קשר באהיה: מרד החייטים שדרש חירות, שוויון וביטול העבדות

ב-1798 הופיעו ברחובות סלבדור כרוזים שהבטיחו כי הזמן שבו בני האדם יהיו אחים ושווים מתקרב. ■ מאחוריהם עמדה התארגנות עממית חריגה בנוף הקולוניאלי של ברזיל, שבה חיילים, חייטים, בעלי מלאכה, עבדים ומשוחררים ביקשו רפובליקה, שוויון גזעי וביטול העבדות.

בבוקר 12 באוגוסט 1798 לא נדרשו תותחים או גדודי מורדים כדי להבהיל את שלטונות באהיה. די היה בדפי נייר. כרוזים הופיעו ליד כנסיות, בצמתים ובמקומות מרכזיים בסלבדור, ובהם הבטחה שאינה משתמעת לשתי פנים: זמנה של החירות מתקרב, ובקרוב יהיו כולם אחים ושווים. עבור חברה קולוניאלית שביסודה עמדו שלטון פורטוגלי, עבדות והיררכיה גזעית וחברתית קשוחה, גם כמה משפטים מודפסים או כתובים ביד יכלו להישמע כמעט כמו הכרזת מלחמה.

ההתארגנות שנחשפה באותו קיץ נודעה בשם קשר באהיה, Conjuração Baiana, בשם "מרד החייטים" בשל נוכחותם הבולטת של חייטים בין משתתפיה, ובהמשך גם כ"מרד הבוזיוס". היא התפתחה בקפיטניה של באהיה שבברזיל הקולוניאלית בשנים 1798-1799, אך שורשיה קדמו לכך. בניגוד לקשר מינאס, Inconfidência Mineira, של 1789-1792, שהפך לנקודת השוואה טבעית, כאן היה בסיס עממי רחב בהרבה והשתתפות משמעותית של שחורים, בני תערובת, עבדים, משוחררים, חיילים ובעלי מלאכה. הדרישות כללו עצמאות מלאה, הקמת רפובליקה דמוקרטית, חירויות רחבות, שוויון גזעי, ביטול העבדות, סחר חופשי, פתיחת הנמלים, הפחתת מסים והעלאת שכר החיילים.

עיר עשירה יותר, אוכלוסייה כועסת יותר

אז כיצד הגיעה סלבדור אל הכרוזים של אוגוסט 1798? ובכן, כדי להבין זאת, צריך לחזור אל המציאות הכלכלית והחברתית של באהיה בשלהי המאה ה-18. סלבדור איבדה את מעמדה כבירת המושבה לטובת ריו דה ז'ניירו, ותושבי באהיה חשו כי תשומת הלב והמשאבים המופנים אליהם פחתו. קשיים מנהליים הצטברו, מוצרי מזון מסוימים נעשו נדירים והמסים הכבידו על האוכלוסייה. בתקופת שלטונו של דום פֶרְנַנְדוֹ ז'וֹזֶה דֶה פּוֹרְטוּגָל אִי קַשְׁטְרוֹ (Fernando José de Portugal e Castro), מושל באהיה בשנים 1788-1801, התמרמרות נגד הממשלה נעשתה מוחשית במיוחד. מחירי מוצרים חיוניים עלו, המחסור במזון החריף, ובשלב מסוים המחסור בבשר היה כה חמור עד שתושבים פרצו לאטליזים.

באופן אירוני למדי, המשבר החברתי לא התחולל רק על רקע שקיעה כלכלית. בעשור האחרון של המאה ה-18 נהנתה כלכלת באהיה גם ממחזור חדש של צמיחה המבוסס על יצוא. קנה הסוכר, שנחלש בצפון-מזרח ברזיל כבר בסוף המאה ה-17, התאושש במידה ניכרת בשלהי המאה ה-18. המהפכה בהאיטי פגעה קשות בייצור הסוכר הקריבי ופתחה מחדש חלק מהשוק האירופי לסוכר מבאהיה. בעלי המטעים יכלו להרוויח יותר, אך עבור חלקים נרחבים מן האוכלוסייה השגשוג הזה לא תורגם לביטחון או לשיפור בתנאי החיים.

