גונסאלו גררו: הספרדי שהפך למפקד של בני המאיה ונלחם בכובשים מבני עמו

הוא נפל בשבי בעקבות טביעת ספינתו, הפך מעבד למפקד צבאי, נשא לאישה את בתו של שליט מקומי ולבסוף הנהיג את בני המאיה במאבק נגד הכובשים הספרדים. זהו סיפורו יוצא הדופן של גונסאלו גררו.

בתולדות כיבוש יבשת אמריקה בידי האירופים ישנם אישים שהפכו לסמליו המובהקים של הכובש האכזר. הרנאן קורטס, האחים פיסארו, פדרו דה אלוואראדו ואחרים היו קונקיסטדורים שהחריבו מדינות שלמות של העמים הילידיים והשמידו את תרבויותיהן הייחודיות. ואולם, היו גם אחרים, אנשים שהתייצבו להגנתה של הציוויליזציה שבני ארצם באו לרמוס. אחד מהם היה גונסאלו גררו, מלח ספרדי שספינתו נטרפה סמוך לחופי יוקטן. הוא נפל בשבי בני המאיה, אימץ את מנהגיהם והוביל את הלוחמים הילידיים לקרב נגד המתיישבים הכובשים.

חייל מפאלוס

מעט מאוד ידוע לנו על שנות חייו הראשונות של גונסאלו גררו. איננו יודעים דבר על מוצאו המשפחתי, אולם קיימות השערות שלפיהן היה בן למשפחת יהודים שהתנצרו או שמוצאו היה צועני. לפי מקורות מסוימים, הוא נולד בשנות השבעים של המאה ה-15 בפאלוס דה לה פרונטרה, עיירת נמל קטנה באנדלוסיה. דווקא מנמל זה יצאה בשנת 1492 משלחתו הראשונה של כריסטופר קולומבוס, שגילתה לאירופים את העולם החדש. זמן קצר לאחר מכן נהרו לשם עשרות אלפי ספרדים בחיפוש אחר עושר ותהילה, ובהם גם גררו.

בדומה לרבים מהקונקיסטדורים, גונסאלו כבר צבר ניסיון צבאי עוד בטרם הגיע לאיי הודו המערבית. על פי ההשערה, הוא השתתף בשלביה האחרונים של הרקונקיסטה, ולאחר נפילת גרנדה בשנת 1492 יצא, בדומה לחיילים משוחררים רבים אחרים, לחפש את מזלו בעולם החדש. בתחילה שירת באי היספניולה, המזוהה במקור עם האיטי, ולאחר מכן השתתף במשלחות ספרדיות לקובה ולמרכז אמריקה.

בשנת 1511 הובילו הנסיבות את גררו לפנמה, שם פרץ סכסוך בין שני מנהיגים יריבים מקרב הקונקיסטדורים: ואסקו נונייס דה בלבואה ודייגו דה ניקואסה. בלבואה יצא מן העימות כשידו על העליונה. הוא העלה את ניקואסה וכמה מאנשיו על כלי שיט רעוע ואילץ אותם להתרחק מן החוף. מאז נעלמו כולם, ועקבותיהם לא נודעו.

לאחר מכן נדרש בלבואה להצדיק את מעשיו בפני השלטונות, או לכל הפחות לשחד אותם כדי לחמוק מעונש. בשנת 1512, או כבר בשנת 1511 לפי מקורות מסוימים, הוא שיגר להיספניולה את הקרוולה "סנטה מריה דה לה ברקה". הספינה נשאה עמה 20 אלף דוקטים כתשלום החומש המלכותי, וכן איגרת למושל ובה דיווח על האירועים שהתרחשו במצר היבשה. באיגרתו ניסה בלבואה, מטבע הדברים, להצדיק את עצמו ולהטיל את האשמה על יריבו, ובמקביל ביקש שישלחו אליו אספקת מזון ותגבורת צבאית. על סיפונה של "סנטה מריה דה לה ברקה" נמצא גם גונסאלו גררו.

