מישל טמר כיהן כנשיא ברזיל בשנים 2016-2018, לאחר שהדחת דילמה רוסף העלתה את סגנה הוותיק אל התפקיד הבכיר במדינה. ■ תקופת שלטונו הקצרה יחסית שילבה רפורמות כלכליות, מחאות ציבוריות, חקירות שחיתות, אישומים פליליים ושיעורי תמיכה שצנחו לשפל.
ב-31 באוגוסט 2016 הצביע הסנאט הברזילאי ברוב של 61 מול 20 בעד הדחתה של דִּילְמָה רוּסֶף. נשיאת ברזיל הראשונה, שנבחרה מטעם מפלגת הפועלים, סיימה בכך את כהונתה לאחר הליך הדחה שסגר תקופה של 13 שנות שלטון רצופות של מפלגתה. אל לשכת הנשיאות נכנס מִישֶׁל מִיגֶל אֶלְיָאס טֶמֶר לוּלְיָה, מי שכיהן כסגן הנשיאה מאז 2011 וכבר ניהל את המדינה כנשיא בפועל מאז השעיית סמכויותיה של רוסף במאי אותה שנה. הוא לא נבחר לנשיאות במערכת בחירות נפרדת, אלא ירש את התפקיד מתוקף מעמדו החוקתי ונועד להשלים את יתרת כהונתה עד סוף 2018.
טמר היה רחוק מלהיות דמות חדשה בזירה הברזילאית. כשהפך לנשיא בגיל 75, מאחוריו כבר עמדו עשרות שנות פעילות משפטית ופוליטית, כהונות בבית הנבחרים, הנהגת מפלגה וניסיון רב בבניית קואליציות. במשך שנים תואר כמתווך מיומן וכפוליטיקאי שמעדיף לפעול בתוך מנגנוני השלטון ולא מחוץ להם, עד כדי כך שה-BBC תיאר אותו בעבר כמי שהוא "תמיד עושה מלכים, אך לעולם לא מלך". באוגוסט 2016 הפך עושה המלכים למלך בעצמו, אלא שהכתר שקיבל הגיע בתוך אחת התקופות הסוערות בפוליטיקה הברזילאית.
הנשיאות הקצרה של טמר נמשכה עד סוף 2018 והייתה רחוקה מתקופה יציבה. הוא קידם רפורמות, הגביל את ההוצאה הציבורית, ניסה לשנות את מערכת הפנסיה ואת חוקי העבודה והתמודד עם מיתון קשה, אך במקביל נקשר שמו בשורה של חקירות והאשמות שחיתות. שיעורי התמיכה בו הידרדרו לרמות חריגות, מחאות דרשו את התפטרותו, וב-2017 אף הוגש נגדו כתב אישום בחשד לקבלת שוחד. לאחר שסיים את כהונתו ולא התמודד בבחירות 2018, נמשך העיסוק המשפטי בענייניו, ובמרץ 2019 הוא נעצר במסגרת חקירת מבצע ״שטיפת רכב״.
בן למשפחת מהגרים לבנונים
מישל טמר נולד ב-23 בספטמבר 1940 בעיר טִיֶיטֶה שבמדינת סאו פאולו. הוריו, נַחוּל "מִיגֶל" אֶלְיָאס טֶמֶר לוּלְיָה ומַרְץ' בַּרְבָּר לוּלְיָה, היו נוצרים מארונים ממוצא לבנוני שהיגרו לברזיל בשנת 1925. הם הגיעו מהכפר בְּתַעְבּוּרָא שבאזור קוּרָה, סמוך לטריפולי בצפון לבנון, לאחר שנמלטו מרעב ומחוסר היציבות שנגרמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. יחד איתם עברו לברזיל שלושה מאחיו הגדולים של טמר, ולאחר ההתיישבות במדינה נולדו למשפחה חמישה ילדים נוספים. מישל היה הצעיר שבהם.
הקשר הלבנוני נשאר חלק מסיפור משפחתו, אך טמר עצמו לא שלט בערבית. הוא היה מסוגל להבין את הנושא הכללי של שיחה בשפה, אך לא נחשב לדובר ערבית שוטפת. כילד חלם להיות פסנתרן, אלא שבעירו לא היו מורים לפסנתר, וכך נותר החלום מאחור. בשנות נעוריו נמשך דווקא לכתיבה ורצה להיות סופר, שאיפה שתשוב עשרות שנים אחר כך בצורה בלתי צפויה, כאשר פוליטיקאי ומשפטן ותיק יפרסם גם ספר שירה.
דרכו האקדמית לא הייתה נטולת מהמורות. בשנתו הראשונה בתיכון נכשל בכימיה ובפיזיקה והחליט לעזוב את התחום הקלאסי, מסלול שהתמקד במדעים מדויקים ובמתמטיקה. בשנת 1957 עבר לסאו פאולו כדי להשלים את לימודיו במסלול שהתבסס יותר על מדעי הרוח ועל שפות. הבחירה הזאת התיישבה היטב עם הכיוון שאליו יפנה לאחר מכן, משפטים, כתיבה ופוליטיקה, ולא עם המקצועות המדעיים שהקשו עליו בנעוריו.
