דלג לתוכן
איור של משקיפים בלבוש מסורתי מביטים אל הזריחה

המוריאורי: השבט הניו זילנדי שבחר בשלום וכמעט הושמד

איור מקורי שנוצר במיוחד עבור HistoryIsTold.com.

בשנת 1835 פלשו שני שבטי מאורים לאיי צ'טהאם שבאוקיינוס השקט, אך בני המוריאורי סירבו להשיב מלחמה, גם כאשר עמדו בפני סכנת השמדה. ■ מאות נרצחו, אחרים שועבדו, ובמשך עשרות שנים נחשב עמם לנכחד, עד שמאבק ממושך השיב את שמם ואת זכויותיהם להיסטוריה.

בנובמבר 1835 התכנסו כאלף מבני המוריאורי במקום שנקרא טה אוואפטיקי, באיי צ'טהאם שממזרח לניו זילנד. אל האיים הגיעו לוחמים משני שבטי מאורים, חמושים ברובים, בגרזנים ובאלות, ואנשי המוריאורי נדרשו להחליט כיצד להגיב. מספרם היה גדול פי שניים ממספר הפולשים, אך יתרון מספרי לא היה השיקול המרכזי בהחלטתם. במשך דורות הם חיו על פי חוק קדום שאסר מלחמה והרג, וגם לנוכח סכנה ממשית לחייהם בחרו לדבוק בו.

ההחלטה הייתה הרת אסון. הפולשים פירשו את ההתכנסות כמועצת מלחמה, תקפו את תושבי האיים והרגו כ-300 מהם. אחרים נשבו, איבדו את אדמותיהם ונאסר עליהם לדבר בשפתם. בעשרות השנים הבאות הצטמצמה אוכלוסיית המוריאורי עד שבתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 נותרו בחיים 101 בני אדם בלבד.

סיפורם של המוריאורי, אחד העמים הילידיים של ניו זילנד, נמשך הרבה מעבר לפלישה של 1835. הוא מתחיל במסעות הגירה באוקיינוס השקט, עובר דרך החלטה יוצאת דופן לאסור מלחמות בין שבטים, ומגיע אל מאבק ממושך בעבדות, בנישול ובמחיקת הזהות התרבותית. במשך שנים נפוצה הטענה שהמוריאורי נכחדו לחלוטין, אך צאצאיהם המשיכו לשמר את מורשתם. ב-2021, כמעט 186 שנים לאחר הפלישה, קיבלה ההכרה בזכויותיהם ביטוי בחוק ניו זילנדי שכלל פיצויים והכרה רשמית במעמדם כתושביהם המקוריים של איי צ'טהאם.

ראשית המוריאורי: עם שנולד בקצה האוקיינוס השקט

כדי להבין את ההיסטוריה של המוריאורי צריך להתרחק מן הפלישה של 1835 ולחזור אל תקופה שבה קבוצות פולינזיות התיישבו באיים הפזורים ברחבי האוקיינוס השקט. המוריאורי התפתחו כקבוצה תרבותית נפרדת בעלת שורשים משותפים עם המאורים של ניו זילנד. מקום מושבם היה ארכיפלג צ'טהאם, השוכן כ-800 קילומטרים מדרום-מזרח לאי הדרומי של ניו זילנד וכ-840 קילומטרים ממזרח לעיר קרייסטצ'רץ'. המרחק מהיבשה המרכזית העניק לאיים בידוד ממושך, ובתוכו התפתחה חברה בעלת שפה, מנהגים ומערכת אמונות ייחודיים.

הארכיפלג מורכב מ-12 איים, מהם גדולים יחסית ואחרים קטנים ובלתי מיושבים. שני האיים המרכזיים הם צ'טהאם ופיט, היחידים המיושבים גם בתקופה המודרנית. בני המוריאורי כינו את האי הגדול רֵקוֹהוּ, שם שמשמעותו שמש מעורפלת או שמיים מעורפלים, ואת האי השני רַנְגִיהָאוּטֶה. המאורים העניקו להם שמות אחרים, וארקָאוּרי לצ'טהאם ורַנְגִיאַוּרִיָה לפיט. נופם של האיים כולל דיונות, לגונות, מצוקים, חופים ונחלים, והסביבה הזאת השפיעה על אורחות חייהם של המתיישבים.

