תאמל״ק לי
מאחורי הנבחרת שנחשבת ליצירת האמנות הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל והמסע המפרך לאיסוף חתימותיהם של הגיבורים שהפכו לאגדה חיה.
כשהכדורגל הפך לאמנות
השמש המקסיקנית הקופחת של קיץ 1970 הייתה רק רקע לטורניר כדורגל; היא הייתה התפאורה ללידתו של מיתוס. על הדשא של אצטדיון האצטקה, אל מול עיניו של עולם שלם שצפה לראשונה בשידורי צבע, עשרה שחקני שדה ושוער אחד בחולצות צהובות בוהקות הגדירו מחדש את גבולות היכולת האנושית עם כדור.
ב-21 ביוני 1970, נחתם אחד הפרקים המפוארים בהיסטוריה הספורטיבית. נבחרת ברזיל, בהנהגתם של שמות שהפכו למילים נרדפות לגדולה – פלה, ז'אירזיניו, טוסטאו וריבלינו – הביסה את איטליה בגמר המונדיאל בתוצאה 4–1. זה לא היה רק ניצחון טכני; זו הייתה הצהרה תרבותית. בעוד שקבוצות כדורגל נמדדות לרוב בתארים, נבחרות לאומיות זוכות לעיתים לחסד הזיכרון גם ללא גביע, כפי שקרה להונגריה של שנות ה-50 או להולנד של 1974. אך ברזיל של 1970 ניצבה בדרגה משלה: היא גם הציגה כדורגל שהיה יצירת אמנות וגם גיבתה אותו בזכייה בכתר. בכך, היא קנתה לעצמה מעמד אלמותי כנבחרת הגדולה ביותר בכל הזמנים.
המהפכה של מקסיקו 70': כרטיסים, לוויינים וכדור אחד בשחור-לבן
מונדיאל 1970, המהדורה התשיעית של אליפות העולם, היה פורץ דרך בכל קנה מידה. לראשונה בתולדות המשחק, הטורניר נערך מחוץ לאירופה או דרום אמריקה, כאשר מקסיקו אירחה 16 נבחרות מרחבי הגלובוס. הטורניר סימן את המעבר לסגנון משחק התקפי וסוחף, בניגוד לסגנון הפיזי והנוקשה שאפיין את שני הטורנירים הקודמים. פיפ"א, ברצון להגן על השחקנים המוכשרים והטכניים, הנהיגה לראשונה את שיטת הכרטיסים הצהובים והאדומים. מעניין לציין כי למרות השיפוט המחמיר במשחק הפתיחה, שהציב סטנדרט משמעתי גבוה, לא הורחק אף שחקן במהלך הטורניר כולו – הישג שלא שוחזר מאז.
הטורניר היה גם חלוץ טכנולוגי. לראשונה נעשה שימוש בכדור ה-"Telstar" של חברת אדידס, שעיצובו הפך לאייקוני: 12 פנטגונים שחורים ו-20 משושים לבנים. העיצוב נועד להקל על הצופים בטלוויזיה, שכן מכשירי הטלוויזיה בשחור-לבן היו עדיין נפוצים מאוד באותה תקופה. השם "Telstar" נגזר מלוויין התקשורת הכדורגלני ששימש להעברת השידורים החיים, הראשונים מסוגם בצבע, למיליוני צופים באירופה ובאמריקה. עבור ברזיל, המסלול אל התואר היה מושלם: הם ניצחו בכל ששת משחקיהם בטורניר הגמר, לאחר שרשמו מאזן מושלם גם בשלבי המוקדמות.
המשימה: לאתר את האגדות
35 שנים לאחר אותו קיץ קסום, בשנת 2005, החליטה הוצאת הספרים הלונדונית "Gloria" להפיק מהדורה מוגבלת ויוקרתית של האוטוביוגרפיה הרשמית של פלה. הרעיון היה שאפתני: לאתר את כל חברי הנבחרת השורדים מ-1970 ולהחתים אותם על הדפס אמנותי של צילום איקוני מרגע העמידה בהמנון לפני הגמר מול איטליה. הצילום נבחר בקפידה – זווית של 45 מעלות מהדשא, כשכל שחקני ברזיל מישירים מבט קדימה, ורק פלה מביט אל המצלמה.
המסע להשגת החתימות הפך להרפתקה של 40,000 מייל ברחבי ברזיל. בעוד שחתימתו של פלה הייתה הקלה ביותר להשגה בשל ההסכם המוקדם עמו, שאר השחקנים היו פזורים ברחבי המדינה העצומה. הצוות, בסיוע העיתונאי הסקוטי אנדרו דאוני שחי בריו, החל ליצור קשר עם הגיבורים. הצעה של 1,000 דולר עבור חצי שעת עבודה הונחה על השולחן, אך המציאות הברזילאית הוכיחה שהדרך לחתימה רצופה במכשולים רגשיים וכלכליים.
