מטוסים על הכוונת: ההיסטוריה של הפיגועים נגד התעופה הישראלית

מחטיפת מטוס אל על לאלג'יריה ב-1968 ועד ניסיון הפלת מטוס ארקיע בטילים במומבסה, ענף התעופה הישראלית ונוסעיו עמדו במשך עשרות שנים מול חטיפות, ירי, מטעני חבלה ופיגועים בנמלי תעופה. ■ איך ארגונים, חוליות ומבצעים מסוימים, ניסו לדחוק את המדינה וגורמי הביטחון לפינה?

ב-23 ביולי 1968 המריאה טיסה 426 של אל על מרומא בדרכה לתל אביב. בתוך זמן קצר השתלטו עליה שלושה מחבלים של החזית העממית לשחרור פלסטין ואילצו את צוותה לטוס לאלג'יריה. בעידן שבו חטיפות מטוסים עדיין לא נתפסו כאיום קבוע על התעופה הבינלאומית, המקרה הציב את ישראל ואת חברת התעופה הלאומית שלה מול מציאות חדשה: מטוס אזרחי יכול להפוך לזירת מאבק מדיני, נוסעים יכולים להיבחר כבני ערובה בשל אזרחותם ונמל תעופה במדינה שלישית יכול להפוך בן רגע לחלק מהעימות. ממש כפי שקרה עם FlyDubai.

בשנים שלאחר מכן השתנו השיטות במהירות. חוטפים ניסו להשתלט על מטוסים באוויר, חוליות פתחו באש על מטוסים ועל נוסעים בנמלי תעופה, מטענים הוסלקו בכבודה, רימונים הושלכו אל דלפקי צ'ק-אין וב-2002 נורו טילי כתף לעבר מטוס ארקיע זמן קצר לאחר ההמראה מקניה. חלק מהמבצעים היו פלסטינים, אחרים השתייכו לארגונים זרים שפעלו בשיתוף ארגונים פלסטיניים, ובמקרים אחרים נחקרו קשרים למדינות או לארגוני טרור בינלאומיים. ההבחנה הזאת אינה סמנטית בלבד: היא מאפשרת לתאר את ההיסטוריה על פי מבצעים, ארגונים ושיטות פעולה.

1968: השנה שבה המטוס הישראלי הפך לזירת בני ערובה

חטיפת טיסה 426 לאלג'יריה

טיסה 426 של אל על המריאה ב-23 ביולי 1968 מנמל התעופה פיומיצ'ינו ברומא, בדרכה לתל אביב. שלושה נוסעים שהשתייכו לחזית העממית לשחרור פלסטין שלפו כלי נשק ורימונים, פרצו לתא הטייס, פצעו את טייס המשנה והשתלטו על המטוס. הקברניט עודד אברבנל נאלץ לשנות את הנתיב ולטוס לאלג'יריה. החוטפים אף הודיעו לבקרי התעופה שהמטוס קיבל שם חדש, ביטוי סמלי לכך שהשליטה על כלי הטיס הפכה, מבחינתם, לשליטה גם בסיפור הפוליטי שסביבו.

המשבר לא הסתיים עם הנחיתה. הנוסעים והצוות הוחזקו באלג'יריה ושוחררו בהדרגה, כאשר אנשי צוות ישראלים נותרו במעצר זמן רב יותר. ארבעים ימים חלפו עד שאחרוני אנשי הצוות הגברים שוחררו ב-1 בספטמבר. המטוס עצמו לא הוחזר ישירות לאל על: צוות צרפתי הטיס אותו מאלג'יריה לרומא, ומשם שבה החברה הישראלית והפעילה אותו. ישראל ואל על ראו בחטיפה אזהרה מפני מה שעלול להפוך לשיטת פעולה בינלאומית, והאזהרה התגלתה בתוך חודשים ספורים כמדויקת.

החטיפה הייתה נקודת מפנה לא מפני שהייתה החטיפה הראשונה בעולם, אלא מפני שהיא המחישה בצורה חדה את הקשר שבין תעופה אזרחית לבין המאבק הישראלי-פלסטיני. נוסעים וצוות הפכו לקלפי מיקוח, והמרחק בין רומא, אלג'יריה ותל אביב לא מנע מן הסכסוך להגיע אל תוך תא הנוסעים של מטוס מסחרי.