המסורת המוריאורית מתארת שתי קבוצות עיקריות של מתיישבים קדומים. עורך הדין והפעיל המוריאורי מָאוּאִי סוֹלוֹמוֹן הסביר כי בני עמו מבחינים בין שושלת הבכורה, המכונה טוּאָקָאנָה, שהגיעה ישירות ממזרח פולינזיה, לבין קבוצות מאוחרות יותר המכונות טֵאִינָה (tēina), שהפליגו מניו זילנד. בקבוצה הראשונה נזכרים האבות הקדומים רוֹנְגוֹמַאִיוֶונְוּאָה ורוֹנְגוֹמַאִיטֶרֶה. בין המהגרים המאוחרים נזכרים קָאהוּ, מוֹאֶה וקבוצות נוספות שהגיעו בסירות מסורתיות מסוג ואקה. לפי המסורת הזאת, ראשוני המתיישבים הגיעו ממזרח פולינזיה לפני כאלף שנה. רונגומאיוונואה, ששמו מתפרש כאל האדמה, נחשב לאב המייסד של המוריאורי. לאחר שהתיישב ברקוהו עם אחיו הצעיר רונגומאיטרה, החל לקבוע מקומות קדושים ולהקים מזבחות, ובכך ביסס את מעמדו כאדם הראשון שהתיישב באי. אחד האתרים הקדושים הראשונים שהקים נקרא קוֹ רוֹ פּוּקֶה אוֹ הֵאוּאוֹרוֹ, סמוך לטה אוואפטיקי ומצפון לפתח הלגונה. המקום נחשב גם כיום לאחד האתרים המקודשים ביותר באיי צ'טהאם.

אלא שהמסורת בעל פה והממצאים הארכאולוגיים אינם מציגים לוח זמנים זהה. מחקרים ארכאולוגיים אישרו את מעמדם של המוריאורי כמתיישבים הראשונים באיים, אך תיארוך פחמן של ממצאים מצ'טהאם ומפיט מצביע על התיישבות שהחלה בין השנים 1500 ל-1550. הממצאים מציעים כי המתיישבים הראשונים הגיעו ישירות מניו זילנד, והיו צאצאי הפולינזים שהתיישבו בה קודם לכן. לפיכך, לצד המסורת המתארת הגירה מוקדמת וישירה ממזרח פולינזיה, קיימת תמונה ארכאולוגית הממקמת את ראשית ההתיישבות בתקופה מאוחרת יותר.

כיצד הסתגלו המוריאורי לחיים באיים המבודדים?

אבותיהם של המאורים הגיעו לאיים הצפוני והדרומי של ניו זילנד במהלך המאה ה-13, ונאלצו להסתגל לאקלים שהיה שונה מזה שהכירו באיים הפולינזיים. אבותיהם של המוריאורי התמודדו עם אתגר דומה באיי צ'טהאם. צמחים ששגשגו בניו זילנד לא הצליחו לגדול בתנאי האקלים של הארכיפלג, ולכן התושבים פיתחו אורח חיים שהתבסס על ציד וליקוט. ההסתגלות לסביבה לא הייתה עניין משני בחייהם, אלא תנאי לקיומה של קהילה מבודדת שהייתה תלויה במשאבים המקומיים.

המוריאורי נהגו לצאת למסעות ציד ציפורים באיים הקטנים של הארכיפלג, שרבים מהם אינם מיושבים כיום. לשם כך השתמשו בסירות שטוחות תחתית שנקראו וָאקָה קוֹרָארִי, או וָאקָה פּוּהָארָה. דופנות הסירות ותחתיותיהן כוסו בגבעולי פשתן פורחים ויבשים שנקראו קורארי, ומכאן אחד משמותיהן. לצד שיטות הקיום שהתפתחו באיים נוצרו מסורות מקומיות ושפה עצמאית, רֶה מוֹרִיאוֹרִי, שהייתה מרכיב מרכזי בזהות הקהילה.

הידעת? מסורת המוריאורי מתארת התיישבות באיי צ'טהאם לפני כאלף שנה, אך תיארוך ארכאולוגי מצביע על השנים 1500 עד 1550. הפער בין המסורת לבין הממצאים אינו מבטל את מעמדם של המוריאורי כתושביהם המקוריים של האיים, אך הוא מותיר שאלות פתוחות בנוגע למסלולי ההגירה ולמועדם.

חוק נונוקו: כיצד הפכה חברה לוחמת לחברה שאסרה מלחמה?

אחד המאפיינים יוצאי הדופן של החברה המוריאורית היה מחויבותה לאי-אלימות, אך המסורת המקומית אינה מתארת עבר של שלום מוחלט. בשלב מוקדם של ההתיישבות הגיעו שתי קבוצות נוספות בסירות שנקראו רַנְגִימָטָה ורַנְגִיהוֹאוּאָה. כעבור דור הגיעה סירה שלישית, אוֹרוּפּוּקֶה. בין הקבוצות התפתחו עימותים, ובייחוד בין שבטי רָאוּרוּ ווֶטֵאִינָה והמאבקים הפכו ממושכים ואכזריים.

