עבור מרבית בני זמננו, אפילו המתעניינים בהיסטוריה, סבונרולה הוא דמות אנונימית. אבל הוא היה קנאי קודר מתקופת ימי הביניים. ולעיתים קרובות היסטוריונים מחמיצים נסיבות חשובות: סבונרולה היה משכיל רחב אופקים, וטובי נציגי תקופתו — פיקו דלה מירנדולה, מרסיליו פיצ'ינו, מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי, ואף לורנצו המפואר עצמו — העריצו אותו.

ועדיין הוצאתו להורג של גִ'ירוֹלָמוֹ סָבוֹנָרוֹלָה בפיאצה דלה סיניוריה בפירנצה ב-23 במאי 1498 היתה אירוע שלא ריגש במיוחד את תושבי העיר. בבוקר אותו היום ההמון התאסף בסקרנות כדי לצפות במתרחש. חלק מתושבי העיר הגיעו עם לפידים, ממתינים בקוצר רוח לרגע שבו ניתן יהיה להצית את המדורה. לעיני העם נתלו שלושה נזירים דומיניקנים. לאחר מכן נמסרו גופותיהם לאש.

כאשר האחרון מבין הנידונים נתלה בלולאה כשהוא מפרפר, מישהו מהקהל צעק: "נביא, הגיע הרגע לחולל נס!". אך הנס לא התרחש. כך מת האדם שהשפיע רבות על בני דורו — ג'ירולמו סבונרולה. עבור פירנצה, סבונרולה אכן התגלה כנביא. במשך ארבע שנים, מ-1494 עד 1498, הוא היה מנהיגה הדתי והפוליטי ובמהלך ארבע השנים הללו פירנצה השתנתה ללא הכר. מהספקנות הרגילה בענייני דת, מהעליזות הקרנבלית הפרועה של תקופת לורנצו המפואר, פנו בני פירנצה לקיצוניות דתית, בהכריזם על ישו כמלכם.

גבירות נכבדות הפסיקו לענוד תכשיטים לכנסייה, ובעליהן השיבו רכוש שהושג שלא כדין. בנוסף, תחת הנהגתו של ג'ירולמו סבונרולה בפירנצה, שבה שלט בית מדיצ'י במשך שישים שנה, הוקמה המערכת הדמוקרטית המתקדמת ביותר באירופה באותו זמן. העיר הזו תחילה לא הבחינה בג'ירולמו, אחר כך העלתה אותו לשמיים, לאחר מכן שרפה אותו ולבסוף הפכה אותו לאגדה.

כיצד הופכים לנביא?

סבונרולה נולד בפרארה בספטמבר 1452. אלו היו זמנים קשים. הטורקים לחצו מהמזרח, המדינות האיטלקיות שקעו במלחמות פנימיות וחצר האפיפיור התבוססה בפאר, בשחיתות ובפריצות. ג'ירולמו הגיע ממשפחת אצולה ותיקה וקיבל חינוך חילוני טוב. עם זאת, הנער התרחק מגיל צעיר מתענוגות העולם הזה והעדיף על פני שירת אובידיוס ווירגיליוס את התיאולוגיה של תומאס אקווינס הקדוש. הוא החליט לפרוש מהעולם באופן סופי לאחר שהנערה בה היה מאוהב, ושאת שמה איננו יודעים, דחתה את ידו. היא סברה שמשפחתו של ג'ירולמו אינה אצילה מספיק.

