4 במרץ 2002. בשעות החשוכות על פסגה מושלגת באפגניסטן, התערבבו כמעט כל הדברים שיכולים להשתבש במבצע צבאי אחד: לוחם שנפל ממסוק, מודיעין חלקי, אש מקלעים ורקטות נגד מסוקים, קשיי תקשורת, כוח חילוץ שנשלח אל אזור נחיתה לוהט, ומספר קבוצות של חיילים שנאלצו להילחם על אותו הר בתנאים שהלכו והחמירו עם עלות השחר. בתוך הכאוס הזה נמצא טכנאי סמל ג'וֹן אָלֶן צַ'פְּמַן, בקר קרבי של חיל האוויר האמריקאי, אשר נחשב במשך שנים למי שנהרג במהלך ההסתערות הראשונה. אלא שהסיפור שנראה סגור בבוקר ההוא לא נשאר סגור.
קרב טאקור גאר, המוכר גם בשם "קרב רכס רוברטס", היה העימות הקטלני ביותר עבור הכוחות האמריקאיים במסגרת מבצע אנקונדה. שבעה אנשי צבא אמריקאים נהרגו ו-12 נפצעו. במהלך הקרב בוצעו שלוש נחיתות מסוקים על הפסגה, וכל אחת מהן נתקלה באש ישירה של כוחות אל-קאעדה. צ'פמן היה אחד האנשים שנשלחו בחזרה אל ההר כדי לחלץ את לוחם ה-SEAL ניל רוברטס. שנים לאחר מכן, ניתוח מחודש של תיעוד הקרב העלה את האפשרות שצ'פמן שרד את הפציעות שבגללן חבריו חשבו כי נהרג, המשיך להילחם לבדו ואף יצא ממחסה בשלב האחרון של חייו כדי לנסות להגן על כוח תגובה מהירה שהתקרב במסוק אל אותה פסגה.
הדרך של ג'ון צ'פמן לחיל האוויר
ג'וֹן אָלֶן צַ'פְּמַן נולד ב-14 ביולי 1965 בספרינגפילד שבמסצ'וסטס, בנם של יוּג'ִין וטֶרִי צַ'פְּמַן. הוא גדל בווינדזור לוקס שבקונטיקט לצד שתי אחיותיו, לוֹרִי וטַאמִי, ואחיו קֶוִוין. בשנת 1983 סיים את לימודיו בתיכון Windsor Locks. מסלול חייו הצבאי לא החל דווקא בתחום שבו ייזכר לימים. כאשר התגייס לחיל האוויר של ארצות הברית ב-27 בספטמבר 1985, הוכשר כמפעיל מערכות מידע, ומפברואר 1986 עד יוני 1989 שירת ב-1987th Information Systems Squadron בבסיס חיל האוויר לורי שבקולורדו.
בהמשך עבר צ'פמן הסבה לתחום בקרת הקרב. מאוגוסט 1990 עד נובמבר 1992 שירת ב-1721st Combat Control Squadron בבסיס חיל האוויר פופ שבקרוליינה הצפונית. לאחר מכן, מנובמבר 1992 עד אוקטובר 1995, היה חבר בצוות טקטיקות מיוחדות של 320th Special Tactics Squadron בבסיס קאדנה שבאוקינאווה. תפקידו האחרון היה במסגרת 24th Special Tactics Squadron בבסיס פופ. בתיעוד מתקופת שירותו הוא נראה בין השאר כשהוא מצויד לקראת קפיצת צניחה, ובתצלום נוסף לצד ילדה אפגנית בבית מסתור באפגניסטן.
גם חייו האישיים התפתחו לצד הקריירה הצבאית. בשנת 1990, בזמן שהוא וחבר ביקרו בעיירה וינדבר שבפנסילבניה, הכיר צ'פמן את וָלֶרִי נוֹבָק. השניים נישאו ב-1992 ובהמשך נולדו להם שתי בנות, מֶדִיסוֹן ובְּרִיאַנָה. בתוך פחות מעשור תמצא עצמה המשפחה מחוברת לאחד הסיפורים המדוברים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים האמריקאיים באפגניסטן.
מבצע אנקונדה וההר ששלט על העמק
בתחילת מרץ 2002 התנהל מבצע אנקונדה באפגניסטן, מאמץ שנועד לדחוק את כוחות אל-קאעדה מעמק שאהי-קוט ומהרי ארמה. פסגת טאקור גאר שלטה על האזור והציעה נקודת תצפית משמעותית על העמק. בערב 3 במרץ הורתה הנהגת Task Force 11 למפקד כוח AFO של Delta Force להעביר את השליטה בצוותי AFO שפעלו במסגרת המבצע לידי אנשי ה-SEAL של Task Force Blue, שהעבירו צוותים מבגראם לגרדז. אנשי ה-SEAL לא היו עד אז מעורבים במידה רבה במבצע, והפקודה כללה גם שינוי של שרשרת הפיקוד בזמן שהפעילות כבר התנהלה. אחת האפשרויות שהועלו הייתה שהמהלך נועד גם להעניק ל-SEALs ניסיון קרבי.
