מחאת כיכר טיין-אן-מן: האביב שבו סין דרשה חופש

באביב 1989 יצאו מאות אלפי סינים לרחובות בדרישה להילחם בשחיתות, להרחיב את חופש הביטוי ולשנות את דרכה של המדינה. ■ מחאה שהחלה בעקבות מותו של מנהיג קומוניסטי רפורמיסטי הפכה למשבר פוליטי אדיר, שבסופו של דבר הוכרע בכוח צבאי והותיר חותם עמוק על ההיסטוריה של סין.

בבוקר 15 באפריל 1989 מת בבייג'ינג אדם שכבר איבד את תפקידו הבכיר ביותר במפלגה הקומוניסטית הסינית. שמו היה הו יאו-באנג, ובשעת מותו היה בן 73. שנים קודם לכן נחשב לאחד מבכירי המנהיגים הרפורמיסטים בסין, אך בינואר 1987 אולץ להתפטר מתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה לאחר שהואשם בגישה מתונה מדי כלפי סטודנטים שהפגינו למען רפורמות פוליטיות. מותו עורר תחילה אבל בקרב צעירים ואינטלקטואלים, שרבים מהם ראו בו סמל לאפשרות של שינוי בתוך המערכת הקומוניסטית. בתוך ימים ספורים החלו להופיע בקמפוסים כרזות לזכרו, סטודנטים התכנסו בכיכר טיין-אן-מן, ודרישות להנצחת המנהיג המנוח התרחבו במהירות לקריאות נגד שחיתות שלטונית, צנזורה והגבלות על חופש הביטוי.

בין 15 באפריל ל-4 ביוני 1989 התפתחה בסין אחת מתנועות המחאה המשמעותיות בתולדות הרפובליקה העממית. סטודנטים, פועלים ואזרחים מן השורה השתתפו בהפגנות שהתרחבו מבייג'ינג למאות ערים ברחבי המדינה. בשיא המחאה, ב-17 במאי, התקבצו בכיכר טיין-אן-מן כמיליון בני אדם. הממשלה, שנקרעה בין בעלי בריתם של הרפורמיסטים לבין תומכי הקו הנוקשה, הכריזה ב-20 במאי על ממשל צבאי והורתה על גיוס כוחות עצומים לבירה. בלילה שבין 3 ל-4 ביוני התקדם הצבא לעבר מרכז בייג'ינג, ובעימותים האלימים נהרגו מאות עד אלפי בני אדם. הדיכוי הביא לסילוקם של מנהיגים רפורמיסטים, למעצרים נרחבים ולהגבלות ממושכות על הפעילות הפוליטית בסין, בעוד הרפורמות הכלכליות שהחלו בעשור הקודם נמשכו בהמשך תחת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית.

כיכר טיין-אן-מן: המקום שבו השלטון פוגש את ההיסטוריה

כיכר טיין-אן-מן שוכנת במרכז בייג'ינג, בירת סין, ונושאת את שמו של שער טיין-אן-מן, שפירושו "שער השלום השמימי". השער ניצב מצפון לכיכר ומפריד בינה לבין העיר האסורה, מתחם הארמון הקיסרי ששימש את שליטי סין. הכיכר תוכננה ונבנתה ב-1651, ובשנות החמישים של המאה העשרים הורחבה פי ארבעה. שטחה מגיע לכ-215,730 מטרים רבועים, וממדיה כ-765 מטרים לאורך ו-282 מטרים לרוחב. בקצה הצפוני שלה ניצב תורן הדגל הלאומי, שבו מתקיימים מדי יום טקסי הנפת הדגל עם הזריחה והורדתו עם השקיעה.

סביב הכיכר ניצבים כמה מהמוסדות והאתרים המרכזיים של המדינה הסינית: האנדרטה לגיבורי העם, האולם הגדול של העם, המוזיאון הלאומי של סין והמאוזוליאום של מאו דזה-דונג. בשנת 2024 נכללו הכיכר ואתריה ברישום אתר המורשת העולמית של אונסק"ו כחלק מן הציר המרכזי של בייג'ינג. אולם חשיבותה של הכיכר אינה אדריכלית בלבד. ב-1 באוקטובר 1949 הכריז בה מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית של סין, ותאריך זה ממשיך להיחגג כיום הלאומי של המדינה. המקום שבו נוסדה הרפובליקה הפך במשך השנים גם לאחת הזירות הבולטות שבהן ביטאו אזרחים את התנגדותם להחלטות השלטון.

כבר ב-1919 מילאה הכיכר תפקיד מרכזי בתנועת הארבעה במאי, שנחשבה לאבן דרך בתולדות התנועות הפוליטיות והאינטלקטואליות בסין. היא נקשרה גם לטבח 18 במרץ 1926 ולתקרית טיין-אן-מן של 1976. משום כך, כאשר החלו סטודנטים להתאסף בה באפריל 1989, הם בחרו במרחב שהיה טעון במשמעות היסטורית ופוליטית הרבה לפני שנולדו. הכיכר הייתה בעת ובעונה אחת אתר הנצחה ממלכתי, במה לטקסים של השלטון ומקום שבו יכלו המונים להתכנס בלב הבירה.

במרוצת השנים הפכה מחאת 1989 לאירוע המזוהה ביותר עם הכיכר מחוץ לסין. עם זאת, הכינוי "טבח כיכר טיין-אן-מן" עשוי ליצור רושם גאוגרפי מטעה. חלק גדול ממעשי ההרג לא התרחשו בתחומי הכיכר עצמה, אלא ברחובות שהובילו אליה, במיוחד לאורך שדרת צ'אנג-אן ובאזור מוקסידי שבמערב בייג'ינג. גם המחאה לא הייתה מוגבלת לבירה, אלא התפשטה למאות ערים בסין. ההבחנה הזאת חיונית להבנת היקף ההתקוממות והדיכוי שבא בעקבותיה.

סין אחרי מאו: מדינה שמנסה להשתחרר מעברה

סוף מהפכת התרבות ותחילתו של עידן חדש

כדי להבין מדוע מותו של מנהיג קומוניסטי לשעבר הצליח להצית מחאה כה רחבה, יש לחזור לסין של שנות השבעים. כאשר מת מאו דזה-דונג ב-1976 ונעצרה קבוצת מנהיגי המפלגה שנודעה בשם "כנופיית הארבעה", הסתיימה מהפכת התרבות, אחת התקופות המטלטלות בתולדות הרפובליקה העממית. המערכה הפוליטית והאידאולוגית שהוביל מאו פגעה קשות במרקם החברתי והכלכלי של המדינה. הייצור הכלכלי הואט או נעצר בחלקים נרחבים של המשק, ומיליוני סינים התמודדו עם מציאות של עוני, מחסור וחוסר יציבות.

מתוך המשבר עלה בהדרגה דֶּנְג שְׂיָאוֹפִּינְג, מהפכן ומדינאי ותיק שכבר עבר בעצמו הדחות ורדיפות פוליטיות. דנג נולד ב-22 באוגוסט 1904 למשפחה כפרית בעלת אדמות במחוז סצ'ואן. בשנות העשרים של המאה העשרים התוודע למרקסיזם וללניניזם בעת שלמד ועבד בצרפת במסגרת תנועת העבודה והלימודים של צעירים סינים. בהמשך למד במוסקבה, שב לסין והצטרף למפלגה הקומוניסטית ב-1924. במהלך מלחמת האזרחים הסינית השתתף בפעילות המפלגה ובמערכות הצבא האדום, היה קשור למאו ונטל חלק במאבקים שהסתיימו בניצחון הקומוניסטים ב-1949.

לאחר הקמת הרפובליקה העממית התקדם דנג בצמרת השלטון, שימש סגן ראש הממשלה ומזכ"ל המפלגה במתכונתה הארגונית דאז, והיה מעורב בשיקום הכלכלה ובמערכות הפוליטיות של שנות החמישים. הוא מילא תפקיד משמעותי גם במערכה נגד הימין, אך במהלך מהפכת התרבות הפך בעצמו למטרה. מאו האשים אותו בהליכה ב"דרך הקפיטליסטית", והוא הודח פעמיים מתפקידיו. במשך ארבע שנים הועסק במפעל טרקטורים בטרם שב לחיים הפוליטיים. לאחר מות מאו הצליח לגבור בהדרגה על יריביו, וב-1978 כבר התבסס כמנהיג המשפיע ביותר בסין, גם בלי להחזיק בהכרח במשרה הרשמית הבכירה ביותר במדינה.

דנג הציע תוכנית שנקראה "בולואן פאנְגְ'נְג", ביטוי שמשמעותו השבת הסדר לאחר תקופת כאוס. במסגרת התוכנית ביקש לתקן את העוולות ואת הכשלים של מהפכת התרבות, לשקם מוסדות ציבוריים ולהחזיר את המדינה לתפקוד סדיר. לצד צעדי השיקום הוא קידם מדיניות מקיפה של "רפורמה ופתיחות", שנועדה לשנות את מבנה הכלכלה הסינית. תחת הנהגתו החל הדגש הממשלתי לעבור מטוהר אידאולוגי וממאבקים פוליטיים מתמשכים אל ייצור, יעילות, שיפור רמת החיים וצמיחה כלכלית.

המעבר הזה לא היה מובן מאליו. המפלגה הקומוניסטית ביקשה להישאר הכוח השולט במדינה, אך במקביל לאפשר פעילות כלכלית פרטית, תמריצי שוק והשקעות מחוץ לסין. דנג ואנשיו ניסו ליישב בין שני עקרונות שנראו במשך שנים כמתנגשים: שימור שלטונה של מפלגה קומוניסטית אחת והכנסת מנגנונים המזוהים עם כלכלת שוק. הסתירה לא נפתרה באמצעות ביטול אחד העקרונות, אלא באמצעות סדרה של ניסויים מקומיים, פשרות פוליטיות והתאמות הדרגתיות.

ארבע המודרניזציות והניסיון לשנות את הכלכלה הסינית

בשנת 1979 הדגיש דנג את יעד "ארבע המודרניזציות", תוכנית שנועדה לקדם את החקלאות, התעשייה, המדע והטכנולוגיה והביטחון הלאומי. הוא הציג גם את השאיפה לבניית חברה בעלת רווחה חומרית מתונה, שתאפשר שיפור ניכר ברמת החיים ללא צורך להמתין להגשמת חזון קומוניסטי מופשט. הדרך למימוש התוכנית התבססה במידה רבה על גישה מעשית: במקום להנהיג בבת אחת מערכת כלכלית חדשה בכל המדינה, אפשר היה לנסות מדיניות באזור מסוים, לבחון את תוצאותיה ולהרחיבה כאשר התבררה כמוצלחת.

במסגרת הניסויים המקומיים קיבלו פקידים חופש פעולה יחסי, ובמקרים רבים לא נענשו בחומרה גם כאשר ניסיון כלכלי נכשל. לעומת זאת, מי שפיתחו תוכניות מוצלחות זכו להכרה ולעיתים לקידום. שיטה זו, שהתבססה על יוזמות מקומיות שהורחבו בהמשך למישור הארצי, הייתה מאפיין מרכזי של תהליך הרפורמות. היא נבדלה מן הגישה הריכוזית יותר שאפיינה את הפרסטרויקה בברית המועצות, ונחשבת לאחד הגורמים שסייעו להצלחת המעבר הכלכלי הסיני.

דנג התעניין גם בניסיונן של מדינות אסייתיות אחרות, ובראשן סינגפור. הישגיו של לִי קְוַאן יוּ, שהפך את סינגפור להצלחה כלכלית, הרשימו את הנהגת המפלגה הקומוניסטית. המנהיגים הסינים ביקשו ללמוד כיצד ניתן לעודד צמיחה, יזמות והשקעות במסגרת שלטונית השומרת על ריסון ההתנגדות הפוליטית. במשך השנים נשלחו יותר מ-22 אלף פקידים סינים לסינגפור כדי ללמוד את שיטות הניהול והממשל שלה. עבור ההנהגה בבייג'ינג, ההתנסות הסינגפורית הציעה אפשרות לקדם מודרניזציה כלכלית בלי לאמץ בהכרח את המודל הפוליטי של הדמוקרטיות המערביות.

הרפורמות הראשונות התרכזו בחקלאות. בסוף שנות השבעים הידרדרו ייצור המזון והאספקה עד כדי כך שבכירים בממשלה הזהירו מפני סכנה לחזרה על האסון של 1959, תקופת הרעב הגדול שנקשרה למדיניות "הקפיצה הגדולה קדימה" והביאה למותם של עשרות מיליוני בני אדם. דנג הגיב בפירוק הדרגתי של המסגרות החקלאיות הקולקטיביות ובהרחבת "שיטת האחריות המשפחתית". אדמות הקומונות חולקו לחלקות שעובדו בידי משקי בית, והחקלאים קיבלו שליטה מעשית רחבה יותר על עבודתם ועל יבוליהם, בכפוף להתחייבות למכור למדינה כמות מוסכמת מן התוצרת.

השינוי יצר תמריצים להגדלת הייצור. בין 1975 ל-1985 גדלה התפוקה החקלאית בכ-25%, וב-1981 כבר פורקו המסגרות הקולקטיביות בכ-73% מן המשקים הכפריים. הצלחת הרפורמה בחקלאות תרמה להרחבת הניסויים הכלכליים לתעשייה ולשירותים. בתוך שנים אחדות התחילו להופיע בסין הסדרים שבעבר היו נחשבים מנוגדים לעקרונות הכלכלה המאואיסטית, ובהם פעילות עסקית פרטית, מכירה במחירי שוק והעברת סמכויות כלכליות למנהלים מקומיים.

בתעשייה הנהיגה הממשלה מערכת מחירים כפולה. מפעלים בבעלות המדינה המשיכו לפעול לפי מכסות ייצור שנקבעו בתכנון המרכזי, אך הורשו למכור את התוצרת שמעבר למכסות במחירי שוק. מוצר מסוים יכול היה אפוא להימכר במחיר שנקבע בידי המדינה ובמחיר אחר שנקבע לפי ביקוש והיצע. בשנות השמונים הורחבה גם שיטת האחריות התעשייתית, שבמסגרתה יחידים וקבוצות יכלו לנהל מפעלים על פי חוזים. עד 1981 הורשו כ-80% מן המפעלים הממשלתיים לשמור בידיהם את רווחיהם, צעד שנועד לעודד יעילות ויוזמה ניהולית.

במקביל החלו עסקים פרטיים לפעול מחדש, לראשונה מאז השתלטות הקומוניסטים על סין. פעילות זו עדיין התקיימה תחת פיקוח פוליטי ומוסדי, אולם חלקה בייצור התעשייתי גדל בהדרגה. גם ענף השירותים התרחב בעקבות הגמישות במחירים ופתיחת אפשרויות חדשות למסחר ולעבודה. המערכת הסינית לא הפכה לכלכלת שוק חופשית, אך היא התרחקה באופן משמעותי מן המשטר הכלכלי הריכוזי שאפיין את תקופת מאו.

הדלת שנפתחה למשקיעים זרים

בדצמבר 1978 הכריז דנג על מדיניות "הדלת הפתוחה", שביקשה להכניס לסין עסקים, הון וטכנולוגיה מחוץ למדינה. לראשונה מאז תקופת שלטון הקואומינטנג, הורחבו האפשרויות להשקעות זרות באופן שיטתי. ממשלת סין הקימה אזורים כלכליים מיוחדים שנועדו לפעול תחת כללים גמישים יותר, תוך צמצום חלק מן המגבלות הביורוקרטיות שהכבידו על הפעילות העסקית ביתר המדינה. ערים כמו שֶׁנְגֶ'ן, ג'וּהָאי ושְׂיָאמֶן הפכו למוקדי ניסוי של המדיניות החדשה ולמנועי צמיחה של המשק.

ב-31 בינואר 1979 נוסד אזור התעשייה שֶׁקוֹאוּ בשנג'ן, שהיה לאחד מאזורי הניסוי הראשונים במדיניות הפתיחות. ביולי אותה שנה אימצה סין את החוק הראשון שלה להסדרת מיזמים משותפים בהשקעה סינית וזרה. החוק סייע למשוך הון וטכנולוגיה ממדינות מתועשות, ובהן ארצות הברית, והקל את שילובה של סין במסחר הבינלאומי. אחד האנשים המרכזיים בפיתוח אזור שקואו היה יוּאָן גֶנְג, שבהנהגתו התגבש מודל פיתוח ששילב יוזמה, מהירות ביצוע ודגש על יעילות.

הסיסמה התפשטה בהדרגה לאזורים נוספים בסין והמחישה את השינוי בסדר העדיפויות הכלכלי. בינואר 1984 ערך דנג את סיור הביקורת הראשון שלו בשנג'ן ובג'והאי, שבמהלכו שיבח את "מהירות שנג'ן" ואת הצלחת האזורים הכלכליים המיוחדים. עבור ממשלת סין הייתה זו הוכחה שאפשר להשיג צמיחה מהירה באמצעות שילוב בין יוזמה מקומית, השקעות זרות ותמיכה מדינתית. לצד זאת, הצלחת האזורים החדשים עוררה שאלות על חלוקת העושר, על מקומה של המדינה בכלכלה ועל המחיר החברתי של השינוי.

מאחורי הצמיחה: מחירים עולים, שחיתות ופחד מאובדן הביטחון הכלכלי

סופו של "קערת האורז מברזל"

בתקופה המאואיסטית נהנו עובדים רבים במפעלים בבעלות המדינה ממערכת של ערבויות תעסוקתיות וחברתיות שכונתה "קערת האורז מברזל". הביטוי תיאר ביטחון תעסוקתי ארוך טווח, ולעיתים עבודה לכל החיים, לצד שירותי בריאות, דיור מסובסד והטבות נוספות שסיפקו יחידות העבודה הממשלתיות. מבחינת העובדים, המערכת העניקה יציבות כלכלית וביטחון אישי. מבחינת דנג, היא יצרה עלויות כבדות ופגעה בגמישות שנדרשה לצורך המודרניזציה של המשק.

הרפורמות ביקשו לשנות את המבנה הזה. מפעלים הפסדיים נדרשו לצמצם עלויות, מנהלים קיבלו אחריות רבה יותר לתוצאות הכלכליות, ועובדים נאלצו להתמודד עם אפשרות שפיטורים ואובדן הטבות יהפכו לחלק מן המציאות החדשה. הסטודנטים והאינטלקטואלים, שראו בפתיחות הכלכלית אפשרות לשיפור עתידם, לא היו בהכרח שותפים לחששותיהם של הפועלים. עבור רבים מן העובדים, הדרישה לשינוי כלכלי נוסף לא הייתה הבטחה לשגשוג, אלא איום על תנאי החיים שעליהם הסתמכו במשך שנים.

המצב נעשה קשה עוד יותר כאשר מחירי המוצרים החלו לעלות. מאז שנות החמישים התבססה מערכת המחירים הסינית על קביעת מחירים נמוכים יחסית בידי הממשלה. השיטה החדשה, שהתירה מחירים מקבילים בשוק ובמערכת המתוכננת, יצרה הזדמנויות מסחר אך גם אפשרה ניצול לרעה. אנשים בעלי קשרים לשלטון יכלו לרכוש סחורות במחירים מפוקחים ולמכור אותן במחירים גבוהים יותר בשוק. פקידים שהיו אחראים לחלוקת משאבים ולניהול הכלכלי קיבלו בכך הזדמנויות לרווח אישי, והגבול בין החלטה מנהלית לגיטימית לבין שחיתות נעשה בעייתי יותר.

הציבור הבחין בפערים. בעוד חלק מהאזרחים נהנו מאפשרויות כלכליות חדשות, אחרים התמודדו עם עליית יוקר המחיה ועם תחושת חוסר הוגנות. קרובי משפחה של בעלי תפקידים נהנו לעיתים מקשרים שלא היו זמינים לאזרחים רגילים, והתחושה שהאליטה המפלגתית מנצלת את הרפורמות לטובתה הפכה לאחד ממוקדי הביקורת החריפים ביותר. בקרב אינטלקטואלים הלכה והתחזקה הטענה כי אין די בשינוי הכלכלה: כדי להתמודד עם השחיתות יש צורך גם בשלטון החוק, בפיקוח ציבורי ובמוסדות פוליטיים שיאפשרו ביקורת על השלטון.

