ב-15 באוגוסט 2021 נכנס הטליבאן לקאבול, הנשיא אשרף גאני נמלט ואפגניסטן שנבנתה במשך עשרים שנות תמיכה מערבית התמוטטה במהירות שהפתיעה אפילו את מי שחזה את נפילתה. ■ בשבועיים הבאים הפך נמל התעופה של קאבול למוקד של מבצע חילוץ עצום, בעוד אפגנים רבים נותרו מאחור מול שלטון אכזרי ומדכא שחזר לאחר שני עשורים.
בבוקר 15 באוגוסט 2021, חַמְדֻללָּה מוֹהִיב, היועץ לביטחון לאומי של אפגניסטן, עדיין לא חשב שזה יהיה יומו האחרון בקאבול. הנשיא אַשְׁרַף גַּאנִי התכונן לפגישה במשרד ההגנה. בעוד מחוץ לארמון הנשיאותי הלכה המדינה ונעלמה. שוטרים פשטו מדים, עמדות ביטחון התרוקנו, השמועות התרבו ובשערי הבירה כבר המתינו אנשי הטליבאן. כמה שעות אחר כך אמר מוהיב לנשיא את המשפט שסיכם עשרים שנות בניית מדינה ברגע אחד: "אדוני הנשיא, הגיע הזמן לעזוב". עד הערב גאני כבר לא היה באפגניסטן.
נפילתה של קאבול הייתה פעולתה האחרונה והמכרעת של המלחמה באפגניסטן. מתקפת הטליבאן שהחלה באביב 2021 פירקה בתוך חודשים, ולמעשה בתוך שבועות ספורים בשלביה האחרונים, את הרפובליקה האסלאמית של אפגניסטן. ב-15 באוגוסט 2021 השתלט הטליבאן על הבירה כמעט ללא התנגדות, ממשלת גאני חדלה להתקיים והאמירות האסלאמית של אפגניסטן שבה לשלוט במדינה. במקביל החל אחד ממבצעי הפינוי האווירי הגדולים בהיסטוריה האמריקאית: יותר מ-123 אלף בני אדם הוצאו מאפגניסטן בין 14 ל-30 באוגוסט. מחלקת ההגנה האמריקאית הודיעה עם תום המבצע כי יותר מ-123 אלף בני אדם פונו וכ-6,000 אזרחים אמריקאים הוצאו מהמדינה.
אבל כדי להבין כיצד מעצמה שהשקיעה שני עשורים, אלפי חיי אדם וסכומי עתק באפגניסטן מצאה את עצמה מפנה את השגרירות שלה במסוקים, צריך לחזור הרבה לפני אותו בוקר בקאבול.
אפגניסטן שכבר הכירה נסיגות של מעצמות
הסיפור של 2021 נשא בתוכו זיכרונות של מלחמות קודמות. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1979 הפכה המדינה לאחד ממוקדי העקירה הגדולים בעולם. בתוך כשנתיים היו כ-1.5 מיליון אפגנים לפליטים, ועד 1986 נמלטו כמעט חמישה מיליון לפקיסטן ולאיראן.
כשברית המועצות השלימה את נסיגתה ב-1989, משטרו הקומוניסטי של מוֹחַמַּד נַגִ'יבּוּללָּה לא התמוטט מיד. הוא שרד יותר משלוש שנים, למרות ירידה בתמיכה הרוסית ולמרות הסיוע האמריקאי והפקיסטני למוג'אהדין. למשטר היה צבא מתפקד, וב-1990 הוא ניסה לבנות במה פוליטית המבוססת על לאומיות ועל "אסלאם מסורתי". רק ב-1992 נפל המשטר בידי קואליציית המוג'אהדין. ההשוואה הזאת חזרה בעוצמה ב-2021: הממשלה שנתמכה במשך עשרים שנה בידי ארצות הברית ונאט"ו לא הצליחה לשרוד אפילו עד סיום הנסיגה האמריקאית.
ב-1996 השתלט הטליבאן על קאבול בפעם הראשונה. חמש שנים לאחר מכן, בעקבות מתקפות 11 בספטמבר 2001, החלה המערכה האמריקאית באפגניסטן. היא נועדה תחילה לפגוע באל-קאעדה ובבסיסיו, אך התפתחה למאמץ ארוך בהרבה לבניית מדינה, מוסדות, צבא וכוחות ביטחון. כמעט שני עשורים לאחר מכן התברר עד כמה המבנה הזה תלוי עדיין בנוכחות שהקימה אותו.
קראו גם: 4 שנות טליבאן — האפגנים סובלים והעולם שותק | סיראג' א-דין חקאני: האיש מאחורי רשת הטרור שהפך לשר הפנים האפגני
מלחמה שאמריקה כבר החליטה לסיים
אחת מנקודות המפנה הופיעה עוד ב-2009, כאשר הנשיא ברק אוֹבָּמָה הכריז על תגבור הכוחות האמריקאיים ובאותו נאום גם הציג לוח זמנים לסיום המהלך הצבאי. מומחה הלוחמה בטרור דייוויד קילקאלן תיאר מאוחר יותר את הבעיה במשפט פשוט:
ב-29 בפברואר 2020 נחתם בדוחא שבקטר ההסכם בין ארצות הברית לטליבאן, שנקרא "ההסכם להבאת שלום לאפגניסטן". ממשלת אפגניסטן עצמה אפילו לא הייתה צד להסכם. ארצות הברית התחייבה לצמצם את כוחותיה מכ-13 אלף ל-8,600 חיילים בתוך 135 ימים, לסגור חמישה בסיסים בתקופה זו ולבצע נסיגה מלאה בתוך 14 חודשים, עד 1 במאי 2021, בכפוף להתחייבויות הטליבאן. במסגרת התהליך שוחררו גם אלפי אסירים של הטליבאן.
ההסכם כלל הגבלות לחימה והפחית באופן משמעותי את התמיכה האמריקאית בצבא האפגני. התמיכה בכוחות הביטחון האפגנים נחלשה כל כך, עד שמטוסים אמריקאיים נמנעו מלתקוף קבוצות טליבאן שהמתינו במרחק העולה על 500 מטרים מהכוחות האפגניים, שינוי שהחליש יתרון מבצעי חשוב של הצבא האפגני.
גם המורל נפגע. חוסר הבהירות סביב ההסכם ונספחיו איפשר לטליבאן להפיץ מסרים שלפיהם ארצות הברית כבר מסרה למעשה שטחים לידיו וכי לשוטרים ולחיילים אין טעם להמשיך להילחם. בדיקה מאוחרת של המפקח המיוחד לשיקום אפגניסטן, SIGAR, הגדירה את החלטות הנסיגה של ממשלי דונלד טראמפ וג'ו ביידן כגורם קצר הטווח הראשון שהאיץ את התמוטטות כוחות ההגנה והביטחון האפגניים.