אתונה, דצמבר 1968: מחטיפה לירי ישיר

פחות מארבעה חודשים לאחר סיום פרשת אלג'יריה הגיעה הסלמה מסוג אחר. ב-26 בדצמבר 1968 עמד מטוס בואינג 707 של אל על בנמל התעופה באתונה, כשהוא מוכן להמשך טיסה לפריז ולניו יורק. שני צעירים התקרבו למטוס, ואחד מהם ירה לעברו בנשק אוטומטי והשליך רימונים. אחד הנוסעים נהרג, והנוסעים האחרים פונו מן המטוס באמצעות מגלשות החירום. המשטרה היוונית השתלטה על התוקפים.

החזית העממית לשחרור פלסטין נטלה אחריות על הפעולה. יומיים אחר כך ביצעה ישראל פשיטה על נמל התעופה בביירות והשמידה מטוסים של חברות ערביות שחנו במקום. בכך עבר העימות מתקרית טרור בנמל תעופה לתגובה צבאית ישירה נגד תשתית תעופה אזרחית. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל על שימוש בכוח מופרז. מן הרגע הזה היה ברור שמתקפה על מטוס אזרחי עלולה לייצר תגובת שרשרת מדינית וצבאית החורגת בהרבה מן הטרמינל שבו החלה.

1969: ציריך, דמשק והמעבר למערכה בינלאומית

הירי על טיסה 432 בציריך

ב-18 בפברואר 1969 נסעה טיסה 432 של אל על לעבר מסלול ההמראה בנמל התעופה קלוטן בציריך. המטוס, בואינג 720B, נשא 11 אנשי צוות ו-17 נוסעים. ארבעה תוקפים המתינו סמוך לגדר בשולי נתיב ההסעה, וכאשר המטוס חלף לידם הם פתחו באש והשליכו רימונים. עשרות קליעים חדרו אל תא הטייס. יורם פֶּרֶס, טייס מתלמד, נהרג.

מדרכי רחמים, שנראה כלפי חוץ כנוסע אך היה מאבטח, השיב באש והרג אחד מן התוקפים. שלושת האחרים נעצרו. החזית העממית נטלה אחריות. הפרשה המחישה כי גם מטוס שעדיין נמצא על הקרקע יכול להיות יעד פגיע, וכי האיום אינו מתחיל ברגע ההמראה. באותה תקופה כבר החלה אל על להציב אנשי אבטחה חמושים בטיסותיה, והירי בציריך הפך את ההחלטה הזאת לחלק מרכזי יותר מתפיסת ההגנה על המטוס.

טיסה 840 של TWA: יעד שאינו אל על

ב-29 באוגוסט 1969 נחטפה טיסה 840 של חברת TWA לאחר שהמריאה מרומא. המטוס היה בדרכו לתל אביב, והחטיפה יוחסה לחזית העממית לשחרור פלסטין. בין החוטפים הייתה לֵילָה ח'אלֶד, שלימים תהפוך לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם גל חטיפות המטוסים הפלסטיניות. המטוס הוסט לדמשק, שם הורדו נוסעיו ותא הטייס ניזוק בפיצוץ.

שני נוסעים ישראלים נותרו מוחזקים בסוריה לאחר שיתר הנוסעים שוחררו. מסמכי משרד החוץ האמריקאי מתעדים משא ומתן ממושך סביב שחרורם. ב-5 בדצמבר 1969 הם הורשו לצאת מדמשק, במסגרת הסדר שבו שחררה ישראל עצורים סורים ובמקביל התקיימו חילופי שבויים נוספים. הסיפור מדגים כיצד יעד ישראלי לא חייב להיות מטוס ישראלי: עצם העובדה שמטוס מסחרי בינלאומי טס לתל אביב הספיקה כדי להפוך אותו לזירה אפשרית של חטיפה.

הפרשה גם הציבה בפני ממשלות מערביות שאלה שתשוב שוב ושוב בשנות ה-70: האם לנהל משא ומתן על בסיס זהותם הלאומית של חלק מהנוסעים, או להתעקש שכל בני הערובה ישוחררו יחד. מסמכים אמריקאיים מן התקופה מראים כי וושינגטון ביקשה ממדינות האזור להתנגד להפרדה בין נוסעים יהודים או ישראלים לבין שאר הנוסעים.

