סבסטיאן הקדוש, נחשב לדמות מופת של הקרבה וסיבולת בתולדות הנצרות ונותר עד היום אחד הקדושים המוכרים והמתוארים ביותר באמנות העולמית, כשדמותו חוצה גבולות של דת, תרבות וזמן. למה?

ראשית חכמה?

סבסטיאן הקדוש (Sebastianus בלטינית) נולד בסביבות שנת 255 לספירה בנרבו מרטיוס (Narbo Martius) שבגאליה נרבוננסיס, תחת שלטון האימפריה הרומית. על פי המסורת, הוא התחנך במדיולאנום במילאנו.

בשנת 283 לספירה הצטרף סבסטיאן לצבא הרומי תחת הקיסר קרינוס, מתוך כוונה לסייע לנוצרים. בשל אומץ ליבו, הוא קודם לדרגת אחד ממפקדי המשמר הפרטוריאני תחת שלטונם של הקיסרים דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס, שלא היו מודעים לאמונתו הנוצרית הסמויה.

העדות המוקדמת ביותר לנסיבות מותו של סבסטיאן מופיעה ב"כרונוגרף של שנת 354", קובץ טקסטים כרונולוגיים שהופק על ידי הקליגרף והמאייר פוריאוס דיוניסיוס פילוקאלוס. הטקסט מציין את 20 בינואר כיום חג סבסטיאן. מאוחר יותר, הבישוף אמברוזיוס ממילאנו, במאה הרביעית, ציין בדרשה על תהילים קי"ח כי סבסטיאן הגיע ממילאנו וזכה שם להערצה כבר בתקופתו.

אבל התיאור המלא והמפורסם ביותר של מותו מגיע מחיבור מהמאה החמישית בשם "Passio Sancti Sebastiani", המיוחס למחבר אנונימי, ייתכן שארנוביוס הצעיר.

אולי יעניין אתכם גם

מקסימיליאן דה רובספייר: בין אידיאולוגיה לטרור

היפאטיה: הפילוסופית האחרונה של אלכסנדריה

ז'אן ד'ארק: הנערה ששינתה את פני ההיסטוריה של צרפת

אליזבת הראשונה: מלכלוכית למלכה

אהבה, כוח ומוות: איך השאיפה של אן בוליין להפוך למלכת אנגליה עלתה לה בחייה?

איוואן יאנשה: מיהו ראש ממשלת סלובניה הפרו-ישראלי?

ההפיכה לנוצרי והעימות הראשון

לפי המסורת, שני אחים תאומים בשם מרקוס ומרצליאנוס, שנשאו נשים והיו אבות לילדים ברומא, נעצרו בגין סירובם להקריב קורבנות לאלים הרומיים. בעת שהוריהם, טרנקווילינוס ומרציה, ניסו לשכנעם בבית הכלא לוותר על אמונתם, התערב סבסטיאן והצליח להמיר את דתם לנצרות. השפעתו של סבסטיאן התרחבה גם לטיבורטיוס, בנו של הפרפקט המקומי כרומטיוס, וכן לפקיד נוסף בשם ניקוסטראטוס ולאשתו זואי.

על פי המסופר, זואי הייתה אילמת במשך שש שנים, אך מיד לאחר שהביעה את רצונה להתנצר, דיבורה הושב לה. סך הכל הצליח סבסטיאן להמיר את דתם של 16 אסירים בפרשה זו. בעקבות המרות אלו, שחרר כרומטיוס את כל האסירים, התפטר מתפקידו ופרש לאזור קמפניה.

נסיבות מותו

בשנת 286 נחשפה אמונתו של סבסטיאן. הקיסר דיוקלטיאנוס הטיח בו האשמות בבגידה וציווה להובילו לשדה, שם נקשר לעמוד או לעץ. קשתים נבחרים ממאוריטניה ירו בו חצים עד שגופו היה מלא בהם עד שנראה כקיפוד והם הותירו אותו להתבוסס בדמו. אלא, שבאופן ניסי, סבסטיאן לא מת. אירינה מרומא, אלמנתו של קסטולוס, הגיעה כדי לפנות את גופתו לקבורה וגילתה שהוא עדיין בחיים. היא השיבה אותו לביתה וטיפלה בו עד להחלמתו, בנושא שהפך לפופולרי בציורי סוף תקופת הרנסאנס.