מהפקולטה למשפטים אל הזירה הציבורית
בשנת 1959 הצטרף טמר לארבעת אחיו הגדולים והחל ללמוד בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת סאו פאולו. הוא סיים את לימודיו בשנת 1963, אך עוד קודם לכן החל לגלות עניין בפוליטיקה והפך לגזבר אגודת הסטודנטים. בשנת 1962 ניסה להיבחר לנשיאות האגודה, אולם הפסיד בהפרש של 82 קולות. הייתה זו תבוסה צנועה למדי בהשוואה למסלול הציבורי הארוך שבא אחריה.
לקראת ההפיכה הצבאית של 1964 שמר טמר על עמדה ניטרלית, ולאחר תחילת השלטון הצבאי התרחק מן הפוליטיקה. בשנת 1974 השלים דוקטורט במשפט ציבורי באוניברסיטה הקתולית האפיפיורית של סאו פאולו, PUC-SP. הקריירה האקדמית שלו החלה כבר קודם לכן, וב-1968 החל ללמד משפט חוקתי באותה אוניברסיטה. במהלך השנים לימד גם משפט אזרחי, עמד בראש המחלקה ללימודי תואר שני ובמכון הברזילאי למשפט חוקתי והיה חבר במכון האיברו-אמריקאי למשפט חוקתי.
לצד ההוראה כתב טמר על משפט חוקתי. הוא פרסם ארבע יצירות מרכזיות בתחום, והידועה שבהן, "Elements of Constitutional Law", פורסמה בשנת 1982 ונמכרה ביותר מ-240 אלף עותקים. הספר עסק בארגון המדינה הברזילאית ובמיוחד בהפרדת הרשויות. בספרו "Democracy and Citizenship" משנת 2006 עסק בחשיבות המשפט וכלל גם חלק מנאומיו כחבר בית הנבחרים. בכתביו ביטא תמיכה בפרלמנטריזם ובמנגנון המאפשר הדחה פוליטית באמצעות הצבעה חוזרת, לצד התנגדות להתערבות כלכלית ולהעלאות מסים.
איש של הקואליציות
משנת 1987 כיהן טמר שש כהונות רצופות בבית הנבחרים. הוא שימש שלוש פעמים כנשיא הבית, בשנים 1997-1998, 1999-2000 ו-2009-2010, והיה גם חבר באספה המכוננת של 1988, הגוף שגיבש את חוקתה הנוכחית של ברזיל. בהמשך הפך לנשיא מפלגת התנועה הדמוקרטית הברזילאית, PMDB, שתוארה כמפלגה הגדולה במדינה. הוא היה גם סגן הנשיא השני בהיסטוריה הברזילאית ממוצא לבנוני, אחרי ז'וזה מריה אלקמין.
חלק מרכזי מן המוניטין שלו נבע מכישוריו הפוליטיים ולא דווקא מכריזמה ציבורית. טמר נחשב למנהל משא ומתן מוצלח ולמי שיודע ליצור חיבורים בין מחנות שונים, ו-PMDB הצליחה להשתלב בקואליציות עם כל נשיאי ברזיל לאורך תקופה של כשני עשורים. The Economist תיאר אותו כפוליטיקאי רב-כישורים, מקסים, אלגנטי ומפשר, ובעל שילוב של ליברליזם כלכלי וחברתי שנחשב חריג בנוף הברזילאי. אחת הדוגמאות שהובאו לכך הייתה תמיכתו בלגליזציה של הפלות, עמדה שסתרה את עמדתם של רבים בברזיל, שבה תוארו חוקי ההפלות כמחמירים במיוחד.
במשך שנים שימש כממליך מלכים אך מעולם לא כמנהיג בעצמו, לפחות עד קיץ 2016. האיש שהתרגל לפעול מאחורי הקלעים ולהרכיב בריתות עבור אחרים מצא את עצמו במרכז הבמה, תחילה כנשיא בפועל ולאחר מכן כנשיא ברזיל. אלא שהמעבר לא התרחש בעקבות ניצחון אישי בבחירות, אלא מתוך קריסת מערכת היחסים בינו לבין הנשיאה שלצדה נבחר.
מברית עם דילמה רוסף לקרע גלוי
טמר נכנס לתפקיד סגן הנשיאה בשנת 2011 לצדה של דילמה רוסף, אך במהלך 2015 ו-2016 החלו היחסים בין השניים להידרדר ככל שהמשבר הפוליטי סביב ממשלתה החריף. בדצמבר 2015 שלח טמר לרוסף מכתב חריג שבו התלונן על כך שנותר מחוץ למוקדי קבלת ההחלטות. הוא פתח את המכתב בביטוי הלטיני "Verba Volant, Scripta Manent", כלומר "המילים המדוברות עפות, הכתובות נשארות" והציג את המכתב כפריקה אישית של תסכולים שהצטברו במהלך עבודתם המשותפת.