1970: חטיפות מתואמות, מטוס מפוצץ וקברניט שמפיל את האף

אסון סוויסאייר ליד וירנלינגן

ב-21 בפברואר 1970 המריאה מציריך טיסת Swiss Air בדרכה לתל אביב. זמן קצר לאחר ההמראה התפוצץ מטען חבלה על המטוס. הצוות ניסה לשוב לנמל התעופה, אך עשן שהתפשט במטוס פגע ביכולת השליטה. המטוס התרסק ליד וירנלינגן שבקנטון ארגאו, וכל 47 האנשים שהיו עליו נהרגו.

החקירה והבדיקות שהתנהלו בשווייץ הצביעו לכיוון מתקפה של גורמים פלסטיניים, אך לא הוגשו כתבי אישום והנסיבות לא הובהרו במלואן. במרוצת השנים נידונה גם האפשרות שהמטען נועד במקור לטיסה ישראלית והגיע למטוס השווייצרי. מאחר שהפרשה לא הסתיימה בהרשעה המכריעה את כל השאלות, ראוי לתאר אותה כאירוע טרור שנקשר בחקירות ובדיווחים לפעילות פלסטינית, אך לא להציג כל פרט הנוגע לזהות המבצע או ליעד המקורי כעובדה משפטית סופית.

מינכן, פברואר 1970: האוטובוס אל המטוס

ב-10 בפברואר 1970 הותקף בנמל התעופה מינכן-רים אוטובוס שהוביל נוסעי אל על. התוקפים השתמשו בירי אוטומטי וברימונים. אריה קַצֶנְשְׁטֵיין, נוסע מחיפה ולוחם צנחנים לשעבר, נהרג לאחר שהגן בגופו על נוסעים אחרים מפני רימון שהושלך דרך החלון. קברניט הטיסה, אורי כהן, נאבק בידיים חשופות בתוקף שאחז ברימון והצליח למנוע את השלכתו אל תוך קבוצת נוסעים ועוברי אורח, אך נפצע כאשר הרימון התפוצץ. גם השחקנית חנה מרון נפצעה קשה.

המתקפה במינכן חשובה משום שהיא מראה כיצד מרחב הסיכון התרחב מן המטוס עצמו אל כל שרשרת העלייה לטיסה. נוסע יכול היה לעבור בדיקות, לצאת מן הטרמינל ולהיות מותקף עוד לפני שהגיע למדרגות המטוס. מערך האבטחה נדרש אפוא להגן לא רק על תא הטייס או על דלת המטוס, אלא גם על מסלול התנועה שבין אולם הנוסעים לבין המטוס החונה.

6 בספטמבר 1970: חטיפות דוסון פילד

ב-6 בספטמבר 1970 פתחה החזית העממית לשחרור פלסטין במבצע חטיפות מתואם נגד כמה מטוסי נוסעים. אחד היעדים היה טיסה 219 של אל על, שהמריאה מאמסטרדם לניו יורק. לילה ח'אלד ושותפה פטריק ארגואיו הצליחו לעלות למטוס כשהם חמושים. שני פעילים אחרים מאותה חוליה נעצרו לפני העלייה למטוס, אך לאחר מכן הצליחו לעלות על טיסה אחרת.

כאשר ח'אלד וארגואיו רצו לעבר תא הטייס, החליט הקברניט אוּרִי בַּר-לֵב לבצע צלילה חדה. השינוי הפתאומי בתנועת המטוס הפיל את החוטפים ואפשר לאנשי אבטחה ולנוסעים להתערב. ארגואיו נפצע אנושות מירי, ח'אלד הוכנעה, וטיסה 219 נחתה בלונדון. במקביל הצליחו חוליות אחרות להשתלט על מטוסים של TWA ושל סוויסאייר, ובהמשך גם על מטוס נוסף, ולהוביל חלק מהם לשדה דוסון במדבר הירדני. לאחר שהנוסעים הוצאו, פוצצו החוטפים את המטוסים הריקים.

משבר החטיפות נמשך ימים והשפיע גם על המצב הפנימי בירדן. הוא המחיש את כוחו של מטוס נוסעים ככלי ליצירת משבר בינלאומי בשידור חי: כמה עשרות חמושים יכלו לסבך במקביל חברות תעופה, ממשלות, שירותי ביטחון ואלפי בני משפחה שהמתינו למידע. עבור אל על, דווקא ניסיון החטיפה שנכשל הבליט את השילוב בין אבטחה חמושה לבין החלטה תפעולית של קברניט שהשתמש במטוס עצמו כדי להקשות על החוטפים.