הכתר הפורטוגלי ניסה להתמודד עם אספקת המזון באמצעות חוקים שחייבו גידול של מוצרים מסוימים, אך בעלי האחוזות הגדולות העדיפו את רווחי קנה הסוכר ולא תמיד צייתו. התוצאה הייתה, בין השאר, עלייה ניכרת במחיר הקסאווה, שמקמחיה התפרנסה אוכלוסייה גדולה. במקביל גדלה אוכלוסיית העבדים שהובאה לצורך תעשיית הסוכר. השילוב בין רעב, מחירים גבוהים, עבדות, פערים כלכליים ורעיונות פוליטיים חדשים יצר קרקע שבה גם סיסמאות שהגיעו מן הצד השני של האוקיינוס יכלו לקבל משמעות מיידית מאוד.

גם הטבק מילא תפקיד במערכת הכלכלית של באהיה. הוא שימש כאמצעי חליפין בסחר העבדים, פעילות שעוררה את זעמה של החצר הפורטוגלית כאשר נעשתה מחוץ למסגרות החוקיות שקבעה. הטבק הוחלף גם במוצרים שיוצרו במדינות אירופיות אחרות, בניגוד להסדר הקולוניאלי שהתיר רכישת מוצרים מפורטוגל. לכך הצטרפו המונופול של סוחרים פורטוגלים, רווחים גבוהים מסוכר ועלייה גדולה בהכנסות בעלי טחנות הסוכר והמטעים. ברחבי האזור כבר נרשמו ביזת מחסנים ואפילו הצתה של עמוד הקלון, סימנים לכך שהכעס הציבורי לא נותר עוד בגדר תלונה מנומסת.

צרפת, האיטי ורעיונות שכבר לא נשארו באירופה

השינוי לא היה כלכלי בלבד. ב-1798 עברו פורטוגל ואירופה כולה תקופה של טלטלות פוליטיות, שבשנים הבאות אף יובילו להגעת משפחת המלוכה הפורטוגלית לברזיל. המהפכה הצרפתית העניקה לרעיונות ההשכלה, הרפובליקניזם, החירות והשוויון כוח חדש. גם עצמאות שלוש-עשרה המושבות האנגליות, האירועים בארצות הברית, המהפכה והעצמאות בהאיטי וההתארגנויות שכבר הופיעו במינאס ז'ראיס סיפקו לתושבי באהיה דוגמאות לכך שסדר פוליטי שנראה קבוע יכול להיסדק.

הקשר הצרפתי לא הסתכם בהשראה אינטלקטואלית. תיעוד שנחשף מתאר תקשורת בין גורמים צרפתיים שבחנו אפשרות של התערבות צבאית ופוליטית של צרפת המהפכנית לטובת ההתארגנות בבאהיה נגד המלוכה והשלטון הפורטוגלי. בעיר עצמה פעל גם הצרפתי מ' לַרְשֶׁה (M. Larcher), שהורשה להישאר בסלבדור כל עוד היה נתון לפיקוח צבאי. שני הקצינים שנועדו לשמור עליו, הֶרְמוֹזֶ'נֶס פְרַנְסִיסְקוֹ דֶה אַגִילַר (Hermogenes Francisco d’Aguilar) וז'וֹזֶה גוֹמֶס דֶה אוֹלִיבֵיירָה בּוֹרְזֶ'ס (José Gomes de Oliveira Borges), הושפעו ממנו ומעמדותיו הפוליטיות.

לרשה נקשר גם ל"אבירי האור", Cavaleiros da Luz, אגודה מסונית בולטת שהוקמה רשמית ב-14 ביולי 1797. חלק מן האליטה המשכילה של סלבדור נפגש במסגרות מסוג זה, ובהן הופצו רעיונות של השכלה, רפובליקניזם ואמנציפציה. חלק גדול מן התעמולה המוקדמת של ההתארגנות נקשר לאבירי האור, אף שהיקף מעורבותה המדויקת של האגודה אינו ברור במלואו. לצד ההשפעה הצרפתית ניכרה במיוחד גם השפעת המהפכה בהאיטי, עד כדי שימוש במושג "האיטיאניזם" לתיאור אותו מטען פוליטי וחברתי שהגיע מן המהפכה של העבדים והמשוחררים באיים הקריביים.