בשעות הערב המאוחרות של 3 במרץ היו שני צוותים מ-DEVGRU, המכונים MAKO 30 ו-MAKO 21, אמורים להיכנס לאזור. MAKO 21, בפיקוד לוטננט קומנדר וִיק הַיידֶר, נועד להתחבר לצוות AFO Juliet בקצה הצפוני של עמק שאהי-קוט, לתספק אותו ולאחר מכן להקים אתר מסתור ועמדת תצפית על הרכס המזרחי שמעל עמדת החסימה של Task Force Rakkasan. MAKO 30, בפיקוד סניור צ'יף פטי אופיסר בְּרִיט ק' סְלַבִּינְסְקִי, נועד להקים עמדת תצפית על פסגת טאקור גאר עצמה.
לוח הזמנים הפך במהירות לבעיה. AFO המליץ להנחית את הצוות בנקודה המרוחקת כ-1,400 מטר ממזרח לפסגה, אך גיחת מפציץ B-52 באזור התעכבה והצוותים נדרשו להסתובב ולנחות במסלול הסמוך לגרדז. ניסיון נוסף התעכב בשל הסתערות אווירית בקרבת אזור הנחיתה. ככל שהשחר התקרב, הזמן הדרוש לנחיתה במקום בטוח יותר ולטיפוס רגלי לפסגה הלך ונעלם. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה המסוכנת יותר: לנחות על הפסגה עצמה.
בשעה 23:23 ב-3 במרץ נאספו שני הצוותים בידי שני מסוקי MH-47 Chinook של 160th Special Operations Aviation Regiment, בעלי אותות הקריאה Razor 03 ו-Razor 04. אלא ש-Razor 03 סבל מבעיות מנוע ושני מסוקים חדשים נשלחו להחליף את הזוג המקורי. העיכוב שנוצר הביא לכך שכבר לא היה די זמן להנחית את אנשי ה-SEAL באזור שממזרח לפסגה בשעה 02:30 ולתת להם להגיע אליה ברגל לפני אור ראשון.
לפני הנחיתה חלף מעל הפסגה מטוס AC-130H Spectre בעל אות הקריאה Nail 22. הסריקה לא זיהתה פעילות אויב, אך המטוס נקרא לסייע לכוחות אחרים ועזב לפני הגעת המסוקים. מפקד MAKO 30 חש אי נוחות מהמהירות שבה נערכה הסריקה ואף תהה אם נבדק ההר הנכון, אך לבסוף סמך על הטכנולוגיה של מטוס ה-Spectre. כמה דקות לאחר מכן יתברר עד כמה הפסגה רחוקה מלהיות ריקה.
02:45: Razor 03 נכנס אל האש
בסביבות 02:45 החל Razor 03 את תמרון הנחיתה. כמעט מיד נפתחה לעברו אש מקלעים ו-RPG. רקטה פגעה מאחורי תא הטייס והציתה אש בתא הנוסעים. כדורי מקלע חדרו דרך גוף הצ'ינוק הלא משוריין, ושניות לאחר הפגיעה הראשונה פגע RPG נוסף בפוד המכ"ם שבצדו הימני של המסוק. הפגיעה ניתקה את מערכת החשמל, ובמיוחד את המקלעים המסתובבים ואת מערכות הניווט. המסוק ספג עוד שתי פגיעות RPG וכן אש אוטומטית כבדה מלפחות שלוש נקודות שונות, ובהן עמדת DShK שנחשבה קודם לכן לנטושה. הצ'ינוק הצליח לרדת לשקע קל בשטח שסיפק לטייסים מידה מסוימת של הגנה מאש המקלע הכבד.
צ'יף וורנט אופיסר אָלֶן מַאק, הטייס, החליט להוציא את המסוק הפגוע מן הפסגה. כאשר החזיר את הצ'ינוק לאוויר נפל פטי אופיסר פירסט קלאס נִיל ס' רוֹבֶּרְטְס מן הכבש הפתוח. סמל דֶן מֶדֶן, איש צוות של SOAR, וטכנאי האלקטרוניקה ברט מורגנטי מדרגה שנייה הצליחו לאחוז בתיק הציוד שלו, אך איבדו את אחיזתם. רוברטס נפל כשלושה מטרים לתוך השלג שכיסה את טאקור גאר והפעיל נצנץ אינפרא-אדום כדי לסמן את מיקומו.
Razor 03 ניסה לחזור, אך הנזק למסוק מנע שליטה מספקת. הוא נאלץ לבצע נחיתת חירום בעמק, כ-11 קילומטרים מן הפסגה. בתיאור אחר של אותו רצף אירועים מופיע מרחק של כ-7.2 קילומטרים, 4.5 מיילים, מן המקום שבו נהרג רוברטס. שני הנתונים מתייחסים לנקודות ייחוס שונות בתיאורי האירוע ואינם זהים זה לזה.
Razor 04, שהוטס בידי צ'יף וורנט אופיסר גֵ'ייסוֹן פְרִיל, חזר לפסגה בניסיון להציל את רוברטס. הצ'ינוק הוריד את MAKO 30 תחת אש מיידית של ה-DShK, אך נפגע במידה קלה יחסית והצליח לעזוב את האזור לאחר שהצוות ירד ממנו. על ההר נמצאו כעת אנשי MAKO 30, בחושך, בשלג ובשטח שבו האויב החזיק בעמדות שהכוח האמריקאי לא זיהה לפני הנחיתה.