באותה תקופה פעל בקרב המוריאורי מנהיג בשם נוּנוּקוּ-וֶונְוּאָה. הוא היה ראש שבט בעל מעמד גבוה, מנהיג רוחני שנשא בתואר טוֹהוּק (tohuk’) ואומן גילוף. לנוכח ההרג וההרס שהותירו המלחמות הפנימיות החליט להתערב ולשנות את הכללים שעל פיהם התנהלו הסכסוכים. נונוקו אסר מלחמות מכל סוג, רצח וקניבליזם בקרב שבטי המוריאורי בשני האיים המרכזיים, והעמיד במקומם מערכת המבוססת על פתרון מחלוקות באמצעות הידברות.

המסורת מייחסת לו קריאה נחרצת להפסיק את ההרג ולהבטיח שלא תחזור מלחמה דומה לזו שפקדה את האיים. דבריו הפכו לבסיסו של חוק נונוקו, שהיה מעתה אחד העקרונות המכוננים של החברה המוריאורית. האיסור לא הוצג כהמלצה מוסרית בלבד, אלא כחובה שחלה על כלל הקבוצות והמשפחות. ההכרעה הייתה מרחיקת לכת במיוחד משום שהתקבלה בחברה שזכרה היטב מהן מלחמות שבטיות.

שבטי המוריאורי אימצו את ההוראה ונטשו את כלי הנשק ששימשו אותם במלחמות הקודמות. הם הניחו אותם על מזבחות וכרתו ברית קדושה עם האלים, שנקראה טוֹהִינְגָה. הנחת כלי הנשק סימלה ויתור על זכותם של בני האדם להכריע מי יחיה ומי ימות, והעברת הסמכות הזאת לידי האלים. כחלק מן הברית הם דחו גם את הקניבליזם, מנהג שהיה מוכר בקרב שבטי מאורים, במיוחד בהקשרים של מלחמה.

הברית לא נותרה אירוע חד-פעמי מן העבר. בכל דור חזרו זקני הקהילה והציגו לצעירים את כלי הנשק העתיקים, הסבירו מדוע ננטשו והחזירו אותם למזבחות. כך נשמר הזיכרון של תקופת המלחמות דווקא באמצעות החפצים שהקהילה החליטה להפסיק להשתמש בהם. החוק נעשה למסורת חיה, שהועברה מדור לדור במשך מאות שנים.

נונוקו לא אסר כל שימוש בכוח. כאשר הידברות לא הספיקה לפתרון סכסוך, הותר לצדדים להיאבק במקלות עץ שעוביים הוגבל לעובי שתי אגודליו של אדם. גם העימות המוגבל הזה היה כפוף לתנאי מחמיר: ברגע שנשפכה טיפת הדם הראשונה היה על המשתתפים להפסיק מיד. ההסדר אפשר ביטוי מוגבל לעימות בלי להתיר את התפתחותו למלחמה, והפך את ריסון האלימות לחלק מן הסדר החברתי.

במשך 24 דורות המשיכו בני המוריאורי לשמור על חוק נונוקו. כאשר הגיעו האירופים הראשונים לאיי צ'טהאם, מנתה אוכלוסייתם כ-2,500 בני אדם. מאווי סולומון תיאר את התפיסה שהתפתחה בקרב אבותיו כהכרה עמוקה בקדושת חיי האדם, שהובילה אותם להתחייב לשלום גם כאשר המחיר עלול היה להיות חייהם שלהם. בשנת 1835 עמדה המחויבות הזאת בפני מבחן שהמנהיג הקדום לא יכול היה לחזות את תוצאותיו.

1791: הספינה הבריטית שהגיעה לאיים במקרה

במשך תקופה ממושכת חיו בני המוריאורי בבידוד כמעט מוחלט. המפגש המתועד הראשון שלהם עם אירופים התרחש בנובמבר 1791, כאשר אוניית הצי הבריטי HMS Chatham הגיעה אל רקוהו. הספינה השתייכה למשלחת ונקובר, ובמהלך הפלגתה לעבר טהיטי סטתה ממסלולה והגיעה לארכיפלג. המפגש פתח פרק חדש בתולדות האיים, אף שבני המוריאורי לא היו אלה שביקשו ליצור קשר עם העולם שמחוץ להם.

הקצין הבריטי וִילְיָאם בְּרוֹטוֹן, שחי בשנים 1768 עד 1821, הניף את דגל בריטניה על האי והכריז עליו כשטח הנתון לריבונות הכתר הבריטי. הוא גם העניק לו את השם צ'טהאם, על שמו של ג'וֹן פִּיט, הרוזן השני מצ'טהאם, שכיהן בתפקיד הלורד הראשון של האדמירליות. השם הבריטי החל להתקבע לצד השמות המקומיים, ובהדרגה נעשה השם שבו נודע הארכיפלג מחוץ לאזור.

