בשנת 1889 הגיעו 150 רוסים לחופי אפריקה, השתלטו על מבצר נטוש והכריזו על הקמת מושבה בשם ״מוסקבה החדשה״. ■ מאחורי המבצע עמד הרפתקן שהתחזה לקוזאק, הצליח לגייס את תמיכתם של בכירים באימפריה הרוסית וכמעט גרם למלחמה בין רוסיה לצרפת.
ב-5 בפברואר 1889 ניצב נִיקוֹלַאי אִיוָואנוֹבִיץ’ אָשִׁינוֹב במבצר סַגָאלוֹ, לחופי מפרץ טַג’וּרָה שבקרן אפריקה והתבונן בספינות המלחמה הצרפתיות שהופיעו מולו. במשך שבועות אחדים הצליח ההרפתקן הרוסי להגשים תוכנית שנשמעה בלתי אפשרית: להקים מושבה רוסית באפריקה, להניף מעליה את דגל הצאר ולהעניק לה את השם ״מוסקבה החדשה״. כעת דרשו ממנו הצרפתים להוריד את הדגל, למסור את נשקו ולהכיר בריבונותם על המקום. אשינוב, שהציג את עצמו כמנהיגם של קוזאקים חופשיים, לא התכוון לוותר על הישגו בגלל כמה אוניות מלחמה.
הוא דחה את האולטימטום, הורה להכין סעודה חגיגית של בשר כבש ויין והלך לישון. אפילו כאשר נורתה לעבר המבצר יריית אזהרה, הוא פירש אותה בטעות כמטח כבוד. כעבור זמן קצר פתחו הצרפתים באש מתותח מהיר ירי, והמבצר התמוטט בתוך דקות. שישה מבני המשלחת נהרגו, 22 נפצעו, וחלומו של אשינוב על אימפריה רוסית באפריקה הסתיים כאשר אחד מאנשיו הניף גופייה לבנה מעל ההריסות.
פרשת סגאלו הייתה ניסיון קצר ימים להקים מושבה רוסית בשטח הנמצא כיום בג’יבוטי, בתקופה שבה מעצמות אירופה התחרו על השליטה באפריקה. מאחורי היוזמה עמד אדם שלא היה קוזאק כלל, אך הצליח לשכנע אנשי כמורה, קציני צי, פוליטיקאים ומשקיעים כי ביכולתו להעניק לרוסיה דריסת רגל אסטרטגית בים האדום. המבצע הסתיים בכישלון צבאי ובמבוכה דיפלומטית, אך השלכותיו נמשכו שנים לאחר שהמתיישבים עזבו את המבצר. סיפורו של אשינוב חושף פרק כמעט נשכח בתולדות הקולוניאליזם הרוסי, ובו הגבול בין יוזמה פרטית למדיניות ממשלתית היה מטושטש במיוחד.
רוסיה והמרוץ הקולוניאלי: אימפריה שמחפשת מוצא לים
במחצית השנייה של המאה ה-19 כבר הייתה רוסיה אימפריה אדירת ממדים, אך התפשטותה הטריטוריאלית התנהלה בעיקר באזורים הסמוכים לגבולותיה. הבלקן, הקווקז ומרכז אסיה עמדו במרכז שאיפותיה המדיניות והצבאיות, בעוד שאפריקה נותרה במידה רבה מחוץ לתחום פעילותה הישירה. גם הנוכחות הרוסית בצפון אמריקה הסתיימה בשנת 1867, כאשר הצאר אָלֶכְּסַנְדֶּר השני מכר את אלסקה לארצות הברית תמורת 7.2 מיליון דולר. המכירה סימנה את סיומו של פרק קולוניאלי שהגיע בעבר עד צפון קליפורניה.
לרוסיה היו בכל זאת שאיפות ימיות שהשתרעו הרחק מעבר לגבולותיה היבשתיים. כבר במאה ה-18 ניסתה להפוך את מדגסקר למדינת חסות רוסית, אך היוזמה לא הצליחה. במהלך המאה ה-19 התמקדה האימפריה במאבק מול בריטניה על ההשפעה במרכז אסיה ובדרכים המובילות להודו. החיפוש המתמשך אחר נמלים שאינם קופאים בחורף הפך את נתיבי השיט שבין הים השחור, הים התיכון והאוקיינוס ההודי לבעלי חשיבות אסטרטגית מיוחדת.
פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 הוסיפה ממד חדש לשיקולים האלה. התעלה קיצרה את הדרך הימית בין אירופה לאסיה, והשליטה בנתיבים המובילים אליה נעשתה חשובה למעצמות שביקשו להגן על מסחרן ועל צייהן. כמה מדינאים רוסים החלו לראות בחופי הים האדום הזדמנות להשגת נמל אסטרטגי. בסיס רוסי באזור היה עשוי להעניק לאימפריה נוכחות בנתיב שבו עבר חלק ניכר מן המסחר בין בריטניה להודו.
באותן שנים הלכה וגברה התחרות האירופית על אפריקה. בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה, ספרד, בלגיה ופורטוגל ביקשו להשיג שטחים, משאבי טבע ויתרונות אסטרטגיים, תוך התעלמות נרחבת מזכויותיהן של האוכלוסיות המקומיות. ועידת ברלין בשנת 1884 הייתה נקודת ציון מרכזית בהסדרת התחרות הקולוניאלית בין המעצמות. עד 1914 כבר הייתה מרבית אפריקה נתונה לשליטה אירופית, למעט אתיופיה וליבריה.
רוסיה נותרה בשולי המרוץ הזה. היא הייתה עסוקה בהתרחבותה במרכז אסיה ובתחרות עם בריטניה, ולכן לא הצליחה לבסס לעצמה נחלה אפריקאית משמעותית. דווקא הפער בין עוצמתה של האימפריה לבין היעדר נוכחותה ביבשת יצר הזדמנות לאדם בעל דמיון מפותח במיוחד. ניקולאי אשינוב הבין שאפשר להציג תוכנית קולוניאלית נועזת כהזדמנות להשיג עבור רוסיה השפעה בינלאומית, בלי להטיל על הממשלה את העלויות והסיכונים של מלחמה רשמית.
