הפילגש שהחריבה אימפריה: סיפור האהבה הטרגי של קיסר סין

האובססיה של הקיסר שואן-דזונג ליפהפייה ממשפחת יאנג הפכה לאסון עבור סין. אלא שמאות השנים, שבהן נשתכחו חטאיה של גואיפיי, הותירו לנו רק סיפור קלאסי על אהבה טהורה.

זה התרחש לפני יותר מאלף שנים. מאז , כמובן, עטה אגדות חדשות, כפי שדורשים חוקי הז'אנר. אך בבסיסו — אמת צרופה: הייתה יפהפייה צעירה, היה קיסר לא צעיר, וביניהם פרצה אש כה עזה, שבלהבותיה עלתה באש אימפריה שלמה…

אירועי אותם ימים מזכירים רק תמונות דהויות על משי ושורות שירים, המספרות בעצב על גורלם של הפילגש יאנג גואיפיי ואהובה הקיסר שואן-דזונג.

איזו מין מדינה הייתה סין במאה השמינית? הזיכרון העממי שומר דימויים מוכרים — שדות אורז אינסופיים, גגות רעפים של פגודות, רחובות משורטטים כמו בסרגל, צלצול מלודי של פעמוני ברונזה והחיבורים ההיסטוריים מפרשים, שכבר בסוף המאה הששית האימפריה הסינית נולדה מחדש לאחר מאות שנים של סכסוכים פנימיים ושליטת ברברים, שבשנת 618 המצביא לי יואן ייסד את שושלת טאנג, אשר במלחמות אינסופיות הרחיבה את שלטונה מחולות מדבר גובי עד הג'ונגלים של וייטנאם. אימפריה זו נוצרה מחדש על יסודות חדשים.

את הפאודלים הכל-יכולים והנסיכים המקומיים החליפה היררכיה של פקידים, הכפופים לקיסר. כמו בעבר, הוא נחשב, אם לא לאל, הרי לישות עליונה ממש בן השמיים, כהר מתנשא מעל "הים הצהוב" של נתיניו. לעם הפשוט לא הורשה אפילו להביט בו, ופקידים רמי-דרג, כשהגיעו לראיון בארמון, קדו בין 30 ל-50 קידות אפיים ארצה, בהתאם לדרגתם. ובכל זאת חיי הקיסר לא היו כלל חסרי עננים.

מזימות הביורוקרטים התבררו כמסוכנות אף יותר משלטון היחיד של הנסיכים האזוריים. נכדו של השליט הראשון של השושלת, גאו-דזונג, בארמונו המפואר שלו, מצא עצמו כשבוי של אשתו וו דזה-טיין. לאחר מותו הדיחה הקיסרית מהשלטון את בניה ותפסה בעצמה את הכס — מקרה חסר תקדים בהיסטוריה של סין. שלטונה נמשך עד שגדל נכדו של השליט המנוח, לי לונגג'י.

יש לומר שלקיסרי סין היו מספר שמות. אחד הורכב משם המשפחה ושם אישי שניתן בלידה (שהפך לטאבו בהמשך), אחר, לאחר העלייה לכס, היווה את מוטו השלטון, ומוטואים כאלה יכלו להיות כמה — הם התחלפו בזה אחר זה (ללי לונגג'י היו שלושה כאלה), בשמו השלישי של הקיסר קראו לו במקדשים, והרביעי ניתן לו לאחר מותו. כך, לי לונגג'י, בהפכו לשליט, החל לשלוט תחת המוטו שיאן-טיין, כלומר "השמיים הקדמוניים", והיסטוריונים לרוב קוראים לו בשם המקדש שלו שואן-דזונג — האב הקדמון הקדוש. אך לא משנה איך תקראו לו, אדם זה היה החלטי ונמרץ. הוא גדל בארמון הקיסרי הגדול, שבו מעבר לכל פינה ארב המוות: וו דזה-טיין ניסתה בכל דרך להיפטר מהטוענים לכתר. את הילד הצילה רק חסותה של הנסיכה טאיפינג, בתה של הקיסרית.

לאחר מותה של וו דזה-טיין השלטון עבר לבנה ג'ונג-דזונג, אך עד מהרה אשתו, הקיסרית וויי, הרעילה את בעלה כדי לשלוט בעצמה. אז ביצע לונגג'י בן ה-25 "מסע פרש": בשנת 710, בעזרת טאיפינג, הוא חולל הפיכה והרג את וויי יחד עם ילדיה הקטנים. אין מה לעשות — חוקי המאבק על השלטון אכזריים לא רק בסין.

