ב-6 ביוני 1944 חצו כוחות עצומים של בעלות הברית את תעלת למאנש, צנחו מאחורי הקווים הגרמניים והסתערו על חמישה חופים בנורמנדי במסגרת הפלישה האמפיבית הגדולה ביותר שנוסתה עד אז. ■ התוכנית הייתה מפורטת להפליא, הביצוע היה כאוטי, המחיר היה כבד, ובתוך יום אחד הצליחו האמריקאים, הבריטים והקנדים להקים ראש גשר שממנו תיפתח הדרך לשחרור צרפת ולהתקדמות אל גרמניה.
בלילה שבין 5 ל-6 ביוני 1944 ישב המפקד העליון של כוחות בעלות הברית, הגנרל דְווַייט דֵיוִיד אייזנהאואר, ועישן סיגריות צ'סטרפילד. מעבר לתעלה, אַדולף הִיטְלֶר ישן. בתוך שעות ספורות עתידים היו השניים לגלות שהמאבק על מערב אירופה נכנס לשלב חדש, אבל בשעות האחרונות שלפני הפלישה עדיין לא היה שום דבר ודאי. אלפי מטוסים כבר נעו בחשכה, צנחנים נדחסו אל תוך מטוסים כשהם עמוסים בציוד, אלפי כלי שיט התקרבו לחופי צרפת, ובחופי נורמנדי המתינו ביצורים, מוקשים, תותחים, מכשולים וחיילים גרמנים שלא ידעו היכן בדיוק תיפול המכה העיקרית.
כמעט שום דבר ב-6 ביוני לא התנהל בדיוק כמתוכנן. צנחנים הושלכו הרחק מאזורי הנחיתה שלהם, חלקם טבעו בביצות ובשטחים שהוצפו במכוון, טנקים אמפיביים שקעו בים הסוער, הפצצות אוויריות החטיאו כמה מהעמדות הגרמניות החשובות ביותר, נחתות נסחפו ממסלולן ובחוף אומאהה פגשו האמריקאים אש גרמנית קטלנית שכמעט הפכה את ראש החוף לאסון. ובכל זאת, עד שירד הלילה הצליחו בעלות הברית להיאחז בחמשת החופים, להתקדם בחלק מהגזרות אל תוך היבשה ולהוכיח שהחומה שהקימה גרמניה לאורך החוף המערבי של אירופה אינה בלתי חדירה.
זה היה יום הפלישה, D-Day, תחילתו של המהלך שבמסגרתו תקפו כוחות מארצות הברית, בריטניה, קנדה וצרפת את הכוחות הגרמניים בצפון צרפת הכבושה. הפלישה הייתה חלק ממבצע אוברלורד, שתוכנן במשך יותר משנתיים של הכנות. מטרתו הייתה לפתוח חזית מערבית רחבה, לדחוק את הכוחות הגרמניים לאחור ולהתחיל את שחרור צפון-מערב אירופה. עד סוף אותו יום כבר היו עשרות ומאות אלפי בני אדם מעורבים במבצע בים, באוויר וביבשה, ומערכת המלחמה שהשתרעה במשך שנים על פני אירופה קיבלה לפתע זירה מרכזית חדשה.
הדרך לנורמנדי: הפלישה שכולם ידעו שתגיע
מאז מאי 1940 הייתה צפון-מערב צרפת נתונה תחת כיבוש נאצי. ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941, ובמהלך 1942 החלו האמריקאים והבריטים לדון ברצינות באפשרות של פלישה גדולה מעבר לתעלת למאנש. הבריטים נשאו איתם את זיכרון דנקרק, שמחופיה פונו במאי 1940 לאחר שכוחותיהם נותקו במהלך המערכה על צרפת. עכשיו המטרה הייתה הפוכה לחלוטין: לא לחלץ צבא מאירופה, אלא להחזיר אליו צבא גדול דיו כדי להישאר.
בשנת 1942, בשיא עוצמתה של גרמניה הנאצית, שלטו גרמניה ובעלות בריתה בחלקים עצומים של אירופה וצפון אפריקה, מצרפת והולנד במערב דרך פולין וחלקים מרוסיה במזרח ועד איטליה ותוניסיה בדרום. עד 1944 כבר השתנתה התמונה. היטלר ספג מפלה מכרעת בסטלינגרד, ואחיזת מדינות הציר בצפון אפריקה ובאיטליה הלכה ונחלשה. מנהיגי בעלות הברית הגיעו למסקנה שפלישה רחבת היקף למערב אירופה תאלץ את הצבא הגרמני לפצל את כוחותיו ותוכל לשנות את כיוון המלחמה באופן מכריע.
גם בצד הגרמני לא היה ספק שפלישה תגיע. בנובמבר 1943 הטיל היטלר על פילדמרשל אֶרווין רוֹמֶל את האחריות להגנת חופי צפון צרפת. הגרמנים לא ידעו היכן בדיוק יתקפו בעלות הברית, אך הבינו היטב שהחוף יהיה זירת ההכרעה הראשונה. רומל נדרש להשלים את "החומה האטלנטית", מערכת ביצורים באורך של כ-3,860 קילומטרים, שכללה בונקרים, שדות מוקשים, מכשולים בחוף ובמים ועמדות ירי. אחד המקורות המצורפים מציין כי לאורך חופי נורמנדי הוטמנו כארבעה מיליון מוקשים וכי כ-260 אלף עובדים, רובם עובדי כפייה, עסקו במשך שנתיים בבניית מערכת ההגנה.
המחשבה הגרמנית הייתה פשוטה ואכזרית: אם הפלישה תיעצר על החוף, אפשר יהיה לדחות ניסיון פלישה נוסף ולאפשר להיטלר להפנות את עיקר כוחו נגד ברית המועצות במזרח. במילים אחרות, נורמנדי לא הייתה בעיניו רק עוד חזית. היא הייתה המקום שבו אפשר אולי למנוע מן המלחמה להפוך למאבק גרמני בשני כיוונים בו-זמנית.
