דלג לתוכן
איור של חנות בלוקבאסטר בשעת שקיעה, עם שלט הרשת הכחול והצהוב מעל הכניסה. בחזית מונחות קלטות וידאו ישנות ופופקורן, ומבעד לחלונות נראים מדפים עמוסים בסרטים.

בלוקבאסטר: עלייתה ונפילתה של אימפריית השכרת הסרטים

שקיעתה של אימפריית הווידאו: בלוקבאסטר שלטה במשך שנים בשוק השכרת הסרטים, אך שינויים טכנולוגיים, חובות כבדים ועלייתה של נטפליקס הובילו לקריסתה. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור HistoryIsTold.com.

באביב 2000 נפגשו מנהלי בלוקבאסטר עם מייסדי נטפליקס, חברה קטנה שהציעה לשלוח סרטי DVD בדואר. ההצעה לשיתוף פעולה נדחתה, אך מאחורי קריסתה של ענקית השכרת הסרטים הסתתר סיפור מורכב בהרבה: חובות עצומים, מאבקי הנהלה, שינויים בהרגלי הצריכה ומהפכה טכנולוגית ששינתה את תעשיית הבידור.**

פגישה אחת בדאלאס

באביב שנת 2000 שכר רִיד הֵייסְטִינְגְס, מנכ"ל חברת נטפליקס, מטוס פרטי והמריא מסן חוזה שבקליפורניה לדאלאס שבטקסס. מטרת הנסיעה הייתה פגישה עם הנהלת בלוקבאסטר (Blockbuster), רשת השכרת הסרטים ששלטה באותה עת בענף והפעילה כ-7,700 חנויות ברחבי העולם. מרבית הסרטים שהציעה הרשת עדיין היו על גבי קלטות וידאו, והלקוחות הגיעו לחנויות כדי לבחור סרטים, לשכור אותם ולהחזירם לאחר הצפייה.

שלוש שנים קודם לכן, בשנת 1997, הקים הייסטינגס, מהנדס מעמק הסיליקון שהיה אז בן 36, את נטפליקס יחד עם מַארְק רֶנְדּוֹלְף. החברה הצעירה התבססה על שני חידושים שהחלו לצבור תאוצה: תקליטורי DVD ואתרי אינטרנט שאפשרו להזמין מוצרים בלי לצאת מהבית. תמורת כ-20 דולר לחודש יכלו לקוחות נטפליקס לשכור מספר בלתי מוגבל של סרטים, תקליטור אחד בכל פעם, ולהחזיק בו ככל שרצו. הסרטים נשלחו בדואר במעטפות אדומות שהפכו בהמשך לסימן ההיכר של החברה.

הייסטינגס האמין שבעתיד ניתן יהיה לצפות בסרטים באמצעות האינטרנט, במחיר נמוך יותר ובנוחות רבה יותר. בעיניו, האפשרות להזרים סרטים ישירות לבית הלקוח הייתה אמורה לפתור גם בעיה מוכרת מעולם ספריות הווידאו: הסרט המבוקש לא תמיד נמצא במלאי. אולם בשנת 2000 החזיקה נטפליקס בכ-300 אלף מנויים בלבד, הסתמכה על שירות הדואר האמריקאי והפסידה כסף.

באותה פגישה הציע הייסטינגס שיתוף פעולה עם בלוקבאסטר. כפי שתיאר מאוחר יותר, ההצעה הייתה למכור לרשת 49% ממניות נטפליקס ולאפשר לחברה הצעירה להפעיל את פעילותה המקוונת תחת השם Blockbuster.com. הסיפור זכה בהמשך לפרסום גם כהזדמנות של בלוקבאסטר לרכוש את נטפליקס תמורת כ-50 מיליון דולר, אולם חשוב להבחין בין התיאור הנפוץ של רכישה מלאה לבין תיאורו של הייסטינגס עצמו, שהתייחס להצעת שותפות ולהעברת פעילות האינטרנט.

מנהלי בלוקבאסטר לא השתכנעו. בועת הדוט-קום כבר התפוצצה, ומנהלים רבים בתעשיות הקולנוע והטלוויזיה עדיין התקשו לראות במדיה הדיגיטלית איום ממשי על עסקיהם. נטפליקס הייתה עסק קטן, מפסיד ותלוי בדואר. בלוקבאסטר, לעומתה, החזיקה אלפי חנויות, מותג מוכר ותשתית עסקית נרחבת.

הייסטינגס חזר לקליפורניה והמשיך לפתח את נטפליקס כחברה קטנה המתחרה בענקית מבוססת. רק בשנת 2004 השיקה בלוקבאסטר שירות מנויים מקוון משלה. בדיעבד טען הייסטינגס כי אילו הייתה הרשת מקדימה בשנתיים את השקת השירות, ייתכן שהייתה מצליחה לחסל את התחרות מצד נטפליקס.

אז כיצד קרה שבלוקבאסטר הגיעה למצב שבו המתחרה הקטנה הפכה לאיום על עצם קיומה?

לפני בלוקבאסטר: הולדתה של ספריית הווידאו

בשנות ה-70 של המאה ה-20 החלה להתפתח תעשיית הווידאו הביתי. חברת סוני שיווקה את מכשירי Betamax בעיקר כאמצעי להקלטת תוכניות טלוויזיה, שאפשר לצופים לצפות בתוכניות האהובות עליהם בזמן שנוח להם. אולפני הקולנוע, לעומת זאת, חששו שמכשירי ההקלטה יפגעו בזכויות היוצרים ובהכנסותיהם. חברת יוניברסל אף ניסתה להביא לאיסור על מכירת המכשירים באמצעות הליך משפטי שהגיע לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

בתקופה הראשונה נהגו חובבי וידאו להחליף ביניהם קלטות שהקליטו מהטלוויזיה, בדומה לחובבי להקת גרייטפול דד שהחליפו הקלטות מהופעותיה. בשנת 1977 הגיע מפיץ מוצרי האלקטרוניקה אַנְדְרֵה בְּלֵיי להסכם עם אולפני פוקס המאה ה-20, שאפשר לו למכור קלטות מוקלטות מראש ובהן סרטים מארכיון האולפנים.

ההסכם הזה סייע להיווצרותו של שוק מסחרי חדש. בתוך שנים אחדות החלו להיפתח בארצות הברית חנויות וידאו עצמאיות. בעליהן הגיעו מרקעים מגוונים: תקליטנים, רואי חשבון, עקרות בית, שרברבים ובנקאים. רבים מהם לא החזיקו בניסיון בניהול חנויות, ולעיתים גייסו את ההון הראשוני מבני משפחה ומחברים.