תחילה "מינה" לונגג'י לקיסר את אביו ז'ווי-דזונג, אך השיכור השקט התגלה כלא כשיר לשלוט. והנסיך בשנת 713 התיישב לבטח על הכס, והחל את עידן שלטונו תחת המוטו קאי-יואן ("התחלה פתוחה"). בראשית הוא ערך מפקד אוכלוסין. כל הסינים נרשמו ברשימות משלמי המיסים, ולאחר מכן זרימת המיסים לקופה הוכפלה.

הונפקו מטבעות חדשים: "קאי יואן טונג באו" מנחושת, שהיו במחזור כמעט 700 שנה. הם נאספו בצרורות ארוכים, ובמהלך מסעות ארוכים הוחלפו בריבועי נייר עם חותמת ושמו של הקיסר. כך הופיעו כספי הנייר הראשונים בעולם. אך הסדרת מחזור הכספים והמאבק בשודדים הובילו לצמיחת המסחר ולשגשוג הערים. בבירה צ'אנג-אן (כיום שיאן במחוז שאאנשי) התגוררו כמיליון תושבים — יותר מבכל עיר אחרת בעולם של אז.

כדי שהניהול יהיה יעיל, הנהיג הקיסר עבור כל הפקידים בחינות תקופתיות. מעתה ניתן היה לזכות במשרה הבאה, רק לאחר מעבר בחינה על ידע הקנונים הקונפוציאניים, כללי נימוס ויסודות חיבור השירים.

את כל זה לימדו מחנכים, שהאקדמיה הממלכתית האנלין, או "יער המכחולים" (הכוונה למכחולי כתיבה), הוקמה כדי להכשירם. כך, יוקרתם של המלומדים ואנשי הספרות עלתה לגבהים חסרי תקדים. בחצרו של שואן-דזונג חיו המשוררים הגדולים מנג האוז'אן, לי בו ודו פו, ועבדו טובי האדריכלים, הציירים והמוזיקאים במדינה. הוקמה ספרייה עם אלפי ספרי-מגילה, ונפתח בית הספר "גן האגסים", שהכשיר שחקנים. אנתולוגיית השירה של תקופת טאנג כוללת שירים של 3,500 משוררים, ואלה היו רק אלו שהגיעו לפרסום!

הקיסר עצמו חיבר שירים לא רעים. בנוסף, עם הגיל הוא התעייף מדאגות המדינה והעדיף לבלות את זמנו בחדרי הארמון, בעסקו בחיבור שירים, בהאזנה למוזיקה ובצפייה בריקודים של יפהפיות צעירות. בהרמון הקיסר היו יותר מאלף נערות, אך האסתטיקן שואן-דזונג לא פינק אותן יותר מדי בתשומת לב.

לדברי המשוררים של אותה תקופה, הוא חיפש את זו "הכובשת מדינות", כלומר דומה ביופייה ליפהפייה העתיקה לי, שעליה אמרו: "במבט אחד כבשה מדינה". פעם כך בדיוק נראתה לו אשתו הראשונה וו חוויפיי, אך עם השנים היא איבדה את קסמה, ואחר כך מתה, והותירה את הקיסר להתעצב לצלילי שירתה הנוגה של חליל במבוק.

האמת הכמוסה

בשנת 739, סריס החצר גאו לישי כאילו בדרך אגב הזמין את שואן-דזונג לבית המרחץ של הארמון, היכן שרחצה באמבט יפהפייה צעירה ואלמונית. הדבר לא נחשב להפרת כללי הטקס: בן השמיים יכול היה להיכנס לכל מקום. אך משהו גרם לו להסתתר מאחורי פרגוד הבמבוק ולצפות באלמונית. היא נראתה לו נפלאה: שיער שחור סמיך, שפתיים ארגמניות, עור לבן כחלב. אולי, מעט מלאה… אך לקיסר מצאו חן יפהפיות כאלה.