אלא שהנוסעים מעולם לא הגיעו ליעדם: הקרוולה נקלעה לסערה עזה, התנגשה בשוניות וטבעה. כמה מאנשי הצוות שרדו את טביעת הספינה, ובמשך שלושה עשר ימים נסחפו בסירות הצלה בלב ים, ללא מים מתוקים. כאשר הגיעו הסירות לבסוף אל חופו המזרחי של חצי האי יוקטן, נותרו בחיים עשרה בני אדם בלבד, ובהם שתי נשים. בין הניצולים היו גונסאלו גררו, פדרו דה ולדיביה, רב החובל של "סנטה מריה דה לה ברקה", וחרונימו דה אגילאר, שהתכונן להיות כומר.

זמן קצר לאחר מכן נפלו הספרדים, שהיו מותשים מרעב ומצמא, בשבי לוחמים מבני המאיה. על פי הכרוניקה של דייגו דה לנדה, פדרו דה ולדיביה וארבעה מחבריו הועלו קורבן לאלים המקומיים, ועל פי המסופר, גופותיהם אף נאכלו במסגרת טקס פולחני. חייהם של הניצולים האחרים, ובהם אגילאר וגררו, נחסכו כדי שאפשר יהיה לפטם אותם ולהקריב גם אותם בהמשך.

חוקרים בני זמננו מטילים ספק בכמה מפרטי גרסתו של דה לנדה, אך מסכימים עמו כי הספרדים שנותרו בחיים הצליחו להימלט מן הקאסיקה, כלומר המנהיג המקומי, שהחזיק בהם בשבי. לאחר שנמלטו, הם נפלו בשבי קבוצה אחרת של בני המאיה. הפעם אולצו האירופים לעבוד: שוביהם העסיקו אותם בכריתת עצים להסקה, בהובלת מים, בטחינת גרעינים באמצעות אבנים ובעיבוד האדמה. השבויים החלו למות במהירות כתוצאה מעבודת הפרך, ובתוך זמן קצר נותרו בחיים רק אגילאר וגררו.

שני השותפים לגורל החליפו כמה אדונים. תחילה הועברו לידי ההלאץ' אויניק, השליט העליון של האדמות הסמוכות, ולאחר מכן הגיעו לרשותו של קאסיקה בשם טקסמר. הלה מסר אותם בתורו לכוהן שלו, ששמו היה תאוחום.

חרונימו דה אגילאר, שהיה אדם דתי, נהג בהכנעה, שמר אמונים לנדריו הנוצריים ולא איבד את התקווה להינצל. לעומתו, גררו החל לאמץ בהדרגה את המנהגים המקומיים ולהיטמע בחברת המאיה.

בסופו של דבר הועברו השבויים לידיו של אדון נוסף. היה זה הקאסיקה רב ההשפעה נאצ'אן קאן, שליט מחוז צ'קטמאל, ששטחו חופף בקירוב לאזור שבו שוכנת כיום העיר המקסיקנית צ'טומאל. לאחר שעמד על כישוריו הצבאיים של גררו, הציע לו נאצ'אן קאן להצטרף לשורות לוחמיו, והספרדי נענה להצעה. יתרה מזאת, גררו התגלה כאדם מוכשר ומיומן כל כך, שבתוך זמן קצר קודם לדרגת נאקום, מפקד צבאי.

גונסאלו למד על בוריה את שפת המאיה, נטש את הנצרות ושינה את הופעתו החיצונית: הוא עיטר את גופו בקעקועים, גידל את שערו וניקב את אוזניו כדי לענוד עגילים. שלב מכריע בתהליך השינוי שעבר היה חריטת צלקות פולחניות בפניו. בשפתו התחתונה של גונסאלו הותקן בזוטה, תכשיט מיוחד דמוי פקק, שבחברת המאיה הייתה ענידתו זכות יתר של שליטים, מפקדים צבאיים וכוהנים.