ניקולאי אשינוב: הקוזאק שלא היה קוזאק
אשינוב נולד בשנת 1856 למשפחת סוחרים בעיר צָארִיצִין, שנודעה מאוחר יותר בשם סטלינגרד וכיום נקראת וולגוגרד. מוצאו לא היה קוזאקי, והוא לא השתייך לאף אחת מן המסגרות הקוזאקיות המוכרות של הדון, הקובאן, הטרק או סיביר. אולם במהלך המלחמה הרוסית-טורקית פגש יחידות קוזאקים מאזור הטרק והתרשם עמוקות מאורח חייהן. המפגש הזה סיפק לו זהות חדשה, שאותה אימץ בהתלהבות רבה יותר מכפי שהיו מאמצים אותה הקוזאקים האמיתיים.
אשינוב החל להציג את עצמו כ״קוזאק חופשי״, תואר שהעניק לו נופך של עצמאות, הרפתקנות וסמכות צבאית. הוא היה בעל השכלה מוגבלת, אך ניחן בכריזמה, באנרגיה וביכולת יוצאת דופן לשכנע אנשים להצטרף לתוכניותיו. לצד הרפתקנותו עסק גם בבלשנות כחובב, וגילה עניין בתרבויות ובשפות שפגש במסעותיו. במהלך ביקור בקונסטנטינופול שוחח עם שני מוסלמים צ’רקסים שסיפרו לו על המסורת הנוצרית העתיקה של חבש, היא אתיופיה, והשיחה עוררה בו עניין בארץ האפריקאית.
אתיופיה נראתה לאשינוב יעד מתאים במיוחד. המסורת הנוצרית המקומית אפשרה לו להציג את התקרבותה לרוסיה כשליחות דתית, בעוד שמיקומה הגאוגרפי העניק לתוכנית משמעות אסטרטגית. בעיניו, אפשר היה לשלב הפצת נצרות אורתודוקסית, הרחבת ההשפעה הרוסית והשגת שליטה בנתיבי שיט חשובים. השילוב בין דת, מסחר וגאופוליטיקה עתיד היה להפוך לכלי המרכזי שבעזרתו גייס תמיכה.
אלא שעוד לפני שהציג את תוכניתו לחצר הצאר, כבר הספיק אשינוב להפגין יחס גמיש למדי להתחייבויותיו. כמה שנים קודם לכן הגיע להסכם עם גורמים בריטיים, שבמסגרתו היה אמור להבריח לוחמים קוזאקים ונשק לאפגניסטן לאחר המלחמה האנגלו-אפגנית השנייה. הבריטים ביקשו להרחיק את רוסיה מאפגניסטן, ואשינוב הציע לסייע להם להשיג את מטרתם. במקום למלא את ההסכם, הוא לקח את הכסף והפליג לאתיופיה.
במהלך שהותו באתיופיה יצר אשינוב קשרים עם מנהיגים מקומיים, ובהם רָאס אָלוּלָה. הוא הציג את עצמו כנציגו של הצאר אָלֶכְּסַנְדֶּר השלישי, אף שלא הייתה לו הסמכה רשמית לכך. בעזרת זהותו המאומצת וקשריו החדשים הצליח ליצור לעצמו תדמית של אדם בעל ניסיון אפריקאי וקשרים מדיניים. כאשר חזר לרוסיה בשנת 1886, כבר היה בידיו סיפור הרפתקאות מרשים דיו כדי למשוך את תשומת לבם של בעלי השפעה.
1886 עד 1888: האיש שהבטיח לצאר מושבה כמעט בחינם
לאחר שובו לרוסיה החל אשינוב לקדם תוכנית שאפתנית. הוא הציע לשלוח כוח חמוש לחבש, להשתלט על אזורים אסטרטגיים ולהקים בסיס רוסי לאורך חופי הים האדום, סמוך למפרץ טג’ורה. היתרון המרכזי שהציג היה היעדר הצורך להקים צבא ממשלתי מיוחד: הוא עצמו יעמוד בראש משלחת פרטית שתבצע את העבודה. בדרך הזאת ביקש להעניק לרוסיה את יתרונות ההתפשטות הקולוניאלית בלי לחייב אותה להכריז על מבצע צבאי רשמי.
בשנת 1887 הופיע אשינוב בחצר הרוסית כשהוא לבוש במדי קוזאקים מן הטרק, בעל זקן אדמוני פרוע ומבנה גוף מוצק. הוא הציע להצטייד בספינה במימון המדינה, להפליג לחופי אפריקה ולהניח את היסודות להתיישבות רוסית. את יעדו תיאר גם כחוף הזהב, אף שהתוכנית האסטרטגית שהציג התמקדה באתיופיה ובים האדום. עבור אנשי חצר מסוימים, עצם האפשרות שרוסיה תשתתף בחלוקת אפריקה הייתה מושכת.
אשינוב ידע להתאים את הצעתו לזהותו של האדם שישב מולו. לאנשי כמורה הציג את המשלחת כמבצע להפצת האורתודוקסיה הרוסית, לאנשי עסקים הבטיח הזדמנויות מסחריות, ולבעלי תפקידים צבאיים הדגיש את האפשרות להקים תחנות פחם לאורך נתיבי השיט. הוא גם טען שהשפעה רוסית באזור תוכל לאיים על הנתיבים שבהם הועברו עושרה וסחורותיה של הודו לבריטניה. כך הפכה אותה תוכנית עצמה, בהתאם לקהל היעד, למיסיון דתי, לחברת מסחר או למבצע אסטרטגי.
בין תומכיו הבולטים נמנה קוֹנְסְטַנְטִין פּוֹבֶּדוֹנוֹסְצֶב, התובע הראשי של הסינוד הקדוש ואחד מיועציו המשפיעים של הצאר. גם שר הצי הרוסי, אִיוָואן שֶׁסְטָקוֹב, גילה עניין באפשרות להקים בסיסים לאורך הים האדום. התוכנית זכתה לתמיכה בקרב סלאבופילים, אנשי עסקים ומדינאים שראו בהתפשטות הרוסית דרך לחזק את מעמדה של האימפריה. עבורם, הסיכון נראה קטן ביחס לרווח האפשרי.