הגעת הספינה שמה קץ לבידוד שנמשך כמעט שלוש מאות שנים, בהתאם לתיארוך המאוחר של ראשית ההתיישבות באיים. בעקבותיה החלו להגיע ציידי לווייתנים, ציידי כלבי ים וסוחרים אירופים ומאורים, שהקימו תחנות ציד ועיבוד. הפעילות החדשה הביאה אל האיים אנשים בעלי אינטרסים שונים מאלה של תושביהם המקוריים. בתוך כמה עשרות שנים השתנו התנאים שבהם חיו המוריאורי, והמפגש עם העולם החיצוני הפך ממקרה ימי בודד לנוכחות מתמשכת.

ההיכרות האירופית עם האוקיינוס השקט תועדה גם במפות ובאיורים. מפה משנת 1769, המיוחסת לגֵ'יימְס קוּק, התבססה על מידע שמסר טוּפָּאיָה ומעידה על תהליך המיפוי של האזור עוד לפני הגעת הבריטים לצ'טהאם. בתיעוד חזותי מאוחר יותר מופיעים גם דיוקנאות שיצר אִיזֶק קוֹטְס של טֶה רַנְגוּאִירָה ובעלה, המנהיג המאורי טֶה רַנְגִיהָאטָה. המפות והדיוקנאות הם חלק מן התיעוד ההיסטורי של הקהילות והאנשים שפעלו באזור בתקופת המגעים עם האירופים.

1835: שני שבטי מאורים מגיעים לאיי צ'טהאם

בשנת 1835 הגיעו לאיי צ'טהאם בני שני שבטים מאוריים, נְגָאטִי טָאמָה (Ngāti Tama) ונְגָאטִי מוּטוּנְגָה. מוצאם היה באזור טָרָנָאקִי, במערב האי הצפוני של ניו זילנד, והם נעקרו קודם לכן ממקומות מושבם. בניגוד למוריאורי, שדבקו במשך דורות בחוק האוסר מלחמות, הקבוצות שהגיעו לאיים כללו לוחמים חמושים ומנוסים. הגעתן העמידה זו מול זו שתי חברות בעלות מסורות שונות מאוד בנוגע להפעלת כוח.

ההיסטוריונית פִּילִיפָּה מַיין סְמִית תיארה כיצד השתלטו בני השבטים על ספינת ציד לווייתנים מסוג בריג שנקראה Lord Rodney, בעת שעגנה בוולינגטון. הם חטפו את קברניטה האירופי והשתמשו בספינה כדי להגיע אל איי צ'טהאם. ב-19 בנובמבר 1835 ירדה קבוצת הפולשים הראשונה לחוף רקוהו, וב-5 בדצמבר הגיעה קבוצה נוספת. אנשיהן נשאו רובי מוסקט, גרזנים ואלות, כלי נשק שהעניקו להם יכולת להפעיל אלימות קטלנית נגד תושבי האיים.

בני המוריאורי לא הגיבו להגעת הזרים בהתקפה. הם סיפקו להם מזון ומחסה וחלקו עמם את משאבי האיים, בהתאם למסורת האירוח ולחוקי השלום שלהם. אולם ככל שהתבררו נסיבות ההגעה, נדרשו מנהיגי הקהילה להחליט כיצד להתמודד עם הנוכחות החמושה. לשם כך התכנסו כאלף גברים למועצת שלום בטה אוואפטיקי, המקום שכבר היה בעל משמעות מקודשת במסורת המוריאורית.

המועצה שהייתה אמורה למנוע מלחמה

בני המוריאורי היו רבים מן הפולשים ביחס של שניים לאחד. מבחינה מספרית, ייתכן שהיו יכולים לנסות להתנגד, אך הם בחרו להמשיך בדרך שהותוו אבותיהם במשך 24 דורות. חוק נונוקו לא נועד לפעול רק כאשר היה נוח לקיימו, והמנהיגים לא רצו לבטל אותו דווקא ברגע שבו נדרשו להכרעה קשה. המועצה בטה אוואפטיקי הייתה אפוא ניסיון להחליט על תגובה שתשמור על מחויבותם לשלום.

