל-ח'טאב. רק כמאה מאנשי הצבא היו מצוידים בשריון שרשראות, בעוד רובם יצאו ללא מיגון דומה. המוסלמים פנו צפונה לעבר הר אוחוד, אך עוד לפני תחילת הקרב התרחשה התפתחות שהחלישה את כוחם: עבדאללה בן אֻבַּי, מנהיג מבני ח'זרג', עזב את המחנה וחזר למדינה עם כשלוש מאות מאנשיו. התיאורים קושרים את פרישתו לחוסר שביעות רצונו מן ההחלטה לצאת אל מחוץ לעיר ולהתייצב מול קורייש בשטח פתוח.
לאחר הפרישה נותרו בידי מוחמד כשבע מאות לוחמים בלבד מול צבא מכני של כשלושת אלפים איש. המעשים של אבן אובי ותומכיו עוררו ביקורת, והם נזכרו גם בקוראן, בסורת אל-עִמְראן, בפסוקים 166-168. בפסוקים אלה מוצג יום המפגש בין שני הצבאות כמבחן למאמינים, ומתוארת התנהגותם של מי שסירבו להילחם והסבירו כי אילו ידעו כיצד להילחם היו מצטרפים. התיאור הקוראני מותח ביקורת גם על מי שאמרו בדיעבד על ההרוגים כי מותם היה נמנע אילו נשמעו להם. כך, עוד לפני שנשלפו כלי הנשק, נחשפו בתוך המחנה המוסלמי חילוקי דעות על עצם היציאה לקרב.
מוחמד הציב את צבאו על המדרונות הנמוכים של הר אוחוד, כאשר ההר מגן על עורף המערך והכוח פונה לכיוון מדינה. תנאי השטח היו בעלי חשיבות מכרעת, שכן הפרשים של קורייש נהנו מעדיפות מספרית עצומה על פני הפרשים המוסלמים, ביחס של כחמישים לאחד. כדי לצמצם את הסכנה של איגוף או כיתור, קבע מוחמד מערך הגנה שנשען על פני השטח. הר אוחוד שממזרח למחנה נועד להגן על האגף הימני, ואילו על גבעה סלעית ממערב הוצבו חמישים קשתים שנדרשו להגן על האגף השמאלי ולמנוע מתקפת פרשים מאחור.
הוראתו של מוחמד לקשתים הייתה חד-משמעית. הוא אסר עליהם לעזוב את עמדותיהם ללא פקודה, בלי קשר להתפתחות הקרב או לשאלה מי מן הצדדים גובר על האחר. תפקידם לא היה להצטרף להתקפה, לרדוף אחר האויב או לאסוף שלל, אלא להגן על המערך מפני הפרשים המכניות. החשיבות שיוחסה לעמדתם הייתה תוצאה ישירה של נחיתות הכוח המוסלמי בפרשים ושל הצורך למנוע מאנשי קורייש להגיע אל עורפו. ההוראה הזאת תהפוך לאחד הפרטים המזוהים ביותר עם קרב אוחוד.
ח'אלד מקבל את הפיקוד על האגף הימני
בצד המכני נערך הצבא מול קווי המוסלמים כאשר אבו סופיאן עומד בראש הכוח המרכזי. את האגף השמאלי פיקד עִכְרִמה בן עמר בן השאם, בנו של אבו ג'הל, ואילו האגף הימני נמסר לח'אלד אבן אל-וליד. עמר בן אל-עאץ שימש כמפקד פרשים והופקד על תיאום הפעילות בין האגפים הרכובים. עבור ח'אלד הייתה זו הזדמנות מרכזית להפעיל את כישוריו הצבאיים נגד אותה תנועה דתית ופוליטית שאביו ובני משפחתו התנגדו לה, ושאחראית הייתה לתבוסת קורייש ולמותם של קרוביו בבדר.
המהלך הראשון של הצד המכני כלל הסתערות בהובלת אַבּוּ עַאמִר, גולה ממדינה שהצטרף אל אויביו של מוחמד. ההתקפה נבלמה במטח אבנים שהשליכו המוסלמים, ואבו עאמר ואנשיו נסוגו אל מאחורי קווי קורייש. לאחר מכן התפתחו עימותים אישיים בין לוחמים בולטים משני המחנות. נושא הדגל המכני, טַלְחַה בן אבי טלחה אל-עַבְּדַרי, יצא קדימה והזמין לוחם מן הצד המוסלמי לדו-קרב. עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד, נענה לאתגר והפיל אותו במכת חרב אחת.
