בעולם האמנות של המאה העשרים, מעטים השמות המעוררים סערה, הערצה ובלבול כפי שמעורר שמו של סלבדור דאלי. האיש שהצהיר בביטחון "הסוריאליזם זה אני", נולד ב-11 במאי 1904, ומאז ועד מותו לא הפסיק לייצר מציאות שבה הגבול בין הדמיון הפרוע לעובדות היבשות מטושטש לחלוטין. סביב דאלי נטוו אינספור מיתוסים, אך הסיפורים המופרכים ביותר אודותיו מתגלים לעיתים קרובות כאמת צרופה. זוהי אינה רק ביוגרפיה של צייר, אלא כרוניקה של אריסטוקרט, איש עסקים ממולח ואישיות שחיה בתוך סערה מתמדת של סמלים.

המסגרת העובדתית של חייו פרוסה על פני כמעט תשעה עשורים של יצירה ופרובוקציה. דאלי, ששמו המלא והרשמי הוא סלבדור דומינגו פליפה חסינטו דאלי-אי-דומנץ', החל את דרכו בפיגראס שבקטלוניה, עבר דרך האקדמיות היוקרתיות ביותר והגיע עד למעמד של תואר אצולה ספרדי. לאורך השנים הוא הצליח לשלב בין אמנות גבוהה לבין מסחריות בוטה, בין אהבה אובססיבית למוזה שלו, גאלה, לבין נידוי פוליטי וחברתי. הכתבה שלפניכם מפרקת את המרקם המורכב של חייו לפרקים המגדירים את דמותו ההיסטורית.

האריסטוקרט שנולד מתוך המעמד הבינוני

למרות חזותו המלכותית וגינוניו האציליים, סלבדור דאלי לא נולד אל תוך דם כחול. אביו שירת את הציבור כמשפטן ונוטריון, בעוד אמו הגיעה מרקע של משפחת סוחרים ובעלי מלאכה. עם זאת, הגורל והכישרון זימנו לו מקום בתוך האצולה הספרדית בשלב מאוחר של חייו. בשנת 1982, כהוקרה על תרומתו האדירה לתרבות ולמולדת, העניק לו חואן קרלוס, מלך ספרד, את תואר המרקיז. כך קרה שביבו של ה-23 בינואר 1989, כאשר נשם את נשימתו האחרונה, לא היה זה סתם צייר שנפרד מהעולם, אלא המרקיז דה דאלי דה פובול – הראשון והיחיד שנשא אי פעם את התואר הספציפי הזה.

המרדף אחר הכרה ומעמד ליווה את דאלי גם בעולם העסקים. הוא מעולם לא נרתע מעבודה מסחרית, וכך הפך לאדריכל של אחד המותגים המוכרים בעולם: לוגו סוכריות ה-Chupa Chups. כאשר מייסד החברה, אנריק ברנאט, ביקש להוביל את המותג לשוק הבינלאומי ב-1969, הוא פנה לסוריאליסט הגדול. דאלי עיצב פרח בגווני כתום וצהוב ובמרכזו כתב את שם המותג באותיות אדומות בולטות. עיצוב זה, שנולד במוחו של צייר השעונים הנמסים, נותר כמעט ללא שינוי עד עצם היום הזה, עדות לשילוב המוצלח בין סוריאליזם לצריכת המונים.

שערוריות בניו יורק וצללים של אחים מתים

השנה היא 1934, ובמועדון הלילה הניו-יורקי "Red Rooster" (התרנגול האדום) נערכת קבלת פנים יוקרתית בתחפושות לכבודו של דאלי. הצייר הופיע לצד רעייתו גאלה, כשהיא חובשת כובע ענק בעיצובו. על הכובע ניצבה בובה המדמה גופת ילד שנאכלת על ידי נמלים. הקהל והעיתונות הזדעזעו, וראו בכך רמז בוטה לטרגדיה של הטייס המפורסם צ'ארלס לינדברג, שבנו הפעוט נחטף ונרצח ב-1932. למרות שדאלי הכחיש כל קשר בין התחפושת לפרשת לינדברג (שחזרה לכותרות בספטמבר 1934 עם מעצרו של חשוד ברצח), הסערה הציבורית אילצה אותו להתנצל. התנצלות זו עוררה את זעמם של הסוריאליסטים הצרפתים, שטענו כי אסור לאמן לבקש סליחה על פעולה אמנותית סוריאליסטית.