טמר טען שרוסף הפכה אותו לסגן נשיאה "דקורטיבי" במקום להעניק לו תפקיד ממשי בקבלת החלטות, אף שנקרא כמה פעמים לסייע בדיאלוג עם הקונגרס וקיבל עליו תפקיד כזה בשנת 2015. המכתב הפך במהירות לחומר בידורי ברשתות החברתיות בברזיל. הופצו תמונות שבהן הוצג טמר כקישוט לחג המולד, רבים לעגו לשימוש שלו בלטינית ואחרים שיתפו תמונות שנחזו להראות את רוסף צוחקת בעת שקראה את המכתב. רוסף עצמה הגיבה באופן חריף הרבה יותר והגדירה את טמר כבוגד בממשלתה.
המתיחות גברה באפריל 2016, כאשר הודלפה הקלטה שבה נשמע טמר מדבר כאילו הליך ההדחה של רוסף כבר הסתיים וכאילו הוא כבר עומד בראש הממשלה. ההקלטה פורסמה בידי Folha de S.Paulo ב-23 במאי והגיעה לתקשורת שעות לפני שוועדה מיוחדת בבית התחתון הייתה אמורה להצביע אם לתמוך בבקשת ההדחה. טמר טען כי ההקלטה נשלחה בטעות לקבוצת WhatsApp של נציגי מפלגתו בקונגרס, אך פרסומה חיזק את טענות יריביו כי הוא נערך לרשת את רוסף עוד לפני שההליך הושלם.
בזמן שרוסף הודחה, גם טמר הסתבך
הליך ההדחה נגד רוסף התרחש בשעה שגם נגד טמר עצמו הוגשו בקשות לפתוח בהליכי הדחה. ככל שהחקירות במסגרת מבצע שטיפת רכב התרחבו, החלו לצוץ גם טענות נגד חברים ב-PMDB. בדצמבר 2015 הוגש הליך הדחה נגד טמר, אך נשיא בית הנבחרים וחבר מפלגתו אֶדוּאַרְדוֹ קוּנְיָה חסם אותו ובמקביל אפשר את קידום ההליך נגד רוסף. שופט בית המשפט העליון מרקו אורליו מלו קבע לאחר מכן כי התנהלותו של קוניה הייתה שגויה והעלה את האפשרות שטמר עצמו צריך לעמוד בפני הליך הדחה.
ניסיון נוסף להדיח את טמר החל ב-6 באפריל 2016, כאשר קוניה החליט להקים ועדה שתבחן תלונה שהגיש עורך הדין מריאל מ. מרה. ארבע בקשות הדחה נוספות הוגשו לקוניה, בזמן שגם הוא עצמו עמד תחת חקירה בחשד להלבנת הון שנחשפה במסגרת מבצע שטיפת רכב. ב-5 במאי 2016 השעה אותו בית המשפט העליון מתפקיד נשיא הבית בעקבות טענות שניסה להפחיד חברי קונגרס ולשבש חקירות על קבלת שוחד. ב-17 במאי התיר השופט מרקו אורליו מלו להעלות את בקשת ההדחה נגד טמר לסדר היום של מליאת בית המשפט הפדרלי העליון.
כך נוצרה אחת האירוניות הבולטות של המשבר הברזילאי. בעוד רוסף נאבקה על הישרדותה הפוליטית, מי שעמד לרשת אותה לא נכנס לתפקיד כחלופה נקייה ממחלוקת. כבר בשלב שבו הפך לנשיא בפועל ריחפו מעליו טענות וחקירות, ולצדן שאלות באשר ללגיטימיות הפוליטית של המהלך שהביא אותו לפסגת השלטון.
מאי 2016: טמר הופך לנשיא בפועל
בשעות הבוקר המוקדמות של 12 במאי 2016 הצביע הסנאט בעד קבלת הליך ההדחה של רוסף. בהתאם לחוקה הברזילאית הושעו סמכויותיה, וטמר, שכיהן באותה עת כסגן הנשיאה, הפך לנשיא בפועל. הוא היה רשאי לכהן במעמד הזה עד 180 ימים, בזמן שהסנאט הכריע אם להרשיע את רוסף בעבירות אחריות ולהדיחה לצמיתות או לזכותה ולהחזיר לה את סמכויותיה. במקביל המתין טמר להחלטה באשר להליך ההדחה שעלול היה להיפתח נגדו עצמו.
כבר ביומו הראשון כנשיא בפועל הציג טמר קבינט חדש וצמצם את מספר משרדי הממשלה מ-32 ל-23. ההרכב עורר ביקורת מיידית מפני שכל השרים שמונו היו גברים לבנים. פעילות למען זכויות נשים ואפרו-ברזילאים תקפו את ההרכב, ובדיווחים מאותה תקופה הודגש כי מדובר בקבינט הגברי הראשון מאז סיום הדיקטטורה הצבאית ב-1985. הביקורת קיבלה משקל נוסף משום ש-53% מאזרחי המדינה הוגדרו כבני מוצא מעורב ו-52% מאוכלוסייתה היו נשים.
גם מבחינה ציבורית לא נכנס טמר לתפקיד עם הון פוליטי מרשים. בסקר שפורסם באפריל ב-Folha de S.Paulo נמצא כי 60% מהנשאלים תמכו בהדחת רוסף, אך במקביל 58% רצו שגם טמר יעזוב את תפקידו. במילים אחרות, חלק גדול מן הציבור תמך בהחלפת הנשיאה אך לא בהכרח באיש שעמד לרשת אותה.