עֻתְ'מַאן, אחיו של טלחה, יצא להרים את הדגל שנפל. נשות מכה עודדו אותו ואת חבריו בשירה ובהכאת תופי מרים, אך חַמְזַה בן עבד אל-מֻטַלִב, דודו של מוחמד, הסתער עליו והרג אותו. בני אותה משפחה היו מופקדים על נשיאת דגל הצבא המכני, ולפי תיאור הקרב המשיכו אחים ובנים נוספים לצאת בזה אחר זה בניסיון להרים את הדגל ולהילחם, עד שמתו כולם. הדו-קרבות הקדימו התנגשות כללית בין הצבאות, שבמהלכה החלו המוסלמים לדחוק את אנשי קורייש לאחור. ככל שהתקדמה הלחימה, נחלש ביטחונם של המכנִים והתגברה התחושה במחנה המוסלמי כי הניצחון קרוב.
ההסתערות ששינתה את מהלך הקרב
הפרשים המכניות ניסו שוב ושוב לפרוץ את האגף השמאלי של המוסלמים, אך הקשתים שעל הגבעה הצליחו לבלום את ניסיונותיהם. בינתיים התקדמו הכוחות המוסלמיים דרך שורות קורייש, ואנשי מכה החלו לסגת. בשלב הזה נראה היה שהמערכה עומדת להסתיים בניצחון נוסף של מוחמד, אולם הצלחת ההתקפה יצרה בעיה שלא הייתה צפויה להתעורר במערך ההגנה. רבים מן הקשתים שעל הגבעה השתכנעו שהאויב הובס, נטשו את עמדותיהם וירדו אל המישור כדי להשתתף באיסוף השלל ממחנה קורייש.
אולי יעניין אותך
ח'אלד זיהה את הפרצה שנוצרה. במקום להמשיך בהתקפה ישירה על חזית המוסלמים, הוביל את פרשיו סביב המערך, דרך עמק ואדי קַנַאת שממערב לאוחוד, לעבר האזור שבו נותר רק מיעוט מן הקשתים. בתחילת הקרב מנעו הקשתים המוסלמים את התקדמות הפרשים מדרום לעמק, סמוך להר רֻמַה, אך עתה נחשפה אותה נקודה למתקפה. ח'אלד הסתער על הקשתים שנשארו נאמנים לפקודתו של מוחמד, ואנשיו הצליחו להתגבר עליהם ולחדור אל האגף והעורף של הכוח המוסלמי. אותה עמדה שנועדה למנוע את איגוף הצבא הפכה למעשה לשער הכניסה של הפרשים המכניות אל תוך מערך ההגנה.
מתקפת הנגד יצרה בלבול בשורות המוסלמים. הלוחמים שהתקדמו לעבר המחנה המכני מצאו את עצמם מותקפים מן הכיוון שממנו לא ציפו לסכנה, והסדר בצבא החל להתפורר. רבים נהרגו במהלך ההתנגשות, והניצחון שנראה בהישג יד הפך לתבוסה טקטית קשה. תיאורים מסורתיים של הקרב מתארים את ח'אלד רוכב בשדה הקרב והורג לוחמים מוסלמים ברומחו. ההיסטוריון דונלד ראטלדג' היל ראה בתמרון האיגוף שלו דוגמה לחשיבה צבאית נכונה, ואילו מוחמד עבד אל-חי שעבאן ייחס את ניצחון קורייש באוחוד לגאונותו הצבאית של ח'אלד.
מותו של חמזה והפציעה של מוחמד
אחד ההרוגים הבולטים בקרב היה חמזה בן עבד אל-מוטלב, דודו של מוחמד, שנפגע בהתקפת פתע מחנית שהשליך וַחְשִי בן חַרְבּ, עבד אתיופי של ג'ֻבַּיְר בן מֻטְעִם. מותו של חמזה היה מכה קשה למוסלמים, הן בשל מעמדו המשפחתי והן בשל חלקו בלחימה. במקביל התפשטו בשדה הקרב שמועות שלפיהן מוחמד עצמו נהרג. השמועה הגבירה את הבלבול בקרב אנשיו, שכבר ספגו פגיעות קשות ממתקפת הפרשים של ח'אלד. בפועל מוחמד נותר בחיים, אך נפצע בפניו מאבנים שנפגע מהן במהלך הלחימה.
המסורות ההיסטוריות חלוקות בשאלה מי נשאר לצד מוחמד בשעות הקשות של הקרב. ההיסטוריון אל-יַעְקוּבּי מספר כי לאחר נסיגת המוסלמים נותרו עמו עלי בן אבי טאלב, א-זֻבַּיְר בן אל-עַוַּאם וטלחה בן עֻבַּיְד אללה. אל-וַאקִדי מציג תיאור רחב יותר, שלפיו ארבעה עשר מלוחמיו נשארו לצידו, שבעה מקרב המהגרים ממכה ושבעה מקרב תומכיו במדינה. הוא גם מביא גרסה נוספת על שמונה מלוחמיו שנשבעו להילחם עד מוות. ההבדלים בין התיאורים משקפים את ריבוי המסורות שהתפתחו סביב רגעי המשבר בשדה הקרב.