הדו״ח ציין גם את השפעת ההסכם על מורל הכוחות.
2,500 חיילים ומערכת שלמה שתלויה בהם
עד ינואר 2021 ירד מספר החיילים האמריקאים באפגניסטן לכ-2,500. באפריל הודיע הנשיא ג'וֹ בַּיְידֶן כי גם הם יעזבו. תחילה נקבע 11 בספטמבר 2021 כמועד הסיום, ולאחר מכן הוקדם היעד ל-31 באוגוסט. ב-2 ביולי הועבר בסיס האוויר בגראם לידי האפגנים. הבסיס שכן כ-43 קילומטרים מצפון לקאבול. הנוכחות האמריקאית שנותרה התרכזה בעיקר בנמל התעופה הבינלאומי חאמיד כרזאי ובסיוע לשגרירות.
אלא שלא רק חיילים עזבו. גם קבלנים ואנשי תחזוקה אמריקאים יצאו מן המדינה. במשך שנות המלחמה הסתמכו הכוחות האפגניים במידה רבה על מודיעין אמריקאי, לוגיסטיקה, סיוע אווירי, תחזוקת כלי טיס, פינוי רפואי ואספקה. כל אלה עמדו לקפל את עצמם.
למרות המאמצים של משימת נאט"ו לבנות מוסדות ביטחון מקצועיים, משרד ההגנה ומשרד הפנים האפגניים לא פיתחו יכולת מלאה לספק לצבא ולמשטרה את המעטפת הזאת בכוחות עצמם. כאשר החיילים והקבלנים האמריקאים עזבו, נפגעה יכולתם של הכוחות בשטח לקבל תחמושת, מזון, תגבורת, תחזוקה ופינוי רפואי.
הטליבאן יוצא למתקפה
ב-1 במאי 2021 פתחו הטליבאן וארגונים חמושים בעלי בריתו במתקפה רחבה. תחילה הופעל הלחץ בעיקר באזורים הכפריים. מעברי גבול נכבשו, כבישים נחסמו ומוצבים מבודדים הוקפו. בחלק מהמחוזות לא היה צורך בקרב ממושך. פקידי ממשל ומפקדים מקומיים ניהלו משא ומתן על כניעה. במקומות שבהם סירבו להיכנע התבררה אותה חולשה מערכתית שוב ושוב: חסרו תגבורות, תחמושת, מזון, פינוי רפואי וסיוע אווירי.
יחידות הקומנדו האפגניות המשיכו להילחם בכמה מוקדים ואף נשלחו להציל יחידות רגילות, אבל לעיתים גם הן נותרו ללא תמיכה לאחר שהגיעו ליעדים מרוחקים. באמצע אוגוסט נותרו למעשה רק שתי יחידות צבא אפגניות מבצעיות באזור הבירה: הקורפוס ה-201 והדיוויזיה ה-111. קאבול הלכה ונחנקה בתוך טבעת של ערים ומחוזות שנפלו.
בתחילת אוגוסט הגיע תורן של בירות המחוז. ב-6 באוגוסט נפלה זראנג', בירת נימרוז. ב-7 באוגוסט נפלה שברגאן. יום אחר כך עברו לידי הטליבאן קונדוז, סר-י פול וטאלוקאן. בימים הבאים נפלו או נכנעו הראת, ע'זני, קנדהאר, לשכר גאה, מזאר-י שריף וג'לאלאבאד. גם מהתרלם, שרנה, גרדז ואסדאבאד עברו לידי הטליבאן.
מערכת המודיעין האמריקאית העריכה ביולי 2021 שהממשלה האפגנית עשויה לקרוס שישה עד 12 חודשים לאחר עזיבת הכוחות האמריקאים. בתחילת אוגוסט עוד דובר על כך שקאבול יכולה להחזיק מעמד חודשים. חמישה ימים לפני הגעת הטליבאן לבירה הצטמצמה ההערכה ל-30 עד 90 יום ויומיים לפני הקריסה כבר הוערך שהעיר עלולה ליפול בתוך שבוע.
ב-16 באוגוסט הודה ביידן בפומבי כי הקריסה "התפתחה מהר יותר מכפי שציפינו". סקירת מחלקת המדינה שפורסמה מאוחר יותר קבעה כי החלטותיהם של שני הנשיאים, טראמפ וביידן, לסיים את המשימה הצבאית יצרו אתגרי תכנון משמעותיים, וכי ככל שהמצב הידרדר נוצר מתח בין האצת הפינוי לבין החשש שמהלך כזה עצמו יערער את האמון בממשלת אפגניסטן.
יום לפני נפילת העיר תיאר טימור שראן, מנהל Afghanistan Policy Lab, תחושה שכבר הקדימה את הכוחות החמושים:
בבוקר 15 באוגוסט הורה פיקוד הטליבאן לכוחותיו לעצור בשערי קאבול והכריז כי העיר לא תיכבש בכוח. מפקד הטליבאן מֻחַמַּד נַאסִר חַקַּאנִי סיפר שכשהגיע לשערים לא ראה שם אפילו חייל או שוטר. למרות ההוראות הרשמיות, תושבים דיווחו שלוחמי הטליבאן כבר נעו לתוך השכונות.
בית הכלא פול-י צ'רכי נפל, והאסירים שוחררו, ובהם לפי הדיווחים גם אנשי המדינה האסלאמית במחוז ח'וראסאן ואל-קאעידה. במהלך העימותים דווח כי הטליבאן הרג כ-150 מאנשי דאעש-ח'וראסאן, ובהם המפקד לשעבר מַוְלָאווִי זִיאַא אַל-חַק, שנודע גם בשם אבו עומר ח'וראסאני.
גם בסיס בגראם ומתקן הכליאה פרוואן, שבו הוחזקו כ-5,000 אסירים, נפלו. כאשר נכנסו לוחמי הטליבאן לקאבול הם כמעט לא נתקלו בהתנגדות מצד כוחות הביטחון. דגלי הארגון החלו להופיע ברחבי העיר ושוטרים נדרשו למסור את נשקם.
במקביל ניסה חלק מהצבא להימלט. לפחות 22 מטוסים ו-24 מסוקים של חיל האוויר האפגני, ועליהם 585 אנשי צבא, חצו לאוזבקיסטן. מטוס A-29 Super Tucano אחד התרסק לאחר חציית הגבול. שתי טיסות צבאיות נוספות, עם יותר ממאה חיילים, נחתו בבוח'תר שבטג'יקיסטן.