הפולשים המאורים פירשו את ההתכנסות באופן שונה לחלוטין. בעיניהם הייתה זו מועצת מלחמה, והם הגיבו באמצעות התקפה על המוריאורי. ההבדל בין כוונות המשתתפים במועצה לבין האופן שבו הבינו אותן הלוחמים שהגיעו מבחוץ הפך לאחד הרגעים המכריעים בתולדות האיים. במקום הידברות התפתחה אלימות נרחבת, והמוריאורי מצאו את עצמם מול אויב שלא הכיר בתוקפו של החוק שעל פיו חיו.

כ-300 בני מוריאורי נטבחו, וחלק מן הקורבנות אף נאכלו בידי התוקפים. הניצולים שועבדו, נושלו מאדמותיהם ונאלצו לפגוע במקומות שנחשבו קדושים בעיניהם. נאסר עליהם להשתמש בשפתם, ובכך נפגעה גם יכולתם להעביר לדורות הבאים את מסורותיהם ואת זיכרונותיהם. האסון לא הסתיים במעשי ההרג הראשונים, משום שהשליטה של הפולשים יצרה מערכת ממושכת של דיכוי.

הידעת? בעת הפלישה של 1835 היו בני המוריאורי רבים מן הפולשים המאורים ביחס של שניים לאחד. למרות זאת, הם בחרו לדבוק בחוק נונוקו, שאסר מלחמה והרג. כ-300 מהם נטבחו, והניצולים הוחזקו בעבדות במשך עשרות שנים.

שלושים שנות עבדות על אדמתם שלהם

לאחר הפלישה נאלצו המוריאורי לחיות כעבדים באיים שהיו ביתם במשך דורות. הם איבדו את השליטה על אדמותיהם, על חירותם ועל חלקים מרכזיים מחייהם התרבותיים. במשך כשלושים שנה נמשך השעבוד, ובמהלכן מתו מאות בני אדם נוספים. האלימות של 1835 הייתה אפוא ראשיתו של תהליך ממושך שהביא את הקהילה אל סף הכחדה.
הפגיעה במוריאורי נחשבת כיום למעשה של רצח עם. במקרה הזה לא היו האירופים מבצעי ההרג הראשונים, אלא בני קבוצות מאוריות שהגיעו מניו זילנד. עם זאת, הנוכחות האירופית באזור והשלטון הקולוניאלי שהתפתח בהמשך היו חלק מן המציאות שבה נמשך הדיכוי במשך שנים. ההבחנה בין זהות הפולשים לבין אחריותם של מוסדות השלטון המאוחרים חשובה להבנת התהליכים שהובילו לבסוף להכרה רשמית בעוול.

בשנות ה-40 של המאה ה-19 הגיעו לאיים מיסיונרים, ובהמשך מילאו תפקיד בעידוד הניצולים לפנות לרשויות. בשנת 1842 הפכו איי צ'טהאם לחלק ממושבת ניו זילנד, לאחר שמשא ומתן עם גורמים גרמניים לא צלח. שינוי המעמד המדיני לא הביא לשחרור מיידי של המוריאורי, והם נותרו משועבדים עוד שנים רבות. ההכרזה על ריבונות חדשה לא שינתה מיד את יחסי הכוח שנוצרו בעקבות הפלישה.

התיעוד החזותי של התקופה משמר גם את נוכחותם של המאורים באזור. ציור משנת 1845 מאת ג'וֹזֶף גֶ'נֶר מֶרֶט מתאר את ריקוד ההאקה המאורי, המזוהה עם מסורותיהם של המאורים. לצד תיעוד כזה נשמרו באיי צ'טהאם גם שרידים הקשורים למסורת המוריאורית, ובהם תחריטים על קירות אבן גיר במערת נונוקו. חפצים ואתרים נוספים, ובהם פסל אבן קטן המייצג את רוֹנְגוֹ מָא טָאנֶה (Rongo Mā Tāne), אל המזוהה עם עבודת האדמה והשלום, מעידים על עולם האמונות המקומי שהמשיך להתקיים למרות הדיכוי.

1862: המכתב שניסה להשיב למוריאורי את חירותם

בשנת 1862 החליטו כמה מזקני המוריאורי ששרדו לפנות ישירות אל מושל ניו זילנד, ג'וֹרְג' גְרֵיי, שחי בשנים 1812 עד 1898. בראש הפונים עמד הִירָאוָאנוּ טָאפּוּ, בן שבט אוֹוֶנְגָה מהחוף הדרום-מזרחי של האי צ'טהאם. טאפֻו, שחי בשנים 1824 עד 1900, הכיר את העבדות מניסיונו האישי. הוא השתחרר רק כשנתיים קודם לכן, לאחר מותו של אדונו, המנהיג המאורי וִירֶמוּ קִינְגִי מֶרֶמֶרֶה.