ההיסטוריון ג'וֹש גְרִינְבֶּרְג, מחבר הספר ״From Betamax to Blockbuster״, תיאר את בעלי החנויות הראשונים כאנשים שאהבו סרטים ורצו לעבוד במקום המוקף בהם. חנויותיהם עוצבו לעיתים בהשראת בתי קולנוע, עם שלטי אותיות ותאורה המזכירה אולמות הקרנה. בעל חנות אחד אף הציב מאוורר שנועד להפיץ אל הרחוב ריח של פופקורן ולמשוך עוברים ושבים.

חוויית הביקור הייתה חלק מרכזי מהשירות. הצופה לא נדרש לדעת מראש באיזה סרט יבחר. הוא יכול היה לשוטט בין המדפים, להתבונן בעטיפות, לשוחח עם המוכר ולגלות סרטים שלא הכיר.

המודל הכלכלי של הענף הושפע במידה רבה ממחירי קלטות הווידאו. אולפני הקולנוע מכרו לעיתים קלטות במחירים שהגיעו לכ-100 דולר, סכום שהפך קנייה פרטית של סרט להוצאה משמעותית. עבור הצרכן, השכרת קלטת לכמה ימים הייתה פתרון זול ונוח. לשוק החדש הצטרפו גם רשתות מזון, בתי קולנוע ואפילו חברת השכרת הרכב U-Haul, שניסתה לפעול בתחום במשך חודשים אחדים. ובכל זאת, בשנים הראשונות נותר הענף מפוצל בין עסקים קטנים ועצמאיים.

בשנת 1985 נכנסה לתמונה חברה שנועדה לשנות את המבנה הזה מן היסוד.

1985: החנות הראשונה של בלוקבאסטר

דֵיוִויד קוּק החל את דרכו המקצועית בתעשיית הנפט ורכש מומחיות במערכות נתונים. לפני שהקים את בלוקבאסטר השתלב בזיכיון אחר של חנויות וידאו, אך עזב אותו לאחר שלא הורשה להשתמש בעיצוב בצבעי כחול וצהוב שאשתו יצרה עבור החנות שלו. בשנת 1985 פתח קוק את חנות בלוקבאסטר הראשונה.

בניגוד לחנויות עצמאיות רבות, שהתבססו על אהבתם האישית של בעליהן לקולנוע, בלוקבאסטר נבנתה מלכתחילה מתוך תפיסה עסקית שיטתית. השילוב בין מערכות נתונים, ניהול מלאי ועיצוב אחיד אפשר לה לפתח מודל שניתן להרחיב לסניפים נוספים. כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1987, הצטרף לחברה המשקיע וֵיין הוּיְזֶנְגָה, ממייסדי חברה לניהול פסולת. הוא הפך למשקיע ולחבר דירקטוריון, ובהמשך מונה למנכ"ל. קוק מכר לאחר מכן את חלקו בחברה.

הויזנגה לא היה חובב סרטים גדול במיוחד. אבל הוא זיהה הזדמנות להקים רשת ארצית בתחום חדש יחסית. האסטרטגיה שלו הזכירה את הדרך שבה רֵיי קְרוֹק הפך את מקדונלד'ס לאימפריה עסקית. בלוקבאסטר רכשה רשתות מקומיות ואזוריות, תוך שמירה על שליטה מרכזית במראה החנויות, בשיטות העבודה ובחוויית הלקוח. הויזנגה אף גייס מנהל שיווק בעל ניסיון במקדונלד'ס, טוֹם גְרוּבֶּר. החברה פיתחה מיומנות יוצאת דופן בפתיחת חנויות חדשות. הציוד שנדרש להקמת סניף הועמס על משאית גדולה לפי הסדר שבו היה אמור לשמש בזמן ההקמה. כך ניתן היה להקים סניפים במהירות ובאחידות.

בתוך פחות מעשור הפכה בלוקבאסטר מאוסף חנויות לרשת ענק. בשנת 1993 כבר נשאו את שמה כמעט 3,600 חנויות, וכרבע מהן הופעלו בידי זכיינים. הצמיחה התבססה על הון זמין, רכישות של מתחרים, מיתוג בולט ומיקומים מסחריים מבוקשים.

חנויות בלוקבאסטר הפכו למוקדי משיכה במרכזי קניות. הצבעים הכחולים והצהובים, קירות הזכוכית והתאורה הפנימית הקנו להן נוכחות בולטת. בעלי נכסים מסחריים רצו בסניפים משום שהם הביאו לקוחות למרכזי הקניות שלהם.

ג'ים פּוֹרְטֶרְפִילְד, שהחל לעבוד כמוכרן בבלוקבאסטר בתקופת לימודיו ולימים ניהל אחד מזיכיונותיה הגדולים, הסביר כי המודל העסקי יצר ביקורים חוזרים. כל השכרת סרט דרשה לפחות שתי הגעות לחנות: אחת כדי לקחת את הסרט ואחת כדי להחזירו. התנועה המתמדת הפכה את סניפי הרשת לנכס מבוקש במרכזים מסחריים. גם בתוך החברה שררה תחושת התרחבות מתמדת. טִים הִיקְס, לשעבר סגן נשיא בבלוקבאסטר, תיאר תרבות ארגונית שאפתנית. ארצות הברית חולקה לאזורי פעילות, ולכל אזור מונו מנהלים וצוותים בתחומי הנדל"ן, הבנייה והשיווק. מנהל אזורי יכול היה לקבל יעד של הקמת 125 חנויות בשנה, והיה מצופה ממנו לעמוד בו.

ההצלחה הייתה מהירה כל כך עד שקשה היה לדמיין את סופה. אבל דווקא אותה מערכת שנועדה לייצר צמיחה מהירה לא הייתה בהכרח מותאמת להתמודדות עם תחרות ממושכת.

הידעת? בשנת 1993, שמונה שנים בלבד לאחר פתיחת הסניף הראשון, הפעילה בלוקבאסטר כמעט 3,600 חנויות. כרבע מהן היו בבעלות זכיינים.