משרד הפנים האפגני הודיע תחילה כי אשרף גאני יוותר על השלטון ותוקם ממשלת מעבר בהובלת הטליבאן. בשעות הבוקר המאוחרות הגיעו נציגי הטליבאן לארג, הארמון הנשיאותי, כדי לדון בהעברת השלטון. היו דיווחים שלפיהם השר לשעבר עלי ג'לאלי יעמוד בראש ממשלת מעבר, אך הטליבאן הכחיש זאת.
בינתיים קיבל חמדוללה מוהיב שיחה מחַ'לִיל חַקַּאנִי, ממנהיגי רשת חקאני. חקאני ביקש ממנו להיכנע והציע פגישה. מוהיב התקשר לטום וסט, סגנו של זלמאי ח'לילזאד בדוחא וזה הזהיר שההזמנה עלולה להיות מלכודת.
הנשיא אשרף גאני, בני משפחתו ואנשים מחוג מקורביו עזבו בחשאי את אפגניסטן. אפילו בכירים בממשלתו וגורמים אמריקאיים לא ידעו מראש כי הנשיא עומד לברוח. מאוחר יותר הסביר גאני כי מלכתחילה לא התכוון אפילו לעזוב את קאבול. לדבריו, הוא התכוון לנסוע למטה משרד ההגנה, אך המכונית שאמורה הייתה לקחת אותו לא הגיעה. היועץ לביטחון לאומי וראש האבטחה הנשיאותית לחצו עליו לצאת את העיר בטיסה לכוסט. לאחר ההמראה, לדבריו, התברר כי גם כוסט וג'לאלאבאד כבר נפלו.
ב-23:00 פרסם גאני הודעה בפייסבוק שבה הסביר כי ברח כדי למנוע שפיכות דמים וכתב כי "הטליבאן ניצח במשפט חרבותיו ורוביו". בהזדמנות אחרת אמר כי שתי קבוצות שונות של הטליבאן התקרבו משני כיוונים וכי היה חשש מעימות ביניהן שיחריב עיר בת מיליוני תושבים. וכך הוא כתב:
״בשם אללה, הרחמן והרחום
בני ארצי היקרים!
היום אני ניצב בפני בחירה קשה: להתעמת עם אנשי הטאליבן החמושים שביקשו להיכנס לפרלמנט, או לעזוב את מולדתי האהובה – זו שהקדשתי את חיי להגנה עליה ולשמירה עליה במשך עשרים השנים האחרונות. לו הייתי בוחר באפשרות הראשונה, פטריוטים רבים היו מוצאים את מותם כשהידים והעיר קאבול הייתה ניצבת בפני חורבן והרס. התוצאה הייתה אסון הומניטרי עצום בעיר זו, המונה שישה מיליון תושבים. הטאליבן הציבו תנאי ברור: או שאעזוב, או שהם יתקפו את קאבול ואת תושביה. כדי למנוע שפיכות דמים המונית, החלטתי שעדיף לי לעזוב.
הטאליבן ניצחו בכוח החרב והרובה, וכעת מוטלת עליהם האחריות לכבודם, לרכושם ולביטחונם של בני ארצם. אך הם לא זכו בלגיטימציה בלבבות. מעולם בהיסטוריה לא העניק כוח גרידא לגיטימציה לאיש. כעת הם עומדים בפני מבחן היסטורי חדש: האם ישמרו על שמה וכבודה של אפגניסטן, או שיתעדפו מקומות ורשתות אחרים? אנשים רבים ומגזרים שונים חשים פחד וספק לגבי העתיד; על הטאליבן להציג ולשתף עם הציבור תוכנית ברורה – כזו שתבטיח לכל העמים, השבטים, המגזרים השונים ולנשות אפגניסטן כי בכוונתם לזכות בלגיטימציה ולהרגיע את לבבות העם. אני אמשיך תמיד לשרת את אומתי באמצעות רעיונות ותוכניות. עוד יהיו שיחות רבות בעתיד!
תחי אפגניסטן.״
מעט לפני 21:00 הודיע הטליבאן כי השתלט על ארמון ארג. זמן קצר לאחר מכן כבר דובר על הכרזת הקמתה מחדש של האמירות האסלאמית של אפגניסטן ועל החזרת סמלי הטליבאן מהשנים 1996 עד 2001. מייסד הטליבאן השותף עַבְּד אל-עַ'נִי בַּרַאדַר הגיע לנמל התעופה כדי להתכונן להשתלטות על הממשלה.
פוליטיקאים ובכירים נוספים עזבו גם הם. יו"ר בית הנבחרים מיר רחמן רחמני יצא לפקיסטן. שר ההגנה ביסמילה חאן מוחמדי, סגן הנשיא השני סרוואר דנש וראש מינהלת הביטחון הלאומי אחמד זיא סראג' נמלטו אף הם.
נאדיה אמיני והיום שבו עתיד אחד נעלם
קריסת המוסדות הגדולים קיבלה משמעות שונה לחלוטין בחייה של נָאדְיָה אַמִינִי. אמיני הייתה בת 19, סטודנטית ממוצא טג'יקי שלמדה במדרסה בקאבול. היא הייתה בעיצומן של בחינות הסמסטר השלישי וחלמה להיות עורכת דין.
כניסת הטליבאן לבירה חיסלה כמעט בן לילה את המסלול שתכננה לעצמה. אביה הבטיח אותה ככלה ללוחם טליבאן, במטרה לרכוש הגנה למשפחה. היא התנגדה. אחיה היכה אותה לעיני אביה, ואמה לא הצליחה או לא רצתה להתערב.
נאדיה עזבה את משפחתה ועברה לבית מוגן לנשים בסיכון שסיפק עובד סיוע. כשיצאה מן הבית נשאה איתה סכין גילוח.
סיפורה היה אחד החוטים המרכזיים בספרו של הצלם והכתב אנדרו קווילטי, "August in Kabul", שתיעד את הימים שבהם משטר שלם הפסיק להתקיים בקצב של שעות ולעיתים דקות.
לא כל הכוחות האפגניים פשוט הניחו את נשקם. קווילטי תיאר את קפטן ג'לאל סולימאן במוצב פיקוד צבאי ששמר על דרכי הגישה לבירה. סולימאן ניסה לעמוד מול כיתור הטליבאן, אך התחמושת והמים הלכו ואזלו. הסיוע האווירי מנאט"ו וארצות הברית שעליו הסתמכו הכוחות בעבר כבר לא היה שם. יכולתו של סולימאן להחזיק מעמד קרסה.
מראות דומים חזרו ברחבי אפגניסטן. ערי מחוז נפלו בזו אחר זו, לעיתים מבלי שנורתה ירייה. עבור מי שניסה להילחם, הבעיה לא הייתה רק אומץ לב. המערכת שסיפקה מודיעין, תחזוקה, תובלה, אספקה ופינוי כבר התפרקה סביבו.