בהשפעת המיסיונרים שפעלו באיים מאז שנות ה-40, ביקשו טאפֻו ושותפיו מן המושל צדק והשבת האדמות שנלקחו מהם. פנייתם לא עסקה רק בסיום העבדות, אלא גם בהכרה בכך שהמוריאורי היו בעלי הזכויות המקוריים על האיים. הם נאלצו לבקש מן השלטון הקולוניאלי הגנה מפני מציאות שהתקיימה במשך עשרות שנים תחת ריבונותו. עצם הצורך בפנייה הזאת המחיש עד כמה רחוקה הייתה ההכרה המשפטית במעמדם מן המציאות שבה חיו.

בשנת 1863 שחרר הכתר הבריטי את המוריאורי מן העבדות. אולם החירות הגיעה לאחר פגיעה דמוגרפית עצומה. בשלב זה נותרו בחיים 101 בני מוריאורי בלבד, ומספר המתים בעשורים שחלפו מאז הפלישה הגיע לכ-1,561. הנתונים הללו מתארים קהילה שכמעט איבדה את יכולתה להמשיך להתקיים, אך למרות זאת לא חדלה להיות קהילה בעלת זהות עצמאית.

השינוי במעמדם המשפטי לא השיב להם מיד את אדמותיהם. בשנת 1865 הוכנסו לאיי צ'טהאם כבשים, ויצוא הצמר הפך בהמשך לבסיס מרכזי בכלכלת הארכיפלג. ההתפתחויות הכלכליות התרחשו כאשר שאלת הבעלות על הקרקעות עדיין הייתה פתוחה, והמוריאורי נדרשו להתמודד עם סדר חדש שנוצר בעקבות הפלישה. לאחר עשרות שנים של שעבוד, המאבק על חירות אישית התחלף במאבק על זכויות קרקע והכרה.

1870: בית המשפט שמסר 98% מהאדמות לפולשים

בשנת 1870 קיבל בית המשפט לענייני אדמות ילידיות בניו זילנד החלטה שהעמיקה את הפגיעה במוריאורי. הוא העניק 98% מאדמות האיים צ'טהאם ופיט לבני נגאטי מוטונגה, אחד משני השבטים שהשתתפו בפלישה של 1835. השבט השני, נגאטי טאמה, כבר שב לאזור מוצאו בטרנאקי. כך נוצר מצב שבו בני הקהילה שהיו תושביהם המקוריים של האיים איבדו כמעט את כל זכויותיהם בקרקע במסגרת הליך משפטי רשמי.

ההחלטה הייתה קשה במיוחד לנוכח העובדה שהמוריאורי כבר שוחררו מן העבדות. מבחינה אישית הם לא היו עוד רכושם של אחרים, אך מבחינה כלכלית וטריטוריאלית נותרו בעמדת חולשה. האדמות שעליהן חיו אבותיהם, שבהן הוקמו מקומותיהם הקדושים ושבהן התפתחה תרבותם, הוענקו כמעט בשלמותן לקבוצה שהגיעה לאיים רק כמה עשרות שנים קודם לכן. החירות המשפטית לא לוותה אפוא בהשבת התנאים שאפשרו לקהילה לנהל את חייה באופן עצמאי.

למרות האסונות, בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 עלה מספר המוריאורי באי צ'טהאם על מספר המאורים שחיו בו. הנתון הזה אינו מבטל את היקף ההרג והשעבוד, אך הוא מלמד שהקהילה המשיכה להתקיים ולהתפתח גם לאחר שצומצמה באופן דרמטי. חלק מן המאורים שהשתתפו בפלישה או השתייכו לקבוצות הפולשות כבר עזבו את האיים, בעוד בני המוריאורי נותרו קשורים למולדתם. המשך נוכחותם הפך לימים לאחד המרכיבים המרכזיים במאבקם נגד הטענה כי עמם נכחד.

1933: מותו של האיש שכונה ״המוריאורי האחרון״

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 התפתחה בקרב אירופים תפיסה שלפיה המוריאורי עומדים להיעלם לחלוטין. ההרג ההמוני והירידה החדה במספרם עוררו זעזוע, אך גם סקרנות שנשאה אופי בעייתי. במקום להתמקד בקהילה שנותרה בחיים ובמאמציה לשמר את זהותה, החלו אנשים לחפש את מי שיוכל להיחשב למוריאורי האחרון. החיפוש הזה הפך את סיפורו של עם שלם לשאלה על זהותו של אדם יחיד.