לאחר לחימה עזה מטווח קצר הצליחו רבים מן המוסלמים להימלט ולהתארגן מחדש במעלה מדרונות הר אוחוד. כאשר נודע לעומר בן אל-ח'טאב שמוחמד עדיין חי, הוא פעל לריכוז הלוחמים סביבו למרגלות ההר. בהוראת מוחמד הוביל עומר מתקפת נגד שנועדה למנוע מפרשי קורייש להשתלט על העמדות הגבוהות. המתקפה הצליחה להדוף את כוחותיו של ח'אלד מן המדרונות ואילצה אותם לסגת. קבוצה קטנה של מוסלמים שנותקה מן הכוח העיקרי ניסתה לשוב למדינה, אך רבים מאנשיה נהרגו. הפרשים המכניות לא הצליחו להתקדם במעלה ההר בעקבות המוסלמים, ובסופו של דבר פסקה הלחימה.
גם לאחר הקרב לא הסתיימו מעשי האלימות. במסורות המתארות את האירועים מסופר כי הינד בת עותבה ונשים אחרות ממחנה קורייש השחיתו את גופות ההרוגים המוסלמים, כרתו אוזניים ואפים והשתמשו בהם כקישוטים לרגליהן. על הינד עצמה סופר כי פתחה את גופתו של חמזה, הוציאה את כבדו וניסתה לאכול ממנו. התיאורים הללו נעשו לחלק מן הזיכרון ההיסטורי של קרב אוחוד, לצד סיפורי הגבורה והאובדן שליוו את המלחמה בין מכה למדינה.
הניצחון שאבו סופיאן לא ניצל
עם סיום הלחימה ניהל אבו סופיאן חילופי דברים עם אנשי מוחמד. אבן אסחאק מתאר כיצד עלה מנהיג קורייש למקום גבוה וקרא לעבר המוסלמים כי המלחמה מתנהלת בניצחונות ובתבוסות לסירוגין, וכי היום הזה הוא תשובה ליום בדר. הוא קרא להלל את הֻבַּל, אחד האלים של המסורת הדתית המכנית, ובכך ביקש להעניק לניצחון משמעות דתית לצד משמעותו הצבאית. מוחמד הורה לעומר להשיב לו, והשיחה שהתפתחה בין השניים תועדה במסורת ההיסטורית.
האזכור האחרון נגע לטענתו של אבן קמיאה כי הצליח להרוג את מוחמד במהלך הלחימה, טענה שהתבררה כשגויה. אף שהמוסלמים ספגו אבדות קשות, החליט אבו סופיאן שלא להמשיך בהתקפה על הכוחות הפצועים ולא לנסות לכבוש את מדינה. הוא הורה לצבאו לשוב למכה, ובכך הסתיים הקרב ללא הכרעה מדינית סופית בין שני המחנות. ח'אלד הצליח להפוך את המצב הצבאי לטובת קורייש, אך ניצחון הפרשים שלו לא הביא לסיום המאבק נגד מוחמד.
תבוסה צבאית, מחלוקת היסטורית
קרב אוחוד נערך ב-23 במרץ 625, ביום שבת, על פי התיארוך המופיע במסורת הקרב, המקביל ל-7 בשוואל בשנת 3 להג'רה. התוצאה הייתה אבדות כבדות בצד המוסלמי, ובכללן מותם של כשבעים לוחמים, לעומת אבדות מצומצמות יותר בקרב אנשי מכה. חלק מן ההיסטוריונים רואים בכך תבוסה ברורה של המוסלמים. צ'ייס פ' רובינסון, שכתב באנציקלופדיה של האסלאם, תיאר את הקרב כתבוסה קשה ומייאשת מבחינתם. לעומתו, חוקרים אחרים, ובהם ויליאם מונטגומרי ואט, הציעו בחינה מורכבת יותר של התוצאה, מתוך הבחנה בין הצלחת קורייש בשדה הקרב לבין חוסר יכולתו להשיג הכרעה ארוכת טווח.