התקדמות הטליבאן יצרה פחד עמוק במיוחד בקרב נשים. בימים שלפני נפילת הבירה זינק מחיר הבורקה, המכונה באפגניסטן גם צ'אדארי, מכ-200 אפגני לעד 3,000 אפגני. סטודנטיות פונו ממעונות אוניברסיטאיים ונשים בעלות השכלה אקדמית הסתירו את התעודות שלהן.
חאלידה פופאל, קפטנית העבר של נבחרת הנשים האפגנית בכדורגל, המליצה לשחקניות לשרוף את מדיהן מחשש לנקמה. בעלי חנויות צבעו או הסירו פרסומות שבהן הופיעו נשים. כרזות ציבוריות הושחתו. מחירי המזון עלו, וסוחרים ניסו לחסל מלאי במהירות כדי לגייס מספיק כסף לבריחה.
המוזיאון הלאומי של אפגניסטן פרסם הודעה שהביעה "דאגה עצומה" לבטיחות המוצגים ולעובדי המוזיאון. צוותי הרפואה הניידים של ארגון הבריאות העולמי הושעו בשל המצב הביטחוני ואספקת ציוד רפואי דרך שדה התעופה נפגעה. הטליבאן מצדו דחה האשמות בדבר אפליה נגד נשים וכינה אותן "תעמולה".
שדה תעופה הופך למדינה האחרונה
כאשר הטליבאן השתלט על מעברי הגבול, נמל התעופה הבינלאומי חאמיד כרזאי, HKIA, נותר הנתיב הבטוח העיקרי החוצה עבור רבים מן המבקשים להימלט. לאחר נפילת הראת ב-13 באוגוסט הודיעו ארצות הברית ובריטניה כי ישלחו בהתאמה 3,000 ו-600 חיילים כדי לאבטח את פינוי האזרחים, עובדי השגרירויות ואפגנים שעבדו עם כוחות הקואליציה.
ב-14 באוגוסט הכריזה מחלקת המדינה האמריקאית על מבצע פינוי לא-לוחמים. אנשי השגרירות הועברו במסוקים לנמל התעופה. מאוחר יותר הודתה סקירת מחלקת המדינה בכשלים בהיערכות לתרחישי הקיצון.
ב-15 באוגוסט נאלצו ארצות הברית ומשרד ההגנה האמריקאי להתמקד בהשתלטות מחדש על פעילותו של הנמל. באותו יום הודיעו מחלקות המדינה וההגנה כי הנוכחות הביטחונית תורחב לכמעט 6,000 חיילים, שמטרתם לאבטח את היציאה מן המדינה ולהשתלט על בקרת התעבורה האווירית.
אלפי בני אדם הציפו את המסלולים. הטיסות האזרחיות הופסקו. חיילים אמריקאים וכוחות ביטחון אפגניים מובחרים הצליחו לבסוף להשיב את השליטה ולאפשר חידוש של ההמראות.
אולי יעניין אותך
הכבישים לקראת הנמל נסתמו. אנשים נטשו מכוניות והמשיכו ברגל. מי שעבדו עם הממשלה ועם ארגונים בינלאומיים השמידו תעודות מזהות מחשש שהטליבאן ימצא אותן. רבים יצאו מבלי לקחת רכוש.
מחוץ לנמל ולשגרירויות נוצרו תורים ארוכים של אנשים שהמתינו בחום בתקווה לוויזה או למקום במטוס וב-17 באוגוסט דיווח משרד ההגנה כי שדה התעופה נמצא בשליטה אמריקאית וכ-4,000 חיילים אמריקאים כבר היו במקום.
בין 14 ל-30 באוגוסט פונו דרך קאבול יותר מ-123 אלף בני אדם בידי ארצות הברית ושותפותיה. 79 אלף אזרחים הועברו דרך השדה בידי הצבא האמריקאי במהלך המשימה בת 18 הימים. המפונים כללו דיפלומטים, אנשי צבא, אזרחים זרים, בעלי ברית אפגנים, עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואנשים אחרים שנחשבו בסיכון. כ-6,000 אמריקאים פונו, רובם בעלי אזרחות כפולה.
לא כל מי שרצה לצאת הצליח. אפגנים נדרשו למסמכים מתאימים, ובהם אשרות מהגרים מיוחדות, SIV. רבים מן המתרגמים והעובדים שסייעו לאמריקאים במשך שנים נשארו מאחור.
ב-23 באוגוסט לבדו פינו 28 טיסות צבאיות אמריקאיות כ-10,400 בני אדם, ועוד 61 מטוסי קואליציה הוציאו כ-5,900. עד אותו מועד כבר פונו או הועברו בסיוע ארצות הברית כ-37 אלף בני אדם מאז 14 באוגוסט. ארבעה ימים אחר כך כבר עמד המספר על כ-105 אלף.
עבור זָרִיפָה גַ'פָארִי, מהפוליטיקאיות הצעירות והבודדות באפגניסטן, הבריחה לא הייתה נתון סטטיסטי.
גורלה היה משותף לאלפי אפגנים שעבדו עם גופים זרים ובינלאומיים או אימצו אורח חיים שנתפס כמערבי. עבורם חזרת הטליבאן הפכה קשרי עבודה, מסמכים ואפילו תמונות עבר לסכנה אפשרית.
"דנקרק הדיגיטלי"
לצד המבצע הממשלתי נוצרה רשת אזרחית יוצאת דופן של ותיקי צבא, עובדי ממשל לשעבר, ארגונים ללא מטרות רווח ואזרחים פרטיים, שניסו לסייע לאזרחים אמריקאים, לבעלי מעמד תושב קבע, למתרגמים, לאנשי קומנדו ולבני משפחותיהם להגיע לשערי HKIA.
הרשת קיבלה את הכינוי "Digital Dunkirk", דנקרק הדיגיטלי. בין הקבוצות הפעילות היו Task Force Dunkirk, No One Left Behind, FAMIL USA ו-Team America Relief. המתנדבים ישבו בבתים ובמקומות עבודה, והפעילו WhatsApp, Signal, Slack, טלפונים סלולריים וקבוצות צ'אט כדי לתאם בין אפגנים בשטח לבין אנשי קשר בצבא ובמחלקת המדינה.
מפות של הנמל, תצלומים וסימני זיהוי שנועדו לסייע למשפחות להגיע לשערים הנכונים עברו מאדם לאדם במרחב הדיגיטלי. חלק מהארגונים האלה המשיכו לפעול גם בשנים הבאות. #AfghanEvac, למשל, המשיך לעסוק באפגנים שסייעו למשימה האמריקאית.
ב-26 באוגוסט הגיע רגע קטלני נוסף. מחבל מתאבד של דאעש-ח'וראסאן תקף את שער אבי בנמל התעופה. 13 אנשי צבא אמריקאים וכ-170 אזרחים אפגנים נהרגו. יותר מ-150 בני אדם נפצעו. עוד קודם לכן באותו יום הצביע מידע מודיעיני על אפשרות לפיגוע קטלני בתוך שעות.