אחד התומכים הנלהבים היה נִיקוֹלַאי בָּרָנוֹב, מושל ניז’ני נובגורוד. הוא הציע להקים חברה רוסית-אפריקאית שתנצל את משאבי הטבע של האזור, כאשר אשינוב יכהן כמנהלה ויהיה זכאי למחצית מרווחיה. ההצעה המחישה את האופן שבו תוכנית שנולדה כיוזמה פרטית החלה למשוך גם בעלי אינטרסים כלכליים. מבחינת אשינוב, כל תומך חדש העניק לתוכנית מידה נוספת של לגיטימיות.
לא כולם השתכנעו. הצאר אלכסנדר השלישי ושר החוץ שלו, נִיקוֹלַאי ק’ גִירְס, חששו שההרפתקה תפגע ביחסיה של רוסיה עם מעצמות אירופה. הם הבינו שהקמת מושבה בשטח שעליו כבר תבעה מעצמה אחרת ריבונות עלולה ליצור משבר דיפלומטי. למרות ההסתייגויות, נראה שאלכסנדר השלישי נתן לבסוף את הסכמתו המסויגת להתקדמות המיזם, ומשקיעים החלו להזרים כספים. מידת התמיכה הרשמית שקיבל אשינוב נותרה שאלה לא פתורה גם לאחר כישלונו.
״מוסקבה החדשה״: בין שליחות דתית לחלום אימפריאלי
היוזמה הושפעה גם מהיריבות הרוסית עם האימפריה העות’מאנית ומהתחזקות הזרם הסלאבופילי שהתנגד להשפעה המערבית. כדי לצמצם את הרגישות המדינית הוצגה המשלחת כמשימה דתית המיועדת לאתיופיה. הכיסוי הזה אפשר לתומכיה להדגיש את הקשר בין הנצרות הרוסית לבין המסורת הנוצרית של חבש, במקום לדבר בגלוי על השתלטות על שטחים. בפועל, אשינוב המשיך לתכנן התיישבות שתוכל לשמש את האינטרסים האסטרטגיים והמסחריים של האימפריה.
שר הצי שסטקוב החליט להעמיד לרשות המשלחת את ספינת התותחים מַנְדְז’וּר. נוכחותה של אוניית מלחמה רוסית הייתה עשויה להעניק למבצע משקל רב יותר ולהרתיע גורמים שינסו להתנגד לו. אלא שבדצמבר 1888 מת שסטקוב בפתאומיות, ואשינוב איבד את אחד מתומכיו החשובים ביותר. התוכנית נאלצה להתקדם ללא הסיוע הימי שעליו הסתמכה.
במקומו של שר הצי המת הצטרף למיזם אדם בעל השפעה מסוג אחר. הארכימנדריט פָּאִיסִי, איש כמורה אורתודוקסי פופולרי שהיה קוזאק מאורנבורג ובעל ניסיון צבאי במרכז אסיה, הסכים להשתתף במסע. נוכחותו העניקה למשלחת אופי דתי אמין יותר, וסייעה להציג את ההפלגה כשליחות נוצרית ולא כניסיון כיבוש. מבחינת אשינוב, היה זה חיזוק חשוב במיוחד לאחר אובדן התמיכה של שסטקוב.
דצמבר 1888: 150 רוסים מפליגים לכבוש פינה באפריקה
בדצמבר 1888 התאספו בנמל אודסה כ-150 בני אדם לקראת הפלגה לאפריקה. בין המשתתפים היו אנשים שהוצגו כקוזאקים, נזירים, נשים וילדים, כולם תחת הנהגתו של אשינוב. למרות הדימוי הצבאי שניתן למשלחת, רק שניים מהמשתתפים היו קוזאקים אמיתיים מן הטרק. האחרים נאספו בעיקר באזור רציפי אודסה וכללו קצינים שסולקו משירותם, שיכורים, עבריינים קטנים והרפתקנים שקיוו למצוא הזדמנות חדשה.
אשינוב הבטיח למתנדבים שכר נדיב בזהב, קרקעות פוריות והפלגה ללא תשלום. חלק מן המצטרפים ראו במסע אפשרות לפתוח חיים חדשים, בעוד שאחרים נמשכו להרפתקה עצמה. בני משפחותיהם הצטרפו אליהם, והמשלחת קיבלה אופי של התיישבות אזרחית לצד ההרכב הצבאי המפוקפק שלה. קהל גדול התאסף בנמל כדי להיפרד מן הנוסעים, שהיו בדרכם להקים יישוב רוסי במקום שרובם לא הכירו.
הקבוצה עלתה על האונייה קוֹרְנִילוֹב ויצאה מאודסה. במהלך המסע ליוותה אוניית המלחמה הרוסית לָזָרֶב את מעברם מאלכסנדריה לפורט סעיד שבמצרים. שם שילם אשינוב 36 אלף פרנק כדי לשכור את האונייה האוסטרית אַמְפִיטְרִידֶה, שנועדה להביא את המשלחת ליעדה. בסך הכול השתמשו המתיישבים בשלוש אוניות במהלך מסעם, והמסלול העקיף נועד לצמצם את הסיכוי שיתגלו.
בסמוך לתעלת סואץ הצליחו הרוסים לחמוק מספינת סיור צרפתית. העובדה שכבר בשלב הזה ניסו להימנע ממפגש עם כוחות צרפתיים הייתה סימן מוקדם למורכבות המדינית של המבצע. למרות ההצהרות על שליחות דתית לאתיופיה, התנהלות המשלחת העידה כי אשינוב היה מודע לפחות לחלק מהסיכונים הכרוכים בהופעת כוח רוסי באזור. כעת נותר לו להגיע לחוף ולהקים עובדות בשטח.