יותר משני מיליון אמריקאים באנגליה וצבא שלם שנבנה מעבר לתעלה
במשך חודשים הפכה דרום אנגליה לבסיס זינוק עצום. עד תחילת יוני כבר הגיעו לאנגליה יותר משני מיליון חיילים אמריקאים ועוד כ-250 אלף קנדים כדי להצטרף לכוחות הבריטיים. הצבא האמריקאי העביר לאזורי הריכוז כשבעה מיליון טונות של אספקה, ובהם כ-450 אלף טונות של תחמושת. עצם קיומה של מסה כזו של אנשים, נשק, כלי רכב, מזון וציוד הפך את בריטניה למעין מחסן צבאי עצום שמטרתו היחידה הייתה להעביר מלחמה שלמה מעבר למים.
וִינְסְטוֹן צֶ'רְצִ'יל ופְרַנְקְלִין דֶלַאנוֹ רוּזְוֶולְט הבינו כבר מתחילת המלחמה כי פלישה רחבת היקף לאירופה היבשתית תהיה חיונית. בינואר 1944 קיבל אייזנהאואר את הפיקוד על מבצע אוברלורד, ובחודשים הבאים הגיע תכנון הפלישה לשיאו. חמשת החופים שנבחרו קיבלו שמות קוד: יוטה, אומאהה, גולד, ג'ונו וסורד. התוכנית קבעה כי הפצצות אוויריות כבדות יפגעו בעמדות התותחים הגרמניות, יהרסו דרכים וגשרים ויקשו על הגרמנים להביא תגבורות. אחר כך יונחתו צנחנים בעומק השטח כדי להשתלט על נקודות מפתח, ולבסוף תגיע המתקפה האמפיבית ההמונית.
התכנון היה כה רחב עד שאחד המקורות מתאר אותו כמבצע שנועד להביא כ-150 אלף חיילי רגלים מארצות הברית, בריטניה וקנדה אל החופים כמעט בבת אחת. מקורות אחרים מדברים על כ-156 אלף חיילים שהגיעו לחופי נורמנדי במהלך היום, בעוד מקור נוסף מציין 176 אלף חיילים אמריקאים, בריטים וקנדים במסגרת מבצע נפטון, המרכיב הימי של הפלישה. ההבדל בין המספרים נותר בחומרים שסופקו ואינו נפתר בהם לחלוטין, ולכן נכון לראותם כהגדרות שונות של היקף הכוח או כנתונים ממקורות שונים ולא לאחד אותם למספר מלאכותי אחד.
מבצע ההטעיה: לגרום לגרמנים להגן על המקום הלא נכון
תוכנית הפלישה לא הסתמכה רק על כוח אש. היא נזקקה לכך שהגרמנים יפזרו את עוצמתם במקום הלא נכון. חודשים לפני 6 ביוני ניהלו בעלות הברית מבצע הטעיה עצום שנועד לשכנע את הפיקוד הגרמני כי היעד העיקרי יהיה פה-דה-קאלה, הנקודה הצרה ביותר בין בריטניה לצרפת, ולא חופי נורמנדי. במקביל נעשו מאמצים לגרום לגרמנים להאמין שגם נורווגיה ואזורים אחרים עשויים להיות יעדי פלישה.
מבצע ההטעיה, שכונה פורטיטיוד, עשה שימוש כמעט בכל אמצעי שניתן היה להעלות על הדעת. נבנה צבא מדומה בפיקודו של הגנרל ג'וֹרְג' פֶּטוֹן, הוצבו טנקים ומטוסים מתנפחים שנועדו להיראות אמיתיים בצילומי סיור, הופעלו שידורי רדיו כוזבים וסוכנים כפולים הזינו את המודיעין הגרמני במידע שקרי. התוצאה הייתה מרשימה במיוחד משום שההטעיה לא הסתיימה עם תחילת הקרב. גם לאחר שחיילי בעלות הברית כבר נחתו בנורמנדי, היטלר המשיך לחשוד שמדובר במהלך הסחה שנועד למשוך את כוחותיו דרומה לקראת הפלישה "האמיתית" שתבוא באזור קאלה.
בהתחשב באופיה הסודי ביותר של תוכנית הפלישה לנורמנדי, מנהיגי בריטניה וארצות הברית השאירו את שַארְל דֶה גוֹל, מנהיג צרפת החופשית הגולה, כמעט לחלוטין מחוץ למעגל המידע עד ימים ספורים לפני ההתקפה. הסודיות שנועדה להסתיר את מועד הפלישה ואת אתריה לא הבחינה תמיד בין אויב לבעל ברית. ככל שהמבצע התקרב, כך הצטמצם מעגל היודעים, וההיסטוריה של צרפת עמדה להיכנס לפרק מכריע כאשר אחד ממנהיגיה הבולטים יודע עליו רק זמן קצר לפני תחילתו.
5 ביוני: היום שבו מזג האוויר כמעט עצר את ההיסטוריה
התאריך המקורי שנבחר לפלישה היה 5 ביוני 1944. התנאים שנדרשו היו מסובכים: ים שניתן לחצות בו, אור ירח שיסייע לפעולות הלילה ומפלס מים מתאים בשעות הבוקר. אלא שמזג האוויר הידרדר וסערות אילצו את אייזנהאואר לדחות את המבצע ב-24 שעות. ההחלטה הייתה מסוכנת. מאות אלפי אנשים כבר הוכנו לתנועה, כלי שיט התמלאו חיילים וציוד, והפתעה אסטרטגית שאפשר לבנות במשך חודשים עלולה הייתה להתפורר בתוך ימים.