שלושה ימים לאחר מכן, מתוך חשש לפיגוע נוסף, ביצעה ארצות הברית תקיפת מל"ט נגד מכונית לבנה שנחשדה כקשורה לדאעש. התקיפה הייתה טעות. עשרה אזרחים בני משפחה אחת נהרגו, ובהם שבעה ילדים ועובד של ארגון סיוע אמריקאי. ב-17 בספטמבר הודה הפנטגון שהתקיפה הייתה שגויה.
ב-30 באוגוסט המריא המטוס הצבאי האמריקאי האחרון מאפגניסטן. מזכיר ההגנה לויד אוסטין הודיע באותו יום כי הסתיים פינוי האזרחים הצבאי וכי כל הכוחות האמריקאיים יצאו מן המדינה.
עם תום הנסיגה נותרו במדינה אמריקאים ואפגנים בעלי אשרות שלא הצליחו לצאת. ההערכות לגבי המספר השתנו עם הזמן. הממשל האמריקאי העריך תחילה שנותרו פחות מ-200 אמריקאים שרצו לצאת, ואולי קרוב יותר למאה. בהמשך דיבר אנתוני בלינקן על כמאה אזרחים אמריקאים ועל אלפים בעלי זיקה או מעמד אמריקאי שונים.מחלקת המדינה המשיכה לנסות להוציא אנשים גם לאחר עזיבת הצבא.
ארצות הברית השקיעה יותר מ-85 מיליארד דולר באימון ובציוד כוחות הביטחון האפגניים מאז 2001. אף על פי כן, עם הסרת שכבות התמיכה שסביבם, יחידות רבות התמוטטו, נכנעו או התפזרו.
יו"ר מועצת הפיוס הלאומית עבדוללה עבדוללה האשים את גאני: "נשיא אפגניסטן לשעבר עזב את אפגניסטן והשאיר את המדינה במצב הקשה הזה. אלוהים צריך לדרוש ממנו דין וחשבון."
שר ההגנה ביסמילה חאן מוחמדי היה חריף יותר: "קשרו לנו את הידיים מאחור ומכרו את המדינה. ארורים גאני והחבורה שלו". מזכ"ל נאט"ו ינס סטולטנברג הטיל חלק מהאחריות על ההנהגה האפגנית ואמר כי בסופו של דבר היא לא הצליחה לעמוד מול הטליבאן וכי כישלונה הוביל לטרגדיה.
ארבע הנחות שהתמוססו
העיתונאי דייוויד אי. סנגר תיאר ארבע הנחות אמריקאיות שהתבררו כשגויות.
הראשונה הייתה שיש מספיק זמן להשלים את הנסיגה לפני קריסת ממשלת אפגניסטן. השנייה הייתה שלכוחות האפגניים יש "אותו דחף" לנצח שיש לטליבאן. השלישית הייתה שקיימת מערכת מתוכננת היטב לפינוי השגרירות והאפגנים שסייעו לאמריקאים. הרביעית הייתה שאם הטליבאן יגיע לקאבול, תתפתח בעיר מלחמת רחובות עקובה מדם שתאט את ההשתלטות. בפועל, קאבול כמעט לא נלחמה. גם מחלקת המדינה הכירה בדיעבד בצורך לחזק תכנון חירום, מוכנות למשברים ויכולת תגובה.
ובכל זאת, לא כולם ראו בכך כישלון מוחלט ראש ממשלת בריטניה בּוֹרִיס ג'וֹנְסוֹן טען בבית הנבחרים ב-18 באוגוסט כי בריטניה הצטרפה למשימה שמטרתה לחסל את אל-קאעדה באפגניסטן ולנסות לייצב את המדינה, וכי במטרת הליבה הזאת המשימה הצליחה. הוא גם דחה את הטענה שממשלתו לא התכוננה או לא חזתה את ההתפתחויות. מנגד, פוליטיקאים ופרשנים אחרים תיארו את הקריסה כאסון אסטרטגי.
ארמין לאשט, יורשה של אנגלה מרקל בהנהגת מפלגת CDU/CSU, כינה אותה "הכישלון הגדול ביותר שספגה נאט"ו מאז הקמתה" ו"שינוי תקופה". טום טוגנדהאט, יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט הבריטי, כינה אותה "אסון המדיניות היחיד הגדול ביותר מאז סואץ". העיתונאי ניק טרס הזהיר כי ללא הערכה מחודשת אמיתית ארצות הברית עלולה לחזור לדפוסים מוכרים.
דונלד טראמפ תיאר את אופן ביצוע הנסיגה כ"השפלה" היסטורית וטען שהוא היה מפנה תחילה אזרחים ודיפלומטים, אחר כך משתפי פעולה אפגנים וציוד מתקדם, ורק לבסוף את החיילים, בכפוף לעמידת הטליבאן בהסכם. במקביל התנגד גם למדיניות ההתערבות האמריקאית במזרח התיכון וטען שעצם המעורבות הייתה החלטה גרועה. על כל פנים, בתוך 5 שנים הוא עצמו יביא לנסיגה מלאה של הכוחות האמריקאים בעיראק, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר.
סייגון, 1975
כמעט מיד הופיעה ההשוואה לנפילת סייגון באפריל 1975. התמונות כמעט הזמינו אותה: מסוקים מעל מתחמים דיפלומטיים, אנשים המבקשים להימלט, ממשלה שנתמכה שנים בידי ארצות הברית ומתמוטטת כאשר הסיוע הצבאי הישיר נעלם.
חודש לפני נפילת קאבול דחה ביידן את ההשוואה.
אלא שפחות מחודש אחר כך פונו אנשי שגרירות במסוקים. מזכיר המדינה אַנְתוֹנִי בְּלִינְקֶן דחה גם הוא את האנלוגיה ביום כניסת הטליבאן לקאבול. לדבריו, "זו בבירור אינה סייגון", משום שהמשימה המקורית באפגניסטן הייתה לטפל באחראים למתקפות 11 בספטמבר והוא טען כי מטרה זו הושגה.
האדמירל בדימוס לארי צ'יימברס, שהיה מעורב במבצע הפינוי מסייגון, הציע פרשנות הפוכה. לדבריו, מה שהתרחש באפגניסטן היה גרוע יותר משום שבווייטנאם נעשה מאמץ להוציא רבים ככל האפשר מהאנשים שעבדו עם האמריקאים, ואילו באפגניסטן רבים מהם נותרו מאחור.