ינואר 1889: המבצר המצרי שהפך למוסקבה החדשה
בראשית ינואר 1889 הגיעה האמפיטרידה למפרץ טג’ורה, באזור הנמצא כיום בג’יבוטי. התיעוד ההיסטורי אינו אחיד באשר למועד המדויק של הירידה לחוף: 4 בינואר נזכר כמועד שבו כבר התיישבו המתנדבים, ואילו 6 בינואר מתואר כמועד הגעת הספינה למפרץ. הפער בין שני התאריכים אינו מאפשר לקבוע בביטחון את רצף ההתיישבות בימים הראשונים. ברור, עם זאת, כי במהלך ינואר החלה המשלחת לבסס נוכחות רוסית באזור.
אשינוב לא המשיך אל אתיופיה, שהייתה היעד המוצהר של המסע. במקום זאת בחר במבצר מצרי נטוש בסגאלו, על חופי מפרץ טג’ורה, והחל להפוך אותו למרכז ההתיישבות. הוא העניק למקום את השם ״מוסקבה החדשה״, או הכפר מוֹסְקוֹבְסְקָאיָה. בעיני אשינוב, המבצר היה אמור לשמש גרעין למושבה רוסית שתתרחב בהמשך לאורך החוף ולעומק היבשת.
הוא הכריז שהשטח שבשליטתו משתרע לאורך כ-80 קילומטרים של קו חוף וכ-161 קילומטרים אל פנים הארץ. ההכרזה הייתה שאפתנית בהרבה מן הנוכחות הממשית של אנשיו, שהתמקדה במבצר ובסביבתו הקרובה. באזור חיו קבוצות סומליות, בני דָנָקִיל וקבוצות מיעוט אתיופיות, והשטח כבר היה נתון לתביעת ריבונות צרפתית. למרות זאת, אשינוב התנהל כאילו יוכל לקבוע את גבולות המושבה בכוח הכרזתו.
נציג ימי רוסי, הסגן אָ’ ק’ אִיוָואנוֹבְסְקִי, ניהל משא ומתן עם סולטאן מקומי בשם אַנְפָאנִי, במטרה להשיג הכרה במעמד רוסי של מדינת חסות. אשינוב טען מאוחר יותר כי הסולטאן מכר לו את הקרקע. מבחינתו, ההבנות עם השליט המקומי סיפקו בסיס לטענה שההתיישבות הרוסית חוקית. אלא שההסדרים הללו לא ביטלו את התביעה הצרפתית לריבונות על האזור, וגם לא את זכויותיהן של הקהילות המקומיות שחיו בו.
המתיישבים החלו מיד בניסיונות להפוך את המבצר הנטוש ליישוב חקלאי. הם הביאו עמם אלפי שתילים וייחורים, ובהם 15 אלף ייחורי גפן מזנים איכותיים שמקורם בחצי האי קרים. בגינות החדשות נשתלו עצי דובדבן, לימון, תפוז וזית, לצד מלפפונים, אבטיחים ועגבניות. המתיישבים גילו בסביבה גם מרבצי עפרות ברזל, מלח ופחם, וכן מעיין גופריתי חם, ממצאים שחיזקו את תקוותם לנצל את משאבי האזור.
אולי יעניין אותך
ב-28 בינואר 1889 הניף אשינוב את דגל רוסיה מעל מבצר סגאלו. המתיישבים הקימו גם כנסיית אוהל ניידת שהוקדשה לניקולאי הקדוש, פטרונם של יורדי הים. לצד הכנסייה הונף דגל דתי ששילב את שלושת צבעי הדגל הרוסי, לבן, כחול ואדום, עם צלב אלכסוני צהוב. כך ביקשה המשלחת להעניק להתיישבותה סממנים ברורים של ריבונות רוסית ושל שליחות אורתודוקסית.
מושבה רוסית על אדמה צרפתית
ההצלחה הראשונית של אשינוב הסתירה בעיה יסודית: סגאלו הייתה חלק מן השטח שצרפת תבעה לעצמה בחוף הסומלי, באזור שנכלל בהמשך בג’יבוטי. צרפת כבר חתמה על הסכמים הנוגעים לאזור, והמבצר היה מצוי בתוך תחום השפעתה. גם בני הדנקיל המקומיים ראו במקום חלק מאדמותיהם, והופעת המתיישבים הרוסים יצרה מתיחות נוספת. אשינוב, שהכריז על הקמת מושבה חדשה, מצא את עצמו בשטח שבו התקיימו כבר תביעות ריבונות מתחרות.
תנאי האקלים לא הקלו על המתיישבים. הטמפרטורה הממוצעת באזור הייתה כ-29 מעלות צלזיוס, והחום הכביד על האנשים שהגיעו מצפון האימפריה הרוסית. הם נדרשו להקים מקומות מגורים, לטפל בגידולים החקלאיים ולהסתגל לסביבה שונה מאוד מזו שהכירו. במקביל החלו להתגלות חולשותיה של המשלחת, שהורכבה מאנשים בעלי רקע מגוון וללא מסגרת פיקודית יציבה.
חלק מהמתנדבים החלו לפשוט על בני הדנקיל המקומיים ולבזוז את רכושם. אחרים ניסו לתקוף שיירות מסחר שעברו באזור, ואשינוב נאלץ לשלם לאנשיו כדי למנוע מהם להמשיך במעשי הביזה. לא כל המשתתפים היו מעורבים באלימות הזאת. מתיישבים שהגיעו מתוך תקווה להקים בית חדש התרעמו על השחיתות, חוסר המשמעת והיעדר ההנהגה.
כמה מן המאוכזבים נמלטו לעיירה אוֹבּוֹק, שם התלוננו על הנעשה במבצר. במהלך בריחתם נפלו חלקם בידי בני הדנקיל, ובהמשך הגיעו לידי הצרפתים. עדויותיהם חשפו בפני הרשויות הצרפתיות את המתרחש בסגאלו ואת מצב המשמעת במושבה החדשה. מה שהחל כהתיישבות רוסית קטנה הפך בהדרגה למטרד מדיני וביטחוני.