עבור האליטות המקומיות הייתה האיטי גם איום. בבאהיה חיו עבדים רבים, ולכן האפשרות של התקוממות עוררה פחד מפני תרחיש הדומה למהפכה ההאיטית. הסיבה לפחד הייתה ברורה גם מתוך הרכב ההתארגנות: בין המשתתפים נמצאו שחורים משוחררים, עבדים שחורים, עבדים ומשוחררים בני תערובת, חייטים, סנדלרים, רוקמים, נגרים, חיילים ובעלי מלאכה אחרים, לצד לבנים עניים וחברים רדיקליים מן המעמדות הגבוהים. רוב המורדים לא היו עבדים אלא מולאטים חופשיים שחיו בעוני קיצוני. בשל נוכחותן החריגה של השכבות הנמוכות ביותר בחברה של באהיה, המרד זכה גם לכינוי "המהפכה החברתית הראשונה של ברזיל".

מ-1797 לקשר מאורגן

הקנוניה החלה לקבל צורה כבר ב-1797. אחת העדויות להתגבשותה מצביעה על שיחות בין פְרַנְסִיסְקוֹ מוֹנִיז בָּארֶטוֹ דֶה אַרַאגָאוֹ (Francisco Moniz Barreto d’Aragão), לוּקַאס דַאנְטַאס דֶה אַמוֹרִים טוֹרֶס (Lucas Dantas d’Amorim Torres) ומָנוּאֵל דֶה סַנְטָה אַנָּה (Manuel de Santa Anna). בארטו, שהיה מורה וחבר באבירי האור, כתב שירה שהביעה תמיכה בעצמאות, שוויון, חירות וחשיבות התבונה. אחד הכלים להפצת האידאולוגיה של ההתקוממות היה שיר בן 44 שורות שחיבר.

המחשבות הללו חדרו גם לצבא. חיילים וקצינים ניסו לגייס אנשי צבא לתנועה המהפכנית ולערער את יציבות הכוחות מבפנים. לוקאס דאנטאס הפיץ תעמולה בתוך הגדוד שלו וניסה לפעול בשקט נגד נאמנות הצבא לשלטון. גם הרמוז'נס פרנסיסקו דה אגילר פעל בכיוון דומה. המאמצים לא היו חסרי תוצאה, והאקלים של אי-ציות כבר לא היה מוגבל לסמטאות ולסדנאות אלא הגיע גם אל הקסרקטינים.

לצד אנשי הצבא והאינטלקטואלים עמדו בעלי מלאכה מן השכבות העניות. דווקא החייטים נעשו מזוהים כל כך עם ההתארגנות עד שהעניקו לה אחד משמותיה הידועים ביותר, "מרד החייטים". חיילים, נגרים, סנדלרים, רוקמים ובעלי מלאכה אחרים היו חלק מאותה סביבה פוליטית. לא היה מדובר בקבוצה חברתית אחת ולא בתביעה אחת, אלא בחיבור יוצא דופן בין אנשים שחלקו תחושה שהסדר הקיים מציב בפניהם תקרה קשיחה מאוד.

שישה עקרונות ודרישה אחת מסוכנת במיוחד

התוכנית הפוליטית של קשר באהיה הייתה רחבה. ששת הסעיפים המיוחסים להתארגנות היו ביטול העבדות, הכרזת רפובליקה, הפחתת מסים, פתיחת הנמלים, סיום הדעות הקדומות והאפליה והעלאת שכר החיילים. לכך נוספו דרישות לעצמאות מלאה, חירות מסחרית ושוויון גזעי. הרפובליקה שאותה ביקשו להקים בבאהיה נועדה להיות משטר שוויוני שבו אנשים יישפטו על פי יכולתם וכישוריהם ולא על פי מעמדם הגזעי והחברתי.

קל להבין מדוע הייתה הדרישה לביטול העבדות קיצונית במיוחד בתוך החברה הקולוניאלית. לדברי קלוביס מוֹאוּרָה (Clóvis Moura), יעדיהם של המורדים בבאהיה היו "רדיקליים הרבה יותר", ושחרור העבדים היה אחת ממטרותיהם העיקריות. אל השחרור התחברה תביעה לפירוק ההיררכיה הגזעית שהעניקה זכויות פוליטיות וחברתיות על פי צבע ומעמד. בכך לא ביקשו המתנגדים רק להחליף שליט פורטוגלי בממשלה מקומית, אלא לשנות חלק מכללי היסוד שעליהם התבססה החברה שסביבם.