”אני יודע מה ערך השוק שלי.”
הקשיים החלו כאשר ז'אירזיניו, הקיצוני המהיר שכבש בכל משחק במונדיאל 1970 (הישג שטרם שוחזר), סירב להצעה המקורית ודרש 10,000 דולר. הוא ניתק את הטלפון פעמיים, מה שאילץ את נציג ההוצאה לטוס לברזיל כדי לנהל את המשא ומתן פנים אל פנים. המשלחת נחתה בריו בדיוק ברגע שבו ברזיל הודחה ממונדיאל 2006 על ידי צרפת, מה שיצר אווירה של אבל לאומי המלווה בזיקוקי דינור – שהיו אמורים לחגוג ניצחון אך הפכו למסווה ליריות של תסכול.
המפגשים בבארה ובסאו פאולו
התחנה הראשונה הייתה בבארה, שכונת יוקרה מגודרת בריו דה ז'ניירו, שם התגורר הקפטן האגדי קרלוס אלברטו טורס. בביתו המפואר, תוך ניחוחות של בישול ביתי מהמטבח, חתם אלברטו על ההדפסים תוך שהוא מבכה את מצב הכדורגל המודרני. לטענתו, המשכורות המנופחות של שחקני ההווה הרגו את התשוקה למשחק. לאחר מכן המשיך המסע לסאו פאולו למפגש עם השוער פליקס. פליקס, אדם נמוך ומוצק עם יציבה כפופה, נראה רחוק מאוד מהדימוי של גיבור מונדיאל, אך המפגש עמו הזכיר כי ככל שמתקרבים לגדולה, כך היא נראית אנושית יותר.
בסנטוס, עיר החוף שבה פלה בילה את מרבית הקריירה שלו, פגש הצוות את קלודואלדו, הקשר האלגנטי שנראה גם בגיל מבוגר ככוכב קולנוע. הוא חתם על ההדפסים בגינת ביתו בשלווה. לעומתו, ריבלינו, בעל השפם המפורסם ביותר בכדורגל, דרש מפגש מקדים בבר שבבעלותו ברובע בואה ויסטה. שם, כשהוא מוקף במעריצים המנשקים את ראשו, ניהל ריבלינו שיחה על כדורגל, נשים והערצתו לשחקן האנגלי ווין רוני, לפני שהסכים לחתום במועד מאוחר יותר.
ג'רסון, טוסטאו והממד המוסרי
אחד הרגעים המורכבים במסע היה המפגש עם ג'רסון, המוח מאחורי הנבחרת. ג'רסון, המנהל כיום פרויקט צדקה לילדים מוחלשים, סירב בתחילה לחתום בטענה שפלה ניצל את ההצלחה של 1970 לרווח אישי בעוד שאר השחקנים נותרו מאחור. רק הבטחה של ההוצאה להפיק ספר קטן על עמותת הצדקה שלו ריככה את ליבו.
אולם האתגר הגדול ביותר היה טוסטאו, "המטבע הקטן". טוסטאו, שהפך לאחר פרישתו לרופא ולאחר מכן לפרשן כדורגל אינטלקטואל, סלד מעולם המסחר בחתימות. הוא סירב לכל קשר טלפוני או אישי. הפתרון הגיע בדמות מכתבים רשמיים והצעה יוצאת דופן: כל הרווחים מחתימתו יועברו ישירות לחמש עמותות צדקה ברזילאיות. טוסטאו הסכים בתנאים נוקשים: לא לדבר עם השליח, רק לקבל את התמונות ולהחזירן חתומות. בסופו של דבר, כשנציג ההוצאה הגיע לביתו המבודד על הגבעות של בלו הוריזונטה, טוסטאו קיבל אותו בחיוך. המחווה שלו – ויתור על "צ'ק פתוח" לטובת נזקקים – הייתה התזכורת המרגשת ביותר לרוח האמיתית של הנבחרת ההיא.
מורשת של פעם בחיים
המסע שהחל בחיפוש אחר חתימות הסתיים כעדות חיה לכוחה של נבחרת ברזיל 1970. הנבחרת הזו, שזכתה בגביע העולם השלישי של ברזיל ואפשרה לה לשמור לצמיתות על גביע ז'ול רימה, נותרה אבן בוחן לכל מה שיפה במשחק. בין אם מדובר בטוסטאו הרופא, ג'רסון הפילנתרופ או פלה השגריר העולמי, הגיבורים של 1970 ממשיכים להדהד בדפי ההיסטוריה. המהדורה המוגבלת של הספר אמנם נמכרה כולה, אך הסיפור של אותם 11 מופלאים במקסיקו ימשיך להיכתב בכל פעם שילד יבעט בכדור ויחלום על חולצה צהובה.
חומר מעשיר לצפייה
ברזיל 70': הכוכב השלישי היא סדרה תיעודית בהפקת Netflix על הנבחרת האגדית של מונדיאל 1970.