הצרפתים התלבטו כיצד להגיב. בעיתונות האיטלקית נפוצו שמועות שלפיהן פיראטים רוסים מעבירים נשק לאוכלוסיות המקומיות בחוף הסומלי. מצד אחד, הנוכחות הרוסית הייתה עשויה לשבש את השפעתה של בריטניה באזור תעלת סואץ, תוצאה שצרפת יכלה למצוא בה יתרון מסוים. מצד אחר, מתן אפשרות לרוסים להחזיק במבצר היה עלול להתפרש כהסכמה לפגיעה בריבונות הצרפתית.
התפתח מאבק תעמולתי קצר. הצרפתים טענו שאשינוב אינו רשאי להשתלט על השטח ללא אישורם, בעוד שהוא ניסה לשכנע את בני הדנקיל שצרפת היא מעצמה חסרת חשיבות. נציג צרפת באזור, הקומנדנט לָגָארְד, שלח שליח אל המבצר בדרישה למסור את כלי הנשק העודפים, להוריד את דגל רוסיה ולהניף במקומו את דגל צרפת. אשינוב דחה את הדרישה, והמשבר התקרב במהירות לעימות צבאי.
5 בפברואר 1889: ספינות המלחמה מגיעות לסגאלו
ב-5 בפברואר הופיעה מול מבצר סגאלו שייטת צרפתית שכללה סיירת ושלוש ספינות תותחים. קצין צרפתי נשלח אל החוף כדי להציג אולטימטום נוסף, ובמרכזו הדרישה שאשינוב יוריד את הדגל הרוסי. המפקד הרוסי, שהמשיך להציג את עצמו כאטאמאן, מנהיג קוזאקי, ראה בדרישה פגיעה בכבוד הלאומי. הוא סירב להכיר בזכותם של הצרפתים להורות לו כיצד לנהוג בדגל ארצו.
בתשובתו הצהיר אשינוב כי אנשיו הם נתינים רוסים, וכי הורדת הדגל בפני כוח זר תהיה עבורם השפלה. כאשר התעקשו הצרפתים על הנפת דגלם, הוא הצביע על מקום סמוך למבצר והציע להם להניף אותו שם, תוך הבטחה שאנשיו לא יפריעו להם. מבחינתו, הייתה זו אולי הצעה נדיבה לפתרון המחלוקת. מבחינת הצרפתים, הייתה זו דחייה מפורשת של האולטימטום.
הקצינים הצרפתים חזרו לספינותיהם. אשינוב הורה להכין סעודה חגיגית של בשר כבש ויין, ולאחר מכן הלך לישון. הוא התקשה להאמין שמדינה המקיימת יחסים ידידותיים עם רוסיה תפתח באש על מתיישבים רוסים. העובדה שספינות המלחמה הסתדרו במערך קרבי מול המבצר לא שינתה את הערכתו.
אפילו יריית אזהרה שנורתה מאחת האוניות לא עוררה בו את החשד המתבקש. אשינוב פירש אותה כמטח כבוד, ולא כאיתות לכך שהצרפתים עומדים להשתמש בכוח. אנשי המשלחת נותרו במבצר, כאשר חלקם היו נשים וילדים שלא היו מסוגלים להשתתף בהגנה צבאית. בתוך זמן קצר התברר עד כמה מסוכנת הייתה הטעות בהערכת כוונות הצרפתים.
חמש עשרה דקות של אש ארטילרית
בשעה שלוש אחר הצהריים, ביום חמים שבו נשבה רוח קרירה מן הים, פתחו הספינות הצרפתיות באש על המבצר. בין כלי הנשק שהופעלו היה תותח הוצ’קיס מהיר ירי. אשינוב ניסה לארגן את אנשיו בשרשרת הגנה לאורך החוף, אך הפקודה הייתה כמעט חסרת סיכוי לנוכח עוצמת האש הצרפתית. רוב המתנדבים התעלמו ממנה, נמלטו אל העצים הסמוכים או חיפשו מחסה מאחורי המבצר.
ההפגזה נמשכה כחמש עשרה דקות בלבד. בזמן הקצר הזה התמוטט המבצר והפך לערמת הריסות, בעוד הפגזים פוגעים גם באזורי המגורים ובגידולים החקלאיים שהמתיישבים הספיקו לשתול. שישה בני אדם נהרגו ו-22 נפצעו. בין ההרוגים היו נשים וילדים, והמחיר האנושי היה כבד במיוחד לנוכח העובדה שמדובר היה במושבה קטנה שהתקיימה במשך שבועות אחדים בלבד.
אחת ההרוגות הייתה מָרִיָה מַרְטִינוֹבָה, שהייתה בהיריון. לצדה נהרג בנה רומן, בן שש. הרוגה נוספת הייתה דָארְיָה מַרְצֶ’נְקוֹ. שני ילדים נוספים שנהרגו היו מַטְרְיוֹנָה, בת ארבע, וסְטֶפָּן, בן שנתיים, ילדיו של המתנדב הקוזאקי פְּיוֹטְר רוּבְּצוֹב.
ההרוג השישי היה קוזאק בשם מִיכָאִיל שֶׁבְצֶ’נְקוֹ. כל השישה מצאו את מותם כאשר הסתתרו במבצר בזמן ההפגזה. שמותיהם וגיליהם של הילדים ממחישים את ההרכב האזרחי של המשלחת, שהייתה רחוקה מלהיות כוח צבאי מאורגן בלבד. התוכנית שהוצגה ברוסיה כדרך זולה ובטוחה יחסית להרחבת האימפריה הסתיימה במותם של אנשים שבאו להקים יישוב חדש.
אשינוב הבין לבסוף שההתנגדות חסרת תוחלת. הוא הורה לאחד מאנשיו, קוזאק בשם אִיוָואנוֹב, להניף מעל המבצר גופייה לבנה ששימשה דגל כניעה. המלחמה על מוסקבה החדשה הסתיימה כמעט מיד לאחר שהחלה. הנזיר פאיסי ניהל משא ומתן עם הצרפתים, כאשר אשתו של אשינוב שימשה מתורגמנית.