איסור ההתמודדות והחוק לחברות הממשלתיות
ב-2 ביוני 2016 קיבל טמר איסור של שמונה שנים על התמודדות לתפקיד ציבורי בעקבות הרשעה בהפרת חוקי בחירות. ההחלטה סגרה למעשה את האפשרות שיתמודד לכהונה מלאה בבחירות לנשיאות ב-2018. לצד זאת הועלתה טענה כי ייתכן שממילא לא היה רשאי להתמודד, משום שלפי פרשנות מסוימת של החוקה גם תקופות שבהן סגן נשיא משמש נשיא בפועל נספרות לצורך מגבלת שתי הכהונות הרצופות.
ב-30 ביוני, בזמן שכיהן עדיין כנשיא בפועל, אישר טמר את חוק 13303, שנודע בשם Lei das Estatais, "חוק החברות שבבעלות המדינה". החוק נועד לשפר את הממשל והפיקוח בחברות ממשלתיות לאחר המשבר בתקופת ממשלת רוסף, שבמהלכו איבדה Petrobras כמעט 90% משווי השוק שלה. במסגרת החקיקה הונהגו צעדים שנועדו להגביר את השקיפות, ונקבע כי חברי מועצות מנהלים ומנהלים בחברות ממשלתיות יידרשו להציג ניסיון מקצועי בתחום הפעילות של החברה.
ב-5 באוגוסט 2016 הופיע טמר על במה בינלאומית בולטת כאשר פתח, עדיין כנשיא בפועל, את אולימפיאדת הקיץ בריו דה ז'ניירו באצטדיון מראקנה. פחות מחודש לאחר מכן הפך מעמדו הקבוע למוגדר הרבה יותר.
31 באוגוסט 2016: נשיא ברזיל
ב-31 באוגוסט הצביע הסנאט ברוב 61 מול 20 בעד הרשעת רוסף והדחתה. טמר הושבע לנשיאה ה-37 של ברזיל ונועד להשלים את יתרת כהונתה השנייה עד 31 בדצמבר 2018. תפקיד סגן הנשיא נותר פנוי, ונשיא בית הנבחרים באותה עת, רודריגו מאיה, הפך למחליף החוקתי הראשון של הנשיא במקרה הצורך.
בנאומו הראשון כנשיא קרא טמר להקמת ממשלה של "ישועה לאומית" וביקש את אמונו של הציבור הברזילאי. הוא אותת כי בכוונתו לקדם שינויים במערכת הפנסיה ובחוקי העבודה ולרסן את ההוצאה הציבורית, קו שהבדיל אותו במידה רבה מן הממשלה שקדמה לו. עם זאת, כבר מהרגע הראשון היה ברור כי נשיאותו לא תתנהל בשקט. הוא הגיע לארמון הנשיאות בשעה שהמדינה הייתה שקועה במיתון עמוק, בחקירות שחיתות רחבות ובהתנגדות ציבורית ניכרת.
תקרת ההוצאה ורפורמות שיצאו לרחובות
באוקטובר 2016 תוקנה חוקת ברזיל כדי להגביל את ההוצאה הציבורית. המנגנון שנקבע הקפיא למעשה את ההוצאה למשך 20 שנה, למעט התאמות לאינפלציה. המהלך זכה לתמיכה מצד חלקים בציבור ולביקורת מצד אחרים, במיוחד בקרב המעמד הבינוני, והפך לאחד מסמלי הקו הכלכלי של ממשלת טמר.
המחלוקת החריפה כאשר הממשלה קידמה גם רפורמות במערכת הפנסיה ובחוקי העבודה. ב-28 באפריל 2017 הכריזו איגודי העובדים על שביתה כללית נגד השינויים, ושירותים ציבוריים שונים הושבתו בבירות המדינות ובערים גדולות. הממשלה הודיעה גם על ביטול "בתי המרקחת העממיים" במהלך קיץ 2017, תוכנית שנוצרה בשנת 2004 בתקופת נשיאותו של לולה ואפשרה לאוכלוסיות מוחלשות לקבל תרופות במחיר נמוך.
אולי יעניין אותך
המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת טמר התנהלה במקביל להחמרה במדדים חברתיים. נתוני המכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה הצביעו על עלייה של 11% בעוני הקיצוני בשנת 2017, בעוד מדד ג'יני עלה מ-0.555 ל-0.567. צמצום מספר הזכאים לתוכנית Bolsa Família בעקבות החלטת הממשלה הוצג כגורם מרכזי במגמה הזאת.
חקירות השחיתות סוגרות על הנשיא
הטענות נגד טמר לא החלו לאחר שהגיע לנשיאות. כבר בשנת 2016 הוא הואשם בכך שבין 1997 ל-2001 הפעיל לוביסט כדי לשחד גורמים בעסקאות אתנול הקשורות לחברת הנפט המשלתית Petrobras. הוא נחקר גם בחשד לקבלת יותר מ-1.5 מיליון דולר מחברת הבנייה Camargo Correa, שעבדה עם חברת הנפט הממשלתית. בגיליונות של החברה הופיע שמו של טמר 21 פעמים, והמספרים שנרשמו לצדו הסתכמו ב-345 אלף דולר. הרשויות טענו שמדובר בשוחד, בעוד טמר טען כי היו אלה תרומות חוקיות לקמפיין. הטענה נדחתה בבתי המשפט והוא הכחיש כל עבירה.