אולי יעניין אתכם גם

סלבדור דאלי: על גאון הסוריאליזם

אָבִּיי אַחְמֶד: בין שלום למלחמה בקרן אפריקה

פרנק ויזנר: המרגל שבנה את עולם הצללים

מלך הולנד: טייס, אוהד אייאקס ו"נסיך הבירה"

מנואלה סאנז: המהפכנית שהצילה את סימון בוליבאר

ג'ורג' ווקר בוש: ממגרשי הבייסבול בטקסס לבית הלבן

בגיל 22 נמלט סבונרולה בסתר מהבית לבולוניה, שם נכנס למנזר דומיניקני. במכתביו הביתה כתב כי לא יכול היה לשאת עוד את השחיתות של המאה ואת רמיסת המידות הטובות באיטליה. במנזר בבולוניה בילה ג'ירולמו שבע שנים. שם עסק סבונרולה, כאחד הנזירים המשכילים ביותר, בהכשרת פרחי כמורה. בשנת 1482 ביקר לראשונה בפירנצה, במנזר סן מרקו. באותו ביקור הוא נותר כמעט ללא תשומת לב — לדרשותיו לא הייתה הצלחה בקרב הקהל הפלורנטיני המעודן.

הכישלון הביך את הנזיר הצעיר, ובמשך מספר שנים עסק סבונרולה בלימוד טכניקות של אמנות הרטוריקה והנאום. התוצאה עלתה על הציפיות. בכינוס הדומיניקני ברג'יו (1486) הוא הותיר רושם בל יימחה על אחד מחשובי המלומדים של התקופה: הרוזן הצעיר פיקו דלה מירנדולה.

בסוף שנות ה-80 של המאה ה-15, כפי שעולה ממכתביו, החל סבונרולה לחוות הזיות חזקות שחשפו בפניו תמונות מחרידות של האפוקליפסה ושל זעם אלוהי חסר רחמים המופנה נגד האיטלקים השאננים. אלו משכו מזמן את תשומת לבם של פסיכיאטרים, שלעיתים קרובות רואים בהן "ביו-שליליות סכיזואידית קיצונית". כך נולד אותו סבונרולה שנועד להיכנס להיסטוריה כמקטרג נלהב, המשוכנע בכנות במתנת הנבואה שלו.

חטאי איטליה

בראש ובראשונה הופנה זעמו של סבונרולה כנגד האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, שהיה ידוע בנפוטיזם, בנבזות ובשחיתות. הכל ראו זאת. לכן קריאתו של סבונרולה לחידוש הכנסייה נפלה על קרקע פורייה והפכה אותו במהירות למפורסם בכל המדינה.

בשנת 1490, בהפצרתו של פיקו דלה מירנדולה, הזמין לורנצו המפואר את ג'ירולמו לפירנצה, שם הפך לאב המנזר (Priore) של סן מרקו (1491). לדרשותיו על התחדשות רוחנית ולנבואותיו הייתה הצלחה המונית אפילו בקרב הקהל החילוני. לעיתים קרובות הכנסיות לא יכלו להכיל את כל המאזינים, וג'ירולמו יצא עם דרשותיו לכיכר. בין השנים 1494 ל-1498 יצאו דרשותיו והמנוניו של ג'ירולמו ביותר ממאה מהדורות שונות. הן תורגמו לצרפתית, ספרדית, גרמנית, אנגלית — ואפילו לטורקית, לבקשתו האישית של הסולטאן. הדן הגיע אפילו לרוסיה הרחוקה. ה"לא-קנייני" המפורסם, מקסימוס היווני, האזין לסבונרולה וציטט את דבריו בוויכוחים עם ה"יוסיפיאנים".

סבונרולה כבש בשכנוע קנאי, ביופי המילה של אדם משכיל ובכנות חסרת אינטרסים. באחרונה לא היה כל ספק, שכן הנזיר נכנס לעימות אפילו עם פטרונו, לורנצו מדיצ'י עצמו, כשהאשים אותו בעריצות. אולם זמן קצר לאחר מכן מת לורנצו והשפעתו של סבונרולה על ענייני פירנצה התחזקה. בשנת 1493, בסיועו של פיירו מדיצ'י, יורשו של לורנצו שכונה "הביש גדא", הוא השיג את שיקום הקונגרגציה הטוסקנית של המנזרים הדומיניקנים. דבר זה שחרר אותו מכפיפות לרשויות הרוחניות של לומברדיה והעניק לו כוח מספיק לביצוע רפורמה במנזר סן מרקו.