גם הממסד הווייטנאמי דחה את ההשוואה וטען כי היא מצמצמת את ההתנגדות הצבאית הווייטנאמית הלגיטימית ומציבה את וייטנאם באותה קטגוריה עם הטליבאן.
אבל אולי ההשוואה החשובה הייתה דווקא קאבול של 1992 מבחינה אחת, גורלה של ממשלת גאני נראה חריג אפילו בהיסטוריה האפגנית. נג'יבוללה החזיק מעמד יותר משלוש שנים לאחר נסיגת הצבא הסובייטי ב-1989, בעוד שהרפובליקה שנתמכה בידי ארצות הברית התמוטטה כאשר הכוחות האמריקאים עדיין היו בתהליך היציאה. רוס דאותט הצביע על הפער הזה. גם זמיר קבולוב, השליח הרוסי לאפגניסטן, לעג לכך שהמשטר "שיצרו האמריקאים התמוטט עוד לפני שהם עצמם עזבו".
האירוניה ההיסטורית הייתה חריפה במיוחד משום שב-1989 עצמו כתב אשרף גאני, ביום האחרון של הנסיגה הסובייטית, שמפלת "משטר הבובות הנצור בקאבול" היא רק עניין של זמן ושלושים ושתיים שנים אחר כך היה גאני בצד השני של אותו משפט.
הנפילה עוררה מיד דיון רחב באמינותן של התחייבויות אמריקאיות. בניתוח שפורסם ב-Institut Montaigne נטען כי מאזן הכוחות ב-2021 היה פחות נוח לארצות הברית מזה שהיה ב-1975: סין תוארה כמתחרה עולה במישור הכלכלי והטכנולוגי ורוסיה כיריבה משמעותית בתחומי נשק, סייבר ושאיפות גאופוליטיות. אותו ניתוח טען כי אופן הנסיגה עלול לעודד יריבים לבחון את נחישותה של וושינגטון. הוא אף הציג הערכה שלפיה החשש מתקיפה סינית על טייוואן בשנים שלאחר מכן עלה ב-20 עד 30% וכלי תקשורת ממלכתיים בסין השתמשו באפגניסטן כדי לערער על אמינות ההבטחות האמריקאיות לטייוואן.
מזכיר מועצת הביטחון הרוסית ניקולאי פטרושב ניסה להשליך מהמקרה האפגני על יחסי ארצות הברית ואוקראינה. שישה חודשים לאחר נפילת קאבול פלשה רוסיה לאוקראינה, וראש ממשלת שוודיה לשעבר קרל בילדט כתב מאוחר יותר שהכישלון באפגניסטן אולי תרם לתחושת ביטחון רוסית.
המראות בשדה התעופה עלולים ליצור את הרושם שמשבר הפליטים האפגני נולד עם הטליבאן. בפועל, מיליוני אפגנים כבר חיו במשך עשרות שנים מחוץ למדינתם או כעקורים בתוכה. פקיסטן, שלה גבול יבשתי באורך כ-2,640 קילומטרים עם אפגניסטן, נשאה במשך שנים בחלק גדול מן הנטל.
עד 1986 נמלטו כמעט חמישה מיליון אפגנים לפקיסטן ולאיראן. מאז מרץ 2002 החזיר נציב האו"ם לפליטים כמעט 3.2 מיליון אפגנים לארצם, אך באפריל 2021 עדיין חיו בפקיסטן יותר מ-1.4 מיליון פליטים אפגנים רשומים. באיראן היו כמעט 800 אלף פליטים אפגנים רשומים ולפחות שני מיליון לא רשומים. בהודו חיו 15,689 פליטים ומבקשי מקלט אפגנים, באינדונזיה 7,692 ובמלזיה 2,478. בטורקיה היו 980 פליטים אפגנים רשומים ו-116 אלף מבקשי מקלט אפגנים, לצד יותר מ-3.8 מיליון פליטים סורים.
בתוך אפגניסטן עצמה היו לפני המשבר של אוגוסט לפחות 3.5 מיליון עקורים כתוצאה מאלימות, חוסר יציבות פוליטית, עוני, משבר אקלים והיעדר הזדמנויות כלכליות. יותר מחצי מיליון בני אדם נעקרו במהלך 2021 בלבד, וכ-80 אחוז מכמעט רבע מיליון שנאלצו לברוח מאז סוף מאי היו נשים וילדים.
בין 2015 ל-2016 הגיעו לאירופה כ-300 אלף אפגנים. הם היו קבוצת הפליטים ומבקשי המקלט השנייה בגודלה אחרי הסורים. גרמניה הייתה המדינה האירופית שבה חיה האוכלוסייה האפגנית הגדולה ביותר, ואחריה אוסטריה, צרפת ושוודיה.
בשלושת החודשים הראשונים של 2021 קיבלו כ-7,000 אפגנים מעמד משפטי קבוע או זמני באיחוד האירופי, בעיקר ביוון, צרפת, גרמניה ואיטליה. באוסטרליה חיו, על בסיס מפקד 2016, כ-47 אלף תושבי קבע ממוצא אפגני ועוד כ-4,200 אפגנים בעלי מעמד הגנה זמני.
בארצות הברית, לעומת זאת, התקבלו במשך עשרים שנה יותר מ-20 אלף פליטים אפגנים, ממוצע של כאלף בשנה. בשנת הכספים 2020-2021 נקלטו בארצות הברית 11,800 פליטים מכל העולם, ובהם 495 מקבלי SIV אפגנים, בזמן שכ-20 אלף אפגנים המתינו בתהליך ועוד כ-70 אלף, כולל בני משפחות, היו זכאים להגיש בקשה.
המעמד הבירוקרטי יצר מצבים קשים במיוחד. 125 מאבטחים אפגנים בשגרירות בריטניה בקאבול קיבלו ב-19 באוגוסט הודעה טלפונית שאיבדו את עבודתם ואינם זכאים להגנה בריטית מפני שהועסקו באמצעות חברת הקבלן GardaWorld. ביוני 2022 דווח כי מאבטחים כאלה ואפגנים שעבדו תחת השגרירות הבריטית הוכו בידי הטליבאן.
שר החוץ הפיני פקה האוויסטו אמר כי מאבטחי השגרירות הפינית היו "קבלני משנה" ולכן לא ניתן היה לצרפם לרשימות הפינוי. גם אוסטרליה הודיעה תחילה עמדה דומה לגבי מאבטחיה, אך חזרה בה למחרת והעניקה להם אשרות.
אפגנים רבים עזבו ללא המסמכים הנכונים. חלקם הוטסו למרכזי מעבר זמניים באיטליה, גרמניה, קטר, כווית ואיחוד האמירויות. שם החל תהליך אחר, איטי ובירוקרטי, של בדיקות, אשרות ויישוב מחדש. באוגוסט 2023 עדיין היו באפגניסטן, לפי אחת ההערכות, עד 150 אלף אפגנים שסייעו לארצות הברית, ובהם אנשים שעבדו בצמוד לכוחות הצבא האמריקאי.