משבר המחירים של 1988

בקיץ 1988 התכנסה הנהגת המפלגה באתר הנופש בֵּיידָאיְהֶה, ודנה בהמשך המעבר ממערכת המחירים הכפולה למערכת המבוססת יותר על מחירי שוק. תחת הנהגתו של דנג הוחלט להתקדם בכיוון הזה, אולם עצם פרסום האפשרות להקלת הפיקוח על המחירים עורר תגובה ציבורית חריפה. אזרחים שחששו מעליית מחירים החלו למשוך כסף מן הבנקים, לקנות מוצרים בכמויות גדולות ולאגור סחורות. במקום ליצור תחושת ביטחון בעתיד הכלכלי, עוררה ההחלטה בהלה מפני התייקרות נוספת.

הממשלה נבהלה מן התגובה וחזרה בה מן המהלך בתוך פחות משבועיים. אלא שביטול ההחלטה לא ביטל את השלכותיה. ההתייקרויות והחשש מפני אינפלציה המשיכו להכביד על הציבור. על פי המדדים הרשמיים, מדד המחירים לצרכן בבייג'ינג עלה בכ-30% בין 1987 ל-1988. עבור עובדים שכירים, שמשכורותיהם לא הדביקו בהכרח את קצב עליית המחירים, משמעות הדבר הייתה פגיעה של ממש בכוח הקנייה וביכולת לרכוש מוצרי יסוד.

האינפלציה הגבוהה החריפה את תחושת אי-הביטחון של העובדים, שחששו גם מאובדן מקום עבודתם וההטבות שנלוו אליו. במקביל, בוגרי אוניברסיטאות החלו לגלות כי ההתרחבות הכלכלית אינה מבטיחה בהכרח משרות ההולמות את הכשרתם. המדינה השקיעה בהרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה, אולם הקשר בין הלימודים לבין צורכי המשק המשתנה עדיין לא היה מפותח דיו. התוצאה הייתה הצטברות של תסכול בקרב קבוצות שונות, שלא בהכרח החזיקו באותה תפיסה פוליטית, אך חלקו חשש לעתידן.

הבעיות הכלכליות התחברו בהדרגה לשאלת הלגיטימיות של השלטון. אם הרפורמות נועדו לשפר את רמת החיים, מדוע נהנו מהן בעלי קשרים פוליטיים יותר מאחרים? אם התכנון המרכזי הוחלף במנגנוני שוק, מי אמור היה לפקח על מי שקיבלו לידיהם סמכויות כלכליות? ואם הממשלה ביקשה מן הציבור לקבל שינויים עמוקים בתעסוקה ובמחירים, האם הייתה מוכנה גם לאפשר לו להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות? שאלות מסוג זה עמדו בלב הדיון הציבורי שהתגבש בשנות השמונים, הרבה לפני שההמונים מילאו את כיכר טיין-אן-מן.

התנועה הדמוקרטית: רעיונות חדשים תחת שלטון של מפלגה אחת

חומת הדמוקרטיה והמודרניזציה החמישית

התביעה לרפורמות פוליטיות לא נולדה באפריל 1989. כבר בנובמבר 1978 התגבשה בסין תנועה שנודעה בשם "חומת הדמוקרטיה", ופעילותה נמשכה עד אביב 1981. המשתתפים העלו ביקורת על הביורוקרטיה ועל היווצרותה של שכבת בעלי תפקידים שהחזיקה בכוח רב במסגרת המערכת הסוציאליסטית. בין הדמויות הפעילות היו אנשי המשמרות האדומים לשעבר, שהגיעו ממחנות שונים של מהפכת התרבות, ובהם גם פלגים שנחשבו בעבר שמרניים וגם קבוצות מורדות.

התנועה לא הייתה מאוחדת סביב תפיסה מוסכמת אחת של דמוקרטיה. רבים ממשתתפיה המשיכו לראות בעצמם מרקסיסטים וביקשו לתקן את המערכת הסוציאליסטית מבפנים, ולא בהכרח להחליף אותה במשטר קפיטליסטי. חלקם שאבו השראה מן הקומונה הפריזאית וממסורות מרקסיסטיות קלאסיות, בעוד אחרים פנו לרעיונות מן הנאורות האירופית, לניסויים הסוציאליסטיים ביוגוסלביה ולדמוקרטיה הליברלית המערבית. התנועה כללה גם משתתפים לא מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים, אף שהיו מיעוט. המילה "דמוקרטיה" הפכה למושג משותף לקבוצות רבות, אך משמעותה המדויקת נותרה נתונה לוויכוח.

אחת הדמויות הבולטות בתנועה הייתה וֵיי גִ'ינְגְשֶׁנְג, שפרסם מניפסט בשם "המודרניזציה החמישית". בשעה שדנג הציג את ארבע המודרניזציות כבסיס לתחייתה הכלכלית של סין, טען ויי כי המודרניזציה לא תושלם ללא חירות פוליטית והעצמת ציבור העובדים. הוא מתח ביקורת חריפה על השליטה הביורוקרטית במפלגה הקומוניסטית וקרא למאבק נגד גורמים ריאקציוניים בהנהגה. בעקבות פרסום עמדותיו נידון לחמש עשרה שנות מאסר. המקרה שלו המחיש את גבולות הפתיחות של ראשית עידן הרפורמות: אפשר היה לדון בשינוי כלכלי נרחב, אך ערעור יסודי על הסמכות הפוליטית של המפלגה עדיין היה כרוך בסיכון כבד.

במהלך שנות השמונים הלכו רעיונות אלה וצברו השפעה בקרב סטודנטים, מרצים ואינטלקטואלים במסגרת תנועה רחבה יותר שנודעה בשם "הנאורות החדשה". משתתפיה עסקו בחופש אישי, בזכויות אדם, בשלטון החוק ובשאלות על מקומה של סין בעולם. חלקם ביקשו לשלב עקרונות ליברליים במערכת הסוציאליסטית, ואחרים תמכו בשינויים עמוקים בהרבה. במקביל נוסדו מחוץ לסין ארגונים שפעלו למען דמוקרטיזציה, ובהם הברית הסינית לדמוקרטיה. ארגונים אלה שמרו על קשר עם המתרחש במדינה, הפיצו רעיונות פוליטיים ופעלו לגיוס תמיכה בינלאומית.

הרפורמות הפוליטיות של דנג שיאופינג

גם דנג עצמו הכיר בצורך לשנות את מוסדות השלטון, אף שלא ביקש לוותר על שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. ב-18 באוגוסט 1980 נשא בפני הלשכה המדינית של המפלגה נאום שכותרתו "על הרפורמה במערכת הנהגת המפלגה והמדינה". בנאומו מתח ביקורת על הביורוקרטיה, על ריכוז הכוח ועל דפוסי הנהגה פטריארכליים, והציע שינויים מוסדיים שנועדו להגביל את סמכויותיהם של בעלי תפקידים ולשפר את תפקוד הממשל. בין היתר תמך בקביעת מגבלות כהונה, בהנהגה קולקטיבית ובחיזוק מנגנוני קבלת ההחלטות במסגרת המערכת הקיימת.

בדצמבר 1982 אישר הקונגרס העממי הלאומי החמישי את החוקה הסינית החדשה, שהייתה לחוקה הרביעית של הרפובליקה העממית. החוקה שיקפה חלק מן המאמץ לבנות מערכת שלטונית יציבה יותר לאחר זעזועי מהפכת התרבות. אולם מבחינת דנג, רפורמה פוליטית לא הייתה זהה למעבר לדמוקרטיה רב-מפלגתית. הוא ביקש לצמצם ביורוקרטיה, להפריד במידה מסוימת בין תחומי האחריות של המפלגה והממשלה ולחזק את היעילות המנהלית, אך המשיך להתנגד לשינוי שיערער את מעמדה הבלעדי של המפלגה הקומוניסטית.

הגבולות הללו התבטאו גם ב"ארבעת העקרונות הבסיסיים" שהציג דנג ב-1979, אשר נועדו להבהיר כי הפתיחות הרעיונית לא תוכל להתפתח באופן שיסכן את יסודות המשטר. השלטון היה מוכן לאפשר דיונים על שיפור המנגנון הציבורי, אך לא לאמץ את הדמוקרטיה החוקתית המערבית כתחליף לסדר הפוליטי הקיים. ההבחנה הזאת תלווה את המאבקים הפנימיים במפלגה במשך העשור כולו.

במחצית הראשונה של 1986 חזר דנג וקרא להחיות את תהליך הרפורמה הפוליטית. הוא סבר כי המבנה השלטוני הקיים מקשה על המשך הרפורמות הכלכליות, וכי השחיתות והפערים החברתיים מחייבים תיקון של מנגנוני הממשל. בספטמבר אותה שנה הוקמה ועדה בת חמישה חברים לבחינת האפשרויות לשינוי פוליטי. בין חבריה היו גָ'או דְזְה-יָאנְג, הוּ צִ'ילִי, טְיֵין גִ'י-יוּן, בּוֹ יִיבּוֹ ופֶּנְג צ'וֹנְג. מטרתה הייתה לבחון דרכים לשיפור היעילות המנהלית, לצמצום הביורוקרטיה ולהבהרה מחודשת של היחסים בין מוסדות המפלגה למוסדות המדינה.

הדיון התנהל בתוך מסגרת פוליטית שבה לא הייתה מחלוקת על עצם זכותה של המפלגה הקומוניסטית להמשיך לשלוט. עם זאת, עצם העיסוק בשאלות של סמכות, חוק ופיקוח ציבורי תרם להרחבת הציפיות בקרב האינטלקטואלים והסטודנטים. ככל שהרפורמות הכלכליות נעשו נרחבות יותר, כך גברו גם הדרישות לשינוי מנגנוני השלטון שניהלו אותן. בעיני חלק מן הרפורמיסטים היה מדובר בשני תהליכים משלימים; בעיני השמרנים במפלגה, ההתרחבות הכלכלית והפתיחות האידאולוגית כבר החלו לאיים על יציבות המשטר.

המאבק בצמרת המפלגה: רפורמיסטים מול שמרנים

הו יאו-באנג וג'או דזה-יאנג עולים לצמרת

המאבק על עתידה של סין לא התנהל רק בין השלטון לאזרחים, אלא גם בתוך המפלגה הקומוניסטית עצמה. דנג קידם מנהיגים שהזדהו עם תוכנית הרפורמות שלו, ובהם הו יאו-באנג וג'או דזה-יאנג. ג'או מונה לראש ממשלת סין בספטמבר 1980, והו התמנה למזכיר הכללי של המפלגה ב-1982. השניים מילאו תפקידים משמעותיים בהוצאה לפועל של מדיניות הפתיחות, אך לא היו בעלי גישות זהות לחלוטין בכל השאלות. הם נחשבו למנהיגים שתמכו בהרחבת הרפורמות ובשינויים במבנה המשטר, לצד נאמנותם למערכת הפוליטית הקומוניסטית.

ג'או דזה-יאנג נולד ב-17 באוקטובר 1919 והצטרף למפלגה הקומוניסטית בפברואר 1938. במהלך מלחמת סין-יפן השנייה מילא תפקידים פוליטיים וארגוניים במחוזות שבשליטת הקומוניסטים, ובהם תפקידים בהנהגת המפלגה באזור חואה, במחלקת הארגון של מחוז יוביי ובאזור הגבול שבין חביי, שאנדונג וחנאן. הוא שימש גם קומיסר פוליטי של הדיוויזיה הצבאית הרביעית באזור זה. במהלך מלחמת האזרחים הסינית, בשנים 1945 עד 1949, המשיך לכהן בתפקידים פוליטיים וצבאיים, ובהם סגן קומיסר פוליטי באזור הצבאי טונגבאי, מזכיר המפלגה באזור נאניאנג וקומיסר פוליטי של האזור הצבאי המקומי.

לאחר הקמת הרפובליקה העממית התקדם ג'או בהנהגת המפלגה בדרום סין. הוא שימש סגן מזכיר השלוחה הדרומית של הוועד המרכזי, מילא תפקידים בכירים במחוז גואנגדונג ובהמשך היה מעורב בניהול אזורים נוספים במדינה. במהלך מהפכת התרבות נרדף פוליטית והורחק מתפקידיו, אך לאחר שיקום מעמדו חזר להנהגה ושימש בין היתר במונגוליה הפנימית, בגואנגדונג ובסצ'ואן. הוא כיהן גם כקומיסר הפוליטי הראשון של האזור הצבאי צ'נגדו וכסגן יושב ראש הוועידה הפוליטית המייעצת של העם הסיני. ניסיונו האזורי, ובמיוחד חלקו ברפורמות הכלכליות בסצ'ואן, תרם לקידומו להנהגה הארצית בתמיכתו של דנג.

ג'או תמך בהרחבת מנגנוני השוק ובצמצום השליטה הישירה של המדינה במפעלים. הוא ביקש לייעל את הביורוקרטיה, להילחם בשחיתות ולהפריד במידה רבה יותר בין המפלגה לממשלה. עמדות אלה זכו לתמיכת גורמים רפורמיסטיים, אך עוררו התנגדות מצד בכירים שמרנים שחששו מפגיעה במערכת הסוציאליסטית. המאבק על היקף הרפורמות ועל הדרך ליישומן הלך והחריף ככל שהתגלו תוצאותיהן החברתיות של התמורות הכלכליות.

צ'ן יון וכלכלת "הציפור בכלוב"

מול דנג והרפורמיסטים ניצב צֶ'ן יוּן, אחד מבכירי המנהיגים הקומוניסטים, שנחשב בעיני חלק מן המשקיפים לאדם השני בעוצמתו בסין אחרי דנג. אף שגם צ'ן הכיר בצורך בשינוי כלכלי, תפיסתו הייתה שמרנית יותר. הוא ביקש להשתמש במנגנוני השוק באופן מוגבל ומבוקר, בלי לאפשר להם לפרק את המסגרת המתוכננת של המשק. חלק מן הרפורמות של ראשית שנות השמונים שיקפו למעשה רעיונות שצ'ן עצמו גיבש כבר באמצע שנות החמישים, אך הוא התנגד להרחבתן מעבר לגבולות שנראו לו בטוחים.

עמדתו התפרסמה באמצעות הדימוי של "כלכלת הציפור בכלוב". לפי תפיסה זו, השוק יכול ליהנות מחופש תנועה מסוים, אך רק בתוך מסגרת רחבה יותר של תכנון מרכזי. גודל המסגרת יכול להשתנות בהתאם לצורכי המשק, אולם עצם קיומה היה חיוני למניעת הידרדרות כלכלית וחברתית. צ'ן לא ביקש בהכרח לבטל כל פעילות שוק, אלא להכפיף אותה לעקרונות של יציבות ושליטה ממשלתית.

צ'ן ומנהיגים שמרנים אחרים, ובהם לִי שְׂיֵין-נְיֵין, נמנעו מביקורים בשנג'ן, האזור הכלכלי המיוחד הבולט שדנג הציג כסיפור הצלחה. ההימנעות הזאת ביטאה את עומק המחלוקת ביניהם. בעוד דנג עודד התנסות רחבה יותר בכוחות השוק, צ'ן הדגיש את הסכנות שבפתיחות מהירה מדי ואת הצורך לשמור על שליטה מרכזית. המחלוקת בין השניים נמשכה במשך שנים, למעשה עד מותו של צ'ן ב-1995, והייתה חלק מן המאבק המתמשך על אופיין של הרפורמות הסיניות.

במחנה הרפורמיסטי פעלו גם שִׂי ג'ונְגְשׂוּן, אביו של שי ג'ינפינג, וָאן לִי, הו צ'ילי ובכירים נוספים. התפקידים שמילאו מנהיגים אלה המחישו כי התמיכה ברפורמות לא הייתה מוגבלת לדנג לבדו. המחלוקת המרכזית נגעה לשאלת המידה: עד כמה אפשר היה לפתוח את הכלכלה למנגנוני שוק ולרעיונות חדשים בלי לאבד את השליטה הפוליטית והאידאולוגית של המפלגה הקומוניסטית?

הפערים בהנהגה באו לידי ביטוי בשתי תפיסות רחבות. הרפורמיסטים, שזוהו לעיתים עם "הימין" בתוך המפלגה והושפעו מעמדותיו של הו יאו-באנג, תמכו בהרחבת הרפורמות ובהתפתחות של מגוון רעיונות שיאפשרו לציבור להביע אי-שביעות רצון. השמרנים, שזוהו עם "השמאל" בהנהגת צ'ן יון, טענו שהרפורמות התקדמו מהר מדי ושיש להגביר את הפיקוח המדינתי כדי לשמור על יציבות חברתית ועל העקרונות הסוציאליסטיים של המפלגה. לשני המחנות נדרשה תמיכתו של דנג כדי לקדם החלטות מדיניות חשובות, ולכן הוא נותר הגורם המכריע גם כאשר המחלוקות התרחבו.

מחאות הסטודנטים של 1986: החזרה הראשונה למשבר הגדול

הפיזיקאי שהפך לקול פוליטי

באמצע 1986 שב לסין פָאנְג לִי-גְ'ה, פרופסור לאסטרופיזיקה ששהה באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. עם שובו החל לבקר באוניברסיטאות ברחבי המדינה ולשאת הרצאות על חירות אישית, זכויות אדם והפרדת רשויות. פאנג היה חלק מקבוצה רחבה של אינטלקטואלים שסברו כי העוני, הפיגור הכלכלי והאסונות של מהפכת התרבות היו קשורים במבנה הפוליטי הסמכותני של סין ובקשיחותה של הכלכלה המתוכננת. בעיניהם, שינוי כלכלי לבדו לא היה פתרון מספק; היה צורך גם ברפורמה פוליטית שתאפשר ביקורת ציבורית על השלטון.

הרצאותיו של פאנג הוקלטו והופצו ברחבי סין, והן זכו לתהודה רבה בקרב סטודנטים. המסרים שהשמיע השתלבו בדיונים שהתקיימו באוניברסיטאות ובמסגרות אינטלקטואליות אחרות, שבהן גברה ההתעניינות ברעיונות של חופש, דמוקרטיה ושלטון החוק. פאנג לא פעל לבדו, אך מעמדו האקדמי ונכונותו לדבר בגלוי הפכו אותו לדמות מזוהה עם התביעה לשינוי פוליטי.

דנג ראה בהתבטאויותיו סכנה אידאולוגית. הוא הזהיר כי פאנג מעריץ ללא ביקורת את אורח החיים המערבי, את הקפיטליזם ואת המערכת הרב-מפלגתית, וכי דבריו מערערים את העקרונות הסוציאליסטיים, הערכים המסורתיים והנהגת המפלגה. העימות בין השניים ביטא את הסתירה הפנימית של תקופת הרפורמות: המדינה עודדה מדע, השכלה וטכנולוגיה, אך חלק מן האינטלקטואלים שצמחו באותה מערכת ביקשו להחיל את רוח הביקורת גם על המבנה הפוליטי של המדינה.

ההפגנות מתפשטות והו יאו-באנג משלם את המחיר

בדצמבר 1986 פרצו הפגנות סטודנטים נגד הקצב האיטי של הרפורמות. המפגינים הושפעו מרעיונותיו של פאנג ומדוגמאות של תנועות מחאה עממיות במקומות אחרים בעולם. דרישותיהם היו מגוונות וכללו הרחבת החירות הכלכלית, קידום הדמוקרטיה וביסוס שלטון החוק. בתחילה התרכזו ההפגנות בעיר חֶפֵיי, שבה התגורר פאנג, אך עד מהרה הן התפשטו לשנגחאי, לבייג'ינג ולערים מרכזיות נוספות.

