בשנת 636 הוביל ח'אלד אבן אל-וליד את הכוחות המוסלמיים לניצחון מכריע על הצבא הביזנטי בקרב הירמוך, ניצחון שסלל את הדרך לכיבוש סוריה ■ אך בשעה שתהילתו הצבאית הגיעה לשיאה, היחסים המתוחים עם הח'ליף עומר הובילו להדחתו מהפיקוד.
באביב 636 התקרב צבא ביזנטי גדול לעבר הכוחות המוסלמיים שפעלו בסוריה, ואיים לבטל את הישגיהם של מסעות הכיבוש בשנים הקודמות. ח'אלד אבן אל-וליד, שכבר צבר מוניטין כמפקד פרשים וכמתכנן מערכות צבאיות, נאלץ לסגת מדמשק ולהיערך לקראת עימות מכריע באזור נהר הירמוך. מולו עמד צבא אימפריאלי שכלל פרשים כבדים, חיל רגלים וכוחות עזר ערביים וארמניים, ואילו הוא נדרש לנצל את תנאי השטח ואת יכולת התמרון של אנשיו כדי להתגבר על האיום. הניצחון שהושג באוגוסט אותה שנה היה מן ההישגים הצבאיים החשובים ביותר של הכיבושים המוסלמיים הראשונים, אך הקריירה של ח'אלד עמדה בפני תפנית מסוג אחר. ככל שהתחזק מעמדו כמצביא עטור תהילה, כך גבר גם החשש של הח'ליף עומר מהכוח וההשפעה שצבר.
כיבוש סוריה: מצבאות מפוצלים למערכה אחת
המפקדים שנלחמו בביזנטים לפני הגעת ח'אלד
עוד לפני שח'אלד עזב את עיראק פעלו בסוריה כמה כוחות מוסלמיים שנשלחו ממדינה. לפי רוב המקורות המסורתיים, יצאו הצבאות הראשונים בתחילת שנת 13 להג'רה, באביב 634. בראש הכוחות עמדו עמר בן אל-עאץ, יַזִיד בן אבי סֻפְיַאן, שורחביל בן חסנה ואבו עוביידה בן אל-ג'ראח. עם זאת, ייתכן שאבו עוביידה הגיע לסוריה רק לאחר שעומר ירש את מקומו של אבו בכר בקיץ 634. דונר הציע שהצבאות המוסלמיים הראשונים יצאו כבר בסתיו 633, מוקדם מן המועד שמסרו המסורות המקובלות, וזאת משום שהכרוניקה הסורית האלמונית משנת 724 מתארכת את ההתנגשות הראשונה בין המוסלמים לביזנטים לפברואר 634.
כאשר הגיע ח'אלד לסוריה, כבר הספיקו המוסלמים להילחם בכמה התנגשויות עם חילות מצב ביזנטיים מקומיים ולהשיג שליטה על חלקים מן האזור הכפרי בדרום סוריה. עם זאת, הם עדיין לא השתלטו על המרכזים העירוניים החשובים. הכוחות פעלו בנפרד, והצלחתם בשטח הפתוח לא הספיקה כדי להביא לקריסת הנוכחות הביזנטית באזור. הגעתו של מפקד בעל ניסיון במערכות ממושכות ובהפעלת צבאות ניידים הייתה עשויה לשנות את המצב.
לפי כמה מן המקורות האסלאמיים, אבו בכר מינה את ח'אלד למפקד העליון של הצבאות המוסלמיים בסוריה עם העברתו מן החזית העיראקית. אל-בלאד'ורי, א-טברי, אבן אַעְתַ'ם, אל-פַסַוִי, שמת בשנת 987, ואבן חובייש אל-אסדי מביאים מסורות התומכות במינוי הזה, ומייחסים אותו לניסיונו הצבאי של ח'אלד ולהישגיו הקודמים. מסורת אחרת שמביא אל-בלאד'ורי מייחסת את המינוי להסכמה בין המפקדים שכבר פעלו בסוריה. את'אמינה מטיל ספק באפשרות שעמר בן אל-עאץ, שהיה בעצמו מפקד בעל מעמד, הסכים מרצונו לוותר על הבכורה. ייתכן שעומר אישר את המינוי לאחר שהפך לח'ליף.
מרג' ראהט: חג הפסחא של הע'סאנים
לאחר מסעו במדבר הגיע ח'אלד לאזור מַרְג' רַאהִט, מישור עשבוני שמצפון לדמשק. לפי מרבית המסורות, הגיע למקום ביום חג הפסחא הנוצרי, 24 באפריל 634. זהו אחד התאריכים המדויקים המעטים המתוארים במקורות, ודונר רואה בו נתון שסביר לקבלו. ח'אלד נתקל במקום בקבוצה מבני ע'סאן שחגגה את הפסחא ותקף אותה. לאחר מכן פעלו הוא או מפקדיו נגד היישובים והשטחים החקלאיים של אל-ע'וּטַה, חגורת החקלאות המקיפה את דמשק.
הפעולות באזור דמשק קדמו להתארגנות רחבה יותר של הצבאות המוסלמיים. ח'אלד נפגש עם המפקדים שכבר פעלו בסוריה, למעט עמר בן אל-עאץ, והכוחות פנו לעבר בֻּצְרַא שמדרום-מזרח לדמשק. העיר שכנה בחבל חַוְרַאן והייתה מרכז מסחר שסיפק במשך דורות חיטה, שמן ויין לשבטים הנוודים של חצי האי ערב. לפי המסורות, מוחמד עצמו ביקר בבוצרא בצעירותו, ולכן הייתה העיר מוכרת לעולם המסחרי שממנו הגיעו רבים ממנהיגי קורייש.
ייתכן שהביזנטים לא החזירו לבוצרא חיל מצב אימפריאלי קבוע לאחר נסיגת הסאסאנים מן האזור בשנת 628. כתוצאה מכך נתקלו הכוחות המוסלמיים בהתנגדות מצומצמת יחסית במהלך המצור. בסוף מאי 634 נכנעה העיר, והייתה למרכז העירוני הגדול הראשון בסוריה שנפל לידי המוסלמים. כיבושה העניק להם הישג משמעותי, שכן עד אז התבססה פעילותם בעיקר על שליטה באזורים כפריים ועל התנגשויות עם כוחות ביזנטיים מקומיים.
קרב אַגְ'נַאדַיְן והניצחון בפַחְל
לאחר כניעת בוצרא פנו ח'אלד והמפקדים המוסלמיים מערבה לעבר ארץ ישראל, במטרה להצטרף לכוחו של עמר בן אל-עאץ. ביולי 634 התנהל קרב אַגְ'נַאדַיְן, שנחשב לעימות הגדול הראשון בין הצבא המוסלמי לכוחות הביזנטיים בחזית הסורית. בקרב זה פעלו ח'אלד ושאר המפקדים תחת פיקודו של עמר, לפי אחת המסורות המרכזיות. ההתנגשות הסתיימה בניצחון מוסלמי מכריע, והכוחות הביזנטיים נסוגו לעבר פֶּלָּה, שנקראה בערבית פַחְל, עיר חשובה ממזרח לנהר הירדן.
המוסלמים המשיכו לרדוף אחרי הביזנטים והביסו אותם בקרב נוסף באזור פחל. הניצחון חיזק את מעמדם בדרום סוריה ובעבר הירדן, אף שהמקורות אינם מאפשרים להכריע בוודאות אם עמר או ח'אלד נשאו בפיקוד הכולל בקרב. שתי המערכות יחד החלישו את הנוכחות הביזנטית בדרום והביאו לנסיגת שרידי הכוחות לעבר דמשק, שם המתינו לתגבורות מן האימפריה.