ב-16 באוגוסט 2021 היו רוב רחובות קאבול ריקים, למעט הדרכים לשדה התעופה. עסקים נסגרו ומחסומי ביטחון ננטשו. לוחמי טליבאן הניפו דגלים, הסתובבו עם נשק והצטלמו ליד אתרי העיר. דווח גם על חיפושים מבית לבית אחר עובדי ממשל ופעילי זכויות אדם.
תושבים דיווחו שבאזורים מסוימים הוטל מחדש איסור על נשים לצאת מהבית ללא מלווה גבר. עסקים בבעלות נשים נסגרו. תחנות טלוויזיה החלו לצנזר תוכניות זרות ובידור, ותחנות ממלכתיות התמקדו בהצהרות הטליבאן ובדרשות אסלאמיות. עיתונאיות החלו להיעלם מעמדות השידור.
ב-17 באוגוסט ערך דובר הטליבאן זַבִּיחוּללָּה מֻגָ'אהִד את מסיבת העיתונאים הרשמית הראשונה של הארגון בקאבול. הוא ביקש "להבטיח לקהילה הבינלאומית, כולל ארצות הברית, שאיש לא ייפגע באפגניסטן" והוסיף כי לאחר השלמת ההתייעצויות תוקם "ממשלה אסלאמית חזקה ומכילה". ארבעה ימים לאחר מכן הגיע עבד אל-ע'ני בראדר לקאבול לראשונה זה יותר מעשור, בשעה שהטליבאן דן במבנה השלטון החדש.
ב-18 באוגוסט הודיעה איחוד האמירויות הערביות כי קיבלה את גאני מטעמים הומניטריים. יום אחר כך פרסם הנשיא לשעבר סרטון שבו הכחיש דיווחים שלקח עמו סכום כסף גדול וטען כי הוא מנהל משא ומתן על חזרה לאפגניסטן. בכירים אחרים נמלטו להודו, פקיסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן.
סוכנויות ממשלתיות אמריקאיות החלו למחוק מאתריהן מאמרים ותצלומים שבהם הופיעו אזרחים אפגנים, מחשש שהטליבאן ישתמש בחומר כדי לזהות אנשים שעבדו עם ארצות הברית. ארצות הברית הקפיאה נכסים בשווי 9.5 מיליארד דולר של Da Afghanistan Bank, הבנק המרכזי האפגני, כדי למנוע מהטליבאן גישה לכספים וקרן המטבע הבינלאומית חסמה את גישת הטליבאן לזכויות משיכה מיוחדות. גם Western Union ו-MoneyGram השעו שירותים פיננסיים באפגניסטן.
Facebook ו-YouTube המשיכו לאסור תוכן של הטליבאן. Facebook הוסיף אפשרות שאפשרה לאפגנים לנעול את חשבונותיהם כדי להקשות על איסוף מידע אודותיהם. הטליבאן טען שהאיסורים פוגעים בחופש הביטוי שלו. ב-Twitter, שלא אסרה באותו זמן על הקבוצה באותה צורה, נרשמה עלייה בחשבונות תומכי טליבאן.
אבל ההתנגדות לא הסתיימה בקאבול. במחוז פנג'שיר התארגנו אנשי הברית הצפונית לשעבר וכוחות מתנגדים לטליבאן אחרים סביב אַחְמַד מַסְעוּד וסגן הנשיא לשעבר אַמְרוּללָּה סַאלֶח. שגרירות אפגניסטן בטג'יקיסטן החליפה את דיוקנו של גאני בזה של סאלח ואף ביקשה מהאינטרפול להוציא צווי מעצר נגד אשרף גאני, היועץ הראשי שלו פאזל מחמוד וחמדוללה מוהיב בטענה שגנבו מאוצר המדינה.
מסעוד אמר שהוא מעוניין גם במשא ומתן עם הטליבאן וב-6 בספטמבר השתלט הטליבאן על עמק פנג'שיר, המעוז הגדול האחרון. חזית ההתנגדות הלאומית, NRF, נסוגה אבל ב-7 במאי 2022 טענה כי השתלטה על שלושה מחוזות בצפון פנג'שיר, טענה שהטליבאן הכחיש.
הנשים ניסו למחות גם הן נגד משט הטליבאן. כבר ב-17 באוגוסט יצאו כמה נשים בקאבול להפגנה בדרישה לשוויון זכויות. זו הייתה המחאה הנשית הראשונה שעליה דווח נגד השלטון החדש וב-18 באוגוסט התרחבו ההפגנות לג'לאלאבאד, כוסט ואסדאבאד. נשים וגברים נשאו את דגל הרפובליקה האסלאמית והסירו את דגל הטליבאן.ב-19 באוגוסט התפשטו המחאות לקאבול. ליד שדה התעופה נראו מכוניות ואנשים מניפים את דגל הרפובליקה. יותר מ-200 אנשים התאספו ליד הארמון הנשיאותי לפני שההפגנה פוזרה בכוח.
לבסוף, בספטמבר 2021 מינה המשטר החדש גברים בלבד למשרות הממשלה. במקומות שונים הוצאו נערות מבתי ספר תיכוניים. נשים הורחקו מאוניברסיטאות בנימוקי "קיבולת". לאחר שישה חודשים ללא לימודים הבטיח הטליבאן לפתוח מחדש את בתי הספר במרץ 2022, אך חזר בו, בהחלטה שעוררה מחאה שדוכאה במהירות.
אפשרויות התעסוקה של נשים הצטמצמו, מגבלות לבוש ותנועה הורחבו וזכויות בסיסיות נפגעו. אחת המגבלות שנזכרו הייתה איסור על נשים לנסוע למרחק העולה על 72 קילומטרים ללא מַחְרַם, מלווה גבר. השילוב בין מגבלה גאוגרפית על תנועה לבין האיסור במקרים מסוימים על בדיקה בידי גברים צמצם גם את הגישה לטיפול רפואי.
המצב הכלכלי וההומניטרי המידרדר החריף גם את הסיכון לאלימות מגדרית, בשעה שהצטמצמו שירותי הסיוע והאפשרויות להימלט.
מחקר שנערך בין אוגוסט לנובמבר 2021 כלל 214 סטודנטים אפגנים, 73.7% מהם נשים. 69.7% מהמשתתפים נמצאו כסובלים מדיכאון ו-70% מתסמיני פוסט טראומה הקשורים לנפילת קאבול ולמשבר שאחריה. במדגם שנבדק, נשים נפגעו יותר מגברים והציונים הכלליים היו גבוהים מאלה שנמצאו במחקרים מוקדמים יותר באפגניסטן.