ואז התרחש דבר בלתי ייאמן ממש: נאצ'אן קאן השיא את בתו, ססיל הא, לאדם שעד לא מכבר היה עבד. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, הנחשבים לאחדים מבני התערובת הראשונים בעולם החדש. שמה של בתו של גונסאלו, אישמו, השתמר במקורות.

קורדובה, גריחלבה וקורטס

כאשר הופיעו הכובשים הספרדים לחופי יוקטן, לא היה לגררו כל ספק באיזה צד עליו לבחור. המשלחת הראשונה שהגיעה ליוקטן בראשית שנת 1517 הייתה משלחתו של פרנסיסקו הרננדס דה קורדובה, שהפליגה בשלוש ספינות. גונסאלו, שלא היו לו אשליות באשר לכוונותיהם של בני ארצו, יעץ לבני המאיה להתארגן להתנגדות אם אינם רוצים ליפול קורבן למעשי שוד ואלימות. בעקבות עצתו החליטו בני המאיה לפתות את הפולשים להיכנס למלכודת.

קורדובה נחת על החוף בראש יחידה צבאית, ובמקום התאסף המון רב. המנהיג המקומי הזמין את הזרים להתקדם לעבר היישוב, אולם כאשר התקרבו הספרדים לגבעות המיוערות, הגיחו לפתע לוחמי המאיה ממארב. לאחר שהמטירו על הספרדים ענן של חצים, הסתערו לעברם הלוחמים הילידיים כשהם חמושים בחניתות. המזל האיר פנים לקונקיסטדורים: חמישה עשר מבני המאיה נהרגו בקרב, ואילו מספר זהה של ספרדים יצאו ממנו בפציעות בלבד.

לא הרחק משדה הקרב הבחינו המנצחים בכיכר ובה שלושה מבנים עשויים אבן. כפי שכתב הכרוניקן ברנאל דיאס דל קסטיו, שהתלווה לקורדובה, "אלה היו מקדשיהם ובתי תפילתם, ובהם אלילי חרס רבים, שפניהם היו כפני שדים או כפני נשים". בתוך המקדשים מצאו הספרדים תיבות עץ קטנות, ובתוכן פסלי אלילים נוספים, דיסקיות זהב ונחושת ותכשיטים רבים העשויים זהב מאיכות ירודה. "כאשר ראינו הן את הזהב והן את מבני האבן, חשנו שמחה גדולה על שגילינו ארץ שכזאת", מספר הכרוניקן.

הספרדים חזרו לספינותיהם והמשיכו להפליג לאורך חופי יוקטן. כאשר ירדו שוב אל החוף כדי להצטייד במים מתוקים, ראו מקדשי אבן של בני המאיה, שמזבחותיהם היו מגואלים בדם. מתוך המקדשים יצאו עשרה כוהנים, לבושים בגלימות לבנות וארוכות. הם הביאו עמם גבעולי קנה שנקטפו, ערמו אותם לערמה והציתו אותם. לאחר מכן הבהירו לספרדים בתנועות ידיים כי עליהם לעזוב את אדמותיהם לפני שהקנים יישרפו כליל, שאם לא כן יותקפו וייהרגו. לוחמי המאיה הסתדרו במערך קרבי והחלו לשרוק, לתקוע בחצוצרות ולהכות בתופים. פחד גדול אחז בספרדים, והם נסוגו אל סירותיהם והפליגו מן המקום.

משלחת קורדובה המשיכה בדרכה מתוך תקווה לחדש את מלאי המים במקום אחר. כעבור למעלה משבועיים הבחינו הספרדים בנהר קטן הנשפך אל הים וביישוב קטן, המוכר כיום בשם צ'מפוטון. החיילים, בהנהגת קורדובה, יצאו להשיג מים. בבוקר הותקפו בידי בני המאיה, ובמהלך קרב שנמשך כשעה איבדו הספרדים למעלה מחמישים הרוגים. חמישה נוספים טבעו ושניים נפלו בשבי. קורדובה עצמו ספג כעשרה פצעים ודימם באיטיות. הספרדים השליכו את חביות המים ונמלטו אל ספינותיהם.