היה נדמה, שהנערה אינה חושדת שעוקבים אחריה, אך לפני שלקחה מידי המשרתת את חלוק המשי, היא זרקה לעבר הפרגוד מבט שובב, שהכה את שואן-דזונג היישר בלב. המשורר בו ג'ו-יי תיאר רגע זה כך:

"נשענת על משרתות, היא קמה —
הו, עדינות חסרת אונים בעצמה!
ואז לראשונה נמטר עליה
גשם חסדי הקיסר".

בצאתו מבית המרחץ, הקיסר קרא לגאו לישי וציווה לברר עליה הכל. הלה בבירור היה מוכן לשאלה כזו ופלט בזריזות, ששמה יאנג יוהואן, היא בת תשע עשרה, והיא כבר כמעט שלוש שנים נשואה לבן הקיסר, לי מיי.

יוצא מכך, שאפילו אם שואן-דזונג ראה אותה בקבלות הפנים בארמון (נשים הופיעו שם לעיתים נדירות מאוד), ספק אם היה מזהה אותה בתלבושת המפוארת ובאיפור. היא הייתה בתו של יאנג שואן-יאן, ששירת כגזבר באחד המחוזות של פרובינציית שאאנשי. לאחר מות הוריה גידל אותה דוד עשיר. כשהנערה מלאו לה שש עשרה, הוא מסר — ולמעשה מכר — את יאנג יוהואן לאישה לנסיך מיי. על כך הגיעו לו פנסיה לכל החיים ותואר הכבוד של "קרוב משפחת הקיסר".

בשנת 736 נערכה החתונה, ויוהואן נכנסה לחדרי הארמון בצ'אנג-אן, שאותו יכלה לעזוב רק לאחר המוות — שלה או של בעלה. במקרה האחרון ציפה לה מאסר באחד המנזרים הבודהיסטיים. אך החיים החליטו אחרת. כפי שאומרים בסין, האישה תפסה בזנבו של הפניקס המוזהב. חלקית זו הייתה זכותו של גאו לישי הערמומי, אשר כדי לחזק את השפעתו החליט להראות לקיסר את היפהפייה הצעירה, בהבינו היטב שהיא לא תוכל שלא למצוא חן בעיניו. ניסיונות כאלה הוא עשה לא פעם, אך רק עם יוהואן הסריס "פגע בול". יש לקחת בחשבון, שהיא לא הייתה סתם בובה יפה, אלא בעלת כישורים מולדים ועוד בבית דודה למדה חיבור שירים ושירה. היא ניגנה בכלים שונים ואפילו רכבה על סוסים. זה היה יוצא דופן לחלוטין עבור נשים סיניות, שחונכו בבידוד בחדרי הנשים…

אולי יעניין אותך

המין החזק: 10 הנשים המשפיעות ביותר בהיסטוריה

אִיבוֹן גּוּלָאגוֹנְג: מערבות אוסטרליה לפסגת הטניס העולמית

על הקומוניזם: אידיאולוגיה, היסטוריה והשפעה גלובלית

ז'אן ד'ארק: הנערה ששינתה את פני ההיסטוריה של צרפת

ושואן-דזונג בינתיים איבד גם את שנתו וגם את שלוותו. בשוכחו מענייני המדינה ומהמערכה המתוכננת נגד הנוודים, הוא חשב רק על דבר אחד: איך להשיג את היפהפייה להרמונו. למרבה הפלא, את המוצא הגתה היא בעצמה, בהודיעה לבעלה שהיא רוצה לפרוש למנזר. זו הייתה האפשרות היחידה שבה סינית אצילה יכלה להשיג ביטול נישואין. אמנם, במקרה כזה היא איבדה את כל רכושה.

וכך גילחו לנסיכה את ראשה ונתנו לה את השם הנזירי טאיג'ן, דהיינו "האמת העליונה". כנראה שהיא מצאה דרך לתאם זאת מראש עם הקיסר המאוהב, מכיוון שלא שלחו אותה למנזר מרוחק, אלא שיכנו אותה שם בארמון, כדי שתתפלל יחד עם נזירות אחרות לבריאות הקיסר.

כבר כעבור ימים ספורים הצליח שואן-דזונג להגשים את חלומו ולהיפגש עם "האמת העליונה". תפילותיה של הנזירה טאיג'ן התבררו כעושות פלאים: בריאותו של הקיסר בן ה-55 השתפרה בבירור. ביום הוא עסק בענייניו במרץ כפול, ובערב פנה לביתן, שם בין מבערי הקטורת הדולקים חיכתה לו הנזירה המקסימה.