נגד טמר הועלו גם טענות להונאת בחירות. נטען כי בשנת 2014 ביקש תרומות בלתי חוקיות לקמפיין בהיקף של 2.9 מיליון דולר, כחלק מחקירה שבדקה אם כספי שוחד סייעו לממן את מערכת הבחירות שבה נבחרה רוסף מחדש וטמר התמודד לצדה. בנוסף נחקר בחשד לקבלת תרומה בלתי חוקית של 400 אלף דולר בשנת 2012. סרג'יו מאשאדו, בכיר לשעבר ב-Petrobras שמסר עדות במסגרת עסקת טיעון, טען כי טמר ביקש ממנו תרומות בלתי חוקיות עבור בעל ברית פוליטי. טמר הכחיש גם את הטענה הזאת.
מבצע שטיפת רכב התרחבה והפכה לפרשת השחיתות הגדולה ביותר במדינה. היא הביאה למאסרם של עשרות פוליטיקאים ואנשי עסקים והעמיקה את תחושת המשבר במערכת הפוליטית. כך נוצר מצב שבו נשיא שהגיע לשלטון לאחר הדחת קודמתו מצא את עצמו בעצמו מוקף בחקירות ובטענות על קשרים עם אותה מערכת פוליטית ועסקית שהייתה במרכז הפרשה.
קשריו הישנים עם שגרירות ארצות הברית
גם פרטים מוקדמים יותר מהקריירה של טמר זכו לתשומת לב. מסמכים דיפלומטיים שהודלפו חשפו כי בשנת 2006 העביר מידע לשגרירות ארצות הברית בברזיל. בדיווחים הוא תואר כמי שסבר שניתן לחזק את נאמנותם של הברזילאים מן המעמדות הנמוכים באמצעות הרחבת תוכניות חברתיות והתנגדות ללולה דה סילבה.
באחד הדיווחים צוטט טמר אומר כי לולה "עשוי סוף סוף להתחיל להקשיב לידידיו בשמאל" וכי הוא עלול "להתרחק מהמדיניות המאקרו-כלכלית האורתודוקסית ששלטה בכהונתו הראשונה". המסמך הוגדר "רגיש אך לא מסווג", ונשמר כדוגמה נוספת לאופן שבו טמר פעל שנים בתוך המעגלים הפוליטיים הבכירים עוד הרבה לפני שהגיע בעצמו לנשיאות.
משבר נוסף בתוך הממשלה
בנובמבר 2016 התפטר שר התרבות לשעבר של טמר, מרסלו קלרו, וטען כי הנשיא לחץ עליו לסייע לבעל בריתו, מזכיר הממשלה גֶדֶל ויירה לימה. ויירה לימה השקיע בפרויקט בנייה שהתעכב בגלל מגבלות שימור מורשת, וקלרו טען שטמר ניסה לסייע לקדם את הפרויקט למרות ההגבלות. ויירה לימה התפטר ב-25 בנובמבר, ומנהיגי האופוזיציה הודיעו כי יבקשו לקדם את הדחת הנשיא בעקבות הפרשה.
טמר הכחיש את טענות השחיתות אך הודה כי שוחח עם קלרו על הפרויקט. בדצמבר אותה שנה החריפה המבוכה כאשר מרסלו אודברכט אישר כי שולמו שוחד לנשיא טמר. הפרשות האלה הצטברו זו על גבי זו והקשו על הממשלה ליצור רושם של פתיחה חדשה לאחר הדחת רוסף.
במרץ 2017 החליט טמר לעזוב את ארמון הנשיאות ולשוב להתגורר במעון סגן הנשיא. קודם לכן הסתבך בעימותים עם המכון הברזילאי למורשת היסטורית בעקבות שינויים אדריכליים שביצע בארמון. בריאיון למגזין Veja העניק לפרשה גוון מוזר בהרבה כאשר סיפר כי התקשה לישון ב"חדרים המרווחים" ואף תהה אם יש בארמון רוחות רפאים.
בתוך נשיאות שהתמודדה עם שביתות, רפורמות, ירידה בתמיכה וחקירות פליליות, הסיפור על הנשיא שלא הצליח לישון בארמון נראה כמעט כמו אנקדוטה ספרותית. במקרה של טמר, שהחזיק גם בקריירה משונה למדי כמשורר, היה בכך ממד מעט אירוני במיוחד.
ב-17 במאי 2017 פרסם העיתון O Globo הקלטות חשאיות שבהן נשמע טמר, שכיהן אז כנשיא, משוחח עם ז'ואסלי בטיסטה, איש העסקים שעמד בראש JBS, חברת עיבוד הבשר הגדולה במדינה. השיחה עסקה בתשלומים שנועדו, לפי הטענות, לשמש דמי שתיקה. פרסום ההקלטות הצית מחדש דיון בהדחת הנשיא והוביל למשבר פוליטי נוסף.