ככל הנראה, לניסיונו הצבאי של גררו, שהתגורר במרחק לא רב מצ'מפוטון, היה תפקיד מכריע בניצחון הזה.

בני המאיה חגגו את ניצחונם. הם סברו כי הצליחו להרחיק מארצם לצמיתות את האורחים הבלתי רצויים והמסוכנים. ואולם, יש להניח כי גונסאלו, שהכיר היטב את בני עמו, הזהיר את שותפיו החדשים לבל ימהרו לשמוח…

ואכן, תקופת השקט של בני המאיה לא נמשכה זמן רב. כבר בשנת 1518 ארגנו הספרדים שהתבססו בקובה משלחת חדשה, בפיקודו של חואן דה גריחלבה, שלרשותו עמדו ארבע ספינות וכוח שמנה 240 חיילים. גריחלבה מיהר לנקום בתושבי צ'מפוטון, ועם הגעתו למקום ארגן מבצע נחיתה מן הים. אלא שהספרדים לא הצליחו להפתיע את בני המאיה. במהלך הנחיתה פצעו הלוחמים המקומיים חיילים ספרדים רבים. אולם לאחר שהצליחו להתבסס על החוף ולבשו שריונות מרופדים בכותנה, הדפו הקונקיסטדורים את לוחמי המאיה. הפולשים איבדו שבעה הרוגים ושישים פצועים נוספים, ובהם גריחלבה עצמו.

אולי יעניין אותך

מורשת האינקוויזיציה ביבשת אמריקה

קרבות היסטוריים שנראים כאילו נלקחו מעולם הפנטזיה

פרנסיס דרייק: בין גיבור אנגלי לפיראט ספרדי

שרלמאן: גדול השליטים בימי הביניים?

בעקבות האבדות הכבדות החליטו האירופים שלא להתעכב על החוף העוין והמשיכו בדרכם. כעבור ימים אחדים הגיעו לשפכו של נהר גדול בטבסקו, ושם שמעו מפי בני המקום על קיומה של ממלכה רבת עוצמה, שעושרה בזהב רב. הספרדים הפליגו מיד בחיפוש אחר אותה ארץ, ובתוך זמן קצר פגשו בשליחיו של מונטסומה, השליט העליון של האצטקים ואדונה של מקסיקו.

מאותו רגע הופנו כל מחשבותיהם של הקסטיליאנים לכיבושה של האימפריה האדירה הזאת, ומי שנטל על עצמו את המשימה הקשה היה ההרפתקן הנועז ורב התושייה הרנאן קורטס.

בזמן שכל האירועים הללו התרחשו, נותר חרונימו דה אגילאר במעמדו הקודם כעבד. הוא לא חדל להתפלל לשוב אל העולם הנוצרי, והאל שמע את תפילותיו. בפברואר 1519 נפוצה ברחבי יוקטן הידיעה על הגעתה של קבוצה חדשה של זרים לבני עור. היה זה קורטס, שנחת באי קוסומל הסמוך לחופי יוקטן. הכובש הגדול לעתיד שמע מפי התושבים המקומיים כי אי שם ביוקטן חיים שני ספרדים שבויים, הדוברים את שפת המאיה. קורטס שיגר מיד שליחים כדי להביאם אליו, בתקווה לזכות במתורגמנים שערכם לא יסולא בפז.