1972: סבנה, לוד והתרחבות מעגל המבצעים

טיסה 571 של סבנה ומבצע איזוטופ

ב-8 במאי 1972 נחטפה טיסה 571 של חברת סבנה הבלגית, שהייתה בדרכה לישראל. ארבעה חוטפים מארגון ספטמבר השחור, שני גברים ושתי נשים, השתלטו על המטוס ואילצו את צוותו להנחית אותו בנמל התעופה לוד. הם דרשו לשחרר מאות אסירים פלסטינים. בני הערובה מצאו את עצמם בתוך מטוס שכבר הגיע למעשה ליעדו, אך הפך לזירת משא ומתן חמושה על אדמת ישראל.

למחרת יצא לדרך מבצע איזוטופ. כוח של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של אֵהוּד בָּרָק ובסיוע מפקדים נוספים ובהם דָּנִי יָתוֹם, התקרב למטוס כשהלוחמים מחופשים לטכנאים. הכוח פרץ פנימה והשתלט על החוטפים. שני החוטפים הגברים נהרגו, שתי החוטפות נעצרו ורוב בני הערובה חולצו. אחת הנוסעות, שנפצעה במהלך הפריצה, מתה לאחר מכן מפצעיה.

סבנה 571 הייתה פרשה מכרעת משום שהתגובה לא התבססה על המתנה לשחרור בני הערובה או על הטסת המטוס למדינה אחרת, אלא על פעולה בתוך נמל התעופה הישראלי. תחקיר המבצע ותצלומים ממנו נשמרו בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. בכך הפכה הפרשה גם למקור לימוד לאופן שבו מדינה מתמודדת עם מטוס חטוף שכבר נמצא בשליטתה הטריטוריאלית.

הטבח בנמל התעופה לוד

שלושה שבועות בלבד לאחר חטיפת סבנה, ב-30 במאי 1972, הגיעו לנמל התעופה לוד שלושה פעילים של הצבא האדום היפני. הם פעלו בשיתוף עם החזית העממית לשחרור פלסטין. לאחר שנחתו בישראל הוציאו כלי נשק ממטענם ופתחו באש באולם הנוסעים. 26 בני אדם נהרגו וכ-80 נפצעו. בין ההרוגים היו שמונה ישראלים, אזרח קנדי ו-17 צליינים מפוארטו ריקו. אחד ההרוגים הישראלים היה המדען אַהֲרֹן קָצִיר.

אולי יעניין אותך

כנען, יהודה וארץ ישראל: סיפור של ארץ שנויה במחלוקת

יחזקאל אסלן: מלך שכונת התקווה ו"דון קורליאונה" התל-אביבי

סגן הדר גולדין, לוחם הגולני שנהרג וגופתו נחטפה בזמן הפסקת אש

ברוך מזרחי: האיש שלנו בתימן

שניים מן התוקפים נהרגו והשלישי, קוֹזוֹ אוֹקָמוֹטוֹ, נתפס. העובדה שהמבצעים עצמם היו יפנים מדגישה מדוע ההיסטוריה של הפיגועים נגד התעופה הישראלית אינה יכולה להיות מתוארת בפשטנות כניסיון "ערבי" מתמשך. ארגונים פלסטיניים פיתחו קשרים עם גורמים מיליטנטיים ממדינות אחרות, והפיגוע בלוד המחיש שיתוף פעולה שהרחיב את מעגל המבצעים הרחק מעבר למזרח התיכון.

1976: אנטבה ואיסטנבול

טיסת אייר פראנס 139: ההפרדה באנטבה

קראו גם: מבצע אנטבה: חטיפה, חילוץ ונקמה | מאנטבה ועד ארנון: על מבצעי חילוץ החטופים המפורסמים בהיסטוריה | קוזו אוקמוטו והטבח בנמל התעופה לוד: מסטודנט לביולוגיה ועד למוות בלבנון

ב-27 ביוני 1976 נחטפה טיסה 139 של אייר פראנס, שיצאה מתל אביב, עצרה באתונה והמשיכה בדרכה לפריז. החוטפים כללו פעילים פלסטינים וגרמנים. המטוס הוסט לאוגנדה, ושם קיבלו החוטפים סיוע מקומי. לאחר הנחיתה שוחררו רבים מן הנוסעים, בעוד ישראלים וחלק מן הנוסעים היהודים נותרו מוחזקים כבני ערובה. הדרישה המרכזית הייתה שחרור אסירים שהוחזקו בישראל ובמדינות נוספות.