MAKO 30 מטפס לעבר רוברטס
בשל החשכה, מחבלי אל-קאעדה לא הבחינו תחילה ב-MAKO 30. הלוחמים התחלקו לזוגות והחלו להתקדם בשיטת תנועה שבה חלק מן הכוח מחפה בזמן שחלק אחר נע. ההתקדמות הייתה טובה עד שהכוח נחשף. אחד הצוותים נתקל בבונקר מוסווה של אל-קאעדה והרג שלושה לוחמים, אך לאחר מכן נלכדו אנשי ה-SEAL תחת אש של לוחמים נוספים שהפעילו מקלע PKM. חילופי האש נמשכו כ-20 דקות.
בתוך הקרב הזה נע צ'פמן קדימה. הוא ואנשי הצוות חזרו לפסגה מרצונם כדי לחלץ את רוברטס ממה שהתברר כמעוז אויב. הכוח ספג אש משלושה כיוונים. צ'פמן הסתער לעבר עמדה ראשונה, הרג שני לוחמי אויב והמשיך לעבר העמדה הבאה בעודו פועל מתוך מחסה אישי מזערי. במהלך הקרב נפצע מספר פעמים, אך פעולתו נגד העמדה הראשונה והתקדמותו לעבר השנייה אפשרו לחבריו לנוע למחסה ולנתק מגע.
בשלב זה נפצעו גם שני אנשי SEAL. MAKO 30 לא יכול היה להמשיך להחזיק בפסגה. מפקד הצוות החליט לסגת ולבקש סיוע מכוח התגובה המהירה, שהורכב בעיקר מריינג'רס מהגדוד הראשון של רגימנט הריינג'רס ה-75 בבסיס האוויר בגראם, בפיקוד קפטן נֵייט סֶלְף.
צ'פמן נפגע ונפל לאחר שהעמדה הראשונה טוהרה. בעיני חבריו הוא נראה כמי שנהרג. כאן מתחיל החלק בסיפור שהפך, שנים מאוחר יותר, למוקד של חקירה, מחלוקת וניתוח של צילומי קרב.
האם צ'פמן באמת נהרג בהסתערות הראשונה?
הדיווחים הראשוניים לאחר הקרב קבעו שצ'פמן נהרג זמן קצר לאחר שחזר עם MAKO 30 לפסגה. סלבינסקי, שנע עמו תחת אש, דיווח כי ראה אותו נפגע מצרור של מקלע אויב. בגרסתו המוקדמת הסביר כי הניח שצ'פמן מת משום שלא ראה עוד את נקודת הלייזר של רובהו נעה על חזהו, דבר שפירש כהיעדר נשימה. שנים לאחר מכן תיאר את הרגע אחרת ואמר שזחל מעל גופו של צ'פמן וכי צ'פמן לא הגיב, ולכן סבר שמת.
התיעוד האווירי שנבדק שנים אחר כך הציב קושי בפני הגרסה הזאת. ניתוח מחודש שביצע חיל האוויר באמצעות טכנולוגיה מתקדמת יותר הוביל לטענה שסלבינסקי כלל לא התקרב לגופו של צ'פמן כפי שתיאר, אלא זחל מעל גופתו של רוברטס ובכאוס של הקרב חשב שמדובר בצ'פמן. כמה מאנשי MAKO 30 היו פצועים, וסלבינסקי, שהיה משוכנע כי צ'פמן מת, הורה לכוח לסגת מן ההר. אנשי הצוות השליכו רימוני עשן והזעיקו תקיפות אוויריות שנועדו לחפות על הנסיגה.
גרסה מפורטת יותר של פעולות צ'פמן מתארת אותו כמי שחזר להכרה לאחר שנשאר לבדו. הוא היה פצוע פצעי ירי, רסיסים, חתכים וחבלות מקרב פנים אל פנים וסבל גם מפגיעות הדף מהפצצות האמריקאיות שסלבינסקי הזמין לעבר העמדה. במשך כשעה ועשרים דקות הוא המשיך להילחם סביב עמדה שנייה. הוא היה לבדו מול מספר גדול יותר של לוחמי אויב ונפצע, באחד התיאורים, 16 פעמים.
הצילומים נותחו כמתעדים אדם הנלחם בתוך בונקר נגד כמה אויבים. חיל האוויר טען שצ'פמן זחל אל העמדה, ירה באויב שהסתער לעברו והרג לוחם נוסף בקרב פנים אל פנים. בשלב מסוים נראה הלוחם בתיעוד נפגע גם מ-RPG. המסקנה שלפיה אותו אדם היה צ'פמן הפכה לנדבך מרכזי במהלך המאוחר להענקת מדליית הכבוד, אך היא נבנתה מתוך שחזור של תיעוד מורכב ולא מכל פרט בתמונה שהתקבל בזמן אמת.
גם זהות המצלמות שהנציחו את חלקיו המוקדמים של הקרב דורשת הבחנה. קולונל אַנְדְרוּ נ' מִילַאנִי, לשעבר מפקד 160th Special Operations Aviation Regiment, וד"ר סְטִיבֶן ד' בִּידְל כתבו בפרסום של United States Army War College משנת 2003 כי ה-Predator הגיע לזירה רק 90 דקות לאחר נפילתו של רוברטס. לפיכך, התמונות המוקדמות יותר יוחסו למצלמות האינפרא-אדום של GRIM-32. הקביעה הזאת לא אושרה בידי המפקדים. ב-2016 הגיש מילאני תוספת לעבודתו ובה כתב כי לאחר שחלק מן האי-ודאות המקורית הוסר, ההסתברות נוטה יותר לכך שצ'פמן שרד את ההסתערות הראשונה.