ברנאל דיאס דל קסטיו, שהתלווה גם לקורטס, מוסר את הפרטים המעניינים הבאים:

"בני המקום מצאו במהרה את שני האומללים, אולם רק אחד מהם, ששמו היה חרונימו דה אגילאר, פנה אל אדונו, הקאסיקה, מסר לו את דמי הכופר שלו ושוחרר. האחר, שהתגורר ביישוב המרוחק חמש ליגות, כ-27 קילומטרים, מן הראשון, נקרא גונסאלו גררו. אף שקרא את איגרותיו של קורטס, ולמרות כל ניסיונות השכנוע של חברו, בחר להישאר עם בני המקום והשיב:

'אחי אגילאר, אני נשוי ויש לי שלושה ילדים. כאן אני קאסיקה ומפקד צבאי בעת מלחמה. לך לשלום, ואלוהים יהיה עמך. הרי פניי חרוצות כעת בצלקות ואוזניי מנוקבות. כיצד יתייחסו אליי הספרדים שזה עתה הגיעו, כאשר יראו אותי במצבי הנוכחי? הרי כבר הספקתי להכיר היטב את אחיי לאמונה, אותם אנשים כה צנועים כביכול. אני זוכר היטב את אורח החיים שאתם מנהלים עוד מימי נעוריי. לכן אמור לאלה הקוראים לי כי כאן נמצאים אחיי, משפחתי ואדמתי'.

ואשתו של גונסאלו, בת המקום, אמרה בכעס רב בשפתה: 'כיצד העז העבד הזה לבוא הנה ולקרוא לבעלי לעזוב? שילך מכאן ולעולם לא יעז עוד להעלות דברים כאלה!'. הספרדי שניצל אמר לגונסאלו כי אין זה ראוי שאדם נוצרי יאבד את נשמתו בשל אישה ילידית. וגונסאלו גררו הזה היה מלח, יליד פאלוס".

גונסאלו בחר להישאר עם האנשים שקיבלו אותו כאחד משלהם. אשר לאגילאר, הוא הובא אל קורטס. במהלך שבע שנות שביו החל האומלל לשכוח את שפת אמו. כאשר הגיע למחנה הספרדי, הצליח לבטא בקושי ובחוסר ביטחון: "אלוהים, סנטה מריה וסביליה".

הקונקיסטדורים הביטו בו בתימהון. "היכן בן ארצנו? איש לא הצליח לזהותו, שכן עורו, שהיה כהה ממילא, הפך לכהה ממש כעורם של בני המקום. שערו היה גזוז כדרך העבדים המקומיים, על כתפו נשא משוט, כפי שנהגו בני המקום, ובגדיו, שלא היו אלא סחבות, כיסו את גופו במידה מועטה בלבד, בדיוק כפי שכיסו את גופם של האחרים. אפילו קורטס לא זיהה אותו, עד שניגש אליו והשתחווה לפניו בדרך הילידית. הם העניקו לו בנדיבות בגדים וכל מה שנזקק לו, ולאחר מכן היה עליו לספר את קורותיו. הוא דיבר בעודו מערבב מילים ספרדיות במילים משפת בני המקום", מעיד דיאס.

קורטס חקר את אגילאר ביסודיות על האדמות ועל היישובים באזור. אגילאר נאלץ להודות כי בניגוד לגונסאלו גררו, ידיעותיו מועטות ביותר, שכן במהלך שנות עבדותו התגורר במקום אחד בלבד וכמעט שלא ראה דבר מן הארץ.

קראו גם: איך הגרמנים חיפשו זהב באמריקה

קוץ בבשרם של הספרדים

קורטס לא התעכב זמן רב בחופי ארצם של בני המאיה. מחשבותיו היו נתונות לחלוטין לממלכתו של מונטסומה, והוא יצא לכבוש אותה. בני המאיה של יוקטן זכו להפוגה מסוימת, אך מאוחר יותר, לאחר שהאימפריה האצטקית הוכרעה, הגיע גם תורם.

הכיבוש השיטתי של חצי האי החל בסוף שנות העשרים של המאה ה-16 והסתיים רק בשנת 1546, ואילו המובלעת העצמאית האחרונה של בני המאיה נפלה רק בשנת 1697. במהלך התקופה הזאת היה גררו לקוץ של ממש בבשרם של הספרדים. מבחינתם היה בוגד: אדם שלא זו בלבד שהתכחש לאמונתו ולמולדתו, אלא אף נלחם נגדם באופן פעיל.