ב-24 במאי צעדו אלפי מפגינים לעבר הקונגרס בדרישה שטמר יתפטר ושייערכו בחירות ישירות מיידיות לנשיאות. באותה עת ניסה גם לדכא מרד בתוך מפלגתו. כאשר המחאות החריפו, הורה על הצבת כוחות פדרליים בבירה. תצלומים ועדויות מן ההפגנות תיארו אלימות משטרתית ואף ירי של שוטרים לעבר מפגינים, בעוד סירובו של טמר להתפטר העמיק את המבוי הסתום הפוליטי ואת תחושת אי הוודאות במדינה.
ב-9 ביוני 2017 הצביע בית הדין העליון לבחירות ברוב של ארבעה מול שלושה לזכות את טמר ואת רוסף מן הטענה למימון בלתי חוקי של מערכת הבחירות בשנת 2014. ההחלטה אפשרה לטמר להמשיך בכהונתו, אך היא לא סיימה את ההסתבכות המשפטית. במקביל נחשפו עדויות נוספות במסגרת החקירות הרחבות של מבצע שטיפת רכב.
מרסיו פריה דה סילבה, לשעבר סגן נשיא Odebrecht, העיד במסגרת עסקת טיעון כי טמר ביקש ממנו בפגישה לארגן תשלום של 40 מיליון דולר ל-PMDB. לדבריו, הפגישה נערכה במשרד עורכי הדין של טמר ובנוכחות אדוארדו קוניה וחבר הקונגרס אנריקה אדוארדו אלבס. התשלום, לפי העדות, ייצג עמלה של 5% על חוזה ש-Odebrecht ביקשה להשיג מול Petrobras.
שופט בית המשפט העליון לואיז אדסון פכין פרסם את העדות הזאת לצד עדויות נוספות והורה לחקור יותר ממאה פוליטיקאים שנחשדו במעורבות בשוחד ובעמלות בחברות ממשלתיות, ובמיוחד Petrobras. גם כאשר טמר הצליח לשרוד הצבעה או הליך משפטי מסוים, צצה כמעט מיד חזית אחרת.
כתב אישום נגד נשיא מכהן
ב-26 ביוני 2017 הגיש התובע הכללי רודריגו ז'נוט נגד טמר כתב אישום בחשד לקבלת שוחד והעביר את האישומים לבית המשפט הפדרלי העליון. הטענות התמקדו בחשד שקיבל חמישה מיליון דולר בתמורה לטיפול בבעיות המס של JBS ולסיוע בקבלת הלוואה. מאחר שמדובר היה בנשיא מכהן, היה צורך בהצבעה בבית הנבחרים כדי לאפשר את העברת התיק לבית המשפט העליון.
טמר עדיין נהנה מתמיכתו של נשיא הבית רודריגו מאיה, שהחזיק בסמכות לקבל או לגנוז בקשת הדחה. המשטרה הפדרלית המליצה במקביל להעמיד את טמר לדין גם בגין שיבוש הליכי משפט, אך נאלצה לפרק חלק מן החקירה לפני השלמתה בשל מגבלות תקציביות. טורקוואטו ז'רדים, שהיה שר המשפטים השלישי בתקופת נשיאות טמר בשנת 2017, ניסה ללא הצלחה לשנות את הנהגת המשטרה הפדרלית ולקדם יוזמות חקיקה שעסקו בחנינה ובשינויים בקוד סדר הדין הפלילי.
ב-2 באוגוסט הצביעו חברי הבית התחתון נגד העברת התיק לבית המשפט העליון. ההחלטה השאירה את טמר בתפקיד, אך לא שיפרה את מעמדו הציבורי. משבר האמון כבר היה עמוק, והמספרים בסקרים המחישו זאת באופן כמעט חסר תקדים.
בסקר Ibope שנערך בספטמבר 2016, כחודש לאחר שטמר הושבע לנשיאות, הגדירו 39% מהנשאלים את ממשלתו "רעה או נוראית", בעוד רק 14% תיארו אותה כ"מצוינת או טובה". בסקר השתתפו 2,002 בני אדם בין 20 ל-25 בספטמבר, וטעות הדגימה עמדה על שתי נקודות אחוז. כבר בשלב מוקדם היה ברור שהממשלה מתקשה לבנות בסיס תמיכה ציבורי רחב.
עד יוני 2017 צנח שיעור התמיכה בממשלת טמר ל-7%, הנתון הנמוך ביותר שנרשם לנשיא ברזיל במשך יותר משלושים שנה. בסקר נוסף תמכו 76% מן הנשאלים בהתפטרותו, ובסקר Ibope שנערך בין 24 ל-26 ביולי אמרו 81% מן הברזילאים כי הם תומכים בהעמדת הנשיא לדין. ביוני 2018 מצא Datafolha כי 82% מהברזילאים דירגו את ממשלתו "רעה או רעה מאוד", השיעור הגבוה ביותר שנרשם לנשיא מאז המעבר הברזילאי לדמוקרטיה.