בבוקר 5 ביוני קיבל אייזנהאואר מן החזאי שלו תחזית שלפיה למחרת צפוי שיפור בתנאים. הוא נתן את האישור לצאת. מאוחר יותר באותו יום יצאו מאנגליה יותר מ-5,000 ספינות וכלי נחיתה שנשאו חיילים ואספקה לעבר צרפת, בעוד יותר מ-11 אלף מטוסים גויסו לפי מקור אחד לספק חיפוי וסיוע אווירי. מקור אחר מדבר על כ-13 אלף מטוסי סיוע. גם כאן הנתונים אינם זהים לחלוטין, אך שניהם ממחישים את היקף המאמץ האווירי שנלווה לארמדה הימית.
לפני יציאת הכוחות פנה אייזנהאואר אל החיילים במילים שהבהירו כיצד נתפס הרגע בעיני הפיקוד העליון. הוא לא הציג את המהלך כעוד קרב מקומי, אלא כמאמץ שהעולם כולו מביט בו.
החלטתו של אייזנהאואר לנצל את חלון מזג האוויר של 6 ביוני התגלתה בדיעבד כבעלת חשיבות רבה גם משום שהגרמנים עצמם לא האמינו שבעלות הברית יעזו לבצע פלישה ימית בתנאים סוערים כל כך. מזג האוויר שהעמיד את המבצע בסכנה הפך אפוא גם לחלק מההפתעה.
חזאי חיל האוויר המלכותי שסייע להציל את יום הפלישה לנורמנדי
הפלישה לנורמנדי הייתה עלולה להפוך לאחד האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה הצבאית, אלמלא החלטותיו של חזאי סקוטי והנתונים שסיפקה טייסת 518 של חיל האוויר המלכותי, שהתבססה על אי קטן מול החוף המערבי של סקוטלנד. קפטן הקבוצה ג'יימס מרטין סטאג, מדלקית' שליד אדינבורו, היה היועץ המטאורולוגי הראשי ששכנע את הגנרל האמריקני אייזנהאואר לשנות את מועד הפלישה של בעלות הברית.
סטאג לא רק חזה סערה ב-5 ביוני 1944, אלא גם סיפק את התחזית החיונית שלפיה מזג האוויר יתבהר למשך זמן ארוך דיו ביום שלמחרת, באופן שיאפשר למבצע אוברלורד לצאת לפועל. חלק מהנתונים שסייעו לסטאג לקבל את החלטתו הגיעו מטייסת מעט מוכרת של חיל האוויר המלכותי, שפעלה מטירי.
טייסת 518 ביצעה משימות מסוכנות מהחוף המערבי של סקוטלנד, למרחק של מאות קילומטרים אל תוך האוקיינוס האטלנטי, בכל תנאי מזג האוויר, כדי לשלוח בחזרה מדידות מטאורולוגיות. קפטן הסיירת סטאג היה היועץ המטאורולוגי הראשי של מבצע אוברלורד.
הנחיתות בנורמנדי תוכננו ל-5 ביוני, אך שפל במפלס הים ומזג אוויר טוב היו חיוניים כדי שניתן יהיה להנחית מאות אלפי חיילים בחופי צרפת. את זמני השפל היה קל לחזות, אך לחזות נכון גם את מזג האוויר היה עניין אחר לגמרי. עננות נמוכה הייתה מונעת חיפוי אווירי, וים סוער היה עלול להטביע את נחתות הפלישה.
באותם ימים, שנים רבות לפני צילומי לוויין ומודלים ממוחשבים, חיזוי מזג האוויר היה רחוק מלהיות מדע מדויק. בשנת 1944, החזאי היה תלוי לחלוטין בתצפיות מזג אוויר. עם זאת, תצפיות מתחנות יבשתיות לא יכלו לומר לחזאים כיצד נראה מזג האוויר הרחק בלב האוקיינוס האטלנטי.
וכאן נכנסה לתמונה טייסת 518. תפקידם היה להמריא מן ההברידים הפנימיים אל מעל האוקיינוס האטלנטי במפציצים שהותאמו במיוחד למשימה, ולתעד את תנאי מזג האוויר. יחידת חיל האוויר המלכותי עברה אל האי בספטמבר 1943 מסטורנוויי שבאי לואיס. המשימה שלהם הייתה לטוס בשני "נתיבים" למרחק של מאות קילומטרים מעל האוקיינוס האטלנטי ולשדר ברדיו מדידות של טמפרטורה ולחץ אוויר, שהועברו למפקדה סמוך ללונדון.
הטייסת השתמשה במפציצי הליפקס, שכל ציוד ההפצצה שלהם הוסר כדי לסייע להם לבצע את הגיחות ארוכות הטווח. המשימות יכלו להימשך בין שמונה לעשר שעות ולעיתים קרובות בוצעו בלילה ובתנאי מזג אוויר קשים, דבר שדרש כישורי ניווט "מדהימים".
בינואר 1944 נהרגו שמונה אנשים כאשר טיסה מטאורולוגית איבדה את דרכה במזג אוויר קשה והתרסקה אל הצוקים בבונדורן שבדוניגול. האי טירי השתנה לחלוטין בעקבות נוכחותם של כ-3,000 אנשי צבא, שרבים מהם הגיעו מקנדה, ניו זילנד, אוסטרליה ופולין, נוסף על בריטניה. אחד מאנשי צוות הטייסת, קצין המשנה גורדון וילקס, כתב מאוחר יותר: "מעולם לא הפכו אותנו לזוהרים בעמוד הראשון של העיתונים היומיים, ולא דיברו עלינו בפאבים ובברים, אבל תמיד היינו שם, יהיה מזג האוויר אשר יהיה." הוא חישב כי עשרה מטוסים ו-54 אנשי צוות אבדו במהלך הפעילות מטירי בשנת 1944.
בינתיים, בדרום אנגליה, בלב הפיקוד העליון של בעלות הברית, נמצא קפטן הקבוצה סטאג. באמצעות הנתונים מטירי ומטייסות אחרות, הוא נאבק לשכנע את הגנרל אייזנהאואר לדחות את הנחיתות ביום אחד.