זו לא הייתה סתם רפורמה בתקנון המנזר. עבור סבונרולה זו הייתה ההתחלה של הרפורמה שתכנן לכלל החברה בהתאם לאידיאלים של סגפנות נוצרית. הוא צמצם עד למינימום את הוצאות המנזר ונפטר מכל חפצי המותרות. כדי שהנזירים יוכלו להשיג בעצמם אמצעי מחיה, הקים ג'ירולמו עבור הכשרתם בתי ספר שבהם נלמדו אדריכלות, פיסול וציור.

תשומת לב מיוחדת הקדיש לתיאולוגיה וללימוד כתבי הקודש, ולשם כך הנהיג הוראת יוונית ועברית מקראית. נלמדו גם ערבית וטורקית. כך הכשיר סבונרולה סגל מיסיונרי. חידושים אלו הובילו לצמיחה מהירה בפופולריות של מנזר סן מרקו ומנזרים אחרים שהלכו בעקבותיו.

המטיף והמלך

סבונרולה לא רק הטיף, אלא גם ניבא. מה גדולה הייתה האימה הדתית שאחזה בקהל הפלורנטיני לאחר שנבואות אלו החלו להתגשם! הוא חזה לא רק את מותם הקרוב של לורנצו מדיצ'י, אינוקנטיוס השמיני ומלך נאפולי פרדיננד הראשון, אלא גם פלישה זרה קרבה. בדברו על האחרונה, בישר סבונרולה על בואו של כורש הגדול החדש, שיעבור בניצחון בכל איטליה מבלי להיתקל במכשולים ומבלי לשבור אף חנית, ויחדש את הכנסייה.

בשנת 1494 נראה היה שנבואתו התגשמה. המלך הצרפתי הצעיר שארל השמיני, בוער מחלום לשחרור ארץ הקודש, פלש לאיטליה וגבר בקלות על אויביו. כשנודע להם על התקרבות הצרפתים, גירשו בני פירנצה את פיירו מדיצ'י. לאחר מכן הפך סבונרולה למעשה לא רק למנהיג הרוחני אלא גם הפוליטי של פירנצה. בדיוק בתוקף תפקיד זה יצא ברגל לפגישה עם שארל השמיני בפיזה.

הפגישה עם סבונרולה, שבה דיבר הנזיר על הייעוד האלוהי של המלך הצעיר, הותירה על שארל רושם עצום. כשנפגשו בפעם השנייה, המלך העניק לנזיר פרד, כדי שלא ילך עוד ברגל. אולם שארל השמיני לא הצדיק את תקוותיו של ג'ירולמו. הוא לא רק שלא הדיח את האפיפיור החדש אלכסנדר השישי, שנבדל מאינוקנטיוס השמיני רק לרעה, אלא גם לא הוציא את כוחותיו מפיזה שהייתה שייכת לפירנצה. למרות זאת, המשיך סבונרולה להאמין בשארל השמיני והתנגד לניתוק הברית עם צרפת. יחד עם זאת, הוא כתב למלך מכתבים שוב ושוב, בקריאה לממש את הבטחותיו ולבצע רפורמה בכנסייה. הנזיר איים עליו במשפט שמימי, כשהוא משווה את עצמו לשמואל ואת שארל השמיני לשאול.

בינתיים, תושבי פירנצה, לאחר שגירשו את עריצי מדיצ'י השנואים (דבר שסבונרולה חזה אף הוא), החלו להתווכח על המבנה המדיני החדש של עירם. וכאן יושמה סמכותו של סבונרולה במלוא היקפה. דמוקרט בהשקפותיו, הוא ראה בחירות פוליטית תנאי הכרחי לחירות הרוח ולחידוש המוסרי.

הדמוקרטיה הפלורנטינית

לפי הצעתו של סבונרולה הוקם הגוף המחוקק הראשי של הממשל — המועצה הגדולה (Consiglio Maggiore). היא כללה את מי שכונו "בנפיציאטים" — גברים פלורנטינים מעל גיל 29, ללא חובות שלא שולמו, שלפחות אחד מאבותיהם עד הדור השלישי כיהן באחד המגיסטרטים הגבוהים של העיר. כאלו נמצאו 3200 איש (אוכלוסיית פירנצה מנתה אז כ-90 אלף איש).