1994: מכירת החברה והסדקים הראשונים

בשנת 1994 מכר הויזנגה את בלוקבאסטר לתאגיד התקשורת Viacom. בשנים שלאחר הרכישה ניסתה החברה האם להפוך את החנויות למוקדי מכירה של מוצרים נוספים, ובהם פריטי מרצ'נדייז של פרמאונט ו-MTV, בגדים, ספרים וצעצועים. המהלך לא הצליח. ערכה של בלוקבאסטר ירד בכמחצית בתקופת המעבר שלאחר הרכישה.

בשנת 1997 נכנס לתפקיד המנכ"ל ג'וֹן אַנְטִיוֹקוֹ, מנהל בעל ניסיון ברשתות טאקו בל ו-7-Eleven. הוא ביקש למקד מחדש את פעילות החברה בהשכרת סרטים, התחום שבו נוצר כוחה המקורי. בעת כניסתו לתפקיד החזיקה בלוקבאסטר בכ-25% משוק השכרת הסרטים. אנטיוקו האמין שאפשר להגדיל את הנתח הזה באמצעות שיפור השירות וניהול נכון יותר של מלאי הסרטים.

אחד מצעדיו היה ניהול משא ומתן עם אולפני הקולנוע על הסכמים לחלוקת הכנסות. מטרת ההסכמים הייתה לאפשר לרשת להחזיק עותקים רבים יותר של סרטים מבוקשים, תוך הקטנת העלויות הכרוכות ברכישת מלאי.

אולם הקשיים של בלוקבאסטר כבר היו עמוקים. לפי נתוניה הכספיים, החברה הפסידה כמעט בכל שנה בין 1996 ל-2010, למעט שנתיים. כבר בשנת 1997 הייתה הרשת בלתי רווחית, זמן רב לפני שנטפליקס הפכה למתחרה משמעותית. ההפסדים הללו מפריכים את ההסבר הפשוט שלפיו נטפליקס הייתה הגורם היחיד לקריסתה של בלוקבאסטר. החברה התקשתה לייצר רווחים באופן עקבי עוד לפני שהתחרות המקוונת הגיעה להיקפים משמעותיים.

גם התחרות הישירה בין חנויות הווידאו החריפה. רשת Hollywood Video, שהגיעה בשנת 2001 לכ-1,800 סניפים, הצליחה להתחרות בבלוקבאסטר באמצעות מודל דומה. אַלֶן פֵּיין, זכיין לשעבר שהפעיל חנויות בלוקבאסטר באלסקה, טען כי הרשת לא נבנתה להתמודד כראוי אפילו עם יריבים מסורתיים. לדבריו, הוא ניסה להזהיר את הנהלת החברה מפני התחרות מצד Hollywood Video, אך לא זכה להקשבה מספקת.

המהפכה שהחלה לפני הסטרימינג

כאשר תעשיית הסרטים החלה לעבור מקלטות וידאו לתקליטורי DVD, לא השתנתה רק איכות הצפייה. השתנה גם המודל הכלכלי של השוק. בעידן הקלטות נהגו האולפנים למכור סרטים במחירים גבוהים, מתוך הנחה שחנויות ההשכרה ירכשו אותם וירוויחו מהשכרות חוזרות. עם התפשטות תקליטורי ה-DVD החלו האולפנים להציע סרטים במחירים נמוכים בהרבה, שהפכו את רכישתם לאפשרות זמינה לצרכן הפרטי.

רשתות ענק כמו וולמארט, טארגט ו-Best Buy החלו למכור סרטים במחירים נמוכים במיוחד. חלקן השתמשו בהם כמוצרי משיכה, שנועדו להביא לקוחות לחנויות ולגרום להם לרכוש מוצרים נוספים. הפער בין השכרה לקנייה הלך והצטמצם. סרט שנמכר בחנות גדולה בחמישה דולרים התחרה לפתע בהשכרה שעלתה כארבעה דולרים וחצי.

בלוקבאסטר נדרשה כעת להסביר ללקוח מדוע עליו לשכור סרט, להתחייב להחזירו בזמן ואף להסתכן בקנס, כאשר הוא יכול לרכוש אותו לצמיתות במחיר כמעט זהה. במקביל, תקליטורי DVD היו קלים וזולים יותר למשלוח בדואר. השינוי הזה אפשר לחברות כמו נטפליקס לפתח שירותי השכרה מרחוק, וגם תרם להיתכנות הכלכלית של מכונות השכרה אוטומטיות, כמו אלה של Redbox.

הסביבה התחרותית השתנתה בכמה חזיתות במקביל. לקוחות יכלו לקנות סרטים במחירים נמוכים, לשכור אותם בדואר, להשתמש במכונות אוטומטיות או לצפות בתוכן באמצעות שירותי תשלום לפי צפייה וטלוויזיה רב-ערוצית.

גֵ'ף גְרֵייבְס, לשעבר מנהל תפעול ברשת, תיאר את שנת 2005 כנקודת מפנה. התחרות הגיעה מכל הכיוונים: נטפליקס, Redbox, שירותי צפייה בתשלום וחברות טלוויזיה כמו DirecTV. באותה שנה החלו גם ההכנסות ומספר הסניפים של בלוקבאסטר לרדת, לאחר תקופת התרחבות משמעותית.

מספר חנויות בלוקבאסטר בארצות הברית ממחיש את המפנה: בשנת 2002 פעלו 5,566 סניפים; בשנת 2003 היו 5,670; ובשנת 2004 הגיע מספרם ל-5,803. לאחר מכן החלה ירידה עקבית: 5,696 בשנת 2005, 5,194 בשנת 2006, 4,855 בשנת 2007, 4,585 בשנת 2008, 4,018 בשנת 2009 ו-3,090 בשנת 2010. בתוך שש שנים איבדה הרשת כמעט מחצית מסניפיה בארצות הברית.

דמי האיחור: מקור הכנסה שהפך לבעיה

אחד ההיבטים השנויים במחלוקת במודל העסקי של בלוקבאסטר היה גביית דמי איחור. לקוחות ששכחו להחזיר סרט בזמן נדרשו לשלם תשלום נוסף, ולעיתים התחושה הייתה שהשירות הפך ממקור בידור למקור תסכול.

נטפליקס זיהתה את חוסר שביעות הרצון הזה. מודל המנויים שלה אפשר ללקוחות להחזיק בתקליטור ללא הגבלת זמן, בלי לחשוש מקנסות איחור. אומנם היה אפשר לקבל סרט חדש רק לאחר החזרת הקודם, אך המשתמש לא נדרש לתכנן את הביקור בחנות או להקפיד על מועד החזרה.