כמובן, כולם ידעו היכן מבלה הקיסר את לילותיו, אך הקומדיה נמשכה חמש שנים שלמות, עד שלנסיך מיי מצאו אישה חדשה. לאחר מכן שואן-דזונג הכניס רשמית את אהובתו לארמונו, והעניק לה את התואר גואיפיי — "רעיה יקרה" (פילגש יקרה), כפי שכינו מאז ומתמיד את פילגשו האהובה של הקיסר. להפוך לרעיה אמיתית היא לא קיוותה, מכיוון שכבר הייתה נשואה. בנוסף, היא לא יכלה ללדת ילדים, אך על רגשות הקיסר זה לא השפיע כלל: גם כך היו לו 27 בנים מנשים ופילגשים שונות.

ארמון לפילגש

היסטוריונים סינים כותבים על גואיפיי בצורות שונות. יש החושבים אותה לצעצוע חסר רצון בידי כנופיות החצר, אחרים — לתככנית ערמומית, שהקריבה את המדינה על מזבח שאיפותיה. ייתכן ששני הדברים נכונים, אולם אהבתה לקיסר כנראה לא הייתה מזויפת. היא הקיפה את שואן-דזונג ברוך ודאגה אינסופיים. "…ובטיול האביב תמיד היא איתו, ובלילות שומרת על שנתו".

כדי לשמור על בריאות אהובה הלא צעיר, היא הרכיבה עבורו דיאטה טיפולית, שממנה נשתמרו מספר מתכונים. לדוגמה, לקיסר הכינו נצרי במבוק צעירים, מטוגנים בדבש. גואיפיי עצמה שמרה על בריאותה בעזרת פירות ליצ'י ירוקים חמצמצים. הם גדלו רק בדרום, בהרי סצ'ואן. עבורם שלח שואן-דזונג שליחים מיוחדים, שמדי יום מרחק של מאות לי הביאו לארוחת הבוקר של הפייבוריטית סל של פירות בשלים.

גחמה זו הייתה רחוקה מלהיות התמימה ביותר. כמעט כל קרובי משפחתה המחוזיים תפסו משרות בחצר, והאחיות הפכו לנשות חצר והתחתנו עם נסיכים. וכורסת השר הראשון נפלה בחלקו של קרוב משפחה נוסף של הפייבוריטית — יאנג גווג'ונג. הוא למד במהירות את "מדע" השחיתות, ודרש שוחד מכל הפקידים שטוענים למשרות. בניגוד לרצון הקיסר, משרות רמות דרג ניתנו לא לאנשים בעלי ידע, אלא לבורים עשירים. קופת האוצר החלה להתרוקן במהירות, המיסים דלפו לכיסי משפחת יאנג ולסריס הראשי שהצטרף אליהם. כדי לפצות על ההפסדים, הרשויות הגדילו את נטל המיסים, ועוררו חוסר שביעות רצון. תלונות העם הגיעו אלינו על ידי אותו בו ג'ו-יי:

"מגופנו פושטים את הקרע האחרון,
מפינו תולשים את הפת האחרונה!
קורעים אנשים, לוקחים את הרכוש
תנים וזאבים רעים!
מדוע הווים-טפרים האלה, מדוע המסורים-שיניים האלה
טורפים בשר אדם?"

נמצאו מי שניסו להתלונן בפני הקיסר על כוחה המוחלט של משפחת יאנג, אך הוא לא רצה לשמוע דבר. עם זאת, מספר פעמים הוא זימן את אהובתו לשיחה גלויה, אך היא, בהרגישה את כוחה, לא התכוונה לוותר. פעמיים היא עזבה את הארמון ונסעה למחוז הולדתה, אך עוד בטרם הגיעה למקום השיג אותה שליח קיסרי עם בקשה — לא, תחינה — לחזור מהר ככל האפשר. ועם הגעתה חברי השבט קיבלו משרות חדשות, והמתלוננים נזרקו לכלא, למוות ברעב. ואם אחדים לחשו קללות חסרות אונים לעבר הפייבוריטית החצופה, אחרים גידלו בנות יפהפיות בתקווה שיום אחד הן יחליפו אותה בחצר.