ח'אלד, שפיקד עד לא מכבר על כוח קטן יחסית במערכות לאורך הפרת, פעל כעת בתוך צבא מוסלמי גדול יותר ובחזית שהיקפה חרג בהרבה מן ההתקוממויות השבטיות בחצי האי ערב. ניצחונות אג'נאדין ופחל אפשרו למוסלמים להתקדם לעבר אחד המרכזים העירוניים החשובים ביותר בסוריה, אך גם הציבו אותם מול מערכת ההגנה הביזנטית באזור דמשק.
המצור על דמשק: בין הסתערות להסכם כניעה
העיר הביזנטית שמוקפת מכל עבר
לאחר התבוסות באג'נאדין ובפחל נסוגו שרידי הכוחות הביזנטיים צפונה לעבר דמשק. המפקדים הביזנטיים בעיר ביקשו תגבורות מן השלטון האימפריאלי, בעוד המוסלמים החלו לנוע בעקבותיהם. ח'אלד הוביל את ההתקדמות, וייתכן שבמהלכה הביס כוח ביזנטי נוסף במישור מַרְג' א-צֻּפַּר. לאחר שהגיעו לדמשק נערכו המפקדים המוסלמיים למצור, וחילקו ביניהם את האחריות לחסימת שערי העיר ולמניעת תנועת תגבורות ואספקה.
חמשת המפקדים המוסלמיים הופקדו כל אחד על אחד משערי העיר. ח'אלד עצמו הוצב מול בַּאבּ שַרְקִי, השער המזרחי, ואילו כוח שישי התמקם בבַּרְזַה שמצפון לדמשק. הכוח שהוצב בברזה הצליח להדוף יחידות תגבור ששלח הקיסר הביזנטי הֵרַקְלִיוּס, ששלט בשנים 575-641 לפי התיארוך המופיע במקור. המצור נמשך חודשים אחדים, והמסורות השונות מציגות את משכו כנע בין ארבעה לארבעה עשר חודשים.
ההתפתחות המרכזית במצור הייתה שאלת הכניעה. כמה גרסאות מספרות שהמוסלמים הצליחו לפרוץ אל העיר בכוח, בעוד אחרות מתארות פתיחה של השערים בעקבות משא ומתן. המחלוקת אינה נוגעת רק לזהותו של המפקד שנכנס ראשון לדמשק, אלא גם לאופיו של ההסכם שנחתם עם תושביה ולשאלה כיצד התנהלו הכיבושים המוסלמיים בראשית דרכם.
שתי גרסאות לכניעת דמשק
לפי הגרסה הנפוצה שהשתמרה בכתביו של אבן עַסַאקִר, ההיסטוריון מדמשק שמת בשנת 1175, הצליחו ח'אלד ואנשיו לטפס על החומות המזרחיות של העיר, להרוג את השומרים ולפרוץ דרך שער באב שרקי. באותה עת נכנס כוח אחר בפיקודו של אבו עוביידה דרך שער בַּאבּ אל-גַ'אבִּיַה שבמערב העיר, לאחר שאנשיו ניהלו משא ומתן עם נכבדי דמשק. בראש הקבוצה העירונית שהשתתפה במגעים עמד מַנְצוּר בן סַרְג'וּן, פקיד בכיר בשלטון המקומי. שני הכוחות המוסלמיים נפגשו במרכז העיר, ושם הוסכמו תנאי הכניעה.
אל-בלאד'ורי מציג תמונה הפוכה. לפי גרסתו, דווקא ח'אלד נכנס לעיר בדרכי שלום דרך השער המזרחי, בעוד אבו עוביידה פרץ פנימה מן המערב בכוח. גם עצם נוכחותו של אבו עוביידה בסוריה בזמן המצור מוטלת בספק במחקר המודרני. קאֶטאני הטיל ספק בתיאורים המסורתיים, ואילו המזרחן אנרי לאמנס הציע כי יזיד בן אבי סופיאן היה המפקד שנכנס מן המערב ולא אבו עוביידה.
תיאורים אחרים, שנכתבו בידי מחברים נוצרים, מציגים גרסה שלפיה מנהיגי דמשק החליטו לפתוח במשא ומתן עם ח'אלד בעקבות התמשכות המצור. הסופר הסורי דִּיוֹנִיסְיוֹס מתל מַחְרֵה, שמת בשנת 845, והפטריארך המלכיתי אוּטִיכְיוּס מאלכסנדריה, שמת בשנת 940, מתארים כיצד מנצור ונכבדי העיר פנו אל ח'אלד בשער המזרחי והציעו לפתוח אותו בתמורה להבטחות לביטחון התושבים. לפי תיאורם, ח'אלד קיבל את ההצעה והורה להכין מסמך כניעה.
ההסכם, כפי שהוא מופיע בגרסאות מוסלמיות ונוצריות שונות, כולל כמה עקרונות משותפים. תושבי דמשק קיבלו התחייבות להגנה על חייהם, על רכושם ועל כנסיותיהם, בתמורה לתשלום מס גולגולת שנקרא גִ'זְיָה. לעומת זאת, רכוש שהיה שייך לשלטון האימפריאלי הוחרם בידי המוסלמים. ההסכם הפך ככל הנראה לדגם שהשפיע על הסדרי כניעה שנחתמו בערים אחרות בסוריה, בעיראק ובמצרים.
מסמכים דומים נזכרים גם ביחס לטבריה, בית שאן, חומס, חלב, ירושלים, אלכסנדריה וערים במסופוטמיה העליונה. הם מלמדים שהכיבוש לא התבסס בכל המקרים על הרס המרכזים העירוניים, אלא גם על קבלת כניעתם של תושבים בתמורה לתשלום מס ולהתחייבות להגנה על חייהם ועל חלק מנכסיהם. לפי אל-ואקדי, שמת בשנת 823, ולפי אבן אסחאק, דמשק נכנעה באוגוסט או בספטמבר 635, אף ששניהם מציגים לוחות זמנים שונים למצור שקדם לכך.
קרב הירמוך: הכרעת המערכה על סוריה
הקיסר הרקליוס משגר צבא גדול
באביב 636 נאלץ ח'אלד לסגת מדמשק בעקבות התקרבותו של צבא ביזנטי גדול ששלח הקיסר הרקליוס. הכוח כלל חיילים אימפריאליים בפיקודם של וַאהַאן ותֵאוֹדוֹרוֹס טְרִיתִ'ירִיוּס, לצד יחידות גבול ובעלי ברית אזוריים. בין הכוחות שהשתתפו במערכה היו פרשים קלים ערבים נוצרים בפיקודו של גַ'בַּלַה בן אל-אַיְהַם, מנהיג מבני ע'סאן, וכן כוחות עזר ארמניים בפיקודו של מפקד בשם גֵאוֹרְגִיוּס, שנקרא במקורות הערביים גַ'רַגַ'ה.
היקף הכוחות הביזנטיים והמוסלמיים הוא נושא למחלוקת בין ההיסטוריונים. דונר סבר שהצבא הביזנטי נהנה מיתרון מספרי של ארבעה לאחד. וולטר א' קייגי העריך שהביזנטים נהנו ככל הנראה מעדיפות מספרית והעמיד את גודל כוחם על 15 עד 20 אלף לוחמים או יותר. ג'ון וולטר ג'נדורה, לעומת זאת, טען ששני הצבאות היו קרובים בגודלם, עם כ-36 אלף מוסלמים, ובהם עשרת אלפים מאנשי ח'אלד, מול כארבעים אלף ביזנטים.