השחר עולה וכוח נוסף מתקרב אל אותו מלכוד
עם התבהרות הבוקר שמע צ'פמן מסוק צ'ינוק נוסף מתקרב. היה זה כוח התגובה המהירה שסלבינסקי הזעיק. אם שחזור פעולותיו נכון, צ'פמן הבין שהמסוק עומד להיכנס לאותו מרחב אש שכבר פגע בשני מסוקים, ושאנשי הכוח עלולים להיהרג במספר גדול. הוא עזב את המחסה כדי לספק אש רתק ולהסיט את תשומת לב האויב. כאשר שכב וירה לעבר עמדת מקלע מבוצרת, פגע בו לבסוף כדור שנחשב לפגיעה הקטלנית. אחד השחזורים ממקם את מותו מירייה ללב מאחור כ-45 שניות בלבד לפני הופעת Razor 01 מעל הפסגה.
כוח התגובה המהירה כלל 19 ריינג'רס, את סמל קֶוִוין וַאנְס מ-Tactical Air Control Party וצוות טקטיקות מיוחדות בן שלושה אנשי חיל האוויר, שכלל אנשי Pararescue ובקרי קרב. הם הוטסו בשני מסוקי Chinook, Razor 01 ו-Razor 02. קשיי תקשורת לוויינית הביאו לכך ש-Razor 01 נשלח בטעות הישר אל אזור הנחיתה ה"לוהט" על הפסגה, בנקודה 33°20′34″ צפון, 69°12′49″ מזרח.
המצב הסתבך מסיבה נוספת. בעקבות הפלת AC-130 בקרב חאפג'י במלחמת המפרץ, כללי חיל האוויר אסרו על מטוסי AC-130 להישאר במרחב אווירי עוין בשעות האור. לכן GRIM-32, שסיפק הגנה ל-MAKO 30, נאלץ לעזוב לפני ש-Razor 01 הגיע. מפקד הריינג'רס קיבל במהלך הטיסה גם מידע שגוי שלפיו אנשיו עומדים לנחות כדי לחלץ "צוות צלפים של SEAL" שנמצא במגע עם האויב. בעיות התקשורת הביאו לכך שגם טייס GRIM-32 לא ידע ש-Razor 01 מתקרב.
בסביבות 06:10 הגיע Razor 01, בפיקוד קפטן נייט סלף, אל אזור הנחיתה. אש RPG, DShK ונשק קל נפתחה מיד. סמל פִילִיפּ סְבִיטַאק, המקלען בדלת הימנית, נהרג. שני הטייסים, צ'יף וורנט אופיסר גְרֶג קַלְוֶורְט וצ'יף וורנט אופיסר צַ'אק גַאנְט, נפצעו קשה מאש נשק קל. RPG פגע במסוק, הרס את המנוע הימני ואילץ את הצוות לבצע נחיתת התרסקות.
בעת שהריינג'רס ואנשי הטקטיקות המיוחדות יצאו מן המסוק נהרגו טוראי מדרגה ראשונה מֶאט קוֹמֶנְס, שקודם לאחר מותו לדרגת רב"ט, סמל בְּרַאד קְרוֹס וספשליסט מַארְק אַנְדֶרְסוֹן. אנדרסון נורה בתוך המסוק, ואילו קומנס וקרוס נהרגו על הכבש. הניצולים תפסו מחסה מאחורי תל קטן וקרב אש קשה החל. סלף החליט לדכא את מקורות האש ולצאת להתקפת נגד לעבר הפסגה, כשהכוח נע בתתי-צוותים לסירוגין. לאחר כ-20 מטרים בלבד אילצה עוצמת האש את הלוחמים לחזור למחסה.
אולי יעניין אותך
צ'פמן לא הצליח למנוע את כל האבדות. חמישה מאנשי כוח התגובה המהירה נהרגו במהלך ההתפתחויות על ההר, אך פעולותיו מתוארות ככאלו שהעניקו לאנשי המסוק זמן נוסף להתגונן לאחר שנכנסו אל אזור האש.
Razor 02 והטיפוס אל הפסגה
Razor 02, שהוסט לגרדז בעת ש-Razor 01 נחת על טאקור גאר, חזר עם יתר כוח התגובה המהירה בשעה 06:25. הוא הנחית עשרה ריינג'רס באזור נחיתה חלופי כ-800 מטר ממזרח לפסגה ויותר מ-610 מטר מתחתיה. מכאן החל טיפוס מפרך שנמשך כשעתיים תחת אש מרגמות ובאוויר ההרים הדליל.
המדרון נטה בזוויות של 45 עד 70 מעלות. רובו היה מכוסה בכמטר של שלג, והריינג'רס נשאו עמם נשק, שריון גוף וציוד. עד 10:30 הגיעו למחצית מן המרחק האחרון של כ-50 מטרים לעמדות האויב ונקלעו לאש PKM. הם היו מותשים, כאשר הלוחמים שמעליהם נמצאו במרחק של כ-50 מטר בלבד.
