תאמל״ק לי
סרגיי סמאק הוא שוב אלוף רוסיה. בפעם השביעית בתוך שמונה עונות. בתנאים נורמליים, דומיננטיות מפלצתית כזו הייתה מזניקה דיונים היסטוריים על מעמדו כאחד הגדולים ביותר: אוהדי זניט היו מתפקעים מגאווה ומתחננים לעוד, והיריבים היו מחמיצים פנים, עוקצים בקנאה, אך בסופו של דבר מורידים את הכובע ומכירים בהצלחה.
אלא שסביב סמאק מתנהל שיח שונה לחלוטין. משהו פגום בסיפור הזה, וזו כנראה אחת התופעות המרתקים – והעצובות – בכדורגל הרוסי: בתודעה הציבורית, הדמות שנבנתה בקפידה במשך שני עשורים לא סתם נסדקת, היא עוברת פירוק והערכה מחדש.
הרי איזה סמאק אנחנו מכירים?
הסטודנט המצטיין שהפך לאייקון
כדי להבין את עוצמת הפרדוקס, צריך לחזור למה שסמאק מייצג. ביוגרפיה מלאה שלו חושפת נתיב כמעט בלתי אפשרי בנוף הכדורגל המזרח-אירופי. הוא נולד בפברואר 1976 בכפר קטן במחוז לוהנסק שבאוקראינה, למשפחה קשת יום ממעמד הפועלים. ארבעת אחיו שיחקו כדורגל, אך סרגיי היה שונה: הוא ניחן במשמעת עצמית פנומנלית, סיים את לימודי התיכון עם מדליית זהב על הישגים אקדמיים (מחזה נדיר לחלוטין אצל כדורגלנים מקצוענים), והביא את אותה אינטליגנציה קרה ומחושבת גם למגרש.
את פריצת הדרך שלו עשה בצסק"א מוסקבה, שם הפך לקפטן הצעיר ביותר בתולדות המועדון כבר בגיל 19, והוביל את הקבוצה לאליפות היסטורית ב-2003. היכולת הנהדרת שלו במרכז השדה פתחה לו את הדלת לאירופה, ובשנת 2005 חתם בפריז סן-ז'רמן הצרפתית (לאחר שהדהים אותה עם שלושער במדי צסק"א בליגת האלופות). למרות שהתקופה בצרפת הייתה קצרה, הוא חזר לרוסיה כווינר אולטימטיבי: הוא זכה בשתי אליפויות רצופות עם רובין קאזאן הקטנה, ואז עבר לזניט סנקט פטרסבורג כדי לזכות באליפויות נוספות כשחקן. בנבחרת רוסיה הוא רשם 65 הופעות לאורך 13 שנים, כשהשיא היה ביורו 2008 – שם ענד את סרט הקפטן, בישל במספרת בלתי נשכחת נגד יוון והוביל את המדינה לחצי גמר היסטורי.
אך החשוב מכל – מה ששווה יותר מכל מדליית זהב – היה המוניטין שלו. בכדורגל הרוסי, שבו היריבויות בין מוסקבה לפטרסבורג רוויות שנאה עיוורת, סמאק היה קונצנזוס. אויבים מושבעים כיבדו אותו. הוא מעולם לא נגרר למשחק מלוכלך, מעולם לא סיפק ראיונות חצופים או מתנשאים. ספק אם גם האלוריתם המתקדם ביותר יצליח לדוג שערורייה אחת ברשת שתגרום לכם להתכווץ במבוכה.
בשנת 2016 ניסח זאת פרשן הכדורגל המנוח ואסילי אוטקין בצורה מושלמת: "כל זמן שהוא שיחק, פיודורוב ואני לימדנו את כל הכתבים על המגרש חוק ברזל: אל תראיינו אותו אחרי משחקים. הוא ידבר ארוכות, בשפה רהוטה ומנוסחת להפליא, ובסופו של דבר לא יגיד שום דבר בעל ערך – נו, אמן מושלם!".
הוא היה השילוב האולטימטיבי: גבר עם עמוד שדרה מפלדה, לוהט ויצרי על הדשא, אך כזה ששומר על שליטה עצמית אבסולוטית ומנהל את הסערה סביבו ביד רמה. עבור מנהיגים כאלה בדיוק תופרים סרטי קפטן.