לוּאִיס גוֹנְזָאגָה דַאשׁ וִירְזֶ'נְס (Luís Gonzaga das Virgens), חייל ואחד ממנהיגי ההתארגנות, הפיץ רעיונות אלה בכתב. קִיפְּרִיאַנוֹ בָּארָאטָה דֶה אַלְמֵיידָה (Cipriano Barata de Almeida), מנתח שלמד באוניברסיטת קוימברה, עיתונאי, פילוסוף וחבר באבירי האור, הפיץ אף הוא תעמולה בקרב השכבות הנמוכות למרות מעמדו החברתי. הוא נודע גם כ"רופא העניים" וכמי שהיה מעורב שוב ושוב בפעילות מהפכנית. באראטה תמך בסחר חופשי ובשינוי פוליטי, אך בשלב מסוים הצליח גם לשכנע שני אנשים לוותר על השתתפותם בקנוניה.

לוקאס דאנטאס ניסח בבית המשפט את משמעותה החברתית של הרפובליקה שביקש להקים. דבריו אינם משאירים מקום רב לספק באשר לקשר בין צבע העור, קידום חברתי והדרישה למשטר חדש.

למרות הרדיקליות של העקרונות, ההתקוממות עצמה לא הייתה מצוידת בתוכנית מבצעית סדורה. ב-1798 עדיין לא היה למורדים מתווה מאורגן וברור לפעולה. מָנוּאֵל פַאוּסְטִינוֹ דוֹס סַנְטוֹס לִירָה (Manuel Faustino dos Santos Lira), חייט ואחד הקושרים, תיאר יעד יוצא דופן: לשכנע את מושל באהיה עצמו להפוך לנשיא הרפובליקה החדשה, תוך שימוש באלימות מועטה ככל האפשר. הרעיון הזה מלמד על הפער שבין שאפתנות התוכנית החברתית לבין מידת הבשלות הארגונית של ההתקוממות.

ארבעת האנשים שהפכו לפני המרד

ארבעה גברים מזוהים במיוחד כמנהיגי הקשר: שני חיילים ושני חייטים, כולם עניים ושחורים או בני תערובת. לצדו של לוקאס דאנטאס עמד לואיס גונזאגה דאס וירז'נס, חייל שהפך למפיץ פעיל של התעמולה. הוא נעצר ב-22 באוגוסט בעקבות הפצת החומרים. בחקירתו לא הודה בקשר, אך הסביר מדוע ראה בתעמולה אמצעי יעיל להכנת הציבור למהפכה.

ז'וֹאָאוּ דֶה דֶאוּס דוֹ נַסִימֶנְטוֹ (João de Deus do Nascimento), חייט במקצועו, היה מתומכיו המובהקים של הסחר החופשי ומתנגד למסיהם ולתשלומים השונים שהטילה הממשלה הפורטוגלית. לוקאס דאנטאס, לעומתו, הפך למעין מנהיג מעשי של הקבוצה משום שפגישות תכנון רבות נערכו בביתו. הוא היה פעיל בתוך הגדוד, הפיץ תעמולה וניסה לערער את הצבא מבפנים בלי למשוך תשומת לב מיותרת.

מנואל פאוסטינו, חייט נוסף, מתח ביקורת על הכנסייה בשל הגנתה על מוסד העבדות. ארבעתם השתייכו לאותם חלקים בחברה הקולוניאלית שהתקשו למצוא נתיב להתקדמות חברתית, וארבעתם עתידים לשלם על ההתארגנות בחייהם. לצדם התקיים מעגל אחר של משתתפים לבנים ובעלי מעמד חברתי גבוה יותר, ובהם קיפריאנו באראטה, פרנסיסקו מוניז בארטו דה אראגאו, הרמוז'נס פרנסיסקו דה אגילר וז'וזה גומס דה אוליביירה בורז'ס. היחס המשפטי אל המעגל הזה היה מתון יותר במידה ניכרת.