מבחינת ח'אלד הייתה זו הצלחתו הצבאית הבולטת הראשונה בתיאורים ההיסטוריים של פועלו. הוא ניצל את תנאי השטח, את יכולת התנועה של הפרשים ואת ההזדמנות שנוצרה בעקבות טעות של יריביו. הניצחון באוחוד היה גם ההתנגשות היחידה שבה הצליח שבט קורייש להביס את מוחמד בשדה הקרב. אולם על אף ההצלחה, יחסי הכוחות בחצי האי ערב לא השתנו באופן שהביא לסיום העימות. בשנת 627 שבו אנשי קורייש ובעלי בריתם להתייצב מול מדינה בכוח גדול יותר, במסגרת המערכה שנודעה כקרב השוחה.
אחרי אוחוד: המערכות שהמשיכו לעצב את חצי האי ערב
ב-24 במרץ 625, למחרת קרב אוחוד, יצא מוחמד למסע חַמְרַא אל-אַסַד בעקבות הכוח המכני הנסוג. המהלך הסתיים בנסיגתו של אבו סופיאן ונחשב להתאוששות אסטרטגית של המוסלמים לאחר התבוסה. בהמשך אותה שנה נמשכו הפעולות הצבאיות באזור מדינה ובחבלי הארץ הסמוכים, כאשר מוחמד נדרש להתמודד עם יריבים שונים, חלקם מקרב שבטי ערב וחלקם מתוך החברה המורכבת של מדינה עצמה. הפגיעה שספג צבאו באוחוד לא הביאה להפסקת פעילותו, והמאבק על מעמד הקהילה המוסלמית נמשך.
כבר באפריל 624, זמן קצר לאחר הניצחון בבדר, התפתח עימות בין המוסלמים לבין בני קינוקאע, אחת הקבוצות היהודיות במדינה. תיאור האירועים קושר את ראשית הסכסוך לתקרית שבה הושפלה אישה מוסלמית לאחר שבגדיה הוצמדו ונקרעו. גבר מוסלמי שראה את המעשה הרג את היהודי שנחשב אחראי לו, ובתגובה הרגו אנשי הקבוצה את הגבר המוסלמי. שרשרת מעשי הנקמה החריפה את העוינות והביאה את מוחמד להטיל מצור על מעוזי בני קינוקאע. כוחם נאמד בכשבע מאות איש, ולאחר מצור שנמשך כארבעה עשר עד חמישה עשר יום נכנעו אנשיהם. מוחמד ביקש תחילה להעניש את הגברים בחומרה, אך בעקבות התערבותו של עבדאללה בן אובי הסכים לגרשם. בני קינוקאע נעו צפונה לעבר אזור דַרְעַא שבסוריה של ימינו, ובהמשך נטמעו באוכלוסייה היהודית המקומית.
גם היחסים עם בני נדיר הידרדרו. תיאורי המערכה מייחסים למוחמד את הטלת המצור עליהם בשנת 625, לאחר שנודע לו, על פי הטענה, כי תכננו להתנקש בחייו. המצור נמשך בין שישה לחמישה עשר יום לפי התיאורים השונים. בני נדיר נהנו מהגנה שסיפקו מטעי הדקלים הצפופים שהקיפו את מבצריהם, אולם לבסוף גורשו ממדינה, וחלקם עברו צפונה לח'ייבר. האירועים האלה התרחשו על רקע היחסים המורכבים בין הקהילות בעיר ועל רקע המאבק המתמשך על סמכותו של מוחמד.
במקביל נשלחו יחידות מוסלמיות למשימות נוספות, שלא כולן הסתיימו בהצלחה. באוגוסט 625 הותקפה קבוצת מוסלמים בבאר מַעוּנה, כאשר כשבעים קוראי קוראן נהרגו במארב שיוחס לבני עאמר ולבני סוליים. בספטמבר של אותה שנה התרחש מארב נוסף באל-רַגִ'יע, שבו נהרגו עשרה מוסלמים לאחר שמדריכים שבגדו באנשי היחידה מסרו אותם לידי בני לִחְיַאן. האירועים הגבירו את המתיחות באזור ושימשו רקע לפעולות תגמול נוספות. המסעות הצבאיים לא פסקו, והמערכה נגד קורייש נעשתה לחלק ממערך רחב יותר של עימותים שבטיים ומדיניים.
מקרב השוחה ועד להסכם חודייביה
בינואר או בפברואר 627 התייצבה מול מדינה קואליציה שכללה את קורייש ובעלי בריתם, ובהם בני ע'טפאן, בכוח שמנה כעשרת אלפים איש. המערכה נודעה בשם קרב השוחה, או קרב אל-חַ'נְדַק, על שם מערכת ההגנה שחפרו המוסלמים כדי למנוע את פריצת הכוחות התוקפים. רעיון השוחה מיוחס לסַלְמַאן אל-פַארִסי, וההגנה הצליחה לבלום את הקואליציה. עבור מכה היה זה ניסיון נוסף שלא הביא להכנעת מוחמד, אף שהיקף הכוח שהופעל נגדו עלה בהרבה על זה שהשתתף בקרב אוחוד.