הברכה של ספאלטי והנס של אופה
בשנת 2012, כשהוא בן 36, סמאק זכה באליפות השנייה שלו תחת לוצ'אנו ספאלטי והחל לתכנן את עתידו. בזמן שהתקשורת והעסקנים הזיעו בחיפוש אחר המאמן הבא של הנבחרת הלאומית, ספאלטי הטיל פצצה: "אם הייתי צריך להמר על העתיד, הייתי בוחר במאמן שיביא איתו דחף רענן ורעיונות חדשים. אדם שקשור למדינה הזו בכל נימי נפשו וחרд לעתידה. הוא האידיאל בעיניי. ואני מכיר אותו מצוין: זה סמאק".
זה היה האות לפתיחתו של פרק חדש וגל של הערצה עממית. סמאק השתלב בצוות האיมון של ספאלטי, וכשהאיטלקי פוטר, הוא תפס את המושכות כמאמן זמני לשני משחקים בלבד. הוא אמנם הפסיד לצסק"א, אבל אז הדהים את אירופה כשניצח את בורוסיה דורטמונד של יורגן קלופ בגרמניה 2:1 (בעקבות תבוסה של 4:2 במשחק הראשון בפטרבורג). עבור האוהדים זה היה הסימן; הם דרשו להשאיר אותו באופן קבוע, אך מגדלי השן של ההנהלה החליטו שזה מוקדם מדי. סמאק הוריד את הראש, המשיך ללמוד כאסיסטנט תחת אנדרה וילאש-בואש ומירצ'ה לוצ'סקו, עבר השתלמויות אצל ספאלטי ברומא, וחיכה להזדמנות שלו להוביל.
ההזדמנות הזו הגיעה בדמותה של "אופה" הקטנה. סמאק לקח מועדון בשקירי דל אמצעים והנדס מיד את העונה הטובה ביותר בתולדותיו – מקום שישי וכרטיס היסטורי לליגה האירופית. האוויר התמלא בתחושה הרומנטית שכולנו אוהבים: הנה, כדורגלן כה חכם ועתיר זכויות הופך באופן טבעי למאמן חכם ועתיר זכויות.
עבור מועדוני הטופ זה היה הימור בטוח ללא סיכון: יש לו קבלות עצמאיות ראשונות, המלצות חמות מהטקטיקנים הגדולים של אירופה, וכבוד עמוק מכל קצוות המדינה. בנוסף, בעידן שבו מועדונים מחפשים אסתטיקה תקשורתית, הוא לא היה סתם מאמן מבטיח. הוא היה איש ספר מעודן, שמסוגל לנהל שיחה קולחת על נושאים שמחוץ לריבוע הדשא – מיינות משובחים ועד לתוכניות גינון אורבניות. בשיא התדמיתי והזוהר הזה, הגיע סמאק למאי 2018 וחתם על החוזה שלו בזניט.
2026: כלוב הזהב של גזפרום
והנה אנחנו כאן, במאי 2026. הניסוי הצליח, לפחות על הנייר. המועדון גרף כמות אליפויות שלא נראתה בכל ההיסטוריה שלו לפני כן. סמאק הוכיח שהוא יודע לספק את הסחורה ולנצח במערכת שבה הניצחון אינו רק מטרה ספורטיבית, אלא טקס פוליטי הכרחי לשקט הנפשי של הפטרונים מלמעלה.
שבעה תארים הם הישג היסטורי לכל הדעות. אלא שאת התחושה החגיגית הזו אי אפשר למצוא אם תפתחו את מדור התגובות באתри הספורט או תרפרפו בפיד של הטלגרם. כל אליפות חדשה מלווה ביותר ויותר בדיחות ארסיות, ציניות מרירה ומסקנות טקטיות עגומות: "זניט" ההיא פשוט התרוקנה מכוחותיה. בעבר, כשהאליפויות הוכרעו מחזורים רבים לפני תום העונה, הביקורת התמקדה בהופעות החיוורות בליגת האלופות. היום, כשרוסיה מנותקת לחלוטין מהמפעלים האירופיים בעקבות המצב הגיאופוליטי, התארים המקומיים נסחטים בשיניים עד הרגע האחרון.