פאיסי מחה על ההפגזה ועל הפגיעה במתיישבים, אך הצרפתים לא גילו אהדה רבה לטענותיו. מבחינתם, אשינוב קיבל כמה הזדמנויות להיכנע ללא קרב ובחר לדחות אותן. הצרפתים עצרו את מנהיג המשלחת ואת המתיישבים שנותרו בחיים והחרימו את כלי נשקם. המבצר שנועד להפוך למרכז התפשטותה של רוסיה באפריקה חזר לשליטה צרפתית.
סופה של המושבה הרוסית באפריקה
לאחר הכניעה העבירו הצרפתים את ניצולי המשלחת לפורט סעיד, שם נמסרו לידי אוניית מלחמה רוסית שהגיעה כדי להשיבם לארצם. ארבעה נזירים שהשתתפו במשלחת המשיכו לאתיופיה, במטרה להשלים את השליחות הדתית שלשמה יצאו לדרך. עבור יתר המתיישבים הסתיים המסע בחזרה מאכזבת, לאחר שאיבדו את בתיהם החדשים, את רכושם ואת התקווה להתיישב בחופי אפריקה. בתוך חודש השתלטו חיילים צרפתים מחדש על המבצר הנטוש והבטיחו את המשך שליטתם באזור.
העימות הצבאי היה קצר, אך המשבר המדיני שהתלווה אליו היה מורכב יותר. אשינוב פעל בשטח שעליו תבעה צרפת ריבונות, אך השתמש בדגל רוסיה וטען כי הוא מייצג אינטרסים רוסיים. הצרפתים נדרשו לברר אם מדובר בהרפתקן עצמאי או בשליח של ממשלת הצאר. התשובה לשאלה הזאת הייתה עשויה לקבוע אם ההפגזה על סגאלו תישאר תקרית מקומית או תהפוך לעימות בין שתי מעצמות.
הצאר מתנער מאשינוב: משבר דיפלומטי בין רוסיה לצרפת
כאשר נודע לרשויות הצרפתיות על ההתיישבות הרוסית, הן לא מיהרו לפעול ללא אישור מן הדרגים הבכירים. פריז פנתה לסנקט פטרבורג כדי לברר את עמדת ממשלת רוסיה. אלכסנדר השלישי, שכבר הביע הסתייגות מן המיזם בשלבים מוקדמים יותר, החליט להרחיק את עצמו מאשינוב. הוא ראה בהרפתקה סכנה ליחסיה של רוסיה עם צרפת ולא התכוון להקריב קשרים דיפלומטיים חשובים למען מבצר קטן בחופי אפריקה.
הצאר התבטא בחריפות נגד אשינוב וקרא לסלקו מהאזור במהירות. הוא תיאר אותו כאדם שמביך את רוסיה וגורם לה להתבייש במעשיו. בהמשך אימץ את עמדת שר החוץ גירס והכחיש כל תמיכה רשמית במשלחת. את הפרשה כינה ״קומדיה עצובה וטיפשית״, הגדרה שהייתה רחוקה מאוד מן ההתלהבות שבה התקבלה התוכנית בקרב כמה מבכירי חצרו.
ההכחשה הרוסית אפשרה לצרפת לפעול נגד המתיישבים מבלי לחשוש בהכרח מתגובה צבאית של האימפריה הרוסית. הממשלה בסנקט פטרבורג העניקה למעשה לצרפת חופש פעולה לסלק את אשינוב מהשטח. במקביל ניסתה רוסיה לארגן את פינויו בעצמה, כדי למנוע פגיעה נוספת ביחסים בין המדינות. אולם תהליך קבלת ההחלטות והעברת ההוראות התנהל לאט יותר מן ההתפתחויות בשטח.
הצרפתים הורו לאדמירל אוֹרְלִי, מפקד השייטת בים האדום, להפליג לעבר מפרץ טג’ורה. הרוסים החליטו לשלוח ספינת תותחים שנזכרה בתיעוד בשם מַנְצ’וּרִיָה, במטרה לפנות את אשינוב ואנשיו בעצמם. בעקבות ההחלטה הרוסית הורו הצרפתים לאורלי להמתין עד להגעת הספינה הרוסית. אלא שההוראות הגיעו באיחור, ולא הצליחו למנוע את ההפגזה על המבצר.
השתלשלות העניינים הזאת חשפה את אחת הבעיות המרכזיות בפרשה. בעוד שממשלות צרפת ורוסיה ניסו למנוע הסלמה, אשינוב פעל בשטח מתוך הנחה שיוכל לכפות מציאות חדשה באמצעות נוכחות פיזית ודגל לאומי. התקשורת האיטית בין הממשלות לבין מפקדי הכוחות אפשרה למחלוקת להתפתח לעימות צבאי לפני שהושגה הסדרה מדינית. כתוצאה מכך נהרגו מתיישבים במבצע ששתי הממשלות ביקשו בסופו של דבר לסיים ללא מלחמה.
גלות, השפלה והניסיון הרוסי הבא באתיופיה
לאחר שובו לרוסיה נשלח אשינוב לגלות פנימית באזור נהר הוולגה. תקופת הגלות הראשונית מתוארת כשלוש שנים, ובמהלכה ניסה להימלט לפריז וללונדון. בשנת 1891 שב לרוסיה בהוראת הצאר. בעקבות ניסיון הבריחה הוטלה עליו הגבלה נוספת, והוא נדרש לשהות במשך עשר שנים באחוזת אשתו בצ’רניגוב שבצפון אוקראינה.
גורלו האישי של אשינוב היה שונה מאוד מן העתיד שהבטיח לעצמו ולתומכיו. האיש שחלם לעמוד בראש מושבה רוסית באפריקה מצא את עצמו מוגבל בתנועותיו בתוך האימפריה שבה ביקש לזכות בתהילה. קשריו עם אנשי חצר ועם בעלי השפעה לא הצליחו להגן עליו מפני תגובת השלטון. ההרפתקה שהייתה אמורה להפוך אותו למייסדה של מוסקבה חדשה הסתיימה בגלות ובאובדן מעמדו.