במקביל הזעיקו הריינג'רס שכבר היו על הפסגה כמה תקיפות "Danger Close" ממטוסי F-15E ו-F-16C שחגו באזור. מטרתן הייתה לדכא את האויב לפני ניסיון נוסף להסתער על הקרקע. מפקד הריינג'רס הבחין אז שמה שנראה קודם כגזעים וצמחייה היה למעשה בונקר מבוצר. הוא הורה לאנשיו לסגת משום שלא היו בידיו די לוחמים לטהר את הבונקר ואת יתר העמדות המבוצרות.
סמל גֵייב בְּרַאוּן, בקר קרב של חיל האוויר שהיה צמוד לכוח, כיוון תקיפות אוויריות שנועדו להשאיר את אנשי אל-קאעדה מרותקים עד להגעת יתר הריינג'רס. הוא הכווין מספר תקיפות על הפסגה בתוך גבולות הבטיחות המקובלים והזעיק גם תקיפה של כלי טיס בלתי מאויש MQ-1 Predator. פעולה זו מתוארת כשימוש המתועד הראשון בכלי. ה-Predator שיגר שני טילי Hellfire, ואחד מהם מוטט את הבונקר.
לאחר שעשרת אנשי Razor 02 הגיעו, התכונן הכוח להסתערות. בראון הזעיק תקיפה אווירית אחרונה על בונקרי האויב ושני מקלעים סיפקו אש רתק. 14 ריינג'רס הסתערו במעלה הגבעה במהירות האפשרית בתוך שלג שהגיע עד הברכיים, כשהם יורים ומשליכים רימונים. בתוך דקות נכבשה הפסגה וכמה מאנשי אל-קאעדה נהרגו.
המחיר של טאקור גאר
כיבוש הפסגה לא סיים מיד את הקרב. בצהריים יצא האויב להתקפת נגד. סניור איירמן גֵ'ייסוֹן ד' קַאנִינְגְהֶם, איש Pararescue, נפצע אנושות ומת כשש שעות לאחר שנפגע. פינוי רפואי של הפצועים באור יום נדחה מחשש שמסוק נוסף יופל.
בקרבת מקום פעלו גם אנשי SASR האוסטרלי ובקר הקרב של חיל האוויר גִ'ים הוֹטַלִינְג. הם חדרו לאזור עוד לפני התרסקות המסוק הראשון כחלק ממשימת סיור ארוכת טווח ונשארו בלתי מזוהים בעמדת תצפית לאורך חילופי האש. הוטלינג מילא תפקיד משמעותי בתיאום תקיפות אוויריות של הקואליציה כדי למנוע מלוחמי אל-קאעדה להציף את אזור המסוק שהופל. פעולות אלה, יחד עם פעילותם של שני אנשי SASR שעבדו עם הדיוויזיה ההררית העשירית, הובילו להענקת כוכב הארד האמריקאי למפקד כוח SASR באפגניסטן בגין תרומתה של יחידתו למלחמה בטרור.
רק בשעה 20:15 פונו כוח התגובה המהירה, MAKO 30 ו-MAKO 21 מפסגת טאקור גאר. כאשר הסתיים היום נותרו שבעה אנשי שירות אמריקאים הרוגים ו-12 פצועים. ההר נכבש, אבל הקרב סביב השאלה מה קרה לרוברטס ולצ'פמן בשעות הראשונות של אותו בוקר רק החל.
מה קרה לניל רוברטס?
גורלו המדויק של נִיל ס' רוֹבֶּרְטְס לאחר נפילתו מהמסוק נותר בלתי ודאי. אחת האפשרויות היא שנהרג זמן קצר לאחר הנפילה. אפשרות אחרת היא שנפצע ברגל ימין, נתפס בידי אנשי אל-קאעדה ולאחר מכן הוצא להורג בירייה אחת בעורף. אחד משידורי הווידאו הראה קבוצה של שמונה עד עשרה לוחמים מתקבצים סביב מה שנראה כגופה. הן GRIM-32 והן MAKO 30 דיווחו שנצנץ אינפרא-אדום פעל באזור, ובתיעוד נראה כי הלוחמים מעבירים ביניהם את הנצנץ. תרחיש הלכידה וההוצאה להורג לא אושר.
מייג'ור ג'נרל פְרֶנְק הֵייגֶנְבֶּק אישר כי בתמונה חיה מכלי Predator נראו אנשי אל-קאעדה רודפים אחר רוברטס ובהמשך גוררים את גופתו מן המקום שבו נפל. תיעוד אחר מאותו Predator הראה הבזק חום שנקשר לירי מרובה ודמות מטושטשת הנופלת מולו. אנשי כוח התגובה המהירה סיפרו גם שראו לוחמים הלובשים חלק מציודו של רוברטס ומצאו קסדה ובה חור של קליע.
לצד העדויות האלה קיימים גם דיווחים אחרים ולפיהם רוברטס שרד כמעט שעה לאחר נפילתו, נלחם באויב באמצעות אקדחו ורימונים והסב ללוחמים שמולו אבדות כבדות לפני שנהרג. לכן גם בתוך קרב שתועד מן האוויר, חלקים מן השעות הראשונות נותרו פתוחים לגרסאות שונות.
צלב חיל האוויר והגרסה הרשמית הראשונה
לאחר מותו הוענק לצ'פמן צלב חיל האוויר, העיטור השני בחשיבותו על גבורה. צ'פמן היה בקר הקרב הראשון של חיל האוויר שקיבל את העיטור. כתב העיטור תיאר את פעולותיו ב-4 במרץ 2002 באזור גרדז שבמזרח אפגניסטן, במסגרת 24th Special Tactics Squadron.