בסופו של דבר הגנרל דווייט אייזנהאואר הקשיב, והמבצע הימי הגדול ביותר בהיסטוריה הושהה. הייתה מחלוקת רבה בין החזאים האמריקנים והבריטים. הם פסלו את 5 ביוני משום שהיה סוער מדי, אבל סטאג ראה תצפית אחת, כ-600 מייל ממערב לאירלנד, שהראתה שלחץ האוויר בגובה פני השטח מתחיל לעלות, ולכן הייתה אפשרות שהמצב יתחיל להירגע. הם שבו בבוקר 5 ביוני כדי לבדוק אם המצב עדיין כזה.
הפוגה במזג האוויר אפשרה לפלישה לצאת לפועל. סטאג סבר כי קיימת אפשרות שרכס קטן של לחץ אוויר גבוה יתבסס מעל תעלת למאנש בבוקר שלמחרת, אך הוא עדיין נתקל בחוסר הסכמה. סביר שגם החזאים הגרמנים ציפו שמזג האוויר הקשה יימשך ולא ציפו לפלישה בתנאים הללו.
אילו הנחיתה ביום הפלישה לא הייתה מתרחשת ב-6 ביוני, היא הייתה נדחית בשבועיים, ובאותו יום הוכתה התעלה פעם נוספת בסערה גדולה, שאותה היו המטאורולוגים מתקשים לחזות. במקום זאת, התברר כי סטאג צדק, והפלישה ביום הפלישה יצאה לפועל ב-6 ביוני, ובכך החלה שחרורה של צרפת הכבושה בידי גרמניה, ובהמשך של אירופה, משליטת הנאצים.
הלילה שלפני החופים: אלפי צנחנים מאחורי הקווים
על כל פנים, עוד לפני שהחייל הראשון יצא מנחתת אל מי החוף, המלחמה כבר החלה בעומק נורמנדי. בשעות החשכה המוקדמות של 6 ביוני המריאו כוחות מוצנחים כדי לנחות מאחורי קווי ההגנה הגרמניים, להשתלט על גשרים ודרכי יציאה, לפגוע בצירי תגבורות ולהגן על אגפי ראשי החוף העתידיים. אחד המקורות מדבר על כ-18 אלף צנחנים אמריקאים ובריטים שכבר היו על הקרקע עם עלות השחר, ואילו מקור אחר מציין יותר מ-23 אלף חיילים שהוצנחו או הונחתו בדאונים. ה-BBC מתאר שלוש דיוויזיות מוטסות אמריקאיות ובריטיות, יותר מ-23 אלף איש, שיצאו זמן קצר לאחר חצות.
גם כאן, ההבדל בין תוכנית למציאות הופיע כמעט מיד. ערפל סמיך, רוחות חזקות ואש נ"מ עזה אילצו מטוסים רבים לבצע את ההצנחה בתנאים קשים. צנחנים קפצו במהירויות מסוכנות ממטוסים שטסו נמוך, ורבים מהם נחתו הרחק מן האזורים שנקבעו להם. חלק נשאו עד כ-91 קילוגרמים של ציוד. אחרים נפלו לתוך ביצות ואזורים שהוצפו בידי מהנדסים גרמנים, וחלקם טבעו תחת משקל הציוד. אחרים נורו בעודם באוויר. ואף על פי כן, יחידות מוצנחות הצליחו להשלים משימות חשובות, לפוצץ גשרים אסטרטגיים ולהשתיק כמה סוללות תותחים גרמניות.
832 מטוסי דקוטה מדגם סי-47 נשאו חיילים בלילה שבין 5 ל-6 ביוני, ולפי אחד המקורות איבדו בעלות הברית 127 מטוסים ביום הפלישה. עבור האנשים שבתוך אותם מטוסים, הסטטיסטיקה הגדולה התפרקה לרגעים קטנים ומקריים. המקלעיסט גַאי וִידֶן, שצנח עם הדיוויזיה המוטסת ה-101, נזכר כיצד שמע דבר מה פוגע בחזהו לאחר התפוצצות פצצת מרגמה באוויר. הוא ייחס את הישרדותו להתערבות אלוהית.
אולי יעניין אותך
ובאותו לילה התרחשו אינספור סיפורים דומים. הצנחן קֵן רַאסֶל נחת על מגדל כנסייה ונשאר תלוי באוויר ברצועות המצנח שלו. המרחב שמאחורי החופים התמלא קבוצות מפוזרות של אנשים שלא תמיד ידעו היכן הם נמצאים, אבל לעיתים גילו שהם עדיין יכולים לבצע את משימתם. המבצע שתוכנן באמצעות מפות, חצים ולוחות זמנים הפך בתוך דקות לסדרה של החלטות מקומיות שקיבלו אנשים שעמדו לבדם בחשכה.
קראו גם: קרבות היסטוריים שנראו כאילו נלקחו מעולם הפנטזיה
הארמדה מתאספת ב"פיקדילי סירקוס"
במקביל לפעולה המוטסת התכנס בים כוח הפלישה. אלפי כלי שיט ונחתות התרכזו בנקודה בתעלת למאנש שקיבלה את הכינוי "פיקדילי סירקוס". לפי ה-BBC השתתפו במבצע עד 7,000 ספינות וכלי נחיתה, בעוד מקור אחר מציין כ-6,000 כלי שיט ונחתות במסגרת מבצע נפטון. המספרים שונים, אבל התמונה ברורה: מדובר היה בריכוז ימי חסר תקדים שנועד להעביר צבא שלם מצדה האחד של התעלה לצדה האחר.
משעה 06:30 החלו חמש דיוויזיות ההסתערות הראשונות להגיע לחופים, תחת חיפוי של הפגזה ימית. התוכנית התבססה על כך שהפצצות האוויר והירי מן הספינות ירסקו את העמדות הגרמניות לפני שהחיילים יידרשו לחצות שטח פתוח. בחלק מן החופים התוכנית פעלה במידה מספקת. באחרים היא נכשלה באופן מסוכן.