אולם הכישלון בסגאלו לא הביא את רוסיה לוותר על קשריה עם אתיופיה. באוקטובר 1889, חודשים אחדים לאחר ההפגזה, יצא הקצין וָאסִילִי פְיוֹדוֹרוֹבִיץ’ מַשְׁקוֹב בשליחות אל חצרו של מֶנֶלִיק השני. בניגוד לאשינוב, משקוב היה קצין מהימן שנשלח במסגרת יוזמה של שר המלחמה הרוסי. מטרתו הייתה לפתח את הקשרים עם אתיופיה בדרך מסודרת יותר, ללא הקמת מושבה פרטית בשטח שבמחלוקת.
בשנת 1891 יצא משקוב למסע נוסף, שהפך למשימה בעלת אופי של ייעוץ צבאי ואספקת נשק. רוסיה סייעה לאתיופיה להשיג אמצעי לחימה מודרניים, ובכך תרמה להתחזקות צבאה. הסיוע השתלב במאבקה של אתיופיה לשמור על עצמאותה מול שאיפות ההתפשטות של מעצמות אירופה. התוצאה הייתה מעורבות רוסית מסוג שונה לחלוטין מזו שניסה אשינוב ליצור.
בשנת 1896 הביס הצבא האתיופי את האיטלקים בקרב אָדוּאָה. אמצעי לחימה רוסיים, ובהם ארטילריה שסופקה לאתיופים, סייעו לניצחון. הקרב הפך לנקודת ציון במאבקה של אתיופיה נגד הכיבוש הקולוניאלי. כך, בעוד שהניסיון הרוסי להקים מושבה משלו באפריקה נכשל, קשריה הצבאיים של רוסיה עם מדינה אפריקאית עצמאית המשיכו להתפתח.
1894: הברית עם צרפת והאינטרסים של רוסיה באפריקה
המשבר בסגאלו לא גרם לקרע ממושך בין רוסיה לצרפת. בשנת 1894 חתמו שתי המדינות על ברית שנועדה, בין היתר, לאזן את השפעתן של בריטניה ואיטליה. היחסים הידידותיים ביניהן סייעו גם להגבלת העליונות הימית הבריטית באזור קרן אפריקה. מבחינת צרפת, הפעולה נגד המתיישבים הרוסים לא פגעה במעמדה הבינלאומי, ואף חיזקה את תדמיתה כמעצמה המסוגלת להגן על תחומי שליטתה.
הקשרים בין רוסיה לאתיופיה המשיכו להתפתח במסגרת המציאות המדינית החדשה. רוסיה לא הצליחה להקים מושבה בחופי מפרץ טג’ורה, אך היא המשיכה לחפש דרכים להשפיע על המתרחש בקרן אפריקה. הקשרים הצבאיים עם מנליק השני סיפקו לה אפשרות להשתתף במאבקי הכוח האזוריים ללא השתלטות ישירה על שטח. בכך נוצרה הבחנה ברורה בין החלום הקולוניאלי של אשינוב לבין מדיניות ההשפעה שנקטה רוסיה לאחר כישלונו.
הניסיון בסגאלו המחיש גם את המורכבות של היחסים בין מעצמות אירופה בסוף המאה ה-19. רוסיה וצרפת היו מסוגלות להתעמת על מבצר קטן באפריקה, אך כעבור שנים אחדות לחתום על ברית אסטרטגית. בריטניה ואיטליה היו גורמים מרכזיים בשיקוליהן, והאינטרסים הרחבים גברו על הזיכרון של התקרית המקומית. אשינוב נותר בעיקר דמות מביכה מן העבר, בעוד שמדינאים וקצינים המשיכו לעצב את מערכת היחסים הבינלאומית.
1905: כיצד היעדר בסיס בים האדום חזר לרדוף את רוסיה?
בשנת 1905, במהלך מלחמת רוסיה-יפן, התבררה שוב חשיבותם של נתיבי השיט והבסיסים הימיים שעליהם חלם אשינוב. לאחר שהיפנים השמידו את הכוח הרוסי בפורט ארתור, נאלצה רוסיה לשלוח את הצי הבלטי שלה למזרח הרחוק. מדובר היה בכוח ימי מיושן יחסית, שנדרש לעבור מרחק עצום כדי להתמודד עם הצי היפני. היעדר בסיס רוסי מתאים לאורך הדרך הכביד על המשימה.
במהלך הפלגתו בים הצפוני ירו כלי שיט רוסיים בטעות על ספינות דיג אנגליות, לאחר שזיהו אותן בטעות כספינות טורפדו יפניות. התקרית עוררה משבר עם בריטניה, שסירבה לאפשר לצי הרוסי לעבור בתעלת סואץ. כתוצאה מכך נאלצו אוניות המלחמה הרוסיות להפליג במסלול ארוך סביב כף התקווה הטובה, מרחק של כ-29 אלף קילומטרים. המסע הארוך הכביד על הספינות ועל צוותיהן עוד לפני שהגיעו לזירת הלחימה.
כאשר הגיע הצי הרוסי למזרח הרחוק, המתינו לו אוניות המלחמה היפניות בפיקודו של האדמירל טוֹגוֹ הֵייהָאצִ’ירוֹ. ספינותיו, שנבנו בבריטניה, התמודדו עם הצי הרוסי בקרב צוּשִׁימָה. התוצאה הייתה תבוסה רוסית קשה, שבה הושמד הכוח הימי שהגיע לאחר המסע הארוך. הכישלון המחיש את חולשתה האסטרטגית של רוסיה כאשר נדרשה להפעיל כוח ימי במרחק גדול מבסיסיה.
בדיעבד, הרעיון של אשינוב להשיג בסיס רוסי באזור הים האדום נראה קשור לצורך אסטרטגי ממשי. אין בכך הוכחה שמושבה בסגאלו הייתה משנה את תוצאות המלחמה, אך היעדר נמל מתאים באזור היה אחד הקשיים שניצבו בפני הצי הרוסי. המושבה שנכשלה בשנת 1889 לא הייתה פתרון מעשי ומבוסס לבעיה הזאת, אולם עצם החיפוש אחר בסיסים ימיים לאורך נתיבי השיט התברר כבעל משמעות ארוכת טווח. אשינוב זיהה צורך שהמדינה התקשתה לתת לו מענה, גם אם הדרך שבה ניסה לעשות זאת הייתה הרפתקנית ומסוכנת.