ח'אלד ריכז את הכוחות המוסלמיים באזור גַ'אבִּיַה שברמת הגולן, ששימש בעבר מרכז שלטוני של בני ע'סאן. הצבא הביזנטי חנה סמוך לנחל רֻקַּאד, ממערב לעמדות המוסלמיות, וח'אלד החליט להסיג את כוחותיו לעמדות שמצפון לנהר הירמוך, סמוך למפגש הנחלים רוקאד וירמוך. האזור כלל רמות גבוהות, מקורות מים, דרכים שחיברו בין דמשק לגליל ושטחי מרעה היסטוריים של הע'סאנים. השליטה בתנאי השטח הייתה בעלת חשיבות מיוחדת, משום שעמדות גבוהות וערוצי נחלים עמוקים יכלו להגביל את יכולת התמרון של הפרשים.
במשך יותר מחודש החזיקו המוסלמים בעמדות אסטרטגיות בין אַדְ'רִעַאת, היא דרעא של ימינו, לבין מחנם סמוך לדַיְר אַיוּבּ. ב-23 ביולי 636 הצליחו להביס כוח ביזנטי בהתנגשות מחוץ לג'אביה. לפי ג'נדורה, חלק מכוחות העזר הערביים הנוצריים והארמניים נטשו את המחנה הביזנטי או עברו לצד המוסלמים, אך הצבא שנותר היה עדיין כוח צבאי משמעותי, שכלל חיל חלוץ של פרשים כבדים ומשמר עורפי של חיל רגלים.
מערך הפרשים של ח'אלד
ח'אלד ערך את פרשיו בשני כוחות עיקריים שהוצבו מאחורי האגף הימני והאגף השמאלי של חיל הרגלים המוסלמי. מטרתם הייתה למנוע מן הפרשים הכבדים הביזנטיים לאגף את המערך ולתקוף את עורפו. במרכז קו ההגנה הציב יחידת פרשים מובחרת שמנתה בין מאתיים לשלוש מאות לוחמים, שנועדה לספק תגבורת מהירה לנקודות שיידרשו לכך. את הקשתים הציב במחנה המוסלמי סמוך לדיר איוב, במקום שבו יוכלו לפגוע בכוחות ביזנטיים שינסו להתקרב אליו.
ההתקפות הביזנטיות הראשונות כוונו לסירוגין נגד אגפיו של הצבא המוסלמי, אך לא הצליחו לפרוץ את המערך. הביזנטים המשיכו להפעיל לחץ עד שקו ההגנה המוסלמי כולו נסוג לאחור. לפי מקורות נוצריים בני התקופה, ייתכן שהנסיגה הייתה מכוונת ונועדה למשוך את הביזנטים לעבר עמדות ההגנה של המחנה. כך או כך, הפרשים הביזנטיים המשיכו לרדוף אחר המוסלמים והגיעו לאזור שבו הוצבו הגמלים של הצבא המוסלמי כחלק ממערך ההגנה.
הגמלים הוחזקו כשהם קשורים ויצרו סדרה של מחסומים שהקשו על פרשים לחדור לעומק המחנה. חיל הרגלים המוסלמי יכול היה להילחם מאחורי המחסומים, בעוד תנועת הפרשים הביזנטיים הוגבלה. הקשתים המוסלמים ניצלו את המצב כדי לפגוע בכוחות המתקדמים, והלחץ הביזנטי החל להיחלש. במקביל נחשף האגף השמאלי של הביזנטים, וח'אלד הבחין בהזדמנות שנוצרה בין חיל הרגלים לחיל הפרשים של האויב.
התמרון שהכריע את הקרב
ח'אלד הוביל את פרשיו לעבר הפרצה באגף השמאלי הביזנטי. הוא ניצל את המרחק שנוצר בין חיל הרגלים הביזנטי לבין הפרשים הכבדים, והצליח לחדור בין שני המרכיבים של המערך היריב. במהלך התמרון הקיף את הפרשים הביזנטיים משני הצדדים, אך הותיר בכוונה נתיב נסיגה צפונה. בכך אפשר לפרשים להיחלץ מן הכיתור, אך אילץ אותם להתרחק מחיל הרגלים שלהם והחליש את יכולת הצבא הביזנטי לפעול ככוח מאוחד.
לפי ההיסטוריון הביזנטי תֵאוֹפַנֶס מן המאה התשיעית, החלה התקוממות בתוך חיל הרגלים הביזנטי תחת פיקודו של ואהאן, אולי משום שתאודורוס לא הצליח לבלום את המתקפה על הפרשים. חיל הרגלים הובס, בעוד הפרשים שנסוגו צפונה הגיעו לאזור שבין הנחלים רוקאד ואַלַּאן. ח'אלד שלח כוח לרדוף אחריהם ולמנוע מהם להתארגן מחדש, ולאחר מכן יזם פעולה לילית שבמהלכה השתלט על גשר רוקאד, נתיב הנסיגה המעשי היחיד שנותר לכוחות הביזנטיים באזור.
ב-20 באוגוסט 636 תקפו המוסלמים את המחנות הביזנטיים. לפי חלק מן התיאורים נהרגו רבים מחיילי האימפריה במהלך ההסתערות, ואילו מקורות אחרים מדגישים את הפאניקה שהתפשטה בקרבם ואת מותם של אלפים שניסו להימלט מערבה ונפלו אל הערוצים העמוקים של הירמוך. הקרב הסתיים בתבוסה מכרעת של הצבא הביזנטי, והכוחות שנותרו לא היו מסוגלים עוד לשמש בסיס להתקפה גדולה נוספת שנועדה להשיב את השליטה האימפריאלית בסוריה.
ג'נדורה ייחס את הניצחון המוסלמי ללכידות הצבא ולעליונות הפיקודית של מפקדיו, ובמיוחד לתושייתו של ח'אלד, לעומת חילוקי הדעות שפגעו בצד הביזנטי והטקטיקות המקובלות שבהן השתמש תאודורוס. משה גיל ראה בנסיגתו של ח'אלד לפני הצבא הגדול של הרקליוס, בפינוי דמשק ובתנועות הנגד באזור נחלי הירמוך עדויות ליכולת ארגון יוצאת דופן ולשליטה בתמרון צבאי. מבחינת חוקרים אלה, הצלחתו לא נבעה מהסתערות אחת בלבד, אלא מן השילוב בין בחירת השטח, היערכות הגנתית ותנועה מהירה של פרשים ברגע המתאים.
התוצאות: האימפריה מאבדת את סוריה
קרב הירמוך היה אחד מנקודות המפנה המרכזיות בכיבושי האסלאם המוקדמים. תבוסת הצבא הביזנטי הביאה לחיסולו של הכוח האימפריאלי האחרון שהיה מסוגל לנהל מערכה אפקטיבית גדולה בסוריה. היא הבטיחה את ההישגים המוסלמיים שכבר הושגו בארץ ישראל ובעבר הירדן, ופתחה את הדרך לכיבוש מחדש של דמשק ולפעולות נוספות בצפון סוריה. בדצמבר 636 נכבשה דמשק מחדש, הפעם בידי אבו עוביידה בן אל-ג'ראח, ולאחר מכן המשיכו המוסלמים לעבר בקעת הלבנון ואזורים נוספים בצפון.