אחת לשישה חודשים נבחרה בישיבות המועצה הגדולה "מועצת השמונים" (כאן יכלו להיכלל לא רק בנפיציאטים). זה היה גוף מייעץ לממשלת פירנצה — הסיניוריה. כל המגיסטרטים העיקריים של העיר (שאליהם יכול היה להיבחר כל אזרח) נבחרו מחדש אחת ל-2, 4 או 6 חודשים, רבים מהם — על ידי הגרלה. סבונרולה העדיף שיטה זו כדמוקרטית ביותר.

הדמוקרטיה בפירנצה החזיקה מעמד עד שנת 1512. ניתן לדבר על חוסר שלמותה, אך למרות זאת הוגים כניקולו מקיאוולי ודונאטו ג'אנוטי ראו בה צורה אידיאלית של מבנה המדינה.

תחת השפעתו של סבונרולה בוצעה גם רפורמה משפטית (החוקים הוסדרו, הותר ערעור בעניינים פוליטיים). בתורו, מס המקרקעין הוחלף במס הכנסה שלא עלה על 10%. חובות הפלורנטינים נמחקו. הותר להם שוב לשאת נשק. את המלווים בריבית החליף ה"לומברד" (בית עבוט), ולתמיכה במיעוטי יכולת נפתחה קופת הלוואות בריבית מינימלית. סבונרולה אף עמד על מתן הלוואות ללא ריבית, אך רעיון זה לא יצא אל הפועל.

ישו הוכרז כמלך של פירנצה הרפובליקנית. ולא הייתה בכך שום סתירה — שכן ישו היה מלך הנשמה, לא הגוף. את הפלורנטינים עצמם הכריז סבונרולה כעם הנבחר החדש, שיוביל את העולם והכנסייה להתחדשות.

ההתלהבות הדתית הכללית הובילה לכך שצעירים מהמשפחות הטובות בעיר הפכו לנזירים — למרות שפרא ג'ירולמו ניסה להניאם מכך. לבסוף, סבונרולה הצליח להקים תנועת נוער חזקה בפירנצה. תומכיו הצעירים יצאו לא לקרנבל, אלא לתהלוכה דתית חגיגית, שרו לא שירים מגונים אלא המנונים דתיים, ואספו כסף לחלוקה לעניים.

מדורת ההבלים

אמת, הצעירים נהגו לעיתים קרובות כקנאים. הם פרצו לבתים והוציאו כל מה שלדעתם לא תאם את אורח החיים של נוצרי אמיתי ("הבלים"). הם גם ניהלו ריגול טוטאלי אחרי מי שנחשדו בחילול הקודש, פריצות או מעשה סדום. אם האשמה הוכחה, צפוי היה לחוטא קנס, מאסר ואף מוות. פעמיים — בערב התענית הגדולה ב-1497 וב-1498 — ארגן סבונרולה בפירנצה את "מדורת ההבלים". זה היה הסיום של תהלוכה דתית שנהגתה כאנטיתזה לקרנבל המגונה.

בפיאצה דלה סיניוריה (במקום שבו יישרף מאוחר יותר סבונרולה עצמו) נבנתה פירמידה מדורגת של "הבלים". היו כאן תחפושות ומסכות קרנבל, תכשיטים, כלי נגינה, שחמט וחפיסות קלפים, פסלים, מסות מדעיות, ציורים וספרים בעלי תוכן קליל. כך אבדו לא מעט יצירות אמנות. ממשלת העיר (הסיניוריה) צפתה בתהליך. לאחר המדורה כולם שרו ורקדו יחד.

ה"בכיינים" נגד ה"זועמים"

בינתיים, המתיחות בעיר הלכה וגברה. בשנת 1494 עמד סבונרולה על מתן חנינה מלאה לתומכי מדיצ'י, מה שאולי מנע שפיכות דמים גדולה, אך התיר את ידיהם של אלו שרצו בחזרתו של פיירו מדיצ'י לפירנצה.