במהלך ההפגנות נעשו שידורי "קול אמריקה" למקור מידע מרכזי עבור חלק מן הסטודנטים. הדבר המחיש את חשיבותו של המידע החיצוני בתקופה שבה אמצעי התקשורת המקומיים פעלו תחת פיקוח פוליטי הדוק. ההפגנות עוררו חשש בהנהגת המפלגה, וגורמים שמרנים טענו כי הן עלולות לערער את היציבות החברתית ולהתפתח לקריאת תיגר רחבה יותר על השלטון.

הו יאו-באנג, שכיהן אז כמזכיר הכללי, הואשם בגישה רכה מדי כלפי המפגינים ובכישלון בטיפול במחאה. השמרנים במפלגה טענו כי התנהלותו אפשרה לרעיונות ליברליים להתפשט וכי לא נקט צעדים תקיפים מספיק כדי לבלום את ההתארגנות. ב-16 בינואר 1987 נאלץ הו להתפטר מתפקידו, והמפלגה פתחה במערכה שכונתה "המאבק בליברליזציה הבורגנית". המערכה הופנתה נגד עמדותיו של הו, נגד פתיחות פוליטית ונגד רעיונות שנתפסו כמושפעים יתר על המידה מן המערב.

הצעדים הצליחו לעצור את גל ההפגנות ולהגביל את הפעילות הפוליטית, אך לא מחקו את האהדה להו. בקרב סטודנטים, אינטלקטואלים ורפורמיסטים בתוך המפלגה הוא המשיך להיחשב מנהיג שגילה יחס קשוב יותר לדרישות הציבור. הדחתו הפכה לסמל של ניצחון המחנה השמרני על מי שביקשו להרחיב את גבולות הרפורמה. כאשר ימות כעבור מעט יותר משנתיים, אותה אהדה תהפוך למקור האנרגיה הראשוני של המחאה הגדולה.

ג'או דזה-יאנג מקבל את הנהגת המפלגה

לאחר הדחת הו התמנה ג'או דזה-יאנג למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. עלייתו התרחשה בתקופה שבה שאלת הרפורמה הפוליטית נותרה פתוחה, והמחלוקות בין המחנות בהנהגה רחוקות מלהסתיים. ג'או ביקש להמשיך לקדם את שינויי הממשל, לשפר את היעילות הביורוקרטית ולהרחיב את מקומם של מנגנוני חוק ונהלים מוסדיים. הוא נתמך בידי דנג, אך פעל בתוך מערכת שבה בכירים אחרים חששו כי הרחבת הרפורמות תביא לערעור השליטה הפוליטית.

באוקטובר 1987 נערך הקונגרס ה-13 של המפלגה הקומוניסטית הסינית. ג'או הציג בו דוח על הרפורמות הפוליטיות, שנוסח בידי בָּאוֹ טוֹנְג ונשא את הכותרת "להתקדם בדרך הסוציאליזם בעל המאפיינים הסיניים". בדוח הוצגה התפיסה שלפיה הסוציאליזם בסין עדיין נמצא בשלב התפתחות ראשוני, ולכן נדרשים שינויים הדרגתיים במבנה השלטוני ובכלכלה. בהסתמך על נאומו של דנג מ-1980 הציג ג'או תוכנית שכללה חיזוק שלטון החוק, ביזור סמכויות, שיפור שיטת הבחירות והפרדה מסוימת בין סמכויות מוסדות השלטון.

ג'או נבחר בקונגרס למזכיר הכללי של המפלגה, אך הרפורמות שהציג לא הובילו לפריצת דרך פוליטית מלאה. ההתנגדות השמרנית נמשכה, והקשיים הכלכליים החריפו את החשש מפני שינויים נוספים. בתוך כשנה פרץ משבר האינפלציה של 1988, והדיון ברפורמות עבר בהדרגה משאלות של יעילות ניהולית לשאלות על יציבות המשטר. במקביל הלכה וגברה הביקורת הציבורית על שחיתות ועל קשרי משפחה במערכת הפוליטית.

מצבו של ג'או היה מורכב. הוא נחשב ליורשו של הו כמנהיג הרפורמיסטים במפלגה, אך היה תלוי בתמיכתו של דנג ונאלץ להתמודד עם התנגדותם של צ'ן יון, לי שייניין ובכירים שמרנים נוספים. המערכת הפוליטית הסינית נכנסה לשנת 1989 כשבתוכה מחלוקות עמוקות על הדרך שבה יש להתמודד עם המחירים החברתיים של הרפורמות, עם הביקורת הציבורית ועם הדרישות לפתיחות נוספת.

באפריל 1989 יעמדו המחלוקות הללו בפני מבחן חריף הרבה יותר מזה של מחאות 1986. הפעם לא יהיה מדובר בגל קצר של הפגנות סטודנטים, אלא בתנועה שתצליח לגייס קבוצות חברתיות שונות ולמלא את הרחובות במאות אלפי בני אדם.

15 באפריל 1989: מותו של הו יאו-באנג מצית את המחאה

התקף הלב שהפך למשבר לאומי

בבוקר 8 באפריל 1989 התכנסו בכירי המפלגה הקומוניסטית לישיבה מורחבת של הלשכה המדינית באולם חואיירן, במתחם ג'ונגנאנחאי שבבייג'ינג. את הישיבה ניהל המזכיר הכללי ג'או דזה-יאנג, ועל סדר היום עמדה טיוטת החלטה בענייני חינוך. בסביבות השעה עשר בבוקר לקה הו יאו-באנג, שהשתתף בדיון כחבר הלשכה המדינית, בהתקף לב. הוא הרים את ידו וביקש להפסיק את הישיבה, וג'או הנחה מיד את אנשי המשרד הכללי של המפלגה להזעיק רופא. בין המשתתפים בישיבה היה גם ג'יאנג דזה-מין, אז מזכיר המפלגה בשנגחאי, שהוציא שתי גלולות בניסיון לסייע להו, אם כי לא ברור אם נעשה בהן שימוש.

הבעיות הבריאותיות של הו החלו עוד קודם לכן. במהלך חג האביב של 1989 נסע לחופשה במחוז חונאן, שם הצטנן ופיתח בעיות במערכת הלב וכלי הדם. לאחר שקיבל טיפול רפואי ומצבו התייצב הועבר למנוחה במחוז גואנגשי. בתחילת מרץ שב לבייג'ינג כדי להשתתף בכינוס הקונגרס העממי הלאומי, והופעתו עוררה תשומת לב משום שנראה רזה מן הרגיל. אף על פי כן, הוא המשיך להשתתף בפעילות הפוליטית של הנהגת המפלגה.

בעקבות התקף הלב ב-8 באפריל הגיעו למקום הרופאים צ'יין ייג'יין ו-ואנג מינצ'ינג, שאבחנו אצל הו אוטם בשריר הלב. בסביבות השעה שתיים בצהריים הועבר לבית חולים בבייג'ינג, ושם המשיכו הרופאים לטפל בו. בשלב מסוים נראה כי התגבר על המשבר הראשוני ומצבו התייצב, אולם בבוקר 15 באפריל חלה הידרדרות נוספת. לפי התיאורים שנמסרו על שעותיו האחרונות, הו התעורר באותו בוקר, אכל אבטיח ושאל את אנשי הצוות על המתרחש מחוץ לבית החולים. בהמשך סבל מכאבים קשים ולא הצליח לדבר. בשעה 7:53 בבוקר נקבע מותו, בגיל 73.

מותו של הו עורר תגובה ציבורית שלא תאמה את מעמדו הרשמי באותה עת. הוא כבר לא היה המזכיר הכללי של המפלגה, אך הדחתו ב-1987 עדיין הייתה זכורה היטב לסטודנטים ולאינטלקטואלים. רבים מהם ראו במנהיג המנוח אדם שניסה לקדם רפורמות ולגלות פתיחות כלפי דרישותיהם. כאשר פורסמה הידיעה על מותו, החלו להופיע בקמפוסים כרזות שקראו לכבד את זכרו ולבחון מחדש את העמדות שבגללן הודח. בתוך ימים ספורים הפכה ההתכנסות לזכרו להזדמנות לבטא כעסים שהצטברו במשך שנים.

סטודנטים מתקבצים ליד האנדרטה לגיבורי העם

כבר ב-15 באפריל התקבצו סטודנטים ליד האנדרטה לגיבורי העם בכיכר טיין-אן-מן כדי להתאבל על הו יאו-באנג. בין המשתתפים היו צעירים מאוניברסיטת פקינג ומאוניברסיטת צינגחואה, שניים ממוסדות ההשכלה הגבוהה הבולטים בבייג'ינג. בתחילה היו אלה התכנסויות קטנות וספונטניות, אך במהרה הופיעו כרזות שעסקו לא רק במותו של הו אלא גם בשחיתות, בדמוקרטיה ובחופש העיתונות. ב-16 באפריל נערכו גם התכנסויות סטודנטים בשיאן ובשנגחאי, והידיעות עליהן החלו לעורר עניין באוניברסיטאות נוספות.

ב-17 באפריל הכינו סטודנטים מן האוניברסיטה הסינית למדע המדינה ולמשפט זר פרחים גדול לזכרו של הו. טקס הנחת הזר משך קהל גדול מכפי שציפו מארגניו, ובסביבות השעה חמש אחר הצהריים הגיעו כ-500 סטודנטים מן האוניברסיטה אל השער המזרחי של האולם הגדול של העם. המפגינים ביקשו להעביר מסר לממשלה ולהביע את תמיכתם במנהיג הרפורמיסטי המנוח. ההתכנסות התרחבה בהדרגה, ובשעות הלילה החלו סטודנטים נוספים לעשות את דרכם לעבר הכיכר.

בלילה שבין 17 ל-18 באפריל יצאו כ-3,000 סטודנטים מאוניברסיטת פקינג בצעדה לעבר כיכר טיין-אן-מן. כמעט אלף סטודנטים נוספים מאוניברסיטת צינגחואה הצטרפו אליהם, ויחד עם הקבוצות שכבר שהו במקום החלו לגבש מסגרת רחבה יותר של מחאה. המשתתפים ניסחו שבע דרישות שהופנו לשלטון. הם ביקשו להכיר בעמדותיו של הו יאו-באנג בענייני דמוקרטיה וחירות כנכונות, להודות כי המערכות נגד "זיהום רוחני" ונגד "ליברליזציה בורגנית" היו שגויות, ולפרסם מידע על הכנסותיהם של מנהיגי המדינה ובני משפחותיהם.

הדרישות הנוספות עסקו בחופש העיתונות ובהפעלת עיתונים פרטיים ללא צנזורה, בהגדלת תקציבי החינוך ובשיפור שכרם של אינטלקטואלים, בביטול המגבלות על הפגנות בבייג'ינג ובדרישה מכלי התקשורת הרשמיים לסקר את הסטודנטים באופן אובייקטיבי. שבע הדרישות הצביעו על אופייה המורכב של המחאה בראשיתה. המפגינים לא הציגו תוכנית אחידה להפלת השלטון הקומוניסטי, אלא ביקשו להרחיב זכויות אזרחיות, לחזק את השקיפות השלטונית ולבחון מחדש החלטות פוליטיות שהתקבלו בשנים הקודמות.

בבוקר 18 באפריל המשיכו סטודנטים לשהות בכיכר. חלקם התכנסו ליד האנדרטה לגיבורי העם, שרו שירים פטריוטיים והאזינו לנאומים מאולתרים של מארגנים מקרב הסטודנטים. אחרים התקבצו ליד האולם הגדול של העם, שבו מתקיימים טקסים וישיבות של מוסדות המדינה. כמה אלפי מפגינים נוספים הגיעו לשער שינחואה, הכניסה למתחם ג'ונגנאנחאי, שבו פועלת הנהגת המפלגה הקומוניסטית. שם דרשו לקיים שיחה ישירה עם נציגי הממשלה.

העימות הראשון ליד שער שינחואה

ב-19 באפריל ניסו קבוצות של סטודנטים להתקרב בכוח אל מתחם ג'ונגנאנחאי, אך נבלמו בידי שוטרים. באותו זמן הופיעה ליד האנדרטה לגיבורי העם כרזה שנשאה את המילים "הארת החירות והדמוקרטיה", מתחת לדיוקן גדול של הו יאו-באנג. התמונות מן ההפגנות והסיסמאות שהונפו בהן החלו לבטא תביעה פוליטית מפורשת יותר, אף שהמשתתפים המשיכו להציג את פעולותיהם כביטוי לפטריוטיות ולדאגה לעתידה של סין.

ב-20 באפריל הצליחו הרשויות לשכנע את רוב המפגינים לעזוב את שער שינחואה. כ-200 סטודנטים נותרו במקום, והמשטרה השתמשה באלות כדי לפזר אותם. במהלך הפיזור התפתחו עימותים קלים, אך השפעתם הפוליטית הייתה גדולה בהרבה מהיקפם הפיזי. סטודנטים סיפרו כי שוטרים נהגו בהם באלימות, ושמועות על פגיעות במפגינים התפשטו במהירות בקמפוסים. גם צעירים שלא השתתפו קודם לכן בפעילות הפוליטית החלו להצטרף למחאה בעקבות הידיעות הללו.

במקביל הופיעה בזירה התארגנות של עובדים שכינתה את עצמה "הפדרציה האוטונומית של פועלי בייג'ינג". חבריה פרסמו שני עלונים שבהם ערערו על התנהלות ההנהגה המרכזית. כניסתם של פועלים לתנועה הייתה משמעותית משום שהציבור העובד נשא עמו תביעות שונות בחלקן מאלה של הסטודנטים. עבורם היו האינפלציה, אובדן הביטחון התעסוקתי ופגיעת הרפורמות הכלכליות בהטבות החברתיות עניינים מרכזיים. אף על פי כן, הדרישה להילחם בשחיתות השלטונית סיפקה מכנה משותף לשתי הקבוצות.

22 באפריל: הלוויה ממלכתית ועצומה שלא נענתה

מאה אלף סטודנטים בכיכר

ב-22 באפריל נערך טקס האשכבה הממלכתי של הו יאו-באנג באולם הגדול של העם. ההנהגה הקומוניסטית החליטה להעניק לו כבוד בהתאם למעמדו בעבר, והטקס התקיים בנוכחות בכירי המדינה והמפלגה. נשיא סין יאנג שאנגקון עמד בראש טקס הזיכרון, וג'או דזה-יאנג נשא את ההספד. דנג שיאופינג השתתף בטקס לצד מנהיגים נוספים ואלפי מוזמנים ממגזרים שונים. לאורך הדרך מכיכר טיין-אן-מן לבית הקברות המהפכני בבאבאושאן ניצבו אזרחים בדממה כדי לחלוק כבוד למנהיג המנוח.

כבר בערב 21 באפריל החלו כ-100 אלף סטודנטים לצעוד לעבר הכיכר, אף שרשויות בייג'ינג הודיעו כי היא תיסגר לקראת ההלוויה. הסטודנטים ביקשו להשתתף באבל הציבורי ולהשמיע את דרישותיהם בפני ההנהגה. טקס האשכבה עצמו, ששודר בשידור חי, נמשך כ-40 דקות בלבד. בכיכר שררה אווירה רגשית, והקהל המתין לראות אם מנהיגי המדינה יסכימו לקיים שיחה עם נציגי הסטודנטים.

כוחות הביטחון חסמו את הכניסה המזרחית לאולם הגדול של העם, אך קבוצה קטנה של סטודנטים הורשתה לעבור את המחסום. שלושה מהם, ג'וֹאוּ יוֹנְגְג'וּן, גוּאוֹ הָאיְפֶנְג וגָ'אנְג גְ'ה-יוֹנְג, כרעו על ברכיהם על מדרגות האולם וביקשו להגיש עצומה לראש הממשלה לִי פֶּנְג. לצדם עמד ווּאֶרְקָאיְשִׂי, סטודנט שיהפוך בהמשך לאחת הדמויות הבולטות בתנועה, ונשא נאום נרגש שבו הפציר בראש הממשלה לצאת ולשוחח עם המפגינים.

הקהל שנותר מאחורי מחסומי המשטרה הגיב בקריאות ובסיסמאות. מדי פעם ניסו קבוצות של מפגינים להתקדם לעבר השוטרים, וווארקאישי פעל להרגיע את המשתתפים בזמן שהמתינו להופעתו של לי פנג. אלא שאיש ממנהיגי המדינה לא יצא אליהם. הסטודנטים שעזבו את המקום חשו כי בקשתם נדחתה וכי המנהיגות מתעלמת מהם, אף שניסו לפנות אליה באמצעות עצומה וטקס שנערך לזכרו של בכיר קומוניסטי לשעבר.

האכזבה הגבירה את התמיכה בדרישה להשבית את הלימודים. עבור חלק מן המשתתפים, הסירוב להיפגש עם נציגי הסטודנטים המחיש את חוסר נכונותה של הממשלה לנהל דיאלוג אמיתי. המחאה, שהחלה כאירוע זיכרון, הלכה וקיבלה מאפיינים של תנועה עצמאית המבקשת להשפיע על מדיניות המדינה.

הפדרציה האוטונומית של הסטודנטים

ב-21 באפריל כבר החלו הסטודנטים להתארגן במסגרת מוסדות נבחרים משלהם. ב-23 באפריל השתתפו כ-40 סטודנטים מ-21 אוניברסיטאות בישיבה שבה הוקמה הפדרציה האוטונומית של הסטודנטים בבייג'ינג, שכונתה גם איגוד הסטודנטים. ג'ואו יונגג'ון, סטודנט מן האוניברסיטה הסינית למדע המדינה ולמשפט, נבחר לעמוד בראש הארגון. לצדו בלטו וָאנְג דָאן וווארקאישי, שהפכו לדוברים מרכזיים של התנועה.

בין הסטודנטים הפעילים היו גם צָ'אי לִינְג מאוניברסיטת בייג'ינג הנורמלית, פֶנְג צוֹנְגְדֶה מאוניברסיטת פקינג, שֶׁן טוֹנְג, וָאנְג יוֹאוּצָאי ולִי לוּ מאוניברסיטת נאנג'ינג. הפעילים הגיעו מאזורים שונים בסין, ובהם שאנדונג, שינג'יאנג, סצ'ואן, חביי וג'ג'יאנג. אף שהשתתפו באותה תנועה, לא כולם חלקו השקפה פוליטית אחת או הסכימו על הדרך הרצויה להמשך המחאה. ההבדלים הללו ייעשו משמעותיים יותר ככל שהמשבר יחריף.

הפדרציה החדשה קראה לשביתת לימודים כללית באוניברסיטאות בייג'ינג. מבחינת הנהגת המפלגה, עצם הקמתו של ארגון סטודנטים עצמאי הייתה התפתחות מדאיגה. המערכת הפוליטית הסינית התבססה על ארגונים הפועלים תחת מסגרות המפלגה או בפיקוחה, ואילו הפדרציה הוקמה מחוץ למנגנונים הללו. היא ביקשה לייצג את הסטודנטים ולקבל החלטות באופן עצמאי, ובכך יצרה מוקד כוח ציבורי שהממשלה התקשתה לשלוט בו.

אלימות בשיאן ובצ'אנגשה

לא כל ההפגנות שהתרחשו בסין באותם ימים היו שקטות. ב-22 באפריל, לקראת ערב, פרצו מהומות חמורות בשיאן ובצ'אנגשה. בשיאן הוצתו כלי רכב ובתים, חנויות נבזזו סמוך לשער שיחואה, והמונים ניסו לחדור למתחם ממשלתי בכיכר שינצ'נג. במהלך ההתפרעות נשברו חלונות וחלקים מן המתחם הועלו באש. המתפרעים גם יידו אבנים לעבר אוטובוס שבו נסעו תיירים.