"נשיא ארצות הברית של אמריקה, בסמכות סעיף 8742 של פרק 10 בקוד ארצות הברית, מעניק את צלב חיל האוויר לטכניקל סרג'נט ג'ון צ'פמן על גבורה יוצאת דופן בפעולה צבאית נגד אויב חמוש של ארצות הברית, כבקר קרב ב-24th Special Tactics Squadron באזור גרדז, ברמות המזרחיות של אפגניסטן, ב-4 במרץ 2002. במהלך החדרת הכוח במסוק למשימת סיור, איתור מטרות רגישות לזמן וסיוע אווירי קרוב, ספג כלי הטיס של סמל צ'פמן אש מקלעים כבדה ופגיעה ישירה של רקטת RPG, שבעקבותיה נפל איש צוות SEAL של הצי מן המסוק. למרות הנזק הכבד הצליח כלי הטיס לעזוב את האזור ולבצע נחיתת חירום במרחק שבעה קילומטרים.
לאחר שהגיע לקרקע יצר סמל צ'פמן קשר עם מטוס AC-130 כדי לאבטח את האזור ולספק סיוע אווירי קרוב לכל הצוות. הוא כיוון את המטוס להתחיל בחיפוש אחר איש הצוות החסר וביקש, תיאם והכווין את המסוק שחילץ את הצוות ואנשי האוויר שנתקעו. פעולות אלה הגבילו את חשיפתם לאש האויב. מבלי להתחשב בחייו התנדב סמל צ'פמן לחלץ את חברו החסר ממעוז אויב.
זמן קצר לאחר ההחדרה נתקל הצוות באויב. סמל צ'פמן נלחם והרג שני אנשי אויב, המשיך להתקדם אל העמדה ולאחר מכן הסתער לעבר עמדה שנייה ובה קן מקלע מבוצר. בשלב זה ספג כוח החילוץ אש יעילה משלושה כיוונים. מטווח קצר ניהל צ'פמן חילופי אש מתוך מחסה אישי מזערי עד שנכנע לפציעותיו הרבות. השמדת העמדה הראשונה והתקדמותו אל השנייה אפשרו לצוותו להגיע למחסה ולנתק מגע. מפקד צוות ה-SEAL שלו ייחס לסמל צ'פמן באופן חד-משמעי את הצלת חייהם של כל אנשי צוות החילוץ. בגבורתו יוצאת הדופן, במיומנותו, בתוקפנותו מול האויב ובמסירותו לשירות ארצו, הביא סמל צ'פמן כבוד רב לעצמו ולחיל האוויר של ארצות הברית."
הניסוח הזה שיקף את ההבנה הראשונית של הקרב: צ'פמן לחם בעמדות האויב, אפשר לצוות לסגת ולבסוף מת מפצעיו במהלך אותו רצף. אלא שהצילומים שנותרו מן ההר אפשרו, שנים אחר כך, לפתוח מחדש בדיוק את הנקודה הזו.
ארבע עשרה שנים אחר כך: הקרב נבחן מחדש
14 שנים לאחר מותו של צ'פמן החלה מזכירת חיל האוויר דֶבּוֹרָה לִי גֵ'יימְס לקדם את שדרוג העיטור שלו למדליית הכבוד, העיטור הצבאי האישי הגבוה ביותר בארצות הברית. טכנולוגיה חדשה אפשרה ניתוח מעמיק יותר של סרטוני הקרב, והניתוח העלה את האפשרות שלאחר שנפגע ונחשב למת, צ'פמן חזר להכרה והמשיך להילחם באנשי אל-קאעדה שהתקרבו אליו משלושה כיוונים.
חיל האוויר טען כי לאחר שנותר מאחור הצליח צ'פמן להיכנס אל בונקר, ירה והרג לוחם אויב שהסתער עליו והרג לוחם נוסף בקרב פנים אל פנים. בהמשך, כאשר Razor 01 התקרב לפסגה, הוא יצא מההגנה היחסית שהעניק הבונקר וסיפק אש חיפוי למסוק. בכך נחשף שוב לאש האויב, אף שכבר היה פצוע אנושות.
במקביל התפתח מאבק מוסדי סביב ההכרה בו. נטען כי Naval Special Warfare Command ניסה לבלום את הענקת מדליית הכבוד לצ'פמן, משום ששדרוג העיטור עלול היה להתפרש כהכרה בכך שהוא נותר מאחור בעודו בחיים. כאשר התברר שלא ניתן יהיה למנוע את המהלך, נטען עוד כי הצי קידם גם את שדרוג Navy Cross של בריט סלבינסקי למדליית הכבוד. סלבינסקי אכן קיבל את המדליה במאי 2018.
במרץ 2018 נמסר למשפחת צ'פמן רשמית כי Air Force Cross שלו ישודרג למדליית הכבוד. ב-27 ביולי הודיע הבית הלבן כי הטקס ייערך ב-22 באוגוסט 2018.