מסביב שוררת בעיקר מבוכה: איך ייתכן שעם תקציב ומשאבים בלתי מוגבלים כאלה, כל זכייה נראית כמו צעידה על סף קטסטרופה?
אם בעבר האוהדים של זניט היו מתייצבים כחומה בצורה כדי להגן עליו, הרי שבעת הזו אפילו בתוך הבית נשמעות קריאות קולניות. הם דורשים אתחול מחדש. עכשיו. ובלעדיו.
האמת היא שאיכות המשחק של זניט פשוט הפסיקה להתאים לכרזה הנוצצת שלה. מסגל השחקנים היקר והמוכשר ביותר בליגה אתה מצפה לכדורגל משוחרר, יצירתי, רחב יריעה. במקום זה, לקבוצה חסר בדיוק את מה ששולמו עבורו עשרות מיליוני יורו: קלילות, תעוזה, רעיונות מבריקים ושבירת קווים. כשחלוץ כמו אלכסנדר ירוחין צריך להציל את המולדת בדקה ה-83, זה אומר הכל. זניט כבר לא מנצחת מתוך תשוקה או אש, היא מנצחת מתוך כורח, תוך כדי שהיא גוררת את הרגליים ומתגברת על עצמה.
"לא זיהיתי אצל אף שחקן מוטיבציה", התעקש סמאק כשנשאל על אובדן הנקודות. "הבעיה היא שאדם לא יכול לייצר יש מאין את אותן הרגשות שהיו לו בעבר. זו התרוקנות נפשית. ראיתי איך קלאודיניו נלחם באימונים ובמשחקים. אבל אין לו כבר את הרעב הפתאומי הזה, ואין מאיפה לקחת אותו כשהאדם פשוט סחוט. זה הבדל תהומי".
יכול להיות שזו בדיוק המשימה המרכזית של סמאק בשנים האחרונות: להנשים מלאכותית את הרעב הפנימי של השחקנים שלו. וזו משימה שאסור להקל בה ראש. לנסות להניע שחקנים שבעים, עשירים וקפריזיים להילחם על עוד תואר מקומי, כשהם יודעים שזהו תקרת הזכוכית שלהם ואין להם שום אופק אירופי – זו עבודה מנטלית סיזיפית. המקום הראשון בליגה כבר לא יביא איתו את המנון ליגת האלופות באצטדיונים המפוארים של אירופה. מנטורשיפ כזה, שבו אתה נלחם לא כדי לסחוט מהשחקנים 110% אלא כדי שיואילו בטובם לתת לפחות 90%, הוא עבודה קשה שקל מאוד להמעיט בערכה.
אבל הקהל לא קונה את זה. כשמועדון מחזיק בתקציבי עתק ובאמביציות מגלומניות, הציבור דורש לא רק שורה תחתונה, אלא מלודיה נקייה על המגרש. מעטים מוכנים לגלות אמפתיה ל"התרוקנות הנפשית" של חבורת מולטי-מיליונרים, במיוחד כשהמוזיקה שבוקעת מהמגרש נשמעת כמו חריקה של רמקולים ישנים ועייפים.
חדר הלבשה של פאבלות ולמבורגיני
דבר אחד כולם מבינים: זניט הנוכחית מורכבת משחקנים שהם רחוקים מלהיות ילדים טובים או צייתנים. סמאק צריך לנהל חדר הלבשה שבו מקסים גלושנקוב יכול לקום ולעזוב אימון באמצע, ואז להתראיין בטון נפוח מאגו ולהצהיר שכדי ליצור – הכוכב חייב חופש מוחלט. חדר הלבשה שבכל חורף נאלץ להמתין לוונדל שיחזור מהחופשה שלו בברזיל, בזמן שהשחקן מעדיף להעביר "מחנה אימונים אלטרנטיבי" בפאבלות, על יאכטות ומאחורי ההגה של למבורגיני חדשה.
מבקריו של סמאק יגידו מיד: על מה יש לו להתלונן? הוא צריך לברך על כך שיש לו בכלל שחקנים ברמה של ונדל או גלושנקוב. הרי כדי לגרום לכוכבים כמו לואיס אנריקה או אלכסנדר סובולב להבריק, אפילו לפרקים, צריך לעבוד קשה, אבל מדובר בכישרונות עם נתונים מפלצתיים ביחס לליגה.