בלילה שבין 3 ל-4 ביולי ביצע צה"ל את מבצע החילוץ באנטבה. הכוח טס מרחק של כ-4,000 קילומטרים מישראל לאוגנדה, פרץ למתחם שבו הוחזקו בני הערובה והחזיר את רובם לישראל. במהלך המבצע נהרגו בני ערובה, ולוחמים ישראלים נפגעו. מפקד כוח הפריצה, יוֹנָתָן נְתַנְיָהוּ, נהרג. המבצע הפך לאחד האירועים המזוהים ביותר עם מדיניות ישראל כלפי חטיפות ובני ערובה.

חמישים שנה לאחר מכן, ב-2026, פרסם ארכיון המדינה חומר נוסף הקשור לפרשה, לצד מסמכים שכבר היו זמינים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. הפרוטוקולים והתיעוד מאפשרים לראות שהמבצע הצבאי היה רק שלב אחד בתוך ימים של דיונים, איסוף מידע ומשא ומתן. עבור ההיסטוריה של התעופה הישראלית, אנטבה מייצגת את שיאו של עידן החטיפות שבו נוסעים ישראלים ויהודים הופרדו מאחרים והוחזקו כקלף מיקוח.

איסטנבול, אוגוסט 1976: ירי ורימונים נגד נוסעי אל על

ב-11 באוגוסט 1976 הותקפו נוסעים שהמתינו לעלות לטיסת אל על בנמל התעופה ישילקוי באיסטנבול. התוקפים ירו והשליכו רימונים לעבר קבוצת הנוסעים. ארבעה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. הדיווחים הראשונים היו מבולבלים ואף העלו אפשרות שמטוס אל על עצמו הושמד, אך במהרה התברר שהמטרה הייתה קבוצת הנוסעים לפני העלייה למטוס.

בישראל יוחסה האחריות לאנשי קבוצה הקשורה לזרועו של וַדִּיע חַדָּאד, שפעלה מתוך עולם החזית העממית, וגורמים ישראליים טענו למעורבות לובית. לוב הכחישה את הטענה. גם כאן חשוב לשמור על ההבחנה בין מה שנקבע לגבי זהות התוקפים לבין טענות על גורמים מדינתיים שסייעו להם. הפיגוע המחיש פעם נוספת שמיגון המטוס עצמו אינו פותר את בעיית הביטחון כאשר הנוסעים מרוכזים באזור צפוי לפני הטיסה.

1985-1986: המערכה עוברת לדלפקי הצ'ק-אין ולכבודה

הפיגועים הכפולים ברומא ובווינה

ב-27 בדצמבר 1985 תקפו שתי חוליות של ארגון אבו נידאל, כמעט בו-זמנית, ריכוזי נוסעים של אל על בנמלי התעופה פיומיצ'ינו ברומא ושווכאט בווינה. ברומא השליכו ארבעה תוקפים רימוני יד ופתחו בירי אוטומטי מכמה כיוונים לעבר אזור דלפקי הרישום. 13 בני אדם נהרגו ו-76 נפצעו. בין הפצועים היו עובדי אל על, אנשי בידוק ומאבטח. אנשי האבטחה הישראליים השיבו אש; שלושה מן התוקפים נהרגו ואחד נלכד פצוע.

בווינה תקפו שלושה מחבלים את דלפקי אל על באמצעות רימונים וירי. שלושה בני אדם נהרגו ו-44 נפצעו. שני מאבטחים ישראלים פתחו באש והכריחו את התוקפים לסגת. אלה ברחו במכונית, והמאבטחים הצטרפו לשוטרים אוסטרים במרדף אחריהם. אחד התוקפים נהרג ושניים נתפסו פצועים. התקרית כולה, מן הירי ועד סיום המרדף, נמשכה דקות ספורות.

שירות הביטחון הכללי הציג את שתי המתקפות כדוגמה לאתגר הכפול של אבטחת תעופה: מצד אחד, תגובה מהירה כאשר התוקף חושף את עצמו בירי; מצד אחר, "מלחמת מוחות" ארוכה יותר מול ניסיונות להחדיר מטעני חבלה באמצעות נוסעים וכבודה. פחות מארבעה חודשים לאחר מכן תעמוד מערכת האבטחה הבריטית והישראלית בדיוק מול הסוג השני של האיום.