ההבדל היה משמעותי. במקום לבצע נסיעות חוזרות לסניף, הלקוחות קיבלו סרטים ישירות לביתם. הקשר בין דמי האיחור להקמת נטפליקס הפך בהמשך לאחד הסיפורים הידועים בתעשייה. הייסטינגס קשר את הרעיון להקמת החברה לקנס בסך 40 דולר שנדרש לשלם בספריית וידאו מקומית. אולם גם אם הסיפור הזה הפך למיתוס יזמי, חשיבותו הייתה בכך שהוא ביטא תסכול אמיתי של צרכנים.

בלוקבאסטר ניסתה להגיב. בתקופת אנטיוקו ביטלה הרשת את דמי האיחור, פיתחה שירות להשכרת DVD באמצעות הדואר והציעה ללקוחות אפשרות להחזיר סרטים לחנויות ולאסוף סרטים נוספים. היא אף ניסתה לרכוש את Hollywood Video, אך המהלך נתקל בהתנגדות של הנהלת המתחרה ושל רשויות ההגבלים העסקיים בארצות הברית. בהמשך נרכשה Hollywood Video בידי Movie Gallery, ושתי הרשתות נסגרו במסגרת הליכי פשיטת רגל בסמוך לקריסת בלוקבאסטר.

מהלכי השינוי של אנטיוקו דרשו השקעות כבדות. בתקופה מסוימת כבר עברו הפסדי בלוקבאסטר את רף מיליארד הדולרים. במקביל נשאה החברה חוב של כמעט מיליארד דולר, שנוצר בעקבות דיבידנד גדול ששולם למשקיעי ויאקום במסגרת ההיפרדות ממנה בשנת 2004.

החברה ניסתה להשתנות דווקא כאשר יכולתה לממן שינוי הייתה מוגבלת.

הידעת? עוד ב-2006 היו הכנסות נטפליקס נמוכות מחמישית מהכנסות בלוקבאסטר. לכן, בשנותיה הראשונות של התחרות ביניהן, נטפליקס עדיין לא הייתה הגורם המרכזי להפסדי הרשת הוותיקה.

2000 עד 2007: נטפליקס משנה את כללי התחרות

בעוד בלוקבאסטר נאבקה עם המודל הקיים שלה, נטפליקס המשיכה להתפתח. הרקע של הייסטינגס בעולם התוכנה השפיע על דרכה. בשנת 1991 הקים את Pure Software, חברה שפיתחה תוכנה בשם Purify לזיהוי שגיאות במערכות תוכנה. התוכנית שימשה גם את מפתחי הדפדפנים Mosaic ו-Netscape.

עד 1996 כבר העסיקה Pure Software כ-600 עובדים. הייסטינגס הודה מאוחר יותר כי על אף הצלחת המוצר, כישוריו הניהוליים באותה תקופה לא היו טובים מספיק. בשנת 1997 נמכרה החברה ל-Rational Software תמורת 700 מיליון דולר, והייסטינגס עזב אותה בהמשך.

הניסיון הזה השפיע על התפיסה הניהולית שהביא לנטפליקס. הוא הבין כי לצד פיתוח טכנולוגיה מוצלחת נדרשת יכולת לגייס עובדים מוכשרים, לשמר אותם ולהקים ארגון המסוגל להשתנות. לצידו פעל רנדולף, שעבד עמו ב-Pure Software. לצורך פיתוח התשתית הטכנית של נטפליקס גויס נִיל הַאנְט (Neil Hunt), מתמטיקאי ועמית לשעבר.

האנט סייע לפתח מערכת התאמה אישית שנועדה להעריך אילו סרטים יעניינו כל מנוי, על סמך היסטוריית הצפייה שלו. מערכות המלצה דומות החלו להופיע גם בשירותים כמו TiVo ובאתר אמזון.

בשנת 1999 הצטרף לנטפליקס טֶד סָרַנְדוֹס, לשעבר סגן נשיא למוצרים ולשיווק ברשת West Coast Video, שהפעילה כמעט 500 חנויות. ניסיונו בתעשיית הקולנוע סייע לחברה להרחיב את מגוון הסרטים שהציעה.

בשנת 2002 הפכה נטפליקס לרווחית והונפקה בבורסה. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2005, כבר החזיקה ב-4.2 מיליון מנויים. באותה תקופה התגורר הייסטינגס במשך שנה עם אשתו, פָּאטִי קְווִילִין, ושני ילדיהם בבית ששכר מחוץ לרומא, וטס לעמק הסיליקון למשך שבועיים בכל חודש.

השינוי העסקי לא הסתיים במשלוח תקליטורים. הייסטינגס דחף את החברה לעבר הזרמת סרטים דרך האינטרנט, אף שבתחילה חששו אולפני הקולנוע מפיראטיות והגבילו את האפשרות להעניק רישיונות דיגיטליים.

בשנת 2007 החלה נטפליקס להזרים סרטים ותוכניות טלוויזיה ישירות למחשבים אישיים. היא התקדמה בהדרגה ממודל של השכרת מוצר פיזי למודל שבו התוכן מגיע אל הלקוח דרך רשת האינטרנט. המעבר הזה היה משמעותי משום שהוא שינה את הגדרת השירות. בלוקבאסטר המשיכה לשאת בעלויות של אלפי חנויות, עובדים, נדל"ן ומלאי פיזי. נטפליקס פיתחה מערכת שביקשה לצמצם את התלות בכל המרכיבים הללו.

עם זאת, התפתחות הסטרימינג לא הייתה פשוטה. לאולפנים כבר היו הסכמים בלעדיים עם ערוצי טלוויזיה כמו HBO ו-Starz, שהגבילו את הגישה לסרטים חדשים. בשנת 2008 הגיעה נטפליקס להסכם עם Starz להזרים סרטים שהערוץ רכש את זכויותיהם. סרנדוס סיפר כי החברה הסכימה לשלם 30 מיליון דולר בשנה, סכום שהיה גדול פי שלושה מתקציבו באותה עת. בין 2007 לסוף 2009 גדל מספר מנויי נטפליקס מ-7.5 מיליון ל-12 מיליון.

במבט לאחור, ההחלטה של בלוקבאסטר בשנת 2000 נראתה דרמטית במיוחד. אולם גם ההזדמנות ההיא לא הייתה מבטיחה את הישרדותה. נטפליקס הצליחה משום ששינתה את אופן הפצת הסרטים ואת חוויית הצפייה, בעוד יריבתה נדרשה להגן על מערכת עסקית שנבנתה בתקופה אחרת.