בעקבות קרב השוחה הטיל מוחמד מצור על בני קורייט'ה, אחת הקבוצות היהודיות במדינה. המערכה, שהתנהלה בפברואר או במרץ 627, הסתיימה בניצחון מוסלמי. תיאורי האירועים מספרים כי לאחר כניעת בני קורייט'ה הוצאו להורג הגברים בגיל הלחימה בהתאם להכרעתו של סעד בן מֻעַאד', ואילו הנשים והילדים נלקחו לעבדות. התוצאה הייתה שלב נוסף בשינוי המבנה הפוליטי והחברתי של מדינה, בשעה שמוחמד ביסס את מעמדו מול הקבוצות שפעלו בתוכה.
בחודשים שלאחר מכן נערכו מסעות נוספים נגד שבטים ערביים. ביוני 627 יצא מוחמד נגד בני לחיאן בחיג'אז, אולם בני השבט נמלטו ולא נערכה התנגשות ישירה. באותו חודש נערך מסע דִ'י קַרַד, שנודע גם בשם אל-עַ'אבַּה, בעקבות פשיטה של עֻיַיְנַה בן חִצְן מבני ע'טפאן, ובמהלכו הושבו חלק מן הגמלים שנלקחו. בראשית 628 נערך גם מסע נגד בני מֻצְטַלִק באזור אל-מֻרַיְסִיע, שהסתיים בניצחון מוסלמי ונקשר בפרשה הידועה בשם פרשת השרשרת.
בתוך רצף המאורעות הזה החל להשתנות גם מעמדו של ח'אלד ביחס למוחמד. בשנת 628 יצא מוחמד עם חסידיו ממדינה לעבר מכה כדי לקיים את העֻמְרַה, העלייה לרגל הקטנה. כאשר נודע על מסעם, שלחו אנשי קורייש כוח בן מאתיים פרשים כדי ליירט אותם, וח'אלד הועמד בראש הכוח. מוחמד, שביקש להימנע מעימות ישיר, בחר בנתיב חלופי, קשה ובלתי שגרתי, שהוביל אותו לאזור חודייביה שבפאתי מכה. משהבין ח'אלד כי מוחמד שינה את מסלולו, נסוג עם פרשיו לעיר.
המפגש הצבאי שנמנע הסתיים במהלך מדיני. במרץ 628 נחתם הסכם חודייביה בין המוסלמים לקורייש, שבמסגרתו נקבעה שביתת נשק והוסדרה דחיית העלייה לרגל של מוחמד ואנשיו בשנה אחת. הקוראן מתייחס להסכם כניצחון ברור בסורה 48, פסוק 1, אף שלא הושג בו ניצחון בשדה הקרב. עבור ח'אלד, שפיקד שנים קודם לכן על מתקפת הנגד שהביסה את המוסלמים באוחוד, החלה להתקרב נקודת מפנה אישית ופוליטית. האיש שהוביל את פרשי קורייש נגד מוחמד עתיד היה להצטרף אליו ולהעמיד את כישוריו הצבאיים לשירותו.
מח'אלד אויבו של מוחמד לח'אלד מפקד צבאותיו
לאחר שנים שבהן נלחם נגד מוחמד ושימש אחד ממפקדי הפרשים הבולטים של קורייש, קיבל ח'אלד אבן אל-וליד החלטה ששינתה את מסלול חייו. בשנה השישית להג'רה, בסביבות 627, או בשנה השמינית להג'רה, בסביבות 629, הוא התאסלם בנוכחות מוחמד. המקורות חלוקים על המועד המדויק, אך ההיסטוריון המודרני מיכאל לקר סבור שהמסורות המתארכות את התאסלמותו לשנה השמינית להג'רה אמינות ככל הנראה יותר. לצד ח'אלד התאסלמו גם שני אישים בולטים מקורייש, עַמְר בן אל-עַאץ ועֻתְ'מַאן בן טַלְחַה. שלושתם השתייכו לחברה המכנית שממנה יצאה ההתנגדות המרכזית למוחמד, והצטרפותם המחישה את השינויים שהתחוללו ביחסי הכוחות בין מכה למדינה.