פרשת הינדאווי: פצצה במזוודה של נוסעת תמימה

ב-17 באפריל 1986 הגיעה אָן-מָארִי מֶרְפִי, אישה אירית בהריון, לנמל התעופה הית'רו בלונדון כדי לעלות לטיסת אל על. במהלך הבידוק התגלה במזוודתה מטען חבלה ומנגנון הפעלה. מרפי אמרה שלא ידעה שהמטען נמצא בכבודה. בן זוגה, נִיזָאר הִינְדָאוִוי, נעצר ובהמשך הורשע בניסיון להעלות פצצה למטוס. בית המשפט גזר עליו 45 שנות מאסר.

החקירה והמשפט הובילו את ממשלת בריטניה לטענה כי גורמים רשמיים בסוריה היו מעורבים בפרשה. שר החוץ הבריטי גֶ'פְרִי הָאוּ הודיע בפרלמנט על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם סוריה והציג שורה של ראיות שלדברי ממשלתו קישרו את הינדאווי לגורמים סוריים. סוריה הכחישה את מעורבותה. בריטניה גם החמירה את הפיקוח על פעילות חברת התעופה הסורית בלונדון.

הינדאווי סימן התפתחות מטרידה במיוחד: כדי להחדיר מטען אל מטוס אין הכרח שהאדם הנושא אותו יהיה שותף מודע לפיגוע. המנגנון הביטחוני נדרש מעתה לחשוב גם על נוסע תמים לכאורה, על מקור הכבודה שלו ועל האפשרות שמישהו אחר ארז עבורו את החפצים. החקירה הביטחונית של הנוסע, שנראתה לעיתים פולשנית ביחס לבדיקת מזוודה רגילה, קיבלה בהקשר הזה משמעות שונה לחלוטין.

2002: משדה התעופה בלוס אנג'לס ועד שמי קניה

4 ביולי בלוס אנג'לס: ירי בדלפק אל על

ב-4 ביולי 2002 פתח הִישָׁאם מֻחַמַּד עַלִי הַדַאיַאת בירי באזור דלפק אל על בנמל התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. הוא הרג שני בני אדם ופצע אדם נוסף, לפני שנהרג בידי איש אבטחה של אל על. בתחילה לא היה ברור כיצד לסווג את האירוע, וה-FBI פתח בחקירה רחבה של מניעיו וקשריו.

תשעה חודשים לאחר מכן הודיע משרד המשפטים האמריקאי שהירי הוגדר מעשה טרור. ה-FBI קבע שהדאיית לא היה קשור לארגון טרור רשמי, אך כי אמונותיו הדתיות והפוליטיות היו המניע העיקרי וכי ביקש לקדם את העניין הפלסטיני באמצעות הרג אזרחים ופגיעה בחברת תעופה בבעלות מדינת ישראל. בכך הפכה הפרשה לדוגמה ברורה לכך שפעולת טרור אינה מחייבת חברות בארגון ממוסד.

מומבסה: שני טילים לעבר מטוס ארקיע

ב-28 בנובמבר 2002 אירעו בקניה שתי מתקפות מתואמות נגד יעדים ישראליים. מכונית תופת התפוצצה במלון פרדייז באזור מומבסה והרגה ישראלים וקנייתים. כמעט באותו זמן נורו שני טילי כתף לעבר מטוס בואינג 757 של ארקיע שהמריא מנמל התעופה במומבסה בדרכו לישראל. על המטוס היו יותר מ-260 נוסעים ואנשי צוות. שני הטילים החטיאו, והמטוס המשיך בדרכו.

הניסיון במומבסה היה שונה באופיו מרוב האירועים שקדמו לו. החוטפים של שנות ה-60 וה-70 ביקשו להשתלט על המטוס או להשתמש בבני ערובה; כאן נעשה ניסיון להשמיד מטוס אזרחי מן הקרקע לאחר שהמריא. מחלקת המדינה האמריקאית תיעדה את המתקפה במסגרת הדיון באיום הנשק הנייד נגד כלי טיס. כמה גורמים נטלו אחריות על הפיגועים, ובהם אל-קאעדה, והחקירה קשרה את המתקפות לפעילות טרור במזרח אפריקה.

שני הטילים שלא פגעו במטוס סיפקו לתעופה האזרחית הישראלית תרחיש איום מסוג אחר: אפילו בדיקות ביטחוניות מצוינות בשערי נמל התעופה אינן יכולות לעצור חוליה היושבת מחוץ לשטח השדה ומכוונת נשק אל מטוס שכבר באוויר. מאותו רגע, הדיון בביטחון הטיסה כלל לא רק את הנוסעים והמטען אלא גם את הסביבה הגיאוגרפית שממנה ממריא המטוס.