ומצד שני, הטיעון הנגדי חזק לא פחות: משאבים, תקציבים מטורפים ושמות נוצצים היו גם לרוברטו מנצ'יני ולמירצ'ה לוצ'סקו לפניו – והם נכשלו כישלון חרוץ ולא זכו בכלום. להשתלט על חבורה של אגוצנטריים מורדים ולגרום להם לעבוד יחד, זהו כישרון אימוני ייחודי לא פחות מאשר בניית שיטת לחץ קטלנית.
הטרגדיה: המערכת תמיד מנצחת
אבל הבעיה האמיתית של סמאק היא אפילו לא הכדורגל שהקבוצה שלו מציגה. הבעיה היא התיוג: הוא המאמן של זניט. החזקים, העשירים והמקורבים לשלטון תמיד מעוררים אנטגוניזם בסביבה, אך כעת המועדון נמצא בשיא של מיאוס ודחייה מצด חובבי הספורט במדינה. בתנאים כאלה, שום מוניטין גבישי וטהור לא יעמוד לך; הציבור פשוט מפסיק להפריד בין האדם הפרטי לבין המערכת הרעילה והדורסנית שבה הוא עובד. התהליך הזה קורה לאט, אבל הרגע שבו הקו נחצה מגיע תמיד.
ולמעשה, הוא הגיע מזמן. באותו מאי 2018, סמאק הפך, מרצון או שלא מרצון, לחלק בלתי נפרד מעולם סוריאליסטי. עולם שבו המצלמה מחויבת להציג את פניו המחייכות של הבוס הגדול, מנכ"ל גזפרום אלכסיי מילר, אחרי כל שער ביתי. עולם שבו שדרן ברדיו הרשמי של המועדון מרשה לעצמו לומר בשידור פדרלי ארצי "הנה הניצחון של הקבוצה שלנו". עולם שבו חגיגות מאה השנים למועדון – תאריך יפה ומכובד – מנוהלות ברשלנות מביכה כל כך, עד שהן הופכות לבדיחה ויראלית ומם ברשתות. עולם שבו על שחקן כמו ז'רסון, שמגיע עם הבעת פנים של נער שזלל יותר מדי סוכריות גומי חמוצות, משלמים מבלי להניד עפעף 25 מיליון יורו, וממשיכים להעניק קרדיט לחלוץ פרובוקטור שמהשערוריות הציבוריות שלו אפשר להוציא רב-מכר.
סרגיי סמאק לא בנה את העולם הזה. זה לא חצי הכדור שלו. לא המאמן קובע מי ישדר בערוצי הספורט, ולא הוא מנסח את נאומי הפאתוס של ההנהלה במגדלי השן. סמאק אולי נתן אור ירוק מקצועי להבאת שחקנים כאלה ואחרים, אך הוא בטח לא אשם בכך שמחלקת הסקאוטינג שלו החליטה להתעלם לחלוטין מבעיות האופי והמשמעת הקשות שלהם.
אלא שכעבור שמונה עונות, ההפרדה הזו כבר לא קיימת. סמאק וזניט הפכו למקשה אחת, ישות אחת הנושאת את כל המטען השלילי, הפוליטי והספציפי שסובב את המועדון.
אין כאן כתב הגנה על המאמן, אלא צילום מצב מריר של הרגע. זוהי אירוניה כמעט בלתי נתפסת: אחד הספורטאים האהובים, המוערכים ביותר בהיסטוריה הרוסית רושם אליפות שביעית בתוך שמונה שנים – ובמקום מטר של ברכות, הוא טובע בים של טענות, האשמות וביקורת.
הצופים והפרשנים דורשים מסמאק צעד ג'נטלמני, אצילי ורומנטי: לקום ולעזוב מרצונו. אבל למה שהוא יעשה את זה כשההנהלה לא מראה לו את הדלת, אלא להפך – מגישה לו הארכת חוזה לחמש שנים נוספות וממסמרת עבורו מדף חדש בארון הגביעים?
בנקודה הזו בדיוק שוכנים הניצחון המזהיר והטרגדיה שלו. ואיך יוצאים מהמלכוד הזה? זו כבר דילמה קיומית שרק דמויות נדירות בהיסטוריה של הספורט נאלצות להתמודד איתה.