בעיר נוצרו שתי מפלגות. תומכי סבונרולה נקראו ה"בכיינים" (Piagnoni), ומתנגדיו מהמחנה האריסטוקרטי — ה"אפורים" (Bigi). האחרונים ניסו פעמיים לרצוח את סבונרולה. אך המזימות נחשפו ומשתתפיהן הוצאו להורג. בחיפושיהם אחר תמיכה נגד הדומיניקני, פנו ה"אפורים" לדוכס מילאנו לודוביקו ספורצה ולאלכסנדר השישי ומצאו אצלם הבנה: דוכס מילאנו פחד מפלישה חדשה של המלך הצרפתי, אותו הזמין סבונרולה בתקיפות לאיטליה, והאפיפיור הרגיש כמטרה להתקפותיו על השחיתות והפריצות בכנסייה.

המאבק בין סבונרולה לאלכסנדר השישי נמשך מספר שנים. תחילה הזמין האפיפיור את הנזיר לרומא, בתקווה לחסלו בחשאי. אך זה התחמק בתירוץ של מחלה. אז הגיעה הוראה על ביטול הקונגרגציה הטוסקנית, ממנה התעלם סבונרולה. כשהאפיפיור הבין שלא קל להתמודד עם ג'ירולמו, הוא החליט להתפשר איתו והציע לו תואר קרדינל. אולם סבונרולה סירב. ב-12 במאי 1497 נידה האפיפיור את המטיף הפלורנטיני מהכנסייה. אך זה שרף את הבולה בפומבי. אמת, תושבי העיר כבר הביטו בכל זה ללא ההתלהבות הקודמת.

העניין הוא שפירנצה, ששמרה אמונים לברית עם המלך הצרפתי שארל השמיני, מצאה עצמה בבידוד מוחלט. האקסטזה הדתית החלה לשקוע, ורבים החלו להתרגז מהמרגלים, מהסגפנות הקפדנית ומהסיסמאות האפוקליפטיות. תוך ניצול הלכי רוח אלו, כוח שלישי תפס את היוזמה במועצה הגדולה — ה"זועמים" (Arrabbiaty), שביניהם היו אריסטוקרטים עשירים רבים, שלא היו מרוצים הן מעריצות מדיצ'י והן מהדמוקרטיה.

לכן הנידוי השני של האפיפיור מה-26 בפברואר 1498, שאיים בהחרמת כל רכושם של הסוחרים הפלורנטינים (שביניהם היו משפחות אצולה), פעל את פעולתו. על סבונרולה נאסר להטיף, ובכך נשללה ממנו האפשרות להשתתף בחיי החברה והפוליטיקה של הרפובליקה. והנזיר לא יכול היה להציב דבר נגד זה, פרט להאשמות בכפירה נגד אלו שתפסו את צד האפיפיור. הרי הוא שלט רק באמצעות המילה.

כפי שיאמר מאוחר יותר מקיאוולי, הוא היה "נביא לא חמוש". ברגע האחרון החליט הדומיניקני לקרוא למלכי אירופה כדי שיכנסו מועצה וידיחו את אלכסנדר השישי, אך מכתביו יורטו על ידי דוכס מילאנו.

עבור סבונרולה הכל הסתיים ב-7 באפריל 1498. יום קודם לכן, פרנציסקני מסוים בשם פרנצ'סקו די פוליה, בהגנו על כבודו של האפיפיור ברומא, הזמין את אחד מתלמידיו האהובים של סבונרולה, פרא דומניקו, למבחן אש. שניהם היו אמורים לעבור דרך מדורה; מי שלא יישרף — הוא הצודק.

סבונרולה לא התנגד — הוא היה משוכנע לחלוטין שאלוהים לצדו. אולם ביום המבחן, 7 באפריל, פרנצ'סקו די פוליה לא הופיע כלל בכיכר שבה אמור היה להיערך המבחן. המתינו לו יום שלם. איש לא בא. ובכן, הסיניוריה ביטלה את המבחן. זהו, כך נדמה היה.