2012: בורגס והפגיעה בנוסעים לאחר הנחיתה

האוטובוס שהפך לחלק מנתיב הטיסה

ב-18 ביולי 2012 התפוצץ מטען באוטובוס שהסיע תיירים ישראלים סמוך לנמל התעופה בבורגס שבבולגריה. חמישה תיירים ישראלים ונהג האוטובוס הבולגרי נהרגו, וגם מבצע הפיגוע מת. החקירה נעשתה בשיתוף הרשויות הבולגריות ויורופול. זה לא היה פיגוע במטוס, אך הוא שייך לאותה היסטוריה רחבה משום שהקורבנות הותקפו כחלק משרשרת התעופה, דקות לאחר המעבר מן המטוס אל התחבורה הקרקעית.

הפיגוע בבורגס מחדד את השאלה היכן מסתיים בכלל "ביטחון תעופה". מבחינת הנוסע, המסע אינו מסתיים ברגע שנפתחו דלתות המטוס. קבוצות תיירים נאספות בנקודה צפויה, מועברות יחד באוטובוסים ונושאות סימנים ברורים ליעדן. מבחינת התוקף, הריכוז הזה עשוי להיות נגיש יותר ממטוס מאובטח. לכן גם אירוע שלא פגע בכלי הטיס עצמו נכלל בהיסטוריה של הניסיון לפגוע בישראלים סביב נתיבי תעופה.

2026: פליי דובאי והאיום שמגיע מתוך תא הטייס

טיסה FZ1073: האסון שנמנע

קראו גם: נמנע אסון: נוסעים ישראלים השתלטו על מחבל במטוס

ב-30 בספטמבר 2026, כמעט שישה עשורים לאחר חטיפת טיסה 426, נקלעה טיסת פליי דובאי FZ1073 מדובאי לתל אביב לתקרית מסוג אחר לחלוטין. טייס המשנה, אזרח עומאן, דקר את הקברניט ההודי וניסה להביא להתרסקות המטוס, שעליו 174 ישראלים. המטוס איבד יותר מ-14 אלף רגל, כ-4,270 מטרים, בתוך כ-30 שניות. בעודו שותת דם, הקברניט הצליח לפתוח את דלת תא הטייס, נוסעים ואנשי צוות התערבו וצוות נוסף של פליי דובאי שהיה על המטוס קיבל את השליטה והנחית אותו בתבוכ שבערב הסעודית.

הן הנוסעים על המטוס והן הרשויות בישראל העריכו שהאירוע הוא פיגוע טרור לכל דבר, או לפחות ניסיון לבצע כזה ושר הביטחון ישראל כ"ץ כינה אותו ניסיון טרור ג'יהאדיסטי. חברת פליי דובאי, לעומת זאת, מסרה באותו יום שהסיבות לאירוע עדיין אינן ידועות והזהירה מפני מסקנות מוקדמות, אף שהשעתה את הטיסות מדובאי לישראל עד להשלמת החקירה. הרשויות הסעודיות חקרו את טייס המשנה ולא מסרו אם היה מניע אידאולוגי, קשר לארגון כלשהו או תכנון מוקדם.

על כל פנים, לאחר עשרות שנים שבהן המאבטחים חיפשו את התוקף מחוץ לתא הטייס, החשוד היה הפעם איש צוות שהחזיק בגישה המקצועית החשובה ביותר במטוס ומציבה בפני ענף התעופה אתגר מסוג חדש-ישן.

מחטיפות לפצצות, מטילים לתא הטייס

איך השתנה האיום על ענף התעופה הישראלי?

כאשר מחברים את האירועים על ציר זמן, השינוי בשיטות הפעולה ברור. ב-1968 נחטף מטוס אל על ונוסעיו הפכו לבני ערובה. באותה שנה כבר בוצעה גם מתקפת ירי על מטוס באתונה. ב-1969 נפגע תא הטייס בירי בציריך וטיסה אמריקאית בדרכה לישראל נחטפה לדמשק. בשנת 1970 הגיעו פצצה על מטוס סוויסאייר, ירי ורימונים במינכן וסדרה מתואמת של חטיפות בינלאומיות. ב-1972 חטפו אנשי ספטמבר השחור את טיסת סבנה ואילו פעילי הצבא האדום היפני ביצעו טבח בנמל התעופה לוד. ב-1976 הוחזקו ישראלים ויהודים כבני ערובה באנטבה ונוסעי אל על הותקפו באיסטנבול.