לפי הדיווחים על המהומות בשיאן, ניזוקו או נהרסו 20 בתים ועשרה כלי רכב, ו-130 שוטרים נפצעו. בצ'אנגשה ניפצו המונים חלונות של חנויות וכלי רכב לאחר צעדת סטודנטים, ונמסר גם על השתלטות על אוטובוס. 38 חנויות נבזזו בעיר, ובשתי הערים יחד נעצרו יותר מ-350 בני אדם בחשד למעשי ביזה. הטלוויזיה הסינית הציגה תמונות של ההרס ושל פגיעות בבעלי חנויות, ודיווחים אלה השפיעו על הדרך שבה ביקשו גורמים שמרנים בהנהגה להציג את תנועת המחאה כולה.

בווהאן ארגנו סטודנטים הפגנות נגד השלטון המחוזי, ובבייג'ינג המשיך מספר המשתתפים לגדול. ג'או דזה-יאנג כינס כמה ישיבות של הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית וביקש לגבש מדיניות שתמנע הידרדרות נוספת. הוא הדגיש את הצורך לעודד את הסטודנטים לחזור ללימודים, לנקוט אמצעים נגד התפרעויות אלימות ולפתוח ערוצי דיאלוג בין הרשויות למפגינים בדרגים שונים. לי פנג סבר כי יש לגנות את המחאה בתקיפות רבה יותר, אולם ג'או לא קיבל את עמדתו. ב-23 באפריל יצא ג'או לביקור מדיני מתוכנן בצפון קוריאה, למרות קריאות שהופנו אליו להישאר בבירה.

הנסיעה הותירה את לי פנג כדמות הממשלתית הבכירה האחראית לטיפול במשבר בבייג'ינג. שינוי זה במאזן הכוחות התרחש בדיוק כאשר ההפגנות נכנסו לשלב חדש, שבו הפכה שאלת היחס לסטודנטים למוקד מחלוקת בתוך הנהגת המפלגה.

26 באפריל: מאמר מערכת מחריף את המשבר

ההחלטה בביתו של דנג שיאופינג

ב-24 באפריל נפגש לי פנג עם חברי הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית ועם שניים מבכירי בייג'ינג: מזכיר המפלגה העירוני לִי שִׂימִינְג וראש העיר צֶ'ן שִׂיטוֹנְג. שני המנהיגים המקומיים ביקשו להביא לסיום מהיר של המחאה, והציגו אותה כחלק ממזימה לערער את המערכת הפוליטית ולהדיח מנהיגים בכירים, ובהם דנג שיאופינג. בהיעדרו של ג'או הסכימה הוועדה לנקוט גישה תקיפה יותר כלפי המפגינים.

בבוקר 25 באפריל הגיעו נשיא סין יאנג שאנגקון וראש הממשלה לי פנג לביתו של דנג שיאופינג. דנג תמך בקו הנוקשה והורה להעביר אזהרה ברורה באמצעות כלי התקשורת כדי לבלום את ההפגנות. אף שלא נשא בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה, הוא המשיך להחזיק בסמכות המכרעת בנושאים מרכזיים. ההחלטה שהתקבלה בביתו הייתה לפיכך חשובה במיוחד, משום שהיא קבעה את הפרשנות הרשמית הראשונה של האירועים בצמרת השלטון.

ב-26 באפריל פרסם היומון הרשמי של המפלגה, יומון העם, מאמר מערכת תחת הכותרת "יש לנקוט עמדה ברורה נגד המהומות". המאמר הציג את מחאת הסטודנטים באור שלילי, תוך שימוש בלשון שרמזה כי מדובר בהתקוממות נגד המפלגה והממשלה. ניסוחיו הזכירו את הרטוריקה הפוליטית של מהפכת התרבות ואת האופן שבו תוארה תחילה מחאת טיין-אן-מן של 1976, לפני שהוכרה בהמשך כמחאה פטריוטית.

הנהגת המפלגה קיוותה שהמאמר ירתיע את הסטודנטים ויגרום להם לסגת. בפועל התרחשה תוצאה הפוכה. המפגינים ראו בפרסום האשמה גורפת נגד תנועתם, והתקוממו על הצגתם כאויבי המדינה. רבים מהם סברו כי פעלו מתוך דאגה לעתידה של סין וכי הממשלה מסרבת להכיר באופייה הפטריוטי של המחאה. המאמר הפך במהירות לאחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים, והדרישה לחזור בו מן ההאשמות תלווה את התנועה בשבועות הבאים.

צעדת 27 באפריל וההצטרפות הציבורית הרחבה

למחרת פרסום מאמר המערכת, ב-27 באפריל, ארגנה הפדרציה האוטונומית של הסטודנטים צעדה גדולה ברחובות בייג'ינג. בין 50 אלף ל-100 אלף סטודנטים מאוניברסיטאות העיר השתתפו בצעדה לעבר כיכר טיין-אן-מן. המפגינים פרצו דרך קווי משטרה שהוצבו כדי לבלום את התקדמותם, ובמהלך הצעדה קיבלו תמיכה רחבה מאזרחים שעמדו לאורך המסלול. במיוחד בלטה אהדתם של פועלי מפעלים, שרבים מהם חלקו את הכעס על שחיתות ועל פריבילגיות של בעלי תפקידים.

מנהיגי הסטודנטים ביקשו להדגיש את האופי הפטריוטי של תנועתם. הם צמצמו את השימוש בסיסמאות אנטי-קומוניסטיות והעדיפו להתמקד במאבק בשחיתות, בנפוטיזם ובניצול קשרים משפחתיים. חלקם הציגו את עצמם כתומכי המפלגה המבקשים לתקן את דרכה, ולא כאנשים השואפים להפילה. עם זאת, בתוך התנועה פעלו גם קבוצות שהתנגדו לשלטון המפלגה באופן יסודי יותר, והן זכו לתשומת לב מחודשת דווקא בעקבות המתקפה החריפה עליהן בעיתונות הרשמית.

הצלחת הצעדה הראתה כי המחאה כבר לא הייתה התכנסות מצומצמת של סטודנטים רדיקליים. צעירים ממוסדות רבים השתתפו בה, אזרחים תמכו בה ברחובות, והניסיון להרתיע את המפגינים באמצעות גינוי תקשורתי לא השיג את מטרתו. הנהגת סין מצאה את עצמה מתמודדת עם תנועה שהצליחה להפוך את הביקורת הרשמית נגדה למקור נוסף של תמיכה ציבורית.

מאי 1989: ניסיון אחרון להגיע לפשרה

ג'או דזה-יאנג חוזר לבייג'ינג

הצלחת צעדת 27 באפריל אילצה את הממשלה לשקול שינוי בגישתה. ב-29 באפריל נפגש דובר מועצת המדינה, יוּאָן מוּ, עם נציגי ארגוני סטודנטים שהוכרו בידי השלטון. בשיחות נדונו מאמר המערכת של 26 באפריל, העימות ליד שער שינחואה וחופש העיתונות, אך הצדדים לא הגיעו להסכמות משמעותיות. חלק ממנהיגי ההתארגנויות העצמאיות, ובהם ווארקאישי, סירבו להשתתף בפגישות משום שלא הכירו בנציגים שנבחרו במסגרת הארגונים הרשמיים כמייצגי המחאה.

ב-30 באפריל שב ג'או דזה-יאנג מביקורו בפיונגיאנג, בירת צפון קוריאה, וחזר להפעיל את סמכותו כמזכיר הכללי של המפלגה. הוא סבר שהגישה התקיפה לא השיגה את מטרתה וכי על הממשלה לנסות להגיע לפשרה עם הסטודנטים. ג'או ביקש לאפשר לעיתונות לדווח באופן אוהד יותר על ההפגנות, וב-3 וב-4 במאי נשא שני נאומים שבהם הביע הבנה לדרישותיהם. הוא הכיר בכך שהתלונות על שחיתות שלטונית היו מוצדקות והציג את המחאה כתנועה פטריוטית, ובכך סתר למעשה את המסר החריף שפורסם ב"יומון העם" ב-26 באפריל.

ב-4 במאי יצאו כ-100 אלף סטודנטים לרחובות בייג'ינג לציון יום השנה לתנועת הארבעה במאי של 1919. המפגינים חזרו על הדרישות שהשמיעו בצעדות הקודמות, אולם נאומיו של ג'או והנכונות הממשלתית להידברות סיפקו לחלקם תחושה שהמחאה כבר השיגה הישגים משמעותיים. באותו יום הודיעו כל האוניברסיטאות בבייג'ינג, למעט אוניברסיטת פקינג והאוניברסיטה הנורמלית של בייג'ינג, על סיום שביתת הלימודים. בהמשך החלה ההתעניינות הציבורית בתנועה לדעוך, וחלק מן הסטודנטים חזרו לענייניהם הרגילים.

אלא שהשקט היחסי הסתיר מחלוקת גוברת בתוך הנהגת המפלגה ובקרב המפגינים. בישיבת הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית ב-1 במאי התעמתו ג'או ולי פנג על הדרך להתמודד עם המשבר. לי טען כי יציבות המדינה חייבת לקבל עדיפות על פני דרישות הסטודנטים, ואילו ג'או ביקש להמשיך בדיאלוג ולקדם פתיחות ושקיפות. ההבדלים בין השניים שיקפו את הפיצול המתמשך בין הרפורמיסטים לשמרנים, אך הפעם המחלוקת התנהלה תחת לחץ ציבורי גלוי.

המנהיגים שמבקשים להחזיר את המחאה לרחובות

גם בקרב הסטודנטים לא הייתה הסכמה על המשך הדרך. הפדרציה האוטונומית בחרה נציגים לשיחות עם הממשלה, אך חלק ממנהיגיה חששו כי משלחת קטנה תוכל לקבל החלטות בשם התנועה כולה ללא אישורה. במקביל החלה ההתארגנות לאבד מומנטום, משום שהשיחות התנהלו באיטיות ומספר המשתתפים הפעילים פחת. חלק מן הסטודנטים העדיפו להסתפק בהישגים שכבר הושגו, ואילו אחרים סברו שנסיגה בשלב זה תאפשר לממשלה להימנע משינויים ממשיים.

ואנג דאן, ווארקאישי ומנהיגים נוספים חשדו שהממשלה משתמשת בשיחות כדי להרוויח זמן ולהרגיע את הציבור. מבחינתם, ההצעות לדיאלוג לא הבטיחו ביטול של מאמר המערכת מ-26 באפריל ולא סיפקו התחייבות לרפורמות פוליטיות. הקבוצה ביקשה לחדש את התנופה הציבורית באמצעות פעולה שתהיה קשה יותר להתעלם ממנה, ובחרה בשביתת רעב שתתחיל ב-13 במאי. בתחילה הצליחו המארגנים לשכנע רק מספר מוגבל של סטודנטים להצטרף, אך נאום נרגש שנשאה צ'אי לינג בערב שקדם לפתיחת השביתה סייע לגייס תמיכה רחבה יותר.

ההחלטה לפתוח בשביתת רעב התקבלה על רקע ביקור מדיני חשוב במיוחד שעמד להתקיים בבייג'ינג. מנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, אמור היה להגיע לסין ב-15 במאי, וביקורו נועד לציין את נרמול היחסים בין שתי המעצמות הקומוניסטיות לאחר עשרות שנים של מתיחות. טקס קבלת הפנים תוכנן להתקיים בכיכר טיין-אן-מן, ולכן סברו מנהיגי הסטודנטים שהמשך ההתכנסות במקום יעניק להם אמצעי לחץ משמעותי. אם הממשלה תרצה להציג בפני האורח הסובייטי מדינה יציבה ומסודרת, יהיה עליה להתמודד עם דרישות המפגינים.

13 במאי: שביתת הרעב משנה את פני המחאה

שלוש מאות אלף בני אדם בכיכר

ב-13 במאי החלה שביתת הרעב בכיכר טיין-אן-מן. הסטודנטים השובתים ביקשו להביע מחאה נגד סירובה של הממשלה להיענות לדרישותיהם, ובעיקר נגד חוסר הנכונות לחזור בה מההאשמות שהופנו כלפי התנועה. עצם הנכונות לסכן את בריאותם עוררה אהדה רבה בציבור, והפכה את המפגינים לדמויות מרכזיות בשיח הציבורי. עד שעות אחר הצהריים באותו יום התקבצו בכיכר כ-300 אלף בני אדם, ופעולת המחאה שהחלה ביוזמת קבוצת סטודנטים החזירה לתנועה את המעמד הציבורי שאיבדה בתחילת החודש.

ההפגנות בבייג'ינג השפיעו גם על אוניברסיטאות בערים אחרות. סטודנטים החלו לקיים שביתות וצעדות ברחבי המדינה, וחלקם נסעו לבירה כדי להצטרף למפגינים. בכיכר עצמה נמשכה פעילות מאורגנת של קבוצות מאוניברסיטאות שונות, שהגיעו מדי יום כדי להביע תמיכה בשובתים. במהלך הצעדות שרו המשתתפים את "האינטרנציונל", ההמנון הסוציאליסטי הבינלאומי, ובכך הדגישו פעם נוספת שהמחאה כללה גם צעירים שראו עצמם נאמנים לרעיונות סוציאליסטיים.

אולי יעניין אותך

ברק אובמה. הנשיא ששכח שהוא פוליטיקאי

נשיא המדינה: תפקיד סמלי עם כוח מוגבל

בניין הפרלמנט הגרמני: היסטוריה של מחלוקות

בין תקווה לאכזבה: סיפורו של ״האביב הערבי״

דנג שיאופינג חשש שהמשך ההתכנסות יפגע בביקורו של גורבצ'וב והורה לפנות את הכיכר. ג'או דזה-יאנג ניסה לבצע את ההנחיה באמצעות משא ומתן, ולא באמצעות הפעלת כוח. הוא סבר שניתן יהיה לפנות אל תחושת הפטריוטיות של הסטודנטים ולהסביר להם כי הפגנה גדולה בזמן הפסגה הסינית-סובייטית עלולה להביך את המדינה כולה, ולא רק את ממשלתה. אלא שהסטודנטים ראו בביקור דווקא הזדמנות להפנות את תשומת הלב הבינלאומית לדרישותיהם.

בבוקר 13 במאי כינס יֵאן מִינְגְפוּ, ראש מחלקת החזית המאוחדת של המפלגה הקומוניסטית, פגישת חירום עם מנהיגי סטודנטים ואינטלקטואלים בולטים. בין המשתתפים היו לְיוּ שְׂיָאוֹבּוֹ, צֶ'ן דְזְה-מִינְג וּוָאנְג ג'וּנְטָאוֹ. יאן הודיע שהממשלה מוכנה לפתוח מיד בדיאלוג עם נציגי המפגינים, אך גם הבהיר שטקס קבלת הפנים הרשמי של גורבצ'וב בכיכר יבוטל בין שהסטודנטים יתפנו ובין שיישארו במקום. בכך ביקשה הממשלה לשלול מהם את אמצעי הלחץ שעליו הסתמכו, אך ההודעה יצרה בלבול ומחלוקות נוספות בקרב הנהגת התנועה.

המשא ומתן מתפרק

ב-14 במאי נרשמה הקלה משמעותית בהגבלות על כלי התקשורת הממלכתיים. העיתונות והטלוויזיה החלו להציג דיווחים אוהדים יותר על המחאה, לרבות תיעוד של שובתֵי הרעב. באותו יום קיבלה קבוצת אינטלקטואלים בהנהגת העיתונאית דָאי צִ'ינְג אישור מהו צ'ילי לפרסם ביומון "גואנגמינג" עמדות שלא עברו את מסננת הצנזורה הרגילה. חברי הקבוצה ניצלו את ההזדמנות גם כדי לקרוא לסטודנטים לפנות את הכיכר, מתוך רצון למנוע הסלמה. אולם רבים מן המפגינים חשדו שהאינטלקטואלים מדברים למעשה בשם הממשלה וסירבו להיענות לבקשתם.

בערב 14 במאי התקיים משא ומתן רשמי בין משלחת ממשלתית בראשות יאן מינפו לבין נציגי הסטודנטים, ובהם שן טונג ושְׂיָאנְג שְׂיָאוֹגִ'י. יאן הכיר באופייה הפטריוטי של המחאה וקרא לסטודנטים לסיים את ההתכנסות בכיכר. חלק מן המשתתפים התרשמו מכנותו, אך במהלך השיחות החלו להגיע דרישות סותרות מקבוצות שונות בתנועה. בהיעדר הנהגה מוסכמת אחת, התקשו נציגי הסטודנטים להציג עמדה אחידה, והשיחה הפכה בהדרגה לבלתי מסודרת.

כאשר התברר למנהיגי הסטודנטים שהשיחה אינה משודרת בטלוויזיה הארצית, בניגוד למה שלדבריהם הובטח להם, התפרק המשא ומתן. יאן ניסה להציל את ההידברות והגיע בעצמו לכיכר כדי לשוחח עם המפגינים. הוא אף הציע להישאר בידיהם כבן ערובה כאות למחויבותו למציאת פתרון. למחרת העביר לראש הממשלה לי פנג את דרישות הסטודנטים וביקש ממנו לשקול ביטול רשמי של מאמר המערכת מ-26 באפריל ושינוי האופן שבו הוגדרה המחאה.

למרות המאמצים, הסטודנטים לא עזבו את הכיכר. השיחות המחישו עד כמה התרחב הפער בין המפגינים לממשלה, אך גם את הקושי של התנועה עצמה לקבל החלטות. היו בה סטודנטים שביקשו להגיע להסדר ולהפסיק את שביתת הרעב, ולעומתם מנהיגים שסברו כי יש להמשיך במחאה עד להשגת התחייבויות ברורות. המחלוקות הללו ילוו את התנועה עד לימיה האחרונים.

ביקור גורבצ'וב: פסגה מדינית בצל ההפגנות

ב-15 במאי הגיע מיכאיל גורבצ'וב לבייג'ינג לביקור שנחשב לפריצת דרך ביחסי סין וברית המועצות. הייתה זו פסגה ראשונה מסוגה בין מנהיגי שתי המדינות זה כשלושים שנה, והיא נועדה לציין את סיום תקופת המתיחות הארוכה ביניהן. מבחינת הנהגת סין, הביקור היה הישג מדיני בעל חשיבות רבה. אולם הכיכר שבה תוכנן טקס קבלת הפנים נותרה מלאה במפגינים, והשלטון נאלץ להעביר את הטקס לנמל התעופה.

השינוי בפרוטוקול המדיני היה מבוכה קשה עבור ההנהגה הסינית. המפגינים הצליחו להשפיע על סדר היום של ביקור בינלאומי מרכזי, ובמקביל הגיעו לבייג'ינג עיתונאים זרים רבים כדי לסקר את הפסגה. נוכחותם העניקה למחאה חשיפה עולמית רחבה, ובמקום להציג בפני העולם בעיקר את ההתקדמות ביחסי סין וברית המועצות, מצאה עצמה הממשלה מתמודדת עם דיווחים על שביתת רעב המונית ועל משבר פוליטי מתמשך.

הפגישה בין דנג שיאופינג לגורבצ'וב נערכה באולם הגדול של העם, כאשר ההמונים עדיין שהו בכיכר הסמוכה. ב-16 במאי נפגש גורבצ'וב גם עם ג'או דזה-יאנג, ובמהלך השיחה ציין ג'או כי דנג הוא עדיין בעל הסמכות העליונה בסין. האמירה, שנמסרה למנהיג הסובייטי ובפועל גם הגיעה לידיעת התקשורת הבינלאומית, עוררה את כעסו של דנג. הוא חשד שג'או מנסה לגלגל אליו את האחריות לניהול המשבר.

ג'או דחה את הפרשנות הזאת וטען כי היה מקובל להבהיר למנהיגים זרים שדנג ממשיך להיות מרכז הכוח האמיתי במדינה. לדבריו, גם לי פנג מסר מידע דומה לנשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש בפברואר 1989. אף על פי כן, האמירה הפכה לאחד הגורמים שהעמיקו את הקרע בין שני המנהיגים. ג'או, שקודם במשך שנים בחסותו של דנג, החל לאבד את אמונו של האיש שהחזיק בסמכות הפוליטית המכרעת.