המספרים האלה מלווים את כהונתו של טמר גם במבט לאחור. הוא הגיע לתפקיד ללא בחירות נפרדות לנשיאות, נאלץ להתמודד כמעט מיד עם טענות לשחיתות ועם מחאות, ובמשך חלק ניכר מכהונתו ניהל מאבק לא רק על מדיניות הממשלה אלא גם על עצם הישרדותו בתפקיד.
הצבא מקבל את האחריות בריו
ב-16 בפברואר 2018 חתם טמר על חוק שנועד להתמודד עם הפשיעה המאורגנת בריו דה ז'ניירו. החוק העביר את השליטה המלאה בתחום הביטחון לידי הצבא, שהיה אמור להמשיך להחזיק באחריות עד 1 בינואר 2019. המהלך סימן שימוש יוצא דופן בכוחות צבאיים בתוך אחת הערים המרכזיות במדינה.
למחרת העלה טמר את האפשרות להקים משרד לביטחון ציבורי בעתיד הקרוב. ההחלטה השתלבה בתקופה שבה ממשלתו ניסתה להפגין יכולת פעולה מול משברים ביטחוניים וחברתיים, גם כאשר מעמדה הפוליטי נותר חלש.
ב-22 באוגוסט 2017 פרסם טמר צו לפירוק Reserva Nacional do Cobre e Associados, הידועה בשם Renca, שמורה בצפון ברזיל המשתרעת במדינות פארה ואמאפה. שטחה עמד על ארבעה מיליון הקטר, כלומר כ-40 אלף קמ"ר. הצו נועד לאפשר לחברות פרטיות לבצע כרייה באזור ולהמיר שטחי יער לחקלאות תעשייתית.
המהלך עורר ביקורת נרחבת. כעבור מעט יותר מחודש, ב-26 בספטמבר, ביטל טמר את הצו. גם כאן נאלצה הממשלה לסגת מצעד שנועד לקדם מדיניות כלכלית לאחר שנתקל בהתנגדות ציבורית ניכרת.
במהלך כהונתו ערך טמר שורה ארוכה של ביקורים בינלאומיים. בין 2 ל-5 בספטמבר 2016 הגיע להאנגג'ואו ולשנגחאי שבסין, ובין 18 ל-21 בספטמבר ביקר בניו יורק. ב-3 באוקטובר ערך ביקורי מדינה בבואנוס איירס ובאסונסיון, ובין 15 ל-17 באוקטובר ביקר בגואה שבהודו. בין 18 ל-19 באוקטובר הגיע לטוקיו במסגרת ביקור מדינה.
ב-10 בינואר 2017 ביקר בליסבון. בין 20 ל-22 ביוני ערך ביקור מדינה במוסקבה, ומיד אחריו, בין 22 ל-23 ביוני, הגיע לאוסלו. ב-7 וב-8 ביולי ביקר בברלין, וב-21 ביולי הגיע לסיודד דה מנדוסה בארגנטינה. בין 31 באוגוסט ל-4 בספטמבר ביקר בבייג'ינג ובשיאמן, ולאחר מכן, בין 18 ל-21 בספטמבר, שב לניו יורק. ברשימת ביקוריו נכלל גם ביקור עבודה בדאבוס שבשווייץ בין 19 ל-26 בינואר.
בשנת 2018 המשיך טמר במסעותיו כנשיא. ב-11 במרץ ביקר בוואלפראיסו שבצ'ילה, בין 13 ל-14 באפריל הגיע ללימה, וב-18 ביוני שב לאסונסיון. בין 17 ל-18 ביולי ביקר בסאל שבכף ורדה, בין 23 ל-24 ביולי בפוארטו ויארטה שבמקסיקו, ובין 25 ל-27 ביולי ביוהנסבורג שבדרום אפריקה. מסעו הבינלאומי האחרון ברשימה כלל ביקור בניו יורק בין 25 בספטמבר ל-1 באוקטובר וביקור בסנטיאגו שבצ'ילה ב-21 בנובמבר.
הפוליטיקאי שכתב שירה על מפיות
לצד המשפט והפוליטיקה שמר טמר גם על השאיפה הישנה לכתיבה. בשנת 2013 פרסם את "Anonymous Intimacy", ספר ובו 120 שירים. רבים מהם נכתבו, לדבריו, על מפיות במהלך טיסות בין סאו פאולו לברזיליה, ובתיאור נוסף נאמר שנהג לרשום מחשבות על מפיות קוקטייל בטרקליני נמלי תעופה בזמן עבודתו כמחוקק.
טמר אמר כי הכתיבה סייעה לו להתאושש מ"הזירה העקרה של הפוליטיקה המחוקקת". השירים עסקו בין היתר בכתיבת מכתבים בעידן המסרונים, בתשוקה וברדיקליות. אחד השירים היה בן שורה אחת בלבד: "לא. לעולם לא שוב!" אלא שהציבור הברזילאי לא תמיד קיבל בהתלהבות את יצירתו הספרותית. חשבון Twitter שעסק בלעג לביטוייו היצירתיים צבר יותר מ-33 אלף עוקבים.