המאבק בחדרי הישיבות

בשנת 2004 רכש המשקיע האקטיביסט קָארְל אַיְיקַן מניות בבלוקבאסטר והחל להשפיע על התנהלות החברה. בין אייקן לאנטיוקו התפתח עימות חריף סביב האסטרטגיה העסקית. אייקן טען כי החברה מוציאה סכומים גדולים מדי על פעילותה המקוונת, משלמת למנכ"ל שכר מופרז ומוותרת על הכנסות חשובות כתוצאה מביטול דמי האיחור. אנטיוקו, מצידו, סבר שההשקעות נדרשות כדי להבטיח את עתידה של הרשת.

המאבק כלל התבטאויות פומביות, מאבק על ייצוג בעלי המניות, פגישות דירקטוריון מתוחות ואף ארוחת ערב בין השניים. המחלוקת על שכרו של אנטיוקו הייתה אחד הגורמים שהובילו בסופו של דבר לסיום כהונתו. אייקן התייחס מאוחר יותר לבלוקבאסטר כאחת ההשקעות הכושלות ביותר שלו. העימות בין השניים המחיש את הקושי בניהול חברה הנמצאת בין שני לחצים מנוגדים: הצורך להמשיך ולהרוויח מפעילות קיימת, והצורך להשקיע סכומים גדולים במודל שיחליף אותה.

בשנת 2007 מונה ג'ִים קִיז למנכ"ל בלוקבאסטר. קיז התפרסם קודם לכן בזכות עבודתו בשיקום רשת 7-Eleven לאחר הליך פשיטת הרגל שלה. לקיז הייתה תפיסה שונה של עתיד הרשת. הוא לא רצה להסתפק בהשכרת סרטים, אלא להפוך את בלוקבאסטר למרכז המשלב טכנולוגיה, תוכן ושירות לקוחות. עוד לפני שנכנס לתפקיד בחן אפשרות להשתלט על רשת RadioShack ולמזג אותה עם בלוקבאסטר. בעיניו, שילוב כזה יכול היה ליצור מעין חנות טכנולוגיה שאינה תלויה ביצרן מכשירים מסוים, ומציעה לצרכנים גם ציוד אלקטרוני וגם גישה לתוכן דיגיטלי.

קיז הגיע לפגישה עם אייקן כשהוא מחזיק שתי תוכניות רכישה: האחת ל-RadioShack והשנייה לבלוקבאסטר. אייקן העדיף להתחיל בבלוקבאסטר ורק בהמשך לבחון אפשרות לשלב אותה עם RadioShack, Circuit City או חברה אחרת בתחום המכשירים האלקטרוניים.

התוכנית המקורית הייתה להפוך את בלוקבאסטר לחברה פרטית באמצעות רכישה ממונפת, ולמחזר את חובה, שהגיע לכמיליארד דולר, באופן שידחה את מועד פירעונו עד שנת 2012. אבל עם כניסתו לתפקיד גילה קיז כי החברה כבר הפרה אחת מהתחייבויותיה כלפי הבנקים. המשמעות הייתה שעליה להתמודד עם החוב הקיים דווקא בתקופה שבה החל המשבר הפיננסי העולמי להתפתח.

מצבה של בלוקבאסטר היה קשה מכפי שציפה. קיז סבר שביטול דמי האיחור בתקופת קודמו פגע בהכנסות בלי ליצור גידול מספיק במספר הביקורים בחנויות. הוא החזיר את דמי האיחור ומיקד את המאמצים העסקיים בתחום הסרטים הדיגיטליים.

אחד המהלכים המרכזיים היה רכישת Movielink, שירות סרטים לפי דרישה שהוקם בידי כמה מאולפני הקולנוע הגדולים. אולם הטכנולוגיה הייתה מסורבלת יחסית, והחברה התקשתה לממן רכישת זכויות לספריית סרטים רחבה מספיק כדי להתחרות בשירותים הדיגיטליים המתרחבים.

קיז טען לימים כי בניגוד לדימוי הציבורי, בלוקבאסטר לא התעלמה מהטכנולוגיה. היא ניסתה לשלב אותה בשירותיה, אך לא הצליחה לממש את תוכניותיה בהיקף הדרוש. בינתיים המשיכו חובותיה של הרשת לצמצם את מרחב הפעולה שלה. בשנת 2004, כאשר הופרדה מבלוקבאסטר חברת Viacom, נטלה הרשת חוב בהיקף של כמיליארד דולר לצורך תשלום דיבידנד לבעלי מניותיה של החברה האם לשעבר. ההתחייבות הזאת הפכה בשנים הבאות לאחד המכשולים הכבדים ביותר בפני התחדשות עסקית.

גרַאנְט ג'וֹרְדַן, אנליסט חוב שסיקר את בלוקבאסטר בשנות ה-2000 ובהמשך שימש מנהל בכיר בוולס פארגו, סבר כי ללא החוב הייתה החברה יכולה לשרוד זמן רב יותר. החוב הגביל את האפשרות להשקיע בפעילות הדיגיטלית, לצבור מזומנים ולהתמודד עם תקופות של ירידה בהכנסות.

גורם נוסף שהאיץ את המשבר היה שינוי בהתנהגות הלקוחות הרווחיים ביותר. ג'ורדן העריך כי קבוצה קטנה יחסית של לקוחות שהשתמשו בשירותי הרשת בתדירות גבוהה תרמה חלק משמעותי מרווחיה. אותם לקוחות היו גם בין הראשונים שהיו מוכנים לעבור לשירותים דיגיטליים.

כאשר צרכנים אלה החלו לעזוב, הפגיעה ברווחיות הייתה עשויה להיות חריפה יותר מכפי שהשתקף בירידה במספר הלקוחות הכולל. לכך נוספו המשבר הפיננסי, התנאים המחמירים שהציבו המלווים והחשש של אולפני הקולנוע מהמשך פעילותה של בלוקבאסטר.

התמונה הייתה מורכבת: החברה התמודדה עם תחרות עזה, איבדה את המודל הכלכלי שעליו התבססה ונדרשה להשקיע במערכות חדשות, אך באותו הזמן התקשתה להשיג את המימון הדרוש לשינוי.