ים גבוה דחף נחתות ממסלולן. טנקים אמפיביים שקעו לפני שהגיעו ליבשה. הפצצות החטיאו עמדות ארטילריה. התוצאה הייתה שבכל אחד מחמשת החופים התנהל למעשה קרב מעט שונה, עם שילוב שונה של מזל, התנגדות גרמנית, הצלחת ההפצצה, יכולת אלתור ותנאי שטח.
יוטה: נחיתה במקום הלא נכון שהפכה ליתרון
בחוף יוטה נחתו הכוחות האמריקאים המערביים ביותר. ההתנגדות שם הייתה קלה יחסית, והנחיתה התבצעה ללא מספר האבדות העצום שיירשם באומאהה הסמוכה. אחד הסיפורים מתוך הספר "יום הפלישה" של ג'יילס מילטון ממחיש היטב עד כמה המציאות סירבה לציית למפות. זמן קצר לאחר שעלה לחוף גילה הגנרל רוזוולט כי הוא ומאות מאנשיו נחתו כקילומטר וחצי מדרום למקום שבו היו אמורים לנחות.
במונחים של תכנון צבאי, נחיתה במקום הלא נכון היא תקלה. בשטח, כאשר האש כבר נפתחת ואין אפשרות להחזיר את מאות האנשים והנחתות לאחור, היא הופכת לנתון חדש שממנו צריך לעבוד. הכוחות ביוטה הצליחו להתקדם ולהשתלט על האזור. הפעולות המוצנחות בעומק השטח היו יעילות יחסית, וכך גם חלק מן ההפצצות, והחוף נכבש במחיר נמוך יותר מזה ששילמו האמריקאים במרחק לא גדול משם.
אומאהה: המקום שבו התוכנית כמעט נשברה
אם יש חוף אחד שהפך בדיעבד לסמל של מחיר הפלישה, זהו אומאהה. שם פגשו חיילי הדיוויזיה הראשונה האמריקאית ים גבוה, ערפל, מוקשים, כלי רכב בוערים, אש מתותחי החוף וכוחות גרמניים חזקים, ובהם דיוויזיית חי"ר איכותית. רבים מן הפצועים טבעו כאשר הגאות עלתה. כמה מן ההפצצות האוויריות והימיות שנועדו להשמיד את העמדות הגרמניות נכשלו, ולכן הגלים הראשונים של החיילים יצאו מן הנחתות אל תוך אש מקלעים כבדה במקום אל מול ביצורים מרוסקים.
פרנק דֶה וִיטָה היה אחראי להוריד את כבש הנחיתה באחת הנחתות של הספינה "סמואל צ'ייס". התפקיד, לפי עדותו, רדף אותו כל חייו. בדרך אל אומאהה פגעו כדורי המקלעים בחזית הנחתת בקצב שהוא השווה למכונת כתיבה. "התפקיד שלי היה להוריד את הכבש", סיפר. מאחורי המשפט הפשוט הזה עמדה משמעות איומה: ברגע שהכבש ירד, האנשים שבתוך הנחתת נחשפו לאש.
צ'ארלס נוֹרְמַן שֵיי, חובש קרבי בגדוד הרגלים ה-16 של הדיוויזיה הראשונה, היה בין הכוחות הראשונים שנחתו באומאהה. "החובה שלי הייתה להציל חיים, לא לקחת חיים", אמר. על החוף הוא ראה מקרוב את המחיר ששילמו החיילים על האפשרות להמשיך להתקדם.
גלי ההסתערות הראשונים ספגו אבדות קשות. התמונות מן החוף תיארו חיילים זוחלים על בטנם בין מכשולים, אנשים המנסים להחיות חברים שכמעט טבעו, פצועים הנשענים על מצוקי הגיר וכוחות הנדסה העוברים במים תחת אש. אבל במשך שעות המשיכו האמריקאים להתקדם. הם הגיעו אל חומת ים מבוצרת, טיפסו במדרונות התלולים מעל החוף והחלו לפגוע בעמדות הארטילריה הגרמניות.
לפי המקור המפורט, כ-2,400 אמריקאים נהרגו, נפצעו או הוגדרו נעדרים באומאהה במהלך הקרב שנמשך כל היום. מקור אחר מציין יותר מ-2,000 אבדות אמריקאיות בחוף. למרות זאת, עד רדת החשכה היה אומאהה בידי בעלות הברית. החוף שבו נראתה הפלישה במשך שעות כמי שעומדת להתמוטט הפך לראש גשר.
גולד, ג'ונו וסורד: הבריטים והקנדים מגיעים לחוף
בגולד ובסורד נחתו כוחות בריטיים, ובג'ונו תקפו הקנדים. בחלק מן התיאורים ההתנגדות בחופים אלה מוגדרת קלה יחסית, אולם המקורות המפורטים מזכירים שגם שם פגשו הכוחות אש גרמנית כבדה, ים קשה ותקלות בתוכנית. ההבדל לא היה בכך שהכול פעל כשורה, אלא בכך שבכמה מן הגזרות הצליחו ההפצצות והפעולות המקדימות לספק תנאים מעט טובים יותר להתקדמות.
בג'ונו נתקלו הגלים הראשונים של הקנדים באש ארטילרית גרמנית קטלנית, ואחד המקורות מציין כי שיעור האבדות בשלבים הראשונים הגיע עד 50 אחוזים. ובכל זאת, הכוחות הקנדיים לא נעצרו. הם הצליחו לעבור את החוף, לדחוק את הגרמנים פנימה ועד סוף היום כבשו הגדודים הקנדיים יותר שטח שהיה מוחזק בידי הגרמנים מכל כוח אחר ביום הפלישה.
בגולד סייע גורם ההפתעה לבריטים לבסס אחיזה, ואילו בסורד הצליחו הכוחות להגיע לחוף ולהתבסס. ההתקדמות לא הייתה אחידה ולא הגיעה לכל היעדים המתוכננים, אבל בשעות הערב כבר היה ברור שהכוחות הגרמניים לא הצליחו לבצע את הדבר החשוב ביותר מבחינתם: להשליך את הפולשים בחזרה אל הים.