גם חייו האישיים של טמר משכו תשומת לב. מנישואיו הראשונים למריה סליה טולדו נולדו לו שלוש בנות: לוסיאנה בשנת 1969, מריסטלה בשנת 1972 וקלריסה בשנת 1974. לטמר נולד גם בן בשם אדוארדו בשנת 1999 בלונדון, מאמו, העיתונאית אריקה פראז.
בשנת 2002 הכיר את מרסלה טדסקי, ילידת 1983, שהגיעה לוועידה הפוליטית השנתית של PMDB יחד עם דודה ג'רלדו, עובד עיריית פאוליניה. השניים נישאו ב-26 ביולי 2003 בטקס קטן. מרסלה, מלכת יופי לשעבר של סאו פאולו, הייתה צעירה מטמר ביותר מארבעים שנה, וכאשר הוא נכנס לנשיאות הייתה בת 33. בני הזוג היו נשואים אז כ-13 שנים.
מרסלה השלימה בשנת 2009 תואר במשפטים ב-Fadisp, מוסד פרטי בסאו פאולו, אך סיפרה בריאיון שלא ניגשה לבחינת ההסמכה בגלל לידת בנם מישל, שכונה מישלזיניו. בזמן שטמר הפך לנשיא היה הילד בן שבע. מרסלה עוררה ביקורת בתקשורת בשל אורח חייה והוצאותיה בתקופה שבה ברזיל התמודדה עם אי ודאות כלכלית. MailOnline דיווח כי עמדה לרשותה מטפלת, טבחית ושתי עוזרות בית, וכי אמה ואחותה סייעו בטיפול בבנה.
על עורפה של מרסלה היה מקועקע שמו של בעלה, קעקוע שנצפה לראשונה בשנת 2011. היא הופיעה גם על שער המגזין השמרני Veja תחת הכותרת "Bela, recatada e do lar", כלומר "יפה, מאופקת וביתית". העיסוק בה הפך לחלק מן התמונה הציבורית של נשיאות טמר, שבה גם חיי המשפחה לא נותרו מחוץ לדיון הציבורי.
אמונה, כדורגל ומשפחה
טמר גדל במשפחה מארונית והגדיר את עצמו קתולי. לצד הקריירה המשפטית והפוליטית היה אוהד של מועדון הכדורגל סאו פאולו. הפרטים האישיים האלה מצטרפים לדמות מורכבת למדי: בן למשפחת מהגרים לבנונים, מרצה למשפט חוקתי, פוליטיקאי קואליציוני, נשיא לשעבר ומשורר שהצליח לעורר בו זמנית גם סקרנות וגם לעג.
דווקא משום שטמר לא הגיע לפוליטיקה כאיש מחאה או כמנהיג כריזמטי מן החוץ, מסלולו אל הנשיאות נראה יוצא דופן. הוא היה תוצר מובהק של המערכת הפוליטית הברזילאית, וידע במשך שנים כיצד לפעול בתוכה. כאשר המערכת הזאת נכנסה למשבר, אותו כישרון הציב אותו בראש המדינה, אך גם הפך אותו לחלק בלתי נפרד מן החשדות והמאבקים שסביבה.
סוף הכהונה, אבל לא סוף הפרשות
טמר לא התמודד בבחירות לנשיאות בשנת 2018. כהונתו הסתיימה בסוף אותה שנה לאחר שהשלים את יתרת הקדנציה של רוסף, והוא הוחלף בידי ז'איר בולסונארו. בכך הסתיימה תקופה קצרה יחסית של כשנתיים וחצי שבה עבר מסגנות הנשיאות אל פסגת המדינה, בלי שנבחר לנשיאות במערכת בחירות אישית.
היציאה מן הארמון לא סיימה את ההסתבכות המשפטית. ב-21 במרץ 2019 נעצר טמר במסגרת חקירת מבצע שטיפת רכב. ארבעה ימים לאחר מכן, ב-25 במרץ, הוצא בעניינו צו habeas corpus בידי השופט אנטוניו איוון אתייה. המעצר המחיש עד כמה הפרשות שליוו את נשיאותו המשיכו לרדוף אותו גם לאחר שכבר הפך לנשיא לשעבר.
כך הסתיים הפרק שבו האיש שתואר במשך שנים כ"עושה מלכים" הפך בעצמו לנשיא ברזיל. טמר הגיע ללשכה העליונה לא דרך מערכת בחירות אישית אלא בעקבות הדחת שותפתו לשלטון, וניהל מדינה שקועה במשבר כלכלי, פוליטי ומשפטי. הוא קידם שינויים משמעותיים, שרד הצבעות והליכים שאיימו על כהונתו, אך גם סיים אותה כשהוא אחד הנשיאים הלא פופולריים בתולדות ברזיל הדמוקרטית.
הסיפור שלו אינו סיפורו של נשיא מכהן וגם לא של שליט שהטביע חותם במשך עשרות שנים. זהו סיפור על חלון זמן קצר וסוער במיוחד, שבו משפטן ואיש קואליציות ותיק הגיע לראש המדינה בעקבות משבר, ניסה לייצב אותה ובו בזמן נשאב עמוק אל תוך מערבולת החקירות, ההאשמות והמחאות שאפיינה את ברזיל של אותה תקופה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