ההיסטוריון אַכְּרַם דִיַא עֻמַרי מעריך שח'אלד קיבל עליו את האסלאם ועבר להתגורר במדינה לאחר הסכם חודייביה. לפי הסברו, המעבר התאפשר ככל הנראה לאחר שאנשי קורייש ויתרו על הדרישה להשיב למכה מתאסלמים חדשים שנמלטו ממנה. ח'אלד, שהיה קודם לכן אחד מיריביו המסוכנים של מוחמד בשדה הקרב, מצא את עצמו מעתה בתוך המסגרת הצבאית של המדינה המוסלמית המתפתחת. המיומנויות שרכש כמפקד פרשים, ניסיונו בהפעלת כוחות ניידים והיכרותו עם החברה השבטית בחצי האי ערב עמדו מעתה לרשותו של האיש שנגדו נלחם באוחוד.
ההיסטוריון יו נ' קנדי תיאר את המפנה בחייו של ח'אלד במילים שלפיהן לאחר התאסלמותו החל להקדיש את כל כישוריו הצבאיים הניכרים לתמיכה במדינה המוסלמית החדשה. ואכן, בתוך זמן קצר הפך ח'אלד ממפקד בשורות קורייש לאחד האנשים שמוחמד בחר להפקיד בידיהם משימות צבאיות. הצטרפותו לא הייתה מלווה בוויתור על מעמדו כלוחם או בנסיגה מן החיים הציבוריים. להפך, היא פתחה בפניו תקופה של פעילות צבאית אינטנסיבית, שבמהלכה נדרש לפקד על לוחמים שבעבר עמדו מולו בשדה הקרב.
קרב מֻאְתַה: כיצד נולד הכינוי "חרבו של אללה"
בספטמבר 629 השתתף ח'אלד במסע צבאי שיזם מוחמד נגד כוחות שפעלו באזור מֻאְתַה, הנמצא בירדן של ימינו. המערכה התחוללה על רקע העימותים בין האימפריה הביזנטית לאימפריה הסאסאנית ועל רקע פעילותם של שבטים ערביים בעלי זיקות לכוחות האזוריים. אחת ההשערות המובאות במחקר היא שמטרת הפשיטה המוסלמית הייתה להשיג שלל בעקבות נסיגתו של הצבא הפרסי הסאסאני מסוריה, לאחר שהובס בידי הביזנטים ביולי אותה שנה. מן הצד הביזנטי השתתף כוח שהורכב ברובו מלוחמים משבטים ערביים, והוא פעל בפיקודו של מפקד ביזנטי בשם תאודורוס.
היחידה המוסלמית נקלעה למצב קשה מול הכוח היריב. במהלך הקרב נהרגו מפקדים בכירים אחדים, ובהם זַיְד בן חַארִתַ'ה, גַ'עְפַר בן אבי טאלב ועבדאללה בן רַוַאחַה. מותם של המפקדים שמונו להוביל את המערכה יצר משבר פיקודי בעיצומה של הלחימה, וח'אלד נטל לידיו את הנהגת הכוח שנותר. הוא לא הצליח להפוך את התבוסה לניצחון, אולם הצליח, לאחר מאמצים ניכרים, לארגן את נסיגת החיילים המוסלמים ולהובילם אל מחוץ לשדה הקרב. ההישג היה חשוב דווקא משום שהושג בתנאים שבהם המשך הלחימה היה עלול להסתיים באסון גדול עוד יותר.
כשנודעו למוחמד פרטי התנהלותו של ח'אלד במֻאתה, העניק לו את הכינוי המכובד סַיְף אַלְלָה, שפירושו "חרבו של אללה". במסורות אחרות מופיע הכינוי המלא סיף אללה אל-מַסְלוּל, כלומר "חרבו השלופה של אללה". הכינוי נקשר מאז בשמו של ח'אלד והפך לאחד המרכיבים המרכזיים בדמותו במסורת האסלאמית. האירוניה ההיסטורית ברורה: האיש שהביא למפלתם של המוסלמים באוחוד זכה כעת להוקרה ממוחמד עצמו, לא בעקבות ניצחון גדול אלא דווקא בזכות יכולתו לחלץ צבא מובס מסכנה.
כיבוש מכה: המפקד שב אל עיר הולדתו
בדצמבר 629 או בינואר 630 השתתף ח'אלד בכיבוש מכה בידי מוחמד. העיר שבה נולד, ושבה השתייכה משפחתו לאחת משכבות האצולה המשפיעות ביותר, עמדה כעת מול כוח מוסלמי שח'אלד עצמו היה אחד ממפקדיו. במהלך המבצע הוביל כוח של לוחמים נוודים שנקראו מֻהאגִ'רַת אל-עַרַבּ, כלומר המהגרים הבדואים, ופיקד על אחת משתי ההתקדמויות המרכזיות אל תוך העיר. לפי תיאורו של אבן אסחאק, במהלך ההתנגשויות נהרגו שלושה מאנשיו של ח'אלד ושנים עשר מבני קורייש. למרות מקרי הלחימה הללו, כיבוש מכה מתואר במקורות כמערכה שהסתיימה בשפיכות דמים מצומצמת יחסית להיקף הכוחות שהשתתפו בה.