בשנות ה-80 התמקדו חלק מהמתקפות בריכוזי נוסעים ובניסיון להחדיר מטענים. ארגון אבו נידאל תקף את דלפקי אל על ברומא ובווינה, ואילו בפרשת הינדאווי נעשה שימוש בנוסעת שלא ידעה, לדבריה, על הפצצה שנארזה בכבודה. ב-2002 נראה מעבר נוסף: יורה בודד תקף את דלפק אל על בלוס אנג'לס, ובקניה נורו טילי כתף לעבר מטוס ארקיע לאחר ההמראה. ב-2012 נפגעו תיירים ישראלים באוטובוס בנמל התעופה בבורגס. כל שיטה שנחסמה במקום אחד דחפה את התוקפים לחפש מרחב אחר שבו הנוסעים מרוכזים ופגיעים.

גם תגובת מערכי הביטחון השתנתה. אל על החלה להפעיל מאבטחים חמושים, נמלי תעופה הגבירו את ההגנה על מטוסים ועל דלפקים, בדיקות הנוסעים והכבודה נעשו עמוקות יותר, והמודיעין הפך לחלק מרכזי מן ההגנה עוד לפני שהנוסע מגיע לשער. ברמה הבינלאומית נוסחו אמנות שנועדו להיאבק בחטיפות ובפגיעה בתעופה האזרחית, ובהן אמנת האג מ-1970 ואמנת מונטריאול מ-1971. צעדים אלה לא ביטלו את האיום, אך הם שינו את המחיר ואת הקושי של ביצוע חטיפה בסגנון שנות ה-60.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

מוזיאון התעופה הישראלי מרכז תיעוד מפורט על חטיפת טיסה 426, המתקפה באתונה, הירי בציריך וההתפתחות המוקדמת של מערך האבטחה של אל על. PBS American Experience מציג ציר זמן מפורט של חטיפות ספטמבר 1970, ובהן ניסיון החטיפה של טיסה 219 והצלילה שביצע הקברניט אורי בר-לב.

מסמכי משרד החוץ האמריקאי מתעדים את המשא ומתן לשחרור שני הישראלים שנותרו מוחזקים בדמשק לאחר חטיפת TWA 840. ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון פרסם את תחקיר מבצע איזוטופ בעקבות חטיפת סבנה 571, וכן חומרים על מבצע אנטבה.

שירות הביטחון הכללי מתאר את הפיגועים המקבילים ברומא ובווינה בדצמבר 1985 ואת תגובת המאבטחים.

דו״ח ה-FBI על טרור בשנים 2002-2005 מסביר מדוע הירי בדלפק אל על בלוס אנג'לס הוגדר מעשה טרור בינלאומי. מחלקת המדינה האמריקאית תיעדה את ירי שני טילי הכתף לעבר מטוס ארקיע במומבסה ואת האיום שמציבות מערכות נ"מ ניידות לתעופה האזרחית.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט התיעודי Hijacked! של PBS, והחומרים המלווים אותו, מתמקדים בגל חטיפות המטוסים של 1970 ומאפשרים לעקוב אחר ניסיונות החטיפה המקבילים, החלטות הטייסים ומשבר בני הערובה. חומרי ארכיון צה"ל על סבנה ואנטבה כוללים תצלומים ותיעוד מן המבצעים, ובכך מאפשרים להשוות בין שתי פרשות שבהן מטוסים ונוסעים הפכו לבני ערובה אך תנאי החילוץ היו שונים לחלוטין.

"סבנה" (שהופץ במדינות המערב בשם Sabena Hijacking: My Version) משנת 2015 הוא דוקו-דרמה ישראלי, בבימויו של רני סער שמשלב שחזורים דרמטיים של חטיפת טיסה 571, חומרי ארכיון וראיונות עם אנשים שהיו מעורבים בפרשה, ובהם בכירים ישראלים ואחת החוטפות שנותרה בחיים.

ההיסטוריה של התעופה הישראלית נכתבה במידה רבה גם בידי מי שניסו לפגוע בה וגם בידי מי שנאלצו ללמוד מהם במהירות. אם הכתבה תרמה להבנת הדרך מחטיפות שנות ה-60 אל איומי המאה ה-21, אפשר לשתף אותה ולהמשיך לקרוא באתר על האירועים שהפכו החלטות ביטחוניות שנראות היום מובנות מאליהן לחלק מחיי הנוסע.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.