אחד האנשים שזוהו עם התפיסה הזאת היה טָאמֶה הוֹרוֹמוֹנָה רֶהֶה, שנודע גם בשמו המערבי טוֹמִי סוֹלוֹמוֹן. הוא הוצג במשך שנים כבן המוריאורי האחרון שנחשב לבעל מוצא מוריאורי מלא. כאשר מת בשנת 1933, רבים האמינו שמותו סימן את סופו של העם כולו. ההנחה הזאת התעלמה מקיומם של צאצאים ומן העובדה שזהות תרבותית אינה נעלמת בהכרח עם מותו של אדם מסוים.

התיעוד המצולם שנותר מהתקופה מציג תמונה מורכבת יותר מן הסיפור על היעלמות מוחלטת. בשנת 1900 צילם א' קוֹרְנְפוֹרְד קבוצה של בני מוריאורי באיי צ'טהאם, ובשנת 1910 תיעד ו' רֶרְוִויק בני קהילה נוספים. תצלום של טומי סולומון משנת 1925 הפך לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם סיפורם. גם תצלום הרציף בוואיטנגי משנת 1933 נשמר בתיעוד ההיסטורי של האיים.

הטענה שהמוריאורי נכחדו בשנת 1933 המשיכה להופיע במשך עשרות שנים בכתיבה היסטורית מערבית וניו זילנדית. בפועל, בני הקהילה וצאצאיהם המשיכו להתקיים, לשמר את זיכרונותיהם ולפעול למען הכרה בזהותם. עצם השימוש בתואר המוריאורי האחרון תרם לטשטוש ההבחנה בין שינוי בהרכב האוכלוסייה לבין היעלמותו של עם. כאשר החלה להתפתח תנועה ציבורית להשבת זכויותיהם, היה עליה להתמודד גם עם המיתוס הזה.

המאבק להשבת הזיכרון, האדמות ושרידי האבות

המאבק המודרני של המוריאורי לא התמקד רק בפיצויים או בבעלות על קרקעות. הוא עסק גם בשימור השפה, בהחזרת ההיסטוריה המקומית למרכז התודעה ובהשבת שרידיהם של בני הקהילה שנלקחו מן האיים. במשך עשרות שנים הוחזקו שרידי אדם מוריאורים במוזיאונים ובאוספים ברחבי העולם, לאחר שהוצאו ממקומותיהם והועברו הרחק ממולדתם. השבתם הפכה לחלק מן המאמץ לתקן את הפגיעה בכבודם של המתים ובזכויותיהם של החיים.

בשנת 2003 הוקמה תוכנית קָרַנְגָה אָאוֹטֶאָרוֹאָה, שנועדה לסייע בהשבת שרידי אדם למקומות מוצאם. התוכנית פעלה בשיתוף עם קרן הנאמנות הוֹקוֹטֶהִי מוֹרִיאוֹרִי, המייצגת את בני המוריאורי בניו זילנד ומחוצה לה. במסגרת הפעילות הוחזרו שרידים של מאות אבות קדומים שהוחזקו במשך שנים במוזיאונים ובאוספים. התהליך העניק משמעות מעשית למאבק על זיכרון היסטורי, משום שהוא עסק לא רק בסיפורם של המתים אלא גם במקום שבו ראוי שינוחו.

קרן הנאמנות הוקוטהי פועלת גם במשא ומתן על אדמות מול הכתר והממשלה, ובקידום התרבות, ההיסטוריה והשפה המוריאורית. פעילותה נועדה להתמודד עם תוצאותיהן המצטברות של הפלישה, העבדות, הנישול והמחיקה התרבותית. לאחר תקופה ארוכה שבה אחרים הגדירו את המוריאורי כעם שנעלם, החלו נציגי הקהילה לעצב מחדש את האופן שבו מסופר סיפורם. המאבק המשפטי והתרבותי הפך בהדרגה לחלק מרכזי בחייהם של הצאצאים.

2020 עד 2021: ההכרה הרשמית בעוול ההיסטורי

בפברואר 2020 חתמו מנהיגי המוריאורי על הסכם עם ממשלת ניו זילנד. ההסכם כלל התנצלות על הפגיעה שנגרמה להם בעקבות הפלישה המאורית ועל כישלונם של גורמים אירופיים, המכונים בניו זילנד פָּאקֵהָה (Pākehā), לפעול למניעת רצח העם. הוא ביטא הכרה בכך שהמוריאורי נפגעו לא רק ממעשי האלימות של 1835, אלא גם מהיעדר הגנה מספקת ומהחלטות שלטוניות מאוחרות יותר. ההכרה הזאת הגיעה לאחר מאבק ממושך של בני הקהילה וצאצאיהם.