בשנת 1527 הגיעה ליוקטן משלחת צבאית בפיקודו של הקונקיסטדור פרנסיסקו דה מונטחו, שמלך ספרד העניק לו את התואר אדלנטאדו, אשר הקנה לו את הזכות לחקור ולכבוש אדמות מעבר לים. כאשר נחת מונטחו על החוף, שמע מבני מאיה שנפלו בשבי כי גררו עדיין משרת את שליט צ'קטמאל בתפקיד המפקד הצבאי הראשי.

גונסאלו, שהיה נחוש להרחיק את הפולשים, הגה תחבולה נוספת. דה מונטחו המתין על סיפון ספינתו סמוך לחוף, בזמן שסגנו, אלונסו דה אווילה, יצא בראש כוח קטן לסייר באדמות בני המאיה. בהתאם להוראותיו של גררו, הקפידו בני המאיה להפגין ידידות מופלגת כלפי האירופים: הם עלו על סיפון הקרוולה של מונטחו, סיפקו לספרדים תירס טרי, תרנגולות ומים, ולא מנעו מהם לרדת אל החוף או לשוב אל הספינה. התנהגותם יצרה בעיני הקונקיסטדורים מראית עין של אמון מוחלט.

מכיוון שהקשר בין מונטחו לאווילה נותק, החל מפקד המשלחת לתחקר את בני המקום בדבר גורלו של סגנו ואנשיו. בני המאיה, שפעלו על פי הנחיותיו של גררו, שכנעו את מונטחו כי אווילה וכל חייליו נהרגו. הקונקיסטדור האמין לדבריהם, וכשהוא אפוף צער הורה להרים עוגן ולהפליג דרומה לאורך החוף, לעבר הונדורס.

אלא שבאותה עת ממש התקדם אווילה ביבשה. הוא איבד שוב ושוב את דרכו בשל הביצות וסבל ממחסור במזון. לבסוף הגיע לנחלותיו של הקאסיקה של צ'קטמאל, וגם כאן התקבלו הספרדים במאור פנים: בני המקום סיפקו להם קורת גג, מזון ומקום למנוחה. אולם כאשר התעניין אווילה בגורלם של מונטחו וספינותיו, השתמשו בני המאיה באותו סיפור שהכינו מראש, ובישרו לו בשורות קורעות לב: כל חבריו לנשק נהרגו. אווילה, שהיה שרוי בצער ומבולבל לחלוטין, לא מצא פתרון טוב יותר מלשוב על עקבותיו ולעזוב את האזור…

למרות הכישלון, מונטחו לא זנח את תוכניותיו. לאחר שהצליח בכל זאת להתאחד מחדש עם אווילה, שלח אותו בשנת 1531 למשלחת נוספת. אם להאמין למקורות מסוימים, מונטחו ניסה לפתות את גונסאלו לשוב לצד הספרדי. הוא שלח אליו איגרת ארוכה ומלאת רגש, שבה הזכיר לו את אמונתו הנוצרית, הציע לו ידידות ומחילה מלאה וביקש ממנו לשוב אל בני עמו. גררו השיב לו על גב האיגרת כי אינו יכול לנטוש את חותנו, את אשתו ואת ילדיו.

בחודש מאי 1531 הגיע כוחו של אווילה, שמנה שישים וחמישה חיילים, לצ'קטמאל. הספרדים אף הצליחו להקים במקום יישוב בשם וייה ריאל. ואולם, בשל התקפותיהם הבלתי פוסקות של בני המאיה, בפיקודו של גונסאלו, הצליחו הספרדים להחזיק במקום כשנה בלבד. הודות לניסיונו הרב של גררו הפכה הטקטיקה הצבאית של בני המאיה למתוחכמת יותר. במקום להתעמת ישירות עם הספרדים, החלו לוחמי המאיה להשתמש במארבים ובהתקפות פתע. הם נמנעו במכוון מקרבות בשטח פתוח, כדי לנטרל את יתרונם של הספרדים, שהתבסס על רובי הארקבוז ועל חיל הפרשים.