לאחר הכיבוש התאסלמו מרבית אנשי קורייש, ומאזן הכוחות בין מכה למדינה השתנה. אבו סופיאן, שהיה ממנהיגי ההתנגדות למוחמד, קיבל אף הוא את האסלאם, ומוחמד הכריז על חנינה כללית. תוצאות הכיבוש סיימו את המערכה המרכזית שניהל מוחמד נגד שבט מוצאו, אולם פעילותו הצבאית לא פסקה. כוחותיו הופנו כעת נגד קבוצות ושבטים אחרים בחצי האי ערב, וח'אלד המשיך למלא תפקיד פיקודי בשורותיהם.
בקרב חֻנַיְן, שנערך בהמשך שנת 630, פיקד ח'אלד על בני סוליים הבדואים, שהוצבו בחיל החלוץ של הצבא המוסלמי. מן העבר השני עמדו בני תַ'קִיף, שמרכזם בעיר טָאאִף ושנחשבו ליריבים מסורתיים של קורייש, לצד בעלי בריתם משבטי הוואזן הנוודיים. המוסלמים, שכוחם גדל בעקבות הצטרפותם של מתאסלמים מקורייש, הצליחו להביס את יריביהם לאחר שהתגברו על נסיגה ראשונית. לפי רשימת המסעות הצבאיים של מוחמד, הכוח שהשתתף בחֻנַיְן מנה כ-12 אלף לוחמים ונחשב לגדול ביותר שגייס עד אז.
בעקבות הקרב המשיכו המוסלמים לפעול נגד בני תקיף בטאאף. המצור על העיר, שנערך בפברואר או במרץ 630, לא הסתיים בהכרעה צבאית ברורה, והכוחות המוסלמיים נסוגו. בני תקיף קיבלו את האסלאם מרצונם בשנת 631. מבחינת ח'אלד, הפעילות נגד השבטים שמסביב למכה העידה על המעבר ממלחמה נגד קורייש למערכות שבהן בני קורייש עצמם היו חלק מן הכוח המוסלמי המתרחב.
השמדת אל-עוזא והמחלוקת על בני ג'ד'ימה
לאחר קרב חוניין הוטל על ח'אלד להרוס את פסלה של אַל-עֻזָא, אחת האלות שנעבדו בדת הערבית הקדם-אסלאמית. הפסל שכן באזור נַחְ'לַה, בין מכה לטאאף, ומשימתו של ח'אלד הייתה חלק מן המאבק בפולחנים שקדמו להתפשטות האסלאם. אולם לצד המשימות שביצע בהתאם להוראות מוחמד, נקשר שמו של המפקד החדש גם בפרשה אלימה שהפכה לאחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במהלך שירותו.
ח'אלד נשלח אל בני גַ'דִ'ימַה באזור יַלַמְלַם, כ-80 קילומטרים מדרום למכה, במטרה להזמין אותם לקבל את האסלאם. על פי המקורות המוסלמיים המסורתיים, הוא תקף את בני השבט ללא אישור. בגרסתו של אבן אסחאק הצליח ח'אלד תחילה לשכנע את אנשי בני ג'ד'ימה להתפרק מנשקם ולקבל את האסלאם, אך לאחר מכן הורה להוציא להורג כמה מהם. לפי אותה גרסה, מעשהו נבע מרצונו לנקום על הריגת דודו, פַאקִה בן אל-מֻע'ירה, בידי אנשי השבט, עוד בתקופה שקדמה להתאסלמותו של ח'אלד.
גרסה אחרת מופיעה אצל אבן חַגַ'ר אל-עַסְקַלאני, שמת בשנת 1449. לפי תיאורו, ח'אלד לא הבין כראוי את דברי בני השבט בשל מבטאם השונה, ופירש את הודעתם על קבלת האסלאם כדחייה של הדת או כפגיעה בכבודה. כתוצאה מכך תקף אותם. שתי הגרסאות שונות בשאלת מניעיו, אך שתיהן מסכימות שמוחמד התנער ממעשיו של ח'אלד והצהיר שאינו נושא באחריות להם. למרות זאת, הוא לא הדיח את ח'אלד מן הפיקוד ולא העניש אותו.