מיליון מפגינים וארבע מאות ערים

ב-17 וב-18 במאי הגיעה המחאה לשיאה. כמיליון מתושבי בייג'ינג השתתפו בהפגנות, וביניהם גם אנשי צבא השחרור העממי, שוטרים ופקידים זוטרים של המפלגה הקומוניסטית. ארגונים מקומיים של המפלגה ושל הליגה הקומוניסטית לנוער, לצד איגודים מקצועיים רשמיים, עודדו את חבריהם להשתתף בהפגנות. כמה מן המפלגות הלא-קומוניסטיות שפעלו במסגרת המערכת הפוליטית הסינית שלחו ללי פנג מכתב תמיכה בסטודנטים, והצלב האדום הסיני שלח צוותים רפואיים רבים לסייע לשובתֵי הרעב.

המחאה התרחבה בשלב זה לכ-400 ערים ברחבי סין. סטודנטים הפגינו ליד משרדי המפלגה במחוזות פוג'יין, חוביי ושינג'יאנג, ואחרים הגיעו ממחוזות מרוחקים אל הבירה. התנועה כללה כעת קבוצות חברתיות רבות, וכל אחת הביאה עמה דרישות משלה. הפועלים התרכזו בשאלות של אינפלציה, תעסוקה והטבות חברתיות, בעוד סטודנטים ואינטלקטואלים הדגישו חופש ביטוי, שקיפות, מאבק בשחיתות ורפורמות פוליטיות. ככל שהתרחבה ההשתתפות, כך התקשתה הממשלה לזהות הנהגה אחת שאפשר לנהל עמה משא ומתן.

שובתֵי הרעב זכו לאהדה ציבורית רחבה, והצורך בטיפול רפואי בהם הוסיף ממד דחוף למשבר. הממשלה המשיכה להתלבט בין אפשרות של פשרה לבין תגובה כוחנית, אך במקביל הגבירה את המעקב אחר מנהיגי התנועה. הרשויות נעזרו במצלמות תנועה לצורך תצפית על הכיכר, והאזינו לשיחות במקומות שבהם התאספו סטודנטים, לרבות מסעדות סמוכות. המידע שנאסף שימש לזיהוי משתתפים במחאה ובהמשך גם למעצרם ולהענשתם.

היקף המחאה העמיד את הנהגת סין בפני בעיה חמורה. מאמר המערכת מ-26 באפריל לא הצליח לבלום את הסטודנטים, המשא ומתן לא הניב הסכם, וביקור גורבצ'וב הפך להפגנת חולשה של הממשל לעיני העולם. ההתכנסות בכיכר כבר לא הייתה אירוע מקומי שניתן היה לסיים באמצעות הוראה של רשויות העיר, אלא משבר לאומי שבמרכזו עמדו סמכותה של המפלגה הקומוניסטית ויכולתה להכתיב את סדר היום.

17 במאי: ההחלטה להכניס את הצבא לבייג'ינג

הישיבה המכרעת בביתו של דנג

ב-17 במאי התכנסה הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית בביתו של דנג שיאופינג. ג'או דזה-יאנג ביקש להמשיך במדיניות של פשרות, ובין היתר לבטל את מאמר המערכת של 26 באפריל, אך הצעתו זכתה לביקורת חריפה. לי פנג, יָאוֹ יִילִין ודנג טענו כי נאומיו המתונים של ג'או, ובמיוחד דבריו בפני הבנק לפיתוח אסיה ב-4 במאי, חשפו את חילוקי הדעות בהנהגת המדינה ועודדו את הסטודנטים להחריף את דרישותיהם.

דנג הזהיר כי ההנהגה אינה יכולה עוד לסגת מבלי לאבד את השליטה במצב. הוא החליט שיש להכניס כוחות צבא לבייג'ינג ולהכריז על ממשל צבאי, כאות לכך שהממשלה אינה מוכנה להמשיך ולסבול את ההתכנסות בכיכר. כדי להצדיק את ההחלטה הציגו תומכי הקו הנוקשה את המפגינים ככלים בידיהם של גורמים התומכים ב"ליברליזציה בורגנית" ובידי אנשים מתוך המפלגה המבקשים לקדם שאיפות פוליטיות אישיות.

לפי עדותו המאוחרת של ג'או, בין חמשת חברי הוועדה המתמדת נותרה מחלוקת על ההחלטה. הוא והו צ'ילי התנגדו להטלת ממשל צבאי, לי פנג ויאו יילין תמכו בו בתקיפות, וצְ'יָאוֹ שְׁה נמנע מהבעת עמדה ברורה. דנג הכריע לטובת הפעלת הצבא ומינה את לי, יאו וצ'יאו ליישם את ההחלטה. בכך התברר פעם נוספת כי סמכותו של דנג גברה על חילוקי הדעות בתוך הגוף הפוליטי הבכיר.

בערב 17 במאי התכנסה הוועדה המתמדת בג'ונגנאנחאי כדי להשלים את תוכניות הממשל הצבאי. ג'או הודיע שאינו מסוגל לשאת באחריות לביצוע ההחלטה וביקש לצאת לחופשה מתפקידו. מנהיגים ותיקים שנכחו בישיבה, ובהם בו ייבו ויאנג שאנגקון, קראו לחברי הוועדה למלא אחר הוראות דנג. ג'או סבר שההחלטה לא התקבלה בהליך שמעניק לה תוקף משפטי מחייב, אך התנגדותו לא שינתה את המהלך. יאנג שאנגקון, שכיהן גם כסגן יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, פעל לגיוס הכוחות ולהכנסתם לבירה.

לי פנג נפגש עם הסטודנטים

ב-18 במאי נפגש לי פנג לראשונה עם מנהיגי הסטודנטים, בניסיון להתמודד עם הדאגה הציבורית לשובתֵי הרעב. הסטודנטים דרשו שוב מהממשלה לחזור בה ממאמר המערכת של 26 באפריל ולהכיר במחאה כתנועה פטריוטית. לי הדגיש כי דאגתה העיקרית של הממשלה היא בריאותם של שובתֵי הרעב וכי יש להעבירם לבתי חולים. השיחה הייתה מתוחה, הצדדים התעמתו מילולית ולא נרשמה בה התקדמות משמעותית.

למרות כישלון השיחות, עצם קיומן העניק למנהיגי הסטודנטים חשיפה נרחבת בטלוויזיה הלאומית. בעיני חלק מן הציבור הייתה זו הזדמנות נדירה לראות אזרחים צעירים מתעמתים בגלוי עם ראש ממשלת סין. באותו שלב כבר נשמעו בבייג'ינג ובערים אחרות קולות שקראו להדחתם של לי פנג ודנג שיאופינג ואף לסיום שלטונה של המפלגה הקומוניסטית. המחאה התרחבה אפוא מעבר לתביעותיה הראשונות, והפיצול בין הסטודנטים המתונים לרדיקליים נעשה ברור יותר.

19 במאי: הופעתו האחרונה של ג'או דזה-יאנג

בשעות הבוקר המוקדמות של 19 במאי הגיע ג'או דזה-יאנג לכיכר טיין-אן-מן כדי לפגוש את הסטודנטים. לצדו הגיע וֶן גְ'יָאבָּאוֹ, אז ראש המשרד הכללי של המפלגה הקומוניסטית. גם לי פנג הגיע לכיכר, אך עזב אותה זמן קצר לאחר מכן. ג'או, שכבר ידע כי החלטתו להתנגד לממשל הצבאי עלולה לעלות לו במעמדו, ביקש לפנות ישירות למפגינים ולשכנע אותם לסיים את שביתת הרעב.

בשעה 4:50 לפנות בוקר נשא ג'או נאום באמצעות מגפון. הוא התנצל בפני הסטודנטים על האיחור בתגובת ההנהגה, הביע הבנה לביקורת שהשמיעו וביקש מהם לשמור על בריאותם. הוא הזכיר להם שהם צעירים ושעוד שנים רבות עומדות לפניהם, והפציר בהם שלא לסכן את חייהם. דבריו זכו למחיאות כפיים מצד חלק מן המפגינים, אך לא הצליחו לשים קץ לשביתת הרעב או להביא לפינוי הכיכר.

הנאום הפך להופעתו הציבורית האחרונה של ג'או דזה-יאנג. האדם שקודם לתפקיד המזכיר הכללי לאחר הדחת הו יאו-באנג מצא את עצמו כעת בעמדה דומה: מנהיג רפורמיסטי שהסתייג מן הדרך שבה בחרה הנהגת המפלגה לטפל במחאה. הוא לא הצליח לשנות את החלטתו של דנג, ולא היה בידיו עוד הכוח הפוליטי להביא לפשרה. זמן קצר לאחר מכן הודח למעשה ממוקדי קבלת ההחלטות, ובהמשך יועבר למעצר בית ממושך.

ון ג'יאבאו, שליווה את ג'או לכיכר, הצליח לשרוד את הטיהור הפוליטי שבא בעקבות המשבר. לימים ימונה לראש ממשלת סין ויכהן בתפקיד בשנים 2003 עד 2013. גורלו של ג'או, לעומת זאת, יהיה שונה בתכלית. ביקורו בכיכר סימן את סוף הקריירה הפוליטית שלו ואת כישלונו של המחנה הרפורמיסטי למנוע את העימות הצבאי המתקרב.

20 במאי: סין מכריזה על ממשל צבאי

מאות אלפי חיילים מגויסים לבירה

ב-20 במאי הכריזה מועצת המדינה של סין על ממשל צבאי בבייג'ינג. ההחלטה נועדה לאפשר לצבא השחרור העממי, הכוח הצבאי של הרפובליקה העממית, להשתלט על אזורים מרכזיים בבירה ולהביא לסיום ההפגנות. לפחות שלושים דיוויזיות מחמישה מתוך שבעת האזורים הצבאיים של סין השתתפו בגיוס הכוחות, ולפחות 14 מתוך 24 הקורפוסים הצבאיים של צבא השחרור העממי תרמו כוחות למשימה. מספר החיילים שגויסו לבייג'ינג הגיע לפי הערכות לכ-300 אלף. גם רשויות התעופה האזרחית בגואנגג'ואו נדרשו להיערך להעברת יחידות צבאיות, ובמסגרת ההכנות הושעו טיסות אזרחיות.

אולם הניסיון הראשון להכניס את הצבא אל מרכז הבירה נכשל. המוני אזרחים יצאו לרחובות והקימו מחסומים בדרכים שהובילו לכיכר טיין-אן-מן. תושבים הקיפו כלי רכב צבאיים, חסמו את מעברם וניסו לשכנע את החיילים שלא לפעול נגד המפגינים. ההתנגדות הייתה ברובה בלתי אלימה, אך ממדיה מנעו מן הכוחות להתקדם אל היעד שנקבע להם. הצבא, שנערך למשימה של השבת השליטה בעיר, נתקל באוכלוסייה אזרחית גדולה שהייתה מוכנה להתייצב בדרכו.

ב-24 במאי, לאחר שהתברר כי הכוחות אינם מצליחים להתקדם, הורו הרשויות לחיילים לסגת. היחידות חזרו לבסיסים שמחוץ לעיר, והמפגינים ראו בכך הישג משמעותי. העובדה שמאות אלפי אזרחים הצליחו לבלום את כניסתו של הצבא חיזקה את תחושת הביטחון בקרב חלק מן המשתתפים במחאה. אלא שהנסיגה לא שיקפה ביטול של החלטת ההנהגה. הממשל הצבאי נותר בתוקף, והכוחות המשיכו להיערך מחוץ לבירה.

בימים הבאים התקיימה בכיכר מציאות יוצאת דופן. סטודנטים המשיכו לשהות במקום למרות הכרזת הממשל הצבאי, והחיים במחנה המחאה כללו מוזיקה, שיחות, עישון ושתיית משקאות. ההתכנסות המתמשכת יצרה גם בעיות תברואה קשות, וצפיפות רבה הקשתה על הניהול היומיומי של המקום. במקביל הלכו והחריפו המחלוקות הפנימיות בין מנהיגי התנועה.

המחלוקת על פינוי הכיכר

בסוף מאי כבר התקשתה תנועת הסטודנטים לפעול תחת הנהגה מוסכמת. קבוצות שונות נאבקו על השליטה במערכת ההגברה של הכיכר, שהפכה למעשה למכשיר מרכזי לניהול המחאה. מי שהחזיק במיקרופונים יכול היה לפנות אל ההמונים, להודיע הודעות ולהציג את עצמו כדובר התנועה. מאבקי השליטה הללו הולידו שורה של חילופי הנהגה קטנים ובלתי רשמיים, שהמחישו את התפוררות המסגרת הארגונית שהוקמה באפריל.

הזמר הטייוואני הוֹאוּ דֶה-גְ'יֵאן, שהזדהה עם המפגינים, הציע לקיים בחירות פתוחות להנהגת הסטודנטים. ההצעה נתקלה בהתנגדות ולא הביאה להקמת גוף מוסכם. ואנג דאן, שהחל לחשוש מן האפשרות להתערבות צבאית ומן התוצאות שעלולות להיות לה, הציע לסגת זמנית מן הכיכר, להתארגן מחדש בקמפוסים ולהמשיך את המאבק משם. קבוצות נוקשות יותר התנגדו לנסיגה וטענו כי עזיבת הכיכר תסמן את כניעתה של התנועה לממשלה.

צ'אי לינג נמנתה עם המנהיגים שהאמינו כי יש להמשיך במחאה גם במחיר של עימות קשה. בריאיון שנערך בסוף מאי ביטאה עמדה חריפה במיוחד ביחס לאפשרות של שפיכות דמים.

"מה שאנחנו למעשה מקווים לו הוא שפיכות דמים, הרגע שבו הממשלה תהיה מוכנה לטבוח בעם ללא בושה. רק כאשר הכיכר תהיה מוצפת בדם יפקחו אנשי סין את עיניהם."

צ'אי לינג, בריאיון שתועד בסרט "שער השלום השמימי". בהמשך טענה כי ציפייתה לדיכוי אלים התבססה על דברים ששמעה מלי לו, ולא הייתה רעיון שהגתה בעצמה.

העמדות הללו עוררו מחלוקת בקרב המפגינים. לא כל המשתתפים היו מוכנים להסתכן בעימות אלים, ורבים עדיין קיוו שהממשלה תימנע משימוש בנשק נגד אזרחיה. חלק מן הסטודנטים שהגיעו מערים אחרות המשיכו להצטרף למחנה המחאה, בעוד אחרים החלו לעזוב אותו. הפער בין המנהיגים המתונים לבין אלה שביקשו להמשיך בהחזקה בכיכר הלך והעמיק, ללא מנגנון מוסכם שיכריע במחלוקת.

אלת הדמוקרטיה מתנשאת מעל הכיכר

ב-30 במאי הקימו המפגינים בכיכר פסל בגובה עשרה מטרים שנודע בשם "אלת הדמוקרטיה". הפסל נבנה מחומרי קצף ועיסת נייר והוצב בלב אזור המחאה. דמותו הפכה לאחד הסמלים הבולטים של התנועה בימיה האחרונים, והוא הוצג לעיני ההמונים והעיתונאים הזרים שעדיין שהו בבירה.

באותם ימים זכתה המחאה לתמיכה גם מחוץ לסין היבשתית. ב-27 במאי התאספו יותר מ-300 אלף בני אדם במסלול המרוצים האפי ואלי בהונג קונג למופע שנקרא "קונצרט למען הדמוקרטיה בסין". אמנים וידוענים מקומיים השתתפו באירוע והביעו תמיכה בסטודנטים בבייג'ינג. למחרת צעדו כ-1.5 מיליון בני אדם ברחובות האי הונג קונג, כרבע מאוכלוסיית העיר באותה עת. בין מובילי הצעדה היו הפעילים הפוליטיים מרטין לי וסְזֶטוֹ וָאה.

התמיכה הציבורית התפשטה גם למדינות אחרות, ובמיוחד למקומות שבהם חיו קהילות סיניות גדולות. הפגנות נערכו ברחבי העולם, וממשלות שונות, ובהן ארצות הברית ויפן, פרסמו אזהרות מסע לאזרחיהן שהתכוונו להגיע לסין. המחאה המקומית בבייג'ינג כבר הפכה לסוגיה בינלאומית, וההתפתחויות בכיכר זכו למעקב נרחב של כלי תקשורת זרים.

ג'יאנג דזה-מין: האיש שעולה מתוך המשבר

בעוד ג'או דזה-יאנג מאבד את מעמדו בהנהגה, החל להתבלט בכיר אחר במפלגה הקומוניסטית: גְ'יָאנְג דְזֶה-מִין. ג'יאנג נולד ב-17 באוגוסט 1926 בעיר יאנגג'ואו שבמחוז ג'יאנגסו, וגדל בתקופת הכיבוש היפני בחלקים מסין. הוא למד הנדסת חשמל באוניברסיטה המרכזית הלאומית בנאנג'ינג, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטת ג'יאו טונג בשנגחאי, שבה השלים את לימודיו ב-1947. בתקופת לימודיו הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובהמשך התקדם בשורת תפקידים בתעשייה ובמנהל הציבורי.

בשנות החמישים עבר ג'יאנג הכשרה במפעל המכוניות של סטלין במוסקבה, ולאחר מכן עבד במוסדות תעשייתיים בסין. בשנים 1970 עד 1972 השתתף במשלחת מומחים לרומניה, שסייעה בהקמת מפעלי מכונות. לאחר תחילת מדיניות הפתיחות מילא תפקידים הקשורים לפיתוח האזורים הכלכליים המיוחדים, ובהמשך מונה לסגן שר במשרד תעשיית האלקטרוניקה. ב-1985 התמנה לראש עיריית שנגחאי, וב-1987 קודם למזכיר המפלגה בעיר ולחבר הלשכה המדינית.

ב-19 באפריל 1989, כאשר מחאת הסטודנטים בבייג'ינג עדיין הייתה בשלביה הראשונים, החליטו עורכי כתב העת הכלכלי הרפורמיסטי World Economic Herald לפרסם גיליון זיכרון להו יאו-באנג. בין המאמרים שנועדו להיכלל בו היה מאמר מאת יאן ג'יאצ'י, שהביע תמיכה במחאת הסטודנטים וקרא לבחון מחדש את הדחתו של הו ב-1987. ג'יאנג, שהיה מודע להתחזקות הקו השמרני בהנהגת המפלגה, דרש לצנזר את המאמר. חלק מן העיתונים הודפסו כאשר במקום החומר המצונזר נותר שטח ריק.

בהמשך השעה ג'יאנג את העורך הראשי, צִ'ין בֶּנְלִי. המהלך התקיף זכה לשבחים מצד מנהיגים שמרנים במפלגה, שראו בו הוכחה לנאמנותו של ג'יאנג להנהגה ולנכונותו לפעול נגד עיתונות שנתפסה כמערערת את סמכות השלטון. עמדתו במשבר סייעה לו לזכות באמונם של גורמי כוח מרכזיים, דווקא בשעה שג'או דזה-יאנג איבד את תמיכתם.

לאחר הדיכוי ביוני ייבחר ג'יאנג להחליף את ג'או בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. עלייתו תהיה אחד השינויים הפוליטיים המרכזיים שיחוללו אירועי טיין-אן-מן, והיא תשפיע על כיוונה של סין במשך יותר מעשור.

1 ביוני: מסמכים חשאיים מכשירים את הקרקע לפעולה צבאית

הדו״ח של לי פנג

ב-1 ביוני הפיץ ראש הממשלה לי פנג מסמך בשם "על טבעה האמיתי של המהומה", שהועבר לכל חברי הלשכה המדינית. המסמך הציג את מנהיגי המפגינים כ"מיעוט זעיר" שארגן ותכנן את ההתפרעויות והשתמש בכיכר טיין-אן-מן כבסיס לעימות עם הממשלה. לפי הדוח, מארגני המחאה ביקשו ליצור משבר בעל השפעה בינלאומית ולהפעיל לחץ על הנהגת המדינה באמצעות החשיפה התקשורתית הרחבה.