טקטיקת הלחץ המתמשך וההתשה התגלתה כיעילה ביותר, אולם גונסאלו הבין כי הקבוצות המפוצלות של בני המאיה לא יוכלו להתמודד לאורך זמן עם עוצמתם של הספרדים. תוך הפגנת כישרון דיפלומטי הצליח להביא לאיחוד תושבי המחוזות ואימיל וצ'קטמאל, ולאחר מכן אף הצליח לצרף לברית את יריביהם הוותיקים, אנשי מחוז קואו.

בשנת 1532 גירשו הכוחות המאוחדים של בני המאיה, בהנהגת גררו, את יחידתו של אלונסו דה אווילה משטחי צ'קטמאל. לאחר שנקלע למצב חסר מוצא מול אויב שעלה עליו לאין שיעור במספר לוחמיו, החליט אווילה לסגת. נתיב המילוט היחיד שנותר פתוח בפניו היה הים. ארבעים חיילים ספרדים עלו על שלושים ושתיים סירות קאנו, לקחו עמם כמה שבויים מבני המקום וחמישה סוסים והפליגו להונדורס.

קראו גם: לראות יבשה: 5 איים מיתולוגיים שמעולם לא התקיימו

הקרב האחרון

בסוף שנת 1535 הגיעה אל גונסאלו ידיעה כי בהונדורס, בעמק נהר אולואה, מנהלים כוחות ספרדיים מתקפה נגד אדמותיו של בן בריתו הוותיק, המנהיג סיקומבה, שליט בני הטולופאן. בראש הכוחות הספרדיים עמד פדרו דה אלוואראדו, ממקורביו של קורטס, שהיה ידוע באכזריותו. סיקומבה עמד בראש התנגדות עיקשת לספרדים במשך שנים רבות, ומבצרו שעל גדות נהר אולואה נחשב לבלתי ניתן לכיבוש. מערך הביצורים של המבצר כלל תעלות וכלונסאות הגנה שנבנו בסגנון אירופי, ונראה כי לעצותיו של גררו היה חלק בתכנון הביצורים הללו.

גונסאלו הבין כי נפילתו של סיקומבה תפתח בפני הספרדים נתיב אל עומק מרכז אמריקה. לפיכך החליט להתייצב אישית בראש יחידה של לוחמי מאיה מובחרים ולצאת לעזרתו של בעל בריתו. הוא אסף שייטת בת חמישים סירות קאנו והפליג מצ'קטמאל. יחד עם אנשיו חצה את מפרץ הונדורס, התקדם במעלה נהר אולואה עד לעמק סולה, ומשם הגיע למבצרו של סיקומבה.

על פי המקורות, הקרב המכריע התרחש באביב או בקיץ של שנת 1536. הקונקיסטדורים פתחו בהסתערות משולבת על המבצר: הם הציבו תותחים על סירות קאנו, התקרבו למבצר דרך הנהר ופתחו באש לעבר חומותיו, ובד בבד תקפו גם מן היבשה. מערך ההגנה לא עמד במתקפה, המעוז נפל וצבאם הבלתי מאורגן של בני הטולופאן התפזר. סיקומבה ורבים מבני האצולה הילידית נפלו בשבי.

כאשר סקרו הספרדים את גופות החללים, מצאו את גופתו של גררו, שנפגע מקליע של רובה ארקבוז. מותו היה מכה קשה לתנועת ההתנגדות. על פי האגדה, מאוחר יותר שבו חבריו שנותרו בחיים כדי לאסוף את גופתו של גונסאלו, ולאחר שחלקו לו כבוד אחרון, מסרו את שרידיו למימיו של נהר אולואה, כדי שיישא אותם אל הים הקריבי.