מדליית הכבוד
כתב העיטור החדש תיאר את צ'פמן לא רק כמי שאפשר לצוותו לנתק מגע, אלא כאדם שהמשיך להילחם למרות פציעות אנושות. התיאור שם דגש על הסתערותו בעלייה תלולה, בשלג שהגיע עד הירכיים, ועל כך שעזב מחסה במרחק של 12 מטר בלבד מהאויב כדי לתקוף בונקר שני.
"טכניקל סרג'נט ג'ון א' צ'פמן הצטיין בגבורה יוצאת דופן כבקר קרב של טקטיקות מיוחדות בחיל האוויר, שסופח לצוות SEAL של הצי אשר ביצע פעולות סיור בטאקור גאר שבאפגניסטן ב-4 במרץ 2002. במהלך ההחדרה נקלע מסוק הצוות למארב, ואחד מחברי הצוות נפל אל תוך כוח אויב מבוצר מתחתיו. סמל צ'פמן והצוות חזרו מרצונם אל ההר המושלג, אל לבו של מעוז אויב ידוע, כדי לחלץ אחד משלהם.
מבלי להתחשב בביטחונו האישי התקדם סמל צ'פמן מיד אל עמדת האויב הקרובה למרות אש כבדה מכמה כיוונים. הוא הסתער ללא פחד על בונקר אויב במעלה מדרון תלול, בשלג שהגיע עד ירכיו ותחת אש עוינת, ונלחם באויב ישירות. כאשר הגיע לבונקר הסתער עליו וטיהר את העמדה, תוך הריגת כל לוחמי האויב שבתוכה.
מבלי להתחשב בחייו עזב סמל צ'פמן במכוון את המחסה, כאשר האויב נמצא במרחק של 12 מטרים בלבד ממנו, וחשף את עצמו פעם נוספת כדי לתקוף בונקר שני שממנו ירה מקלע מוצב על הצוות. במהלך ההסתערות, מעמדה חשופה ובקו הישיר של אש עזה, נפגע סמל צ'פמן מאש האויב. למרות פציעות קשות ואנושות המשיך להילחם ללא הרף וניהל עימות אלים עם כמה אנשי אויב לפני שהקריב את חייו. במעשיו ובאומץ לבו יוצא הדופן, בהקרבת חייו למען חיי חבריו, שמר טכניקל סרג'נט צ'פמן על המסורות הגבוהות ביותר של השירות הצבאי והביא כבוד רב לעצמו ולחיל האוויר של ארצות הברית."
הטקס נערך ביום רביעי, 22 באוגוסט 2018. בכך הפך צ'פמן לאיש חיל האוויר הראשון שקיבל את מדליית הכבוד מאז מלחמת וייטנאם ולחבר ה-19 בלבד בחיל האוויר של ארצות הברית שקיבל את העיטור. למחרת, 23 באוגוסט, נערך בפנטגון טקס נוסף בהשתתפות משפחתו וחבריו לשירות, ובו הוכנס להיכל הגיבורים, האולם המוקדש למקבלי מדליית הכבוד. ב-24 באוגוסט קודם לאחר מותו לדרגת רב סמל בכיר, ושמו נוסף לקיר מדליית הכבוד באנדרטת חיל האוויר.
גם אחרים זכו להכרה על פעולותיהם בטאקור גאר. ג'ייסון ד' קאנינגהם וטכניקל סרג'נט קִירִי ג' מִילֶר קיבלו, לצד צ'פמן, את Air Force Cross. בריט סלבינסקי קיבל כאמור מדליית כבוד ב-2018. ברט מורגנטי, שניסה לאחוז בציודו של רוברטס כאשר זה נפל מ-Razor 03, קיבל Navy Cross.
מהפסגה אל הזיכרון הציבורי
צ'פמן עצמו נטמן בבית העלמין של Saint Mary's Byzantine Catholic Church בווינדבר, העיירה שבה הכיר שנים קודם לכן את ואלרי.
פעולותיו בקרב נותרו יוצאות דופן גם מבחינת האופן שבו נשמרו. כלי טיס שחגו סביב טאקור גאר צילמו את הקרב מכמה זוויות, ולכן פעולותיו של צ'פמן מתוארות כפעולות הראשונות שבגינן הוענקה מדליית הכבוד ושקיימת להן הקלטת וידאו. אותה עובדה העניקה לפרשה ממד חריג: הקרב לא נשען רק על זיכרונות של אנשים שהיו על ההר. חלקים ממנו יכלו להיבחן שוב ושוב, פריים אחר פריים, שנים לאחר מותם של האנשים שנראו בהם.
האופי הזה של התיעוד גם לא סיים את המחלוקות. הוא דווקא יצר חדשות. אותן תמונות שימשו לבחינה מחודשת של הגרסה לגבי מותו של צ'פמן, של תנועות סלבינסקי ושל פרק הזמן שבין נסיגת MAKO 30 להגעת Razor 01. הן הפכו את טאקור גאר לקרב שבו זיכרון, עדות וטכנולוגיית צילום אינם תמיד מספרים מיד אותו סיפור.
המחלוקת סביב מוזיאון מדליית הכבוד
שנים לאחר הענקת המדליה נוצרה מחלוקת נוספת סביב האופן שבו יונצח צ'פמן במוזיאון מדליית הכבוד בארלינגטון, טקסס. נֵייט קוֹרְנַקְיָה, איש הכוחות המיוחדים לשעבר, טען בפרסום ביוטיוב כי תוכננה במוזיאון תצוגה ייעודית לצ'פמן, אך זו בוטלה והוחלפה בתצוגה המוקדשת לבריט סלבינסקי, המכהן במועצת המוזיאון.