בין חיילים, כלי רכב, פגזים ומכשולים הופיעו גם רגעים שכמעט קשה לדמיין בתוך שדה קרב. בִּיל מִילִין צעד הלוך ושוב על החוף בעוד פגזים מתפוצצים סביבו וניגן בחמת החלילים שלו בכל כוחו. תמונה כזאת נראית כמעט ספרותית מדי מכדי להיות חלק מפלישה המונית, אבל זה בדיוק אופיו של 6 ביוני כפי שהוא מופיע בחומרים: אירוע עצום שמורכב מאינספור רגעים אנושיים קטנים, מוזרים ולעיתים בלתי נתפסים.
בנקודת התפר בין אדם למכונה
הספר "יום הפלישה" של ג'יילס מילטון מתאר את 6 ביוני לא רק באמצעות המפקדים הגדולים, אלא דרך עשרות אנשים שנקלעו לצמתים שונים של אותו יום. הגנרל וִילְהֶלְם רִיכְטֶר טרק את הטלפון בפני קצין שבישר לו על תחילת הפלישה. לויטננט-קומנדר הַיינְרִיך הוֹפְמַן יצא בראש שלוש טרפדות כדי לנסות ולעצור את הארמדה של בעלות הברית. מַלְקוֹלְם בְּרֶאנַן נזקף כמי שהרג את הגנרל הגרמני הראשון שנהרג ביום הפלישה.
הרחק מן הדרגים הצבאיים, פֶרְנָאן אוֹלַאר בן החמש כבש את פניו בכרית והתייפח. חיילים גרמנים ניסו להבין האם מדובר בפלישה העיקרית או בהסחה. אלחוטניות, אחיות, אנשי מחתרת צרפתים, טייסים ומלחים הפכו כולם לחלק מאותו פסיפס. זו אולי אחת הדרכים המדויקות ביותר להבין את קנה המידה של היום הזה: לא קרב אחד, אלא אלפי קרבות קטנים שהתרחשו בעת ובעונה אחת על פני שטח עצום.
במפקדה העליונה עישן אייזנהאואר. בגרמניה ישן היטלר. על החופים נחתו אנשים שאיבדו את יחידותיהם, את מפותיהם ולעיתים את חבריהם בתוך דקות. ההיסטוריה הגדולה, כאשר היא מתרחשת, אינה מודיעה למשתתפים באיזה פרק הם נמצאים.
מדוע התגובה הגרמנית איחרה לבוא?
הגרמנים לא הופתעו מהאפשרות שתהיה פלישה, אבל כן התקשו להבין בזמן אמת את משמעות מה שהתרחש בנורמנדי. ההטעיה המוקדמת של בעלות הברית המשיכה להשפיע על קבלת ההחלטות גם כאשר הלחימה כבר הייתה בעיצומה. היטלר סבר בתחילה שנורמנדי היא תרגיל הסחה לקראת התקפה צפונית יותר, באזור שמעבר לנהר הסן או בסביבת קאלה, ולכן סירב לשחרר מיד דיוויזיות שהיו קרובות יחסית לזירה.
ההיסוס הזה עלה בזמן יקר. תגבורות נאלצו להגיע ממרחקים גדולים יותר, וגם השימוש ביחידות השריון התעכב. רומל, אחד המפקדים המזוהים ביותר עם מערך ההגנה הגרמני, כלל לא היה באזור משום שיצא לחופשה. כך מצאה עצמה מערכת ההגנה הגרמנית מול מצב שלגביו התכוננה זמן רב, אבל ברגע הקריטי התקשתה להחליט אם זהו אכן הקרב שעליו התכוננה.
גם עליונותן האווירית של בעלות הברית הקשתה מאוד על התנועה הגרמנית. מטוסים של בעלות הברית פגעו בגשרים מרכזיים ואילצו יחידות גרמניות לבצע עיקופים ארוכים. מן הים סייעו ספינות המלחמה באש ארטילרית שהגנה על הכוחות שעל החוף ובפנים הארץ. כך, גם במקומות שבהם הלוחמים הגרמנים עצמם התנגדו בתקיפות, המערכת שאמורה הייתה להעביר אליהם כוח נוסף פעלה באיטיות ובקושי.
המספרים שמאחורי 6 ביוני
בשעות הערב כבר נרשמה הצלחה ברורה, אך המספרים מן המקורות אינם אחידים לחלוטין. מקור אחד מציין כי עד סוף היום הסתערו בהצלחה על חופי נורמנדי כ-155 אלף חיילים אמריקאים, בריטים וקנדים. מקורות אחרים מציינים כ-156 אלף. המקור המפורט למבצע נפטון מציין 176 אלף חיילים אמריקאים, בריטים וקנדים. ה-BBC מציין כ-156 אלף חיילים ו-10,000 כלי רכב שהובאו אל חמשת החופים באמצעות עד 7,000 ספינות וכלי נחיתה.
גם באוויר יש הבדלים. מקור אחד מדבר על יותר מ-11 אלף מטוסים שסיפקו חיפוי וסיוע, ואחר על כ-13 אלף. לגבי הכוחות המוטסים, מופיעים המספרים 18 אלף צנחנים אמריקאים ובריטים וכן יותר מ-23 אלף חיילים שנעו בצניחה או בדאונים. במקום לנסות להכריע בין המספרים ללא מקור נוסף, אפשר לומר בביטחון דבר אחד: מדובר במערכת צבאית ששילבה עשרות אלפי חיילים, אלפי כלי שיט ואלפי מטוסים בפעולה מתואמת אחת.
המחיר היה כבד. לפי ה-BBC, עד 4,400 חיילים מצבאות בעלות הברית נהרגו ביום הפלישה וכ-9,000 נפצעו או הוגדרו נעדרים. המקור המפורט מציין 2,501 אנשי שירות אמריקאים שנהרגו ביום עצמו ועוד 1,913 אנשי בעלות הברית, סך של יותר מ-4,400 הרוגים, וכ-10,000 אבדות כוללות של הרוגים, פצועים ונעדרים. מספר האבדות הגרמניות אינו ידוע בוודאות, וב-BBC הוא מוערך בין 4,000 ל-9,000 איש. אליהם יש להוסיף אלפי אזרחים צרפתים שנהרגו, בעיקר בהפצצות שביצעו בעלות הברית.