הדוח טען גם כי למארגני המחאה היו קשרים עם גורמים עברייניים, וכי השתמשו במימון ממקורות בתוך סין ומחוצה לה כדי לשפר את אמצעי התקשורת שלהם ולהשיג נשק. הטענות הוצגו במסגרת הערכתה של הממשלה את האירועים, אך עצם הופעתן במסמך רשמי אינה מוכיחה את נכונותן. חשיבותו של הדוח הייתה בתפקיד שמילא בהצדקת האפשרות להפעיל כוח צבאי נגד המפגינים.

באותו יום הועבר להנהגת המפלגה דוח נוסף, שנכתב בידי גְ'יָא צ'וּנְוָאנְג, ראש המשרד לביטחון המדינה. המסמך הופץ לחברי הלשכה המדינית וגם למנהיגים ותיקים, ובהם דנג שיאופינג, לי שייניין וצ'ן יון. הוא התמקד בסכנות של חדירת רעיונות ליברליים מערביים לסין ובאפשרות שהשפעה אידאולוגית חיצונית, במיוחד מארצות הברית, תערער את יציבות המשטר.

לפי הדוח של המשרד לביטחון המדינה, ארצות הברית ניסתה להשפיע על תנועת הסטודנטים בדרכים שונות. תחנת הרדיו "קול אמריקה", שהייתה בבעלות ממשלת ארצות הברית, תוארה בו כאמצעי ללוחמה פסיכולוגית. עוד נטען כי טיפוח השקפות פרו-אמריקניות בקרב סטודנטים סינים שלמדו בחו"ל היה חלק ממדיניות ארוכת טווח. המסמך טען גם שהמודיעין האמריקני ניסה ליצור קשרים עם מנהיגי מוסדות בסין, והביא כדוגמה סוכן של סוכנות הביון המרכזית האמריקנית שלפי הטענה קיים קרוב לחמישים קשרים בשנים 1981 עד 1988, מתוכם חמישה עשר עם אנשים שהיו קשורים לוועדה לארגון מחדש של הכלכלה.

דוח המשרד לביטחון המדינה המליץ על פעולה צבאית מיידית ונחשב לאחד המסמכים שסיפקו הצדקה להחלטה על הפעלת כוח. הוא הצטרף לדוח של לי פנג ולשורת החלטות שכבר התקבלו בצמרת המפלגה. כך, בשעה שהסטודנטים המשיכו לשהות בכיכר וחלקם עדיין קיוו למשא ומתן, התגבשה בהנהגת המדינה תפיסה שלפיה המחאה הפכה לאיום על עצם סמכותה של המפלגה הקומוניסטית.

2 ביוני: ההחלטה לפנות את כיכר טיין-אן-מן

קריאות לעזיבה וסירוב הסטודנטים

בתחילת יוני החלו עיתונים סיניים לפרסם מאמרים שקראו לסטודנטים לעזוב את כיכר טיין-אן-מן ולהביא לסיום המחאה. חלק מן המפגינים, שהיו מותשים לאחר שבועות של שהייה במקום, תמכו בנסיגה ובהתארגנות מחדש. אחרים התנגדו בתוקף לקריאות לעזיבה וראו בהן ניסיון לשבור את התנועה לפני שהשיגה את מטרותיה. ב-1 ביוני פרסם העיתון Beijing Daily מאמר שכותרתו "טיין-אן-מן, אני בוכה למענך", שנכתב בידי סטודנט שהתאכזב מן המחאה וראה בה תנועה מבולגנת וחסרת ארגון. המאמר עורר כעס בקרב פעילים שעדיין שהו בכיכר.

בתגובה לפרסומים יצאו אלפי סטודנטים לרחובות בייג'ינג והפגינו נגד הקריאות לפינוי. ב-2 ביוני הודיעו שלושה אינטלקטואלים, ליו שיאובו, ג'וֹאוּ דוּאוֹ וגָאוֹ שִׂין, יחד עם הזמר הטייוואני הואו דה-ג'יאן, על שביתת רעב שנייה. מטרתם הייתה לחדש את התמיכה הציבורית במחאה ולהזכיר למפגינים את חשיבות הדרישות שבשמן הגיעו לכיכר. בהצהרתם מתחו הארבעה ביקורת על ניסיונות הממשלה לדכא את התנועה וקראו לסטודנטים להמשיך במאבק.

באותו שלב כבר היה ברור כי המחאה סובלת מעייפות וממחלוקות פנימיות חריפות. השבועות הארוכים של השהייה בכיכר גבו מחיר מן המשתתפים, וההבדלים בין הקבוצות המתונות והנוקשות הלכו והעמיקו. עם זאת, ההתנגדות לפינוי נותרה משמעותית, ומספר גדול של סטודנטים סירב לעזוב את המקום.

דנג מאשר את פינוי הכיכר בכוח

ב-2 ביוני נפגש דנג שיאופינג עם כמה מבכירי המפלגה הוותיקים ועם שלושה מחברי הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית שנותרו במוקדי קבלת ההחלטות: לי פנג, צ'יאו שה ויאו יילין. ג'או דזה-יאנג והו צ'ילי כבר הורחקו למעשה מתהליך קבלת ההחלטות בעקבות התנגדותם להטלת הממשל הצבאי. המשתתפים הסכימו כי יש לפנות את הכיכר כדי לעצור את המהומות ולהשיב את הסדר לבירה.

ההחלטה קבעה שיש לנסות לבצע את הפינוי בדרכי שלום, אך אם המפגינים לא ישתפו פעולה, יורשה הצבא להשתמש בכוח כדי להשלים את המשימה. מבחינת ההנהגה, ההשתלטות מחדש על כיכר טיין-אן-מן הפכה ליעד מרכזי. באותו יום דיווחו עיתונים ממלכתיים כי כוחות צבא הוצבו בעשרה אזורים חשובים בבייג'ינג, בעוד ההכנות הצבאיות נמשכו גם מאחורי הקלעים.

יחידות מן הארמיות ה-24, ה-27 וה-65 הוכנסו בחשאי לאולם הגדול של העם שבמערב הכיכר ולמתחם המשרד לביטחון הציבור שממזרח לה. הצבת הכוחות אפשרה לצבא להיערך לפעולה מתוך אזורים הסמוכים למוקד המחאה. במקביל הוכנו יחידות נוספות להתקדמות אל מרכז העיר מן הפרברים ומן הדרכים הראשיות.

בערב 2 ביוני התרחשה תקרית שהגבירה את החשש בקרב המפגינים. רכב שטח של המשטרה החמושה העממית עלה על מדרכה, הרג שלושה הולכי רגל ופצע אדם נוסף. התקרית עוררה חשד שהצבא והמשטרה מנסים לחדור למרכז העיר, ומנהיגי הסטודנטים הורו להקים מחסומים בצמתים מרכזיים כדי למנוע את מעבר הכוחות. ההתנגשות בין ההכנות הצבאיות לבין ניסיונות האזרחים לחסום את הדרכים הפכה את בייג'ינג לעיר המצפה לעימות.

3 ביוני: השעות האחרונות לפני הדיכוי

בבוקר 3 ביוני עצרו סטודנטים ואזרחים אוטובוס ובו חיילים בלבוש אזרחי באזור שִׂינְגְ'יֵיקוֹאוּ שבבייג'ינג. החיילים הוקפו בידי מפגינים ונחקרו על מטרת נוכחותם במקום. קבוצות נוספות של חיילים שנותרו מבודדות בעיר נתקלו במצבים דומים. האירועים המחישו את חוסר האמון בין תושבי הבירה לכוחות הביטחון, שהלך והחריף לאחר הכרזת הממשל הצבאי.

במהלך היום נמשכו ההכנות לפעולה הצבאית. הצבא קיבל הוראות לפנות את הכיכר, אך הדרך אליה עברה בשכונות עירוניות צפופות ובצירים מרכזיים שבהם התאספו אלפי אזרחים. הניסיון הקודם להכניס כוחות לעיר נכשל בשל התנגדות אזרחית רחבה, והפעם התכוננו הרשויות לפעולה תקיפה בהרבה.

בשעה שמונה בערב החלה הארמיה ה-38, בפיקודו הזמני של גָ'אנְג מֵיי-יוּאָן, להתקדם ממחנות צבאיים במחוזות שיג'ינגשאן ופנטאי שבמערב בייג'ינג. הכוחות נעו לאורך המשכה המערבי של שדרת צ'אנג-אן, בכיוון כיכר טיין-אן-מן שבמרכז העיר. בסביבות השעה תשע וחצי בלילה הגיעו החיילים למחסום שהקימו מפגינים באזור גונְגְג'וּפֶן שבמחוז האידיאן, וניסו לפרוץ דרכו.

המפגש הפך לעימות אלים. מפגינים שניסו להדוף את החיילים השליכו לעברם אבנים, בקבוקי תבערה וחפצים אחרים. הכוחות, שהיו מצוידים באמצעים לפיזור הפרות סדר, הגיבו בירי כדורי גומי וגז מדמיע ובהפעלת אלות ואמצעים חשמליים. העימותים הראשונים היו חלק מהתנגשות הולכת ומתרחבת בין הצבא לבין האזרחים שניסו למנוע ממנו להגיע למרכז הבירה.

בהמשך הלילה החריפה האלימות והצבא החל להשתמש גם באש חיה. כוחות נוספים התקדמו בדרכים המובילות אל הכיכר, והעימותים הפכו לקרבות רחוב קשים. אזרחים ניסו לחסום את הצירים, חלקם באמצעות כלי רכב ומחסומים מאולתרים, ואילו החיילים המשיכו לנוע לעבר מרכז העיר. במהלך ההתקדמות נהרגו ונפצעו מפגינים, עוברי אורח וחיילים.

4 ביוני 1989: הצבא פותח באש

הלילה שבו בייג'ינג הפכה לזירת קרבות

בלילה שבין 3 ל-4 ביוני התקדמו כוחות צבא השחרור העממי לעבר מרכז בייג'ינג דרך הצירים הראשיים של העיר. יחידות חי"ר וכלי רכב משוריינים נתקלו במחסומים שהציבו מפגינים ותושבים שניסו לעצור אותם. בחלק מהמקומות הושלכו לעבר החיילים אבנים ובקבוקי תבערה, ובאחרים ניסו אזרחים לחסום את מעבר כלי הרכב באמצעות אוטובוסים ומכשולים מאולתרים. בתגובה השתמשו הכוחות בנשק חם, ובמהלך העימותים נהרגו ונפצעו אזרחים רבים.

רוב מעשי ההרג התרחשו לאורך שדרת צ'אנג-אן ובאזורים המערביים של בייג'ינג, ובמיוחד באזור מוקסידי. בשל כך, אף שהאירועים נודעו בעולם בשם "טבח כיכר טיין-אן-מן", חלקם הגדול של ההרוגים לא נפגעו בתחומי הכיכר עצמה. תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי ההתקדמות של הצבא נקלעו לעימותים, ולצד המפגינים נפגעו גם עוברי אורח ואנשים שניסו להבין מה מתרחש ברחובות.

לא כל מקרי האלימות הופנו באותו כיוון. במהלך ההתקדמות הצבאית הותקפו גם חיילים בידי המונים זועמים, וכמה מהם נהרגו. דיווח שפרסם וול סטריט ג'ורנל ב-5 ביוני תיאר חיילים שנשלפו ממשאיות, הוכו באכזריות והושארו במקום. גופתו של חייל צעיר שנהרג הוצגה בצומת ממערב לכיכר, וגופה נוספת נתלתה בצומת שממזרח לה. מעשי האלימות נגד החיילים היו חלק מן הכאוס שהתפתח ברחובות, אך אינם משנים את העובדה שהצבא הפעיל כוח קטלני נגד אוכלוסייה אזרחית כדי להשיב את שליטת השלטון בבירה.

העימותים נמשכו כאשר הכוחות התקרבו אל כיכר טיין-אן-מן עצמה. הסטודנטים שנותרו במקום ניצבו בפני מציאות שונה מזו שהכירו במהלך השבועות הקודמים. המחאה שהתבססה על צעדות, נאומים ושביתות רעב הגיעה לשלב שבו היחידות הצבאיות כבר התקדמו לעברם לאחר קרבות רחוב עקובים מדם. בתוך שעות ספורות תסתיים ההחזקה בכיכר, והמשבר הפוליטי יוכרע באמצעות הפעלת כוח.

פינוי הכיכר והמחלוקת על מה שהתרחש בתוכה

בשעות הבוקר המוקדמות של 4 ביוני השלימו הכוחות הצבאיים את פינוי כיכר טיין-אן-מן. אולם התיאור המדויק של הדקות האחרונות בכיכר נותר במשך שנים נושא למחלוקת היסטורית. חלק מן הדיווחים הראשונים בתקשורת המערבית תיארו טבח המוני של סטודנטים בתוך הכיכר, אך עדויות מאוחרות יותר של עיתונאים ואנשים שנכחו במקום הצביעו על כך שרוב מעשי ההרג התרחשו ברחובות הסמוכים ובדרכי הגישה אל הכיכר.

העיתונאי ג'יי מתיוז, ששימש בעבר ראש לשכת וושינגטון פוסט בבייג'ינג, והכתב ריצ'רד רות מרשת CBS, היו בין מי שתיארו את הקושי לבסס את הטענות על טבח המוני בתוך הכיכר עצמה. הם שמעו קולות ירי, אך לא מצאו ראיות מספקות לחלק מן התיאורים שהופצו בשעות הראשונות לאחר האירועים. לעומת זאת, מנהיגת הסטודנטים צ'אי לינג טענה בשידור טלוויזיה בהונג קונג שראתה טנקים נכנסים לכיכר ודורסים סטודנטים שישנו באוהליהם, והעריכה כי בין 200 ל-400 סטודנטים נהרגו במקום.

ווארקאישי טען גם הוא שראה כ-200 סטודנטים נהרגים מירי, אך לפי בדיקה מאוחרת שתיאר מתיוז, הוא כבר עזב את הכיכר כמה שעות לפני ההתרחשויות שלטענתו ראה. הזמר הטייוואני הואו דה-ג'יאן, שנכח בכיכר כאות הזדהות עם המפגינים, מסר שלא היה עד לטבח המוני בתחומיה. לדבריו, שמע טענות שונות על מספרי הרוגים ועל טנקים שדרסו סטודנטים, אך לא ראה בעצמו את המעשים שתוארו, אף שנותר בכיכר עד השעה שש וחצי בבוקר.

הפערים בין העדויות מחייבים להבחין בין שני עניינים. האחד הוא השימוש של הצבא הסיני באש חיה נגד אזרחים בלילה שבין 3 ל-4 ביוני, שהביא למותם של רבים. השני הוא השאלה היכן בדיוק נהרגו האנשים ומה התרחש בתחומי הכיכר בשעות הפינוי האחרונות. העובדה שרוב ההרוגים נפגעו מחוץ לכיכר אינה מפחיתה מחומרת הדיכוי, אלא מסייעת להבין את המיקום ואת מהלך האירועים.

כמה בני אדם נהרגו?

מספר ההרוגים המדויק בדיכוי המחאה אינו ידוע. ההערכות שנכללו בדיווחים ובמחקרים שונים נעות ממאות בני אדם ועד אלפים אחדים, ולצדן אלפי פצועים. הקושי להגיע למספר מוסכם נובע בין היתר מהיעדר תיעוד ציבורי מלא, מן ההבדלים בין העדויות ומן ההגבלות שהטילו הרשויות על איסוף מידע ועל פרסום פרטים על ההרוגים.

חלק מן ההערכות מתייחסות רק למפגינים שנהרגו, בעוד אחרות כוללות אזרחים שלא השתתפו במחאה באופן פעיל וכן חיילים. הבדלים אלה משפיעים על הנתונים המוצגים במקורות השונים. הממשלה הסינית פרסמה את גרסתה הרשמית, ואילו עיתונאים, דיפלומטים, פעילי זכויות אדם ועדי ראייה הציגו אומדנים אחרים. ללא רשימה מלאה ומאומתת של ההרוגים, אין אפשרות לקבוע בוודאות מספר אחד שמוסכם על כלל המקורות.

הדיכוי הסתיים בהשתלטות הצבא על מרכז בייג'ינג ובפיזור המפגינים, אך השלכותיו לא הסתיימו עם פינוי הכיכר. בימים הבאים נמשכה פעילות כוחות הביטחון ברחבי הבירה, הממשלה החלה לחפש את מארגני המחאה, והשליטה הפוליטית והתקשורתית הוחמרה באופן משמעותי.

5 ביוני: האיש שעצר שיירת טנקים

ב-5 ביוני, יום לאחר השתלטות הצבא על הכיכר, התקדמה שיירת טנקים של דיוויזיית השריון הראשונה מזרחה לאורך שדרת צ'אנג-אן. באחד מקטעי הדרך התייצב אדם יחיד מול הטנק הראשון בשיירה וחסם את התקדמותו. כאשר הטנק ניסה לשנות את נתיב נסיעתו, נע האיש בהתאם והמשיך לעמוד בדרכו. המפגש הקצר התרחש לעיני צלמים ועיתונאים זרים שתיעדו את המתרחש מחלונות מלון בייג'ינג.

הצילומים של האיש הבודד מול שורת הטנקים הופצו ברחבי העולם והפכו לאחת התמונות המוכרות ביותר של המאה העשרים. האיש זכה לכינוי "איש הטנק" או ״המורד האלמוני״ והאירוע תפס מקום מרכזי בזיכרון הבינלאומי של מחאת 1989. התצלום הציג מפגש יוצא דופן בין אזרח בלתי חמוש לבין כוח צבאי משוריין, יום אחד בלבד לאחר הדיכוי הקטלני של ההפגנות.

לאחר שעמד מול הטנקים במשך זמן קצר, הוזז האיש מן הכביש בידי קבוצת אנשים. זהותם של האנשים שהרחיקו אותו מן המקום אינה ידועה בוודאות. הצלם צ'רלי קול, שתיעד את האירוע עבור ניוזוויק, סבר שמדובר באנשי ממשל סינים, ואילו העיתונאית ג'אן וונג, שסיקרה את האירועים עבור The Globe and Mail, העריכה שהיו אלה עוברי אורח שחששו לשלומו.

גם זהותו של איש הטנק עצמו נותרה בלתי ודאית. בחלק מן המקורות הוא זוהה כוואנג ויילין, צעיר בן 19 ובנו של פועל במפעל, אך הזיהוי לא אומת באופן חד-משמעי. ישנם מקורות שטענו כי נידון לעשר שנות מאסר, אולם אין מידע מוסכם על גורלו לאחר האירוע. ב-1990 נשאל ג'יאנג דזה-מין על האיש והצהיר כי אינו חושב שנהרג. למרות התעניינות בינלאומית ממושכת, לא פורסמה גרסה מאומתת ומקובלת על מה שאירע לו לאחר שהורחק מן הכביש.

המגזין טיים כלל בהמשך את איש הטנק ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר של המאה העשרים. אף שזהותו נותרה עלומה, דמותו המשיכה להיות מזוהה עם המחאה ועם ההתנגדות האישית להפעלת כוח צבאי. בסין עצמה הפך הצילום לאחד הדימויים הכפופים לצנזורה חמורה.

הדיכוי שלאחר המחאה: מעצרים, משפטים וטיהורים פוליטיים

רשימת 21 המבוקשים

לאחר פיזור ההפגנות פתחה הממשלה הסינית במבצע נרחב לאיתור משתתפים ומנהיגים של תנועת המחאה. ב-13 ביוני 1989 פרסמה לשכת הביטחון הציבורי של בייג'ינג צו מעצר נגד 21 סטודנטים שהוגדרו כמנהיגי ההתקוממות. הרשימה כללה דמויות מרכזיות מן הפדרציה האוטונומית של הסטודנטים, שהייתה אחד הארגונים המשפיעים ביותר במהלך ההפגנות.