באותו זמן בגבולות המדינה הבשילה מלחמה. הטנגוטים התאחדו עם הטיבטים וחתכו את דרך המשי הגדולה, שחיברה את סין עם העולם החיצון. צבאות אחד אחרי השני נעו מערבה ואבדו שם מחצי הנוודים וסופות המדבר. איכרים שגויסו בכוח לא רצו למות בניכר, ומה שהחזיק אותם בשורה היה רק הפחד על קרוביהם: מי שעזב את השורה, חרץ את דין משפחתו למוות.

כדי להילחם באויבים, הסינים גייסו לשירות לוחמים משבטי נוודים, והפכו אותם לגנרלים ואפילו למושלים צבאיים (ג'ידושי). דווקא לשכירי חרב כאלה עבר יותר ויותר השלטון בשולי סין. אחד מהם היה אן לושאן, טורקי במוצאו, שעשה קריירה בחצר הבירה. הוא ותומכיו שכנעו את שואן-דזונג, שהניצחון קרוב, רק צריך לגבות עוד יותר מיסים ולגייס עוד יותר חיילים.

אך הקיסר חשב על דבר אחר לגמרי. לבקשת אהובתו הוא הקים בהרי לישאן ממערב לצ'אנג-אן את ארמון חואה-צ'ינג הנפלא. שם על המעיינות החמים נבנו בתי מרחץ, שבהם השתכשכו גואיפיי ואחיותיה, והקיסר מתוך הרגל ישן צפה בהן מביתן שהוקם על הגבהה. אורחים רמי מעלה כובדו במנות מעודנות, שעליהן כתב בזעם משורר מפורסם נוסף, דו פו:

"ובמרק מפרסת גמל
מכבדים כאן זקנים נכבדים,
ריח שבע של יין ובשר נישא,
ועל הדרכים — עצמות מתים".

בשומרו על המוניטין של פטרון האמנויות, שואן-דזונג מחל עד עת על התקפות כאלו. אמנם, כעבור שנתיים ידידו הבוגר של דו פו, המשורר לי בו, בכל זאת נכלא מאחורי סורג ובריח. זה קרה כאשר פטרונו, הנסיך לין, ארגן קשר נגד אביו. הנסיך הוצא להורג, והמשורר נשלח לגלות, שממנה כבר לא חזר. סיפרו כי בהיותו שיכור, ניסה לתפוס את השתקפות הירח בנהר וטבע. ואהובו של הקיסר, דו פו, באותו זמן חי בכפר, וקבר ילדים גוססים מרעב. אך לשואן-דזונג ולאהובתו כבר לא היה זמן למשוררים — העיקר היה להינצל בעצמם.

היגון הנצחי

את המהומה החל אותו גנרל-ברברי אן לושאן. סיפרו כי הוא העז לחשוק באהבתה של יאנג גואיפיי, אך היפהפייה דחתה אותו. כשהוא בוער מנקמה, הגנרל כרת בשנת 755 בפרובינציית גאנסו שלום עם אלו שנגדם נלחם, והפנה את הצבא מזרחה.

במניפסט שלו הוא האשים את הקיסר, שזה שכח את טובת הנתינים, בהיותו מרותק מקסמי הפייבוריטית. יחד עם נוודים צמאי שלל, פרשיו של אן לושאן הסתערו על הבירה הישנה לוו-יאנג, והעבירו אותה חורבן נורא. כדי להימנע מגורל דומה, צ'אנג-אן התכוננה להגנה תחת הנהגתו של בנו התשיעי של הקיסר, לי חנג. שואן-דזונג עצמו יחד עם יאנג גואיפיי ואנשי חצר אחרים נמלט דרומה.

בדרך החיילים החלו לרטון, בהאשימם בכל המתרחש את הפייבוריטית. אמרו שהיא יחד עם קרוביה שדדו את קופת האוצר, ושבגללה פרץ המרד. היא הואשמה בכישוף, כאילו כשפה את הקיסר, ואת יופייה שמרה בעזרת שיקוי מדם אדם.

ב-15 ביולי 756 במוצב מאוויי בפרובינציית סצ'ואן פרץ מרד גלוי. החיילים דרשו את הסגרת הפייבוריטית. לאחר חצי שעה של המתנה מתוחה, שני משרתים נשאו משערי הבית את גופתה של יאנג גואיפיי. גאו לישי שיצא אחריהם הודיע, כי "הרעיה היקרה" שמה קץ לחייה. ייתכן, שהיא נחנקה על ידי הסריס עצמו, שחלם לעלות גבוה ממשפחת יאנג. בראותו את אהובתו מתה, שואן-דזונג הזקן התמוטט מעולף:

"בשרוול מסתיר פניו הקיסר,
בעצמו חסר אונים ממוות להציל.
הסתובב, וזרמו דמעות ודם
מעיניו המיוסרות".