אולי יעניין אותך

נשיא ברזיל לולה אסר את ההימורים המקוונים ימים ספורים לפני הבחירות

ברזיל: מתקופת הקולוניזאליזם ועד ימינו

הנמסיס של ריו: איך מחלק עיתונים עני הפך לפושע מספר אחת בברזיל

פדרו השני, הקיסר האחרון של ברזיל

באראטה נעצר ב-19 בספטמבר 1798 ושוחרר בינואר 1800, ובסופו של דבר זוכה. פרנסיסקו מוניז בארטו כלל לא היה בסלבדור בשלב האחרון של ההתקוממות ולכן לא נענש. הרמוז'נס דה אגילר נעצר ונענש במאסר, ואילו ז'וזה גומס דה אוליביירה בורז'ס, שגם הוא שימש קצין ושומרו של לרשה, נכלל במעגל הצבאי שנקשר להתארגנות.

12 באוגוסט 1798: המילים מופיעות על הקירות

ב-12 באוגוסט יצאה הקנוניה מחדרי הפגישות אל הרחוב. כרוזים הונחו על דלתות כנסיות והודבקו בפינות מרכזיות של סלבדור. הם נמצאו בין היתר בפינת Praça do Palácio, על קירות בקתה של בנדיטה, אישה שחורה, ובכנסיית סאו בנטו. המסרים קראו לתושבים להצטרף למהפכה שתענה לדרישותיהם ותנתק את באהיה משלטון פורטוגל.

אחד הכרוזים נשא ניסוח שהפך לתמצית הרעיונית של ההתארגנות. הוא לא הסתפק בעצמאות טריטוריאלית, אלא הצמיד אליה שפה של אחווה ושוויון.

הכרוז האנונימי הוא שהביא את הקנוניה באופן ישיר לידיעת השלטונות. עוד באותו יום הורה המושל פרננדו ז'וזה דה פורטוגל אי קשטרו לפתוח בחקירה, שעליה הופקד ז'וֹזֶה פִּירֶס דֶה קַרְוַואלְיוֹ אִי אַלְבּוּקֶרְקֶה (José Pires de Carvalho e Albuquerque). אחת הפעולות הראשונות הייתה בדיקת האיות וכתב היד של המסמכים בניסיון לזהות את מחבריהם. בעקבות הבדיקה הוצאה הוראה לעצור את דוֹמִינְגוֹס דָה סִילְבָה לִיסְבּוֹאָה (Domingos da Silva Lisboa).

כעבור שמונה ימים, ב-20 באוגוסט 1798, נמצאו בכנסיית כרמו שתי איגרות שעליהן חתימה של "רפובליקנים אנונימיים". גם הן קראו למהפכה, והעלו על נס את "דגל השוויון, החירות והאחווה העממית". בתוך ימים ספורים כבר לא עמדה הממשלה מול שמועות על חוסר שביעות רצון אלא מול מסרים פוליטיים גלויים שהופיעו במרחב הציבורי.

המעצרים והחקירות עשו את השאר. נחקרים החלו למסור את שמותיהם של מעורבים נוספים, כפי שקרה גם בקשר מינאס. אחד המשתתפים אף מסר את פרטי התוכנית לשלטונות, וכך אפשר לכוחות הצבא להיערך מראש ולדכא את המרד לפני שהתפתח להתקוממות מאורגנת. ניסיון להפתיע את הממשלה הסתיים בכך שהממשלה היא שהקדימה את הקושרים.

חקירה, הלשנות ומאות חשודים

הדיכוי התרחב במהירות. מאות בני אדם הוזכרו בהלשנות ובחשדות, ובהם אנשי צבא, אנשי כמורה, עובדי ציבור ואנשים ממעמדות חברתיים שונים. 49 בני אדם נעצרו במהלך שלב הדיכוי, ורבים מהם ניסו להתנער ממעורבותם ולהוכיח את חפותם. בתוך פחות משבועיים הצליחו הרשויות גם לעצור ולהאשים 40 אנשים שנקשרו ישירות לקשר.

מבין אותם 40, 36 הועמדו לדין. ההרכב החברתי של הנאשמים ממחיש היטב מדוע ההתארגנות נתפסה כחריגה: היה בהם בוגר אוניברסיטה אחד, אדם אחד ממוצא אצילי, שני קצינים זוטרים, שמונה אנשי צבא, והשאר היו בעיקר בעלי מלאכה עצמאיים, ובהם עשרה חייטים. 24 מן העצורים היו ממוצא מולאטי, וכמעט כולם היו ילידי ברזיל.