הפער בין המספרים מדגיש דבר בסיסי על הדרך שבה נמדד יום קרב בסדר גודל כזה. יש נתונים על הרוגים, אחרים על כלל הנפגעים, אחרים על חיילים שהגיעו לחוף, על חיילים שהשתתפו במבצע הימי או על מי שנחתו בצניחה ובדאונים. כל אחד מהם מתאר חלק אחר של אותו מנגנון עצום.
ההצלחה הייתה אמיתית, אבל התוכנית לא הושלמה
העובדה שהנחיתה הצליחה אינה אומרת שהתוכנית התבצעה בשלמותה. פילדמרשל בֶּרְנַרְד מוֹנְטְגוֹמֶרִי טען בהמשך להצלחת המבצע, אך אחד המקורות מציין כדוגמה לכך שבעלות הברית הצליחו להביא לצרפת ביום הראשון רק חלק מן האספקה וכלי הרכב שתכננו להנחית. בחלק מהחופים ההתקדמות הייתה איטית מן המתוכנן, יעדים מסוימים לא הושגו, והמרחק בין ראשי החוף לבין התמונה שהופיעה בחדרי התכנון היה משמעותי.
אלא שמלחמות אינן מוכרעות לפי מידת ההתאמה ללוח הזמנים המקורי. הדבר החשוב היה שבסוף 6 ביוני נשארו בעלות הברית בצרפת. באומאהה, המקום שבו הסכנה הייתה הגדולה ביותר, הצליחו האמריקאים להחזיק מעמד ולהתקדם. ביוטה הוקמה אחיזה חזקה. הבריטים והקנדים התבססו בגולד, ג'ונו וסורד. עד חצות היו ראשי החוף בידיהם, ובכמה אזורים החלה תנועה נוספת אל תוך היבשה.
מהחוף אל הבוקאזש: המערכה לא הסתיימה ב-6 ביוני
יום הפלישה היה תחילת הקרב על נורמנדי, לא סופו. לאחר שהכוחות הצליחו להיאחז בחוף היה עליהם להבטיח שהם יוכלו להביא תגבורות מהר יותר משהגרמנים יוכלו לרכז כוחות נגדם. במשך הימים והשבועות הבאים התקדמו בעלות הברית בשטח קשה של ביצות, גדרות חיות צפופות, דרכים צרות ועיירות שהוגנו בעקשנות.
כבר ב-11 ביוני היו החופים מאובטחים במלואם לפי אחד המקורות, ויותר מ-326 אלף חיילים, למעלה מ-50 אלף כלי רכב וכ-100 אלף טונות של ציוד כבר הגיעו לנורמנדי. עד סוף יוני השתלטו בעלות הברית על הנמל החשוב של שרבור, ובצרפת נמצאו כבר כ-850 אלף חיילים וכ-150 אלף כלי רכב.
אלה היו המספרים שבאמצעותם הפך ראש הגשר למערכה יבשתית. ביום הראשון היה האתגר להישאר על החוף. לאחר מכן האתגר היה להזרים דרכו אנשים, דלק, תחמושת, מזון וכלי רכב במהירות גדולה מזו שבה יצליחו הגרמנים להתארגן מחדש.
ההתקדמות לא הייתה מהירה. ה-BBC מציין כי הלחימה בדרכים הצרות ובעיירות המוגנות של נורמנדי הייתה איטית וקשה, וכי הכוחות של בעלות הברית שילמו מחיר כבד. אבל כעת הם היו רבים יותר מן האויב וזכו לעליונות אווירית. בהדרגה הצליחו להתגבר על ההתנגדות הגרמנית.
מפריז אל גבול גרמניה
עד סוף אוגוסט 1944 הגיעו בעלות הברית אל נהר הסן, פריז שוחררה והכוחות הגרמניים סולקו מצפון-מערב צרפת. בכך הסתיים למעשה קרב נורמנדי. לפי ה-BBC, עד לשחרור פריז בסוף אוגוסט כבר הגיעו לצרפת כשני מיליון חיילים של בעלות הברית, וכעשרה אחוזים מהם היו הרוגים, פצועים או נעדרים.
שחרור פריז ב-25 באוגוסט סימן כי הצבא הגרמני במערב נדחק לאחור. גרמניה נאלצה להעביר חיילים ונשק מן המערכות האחרות אל החזית החדשה בצרפת. עצם פתיחתה של החזית מנעה מהיטלר להשתמש בחלק מן הכוחות האלה כדי לחזק את החזית המזרחית מול הצבא הסובייטי המתקדם.
בתוך שלושה חודשים מיום הפלישה שוחרר החלק הצפוני של צרפת, וכוחות בעלות הברית כבר התכוננו להיכנס לגרמניה. ממזרח המשיכו הכוחות הסובייטיים להתקדם. שתי זרועות המלחמה שסגרו על גרמניה נעו זו לעבר זו.
ב-7 במאי 1945 חתמה גרמניה על כניעה ללא תנאי, פחות משנה לאחר הפלישה לנורמנדי. לפי המקור האחר, הכניעה התקבלה רשמית בידי בעלות הברית ב-8 במאי. היטלר התאבד ב-30 באפריל, שבוע קודם לכן. הפלישה לנורמנדי לא סיימה את המלחמה ביום אחד, אבל היא פתחה את החזית שהפכה את המשך המלחמה הגרמנית במערב למאבק נסיגה מתמשך.
מדוע בכלל קוראים לזה D-Day?
למרות החשיבות ההיסטורית שקיבל השם, האות D אינה קיצור של מילה מסתורית המתייחסת לנורמנדי. במינוח הצבאי היא פשוט מסמנת "יום". D-Day הוא היום שבו פעולה צבאית מתחילה, בדיוק כפי ש-H-Hour הוא השעה שבה הפעולה מתחילה.