בעקבות השתלטות הטליבאן מדינות המערב פינו את השגרירויות שלהן, בעוד סין, איראן, פקיסטן, רוסיה, טורקיה וקטאר הודיעו שאין בכוונתן לסגור את שגרירויותיהן.
הנפילה עוררה גם תגובות בקרב ארגונים חמושים ותנועות קיצוניות. North Press הסורי דיווח על עלייה במורל בקרב ארגונים ג'יהאדיסטיים בסוריה ובעיראק, ובהם תחריר א-שאם. קולין קלארק מ-Soufan Center צפה "גל כבד של תעמולה" לקראת יום השנה ה-20 למתקפות 11 בספטמבר. כצפוי, חמאס בירך על השתלטות הטליבאן. גם גורמי ימין קיצוני בצפון אמריקה ובאירופה חגגו אותה.
מִיכָאִיל גוֹרְבָּצ'וֹב, שהנהיג את ברית המועצות בזמן נסיגתה מאפגניסטן, אמר שנאט"ו וארצות הברית היו צריכים להודות בכישלון מוקדם יותר. הוא תיאר את המערכה כ"מיזם כושל מלכתחילה", שנבע לדבריו מהגזמת האיום ומרעיונות גאופוליטיים לא מוגדרים.
הסופר האפגני חאלד חוסייני הביע דאגה לעתיד זכויות הנשים ותקווה שהטליבאן לא יחזור ל"אלימות ולאכזריות" של שנות התשעים. כאר Human Rights Watch קרא לקהילה הבינלאומית לעמוד לצד הנשים האפגניות ולמצוא כלים ולגבש רצון פוליטי להפעיל לחץ על הטליבאן. בעוד Amnesty International כינה את המצב "טרגדיה שהיה צריך לצפות ולמנוע" וקרא למדינות לנקוט את כל האמצעים הנדרשים כדי לאפשר מעבר בטוח למי שנמצא בסיכון.
הנפילה פגעה גם ביחסים בין בעלות הברית. בבריטניה נשמעה ביקורת חריפה על ארצות הברית. שר החוץ דומיניק ראאב התמודד עם קריאות להתפטר לאחר שהתברר ששהה בחופשה ביוון זמן קצר לפני הקריסה ולא נענה לניסיונות ליצור עמו קשר בזמן ההתפתחויות.
גם בארצות הברית ספג ממשל ביידן ביקורת משמעותית. הנשיאים לשעבר ג'ורג' ו' בוש, ברק אובמה ודונלד טראמפ, שכל אחד מהם ניהל שלב אחר במלחמה, עמדו גם הם תחת ביקורת על החלטות שקיבלו לאורך שני העשורים.
בעקבות הנסיגה הכאוטית, ירד שיעור התמיכה בביידן ל-41% כאשר רק 26% מהנשאלים תמכו בדרך שבה טיפל באפגניסטן. כמה פוליטיקאים רפובליקנים, ובהם הסנאטורים ג'וש האולי ומרשה בלקברן והשגרירה לשעבר ניקי היילי, קראו לו להתפטר.
ב-2022 הכריז הטליבאן על 15 באוגוסט כחג לאומי בשם "יום הניצחון". חמש שנים לאחר הנפילה כבר נכתבו מחקרים, דו״חות וספרים רבים על הסיבות לקריסת הממשלה והצבא שנתמכו בידי ארצות הברית.
הזיכרון האמריקאי של אוגוסט 2021 נשאר מורכב במיוחד. לצד ביקורת על התכנון ועל הכישלון האסטרטגי, מבצע הפינוי עצמו תואר גם כמפגן של אומץ אישי ויכולת לוגיסטית יוצאת דופן. עבור רבים מהחיילים האמריקאים ששירתו באפגניסטן בין 2001 ל-2021, נפילת המדינה שעליה הגנו במשך שנים הייתה חוויה אישית קשה, שחלקם תיארו כ"פציעה מוסרית". הקבוצות האזרחיות שקמו באוגוסט 2021 התפרקו בחלקן או צמצמו פעילות, אבל אחרות המשיכו בניסיון לסייע לאפגנים שנותרו מאחור.
נאדיה אמיני, הסטודנטית בת ה-19 שרצתה להיות עורכת דין וברחה ממשפחתה לאחר שאביה הבטיח אותה ללוחם טליבאן, הצליחה ב-6 באפריל 2022 לקבל מעבר בטוח אל מחוץ לאפגניסטן. כך, בעוד המלחמה הארוכה ביותר של ארצות הברית הגיעה לסופה, עבור מיליוני אפגנים העתיד פשוט השתנה והתפוגג, בתוך ימים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
חומר מעשיר לצפייה
"The Fall of Kabul – Chronicle of a Disaster" הוא סרט תיעודי המשחזר את נפילת הבירה באמצעות ראיונות עם עדי ראייה, משתתפים ומקבלי החלטות. הסרט כולל גם עדויות של הכוחות המיוחדים הגרמניים על מבצע הפינוי ושל בכירים אפגנים על שעותיה האחרונות של הממשלה. בסרט מופיע חמדוללה מוהיב, המספר כיצד החל בוקר 15 באוגוסט מבלי שחשב שזה יהיה היום האחרון בקאבול, וכן מרקוס פוטצל, שהיה אמור להגיע באותו יום לתפקידו כשגריר גרמניה בפעם השנייה אך נשלח במקום זאת לדוחה. משם עקב אחר השתלטות הטליבאן והפינוי מנמל התעופה ודיבר על הטעויות הפוליטיות והדיפלומטיות של גרמניה ועל הבעיות שהותיר הסכם דוחא.
Escape from Kabul מ-2022, בבימויו של ג'יימי רוברטס, הוא סרט תיעודי המתמקד בימים הדרמטיים בנמל התעופה של קאבול במהלך נסיגת ארצות הברית מאפגניסטן. הסרט עושה שימוש בחומרי ארכיון שלא נראו קודם לכן ומתעד את העימות והכאוס סביב שדה התעופה, החל מנסיגת הכוחות האמריקאיים ועד למבצע פינוי האזרחים האפגנים לאחר השתלטות הטליבאן על העיר.
הארועים היוו השראה גם לסרט עלילתי בשם ״מבצע קאבול״ מ-2026, המתאר את הכאוס ששרר על רקע הפינוי הצבאי והנסיגה של הצבא האמריקאי מאפגניסטן, בקיץ 2021. בעוד מאות דוהרים להימלט מהעיר הקורסת, מפקד רובאי מוביל את יחידתו אל מעבר לשדה התעופה במשימה לילית מסוכנת לחלץ רופאה שנלכדה על ידי הטליבאן, והופך מבצע מסוכן ממילא למאבק הישרדות. את הסרט ביים זומבור דיגה.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