האישומים היו חמורים. הנאשמים הואשמו בקשירת קשר נגד הכתר, בתכנון ביזה ובתכנון רציחתם של פקידי ממשל. מתוך הנשפטים זוכו 17, ארבעה קיבלו עונשי מאסר, שמונה נידונו לגלות באפריקה, שני עבדים נמכרו והוצאו מן המסגרת הצבאית, וחמישה נידונו למוות. ארבעה מן הנידונים למוות אכן הגיעו אל הגרדום.

במהלך ההליך הוזמן מסדר הכרמליטים היחפים לשמוע את וידויי האסירים וללוות את הנידונים לקראת מותם. אחד התיאורים המפורטים שנותרו קשור לנזיר ז'וֹזֶה דוֹ מוֹנְטֶה קַרְמֶלוֹ (José do Monte Carmelo). הוא כתב שמנואל פאוסטינו ניסה להתאבד כמה פעמים בשל מה שכינה "השפעתו המזיקה של השטן", וכי אסירים אחרים סיפרו שגם הם חשבו על התאבדות. לדבריו, האסירים גילו בהמשך חרטה והתקרבו לדת.

ז'ואאו דה דאוס ולואיס גונזאגה נקטו דרך אחרת בניסיון להימלט מגורלם. השניים ניסו להציג עצמם כמי שאיבדו את שפיותם, ולכאורה "איבדו את דעתם" פעם אחר פעם. התמרונים לא שינו את גזר הדין.

8 בנובמבר 1799: ארבעה לגרדום

ב-8 בנובמבר 1799 הגיעה תגובת הכתר לשיאה. ארבעת המנהיגים הוצאו להורג בתלייה בסדר שנקבע מראש: תחילה החייל לוקאס דאנטאס דה אמורים טורס, אחריו שוליית החייט מנואל פאוסטינו דוס סנטוס לירה, לאחר מכן החייל לואיס גונזאגה דאס וירז'נס ולבסוף רב-החייטים ז'ואאו דה דאוס דו נסימנטו. כוחות צבא מילאו את Praça da Liberdade וקהל גדול הגיע לצפות. תזמורת של חצוצרות ותופים ליוותה את הטקס.

בסביבות השעה אחת-עשרה בבוקר החלו האסירים לצעוד בידיים כבולות מאחורי גבם. לוקאס דאנטאס ומנואל פאוסטינו סירבו לקבל את טקסיהם הדתיים האחרונים. אדם חמישי שנידון למוות, הצורף לוּאִיס פִּירֶס (Luís Pires), היה נמלט ומעולם לא אותר. ארבעת האחרים נתלו בפומבי, אבל ההוצאה להורג הייתה רק השלב הראשון בעונש שתוכנן להיות גם מסר לציבור.

המשפט קבע כי שמותיהם וזכרם של המוצאים להורג יהיו "מקוללים" עד הדור השלישי. לאחר מותם בותרו גופותיהם וחלקיהן הוצגו ברחבי העיר. ראשו של לוקאס דאנטאס הוצב ב-Campo do Dique do Desterro. ראשו של מנואל פאוסטינו הוצג ב-Cruzeiro de São Francisco. ראשו של ז'ואאו דה דאוס הוצב ב-Rua Direita do Palácio, הרחוב הידוע כיום בשם Rua Chile. ראשו וידיו של לואיס גונזאגה נתלו על הגרדום ב-Praça da Piedade, שהייתה אז הכיכר המרכזית של סלבדור.

האקלים החם של סלבדור הפך את ההפגנה המאיימת למפגע קשה. הגופות המבותרות החלו להירקב, ונשרים שחורים מילאו את העיר. ב-11 בנובמבר תיאר הנזיר מצב שבו "אוויר העיר היה בלתי ניתן לנשימה; הריקבון חדר לכל הבתים והאוכלוסייה חששה לבריאותה". חלקי הגופות נותרו לעיני הציבור חמישה ימים, ורק ב-13 בנובמבר אספה אותם Santa Casa de Misericórdia, המוסד שהיה אחראי אז לבתי הקברות בברזיל הקולוניאלית. שרידיהם נקברו במקום שאינו ידוע.