המשמעות המקורית אפוא טכנית לחלוטין. אלא שהאירועים של 6 ביוני 1944 הפכו את המונח הכללי הזה לשם שכמעט אינו זקוק עוד להסבר. כאשר מדברים על "יום הפלישה", הכוונה בדרך כלל לא לאחד מן הימים האפשריים בתכנון צבאי, אלא לבוקר שבו נפתחו חמשת חופי נורמנדי בפני הכוחות שהגיעו מן הים.
היום שנראה אחר לגמרי לכל מי שהיה בו
הדרך הקלה ביותר לתאר את 6 ביוני היא באמצעות המספרים הגדולים: אלפי ספינות, אלפי מטוסים, עשרות אלפי צנחנים ויותר ממאה וחמישים אלף חיילים. אבל ככל שמתקרבים אל האירוע, המספרים מתחילים לאבד את צורתם. חייל אחד מוריד כבש של נחתת. חובש מחפש פצועים בחוף. צנחן תלוי ממגדל כנסייה. ילד צרפתי בן חמש קובר את פניו בכרית. קצין גרמני טורק טלפון. מוזיקאי צועד על חוף תחת אש ומנגן בחמת חלילים. אייזנהאואר מעשן. היטלר ישן.
זו בדיוק הסיבה שיום הפלישה ממשיך להעסיק היסטוריונים, סופרים ויוצרי קולנוע. הוא היה מבצע צבאי בקנה מידה כמעט בלתי נתפס, אבל הצלחתו נבעה לבסוף גם מיכולתם של אנשים שנקלעו לתוכנית שהתפרקה סביבם לאלתר, להתקדם, להמשיך לפעול ולעיתים פשוט לשרוד עוד כמה דקות.
כאשר ירד הלילה על נורמנדי, לא כל היעדים הושגו ולא כל התוכניות התממשו. אלפים היו הרוגים, פצועים או נעדרים, ראשי החוף עדיין היו פגיעים והמלחמה נמשכה. אבל דבר אחד כבר לא היה כפי שהיה בבוקר. הכוחות של בעלות הברית היו על אדמת צרפת, והגרמנים לא הצליחו להשליך אותם בחזרה אל התעלה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הספר "יום הפלישה" מאת ג'יילס מילטון, שיצא בעברית בהוצאת כתר במאי 2022, מציג את הפלישה לנורמנדי באמצעות עיניהם של עשרות אנשים שחוו אותה מזוויות שונות. הספר הוא ספר עיון בן 448 עמודים, וזמן הקריאה המשוער המופיע בחומר הוא כשבע שעות ו-28 דקות. לפי התקציר המצורף, כוחו של הספר אינו רק בתיאור האסטרטגיה או סדר הכוחות, אלא ביצירת פסיפס אנושי שבו צנחנים, מפקדים, חיילים גרמנים, טייסים, מלחים, אחיות, אלחוטניות, אזרחים ואנשי מחתרת צרפתים הופכים יחד לסיפור של אותו יום.
הספר מתאר, בין השאר, את קן ראסל התלוי ממגדל הכנסייה, את וילהלם ריכטר הטורק את הטלפון, את אייזנהאואר המבלה את הלילה בעישון צ'סטרפילד, את פרנאן אולאר בן החמש הבוכה לתוך הכרית, את היינריך הופמן היוצא בראש שלוש טרפדות אל מול הארמדה, את הגנרל רוזוולט המגלה כי אנשיו נחתו כקילומטר וחצי מן המקום המתוכנן, את מלקולם בראנן ואת ביל מילין המנגן בחמת החלילים תחת אש. על פי החומר שסופק, מחיר הגרסה הדיגיטלית היה 44 שקלים ומחיר הגרסה המודפסת 86.4 שקלים, לעומת מחיר גב של 108 שקלים, והספר זכה לציון 4.4 על סמך 24 ביקורות.
חומר מעשיר לצפייה
יום הפלישה זכה לאורך השנים גם לייצוגים קולנועיים וטלוויזיוניים. הסרט "היום הארוך ביותר" משנת 1962 הוא אחד העיבודים המפורסמים ביותר של אירועי 6 ביוני, ואילו "להציל את טוראי ראיין" משנת 1998 הפך את נחיתת אומאהה למוקד של אחד התיאורים הקולנועיים המזוהים ביותר עם הפלישה.
בשנת 2001 הוצגו אירועי הפלישה גם בסדרה "אחים לנשק".
בסרט ״לחץ״ מ-2026, מככב אנדרו סקוט, בתור קצין המטאורולוגיה הבריטי קפטן ג'יימס סטאג. הסרט מתרחש ב-72 השעות המתוחות שלפני הפלישה לנורמנדי,, כאשר סטאג מנסה לשכנע את הגנרל אייזנהאואר לדחות את המבצע בשל תנאי מזג האוויר.
בסופו של דבר, יום הפלישה מציע לקורא ההיסטוריה דבר נדיר: אפשר להביט בו מלמעלה, כמבצע של מיליוני טונות של ציוד ואלפי כלי שיט, ואפשר להביט בו מלמטה, דרך אדם אחד שפותח כבש של נחתת או צנחן אחד שאינו יודע היכן נחת. אם הכתבה הזו פתחה עבורכם עוד דלת אל אותו בוקר בנורמנדי, המשיכו לקרוא באתר ולצלול אל הרגעים שבהם תוכניות גדולות נאלצו לפגוש בני אדם אמיתיים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מה היה D-Day ומתי התרחשה הפלישה לנורמנדי?
באילו חופים נחתו כוחות בעלות הברית ביום הפלישה?
מדוע הפלישה לנורמנדי כמעט נדחתה?
מדוע היו האבדות באומאהה כבדות כל כך?
מה קרה לאחר שהנחיתות בנורמנדי הצליחו?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.