צערו של הקיסר היה כה גדול, עד שהמורדים התביישו והעבירו אותו ללא הפרעה לסצ'ואן, היכן שהשתכנה זמנית החצר. שם חתם שואן-דזונג על צו העברת השלטון ללי חנג, שהפך מעתה לקיסר. את צ'אנג-אן נאלצו למסור לאויבים, והשליט החדש יצא מזרחה לאסוף צבא. כעבור שנה, כאשר אן לושאן נהרג על ידי אחד מעמיתיו, כוחות הקיסר כבשו מחדש את הבירה. בחזרו מהגלות, שואן-דזונג עצר במוצב מאוויי וניסה למצוא את קברה של אהובתו, אך לשווא: או שודדים, או חיות יער לא הותירו מהקבר הצנוע אפילו עקבות.

בפואמה "היגון הנצחי" ("צ'אנג-הן-גה") המשורר בו ג'ו-יי סיפר בדיוק על פרק זה בחיי הקיסר. הוא כתב אותה שנים רבות לאחר מכן על פי עדויות ראייה, שהזכירו מאוד אגדות. לא במקרה סיפורם של שני הנאהבים יצא אצלו מהאגדות. בהתאבלו על אהובתו, שואן-דזונג פנה כביכול לחכם דאואיסטי, אשר בחיפושיו אחר הפילגש הגיע להיכלות השמימיים, ומצא שם את יאנג גואיפיי, שהפכה לפיה אלמותית. היא מסרה לקיסר מסרק יקר ותיבת גילוף יחד עם המילים:

"חזקים מזהב, קשים מאבני הדרך היקרות
יישארו נא לבבותינו,
ואז אנו בשמיים או בעולם האדם,
יבוא יום, ונפגש שוב".

בחזרתו לעולם בני האדם, הדאואיסט מסר לקיסר לשעבר את מילותיה של הפילגש, וזה מת בחיוך מאושר, כשהוא לוחץ בידיו את מתנות השמיים. תחת עטו של המשורר, הסיפור הבנאלי של פייבוריטית החצר הפך לסיפור של אהבה נצחית, המוכר היום לכל תושבי סין.

לקברה של יאנג גואיפיי, שהוקם ליד שיאן, עד היום מגיעים זוגות, כדי לחזור על שבועת הנאהבים בנאמנות נצחית. מאות שנים סיפורם של הקיסר ו"רעייתו היקרה" סופר מחדש על ידי היסטוריונים ומשוררים. הקונפוציאנים גינו אותם על שכחת חובתם, הדאואיסטים שיבחו על נאמנותם לרגשות, הפטריוטים היללו על ההתנגדות לברברים הזרים. מדינות שכנות גם הן תרמו ליצירת האגדה. לדוגמה, ביפן רבים האמינו שהיפהפייה יאנג גואיפיי ניצלה ממוות ומצאה כאן מקלט, כשהיא מלמדת את המקומיים נימוסים מעודנים.

למעשה הכל היה הרבה יותר בנאלי. הקיסר המודח שואן-דזונג מת במאי 762, בהיותו אסיר של בנו, שלמד היטב את לקחי המאבק על השלטון. מעט מאוחר יותר המרד בצבא דוכא סופית וסין החלה לרפא את פצעיה. מיליוני אנשים נהרגו, מחוזות שלמים התרוקנו, המחוזות המערביים יחד עם דרך המשי הגדולה אבדו.

אימפריית טאנג מעולם לא הצליחה לשחזר את עוצמתה. בשנת 906 היא התפרקה לחלקים, ורק לאחר חצי מאה סין התאחדה מחדש תחת שלטון השושלת החדשה, סונג הצפונית. וקדימה ניצבה שורה ארוכה של מאות שנים, שבהן התחלפו שפע של קיסרים ופילגשיהם. אך שמה של יאנג גואיפיי עד היום נשאר בסין כהד לאותו יגון נצחי, שעליו כתב המשורר שהעניק לה אלמוות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.