ההיסטוריון ג'נדורה הגדיר את קרב הירמוך כאחד הקרבות החשובים בתולדות העולם, בשל ההשלכות הרחבות של הניצחון על התפשטותה העתידית של הח'ליפות. המערכות שהחלו בשולי חצי האי ערב התפתחו בסופו של דבר לכיבו
שים שהגיעו, בדורות הבאים, עד הרי הפירנאים במערב ועד מרכז אסיה במזרח. מבחינתו של ח'אלד, הירמוך היה שיא נוסף בקריירה צבאית שכבר כללה את אוחוד, מֻאתה, מלחמות הרדה וכיבושי עיראק. אולם דווקא לאחר הניצחון הגדול התקרב הרגע שבו ייאלץ לוותר על מעמדו כמפקד העליון.
עומר מדיח את ח'אלד: הניצחון הצבאי והמחיר הפוליטי
מדוע הודח המצביא המצליח ביותר?
מותו של אבו בכר בקיץ 634 והעברת הח'ליפות לעומר בן אל-ח'טאב סימנו שינוי ביחסיה של ההנהגה המוסלמית עם ח'אלד. בעוד אבו בכר גיבה את המצביא גם לאחר מחלוקות קשות, עומר היה ביקורתי כלפיו במשך שנים. המקורות חלוקים בשאלה מתי בדיוק איבד ח'אלד את הפיקוד העליון בסוריה. לפי חלקם המשיך לכהן בתפקיד במשך שישה חודשים בלבד לאחר עליית עומר לשלטון, ואילו אחרים מייחסים לו תקופת פיקוד של עד שנתיים. מרבית החוקרים המודרניים מסכימים שהדחתו מן הפיקוד העליון התרחשה ככל הנראה לאחר קרב הירמוך בשנת 636.
עומר מינה את אבו עוביידה בן אל-ג'ראח למפקד העליון של הצבא המוסלמי בסוריה. הוא חילק את כוחותיו הקודמים של ח'אלד בין מפקדים אחרים והכפיף את ח'אלד עצמו לפיקודו של אחד מקציניו של אבו עוביידה. בהוראה מאוחרת יותר הועבר רוב הכוח שהיה נתון לפיקודו של ח'אלד לחזית העיראקית. כך השתנה מעמדו של המצביא, שעד אז נהנה מסמכות רחבה ומעצמאות מבצעית ניכרת. הוא נשאר בשירות הצבאי, אך כבר לא היה האיש שבידיו ההכרעה הכוללת על ניהול המערכה בסוריה.
המקורות המוסלמיים המוקדמים מציגים כמה הסברים להחלטת עומר. אחד מהם קשור להרגלו של ח'אלד לקבל החלטות צבאיות באופן עצמאי ולתאם רק במידה מוגבלת את פעולותיו עם ההנהגה במדינה. הסבר אחר מחזיר את המחלוקת לפרשת מאלכ בן נוויירה, שהוצא להורג במהלך מלחמות הרדה, ולנישואיו של ח'אלד לאלמנתו. גרסאות נוספות קושרות את ההדחה לחלוקת שלל מלחמה בסכומים גדולים למנהיגי שבטים ולאנשי אצולה, לעיתים על חשבונם של מוסלמים ותיקים שנחשבו זכאים לחלק ממנו.
לצד ההסברים הללו מופיעה גם הטענה בדבר עוינות אישית בין עומר לח'אלד. ייתכן שהיחסים המתוחים בין השניים הושפעו ממחלוקות קודמות על סמכות, משמעת והתנהגות צבאית. אולם אחד ההסברים הבולטים במיוחד נוגע דווקא להצלחתו של ח'אלד: עומר חשש שהתהילה שצבר המצביא תביא את הלוחמים לייחס לו כוח כמעט על-אנושי ולפתח סביבו מעין פולחן אישיות. מבחינת עומר, מצב כזה עלול היה לפגוע בעיקרון שהניצחונות שייכים לאללה ולא למפקד יחיד, מוכשר ככל שיהיה.
אולי יעניין אותך
המחלוקת בין ההיסטוריונים
מיכאל יאן דה חויה, ויליאם מיור ואנדריאס סטרטוס ראו בעוינותו של עומר כלפי ח'אלד גורם שתרם להדחה. שעבאן הכיר בקיומה של העוינות, אך סבר שלא הייתה לה השפעה על החלטת הח'ליף. דה חויה גם דחה את האפשרות שחלוקת השלל הנדיבה למנהיגי השבטים הייתה סיבה מספקת להדחה, משום שמדובר היה בנוהג שהיה מוכר גם בקרב מנהיגים מוסלמים מוקדמים, ובהם מוחמד עצמו.
מיור, בקר, סטרטוס ופיליפ ק' חתי הציעו הסבר מנהלי ופוליטי יותר. לדעתם, לאחר ניצחון הירמוך והתרחבות השלטון המוסלמי בסוריה, נדרש מפקד בעל יכולת ניהולית שיתאים לשליטה בערים, בגביית מסים ובאוכלוסייה אזרחית. אבו עוביידה, לפי גישה זו, התאים למשימה יותר מח'אלד, שכישוריו הבולטים היו בשדה הקרב. המעבר מפיקוד צבאי להנהגה מנהלית נתפס אפוא כחלק מהשינויים שנדרשו בעקבות הצלחת הכיבושים.
את'אמינה דחה את מרבית ההסברים הללו, וטען שסיבת ההדחה הייתה חייבת להיות משמעותית במיוחד, משום שחלקים נרחבים מסוריה עדיין היו בשליטת הביזנטים והרקליוס טרם ויתר על המחוז. הוא גם הטיל ספק בכך שאבו עוביידה, על אף יתרונותיו, יכול היה להיחשב תחליף ראוי לכישוריו הצבאיים יוצאי הדופן של ח'אלד. במקום זאת הציע את'אמינה שההדחה הייתה קשורה לצורך לבסס מערך הגנה חדש בסוריה באמצעות שבטים ערביים מקומיים, שבמשך שנים שירתו כבעלי ברית של האימפריה הביזנטית.
לפי גישה זו, למדינה לא היה צבא קבע סדיר, והיא נדרשה להעביר לוחמים בין החזיתות השונות. במקביל היה צורך לגייס תמיכה מקומית כדי להגן על השטחים שנכבשו מפני מתקפה ביזנטית מחודשת. לאחר שהמגעים עם מנהיגי הע'סאנים לא הצליחו, פנתה מדינה אל בני כלב, גֻ'דַ'אם ולַחְ'ם. שבטים אלה עשויים היו לראות בנוכחותם של אלפי הלוחמים הזרים שהגיעו עם ח'אלד איום על מעמדם הכלכלי והפוליטי. כוחו המקורי של ח'אלד, שמנה בין חמש מאות לשמונה מאות לוחמים, גדל לפי ההערכות עד לכעשרת אלפים חיילים, ואם כוללים את משפחותיהם הגיע מספר האנשים הקשורים אליו לשלושים עד ארבעים אלף. את'אמינה סבר שעומר הדיח את ח'אלד והחזיר את אנשיו מסוריה כדי לשפר את היחסים עם השבטים המקומיים ולבסס עליהם את מערך ההגנה החדש.
כך או כך, ההדחה לא סיימה את שירותו של ח'אלד. הוא המשיך להשתתף במערכות החשובות של כיבוש צפון סוריה, הפעם תחת פיקודו של אבו עוביידה. שינוי המעמד חייב אותו להסתגל לתפקיד שבו כבר לא היה בעל הסמכות העליונה, אך עדיין נחשב למפקד בעל ניסיון מבצעי שהצבא המוסלמי נזקק לו.