לאחר שהחלים, הציב סבסטיאן את עצמו ליד גרם מדרגות שבו עבר הקיסר דיוקלטיאנוס והוכיח אותו על אכזריותו כלפי הנוצרים. הקיסר, שהופתע לראות את האיש שסבר כי מת, הורה להכות את סבסטיאן למוות באמצעות אלות ולזרוק את גופתו לביב השופכין הציבורי. אישה בשם לוסינה הוציאה בחשאי את הגופה וקברה אותה בקטקומבות בכניסה לבית הקברות של קליקסטוס, המקום שבו ניצבת כיום בזיליקת סן סבסטיאנו פואורי לה מורה (San Sebastiano fuori le mura).

גלגולי שרידיו והערצתו

שרידיו של סבסטיאן נשמרו בבזיליקת השליחים ברומא, שנבנתה על ידי האפיפיור דמסוס הראשון בשנת 367. הכנסייה, המכונה כיום סן סבסטיאנו פואורי לה מורה, עברה שיפוץ נרחב בשנות 1610 תחת חסותו של שיפיונה בורגזה.

בתקופת שלטונו של לואי החסיד, האפיפיור אאוגניוס השני העניק את גופתו להילדואין, אב המנזר של סן דני, שהביא אותה לצרפת והפקיד אותה במנזר סן מדארד בסואסון ב־8 בדצמבר 826.

גולגולתו של סבסטיאן הובאה לעיר אברסברג בגרמניה בשנת 934, שם הוקם מנזר בנדיקטיני שהפך לאתר עלייה לרגל מרכזי בדרום גרמניה. נאמר כי הגולגולת, שהייתה משובצת בכסף, שימשה כגביע להגשת יין הקודש למאמינים ביום שצוין כיום סבסטיאן (דהיינו, 20 בינואר).

הקשר של סבסטיאן להגנה מפני מחלת הדבר נוצר בימי הביניים, מתוך פרשנות דתית לפיה פצעי החצים שמהם החלים סבסטיאן דומים לבובואים (נפיחויות) המאפיינים את הדבר הבובוני. הכרוניקן פאולוס הדיאקון ציין כי בשנת 680, רומא שוחררה ממגפה משתוללת בזכות סבסטיאן. "אגדת הזהב" (Legenda Aurea) מתארת כיצד מגפה גדולה שפגעה בלומברדים בתקופת המלך גומבורט נעצרה לאחר הקמת מזבח לכבודו בכנסיית סן פייטרו במחוז פאביה.

דמותו באמנות

סבסטיאן הוא אחת הדמויות המיוצגות ביותר באמנות הנוצרית. הייצוג העתיק ביותר הידוע הוא פסיפס בבזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה, המתוארך לשנים 527 עד 565. בעוד שייצוגים מוקדמים הראו גבר בוגר בלבוש חצר, החל מהמאה ה־11 הפכו הקשתים והחצים לחלק בלתי נפרד מתיאורו.

אמנים רבים כמו בוטיצ'לי, טיציאן, מנטנייה, גווידו רני, אל גרקו וג'אנלורנצו ברניני יצרו יצירות המוקדשות לו.
בתקופה המודרנית, דמותו קיבלה משמעויות חדשות. הסופר תומאס מאן ב"מוות בוונציה" רואה ב"דמותו של סבסטיאן" סמל ליופי אפולוני המשלב משמעת וגבורה הנובעת מחולשה.

סבסטיאן נותר מוקד של מנהגים דתיים עממיים ברחבי העולם, מצעדות הלחם בלוברין שבספרד ועד לחגיגות השנתיות בקהילות הקתוליות בקרלה שבהודו. סיפורו של המפקד הפרטוריאני שהפך למרטיר ממשיך לשמש גשר בין העבר העתיק לבין הזיכרון התרבותי של ימינו.

חומר מעשיר להאזנה

בתרבות הפופולרית, דמותו מופיעה בקליפ "Losing My Religion" של להקת R.E.M.בקליפ המפורסם של R.E.M, הבמאי טרסם סינג עושה שימוש מכוון באסתטיקה של הרנסאנס, כולל דימויים ויזואליים המזכירים את סבסטיאן הקדוש כפי שצויר על ידי קאראווג'ו וגווידו רני. זהו דוגמה מצוינת לאופן שבו שפת האמנות הקלאסית מוטמעת בתרבות הפופ המודרנית.

Hunger of the Pine הוא קליפ של להקת Alt-J שמשתמש במוטיב החצים החודרים את הגוף, כרמיזה ישירה לסיפור מותו של סבסטיאן, תוך התאמתו למסר הלירי של השיר על כמיהה וכאב.