אנדרס דה סרסדה, הגזבר המלכותי בהונדורס, ששימש באותה עת גם כמושל בפועל של המושבה, שלח ב-14 באוגוסט 1536 איגרת למלך קרל, ובה דיווח בין היתר על הדברים הבאים: "הקאסיקה סיקומבה סיפר שבמהלך הקרב, בתוך מתחם הביצורים, יום אחד לפני כניעתם, נהרג מירייה של רובה ארקבוז ספרדי נוצרי בשם גונסאלו ארוסה. היה זה אותו אדם שחי בקרב בני המקום במחוז יוקטן במשך למעלה מעשרים שנה, ושעל פי המסופר הביס את האדלנטאדו מונטחו. מכיוון שלא נותרו שם נוצרים, הגיע לעזרתם של בני המקום בראש שייטת בת חמישים סירות קאנו, במטרה להרוג את הספרדים שפעלו באזור… אותו ספרדי, שכעת כבר היה מת, נהג להסתובב כשגופו מעוטר בציורים וכשהוא לבוש בבגדיהם של בני המקום".

קראו גם: לוחם למען החירות: כיצד העניק תומאס מאהר לאירלנד את דגלה הלאומי ונלחם לצד מדינות הצפון באמריקה?

גיבור העצמאות המקסיקנית

הספרדים קיללו את הבוגד, ובמשך מאות שנים היה שמו של גונסאלו גררו שם נרדף לבגידה, לכפירה בדת ולעבודת אלילים. אולם במאה ה-19 זכתה דמותו לפרשנות מחודשת במקסיקו. לאחר הכרזת העצמאות מספרד ניצבה המדינה החדשה בפני שאלה מהותית: על איזה בסיס היסטורי יש לבנות את הזהות הלאומית שלה? התשובה נמצאה ברעיון המסטיסאחה, המיזוג בין התרבות האירופית לתרבויות הילידיות של אמריקה, כיסוד שעליו מושתתת האומה המקסיקנית.

בהקשר זה התאימה דמותו של גונסאלו גררו להפליא לשמש סמל. הוא זכה לכינוי "המקסיקני הראשון מבחירה חופשית", משום שבחר מרצונו בזהותו החדשה. גונסאלו הפך לדמות ברומנים היסטוריים, במחזות ובמסות, ודמותו החלה לזכות להנצחה גם מטעם מוסדות המדינה. כיום הוא זוכה במקסיקו להוקרה כגיבור לאומי…

הפסיכולוג החברתי יואכים י' קרוגר העניק פרשנות מחודשת לביוגרפיה של גררו וראה בה סיפור של שינוי זהות קיצוני, המעורר מחשבות על טבע האדם: "ייתכן שסיפורו של גונסאלו יעורר אותנו לבחון מחדש את המקום שבו אנו נמצאים ואת השאלה מי אנחנו. אילו כוחות מעצבים אותנו, וכיצד ננהג כאשר סערה תשליך אותנו אל חוף בלתי מוכר?"

חומר מעשיר לצפייה

״בין שני עולמות: סיפורו של גונסאלו גררו״ (Entre dos mundos: La historia de Gonzalo Guerrero) הוא סרט תיעודי בהפקה משותפת של מקסיקו וספרד, בבימויו של פרננדו גונסאלס סיטחס, שהוקרן במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתרבות המאיה במקסיקו באוקטובר 2014. הסרט משחזר את סיפורו של גררו, החל בטביעת ספינתו והגעתו לחופי יוקטן, דרך השתלבותו בחברת המאיה ואהבתו לססיל הא, ועד להפיכתו למנהיג צבאי שנלחם בכובשים הספרדים. הסרט עוסק גם בשאלת זהותו של גררו ובאופן שבו התפרשה בחירתו בקרב בני דורו.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.