הידעת? בשנת 2019 כבר נותר בעולם סניף בלוקבאסטר אחד בלבד, בעיר בנד שבמדינת אורגון. החנות הפכה לאתר נוסטלגי שאליו הגיעו מבקרים ממדינות שונות.

2010: פשיטת הרגל של בלוקבאסטר

בשנת 2010 הגישה בלוקבאסטר בקשה להגנה מפני נושים במסגרת Chapter 11, הליך פשיטת רגל לפי החוק האמריקאי המאפשר לחברות לנסות להתארגן מחדש. החברה ביקשה להמשיך לפעול תוך ארגון מחדש של חובותיה, ולהתמקד בעתיד בפעילות הדיגיטלית. אולם ההתאוששות לא התממשה. לאחר עונת חגים חלשה בסוף 2010 התקשתה הרשת לעמוד בתנאי ההלוואה שניתנה לה במהלך הליך פשיטת הרגל, ונאלצה לעבור למכירה.

חברת הטלוויזיה בלוויין Dish Network זכתה במכרז לרכישת בלוקבאסטר. תוכניתה הייתה לשמר חלק מנוכחותה הפיזית של הרשת ולהשתמש בחנויות גם לצורך מכירת שירותי הטלוויזיה והמוצרים שלה. גם התוכנית הזאת לא הצליחה.

בשנת 2013 סגרה Dish את יתרת החנויות שהפעילה בעצמה, לאחר שכבר סגרה את מרבית הרשת. הסניפים שנותרו היו בעיקר חנויות בבעלות זכיינים עצמאיים, שהמשיכו לפעול תחת המותג. עם השנים נסגרו גם הסניפים האלה.

Dish המשיכה להחזיק בזכויות הקניין הרוחני של המותג. באתר Blockbuster.com הופיעה הודעה על המשך קיומה של "הקסם של בלוקבאסטר" באמצעות Dish, אך הקישורים הפנו לשירותי צפייה לפי דרישה והזרמה שלא נשאו בפועל את המותג הישן. אתרים נוספים הנושאים את השם בלוקבאסטר נותרו ללא עדכונים משמעותיים, והחברה המשיכה להפיק הכנסות מסוימות מרישוי השם.

אחד הזכיינים שנותרו היה קֵן טִישֶׁר, שהפעיל בעבר חמש חנויות בלוקבאסטר. בהדרגה הוא סגר ארבע מהן, כאשר המיתון ושינויי השוק הפכו את המשך פעילותן לבלתי אפשרי. לקראת 2019 העריך טישר שגם החנות האחרונה שלו, בעיר בנד שבאורגון, תיסגר בקרוב. אולם בקיץ 2018 נסגרו חנויות הזכיין האחרון שפעל באלסקה, והסניף בבנד הפך לאחרון בארצות הברית. בשנת 2019 כבר נחשב לסניף בלוקבאסטר האחרון בעולם.

באופן אירוני, דווקא הבדידות הזאת הפכה אותו לאטרקציה. תיירים ומבקרים מכל רחבי העולם החלו להגיע אליו כדי לראות כיצד נראתה חנות וידאו מהסוג שכמעט נעלם לחלוטין. המבקרים רכשו חולצות עם סמל הרשת, כרטיסי מנוי למזכרת וסרטים, ולעיתים הגיעו רק כדי לחוות שוב את התחושה של שיטוט בין מדפים מלאים בעטיפות סרטים.

ונטפליקס משנה גם את הטלוויזיה…

באותן שנים שבהן בלוקבאסטר דעכה, נטפליקס המשיכה להתפתח מעבר לשוק השכרת הסרטים. בשנת 2011 הודיעה החברה על כניסה נרחבת להפקת תוכן מקורי. בין השקעותיה הבולטות הייתה סדרת הדרמה הפוליטית ״בית הקלפים״ (House of Cards), שבוימה בידי דֵיוִויד פִינְצֶ'ר ובכיכובו של קֶווין סְפֵּייסִי.

נטפליקס התחייבה להשקעה של כ-100 מיליון דולר בשתי עונות שכללו 26 פרקים. בניגוד לרשתות טלוויזיה מסורתיות, היא הסכימה לאשר את ההפקה בלי לצפות תחילה בפרק פיילוט ובלי לקיים הקרנות ניסיון לקהל. החברה הסתמכה במידה רבה על הנתונים שצברה לגבי העדפות מנויה. היא ידעה שסדרות מתח פוליטיות זוכות לעניין, שסרטיו של פינצ'ר פופולריים בקרב חלק ממנויה ושגרסת המקור הבריטית של ״בית הקלפים״ עוררה עניין.

ספריית התוכן שלה חולקה לכ-79 אלף קטגוריות שנועדו לשפר את ההתאמה בין הצופים לבין הסרטים והסדרות. בפברואר 2013 עלתה ״בית הקלפים״ לשידור. הסדרה זכתה בשלושה פרסי אמי והפכה לאחת מאבני הדרך בהתבססות שירותי הסטרימינג כגורם משמעותי בהפקת תוכן מקורי. ההצלחה הזאת לא הייתה מובטחת מראש. בשנת 2011 ביצעה נטפליקס טעות עסקית משמעותית כשניסתה להפריד בין שירות השכרת תקליטורי ה-DVD לבין שירות הסטרימינג, תחת מותג נפרד בשם Qwikster.

המהלך לווה בעליית מחיר משולבת של כ-60%, שהעמידה את מחיר שני השירותים יחד על 16 דולר לחודש. אלפי לקוחות מחו, כ-800 אלף מנויים עזבו את החברה ומחיר המניה צנח. עד אוקטובר אותה שנה חזרה בה נטפליקס מהתוכנית להפרדה לשתי חברות. הייסטינגס הסביר כי חשש שהחברה תישאר כבולה לעסקי ה-DVD, כפי שקרה לדעתו לחברות אחרות שהתמהמהו בהחלפת פעילותן הישנה. המקרה הוכיח שגם חברה חדשנית עלולה לקבל החלטות שגויות כשהיא מנסה להיערך לעתיד.