הפרסום הרשמי הפך את אותם צעירים למבוקשים בידי רשויות המדינה. חלקם הסתתרו, אחרים ניסו להימלט מסין, וכמה מהם נעצרו ונידונו לעונשי מאסר. צו המעצר המחיש את המעבר מן הניסיון לנהל משא ומתן עם נציגי התנועה אל ההתייחסות אליהם כאל חשודים בעבירות נגד השלטון. גם עשרות שנים לאחר פרסומו לא בוטלה רשימת המבוקשים באופן רשמי.

בימים שלאחר הדיכוי נמשכו מעצרים בבייג'ינג. ב-17 ביוני נעצרו שני בני אדם לאחר חילופי אש עם חיילים. באותו יום נצפתה אישה שביקרה אצל דיפלומט מערבי במתחם הדיפלומטי ג'יאנגואומנוואי כשהיא נעצרת בידי שוטרים בלבוש אזרחי. פעולות אלה היו חלק ממאמץ רחב יותר של הרשויות לאתר אנשים שנחשדו במעורבות במחאה, במעשי אלימות או בסיוע לפעילים שהסתתרו מפני כוחות הביטחון.

הדיכוי התרחב גם אל מחוץ לבייג'ינג. הממשלה פעלה נגד תנועות מחאה בערים נוספות, ביצעה מעצרים והגבילה את פעילותם של גורמים שנתפסו כתומכים ברפורמות פוליטיות. העיתונות המקומית והזרה שפעלה בסין הוכפפה למגבלות מחמירות, והממשלה ביקשה לשלוט באופן שבו ידווחו האירועים לציבור.

דנג שיאופינג מצדיק את הפעולה הצבאית

ב-9 ביוני הופיע דנג שיאופינג בפומבי לראשונה מאז תחילת המחאה ונשא נאום שבו שיבח את חיילי צבא השחרור העממי שנהרגו במהלך העימותים. דנג הציג את הפעולה הצבאית כהגנה על המדינה ועל השלטון הקומוניסטי, וטען כי מטרתה האמיתית של תנועת הסטודנטים הייתה להפיל את המפלגה ואת הממשלה.

בנאומו טען דנג כי המפגינים ביקשו להקים בסין רפובליקה בורגנית שתהיה תלויה לחלוטין במערב. לדבריו, הביקורת שהשמיעו נגד השחיתות שימשה כסות לשאיפה עמוקה יותר להחליף את המערכת הסוציאליסטית. הוא האשים גם גורמים במערב בניסיון לגרום למדינות הסוציאליסטיות לזנוח את דרכן הכלכלית והפוליטית ולהשתלב במערכת קפיטליסטית הנשלטת בידי הון בינלאומי.

עמדתו של דנג הייתה רחוקה מן האופן שבו הציגו רבים ממנהיגי הסטודנטים את מטרותיהם. תנועת המחאה כללה קבוצות בעלות השקפות שונות, ולא כל המשתתפים ביקשו להפיל את המפלגה הקומוניסטית. חלקם דרשו דווקא להחיל רפורמות במסגרת השיטה הקיימת. עם זאת, נאומו של דנג הבהיר כי ההנהגה הכריעה כיצד תציג את האירועים וכי אין בכוונתה להכיר במחאה כביטוי פוליטי לגיטימי.

מבצע ציפור צהובה: רשת הבריחה מהונג קונג

ברית בלתי צפויה של פעילים, אנשי עסקים וארגוני פשע

לאחר פרסום רשימות המבוקשים והתרחבות המעצרים החלה להתגבש בהונג קונג הבריטית פעילות חשאית לסיוע למנהיגי המחאה להימלט מסין. המבצע נודע בשם "מבצע ציפור צהובה", או "מבצע סיסקין", והתבסס על רשת של פעילים פוליטיים, אנשי עסקים, ידוענים וגורמים נוספים שפעלו כדי להעביר מבוקשים מסין היבשתית דרך הונג קונג למדינות אחרות.

שם המבצע נקשר לפתגם הסיני המתאר גמל שלמה האורב לציקדה מבלי להבחין בציפור הצהובה האורבת מאחוריו. משמעותו של הפתגם היא שאדם המתמקד בהשגת רווח מיידי עלול להתעלם מסכנה גדולה יותר המאיימת עליו. הכומר צ'וּ יוּ-מִינְג, שהיה אחד מפעילי התמיכה הבולטים בתנועה הדמוקרטית הסינית בהונג קונג, הציע הסבר אחר לשם. לדבריו, ההשראה הגיעה משיר עממי בשם "Yellow Bird", והבחירה בציפור נועדה לבטא את התקווה שהפעילים יוכלו לעוף בחופשיות.

המבצע החל ביוני 1989, לאחר שהרשויות בבייג'ינג פרסמו את רשימת המבוקשים. פעילים בהונג קונג הקימו רשת שנועדה לסייע בהברחת מנהיגי הסטודנטים ואינטלקטואלים שנחשבו בסכנת מעצר. לפי דיווחים על המבצע, היו מעורבים בו גם גורמים מסוכנויות מודיעין מערביות, ובהן MI6 הבריטית וסוכנות הביון המרכזית האמריקנית. לצד המעורבות הזאת פעלו ברשת אנשי עסקים, פוליטיקאים, אמנים וחברים בארגוני פשע מאורגן בהונג קונג.

השילוב בין הגורמים היה חריג במיוחד. חברים בארגוני טריאדות, קבוצות פשע מאורגן שפעלו בהונג קונג, סייעו בחלק מנתיבי ההברחה מתוך סין. אנשי עסקים וידוענים סיפקו כסף ואמצעים לוגיסטיים, ואילו פעילים פוליטיים עסקו ביצירת קשר עם המבוקשים ובהכנת מסלולי מילוט. גורמים דיפלומטיים בהונג קונג סייעו בחלק מן המקרים בהשגת אשרות כניסה למדינות שקלטו את הנמלטים.

עם זאת, יש להבחין בין המעורבות המערבית במבצע החילוץ לבין טענות על מעורבות אמריקנית בארגון מחאת הסטודנטים עצמה. חלק מן המקורות טענו שסוכנות הביון המרכזית הפעילה מודיעים בקרב הסטודנטים וסייעה להתארגנותם, אך פעילים במבצע ציפור צהובה וג'יימס לילי, שגריר ארצות הברית בסין באותה עת, הכחישו טענות אלה. עצם המעורבות בחילוץ הפעילים לאחר הדיכוי אינה ראיה לכך שהמודיעין האמריקני יזם או ניהל את המחאה.

מאות אלפי דולרים למבצעי חילוץ

מימון מבצע ציפור צהובה הגיע בעיקר מתרומות פרטיות של אנשי עסקים ותומכים בהונג קונג. לפי זיכרונותיו של סזטו ואה, מן המנהיגים הבולטים של הברית לתמיכה בתנועות הדמוקרטיות בסין, אנשי עסקים וידוענים סיפקו את עיקר המשאבים. במקביל התקבלה גם עזרה מגורמים בממשל הקולוניאלי הבריטי של הונג קונג. הפעילות נוהלה ברגישות רבה, משום שהונג קונג עמדה לעבור לשליטת סין ב-1997, והייתה חשש שהיחשפות המבצע תגרור תגובה קשה מצד בייג'ינג.

בשלבים הראשונים גויסו תרומות בהיקף של כ-260 אלף דולר, ובהמשך הגיע הסכום שגויס מן הקהילה העסקית לכשני מיליון דולר. העלות של חילוץ פעיל אחד הייתה תלויה במורכבות המסלול, בסכנות הכרוכות בו ובמספר הניסיונות שנדרשו. לפי חלק מן המקורות, ההוצאות נעו בין 50 אלף ל-500 אלף דולר הונג קונגי, ובמקרים מסוימים הגיעו ליותר מ-600 אלף דולר הונג קונגי, סכום שהוערך בכ-64 אלף דולר אמריקני.

חברי טריאדות שהפעילו נתיבי הברחה בתוך סין דרשו לעיתים תשלום של כ-25 אלף דולר אמריקני עבור כל ניסיון, גם אם נכשל. בעלי סירות, שחלקם היו קשורים לארגוני הפשע, קיבלו סכומים של כ-200 אלף דולר הונג קונגי עבור העברת ארבעה או חמישה אנשים. מבצע חילוצו של ווארקאישי, למשל, דרש שלושה ניסיונות והוצאות שעלו על 600 אלף דולר הונג קונגי.

בין התורמים והתומכים במבצע היו הזמרת והשחקנית אניטה מוי ואיש הקולנוע אלן טאנג, לצד אנשי עסקים ופעילים נוספים. לפי סזטו ואה, טאנג הפעיל את קשריו במקאו וסייע באופן אישי לחילוץ פעילים, אך העדיף להישאר מאחורי הקלעים. גם אזרחים סינים בתוך המדינה סייעו לרשת באמצעות כסף, מידע ותמיכה לוגיסטית, למרות הסיכון הכרוך בכך.

הברחת מנהיגי המחאה למערב

מבצע ציפור צהובה סייע ליותר מ-400 מתנגדי משטר סינים להימלט דרך הונג קונג למדינות אחרות. בין הנמלטים היו כמה מן המנהיגים המוכרים ביותר של המחאה, ובהם ווארקאישי, צ'אי לינג, לי לו, פנג צונגדה, צ'ן ייצי וסו שיאוקאנג. שבעה מתוך 21 מנהיגי הסטודנטים שנכללו ברשימת המבוקשים הצליחו להימלט באמצעות סיוע של הרשת, אף שחלקם לא ידעו בזמן הבריחה על קיומו של המבצע הרחב.

בין האנשים שהצליחו להימלט באמצעות המבצע היה גם ארתור ליו, אביה של המחליקה האמנותית האמריקנית אליסה ליו. סיפורו ממחיש את ההשפעה המתמשכת של האירועים על חייהם של מי שנאלצו לעזוב את סין ולבנות את עתידם במדינות אחרות. חלק מן הפעילים המשיכו לעסוק בפעילות פוליטית מחוץ למדינה, בעוד אחרים פנו ללימודים, לעבודה ולחיים חדשים.

המבצע נמשך עד 1997, השנה שבה הועברה הונג קונג מן השלטון הבריטי לריבונות סינית. פעילות החילוץ הייתה אחת ההשלכות החשובות של דיכוי טיין-אן-מן, משום שאפשרה לחלק ממנהיגי המחאה להימנע ממעצר ולהמשיך לפעול מחוץ לגבולות סין. היא גם הדגישה את תפקידה המיוחד של הונג קונג כנקודת מעבר וכמרכז תמיכה בתנועות פוליטיות סיניות בתקופה שקדמה להעברת הריבונות.

המחיר הפוליטי: נפילתו של ג'או דזה-יאנג

לאחר הדיכוי ביוני סולק ג'או דזה-יאנג מתפקידיו המרכזיים במפלגה הקומוניסטית. תמיכתו בסטודנטים והתנגדותו להכרזת הממשל הצבאי הפכו אותו בעיני ההנהגה למי שלא מילא אחר הקו הפוליטי שנקבע. ג'או, שהיה אחד מאדריכלי הרפורמות הכלכליות וכיהן כראש ממשלה וכמזכיר הכללי, איבד את מעמדו בתוך שבועות ספורים. הוא הוכפף למעשה למעצר בית ונשאר תחת הגבלות חמורות על חירותו למשך שארית חייו.

הדחתו של ג'או סימנה את סיום הניסיון לקדם רפורמות פוליטיות במסגרת שהתגבשה במחצית השנייה של שנות השמונים. הוא תמך בהפרדה רחבה יותר בין המפלגה למדינה, בייעול המנגנון הביורוקרטי ובמאבק בשחיתות באמצעות שינויים מוסדיים. במהלך מחאת טיין-אן-מן האמין כי אפשר להגיע לפשרה עם הסטודנטים, אך עמדתו לא התקבלה. לאחר 1989 איבדו הרפורמיסטים שתמכו בפתיחות פוליטית משמעותית את יכולתם להוביל את המדיניות הארצית.

במהלך שנות מעצר הבית נעשו השקפותיו הפוליטיות של ג'או ליברליות יותר. הוא החל לתמוך במעבר מלא של סין לדמוקרטיה ליברלית, עמדה מרחיקת לכת יותר מזו שהציג כאשר כיהן בתפקידיו הרשמיים. הוא לא הורשה לחזור לפעילות פוליטית חופשית ולא קיבל הזדמנות ציבורית להגן על החלטותיו באביב 1989.

ג'או מת בבייג'ינג ב-17 בינואר 2005 בעקבות שבץ מוחי. בשל הדחתו הפוליטית לא הוענקו לו טקסי ההלוויה הממלכתיים המקובלים עבור בכירים במעמדו לשעבר. זיכרונותיו החשאיים הוברחו מסין ופורסמו ב-2009 באנגלית ובסינית, והם אפשרו לקוראים מחוץ למדינה להיחשף לתיאורו האישי של המאבק בצמרת המפלגה. פרטי חייו ועמדותיו, ובמיוחד תפקידו באירועי 1989, המשיכו להיות נתונים לצנזורה בסין.

ג'יאנג דזה-מין והסדר הפוליטי החדש

חילופי השלטון לאחר טיין-אן-מן

עם הדחתו של ג'או דזה-יאנג מונה ג'יאנג דזה-מין למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. המינוי היה במידה רבה תוצאה של המשבר הפוליטי, והוא הציב בראש המפלגה אדם שלא השתייך מלכתחילה למעגל הפנימי של מנהיגי המחאה או של מקבלי ההחלטות בבייג'ינג. ג'יאנג נתפס כמועמד פשרה שיכול לזכות בתמיכת קבוצות שונות בתוך ההנהגה, ובמיוחד בזכות האופן שבו טיפל בפרסומים הרפורמיסטיים בשנגחאי.

ג'יאנג כיהן כמזכיר הכללי בשנים 1989 עד 2002, כיושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית בשנים 1989 עד 2004 וכנשיא סין בשנים 1993 עד 2003. לאחר שירש את תפקידיו של דנג במערכת הצבאית, ובמקביל לירידת השפעתם הישירה של המנהיגים הקומוניסטים הוותיקים, הצליח לבסס בהדרגה את מעמדו כמנהיג המרכזי של המדינה.

אירועי טיין-אן-מן הביאו להחמרת השליטה הפוליטית, אך לא חיסלו את תהליך הרפורמות הכלכליות. בראשית התקופה שלאחר הדיכוי חלה האטה במדיניות הליברליזציה, וחלק מן היוזמות נעצרו. אולם ב-1992 יצא דנג שיאופינג לסיור בדרום סין, שבמהלכו עודד את המשך הפיתוח הכלכלי ואת הרחבת מנגנוני השוק. הסיור תרם לחידוש התנופה של מדיניות הרפורמה והפתיחות.

באותה שנה הציג ג'יאנג באופן רשמי את המושג "כלכלת שוק סוציאליסטית" בנאומו בקונגרס ה-14 של המפלגה הקומוניסטית. המושג ביטא את המודל שביקשה ההנהגה לקדם: שימוש נרחב יותר במנגנוני שוק, לצד שמירת השליטה הפוליטית של המפלגה. במהלך שנות שלטונו של ג'יאנג נמשכו שינויים עמוקים במבנה התעשייה, ובכללם הפרטת מפעלים ממשלתיים, צמצום נוסף של מערכת "קערת האורז מברזל" והשקעה בפרויקטים גדולים של תשתיות.

ג'יאנג פעל גם להגבלת הפעילות העסקית של הצבא, לקידום המדע והחינוך ולפיתוח מערכת ההשכלה הגבוהה באמצעות תוכניות ובהן פרויקט 211 ופרויקט 985. הכלכלה הסינית המשיכה לצמוח, אך ההרחבה הכלכלית לא לוותה בפתיחות פוליטית מקבילה לזו שדרשו חלק מן המפגינים ב-1989.

סין חוזרת לזירה הבינלאומית

בתקופת הנהגתו של ג'יאנג המשיכה סין להשתלב במערכת הכלכלית והמדינית העולמית. ב-1997 הועברה הונג קונג מן השלטון הבריטי לריבונות סינית, וב-1999 הועברה מקאו מן השלטון הפורטוגלי לסין. שתי ההעברות התבצעו במסגרת התפיסה של "מדינה אחת, שתי שיטות", שנקשרה למדיניותו של דנג שיאופינג.

בשנת 2001 הצטרפה סין לארגון הסחר העולמי, צעד שהפך לאבן דרך בהשתלבותה בכלכלה הגלובלית. באותה שנה נחתם הסכם ידידות עם רוסיה והוקם ארגון שיתוף הפעולה של שנגחאי. במקביל נמשכו מתיחויות ביחסים עם ארצות הברית, ובהן משבר מצר טייוואן השלישי ב-1996, הפצצת השגרירות הסינית בבלגרד בידי ארצות הברית ב-1999 ותקרית האי האינאן ב-2001.

לצד הישגים כלכליים ודיפלומטיים נקט שלטונו של ג'יאנג צעדי דיכוי נגד קבוצות שנתפסו כאיום על סמכות המפלגה. ב-1999 החל מבצע נגד תנועת הפאלון גונג, והפיקוח על התארגנויות עצמאיות נשאר מרכיב מרכזי במדיניות השלטון. ג'יאנג קידם גם את תפיסת "שלושת הייצוגים", שאפשרה בהמשך להרחיב את בסיס התמיכה של המפלגה ולשלב בה בעלי עסקים פרטיים. הרעיון עוגן בחוקת המפלגה ב-2002.

ג'יאנג החל להעביר בהדרגה את תפקידיו הרשמיים להו ג'ינטאו בין השנים 2002 ל-2005, אך המשיך להשפיע על הפוליטיקה הסינית גם לאחר פרישתו. הוא מת בשנגחאי ב-30 בנובמבר 2022, בגיל 96, וזכה להלוויה ממלכתית. עלייתו לשלטון, שהתרחשה בעקבות הדיכוי של יוני 1989, הייתה אחת התוצאות הפוליטיות ארוכות הטווח של מחאת טיין-אן-מן.

התגובה הבינלאומית לטבח

דיכוי המחאה עורר תגובות חריפות מחוץ לסין. ממשלות מערביות גינו את השימוש בכוח נגד המפגינים, ומדינות שונות הטילו הגבלות על היחסים עם בייג'ינג. בין הצעדים שננקטו היו אמברגו על מכירת נשק לסין והגבלות מדיניות נוספות. תמונות ההפגנות, העימותים עם הצבא והאיש שעמד מול שיירת הטנקים הופצו בכלי התקשורת ברחבי העולם והפכו את אירועי יוני 1989 לאחד המשברים הבינלאומיים הבולטים של התקופה.

ב-9 ביוני נשא ראש ממשלת אוסטרליה, בוב הוק, נאום טלוויזיוני שבו תיאר את פעולת הצבא הסיני והביע זעזוע עמוק מן הדיכוי. הוק סיפר כי חיילים ירו במפגינים ודקרו אותם בכידונים, וטען שקיבלו הוראה שלא להותיר איש בחיים בכיכר. חלק מן הפרטים שהציג בנאומו, במיוחד אלה שהתייחסו למעשי ההרג בתוך הכיכר עצמה, התבררו בהמשך כבלתי מדויקים. עם זאת, נאומו המחיש את עוצמת התגובה הבינלאומית ואת המהירות שבה הופצו דיווחים על האירועים, לעיתים לפני שניתן היה לאמתם.

במהלך הנאום פרץ הוק בבכי והודיע שאוסטרליה תציע מקלט לכ-42 אלף אזרחים סינים שכבר שהו בתחומה. ההחלטה הייתה תגובה ישירה לדיכוי המחאה ואפשרה לרבים מהם להישאר במדינה. בשנת 2015 סיפר הוק בריאיון לגרדיאן שקיבל את ההחלטה באופן עצמאי, ללא התייעצות מוקדמת, והסביר אותה באהבתו לעם הסיני.