חומר מעשיר לקריאה

״הכרונוגרף של שנת 354״ (Chronograph of 354) הוא אוצר בלום של היסטוריה רומית, הכולל לוח שנה, רשימות של קונסולים ומידע על חגי קדושים. עבור חוקרים, הוא מהווה את העדות הכתובה המוקדמת ביותר להערצתו של סבסטיאן, ומקבע את יום סבסטיאן הקדוש ב־20 בינואר, בתאריך המצוין בקהילות קתוליות עד עצם היום הזה.

Expositio in Psalmum CXVIII (אמברוזיוס ממילאנו) הוא חיבור תיאולוגי מאת הבישוף אמברוזיוס, המפרש את תהילים קי"ח. בטקסט זה, שנכתב בשלהי המאה הרביעית, מזכיר אמברוזיוס את סבסטיאן כמי שהגיע ממילאנו וזכה להערצה עמוקה בעיר. זוהי עדות קריטית המקשרת את דמותו של סבסטיאן לשורשיו הצפון-איטלקיים.

Passio Sancti Sebastiani הוא הטקסט המכונן שעיצב את דמותו של סבסטיאן בתודעה הנוצרית. על אף שבעבר יוחס לאמברוזיוס, כיום הוא מזוהה כחיבור מהמאה החמישית מאת מחבר אנונימי (אולי ארנוביוס הצעיר). הוא זה שפורש את סיפור "שני המרתירולוגיות": ירי החצים, ההחלמה בביתה של אירינה, וההוצאה להורג הסופית באלות.

Acta Sanctorum הוא מפעל חיים מונומנטלי של הישועים, שהחל במאה ה־17 על ידי ז'אן בולנד, במטרה לתעד את כל קדושי הכנסייה לפי לוח השנה. זהו אוסף ביקורתי ומקיף המנתח את חייהם של אלפי קדושים, ומהווה את הבסיס האקדמי לכל מחקר על סבסטיאן מאז העידן המודרני המוקדם.

Legenda Aurea (אגדת הזהב) הוא לקט סיפורים פופולרי מהמאה ה־13 מאת יעקובוס דה ווראגינה. הספר נחשב ל"רב-מכר" של ימי הביניים; הוא לא רק תיעד את חיי הקדושים, אלא גם פירש את שמותיהם והפך את סיפוריהם לנכסי צאן ברזל תרבותיים שהובילו להפצת דמותו של סבסטיאן כמגן מפני מגפות.

Carl Schurz, Reminiscences (1906) הוא זיכרונותיו של קרל שורץ, מדינאי ומפקד צבאי גרמני-אמריקאי. שורץ מתאר בספרו הווי חיים של עיירה גרמנית (ליבלר) וטקסי ירי סמליים בחסות "אגודת סבסטיאן הקדוש", מה שממחיש את השתרשות דמותו של הקדוש כפטרון של קשתים בקהילות אירופיות לאורך מאות שנים.

The House with Laughing Windows (משנת 1976) הוא סרט איטלקי העוסק ברסטורציה של פרסקו המציג את מות סבסטיאן. כאן הקדוש הופך למוטיב של תעלומה אופל, המשלב אמנות דתית עם מתח בלשי ואימה פסיכולוגית.

**Forgive Me היא סדרת טלוויזיה קנדית ששודרה בשנים 2013–2018 שבמרכזה כומר הנרדף על ידי חזיונות חוזרים של סבסטיאן הקדוש. הסדרה בוחנת את השפעת דמותו של המרטיר על חייו המודרניים של כומר, ומראה כיצד הקדושים העתיקים ממשיכים לחיות כ"נוכחות" בחיי המאמינים (או המיוסרים) גם היום.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט "סבסטיאן" (1976), הוא סרטו של הבמאי הבריטי דרק ג'ארמן, שנחשב לאבן דרך שנויה במחלוקת. ג'ארמן בחר להציג את סבסטיאן דרך פריזמה הומו-ארוטית גלויה, תוך שהוא מאמץ את הפרשנות האמנותית שהתפתחה סביב דמותו מאז הרנסאנס ומציב אותה במרכז השיח המודרני על זהות.

גלו עוד על דמויות היסטוריות מרתקות באתר HistoryIsTold ואם אהבת לא לשכוח לשתף, לדרג ולהצטרף לקהילת הקוראים שלנו. הצטרפו לניוזלטר שלנו!