מי שלא נתלה, נשלח רחוק

העונשים לא הסתיימו בארבע התליות. שורה של נאשמים נשלחו לגלות בחוף המערבי של אפריקה, מחוץ לתחומי השליטה הפורטוגלית, עונש שתואר כשווה למעשה לגזר דין מוות. לפני גירושם קיבלו חלקם 500 מלקות בפומבי ב-Pelourinho, שבאותה תקופה שכן ב-Terreiro de Jesus, ולאחר מכן אולצו לצפות בהוצאה להורג של הנידונים למוות.

ז'וֹזֶה דֶה פְרֵייטַאס סַקוֹטָה (José de Freitas Sacota) ורוֹמָאוּ פִּינְיֵירוֹ (Romão Pinheiro) הושארו באקארה (Acará), שהייתה תחת שליטה הולנדית. מָנוּאֵל דֶה סַנְטָנָה (Manuel de Santana) נשלח לאקיטו (Aquito), שהיה אז תחת שליטה דנית. אִינַסְיוֹ דָה סִילְבָה פִּימֶנְטֶל (Inácio da Silva Pimentel) הוגלה ל-Castelo da Mina, שהיה בשליטה הולנדית. לוּאִיס דֶה פְרַנְסָה פִּירֶס (Luís de França Pires) נשלח לקאבו קורסו (Cabo Corso), ז'וֹזֶה פֶלִיקְס דָה קוֹסְטָה (José Félix da Costa) ל-Fortaleza do Moura, וז'וֹזֶה דוֹ סַקְרַמֶנְטוֹ (José do Sacramento) לקומנדה (Comenda), שהייתה תחת שליטה אנגלית.

אליהם הצטרפו נידונים נוספים. פֶּדְרוֹ לֵאוֹ דֶה אַגִילַר פַּנְטוֹזָ'ה (Pedro Leão de Aguilar Pantoja) נשלח למאסר בבנגואלה לעשר שנים. העבד קוֹזְמֶה דַמְיָאוּ פֶּרֵיירָה בַּסְטוֹס (Cosme Damião Pereira Bastos) הוגלה לחמש שנים באנגולה. העבדים אִינַסְיוֹ פִּירֶס (Inácio Pires) ומָנוּאֵל ז'וֹזֶה דֶה וֶרָה קְרוּז (Manuel José de Vera Cruz) נידונו ל-500 מלקות, ובעליהם חויבו למכור אותם מחוץ לקפיטניה של באהיה. ז'וֹזֶה רַיימוּנְדוֹ בָּארָאטָה דֶה אַלְמֵיידָה (José Raimundo Barata de Almeida) הוגלה לאי פרננדו דה נורוניה.

הקצינים הרמוז'נס פרנסיסקו דה אגילר פנטוז'ה וז'וזה גומס דה אוליביירה בורז'ס נותרו במעצר בסלבדור במשך שישה חודשים. קיפריאנו באראטה, שנעצר כאמור בספטמבר 1798, שוחרר בינואר 1800. פער הענישה בין המנהיגים העניים שהגיעו לגרדום לבין חלק מן המעורבים בעלי המעמד הגבוה היה בולט, וכבר בתיאור תוצאות הקשר הודגש משקלו של המעמד החברתי בקביעת עומק המחויבות של המשתתפים וגם בתוצאות שנשאו.

מרד שלא הצליח, רעיונות שלא נעלמו

מבחינה צבאית ופוליטית מיידית, הקשר נכשל. ההתקוממות לא הצליחה לתפוס את השלטון, לא הוקמה רפובליקה, העבדות לא בוטלה והשלטון הפורטוגלי נותר במקומו. תוכנית שלא הייתה מאורגנת דיה נחשפה באמצעות כרוזים, חקירות והלשנות לפני שהצליחה להפוך למהפכה ממשית. ארבעה מן האנשים המזוהים ביותר איתה הוצאו להורג באופן שנועד למחוק לא רק את חייהם אלא גם את זכרם.

אלא שהדרישות עצמן היו רחבות באופן יוצא דופן לתקופה הקולוניאלית. האנשים שהשתתפו בהתארגנות באו מן המגזרים העירוניים והמוחלשים שתרמו לייצור העושר של המושבה אך מצאו עצמם חסומים בפני ניידות חברתית. הם מחו נגד נטל המסים של הכתר הפורטוגלי, נגד העבדות ונגד היררכיה חברתית וגזעית שביססה את זכויותיהם של מעטים. ההצעה לרפובליקה שוויונית ודמוקרטית, לצד שחרור העבדים, הפכה את הקשר לאחד הפרויקטים הרדיקליים יותר שנוסחו בברזיל הקולוניאלית.