ב-23 בנובמבר 2021 קיבל ההסכם תוקף של חוק, 186 שנים לאחר הגעת קבוצת הפולשים הראשונה לאיי צ'טהאם. החוק, שנקרא Moriori Claims Settlement Bill, הכיר באבותיהם של המוריאורי, המכונים קָרָאפּוּנָה, כתושביהם המקוריים של האיים. הוא גם קבע פיצויים בסך 18 מיליון דולר ניו זילנדי והבטיח את השבת שרידיהם של גברים, נשים וילדים שנלקחו ממקומותיהם לאחר רצח העם. ההכרה המשפטית לא שינתה את אירועי העבר, אך העניקה להם מעמד רשמי במסגרת יחסיה של המדינה עם הקהילה.

ההסכם והחוק היו משמעותיים במיוחד לנוכח החלטת בית המשפט משנת 1870, שהעניקה את רוב אדמות האיים לנגאטי מוטונגה. במשך דורות נאלצו המוריאורי להתמודד עם מציאות שבה זכויותיהם ההיסטוריות נדחו או הוזנחו. כעת הכירה המדינה במפורש במעמדם של אבותיהם כתושבים המקוריים של הארכיפלג. לצד הפיצויים הכספיים, ההכרה הזאת הייתה חלק מן המאמץ להשיב לקהילה את מקומה בהיסטוריה של ניו זילנד.

הידעת? בשנת 1870 העניק בית המשפט לענייני אדמות ילידיות 98% מאדמות איי צ'טהאם ופיט לשבט נגאטי מוטונגה, שהשתתף בפלישה של 1835. רק בשנת 2021 קיבלה ההכרה בזכויותיהם ההיסטוריות של המוריאורי ביטוי בחוק שכלל פיצויים בסך 18 מיליון דולר ניו זילנדי.

המוריאורי כיום: שבט שההיסטוריה הכריזה עליו כנכחד

מפקד האוכלוסין של ניו זילנד משנת 2023 מנה כ-612 תושבים באיים צ'טהאם ופיט. בנתוני הזהות האתנית נרשמו 72.5% כבני פאקהה, כלומר בעלי מוצא אירופי, ו-68.6% כבני מאורים. הנתונים הללו מתייחסים לכלל תושבי האיים ולא למניין נפרד של בני המוריאורי. הם גם אינם מוצגים כקטגוריות המסתכמות במאה אחוזים, ולכן אין להסיק מהם חלוקה בלעדית של האוכלוסייה לקבוצות מוצא.

הנוף של האיים ממשיך לשאת את זיכרונות העבר. תצלומים מודרניים מציגים את האי פיט ואת היישוב ואיטנגי שבצ'טהאם בשנת 2023, ואת אזור טרנאקי בשנת 2021, שממנו הגיעו השבטים הפולשים במאה ה-19. תצלום טרנאקי נעשה בידי רָקֶל מוֹס, בעוד שתצלומים היסטוריים ושרידים ארכאולוגיים נשמרים באוספים ובמוזיאונים שונים. במקביל, נאמנות הוקוטהי ממשיכה לפעול לשימור התרבות והשפה ולהשבת שרידי האבות למולדתם.

על האי רקוהו ניצב כיום פסל לזכרו של טומי סולומון. במשך שנים הוצג האיש כאחרון בני עמו, אך האנדרטה משמשת כיום גם זיכרון לכל המוריאורי שאיבדו את חייהם, אדמותיהם וחירותם בתקופת מלחמות המוסקט. מאווי סולומון ביקש להדגיש כי אבותיו היו בעבר לוחמים, אך קיבלו החלטה מודעת לנטוש את המלחמה ולהפוך ללוחמים למען השלום. כך קיבלה האנדרטה משמעות שונה מזו שנקשרה במשך שנים בשמו של האיש שהונצח בה.

המוריאורי לא ניצלו מן ההרג משום שהצליחו להביס את הפולשים. הם שרדו למרות החלטתם שלא להילחם, למרות העבדות ולמרות הניסיונות למחוק את שפתם ואת זיכרונם. החוק שקבע נונוקו לא הגן עליהם מפני האלימות שהגיעה מבחוץ, אך המשיך להיות חלק מזהותם גם לאחר שהחברה שבה נוצר כמעט נהרסה. הפסל ברקוהו, השפה שהקהילה מבקשת לשמר וההכרה המשפטית שהושגה לאחר דורות הם עדות לכך שההיסטוריה של המוריאורי לא הסתיימה בשנת 1933.

אם סיפורם של המוריאורי עורר בכם עניין, המשיכו לקרוא ב-HistoryIsTold על עמים, תרבויות ומאבקים היסטוריים שכמעט נשכחו. לא לשכוח גם לשתף את הכתבה עם מי שמתעניין בהיסטוריה של אוקייניה ובדרכים שבהן קהילות שומרות על זהותן לאורך דורות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.