אחותו של צ'פמן, לוֹרִי צַ'פְּמַן לוֹנְגְפְרִיץ, סיפרה כי בפברואר 2024, בזמן שהמוזיאון עדיין היה בבנייה, קיבלה סיור במקום. לדבריה הראו לה היכן אמורה להיות התצוגה של אחיה, והיא אף הציעה למסור למוזיאון חפצים שהיו בידי המשפחה. בנובמבר 2024, לדבריה, נודע לה שהתוכנית השתנתה וצ'פמן לא יקבל את התצוגה שהוצגה בפניה.
לטענתה, במקום תצוגה מלאה צומצמה הנצחתו לתצלום על קיר ולגרסה ערוכה ומושתקת של סרטון הרחפן ההיסטורי. היא הצביעה על הפער בין מעמדו של צ'פמן כאיש חיל האוויר הראשון שקיבל את מדליית הכבוד מאז וייטנאם וכמקבל שהקרב שלו תועד בווידאו, לבין היקף ההנצחה שניתן לו במקום. סלבינסקי, מנגד, הוצג לדבריה בתצוגה גדולה שכללה ויטרינה ובה שני מדים: מדי הצי הלבנים שלו והמדים שעל פי התצוגה לבש בקרב.
גם סביב אותם מדים הועלו טענות. לפי הפרסום, במכנסיים נראים חורים המוצגים כחורי קליעים, אף שסלבינסקי לא נפצע בקרב. מדובר בטענה שהועלתה במסגרת המחלוקת ולא בקביעה עצמאית לגבי מוצגי המוזיאון. עוד נטען כי המוזיאון מציין את ימי הולדתם של מקבלי מדליית הכבוד, אך ב-14 ביולי 2025 לא ציין את יום הולדתו של צ'פמן.
בתוך הביקורת הופיעה גם טענה רחבה יותר שלפיה גורמים בקהילת ה-SEAL מנסים להרחיק בין דמותו של סלבינסקי לבין סיפורו של צ'פמן, אף שהתיאור המובא לצד הביקורת מדגיש כי צ'פמן מילא תפקיד בהצלת אנשי MAKO 30. גם כאן מדובר במחלוקת ציבורית ובטענות של המעורבים, ולא בחלק שניתן להציגו כאילו אין עליו עוררין.
Alone at Dawn: מהספר אל הקולנוע
סיפורו של צ'פמן עובד גם לספר. דֶן שִילִינְג ולורי צ'פמן לונגפריץ כתבו את Alone at Dawn: Medal of Honor Recipient John Chapman and the Untold Story of the World's Deadliest Special Operations Force, שפורסם בשנת 2019 ועוסק בפעולות שהובילו להענקת מדליית הכבוד ובסיפורו של הכוח שבו שירת. עם פרסומו רכשה Thruline Entertainment אופציה לעיבוד קולנועי.
באוקטובר 2025 הוכרז כי העיבוד הקולנועי, גם הוא בשם Alone at Dawn, ייצא לדרך. את הסרט ביים רוֹן הָאוּאַרְד והוא מבוסס על הספר מאת שילינג ולונגפריץ ומתאר את חייו של ג'ון צ'פמן עד פעולותיו ומותו בקרב טאקור גאר. אדם דרייבר לוהק לגלם את צ'פמן, אן הַאתַ'ווֵיי לוהקה לתפקיד אחותו, ולצדם משתתפת בטי גִילְפִּין. הסרט צולם בבודפשט. Amazon MGM Studios מתכננת להפיץ את הסרט ב-25 בדצמבר 2027, לפני הפצה רחבה ב-7 בינואר 2028.
חומר מעשיר לקריאה
Alone at Dawn: Medal of Honor Recipient John Chapman and the Untold Story of the World's Deadliest Special Operations Force מאת דן שילינג ולורי צ'פמן לונגפריץ הוא הספר הקשור באופן הישיר ביותר לסיפור. אחת ממחברותיו היא אחותו של צ'פמן, והוא עוסק בפעולות שהביאו להענקת מדליית הכבוד ובסיפור הכוח המיוחד שבו שירת. עצם העובדה שהספר הפך לבסיס לעיבוד קולנועי מדגישה עד כמה סיפור הקרב המשיך להתפתח בזיכרון הציבורי הרבה לאחר סיום הקרבות על טאקור גאר.
ג'ון צ'פמן מת ב-4 במרץ 2002, בגיל 36, על פסגה שאליה חזר מרצונו בניסיון לחלץ לוחם אחר. במשך שנים, הסיפור הצבאי הרשמי של מותו הסתיים כמעט באותה נקודה שבה MAKO 30 נסוג מן ההר. הטכנולוגיה והצילומים השאירו אפשרות אחרת: שהאיש שחבריו חשבו למת חזר להכרה, המשיך להילחם לבדו, וכאשר שמע את המסוק הבא מתקרב בחר לצאת ממחסה פעם נוספת.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היה ג'ון צ'פמן?
מה עשה ג'ון צ'פמן בקרב טאקור גאר?
מדוע חשבו תחילה שג'ון צ'פמן נהרג מוקדם יותר בקרב?
מתי קיבל ג'ון צ'פמן את מדליית הכבוד?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