המערכות האחרונות בסוריה: חומס, קינסרין וחלב
המצור על חומס
לאחר כיבוש דמשק מחדש התקדמו אבו עוביידה וח'אלד צפונה לעבר חוֹמְס, שנקראה בפי הביזנטים אֶמֶסַה. העיר הייתה מרכז חשוב בצפון סוריה, ושכנה באזור שהיה בעל יתרונות להתיישבותם של שבטים ערביים בשל קרבתו לערבות המדבר. בחורף 636-637, ככל הנראה, הטילו המוסלמים מצור על העיר. מגיניה הביזנטיים ניסו לפרוץ החוצה בכמה גיחות, אך המצור נמשך עד שחומס נכנעה באביב.
הסכם הכניעה שנחתם עם תושבי חומס חייב אותם לשלם מסים בתמורה להגנה על רכושם, כנסיותיהם, טחנות המים וחומות העיר. ההסדר דמה להסכמים שנחתמו במרכזים עירוניים אחרים במהלך הכיבושים. רבע מכנסיית יוחנן הקדוש בעיר הוקצה לשימושם של המוסלמים, ואילו בתים וגנים שנעזבו הוחרמו וחולקו בידי אבו עוביידה או ח'אלד בין הלוחמים המוסלמים ובני משפחותיהם. בשל קרבתה למדבר והאפשרות להתיישבות שבטית, נעשתה חומס לעיר הראשונה בסוריה שהתפתחה בה אוכלוסייה מוסלמית גדולה.
השתלטות המוסלמים על חומס הייתה שלב מרכזי בהתקדמותם צפונה לאחר הירמוך. היא הרחיבה את השליטה המוסלמית מעבר למרחב דמשק והעמידה לרשותם בסיס שממנו ניתן היה להמשיך לפעול נגד הערים המבוצרות שבצפון סוריה. ח'אלד, שכבר איבד את הפיקוד העליון, נותר מעורב בפעילות הצבאית, והניסיון שצבר במצורים ובתמרוני פרשים המשיך לשמש את אבו עוביידה.
קרב קינסרין וההתקדמות לחלב
לאחר כיבוש חומס נשלח ח'אלד לפעול נגד קִנַּסְרִין, שנקראה בפי הביזנטים כַאלְקִיס, ונגד חלב הסמוכה. המקורות על המערכות הללו דלים יחסית ולעיתים סותרים זה את זה, אך הם מייחסים לח'אלד תפקיד מרכזי בהכנעת הכוחות הביזנטיים באזור. בדרכו לקינסרין נתקל ח'אלד בצבא ביזנטי בפיקודו של מִינַאס והביס אותו בקרב בסביבות העיר.
בעקבות הניצחון פנו אליו תושבים מקומיים וביקשו לחוס על חייהם. לפי המסורת, הם טענו שהם ערבים שגויסו בכפייה לצבא הביזנטי ושלא בחרו להילחם נגד המוסלמים מרצונם. ח'אלד קיבל את בקשתם והחליט שלא להענישם. לאחר מכן הטיל מצור על העיר המבוצרת קינסרין, שנכנעה באוגוסט או בספטמבר 638 לפי התיארוך המופיע במקור.
ח'אלד הפך את קינסרין למפקדתו והתיישב בה עם אשתו. בשנת 638 מונה לסגן מושלו של אבו עוביידה בעיר, תפקיד שהעניק לו סמכות מנהלית מקומית לצד המשך פעילותו הצבאית. הוא ועיאד בן ע'נם הובילו בהמשך את הפשיטה המוסלמית הראשונה לאנטוליה הביזנטית. המערכות נגד חומס וקינסרין הביאו להשלמת השליטה המוסלמית בחלקים נרחבים מצפון-מערב סוריה ולנסיגת הכוחות האימפריאליים מן האזור.
הקיסר הרקליוס נאלץ לשנות את מקום מושבו. תחילה עזב את מפקדתו באֶדֶסָה ועבר לסַמוֹסַאטָה שבאנטוליה, ובהמשך נסוג לקונסטנטינופול, בירת האימפריה. הנסיגה שיקפה את עומק השינוי שנוצר בסוריה בעקבות המערכות המוסלמיות, שבהן מילא ח'אלד תפקיד מרכזי מראשית הכיבוש ועד לשלבים המאוחרים בצפון.
האם ח'אלד השתתף גם בכיבוש ירושלים?
אחת השאלות שנותרו פתוחות נוגעת לחלקו של ח'אלד במצור על ירושלים, שנכנעה לידי המוסלמים בשנת 637 או 638. ייתכן שח'אלד השתתף במערכה, אך המקורות אינם מאפשרים לקבוע זאת בוודאות. א-טברי מציין אותו כאחד העדים למסמך ההבטחה שנתן עומר לפטריארך סוֹפְרוֹנְיוּס מירושלים, ובו התחייב הח'ליף להגן על חייהם ורכושם של תושבי העיר.
האזכור הזה אינו מוכיח בהכרח שח'אלד פיקד על הכוחות שהטילו את המצור, אך הוא מצביע על האפשרות שהיה קשור לאירועים שהובילו לכניעת העיר. כמו במקרה של כמה מן המערכות האחרות שבהן השתתף, גם כאן קשה להפריד בין הפעולות שבהן פיקד בפועל לבין האירועים שהמסורת המאוחרת קשרה בשמו בשל תהילתו הצבאית.
ההדחה הסופית של ח'אלד אבן אל-וליד
שלל מלחמה, האשמות וחקירה פומבית
בשנת 638 התעוררה מחלוקת חדשה סביב ח'אלד, הפעם בעקבות ידיעות על חלוקת שלל המלחמה ממערכות צפון סוריה. לפי המסורת שמביא סיף בן עומר, נפוצו שמועות שלפיהן ח'אלד העניק סכומים גדולים במיוחד לאישים בולטים, ובהם האציל משבט כִּנְדַה אל-אַשְׁעַת' בן קַיְס. עומר ראה בהתנהלות הזאת בעיה חמורה, והורה לאבו עוביידה לחקור את ח'אלד בפומבי ולהדיחו מתפקידו בלי קשר לתוצאות החקירה. הוא גם הורה להעביר את קינסרין לשליטתו הישירה של אבו עוביידה.
החקירה התקיימה בחומס, ולאחריה נשא ח'אלד דברי פרידה בפני חייליו בקינסרין ובחומס. בהמשך נדרש להגיע למדינה ולהתייצב לפני עומר. לפי תיאורו של סיף, הח'ליף שלח הודעות לחילות המצב המוסלמיים בסוריה ובעיראק והסביר שח'אלד לא הודח בשל מעשים פסולים דווקא, אלא משום שהחיילים החלו לייחס לו כוח יוצא דופן ולתלות בו את תקוותיהם במידה בלתי ראויה.
עומר ביקש למנוע מצב שבו יאמינו הלוחמים שהניצחונות תלויים באדם מסוים ולא באללה. החשש הזה היה קשור למעמדו המיוחד של ח'אלד, שנחשב בעיני רבים לאחד המפקדים המצליחים ביותר של הצבא המוסלמי. אולם עמדתו של עומר גם ממחישה את הקושי הפוליטי שיצרה תהילתו של המצביא, כאשר נאמנותם של החיילים למפקד מפורסם עלולה הייתה להתחרות בנאמנותם לסמכות הח'ליפות.
למרות מעמדו הגבוה לא עוררה ההדחה תגובת נגד ציבורית משמעותית. ייתכן שהדבר נבע מהיכרותה של הקהילה המוסלמית עם היחסים המתוחים בין עומר לח'אלד, כך שההחלטה לא הייתה מפתיעה. אפשרות אחרת היא שהעוינות כלפי בני מח'זום, שבראשית דרכם התנגדו למוחמד, השפיעה גם על היחס לח'אלד. אף שהיה מן המפקדים המפורסמים של המדינה המוסלמית, הוא נותר בן למשפחה שאנשיה מילאו בעבר תפקיד מרכזי במאבק נגד הנביא.