אך ההמון נהג בצורה בלתי צפויה לחלוטין. בזעם הוא התנפל על סבונרולה. כאן בבירור לא עבר העניין ללא שוחד מצד ה"זועמים". אנשים צעקו שהוא היה צריך לעבור דרך האש בעצמו. ומכיוון שלא עשה זאת, סימן שהוא מרגיש אשם. החלו מהומות רחוב. למחרת צר המון זועם על מנזר סן מרקו.

סבונרולה נעצר יחד עם שני תלמידיו, פרא דומניקו ופרא סילבסטרו. ועדת החקירה לא הצליחה להוכיח שהוא כופר. הניסיון לאלץ את סבונרולה להודות בכפירה תחת עינויים לא הניב דבר. ולמרות זאת הוטל גזר דין מוות.

חצי מאה לאחר מכן, תחת האפיפיור פאולוס הרביעי, זוכה סבונרולה. במאה ה-17 חובר לכבודו טקס תפילה. דמותו מעטרת את כן האנדרטה ללות'ר בוורמס, שהוקמה ב-1868. ג'ירולמו עומד שם מוקף בדמויות אחרות של "קדם-רפורמציה" (יאן הוס, פטרוס ואלדוס ואחרים). אך האם הוא מרגיש שם "משלהם"? זו שאלה.

סבונרולה היה רפורמטור, אפילו מהפכן, אך הייתה זו מהפכנות שמרנית. הוא נשאר תמיד קתולי כנה. באופיו היה ג'ירולמו, כמובן, קנאי, וככל קנאי, הוא היה ישיר מדי. כל חייו הוקדשו לרעיון אחד בלבד — הרעיון של יצירת חברה בעלת דתיות טוטאלית. כל השאר לא היה קיים עבורו (נזכיר, למשל, את שריפת ה"הבלים"). אך אי אפשר שלא להודות שמרבית האנשים בעלי מבנה פסיכולוגי כזה, הוא לא היה שטחי וחד-ממדי: הייתה בו עומק של כישרון ויופי של אינטלקט. לכך מעידות ללא ספק, ולו רק הרפורמות המדיניות שלו.
הנה פסקת סיכום ברוח האתר, המשלבת את הדרמה ההיסטורית עם התובנה על מורכבות הדמות:

סיפורו של ג'ירולמו סבונרולה הוא תזכורת מרתקת לכך שההיסטוריה אינה נכתבת בשחור ולבן. מי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי כקנאי חשוך ששרף אמנות ב"מדורת ההבלים", היה למעשה אחד המוחות המבריקים והמשכילים של תקופתו, אדם שזכה להערצתם של ענקי הרנסאנס כמו מיכלאנג'לו ובוטיצ'לי. הוא הצליח להפוך את פירנצה הנהנתנית לרפובליקה תיאוקרטית-דמוקרטית שבה "ישו הוא המלך", אך בסופו של דבר נמחץ תחת כובדן של אותן ציפיות נבואיות שהוא עצמו עורר. הוצאתו להורג ב-1498, לקול לעגו של המון שרק רגע לפני כן העריץ אותו, מסמלת את גורלו המר של "הנביא הלא-חמוש" – אדם שהצליח לשנות את פניה של עיר שלמה באמצעות כוחה של המילה בלבד, אך מצא את עצמו חסר הגנה כאשר הרוחות הפוליטיות השתנו. סבונרולה נותר דמות חידתית: מהפכן דמוקרטי מצד אחד, וקנאי דתי קיצוני מצד שני; אדם ששרף יצירות מופת, אך גם הניח את היסודות למערכת המשפט המתקדמת ביותר באירופה של זמנו.

נהניתם מהצלילה להיסטוריה? הצטרפו לקהילה שלנו וקבלו את הסיפורים שעיצבו את העולם ישירות למייל שלכם באמצעות הרשמה לרשימת התפוצה שלנו.