בכך נבדל המרד לא רק בעקרונותיו אלא גם בשאלה מי דרש אותם. בין הקושרים היו אנשים מן השכבות שנחשבו מודרות ומופלות בחברה של באהיה: עבדים, עבדים לשעבר, שחורים חופשיים, בני תערובת, חיילים ובעלי מלאכה. לצד האליטה המשכילה והאגודות המסוניות הופיעו עשרה חייטים בין הנאשמים במשפט, והחייטים עצמם נעשו חלק משמו ההיסטורי של המרד.

למרד החייטים נקשר גם דגל משלו, המוכר בתיאורו כ"דגל מרד החייטים". אפילו השם המאוחר יותר משמר את זהותו של המאבק לצד הכינוי "מרד החייטים", המזכיר מי היו האנשים שניצבו במרכז הדיכוי.

מבאהיה של 1798 אל עצמאות באהיה

הדיכוי של 1799 לא מחק את המתחים בסלבדור. ההתארגנות הותירה חותם עמוק בחברה המקומית, וב-1821 פרצה בבאהיה תנועה אמנציפציונית נוספת. התהליך התפתח למלחמה על עצמאות באהיה, שהושלמה ב-2 ביולי 1823.

השלמת עצמאותה של באהיה באה לאחר 7 בספטמבר של השנה הקודמת, המועד שבו השתחררה ברזיל והתגבשה תחת שלטונו הקיסרי של דום פֶּדְרוֹ הָרִאשׁוֹן (D. Pedro I). מבחינה כרונולוגית מפרידים כמעט רבע מאה בין הכרוזים של 1798 לבין 1823, אבל בתוך ההיסטוריה של סלבדור ובאהיה נותר הקשר חלק מרצף של התנגדות לשלטון הקולוניאלי.

ישנן גם התארגנויות אחרות שהופיעו באזורים שהיו בשליטה פורטוגלית ונכללות באותו מרחב היסטורי רחב: Conjuração dos Pintos משנת 1787, Conjuração Mineira משנת 1789, Conjuração Carioca משנת 1794, Conspiração dos Suassunas משנת 1801, המהפכה הפרנמבוקנית של 1817 ולבסוף עצמאות באהיה. הקשר של 1798 ניצב בתוך רצף זה, אך ההרכב החברתי שלו והדרישה המפורשת לשוויון ולביטול העבדות העניקו לו אופי משלו.

הכתר ביקש להפוך את לוקאס דאנטאס, מנואל פאוסטינו, לואיס גונזאגה וז'ואאו דה דאוס לדוגמה. ראשיהם וידיהם הוצבו במרחב העירוני, זכרם קולל משפטית עד הדור השלישי, וריח שרידיהם המפורקים מילא את סלבדור במשך ימים. העונש תוכנן להיות גלוי, פיזי ומרתיע, כזה שכל מי שעובר ברחוב יבין ממנו מה צפוי למי שמנסה לערער את המבנה הפוליטי והחברתי הקיים.

אלא שדווקא העונש משמר את פרטיו של הסיפור. החייל שחשב שתעמולה תרגיל את הציבור לרעיון החירות, החייט שביקר את הכנסייה על הגנתה על העבדות, החייל שאירח בביתו פגישות וניסה לשנות את הצבא מבפנים, והחייט שתמך בסחר חופשי והתנגד למסים נותרו במרכז הזיכרון של ההתקוממות. הכרוז שהכריז כי יבוא זמן שבו "כולנו נהיה שווים" שרד הרבה מעבר לחמישה הימים שבהם ניסתה הממשלה להשתמש בגופותיהם כדי לומר את ההפך.

אם הרחובות של סלבדור ב-1798 מעידים על משהו, הרי שגם כרוז קטן יכול לשאת בתוכו תוכנית פוליטית שהשלטון יעדיף לקבור במהירות. אפשר להמשיך לקרוא באתר על מרידות, מהפכות ותנועות עצמאות אחרות, או לשתף את הכתבה עם מי שסבור שהיסטוריה פוליטית נכתבת רק בארמונות ולא גם בסדנאות חייטים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.