הטענות שהציג עומר בפני מפקדי הצבא
לפי תיאורו של אבן עסאכיר, עומר הסביר בשנת 638 בפני מועצה של מפקדים מוסלמים שהתכנסה בג'אביה כי הדיח את ח'אלד משום שחילק שלל מלחמה בנדיבות ללוחמים מפורסמים, לאצילים שבטיים ולמשוררים, במקום לייעד את הכספים למוסלמים נזקקים. איש מן המפקדים שהשתתפו במועצה לא התנגד להחלטה, למעט אדם מבני מח'זום שטען כי עומר מפר את הסמכות הצבאית שמוחמד העניק לח'אלד.
התיאור מלמד שהמחלוקת לא עסקה רק בשאלה אם ח'אלד היה מפקד מוצלח, אלא גם בשאלה מי מוסמך לקבוע כיצד יחולקו משאבי המדינה ומהם הגבולות של סמכות המצביא. ח'אלד פעל במשך שנים במידה רבה של עצמאות, ובמהלך מסעותיו נהג ליצור קשרים עם מנהיגים שבטיים באמצעות הסכמים, חלוקת שלל ונישואים. עומר, לעומתו, ביקש לרכז את הסמכות בידי ההנהגה במדינה ולהבטיח שמשאבי הכיבושים ינוהלו בהתאם לשיקוליה.
המשפטן המוסלמי א-זֻּהְרִי, שמת בשנת 742, מוסר כי לפני מותו בשנת 639 מינה אבו עוביידה את ח'אלד ואת עיאד בן ע'נם ליורשיו. אולם עומר אישר רק את מינויו של עיאד למושל אזור חומס, קינסרין ואל-ג'זירה. את יתר אזורי סוריה, ובהם דמשק, ירדן וארץ ישראל, מסר ליזיד בן אבי סופיאן. בכך הסתיימה האפשרות שח'אלד ישוב למעמד בכיר במערכת המנהלית והצבאית של סוריה.
שנותיו האחרונות של המצביא
לאחר הדחתו פרש ח'אלד מן החיים הצבאיים הפעילים. חלק מן המקורות מספרים שאת שנותיו האחרונות בילה בחומס עם משפחתו, כשהוא ממעט לצאת מן העיר ומתרחק בהדרגה מן החיים הציבוריים. אף שכבר לא פיקד על צבאות, המשיך לדבוק באסלאם עד מותו. פרטים רבים על פעילותו בתקופה הזאת אינם ידועים, והמסורות מתמקדות בעיקר בנסיבות הדחתו וביחס שקיבל מן ההנהגה המוסלמית.
ח'אלד מת בשנת 21 להג'רה, בסביבות שנת 642 לספירה. המקורות חלוקים בשאלה אם מת במדינה או בחומס, והוויכוח על מקום מותו קשור גם למסורות שהתפתחו סביב קברו. בדורות מאוחרים יותר נפוצו סיפורים שלפיהם מוחמד הזהיר את המוסלמים שלא לפגוע בח'אלד ואף ניבא שייעשה לו עוול למרות תרומתו הגדולה לאסלאם. במסורות ספרותיות אחרות מתואר עומר כמי שהצטער על הדחתו, ונשות מדינה מתוארות כמי שהתאבלו על מותו בהמוניהן.
מסורת נוספת מספרת שעומר אמר בערוב ימיו כי אילו אבו עוביידה, מֻעַאד' בן גַ'בַּל או ח'אלד היו עדיין בחיים, היה בוחר באחד מהם ליורשו. אולם את'אמינה מתייחס בספקנות רבה לסיפורים הללו ורואה בהם ביטויי אהדה מאוחרים לדמותו ההרואית של ח'אלד, כפי שהתפתחה במסורת האסלאמית. לדבריו, אין לראות בהם בהכרח עדות מהימנה לעמדותיהם האמיתיות של מוחמד ועומר כלפי המצביא.
ח'אלד מת לאחר קריירה שהחלה בשירות אצולת מכה, נמשכה בהשתתפות במלחמות נגד מוחמד והסתיימה בשירות הח'ליפות שהקים יורשו. הוא היה עד להפיכתה של קהילה דתית שנרדפה במכה לכוח מדיני וצבאי ששלט בחצי האי ערב ובחלקים נרחבים של סוריה ועיראק. המחלוקות סביב פועלו לא הסתיימו עם מותו, והן המשיכו ללוות את דמותו במשך מאות שנים.
מורשתו של ח'אלד: בין גאון צבאי לדמות שנויה במחלוקת
כיצד הפך לאחד המצביאים המפורסמים בתולדות האסלאם?
המקורות האסלאמיים המוקדמים מייחסים לח'אלד מעמד מיוחד בין המפקדים שפעלו בתקופת הכיבושים הראשונים. גם לאחר הדחתו מן הפיקוד העליון הוסיפו מחברים רבים לתאר אותו כאחד המפקדים היעילים ביותר של הצבא המוסלמי. יחד עם זאת, אותם מקורות מציגים לעיתים יחס מורכב כלפיו. התנגדותו למוחמד בתחילת דרכו, תפקידו בתבוסת המוסלמים באוחוד, מעשי האלימות שיוחסו לו נגד שבטים ערביים במלחמות הרדה והחשש מפני התהילה שצבר עוררו ביקורת לצד ההערכה ליכולתו הצבאית.
ההיסטוריון ריצ'רד בלקברן ציין כי למרות הניסיונות לפגוע במוניטין שלו בחלק מן המקורות המוקדמים, התפתחה דמותו של ח'אלד לאחד הלוחמים המאיימים והמרשימים ביותר בתולדות האסלאם. פרד דונר ראה בו אחד הגאונים הטקטיים של התקופה האסלאמית המוקדמת, ואילו קרול הילנברנד תיארה אותו כמפורסם שבכל המצביאים הערבים המוסלמים. ר' סטיבן המפריז הגדיר אותו כאחד המפקדים הערבים המבריקים והידועים ביותר של מלחמות הרדה והכיבושים הראשונים.
ואט העניק לח'אלד מקום חשוב במיוחד בתהליך היווצרותה של האימפריה הערבית. הוא ראה בו אחד מיוצריה בזכות כישורי הפיקוד המעולים שהפגין בשנים שמיד לאחר מות מוחמד. קנדי תיאר אותו כגדול המצביאים של הצבא המוסלמי והדגיש שמוניטין זה השתמר במשך דורות, עד שרחובות ברחבי העולם הערבי נקראו על שמו. ויליאם מיור אף הציב אותו בין הדמויות הבולטות ביותר בראשית האסלאם לאחר אבו בכר ועומר, והעריך שהיה אחד המצביאים הגדולים בתולדות העולם בשל ניצחונותיו, שלדעתו היו מכריעים להישרדות האסלאם ולהתפשטותו.
ההערכה ההיסטורית לכישוריו נשענת במידה רבה על יכולתו לפעול במגוון זירות ובתנאים שונים. באוחוד ניצל פרצה בהגנת היריב כדי להפעיל מתקפת פרשים מאחור; במֻאתה ארגן נסיגה בתנאים קשים; במלחמות הרדה ניהל צבאות רב-שבטיים על פני מרחקים גדולים; ובעיראק ובסוריה פעל נגד כוחות שהשתייכו למערכות צבאיות אימפריאליות. קרב הירמוך, שבו ניצל את תנאי השטח ואת חולשות המערך הביזנטי, הפך לאחד הסמלים הבולטים של הצלחתו כמפקד.