הפרשה ממחישה את הקושי להכריע בין מסורות היסטוריות שונות המתארות את אותם אירועים. ויליאם מונטגומרי ואט הטיל ספק באמינות התיאור המסורתי של מעשי ח'אלד נגד בני ג'ד'ימה, וסבר שהוא כולל בעיקר השמצה נסיבתית של המפקד ומספק מעט מאוד מידע היסטורי מוצק. מנגד, עצם קיומן של גרסאות שונות על המעשה, ובייחוד העובדה שגם המסורות המתארות אותו בחומרה אינן מספרות על הדחתו בידי מוחמד, מעידות על המורכבות שבה התקבלו פעולותיו בתוך הקהילה המוסלמית.
אמונו של מוחמד בח'אלד נמשך גם לאחר הפרשה. זמן קצר לאחר מכן נשלח המפקד לבדוק דיווחים על נטישת האסלאם בקרב בני מֻצְטַלִק, שבט שהיה קשור לבני ג'ד'ימה. הפעם פעל ח'אלד בזהירות, בירר את מצבם הדתי של אנשי השבט ומסר למוחמד דיווח שלפיו הם ממשיכים לדבוק באסלאם. עצם שליחתו לבדיקה נוספת מלמדת כי מוחמד עדיין ראה בו מפקד הראוי למשימות רגישות, גם לאחר המחלוקת שהתעוררה סביב התנהלותו.
דומת אל-ג'נדל והמשלחת לנג'ראן
בהמשך שנת 630, בשעה שמוחמד שהה בתַבּוּכּ, נשלח ח'אלד להשתלט על עיירת השוק שבנווה המדבר דוּמַת אל-גַ'נְדַל. המקום היה יעד לפעילות צבאית בצפון חצי האי ערב, וח'אלד הצליח להביא לכניעתו. בעקבות הכניעה הוטל על התושבים עונש כספי כבד, ואחד ממנהיגיהם, אֻכַּיְדִר בן עבד אל-מַלִכּ א-סַכּוּני, שהשתייך לשבט כִּנְדַה, נדרש לחתום על הסכם הכניעה עם מוחמד במדינה. דומת אל-ג'נדל תוסיף להופיע במסורות המתארות את מסעות ח'אלד גם בשנים 633 או 634, אולם חוקרים מודרניים הביעו ספק אם נערכה באותה תקופה מערכה נוספת במקום ואם ח'אלד אכן פיקד עליה.
מסע תבוכ עצמו, שנערך באוקטובר או בנובמבר 630 לפי רשימת מסעות מוחמד, היה האחרון שבו עמד מוחמד בראש הכוח הצבאי באופן אישי. הוא כוון לעבר גבול ההשפעה הביזנטית ובעלי בריתה הערבים, ובהם הע'סאנים, ולא התפתח לקרב גדול. המקור מתאר כוח של כשלושים אלף איש והסכמים שנחתמו עם קבוצות שבטיות באזור הגבול. לצד המערכות שניהל נגד קורייש, נגד שבטים ערביים שונים ונגד הקבוצות היהודיות במדינה ובח'ייבר, פעילותו הצבאית של מוחמד הניחה את היסודות להתרחבות המוסלמית שתבוא לאחר מותו.
ביוני 631 יצא ח'אלד למשימה נוספת מטעם מוחמד, הפעם בראש 480 לוחמים, אל בני בַּלְחַארִית' שבאזור נַגְ'רַאן. בני השבט כללו נוצרים ופוליתאיסטים, ומטרת המשלחת הייתה להזמינם לקבל את האסלאם. שלא כמו במערכות שהתאפיינו בלחימה ממושכת, המשימה הסתיימה בהתאסלמות בני השבט. ח'אלד לימד אותם את עיקרי הקוראן ואת חוקי האסלאם, ולאחר מכן שב למדינה בלוויית משלחת מאנשי בלחארית'. זה היה אחד משלבי שירותו האחרונים תחת מוחמד, לפני שמותו של הנביא יעמיד את המדינה המוסלמית בפני משבר ירושה ומרידות נרחבות.
מות מוחמד עתיד היה לפתוח פרק חדש וסוער בקריירה של ח'אלד אבן אל-וליד. בחלק השני נתלווה אליו אל מלחמות הרדה, המאבק נגד מוסיילמה ומסעות הכיבוש בעיראק, שבהם התבסס מעמדו כאחד המפקדים החשובים של הח'ליפות.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היה ח'אלד אבן אל-וליד וכיצד הפך מאויבו של מוחמד למפקד בצבאו?
כיצד הצליח ח'אלד אבן אל-וליד להביס את המוסלמים בקרב אוחוד?
מתי התאסלם ח'אלד אבן אל-וליד ומדוע התאריך שנוי במחלוקת?
מדוע קיבל ח'אלד אבן אל-וליד את הכינוי "חרבו של אללה"?
מה היה תפקידו של ח'אלד אבן אל-וליד בכיבוש מכה בשנת 630?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