התגובה הבינלאומית לא הביאה לשינוי פוליטי מיידי בסין. המפלגה הקומוניסטית שמרה על שליטתה במדינה, ובהמשך הצליחה הנהגתה לשקם את קשריה הכלכליים והדיפלומטיים עם מדינות רבות. עם זאת, אירועי טיין-אן-מן המשיכו להשפיע על תדמיתה הבינלאומית של סין ועל הדיון העולמי במצב זכויות האדם במדינה.

הצנזורה הסינית והמאבק על הזיכרון

האירוע שהשלטון לא מאפשר לדון בו בחופשיות

בעשורים שלאחר 1989 הפכו אירועי טיין-אן-מן לאחד הנושאים המצונזרים ביותר בסין. השלטון הגביל פרסומים על המחאה ועל הדיכוי, מנע דיון ציבורי חופשי בנוגע למספר ההרוגים והטיל מגבלות על הנצחתם של המפגינים. תמונות וסרטונים המזוהים עם האירועים, ובראשם צילום איש הטנק, הוכפפו לצנזורה חמורה.

גם המונחים שבהם משתמשים לתיאור האירועים משקפים את המחלוקת הפוליטית על משמעותם. בסין מוכרת המחאה בשם "תקרית ארבעה ביוני", ואילו הממשלה הסינית משתמשת בשם הרשמי "המהומה הפוליטית שבין האביב לקיץ של 1989". לאורך השנים השתנו הכינויים שבהם השתמשו הרשויות, החל בהתייחסות לאירועים כאל מרד נגד המהפכה ועד להגדרתם כמהומה פוליטית.

מחוץ לסין נפוצים הביטויים "מחאת כיכר טיין-אן-מן", "טבח כיכר טיין-אן-מן" ו"דיכוי טיין-אן-מן". ההבדלים אינם לשוניים בלבד, משום שכל אחד מהם מדגיש היבט אחר של האירועים. המונח מחאה מתייחס לתנועת ההמונים שהתגבשה באביב, בעוד המונח טבח מדגיש את ההרג שבוצע במהלך פעולת הצבא. הכינוי הרשמי של הממשלה, לעומת זאת, מציג את המשבר כהפרת סדר פוליטית.

בתגובה לצנזורה החלו אזרחים ופעילים להשתמש בכינויים חלופיים כדי להתייחס לאירועים ברשת. בין הביטויים שהופיעו היו "35 במאי", שנועד להחליף את התאריך 4 ביוני, וכן הצירוף 8964, המתייחס לשנת 1989 ול-4 ביוני. נעשה שימוש גם בספרות רומיות ובמשחקים מתמטיים שנועדו לעקוף סינון אוטומטי של ביטויים המזוהים עם המחאה.

גבולות החירות הפוליטית בסין

לדיכוי המחאה היו השלכות רחבות על היחסים בין המדינה לאזרחיה. הרשויות החלו להשקיע משאבים רבים יותר בפיתוח אמצעים לפיזור הפגנות ובבניית כוחות מיוחדים להתמודדות עם הפרות סדר. האירועים חשפו את היעדר ההכשרה והציוד המתאימים של חלק מיחידות הצבא והמשטרה לטיפול בהפגנות המוניות, ובעקבותיהם הורחב תפקידה של המשטרה החמושה העממית בהתמודדות עם מחאות.

ההשקעה בביטחון הפנים השתלבה בהגבלות הפוליטיות שהוטלו בעקבות יוני 1989. התהליך של הרחבת הרפורמות הפוליטיות, שהחל להתפתח מחדש ב-1986, נעצר במידה רבה. גם תנועת "הנאורות החדשה", שהייתה חלק מן ההתעוררות האינטלקטואלית של שנות השמונים, איבדה את האפשרות לפעול בחופשיות כפי שפעלה קודם לכן.

עם זאת, במישור הכלכלי בחרה ההנהגה בהמשך הדרך ברפורמות מבוססות שוק. לאחר סיורו של דנג בדרום ב-1992 חודש קצב השינויים הכלכליים, והמדינה המשיכה לעודד השקעות, תעשייה ומסחר בינלאומי. כך נוצרה הבחנה שהפכה למאפיין מרכזי של סין בעשורים הבאים: פתיחות כלכלית הולכת ומתרחבת במסגרת שלטון מפלגתי ששמר על מגבלות חמורות על חופש ההתארגנות והפעולה הפוליטית העצמאית.

המורשת של טיין-אן-מן: ניצחון כלכלי ושאלה פוליטית שנותרה פתוחה

כאשר החלה מחאת הסטודנטים באפריל 1989, סין כבר הייתה בעיצומו של שינוי כלכלי עצום. הרפורמות שהנהיג דנג שיאופינג שינו את החקלאות, פתחו את המדינה להשקעות זרות ואפשרו ליזמות פרטית להתפתח לאחר עשרות שנים של תכנון מרכזי. אולם במקביל נוצרו בעיות חדשות של אינפלציה, שחיתות, חוסר ביטחון תעסוקתי ואי-שוויון בגישה להזדמנויות כלכליות. עבור סטודנטים, פועלים ואינטלקטואלים רבים, שאלות אלה התחברו לתביעה רחבה יותר לשקיפות, לחופש ביטוי ולפיקוח ציבורי על בעלי הכוח.

המחאה עצמה לא הייתה תנועה אחידה. היו בה מי שביקשו לתקן את המערכת הקומוניסטית מבפנים, לצד מי שראו בשינוי פוליטי עמוק יותר תנאי לעתידה של המדינה. הפועלים חששו מן המחיר החברתי של הרפורמות, הסטודנטים דרשו חירות והכרה בזכויותיהם, ואינטלקטואלים ביקשו להרחיב את שלטון החוק ואת מרחב הדיון הציבורי. למרות ההבדלים הצליחו הקבוצות הללו להתאחד סביב התנגדות לשחיתות ותחושה שהמערכת הפוליטית אינה קשובה מספיק לציבור.

גם הנהגת המפלגה הייתה מפולגת. הו יאו-באנג וג'או דזה-יאנג ייצגו אפשרות לקדם רפורמות מתוך המנגנון השלטוני, בעוד לי פנג ובכירים שמרנים אחרים ראו בשמירה על היציבות ועל סמכות המפלגה את השיקול המכריע. דנג שיאופינג, האיש שהוביל את פתיחת הכלכלה הסינית, בחר בסופו של דבר להפעיל את הצבא נגד המחאה. החלטתו שמה קץ לניסיון של המפגינים להשיג שינוי באמצעות התכנסות המונית בלב בייג'ינג.

ההכרעה הצבאית לא עצרה את עלייתה הכלכלית של סין. בשנים שלאחר מכן המשיכה המדינה לצמוח, להשתלב במסחר העולמי ולהרחיב את השפעתה הבינלאומית. אולם האפשרות לרפורמה פוליטית מן הסוג שקידם ג'או דזה-יאנג נדחקה הצידה, והדיון הפומבי על אירועי יוני 1989 הוכפף לצנזורה.

ג'או העביר את שנותיו האחרונות תחת מעצר בית, מנהיגי סטודנטים נמלטו לגלות או נכלאו, וג'יאנג דזה-מין הוביל את סין לעידן חדש של צמיחה כלכלית תחת שלטון מפלגתי ריכוזי. בכיכר שבה הכריז מאו דזה-דונג על הקמת הרפובליקה העממית ב-1949 המשיכו להתקיים טקסים ממלכתיים, ואילו סיפורם של הסטודנטים שהתאספו בה באביב 1989 נותר כפוף למגבלות חמורות של זיכרון וביטוי.

מחיקת הזיכרון: כיצד ניסתה סין להעלים את אירועי 1989 מהתודעה הציבורית

ספרים אסורים, סרטים מוחרמים ועיתונים שנסגרו

בשנים שלאחר דיכוי המחאה בכיכר טיין-אן-מן נקטה הממשלה הסינית שורה ארוכה של צעדים שנועדו להגביל את המידע על אירועי אפריל עד יוני 1989. המהלכים לא הסתכמו באיסור על פרסום ביקורת נגד הממשלה. השלטון פעל גם לצמצום עצם האפשרות לדון בהפגנות, ללמוד על התפתחותן או להיחשף לתצלומים ולעדויות המתעדים את הדיכוי הצבאי. הנושא נעשה רגיש עד כדי כך שגם פרסומים שהציגו את התגובה הממשלתית באור חיובי לא היו חסינים מפני הצנזורה.

לאחר האירועים אסרו הרשויות הפצה של ספרים וסרטים שנחשבו בעייתיים וסגרו כלי תקשורת רבים. בתוך שנה אחת נאסרו או נסגרו כ-12% מכלל העיתונים בסין, כ-8% מבתי ההוצאה לאור וכ-13% מכתבי העת במדעי החברה. יותר מ-150 סרטים נאסרו להקרנה או להפצה. הממשלה הודיעה גם כי החרימה 32 מיליון ספרים שהוגדרו כחומר אסור ו-2.4 מיליון קלטות וידאו ושמע. היקף הפעולות ממחיש כיצד הפכה השליטה במידע לחלק מרכזי מתגובתה של המדינה למשבר הפוליטי.

בין היצירות שהוטלו עליהן מגבלות נכללו הסרטים Summer Palace ו-Forbidden City, וכן הספר The Critical Moment: Li Peng Diaries, העוסק בתקופה מנקודת מבטו של ראש הממשלה לי פנג. גם כתביהם של ג'או דזה-יאנג ושל עוזרו בָּאוֹ טוֹנְג נאסרו להפצה, ובכללם זיכרונותיו של ג'או שפורסמו מחוץ לסין ב-2009. המגבלות לא הבחינו בהכרח בין יצירות המבקרות את השלטון לבין חומר המתייחס להתרחשויות מנקודת מבט ממשלתית, משום שאפילו אזכור של האירועים עצמם היה עלול להיחשב לבעייתי.

דוגמה בולטת לכך היא הסרט התיעודי Flying the Flag of the Republic, שהופק בידי צבא השחרור העממי לאחר הדיכוי. הסרט הציג את האירועים בהתאם לעמדתה של המפלגה הקומוניסטית, אך בהמשך נאסר גם הוא בשל עצם העיסוק בנושא. אפילו אזכורים של עיטור "מגן הבירה", שהוענק לחיילים שהשתתפו בפעילות הצבאית ב-1989, הוגבלו באינטרנט הסיני. כך נוצר מצב שבו לא רק מתנגדי המשטר, אלא גם מוסדותיו שלו, הוגבלו ביכולתם להתייחס בפומבי לפרק זה בהיסטוריה.

דור שגדל בלי להכיר את המחאה

הצנזורה השפיעה גם על מערכת החינוך. ספרי לימוד בסין מכילים מידע מועט בלבד על אירועי טיין-אן-מן, ולעיתים אינם מזכירים אותם כלל. תלמידים שנולדו לאחר 1989 עשויים לסיים את לימודיהם בלי להכיר את משמעותו ההיסטורית של 4 ביוני או את סיפורו של האיש שעמד מול שיירת הטנקים. היעדרו של האירוע מחומרי הלימוד, לצד ההגבלות על העיסוק בו בתקשורת, תרם לכך שצעירים רבים אינם מכירים את השתלשלות המחאה ואת תוצאותיה.

ההשפעה אינה נובעת רק מן הפיקוח על מוסדות רשמיים. גם אזרחים שחוו את האירועים בעצמם נמנעים לעיתים מלספר עליהם לבני משפחותיהם. אסירים פוליטיים לשעבר ומשתתפים במחאה חששו שחשיפת עברם בפני ילדיהם עלולה לסכן את בני המשפחה או לפגוע בעתידם. בכך התרחבה השפעת הצנזורה מן המרחב הציבורי אל תוך היחסים המשפחתיים ואל האופן שבו מועברים זיכרונות בין דורות.

עיתונאים סינים וזרים שסיקרו את המחאה או ניסו לשוב ולעסוק בה נתקלו במעצר, בהטרדות ובאיומים. גם אזרחים שהתראיינו לכלי תקשורת על האירועים היו עלולים להתמודד עם השלכות שליליות, ולכן רבים נמנעו מלדבר בגלוי. הפיקוח המתמשך יצר מציאות שבה עצם השיחה על ההפגנות נעשתה רגישה, ללא קשר לשאלה אם המרואיין תמך במפגינים או ביקש להציג עמדה אחרת.

החשש המתמשך תרם גם לשינוי סדר העדיפויות של חלק מן האינטלקטואלים. אנשים שבעבר ביקשו לקדם שינוי פוליטי הרחיקו את עצמם מן הפעילות הציבורית והתמקדו בעניינים כלכליים ומקצועיים. התהליך השתלב במדיניות הרחבה יותר שהתגבשה לאחר 1989, שבמסגרתה נמשכה ההתפתחות הכלכלית של המדינה בעוד האפשרויות לפעילות פוליטית עצמאית נותרו מוגבלות.

4 ביוני בעידן האינטרנט

הופעת האינטרנט והרשתות החברתיות יצרה עבור הרשויות הסיניות אתגר חדש. מידע על מחאת 1989, תצלומים היסטוריים ועדויות של משתתפים נעשו זמינים מחוץ לסין, אך הממשלה פעלה לחסום את הגישה אליהם באמצעות מנגנוני סינון ופיקוח. אתרים שתמכו בתנועה הדמוקרטית הסינית מחוץ למדינה נחסמו, וביטויי חיפוש הקשורים לטיין-אן-מן ול-4 ביוני הוכפפו לצנזורה.

המדיניות נעשתה מחמירה במיוחד לקראת ימי השנה לדיכוי. הרשויות הגבירו את המעקב אחר פעילי זכויות אדם בולטים, ולעיתים עצרו או הגבילו עיתונאים זרים שניסו לסקר את ציון האירועים. חיפושים באינטרנט הסיני אחר ביטויים הקשורים ל-4 ביוני הניבו תוצאות מסוננות, ובמקרים מסוימים אף הובילו לניתוק זמני של החיבור לשרתים. הסינון היה מחמיר במיוחד באתרי אינטרנט בשפה הסינית, בעוד היחס לאתרים בשפות זרות היה לעיתים שונה.

גם התייחסויות עקיפות לאירועים היו נתונות לפיקוח. משתמשי אינטרנט ניסו להימנע ממילות מפתח מזוהות באמצעות שימוש בתאריכים חלופיים, בספרות ובסמלים מרומזים, אך הרשויות הרחיבו את מנגנוני הסינון כדי לזהות גם ביטויים כאלה. בימים שלפני יום השנה לדיכוי הוגבר הפיקוח על הרשתות החברתיות, ולעיתים צונזרו אפילו מילים שנראו מנותקות מן האירועים אך זוהו עם ניסיונות לעקוף את ההגבלות.

בינואר 2006 הסכימה גוגל לצנזר את הגרסה הסינית של מנוע החיפוש שלה ולהסיר תוצאות הקשורות לטיין-אן-מן ולנושאים רגישים אחרים. בינואר 2010 הפסיקה החברה את שיתוף הפעולה עם דרישות הצנזורה במתכונת זו. הפרשה המחישה את ההתנגשות בין זמינותו הבינלאומית של המידע לבין הניסיון של השלטון הסיני לשלוט במידע שאליו נחשפים אזרחי המדינה.

במהלך השנים נעשתה מחאת 1989 לנושא שמתקיימים לגביו שני מרחבי זיכרון שונים. מחוץ לסין אפשר למצוא תצלומים, סרטים, מחקרים ועדויות על השתלשלות האירועים. בתוך המדינה נותר הדיון הציבורי בנושא מוגבל במידה ניכרת. המחלוקת על האירועים, שהחלה עוד בימי ההפגנות סביב השאלה אם מדובר בתנועה פטריוטית או במהומה פוליטית, המשיכה להתקיים במשך עשורים גם באמצעות המאבק על המידע ההיסטורי.

ההיסטוריה שנשארה מחוץ לכיכר

ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג בכיכר טיין-אן-מן על הקמת הרפובליקה העממית של סין. כעבור ארבעים שנה בקירוב הפכה אותה כיכר למוקד מחאה שביקשה להשפיע על עתידה של המדינה. הסטודנטים שהתאספו בה באפריל 1989 לא החזיקו כולם באותה השקפה פוליטית, אך רבים מהם האמינו שאפשר לתקן את המערכת, להילחם בשחיתות ולהרחיב את החירויות האזרחיות שהצטמצמו תחת שלטונה של המפלגה הקומוניסטית.

הניסיון הזה הסתיים בהפעלת הצבא ובהרג של מאות עד אלפי בני אדם. ג'או דזה-יאנג, שקיווה להגיע לפשרה, איבד את תפקידו ובילה את שנותיו האחרונות במעצר בית. דנג שיאופינג המשיך לעמוד מאחורי הרפורמות הכלכליות שהביאו לצמיחתה של סין, אך גם מאחורי ההחלטה להפעיל כוח נגד המחאה. ג'יאנג דזה-מין עלה לשלטון לאחר המשבר והוביל את המדינה בעידן שבו התרחבה הפתיחות הכלכלית בלי שתתפתח לצדה פתיחות פוליטית דומה.

כיכר טיין-אן-מן המשיכה לשמש אתר לטקסים ממלכתיים ולהנצחת ההיסטוריה הרשמית של סין. הדגל הלאומי המשיך לעלות בכל בוקר ולרדת בכל ערב, והאנדרטה לגיבורי העם נותרה בלב המרחב שבו התאספו הסטודנטים לזכרו של הו יאו-באנג. אלא שסיפורם של המפגינים, המנהיגים שהודחו והאזרחים שנהרגו ברחובות בייג'ינג לא זכה למקום דומה בהנצחה הממלכתית. התנועה שדרשה מן השלטון שקיפות וחופש ביטוי הפכה בעצמה לנושא שאסור לדון בו בחופשיות.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט התיעודי The Gate of Heavenly Peace מ-1995, עוסק במחאת הסטודנטים ובמערכת היחסים המורכבת בין מנהיגי המחאה, המשתתפים וההנהגה הסינית. הסרט כולל את הריאיון עם צ'אי לינג שבו התייחסה לאפשרות של שפיכות דמים, ומאפשר להכיר את המחלוקות שהתעוררו בתוך התנועה עצמה.

Moving the Mountain הוא סרט תיעודי מ-1994 העוסק בתנועת המחאה הסינית של 1989. הוא מספק נקודת מבט נוספת על האנשים שהשתתפו במאבק ועל האירועים שהובילו לעימות עם השלטון.

הסרט העלילתי Summer Palace מ-2006 מתייחס לתקופת מחאת טיין-אן-מן. הסרט נכלל ביצירות שהוטלו עליהן מגבלות בסין וממחיש את המתח בין זיכרון האירועים לבין הפיקוח על הביטוי האמנותי.

הסרט התיעודי The Tank Man נעשה ב-2006 במסגרת התוכנית Frontline, העוסק בדמותו של האיש האלמוני שנעמד מול שיירת הטנקים ב-5 ביוני 1989. הסרט מנסה להסביר כיצד הפך צילום יחיד לאחד הדימויים המזוהים ביותר עם דיכוי המחאה.

Flying the Flag of the Republic הוא סרט תיעודי שהופק בידי צבא השחרור העממי נסיני לאחר אירועי 1989 והציג אותם מנקודת מבטה של המפלגה הקומוניסטית. בהמשך נאסר הסרט בסין בשל אזכור האירועים, אף שהפקתו הייתה ממלכתית. הוא ממחיש את היקף הצנזורה, שנגעה גם בתיעוד המצדד בעמדת השלטון.

אירועי טיין-אן-מן מלמדים עד כמה תהליך של שינוי כלכלי עשוי להתפתח בכיוון שונה לחלוטין מן השינוי הפוליטי שהאזרחים מצפים לו. בסין של 1989 נפגשו התקווה לרפורמות, החשש מפני אובדן היציבות והמאבק על סמכותה של המפלגה הקומוניסטית. המשיכו לקרוא באתר HistoryIsTold ולגלות כיצד הכרעות של מנהיגים, תנועות עממיות ומשברים פוליטיים עיצבו את העולם המודרני.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.