בין המסורת הסונית למסורת השיעית
היחס לח'אלד אינו אחיד בין הזרמים המרכזיים באסלאם. במסורת הסונית הוא נחשב בדרך כלל לדמות הרואית ולגיבור מלחמה, ושמו נקשר בניצחונות הצבאיים שהבטיחו את המשך קיומה והתרחבותה של המדינה המוסלמית לאחר מות מוחמד. הכינוי "חרבו של אללה" ממלא תפקיד מרכזי בזיכרון הזה, והוא מדגיש את הקשר שבין כישוריו הצבאיים לבין השירות שהעניק לדת ולאנשיה.
במסורת השיעית היחס אליו ביקורתי הרבה יותר. חלק מן הביקורת מתמקד בהוצאתו להורג של מאלכ בן נוויירה ובנישואיו המהירים לאלמנתו, שלפי התפיסה השיעית הפרו את תקופת האבל שנקבעה במסורת האסלאמית. מעשים אלה הביאו לכך שבחלק מן התיאורים השיעיים נתפס ח'אלד כפושע מלחמה ולא כגיבור צבאי שיש להעריצו. המחלוקת אינה מבטלת את עצם ניצחונותיו, אך היא משנה את האופן שבו נשפטת התנהלותו ואת המשמעות המוסרית המיוחסת לפעולותיו.
דמותו של ח'אלד ממחישה כיצד אותו אדם יכול לתפוס מקום שונה מאוד בזיכרונות היסטוריים ודתיים שהתפתחו מתוך מסורות שונות. עבור חלק מן המחברים הוא היה מפקד שהציל צבאות, הכריע מערכות והרחיב את גבולות האסלאם. עבור אחרים הוא נותר אדם שהשתמש בכוחו באכזריות, פעל לעיתים מחוץ לגבולות הסמכות שניתנה לו ועורר מחלוקות קשות גם בקרב בני דורו.
משפחתו וצאצאיו של ח'אלד אבן אל-וליד
הבנים שהמשיכו את דרכו הצבאית
בנו הבכור של ח'אלד נקרא סֻלַיְמַאן, ועל שמו נשא אביו את הכינוי אבו סולימאן, כלומר אביו של סולימאן. ח'אלד היה נשוי גם לאַסְמָא, בתו של אַנַס בן מֻדְרִכּ, מנהיג ומשורר בולט משבט חַ'תְ'עַם. אחד מבניהם, עבד אל-רחמן, נעשה למפקד צבאי בעל שם במלחמות הערבים נגד הביזנטים והיה מקורבו של מֻעַאוִיָה בן אבי סופיאן, מושל סוריה ולימים מייסד הח'ליפות האומיית והח'ליף הראשון שלה.
עבד אל-רחמן שירת כסגן מושל אזור חומס, קינסרין ואל-ג'זירה תחת מעאוויה. בכך המשיך למלא תפקיד צבאי ומנהלי באותו מרחב גאוגרפי שבו פעל אביו בשנותיו האחרונות. אולם היחסים בין בני משפחת ח'אלד לבין ההנהגה האומיית לא היו אחידים, ובניו מצאו את עצמם בהמשך משני צדי המאבקים הפוליטיים והצבאיים שהתפתחו בקהילה המוסלמית.
בן אחר של ח'אלד, מֻהאגִ'ר, תמך בעלי בן אבי טאלב בתקופת ח'ליפותו, בשנים 656-661. הוא נהרג בשנת 657 בקרב צִפִּין, כאשר לחם נגד הצבא הסורי של מעאוויה במהלך מלחמת האזרחים המוסלמית הראשונה, שנודעה בשם הפִתְנַה הראשונה. כך נוצר מצב שבו צאצאיו של ח'אלד היו קשורים לשני המחנות היריבים: עבד אל-רחמן היה ממקורביו של מעאוויה, בעוד אחיו מוהאג'יר נלחם נגדו ונהרג.
בשנת 666 מת עבד אל-רחמן, ולפי מסורת מסוימת הורעל בהוראת מעאוויה. בעקבות מותו ביקש ח'אלד, בנו של מוהאג'יר, לנקום את מות דודו, אך נעצר. בהמשך שחרר אותו מעאוויה לאחר ששילם את דמי הדם שנדרשו ממנו. בן אחר שנשא את השם ח'אלד, בנו של עבד אל-רחמן, היה מפקד של מסע ימי נגד הביזנטים בשנת 668 או 669. אף שבני המשפחה המשיכו למלא תפקידים צבאיים ופוליטיים במשך כמה דורות, אין עדויות לכך שמעמדם נותר מרכזי לאורך זמן רב.
כיצד הסתיימה השושלת המשפחתית?
לפי ההיסטוריון אבן חַזְם מן המאה האחת עשרה, השושלת הזכרית של ח'אלד הגיעה לקיצה בסביבות נפילת הח'ליפות האומיית בשנת 750 או זמן קצר לאחר מכן. הוא מספר שארבעים מצאצאיו הזכרים מתו במגפה שפרצה בסוריה, ובעקבות זאת לא נותרו ממשיכים ישירים לשושלת הזכרית. נכסי המשפחה, ובהם בית מגוריו של ח'אלד וכמה בתים נוספים במדינה, עברו בירושה לאַיוּבּ בן סַלַמַה, נינו של אל-וליד בן אל-וליד, אחיו של ח'אלד.
הרכוש נשאר בידי צאצאיו של איוב לפחות עד סוף המאה התשיעית. אולם סיום השושלת הזכרית, כפי שתואר בידי אבן חזם, לא מנע את הופעתן של משפחות וקבוצות שטענו בדורות מאוחרים יותר למוצא מח'אלד. חלק מן הטענות הללו התבססו על קשרים משפחתיים אפשריים, ואילו אחרות נחשבו בלתי אמינות כבר בעיני היסטוריונים וגנאלוגים מוסלמים.
במאה השתים עשרה טענה משפחתו של המשורר הערבי אבן אל-קַיְסַרַאני כי היא מצאצאיו של מוהאג'יר בן ח'אלד. אולם אבן ח'לכאן, שפעל במאה השלוש עשרה, ציין שטענה זו סותרת את ההסכמה המקובלת בקרב היסטוריונים וגנאלוגים ערבים שלפיה שושלתו הישירה של ח'אלד הסתיימה בראשית התקופה האסלאמית. ייתכן שקו משפחתי נשי שרד, ובמאה החמש עשרה טען המנהיג הסופי סִרַאג' א-דִין מוחמד בן עלי אל-מח'זומי מחומס שהוא משתייך אליו.
טענות אחרות למוצא מח'אלד הופיעו גם הרחק מסוריה. קִזִיל אַחְמַד בֶּיי, מנהיג שושלת אִסְפֶנְדִיַאר ששלטה בנסיכות באנטוליה עד שסופחה בידי העות'מאנים, יצר ייחוס משפחתי שקשר את שושלתו לח'אלד, אף שהמסורת המחקרית רואה בכך המצאה. גם שבט סוּר, שממנו יצא שֵׁר שָׁאה סוּרִי, שליט הודו במאה השש עשרה, טען לקשר משפחתי אל המצביא הערבי. ריבוי הטענות מדגים את המעמד שרכש שמו של ח'אלד כמקור ליוקרה משפחתית ופוליטית בדורות מאוחרים יותר.