עם זאת, נטפליקס הצליחה להתאושש. באוקטובר 2013 כבר החזיקה החברה בכ-31 מיליון מנויים בארצות הברית, מספר שהיה גבוה בכשלושה מיליון ממספר מנויי HBO במדינה. באותה שנה הגיעה מנייתה לשיא חדש, ובסוף 2013 כבר היה שוויה גבוה פי שלושה משהיה בתחילת השנה. והצלחת נטפליקס השתלבה במהפכה רחבה יותר בתעשיית הטלוויזיה: המעבר מצפייה בתוכניות המשודרות בשעות קבועות לצפייה לפי דרישה, במחשב, בטלוויזיה או במכשיר נייד. שירותים כמו Hulu, אמזון ויוטיוב הציעו מודלים שונים של הפצת תוכן, בעוד חברות הכבלים והטלוויזיה המסורתיות נדרשו להתאים את עצמן להרגלי צפייה משתנים.

המעבר לאינטרנט העלה גם שאלות חדשות. שירותי הסטרימינג היו תלויים בספקי גישה לאינטרנט ובזכויות השידור שהעניקו אולפני הקולנוע והטלוויזיה. במקביל נוצרו מחלוקות על עלויות חיבור, פרסום, מודלים של מנויים והיכולת של ספקי תקשורת להשפיע על העברת תוכן. העתיד הדיגיטלי, שבעיני חלק ממנהלי התעשייה נראה בשנות ה-2000 כאפשרות רחוקה, הפך בתוך שנים אחדות לזירת התחרות המרכזית.

מי באמת הפיל את בלוקבאסטר?

הסבר נפוץ לקריסת בלוקבאסטר קובע שנטפליקס פשוט ניצחה אותה. אלא שההיסטוריה מלמדת על תהליך מורכב בהרבה.

בלוקבאסטר סבלה מהפסדים עוד לפני שנטפליקס הפכה למתחרה משמעותית. היא התמודדה עם יריבים כמו Hollywood Video, עם רשתות קמעונאיות שמכרו סרטים במחירים נמוכים, עם מכונות השכרה אוטומטיות ועם שירותי צפייה בתשלום. בתוך החברה עצמה התגלעו מחלוקות סביב אסטרטגיית הצמיחה, דמי האיחור, פעילות האינטרנט, שכר המנהלים והקצאת המשאבים. החוב הכבד שנוצר בעקבות ההיפרדות מוויאקום צמצם את יכולתה להשקיע בהתחדשות, דווקא כאשר שינוי בהרגלי הצריכה הפך את ההתחדשות להכרחית.

גם המנהלים השונים ראו את הדברים אחרת. אנטיוקו ביקש לצמצם את התלות בדמי האיחור ולחזק את השירות המקוון. קיז ניסה להחזיר חלק מההכנסות המסורתיות ולפתח פעילות דיגיטלית המשלבת תוכן ומכשירים. אייקן מתח ביקורת על היקף ההשקעות ועל אופן ניהול החברה.

כל אחד מהם ניסה להתמודד עם חלק אחר של המשבר, אך אף תוכנית לא הביאה לשינוי עמוק מספיק בזמן המתאים.

רִיצַ'רְד גֵרְשׁוֹן, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת מערב מישיגן, טען כי הבעיה לא הייתה בהכרח חוסר יכולת לזהות את השינויים. מנהלי בלוקבאסטר יכלו לראות את המגמות שנים מראש, אך התרבות הארגונית והיכולת הפיננסית של החברה לא אפשרו לה לבצע את השינויים הדרושים.

גם מנהלים לשעבר סברו כי לבלוקבאסטר הייתה אפשרות להמשיך להתקיים כחברה שונה לחלוטין. קיז דמיין רשת המשלבת מכשירים אלקטרוניים, תוכן דיגיטלי ושירות לקוחות. אחרים האמינו כי היה עליה להפוך לחברת טכנולוגיה ותוכן עם מספר קטן של חנויות פיזיות.

אֶרְנִי סְמִית, עורך הניוזלטר הטכנולוגי Tedium, הציע אפשרות אחרת: להשתמש בשטחי החנויות הגדולים כדי ליצור מוקדי צפייה קהילתיים, מעין בתי קולנוע שכונתיים במתכונת שונה מבתי הקולנוע המסורתיים.

מנגד, היו מי שסברו שמודל החנויות הפיזיות של בלוקבאסטר נועד מלכתחילה לעידן מסוים בלבד. כשהטכנולוגיה אפשרה לצרכנים לקבל סרטים ישירות לביתם, העלויות הגבוהות של הפעלת הרשת הפכו אותה לפחות תחרותית. בין שתי הגישות האלה נמצא לב הסיפור של בלוקבאסטר: השאלה אם חברה שנבנתה כדי להצטיין בשוק מסוים מסוגלת לשנות את עצמה כאשר השוק חדל להתקיים במתכונתו המקורית.

מה נעלם יחד עם חנויות הווידאו?

היעלמותה של בלוקבאסטר לא הייתה רק סיפור של הפסדים כספיים, חובות ומאבקים עסקיים. עבור מיליוני אנשים היא סימנה גם את סופה של חוויה חברתית שהייתה חלק מחיי היום-יום במשך שנים. בשיא פעילותה הייתה חנות וידאו מקום שאליו הגיעו משפחות בסוף השבוע, חברים שתכננו ערב צפייה ולקוחות שביקשו המלצה לסרט. הבחירה נעשתה מול מדפים עמוסים, ולעיתים גם בעקבות שיחה מקרית עם מוכר או לקוח אחר.

בֶּן אַנְגְלְסְבִּי, שעבד במשך כחמש שנים בחנויות בלוקבאסטר במערב התיכון של ארצות הברית לפני שהפך לעיתונאי בתחום הקמעונאות, תיאר את החנויות כמקום מפגש לאנשים שאהבו קולנוע. המוכרים עקבו אחרי שחקנים ובמאים, התווכחו על סרטים, החליפו המלצות ושוחחו עם לקוחות קבועים גם על עניינים שלא היו קשורים לקולנוע. לעיתים נמשכו השיחות זמן רב אחרי שהסתיימה ההשכרה עצמה.

חלק מהעובדים אף חלמו להפוך ליוצרי קולנוע, בדומה לקוונטין טרנטינו, שעבד בחנות וידאו לפני שהתפרסם כבמאי. אנגלסבי נזכר כיצד בערב 11 בספטמבר 2001, לאחר שעות של צפייה בדיווחים על מתקפות הטרור, יצא מביתו והגיע למשמרת בבלוקבאסטר. הוא ציפה למצוא חנות ריקה, אך לקוחות המשיכו להגיע. חלקם ביקשו להתרחק מהחדשות, ואחרים פשוט המשיכו בהרגל הקבוע של בחירת סרט לערב.