האנשים והמקומות שנותרו בתיעוד ההיסטורי
פרשת סגאלו נשמרה גם באמצעות תצלומים, ציורים ומפות המתעדים את רוסיה, אתיופיה והחוף הסומלי בסוף המאה ה-19. דיוקן של ניקולאי אשינוב משנת 1891 מציג את האיש לאחר כישלון המשלחת, ואילו ציור של אלכסנדר השלישי במדי המשמר המלכותי הדני, מעשה ידי וָלֶנְטִין סֵרוֹב משנת 1899, מתעד את השליט שביקש להרחיק את עצמו מן ההרפתקה. תצלום של קתדרלת ואסילי הקדוש במוסקבה מן השנים 1890 עד 1900 משמר את דימויה של הבירה הרוסית שבשמה נקראה המושבה. לצד אלה מופיע גם תצלום מסגד חמודי בג’יבוטי, המשקף את הסביבה המקומית שבה ניסו המתיישבים לבסס נוכחות זרה.
התיעוד של קרן אפריקה כולל ציור נוף של מפרץ סגאלו מאת יוֹהָאן מַרְטִין בֶּרְנָץ, שנוצר בשנים 1841 עד 1843. תצלום משנת 1888 של לוחמים בני הדנקיל, מעשה ידי אֶדוּאַר ז’וֹזֶף בִּידוֹ דֶה גְלָאטִינְיֶה, מתעד את בני אחת הקבוצות המקומיות שהושפעו מהגעת הרוסים. תצלומים נוספים מציגים מחנה ילידי בג’יבוטי, קוזאקים רוסים בחבש בשנת 1889, וקוזאק מן הטרק לצד אשתו בתצלום של ג’ קְוִיטוֹן משנת 1895. תצלום נוסף מן המאה ה-19 מציג קצין קוזאקי מהטרק ואת אשתו, ומאפשר להבין את הדימוי הצבאי שאשינוב ביקש לאמץ לעצמו.
מפה משנת 1912 מציגה את חלוקת אפריקה בין המעצמות האירופיות, ואילו תיעוד מאוחר יותר של מפרץ טג’ורה מאפשר לזהות את האזור שבו התקיימה המושבה. פרשת אשינוב זכתה גם לסיקור בעיתונות הבינלאומית, והאיורים שהתפרסמו בעקבותיה שיקפו את הסקרנות שעוררה המשלחת. לצד הדימויים האלה נשמרו גם סמלי האימפריה הרוסית והרפובליקה הצרפתית השלישית, שתי הישויות המדיניות שביניהן כמעט התפתח משבר. התיעוד החזותי אינו מחליף את העדויות הכתובות, אך הוא ממחיש עד כמה הייתה ההרפתקה הרוסית באפריקה חלק מן העולם הקולוניאלי של סוף המאה ה-19.
מה נותר ממוסקבה החדשה?
כיום נמצאת סגאלו בתחומה של ג’יבוטי, והאזור מוכר בזכות חופיו, נופיו, התרבות המקומית והמפגש בין השפעות אפריקאיות לצרפתיות. המקום שבו ניסה אשינוב להקים מושבה רוסית היה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-19 רצועת חוף חשופה לרוחות, שבה חיו קהילות מקומיות שונות. במשך שבועות אחדים הפך המבצר המצרי הנטוש למוקד של שאיפות אימפריאליות רוסיות. לאחר ההפגזה הצרפתית חזר האזור לשליטה קולוניאלית צרפתית, והניסיון הרוסי נותר פרק קצר בתולדותיו.
מידת מעורבותה האמיתית של ממשלת רוסיה בתוכניתו של אשינוב נותרה בלתי ברורה. ברור שכמה אנשי חצר, מדינאים וקציני צי תמכו במיזם, וכי הצאר נתן לו לפחות מידה מסוימת של הסכמה מסויגת. ברור גם שלאחר שהמשבר עם צרפת התפתח, בחרה הממשלה להכחיש כל אחריות רשמית למעשיו. הפער בין התמיכה שניתנה לפני המסע לבין ההתנערות שבאה בעקבות הכישלון הוא אחד המאפיינים הבולטים של הפרשה.
אשינוב עצמו לא היה מצביא גדול או מדינאי בעל תוכנית קולוניאלית סדורה. הוא היה הרפתקן כריזמטי שהבין את שאיפותיה של האימפריה הרוסית והצליח להציג את עצמו כאדם המסוגל להגשים אותן. במשך זמן קצר נראה היה שההימור שלו מצליח: דגל רוסי התנופף מעל מבצר אפריקאי, גפנים מחצי האי קרים ניטעו באדמה, וכנסייה אורתודוקסית הוקמה סמוך לחוף. אלא שהמציאות המדינית והצבאית לא התחשבה במיוחד בחזונו.
בסופו של דבר, כל שנדרש כדי לסיים את הניסיון להקים את מוסקבה החדשה היה רבע שעה של אש ארטילרית. מאחורי ההריסות נותרו שישה הרוגים, עשרות פצועים ומשפחות שנאלצו לשוב לרוסיה. הצאר המשיך לשלוט באימפריה העצומה שלו, צרפת שמרה על חופיה האפריקאיים, ואשינוב נשלח לגלות. המבצר בסגאלו היה קטן מכדי לשנות את מפת העולם, אך הסיפור שהתרחש בו ממחיש כיצד שאיפות אימפריאליות, יוזמה פרטית וחוסר שיקול דעת יכולים להיפגש במקום אחד, ולהסתיים במהירות שבה החלו.
אם סיפור המושבה הרוסית בסגאלו עורר בכם עניין, תוכלו להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold על ניסיונות כיבוש נשכחים, הרפתקנים ששאפו לשנות את מפת העולם והמאבקים המדיניים שעיצבו את ההיסטוריה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