קבר ח'אלד בחומס: בין זיכרון היסטורי למסורת מקומית
המסגד שנבנה סביב הקבר המיוחס למצביא
מאז המאה השתים עשרה לפחות מקובלת במסורת המוסלמית האמונה שקברו של ח'אלד אבן אל-וליד נמצא בחומס שבסוריה. המסורת התפתחה במיוחד בתקופה האיובית, בשנים 1182-1260, כאשר העיר נעשתה מזוהה עם מקום קבורתו של המצביא. הנוסע אבן גֻ'בַּיְר, שחי במאה השתים עשרה, ביקר במקום וציין שהקברים המיוחסים לח'אלד ולבנו עבד אל-רחמן נמצאים במתחם אחד. מאז נעשה המקום למוקד זיכרון דתי והיסטורי הקשור בדמותו של המצביא.
המבנה עבר שינויים בתקופות שונות. צלאח א-דין, הסולטאן האיובי הראשון ששלט בשנים 1171-1193, שינה את מבנה האתר, ושינויים נוספים נערכו בו במאה השלוש עשרה. בשנת 1266 ביקש הסולטאן הממלוכי בַּיְבַּרְס, ששלט בשנים 1260-1277, לקשור את הישגיו הצבאיים שלו לאלה של ח'אלד. הוא הורה לחרוט במתחם הקבר כתובת המפארת את עצמו, ובכך השתמש בזיכרון המצביא מן המאה השביעית כדי להעניק משמעות היסטורית להישגיו.
במאה השבע עשרה ביקר באתר המלומד המוסלמי עבד אל-עַ'נִי א-נַאבֻּלְסִי. הוא קיבל את המסורת שלפיה ח'אלד קבור במקום, אך ציין גם מסורת אסלאמית אחרת המייחסת את הקבר לח'אלד בן יזיד, נכדו של מעאוויה. עצם קיומן של מסורות קבורה שונות מלמד שהזיהוי אינו ודאי. בשנת 1908 בנו השלטונות העות'מאניים מחדש את המסגד, והמבנה הנוכחי נובע מן השיקום שנערך באותה תקופה.
[File:Homs Khalid Ibn al-Walid Mosque 3056.jpg – Wikimedia Commons](https://images.openai.com/static-rsc-4/[-DBMv_0Ltasxlo7_dzY-GmXhPmvc6zGIFBRJnRnPNi48TLrVFxfqijNs?purpose=inline)
[Tomb of Khalid ibn al-Waleed – Madain Project (en)](https://images.openai.com/static-rsc-4/-9pgJach0Z66Mwy_j04p6fSRjV9Q3TgLGSNb0nROuDK_IUOQl9tX9TvmtizT2TQa4ZlCwxpwIXUUqGpzzEot4YddqV16oxIXuDyFJmvoWrlN9YwgydNv3I8t_5UJ9YmO3usbguW55gTYYhphzpPnasMeD5EXcU8ppT48JoNVXH0?purpose=inline)
[File:Homs Khalid Ibn al-Walid Mosque 3065.jpg – Wikimedia Commons](https://images.openai.com/static-rsc-4/BpJZjb2I6ApRcC8EllAG_HFiSsF0S1W8QicibrRLFI4R-N1696YB6-B1tSaxeBjDLKUaFhMZ5_UiZlZw5dPTY3Nb6xHdkb50Df6MlFvCC6pTIcC_brPe2-L2Q7CZvrXJJVluW7SuuyReV7iash2WpFuRGnu09cwXvZWF2npAkUg?purpose=inline)
המסגד בחומס ממשיך לשאת את שמו של ח'אלד אבן אל-וליד, אך שאלת מקום קבורתו נותרת פתוחה מבחינה היסטורית. המסורות המוקדמות חלוקות בשאלה אם מת בחומס או במדינה, וגם הסיפורים שנכתבו בתקופות מאוחרות אינם מאפשרים להכריע בכך בוודאות. עם זאת, הזיקה בין העיר לדמותו של ח'אלד הפכה לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון המקומי, והיא משקפת את המקום שתפסו מסעותיו הצבאיים בתולדות סוריה.
המצביא שלא זכה לסיים את חייו בשדה הקרב
סיפור חייו של ח'אלד אבן אל-וליד החל בחברה השבטית והמסחרית של מכה, בין בני אצולה שהתנגדו לעלייתו של מוחמד. הוא השתתף במלחמות שהתחוללו בין קורייש למוסלמים, מילא תפקיד מכריע בתבוסת מוחמד באוחוד, ולאחר מכן בחר להתאסלם ולהקדיש את יכולותיו הצבאיות לשירות אותו אדם שנלחם נגדו. בתוך שנים אחדות הפך למפקד מרכזי במלחמות הרדה ובמערכות שהתנהלו בעיראק ובסוריה, עד שנעשה לאחד המצביאים המפורסמים ביותר של הכיבושים המוסלמיים הראשונים.
הניצחונות הללו לא הבטיחו לו חסינות מפני מאבקי הכוח בתוך ההנהגה המוסלמית. עצמאותו הצבאית, החלטותיו השנויות במחלוקת ותהילתו האישית עוררו ביקורת, ובסופו של דבר הביאו להדחתו בידי עומר. המצביא שהוביל פרשים דרך שדות הקרב של אוחוד והירמוך סיים את שירותו הרחק ממעמד הפיקוד העליון שבו החזיק בשיא הצלחתו. עם מותו בשנת 642 נותרו מאחוריו ניצחונות גדולים, מחלוקות שלא הוכרעו ושם שהפך לחלק מרכזי מן הזיכרון ההיסטורי של האסלאם.
ההיסטוריה של ח'אלד אינה מציגה דמות פשוטה. היא כוללת הישגים צבאיים יוצאי דופן לצד מעשים שהיו שנויים במחלוקת כבר בימי חייו, והמסורות שנכתבו עליו בדורות מאוחרים משקפות הערצה וביקורת גם יחד. הכינוי "חרבו של אללה" ליווה אותו במשך רוב הקריירה שלו, אך גם החרב הזאת הייתה כפופה בסופו של דבר להחלטותיו של הח'ליף. בכך נסגר מעגל חייו של אדם שהחל את דרכו כלוחם בשירות מכה וסיים אותה כאחד המפקדים שהשפיעו על עיצוב גבולותיה של המדינה המוסלמית בראשית התפשטותה.
חומר מעשיר לצפייה
המסר,The Message, סרטו של מוסטפא עקאד מ־1976 עוסק בראשית האסלאם ובאירועים מתקופת מוחמד. הסרט מוזכר בחומר המקור בהקשר של המחשת הצבתם של הקשתים המוסלמים על הגבעה בקרב אוחוד. זהו ייצוג קולנועי של האירועים ולא תיעוד היסטורי ישיר.
ח'אלד אבן אל-וליד השאיר אחריו סיפור שבו ניצחונות צבאיים, נאמנויות משתנות ומאבקים פוליטיים נקשרים אלה באלה. אם הכתבה עוררה בכם עניין בדמויות ובמערכות שעיצבו את ראשית האסלאם, אתם מוזמנים להמשיך ולגלות סיפורים נוספים ב-HistoryIsTold ולשתף את הכתבה עם קוראים המתעניינים בהיסטוריה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מה היה קרב הירמוך ומתי הוא התרחש?
כיצד הצליח ח'אלד אבן אל-וליד להביס את הצבא הביזנטי בקרב הירמוך?
כיצד נכבשה דמשק בידי המוסלמים ומה היה חלקו של ח'אלד במצור?
מדוע הדיח הח'ליף עומר את ח'אלד אבן אל-וליד למרות ניצחונותיו?
היכן ומתי מת ח'אלד אבן אל-וליד ומה ידוע על קברו?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