החוויה הזאת גרמה לו להבין שהחנויות שימשו גם מקום שבו אנשים יכלו להיות בחברת אחרים, במיוחד ברגעים קשים. במובן הזה, השירות הדיגיטלי שהחליף את ספריות הווידאו היה יעיל יותר, אך גם שונה במהותו.

מערכות המלצה דיגיטליות יודעות לזהות העדפות ולהציע תוכן מותאם אישית, אך הן אינן מחליפות לחלוטין את השיחה עם אדם אחר, שמסוגל להמליץ על סרט מפתיע, על ספר או אפילו על סוגה שהלקוח מעולם לא שקל לנסות.

גרינברג הצביע על הספריות הציבוריות ועל מוסדות כמו Alamo Drafthouse כמקומות הממשיכים לקיים תרבות קולנוע קהילתית. בשנת 2019 עדיין פעלה גם רשת Family Video, שהחלה להשכיר סרטים בשנת 1978 והחזיקה אז בכ-550 סניפים, בעיקר במערב התיכון.

אף אחת מן האפשרויות הללו לא השתוותה להיקף הפריסה של רשתות הווידאו הגדולות בעבר. כאשר פיין סגר את סניפי בלוקבאסטר שהפעיל, הגיעו לכל חנות יותר ממאה לקוחות שביקשו לקנות סרטים מהמלאי ולהיפרד מהמקום. עובדים ולקוחות בכו, ואחד האנשים שפגש אמר לו בחצי חיוך כי סגירת החנות גוזלת ממנו את ילדותו. החנויות שנחשבו פעם לחלק מובן מאליו מהנוף המסחרי הפכו בהדרגה לזיכרון.

מי שהיה יכול בשנת 2000 להביט אל העתיד ולראות את המצב הזה, אולי היה מתייחס אחרת להצעה שהביא ריד הייסטינגס לדאלאס. אבל ההיסטוריה העסקית אינה מעניקה למנהליה את האפשרות לצפות בסיום הסרט לפני שהם מקבלים את ההחלטות.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

״From Betamax to Blockbuster״, מאת ג'וש גרינברג הוא ספר העוסק בהתפתחות תעשיית הווידאו הביתי, מהטכנולוגיות הראשונות ועד להקמת חנויות ההשכרה ולהפיכתן לרשתות קמעונאיות גדולות. הספר מסייע להבין כיצד התפתחה התרבות העסקית והחברתית שקדמה לבלוקבאסטר.

״Who Really Killed Blockbuster?״, מאת בן אנגלסבי, היא כתבה שהתפרסמה באתר Retail Dive ב-7 באוקטובר 2019 ובה נבחנו הגורמים הכלכליים, הארגוניים והטכנולוגיים שהובילו לקריסת הרשת, לצד עדויות של מנהלים, זכיינים ועובדים לשעבר.

**Outside the Box, מאת קן אולטה:** כתבה שהתפרסמה ב-The New Yorker ב-26 בינואר 2014, ומתארת את התפתחות נטפליקס, פגישת הייסטינגס עם בלוקבאסטר בשנת 2000 והמעבר של תעשיית הטלוויזיה לעידן הסטרימינג.

ההיסטוריה מלאה בחברות שהיו בטוחות שהעתיד שייך להן, עד שהעתיד הגיע. אם הסיפור של בלוקבאסטר עניין אתכם, שתפו את הכתבה והמשיכו לקרוא ב"היסטוריה מסופרת" על ההחלטות, ההמצאות והאנשים שעיצבו את העולם המודרני.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

שאלות ותשובות

מדוע בלוקבאסטר קרסה?

בלוקבאסטר קרסה בעקבות שילוב של גורמים כלכליים וטכנולוגיים. החברה התמודדה עם הפסדים מתמשכים, חוב של כמיליארד דולר, תחרות מצד רשתות למכירת סרטים, שירותי השכרה בדואר ומכונות אוטומטיות. במקביל השתנו הרגלי הצריכה בעקבות התפתחות שירותי הסטרימינג. בשנת 2010 הגישה הרשת בקשה להגנה מפני נושים, ולא הצליחה להתאושש.

האם בלוקבאסטר באמת הייתה יכולה לקנות את נטפליקס ב-50 מיליון דולר?

בשנת 2000 נפגשו מנהלי נטפליקס עם הנהלת בלוקבאסטר בדאלאס, כאשר נטפליקס הייתה חברה קטנה שהפסידה כסף. הסיפור מוכר כהזדמנות לרכישה תמורת כ-50 מיליון דולר, אך ריד הייסטינגס תיאר את ההצעה כהסכם שבמסגרתו בלוקבאסטר תרכוש 49% ממניות נטפליקס ותפעיל באמצעותה את פעילות האינטרנט שלה. הנהלת בלוקבאסטר דחתה את ההצעה.

מי הקים את בלוקבאסטר ומתי?

בלוקבאסטר הוקמה בשנת 1985 בידי דייוויד קוק, בעל ניסיון בתעשיית הנפט ובמערכות נתונים. בשנת 1987 הצטרף אליה ויין הויזנגה, שהפך למשקיע מרכזי ולמנכ"ל. תחת הנהגתו התרחבה הרשת באמצעות רכישות של חנויות ורשתות אזוריות, ובשנת 1993 כבר הפעילה כמעט 3,600 חנויות.

מתי נסגרה בלוקבאסטר?

בשנת 2010 הגישה בלוקבאסטר בקשה להגנה מפני נושים במסגרת Chapter 11. לאחר מכן נרכשה בידי Dish Network, שסגרה בשנת 2013 את יתרת החנויות שהפעילה בעצמה. כמה זכיינים עצמאיים המשיכו להפעיל חנויות תחת המותג, ובשנת 2019 נותר סניף אחד בלבד בעולם, בעיר בנד שבאורגון.

האם נטפליקס הייתה הגורם היחיד לנפילת בלוקבאסטר?

לא. בלוקבאסטר הציגה הפסדים עוד לפני שנטפליקס הפכה למתחרה משמעותית. הרשת נפגעה גם ממחירי DVD נמוכים, מהתחרות מצד וולמארט ו-Best Buy, מהתפתחות מכונות Redbox, משירותי צפייה בתשלום ומהשינויים בהרגלי הצריכה. חובות כבדים, מחלוקות בין מנהלים והשקעות שלא הצליחו להחזיר את החברה לרווחיות תרמו לקריסתה.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.