אולי יעניין אתכם גם

אָבִּיי אַחְמֶד: בין שלום למלחמה בקרן אפריקה

פרנק ויזנר: המרגל שבנה את עולם הצללים

מלך הולנד: טייס, אוהד אייאקס ו"נסיך הבירה"

מנואלה סאנז: המהפכנית שהצילה את סימון בוליבאר

ג'ורג' ווקר בוש: ממגרשי הבייסבול בטקסס לבית הלבן

נלסון מנדלה: מורשת של חמלה

שורשי המקאבריות הזו נעוצים עמוק בילדותו של דאלי. הוא היה הבן השני במשפחתו, ונקרא "סלבדור" על שם אביו, אך גם על שם אחיו הבכור שמת לפני שהספיק לחגוג שנתיים, תשעה חודשים בדיוק לפני לידתו של הצייר. כשהיה בן חמש, לקחו אותו הוריו לקבר האח והסבירו לו שהוא הגלגול שלו. דאלי נשא את המשא הזה כל חייו, כפי שהצהיר בנאומו בבית הספר הפוליטכני בפריז בשנת 1961: "אני רוצה להוכיח לעצמי שאני לא האח המת, אלא החי". בשנת 1963 הוא אף הקדיש לנושא זה את היצירה "דיוקן אחי המנוח", המבטאת את הניסיון הנואש שלו להיפרד מהזהות שנכפתה עליו.

הנידוי מהתנועה והמרדף אחר ה"דראקמה"

בשנת 1929 הצטרף דאלי לחוגו של המשורר אנדרה ברטון, מחבר "המניפסט הסוריאליסטי". אולם האידיליה לא נמשכה זמן רב. חמש שנים לאחר מכן, ניסה ברטון לגרש את דאלי מהתנועה בשל דעותיו הפוליטיות ונטייתו המופגנת לעסוק בעבודות מסחריות. ברטון אף העניק לו את הכינוי המלגלג, שהוא אנגרמה של שמו: **Avida Dollars** ("רעב לדולרים"). בשנת 1939 הושלם הקרע הסופי בין דאלי לחבורת ברטון, אך דאלי לא ויתר על המתודה הסוריאליסטית והפך למזוהה ביותר עם הזרם בעולם כולו.

הסיפורים על חמדנותו כביכול של דאלי הגיעו לשיא בסיפור על יוקו אונו. על פי הזמרת אמנדה ליר, אחת הנשים הקרובות לצייר, אלמנתו של ג'ון לנון הציעה לדאלי 10,000 דולר תמורת שערה משפמו המפורסם. דאלי, שחשק בכסף אך חשש שיוקו תשתמש בשערותיו לכישוף, הטיל על ליר משימה: למצוא עשב יבש שדומה בצורתו ובצבעו לשערה משפמו. העשב נשלח ליוקו אונו תמורת הסכום הנכבד, בעוד דאלי שומר על "שלמותו הגופנית" מפני כשפים אפשריים.

מוזיאון שהפך לבית ולקבר

בתחילת שנות ה-60, פנה ראש עיריית פיגראס לדאלי בבקשה שיתרום יצירה למוזיאון המקומי. דאלי, בדרכו הגרנדיוזית, הציע להעניק לעיר מוזיאון שלם הנושא את שמו. הוא בחר בהריסות תיאטרון עירוני שנשרף, ובמקום נבנה "תיאטרון-מוזיאון דאלי" על פי חזונו האישי. בשנת 1984 עבר דאלי להתגורר בתוך מבנה המוזיאון, ושם גם מצא את מנוחתו האחרונה. כקטלאני גאה, הוא ביקש להיקבר באופן שיאפשר לאנשים "ללכת על קברו", ולכן נקבר בקריפטה הממוקמת מתחת לרצפת המוזיאון.

גם לאחר מותו, גופתו של דאלי לא ידעה מנוחה. בשל ההחלטה לקבור אותו במוזיאון, גופתו עברה תהליך של חניטה. בשנת 2017 הופר שלווה זו כאשר פילאר אבל, מגדת עתידות שטענה כי היא בתו, השיגה אישור להוצאת הגופה מהקבר (אקסומוציה) לצורך בדיקת דנ"א. אבל קיוותה לזכות ברבע מירושתו, שנאמדה במאות מיליוני דולרים, אך הבדיקה הוכיחה כי דאלי אינו אביה. נרסיס ברדלט, המומחה שחנט את הגופה במקור והיה נוכח בפתיחת הקבר, ציין בהשתאות כי שפמו המפורסם של האמן נותר שמור בצורה מושלמת, כאילו הזמן עצר מלכת.

חומר מעשיר לקריאה

"החיים הסודיים של סלבדור דאלי" (The Secret Life of Salvador Dalí), פורסם בשנת 1942.

"Les Diners de Gala", פורסם בפריז, 1973. הוצאה מקורית הכוללת איורים של דאלי.

חומר מעשיר לצפייה

"כלב אנדלוסי" (Un Chien Andalou), 1929. במאי: לואיס בונואל. תסריט: לואיס בונואל וסלבדור דאלי.